הלוחשת לתינוקות ועקרון הרצף

היי אימא חדשה
בנוגע לקשיי בנך להירדם. בן כמה הוא? מצטערת אם פספסתי, פשוט נכנסתי לעמוד רק עכשיו אחרי שלא בקרתי בו הרבה זמן. אפרופו דיוני הלוחשת...
ניסית לעטוף אותו? (שוב, לא יודעת בן כמה הוא) אני עטפתי עד אפילו שמונה חודשים. עד היום הוא מתכרבל עם שמיכה או חיתול. כל מה שיגידו או לא יגידו על הלוחשת מבחינתי הטיפ הזה של "העטיפה" היה מתנה מדהימה שעזרה המון המון!

איילת, תודה על ההתעניינות..
הפיצי שלי בן כמעט שלושה חודשים. אי אפשר לעטוף אותו כי הוא כבר מתהפך, עולה על הידיים, ובכלל פעיל בצורה מדהימה, אם אני מנסה לעטוף אותו הוא מתעצבן, בדיוק כמו עם המנשא, הוא לא מוכן שיגבילו לו את התנועה..
למרות זאת שאני שמחה לבשר על רגיעה מסויימת. הילד יושן כל הלילה פתאום. אבל עדיין לא ישן ביום וקצת עצבני..
כנראה היתה קפיצת התפתחות... או שהשתנו לו פתאום השעות. אני עדיין לא יודעת.

בדיוק סיימתי לקרוא את כל הדף הזה ואיכשהו הדיון גלש להנקה...
אני אמא טריה (ותק של 4 חודשים) , הספקתי לקרוא גם את עקרון הרצף וגם את הלוחשת ומצאתי דרך לשלב בין השניים. גם ללא ניסיון באמהות, פשוט כאשה וכאמא אפשר להפעיל הגיון בריא שמצטרף לתחושת בטן שלך כאם. בשתי הגישות היו דברים שהסכמתי עימם ודברים שלא. החוכמה היא להיות שלמה ובטוחה עם הדרך שלך.
יש לי הרגשה שנעשה פה קצת "עליהום" בנוגע ללוחשת וחבל שכך. כדי להעביר ביקורת על משהו כדאי קודם כל לקרוא את הדברים לעומק, ואז על בסיס ידע ולא על בסיס התרשמות קצרה בלבד, אפשר לקבוע דעה. נכון, יש לה שם כמה רעיונות שנראו לי ממש עונש הן להורים והן לתינוק, אבל מצד שני, גם דברים טובים. אני למשל, ניסיתי לבנות שיגרת לילה לפי המלצתה ופשוט לא עמדתי בזה וראיתי שזה לא מתאים לאורח החיים שלי ולגישתי להורות. אבל למרות זאת, טיפ אחד שלה בנושא השינה עבד מצויין: היא כתבה שם שלפעמים הורים מנסים לעזור לילד לישון בעזרת נידנודים למינהם וזה לא עוזר כי זה מוסיף עומס גירויים על התינוק. כשקראתי את זה זה נשמע לי מופרך משהו, מאחר והתינוק רגיל כבר כעובר לנידנודים. אבל - במקרה שלנו, כשהיינו מנדנדים/מקפצים עם התינוק, הבכי שלו רק החריף והיה ברור שהוא במצוקה. אנחנו היינו ממשיכים עם זה עד שהוא היה מותש ופשוט נרדם. סאגה מאוד לא נעימה. לפי המלצתה עברנו להרדמה במיטה (היא ממליצה על המיטה שלו, אצלינו זה במיטה שלנו (-: ) עם טפיחות קלות ועדינות כשמדי פעם נפסקות כשהתינוק נרגע קצת, ומאז פשוט יותר קל לו. עדיין קשה לו להרדם לבד והוא הולך לישון מאוחר אבל, נראה לי שבצורה יותר נעימה ושלווה.
כל הסיפור הארוך הזה, היה רק כדי להאיר שאולי למרות שפה באתר מקובלת גישה אחת לא כדי לפסול דברים נוספים שיתכן ועוזרים, כי כמו שיש תינוקות מסוגים שונים יש גם אמהות מסוגים שונים וכל אחת צריכה למצוא את החיבור שלה לילד שלה.

קראו לי, אבל רק חזרתי מנסיעה של כמה ימים, אז יקח עוד כמה ימים עד שאצליח לקרוא את כל הדיון, ולהגיב בצורה אינטיליגנטית (אני מקווה).

מישהי , צודקתלגבי העליהום , כתוצאה ממה שכתבת מחקתי את מה שאני כתבתי .
ברור שאישה שחושבת בלביל עצמה כמוך יכולה למצוא יתרונות בכל דבר , ולקחת מה שמתאים לה מכל שיטה , לדעתי הבעיה היא עם אנשים שקוראים את כל אחד משני הספרים הללו ומיישמים כפשוטו ללא הפעלת שיקול דעת
אזי הספר של הלוחשת
ממש עונש
כפי שאמרת .

בעניין ההנקות כפתרון לכל בכי - יש איזה רציונאל לכאבי הבטן של חלק מהתינוקות -
ההסבר של הלוחשת הוא שברגע שהתינוק יונק והוא לא רעב, הוא יונק מעט זמן ואוכל רק את החלב "הקדמי", שעשיר בלקטוז.
והלקטוז גורם לחלק מהתינוקות לכאבי בטן/גזים וכו'.
האם נכון.

אין לי ידע מוסמך כדי להשיב לזה, אבל פשוט נראה לי שהכי טוב לזהות את סוג הבכי. כלומר, מה הסיבה שהתינוק בוכה ולהגיב בהתאם. אני שמתי לב שכשניסיתי לתת לתינוקי שלי ציצי כדי להרגיע אותו והוא סרב לקחת אותו, פשוט היתה סיבה אחרת לבכי, שכשפתרתי אותה, גם הבכי נפסק.

מצטערת שלא עניתי קודם. הייתי צריכה לקרוא, לעכל ולשקול שוב את עמדותי. המסקנות שהגעתי אליהן הן:
א. הבן שלי רואה בציצי פתרון לכל אי נוחות/כאב/צורך רגשי, אך כנראה שאינו יודע למצוץ באופן שלא יצא לו חלב.
ב. נוח לי שיינק כל שלוש שעות ומשום כך איני רואה כל צורך לחפש פתרון למצב הנוכחי. (בין הארוחות דולב רגוע, שבע, חייכן, מקסים, ומוצץ כל הזמן את ידיו/ ידי/ פני /כל דבר אחר שהוא מצליח להכניס לפיו בהעדפה לציצי/מוצץ. מעניין שדוקא כעבור כשלוש שעות הוא מתחיל להתעצבן ואז רק ציצי מרגיע אותו.)
ג. אני עדיין מאמינה שיש עוד אמהות כמוני, שכנראה לא מספיק מחוברות לגופן, ולא יודעות לשדר לו מתי עליו לייצר חלב ומתי לא. אפילו כאן באתר ראיתי אמהות שהתוודו שתינוקותיהן מפרשים כאב בטן כאילו היה רעב וההנקה מגבירה את הכאב.

ובשבילך בשמת- הנה כל המידע:

בן כמה החמוד?
14 שבועות
מה משקל הלידה?

700

מתי התחילו כאבי הבטן? באיזה משקל? באיזה שבוע?
נראה לי שמייד בגיל שבוע שבועיים
מה המשקל שלו היום? (באיזה שבוע)
כיום השמנצ'יק שוקל 7 ק"ג
מתי התחלת להניק כל שלוש שעות?
לפני שבועיים
כמה טיטולים ספוגים פיפי יש ביממה? איך היציאות שלו? (מרקם, צבע, תדירות, כמות)
כ5 טיטולים רטובים ביום, בד"כ יציאה אחת נוזלית ליום
האם כשהוא ינק כל שעה הוא לא ישן בכלל שינה רצופה? כלומר, הנקת 24 פעמים ביממה, להערכתך?
יותר כמו הנקה אחת רצופה עם כמה הפסקות קלות...
האם בכל הנקה נתת את שני הצדדים עד שהוא סיים כל צד (נרדם או שמט את הפטמה מפיו), או שבכל הנקה הצעת רק צד אחד, או שבכל הנקה הוא היה מעוניין רק בצד אחד? (נגיד, נרדם ולקח צד שני רק אחרי שהתעורר, או שהצעת והוא לא רצה)?
גם כשנרדם לא נשמטה הפטמה מפיו. החלפתי צדדים כשהפטמה התחילה לכאוב.
האם הוא קיבל אי פעם בקבוק? אם כן, אז באיזה גיל (רק בבית החולים? לפעמים בבית?), אם כן, אז כמה בקבוקים, והאם היו שעות מסוימות שהוא קיבל בקבוק, או שרק פה ושם בזמנים לא קבועים? האם בבקבוק היה חלב שאוב או תמ"ל [תרכובת מזון לתינוקות]?
מה זה בקבוק? (-;

ולך קומה ג תודה על המידע בנוגע לגלי האלפא. קראתי עוד קצת, ובייבי איינשטיין כבר לא רלוונטי אצלנו. @}

אימא חדשה - גם לנו היו תקופות מאוד דומות. לפעמים פשוט צריך לקחת קצת נשימה ולהירגע ולזרום איתם. אני הייתי נלחמת בתחנות רוח ורצה לכל העולם ליעוץ ושאלות ורוב הדברים פשוט מסתדרים...
קל לי לדבר בראיה אחורה...

_ההסבר של הלוחשת הוא שברגע שהתינוק יונק והוא לא רעב, הוא יונק מעט זמן ואוכל רק את החלב "הקדמי", שעשיר בלקטוז.
והלקטוז גורם לחלק מהתינוקות לכאבי בטן/גזים וכו'._

אני רחוקה מלהיות מומחית בהנקה (אפשר לשאול את עדי יותם או את בשמת א ) אבל ממה שקראתי פה באתר, כל עניין החלב הקדמי והאחורי לא כזה פשוט ולא שחור/לבן. אין "שני סוגי חלב" אלא מעבר מאוד הדרגתי בריכוז הסוכרים והשומנים.

ויחד עם זאת, יש באמת תופעה של גזים שנפתרים כשמניקים יותר זמן מצד אחד. (ויש גם תופעה הפוכה)
נדמה לי שדובר על זה בדף הנקה מצד אחד או שניים.

הנקה אינה נעשית כי היא נחמדה או מעניינת, אלא כי היא צורך פיזי ורגשי של התינוק. היא לא מיועדת לשעשע אף אחד אלא לתת לתינוק משהו שהוא צריך.
לא נכון! תשאלי כל תינוק והוא יגיד לך שיניקה זה דבר שהוא עושה מתוך הנאה.

זה כזה כיף, הוא יענה לך.
אני מחובק בידיים של אמא שלי. נשען על הגוף החמים שלה. מוצץ פיטמה רכה ונעימה שמותאמת בדיוק לפה שלי, יונק נוזל מתוק, חם וטעים. כשאני יונק, הבטן שלי מתמלאה בנוזל הטעים הזה. חם לי ונעים לי. <למה את אומרת לי שזה לא מיועד לשעשע אותי?! איזה אנשים מוזרים יש באתר הזה!>

מצד שני, בתור אמא שהניקה הרבה שנים, זה כן נחמד, מעניין וכיף. אחרת, תאמיני לי שלא הייתי עושה את זה. לא הייתי מניקה אף אחד מיילדיי רק בגלל שההנקה היא צורך פיזי ורגשי של התינוק. תאמיני לי. עשיתי את זה רק בגלל שזה היה לי כיף.

אז מה את אומרת,שאם יש תקופות שהולך קשה ולא רק כיף צריך לעבור לתמ"ל?!

אין "שני סוגי חלב" אלא מעבר מאוד הדרגתי בריכוז הסוכרים והשומנים.
כן, כמובן. בעבר כשבדקו חלב בתחילת ההנקה ושוב בסוף ההנקה ראו את ההבדלים בריכוז השומן, וחשבו על חלב קידמי ואחורי, כאילו יש שני סוגי חלב. בשנים האחרונות עשו מחקרים שבדקו הרכב חלב לעיתים קרובות במהלך ההנקה, ומצאו שהשינוי בהרכב החלב מתחיל מיד עם תחילת ההנקה, וריכוז השומן הולך ועולה בהדרגה מההתחלה. התינוק מסיים לינוק ועוזב את הפטמה, או נרדם שינה עמוקה, כאשר קיבל מספיק חלב בדיוק בהרכב הדרוש לו. אין כל צורך לחשוב על חלב קידמי ואחורי, האם כבר "הגיע" אל החלב האחרוי וכו'.

מתוך הגינות עלי לומר שלא קראתי את הלוחשת, אבל שמעתי מהרבה הורים מה הם קראו אצלה. יתכן וזה לא מדויק, אבל זה דווקא חשוב, כי ההורים האלה בעצם מראים מה הורים יכולים להבין כאשר הם קוראים אותה. יתכן ואפשר להבין גם אחרת, אבל עצם העובדה שאפשר להבין את מה שהם הבינו כבר מאד מדאיג.

_ההסבר של הלוחשת הוא שברגע שהתינוק יונק והוא לא רעב, הוא יונק מעט זמן ואוכל רק את החלב "הקדמי", שעשיר בלקטוז.
והלקטוז גורם לחלק מהתינוקות לכאבי בטן/גזים וכו'._
זאת בדיוק הסיבה שבהנקות תכופות לרוב רצוי לחזור שוב שוב ושוב לאותו צד - ואז הוא מקבל כמויות קטנות של חלב, שדווקא עשיר בשומנים. ככל שההנקות תכופות יותר כך ריכוז השומן בחלב גבוה יותר.
כלמור - אני מציעה להניק מצד אחד, אחר כך מצד שני, ובהמשך, אם יש שעות של הנקות מאד תכופות, להניק שוב ושוב מאחד הצדדים, עד שיש הפפסקה ארוכה, בה לרוב התינוק ישן, ואז להחליף שוב צדדים.

לצערי נראה שהלוחשת לתינוקות לא מבינה הרבה בנושא הנקה. יתכן ושיטות ההורות שלה מתאימות להורים ותינוקות מסוימים, ואני משערת שיש גם רעיונות מועילים בדבריה, אבל בעינייני הנקה הייתי מאד נזהרת מההצעות שלה. לצערי ראיתי כמה תינוקות בתת תזונה עקב פעולה של הורים לפי העצות שלה. כלומר - הם הבינו שאם לא עברו קרוב לשלוש שעות והתינוק באי שקט, כנראה שזה גאזים או עייפות, ולא הניקו שוב, והתינוק פשוט לא עלה במשקל. ברגע שעברו להניק כל פעם שהתינוק הראה סימני אי נחת הכל בא על מקומו - התינוק עלה במשקל, והפך לשמח ורגוע הרבה יותר. כאשר ההורים של אחד התינוקות האלה הבינו את זה אצלי במרפאה הם בכו. שניהם, גם האבא. פתאום הם הבינו שהתינוק בכה מרעב, והם בעצם ניסו להרגיע אותו ולשחק איתו, כפי שהיא המליצה.

הלוחשת למשל אומרת שבערב תינוקות רוצים לינוק לעיתים קרובות כי החלב יותר דל שומן בערב. אבל זה פשוט לא נכון - דווקא בערב החלב יותר עשיר בשומן. אולי דווקא בגלל שתינוקות רבים יונקים לעיתים קרובות יותר בערב.
כמו כן היא ממליצה להניק כל פעם רק מצד אחד, בגלל תיאורית החלב הקידמי דל שומן, והאחורי העשיר בשומן. גם זו לעיתים קרובות המלצה מאד לא מוצלחת. כי ככה יתכן שהתינוק ינק מכל צד רק פעם בחמש - שש שעות. ויש לא מעט אמהות שזה מוריד להן באופן משמעותי את ייצור החלב, ושוב התוצאה היא תינוק שלא מקבל מספיק ולא עולה במשקל כנדרש, בעיקר אם מקפידים לא להניק לעיתים קרובות לפי דרישת התינוק, כפי שהיא ממליצה.

אני שמחה מאוד שהלכתי כבר כשמעיין היתה בת שבועיים למפגשי לה לצ'ה שבהם הבנתי שהרעיונות של הלוחשת בענייני הנקה בעייתיים מאוד. לקח לי עוד כמה שבועות להשתחרר ממה שקראתי אצלה - להפסיק להסתכל על השעון ולהניק על פי דרישתה, כמה שהיא רוצה ומתי שהיא רוצה. רק לחשוב שהייתי ממשיכה להניק אותה לפי שעות מעורר בי צמרמורת. בכל פעם שהיא בוכה ואני מגלה באיחור שהסיבה היא רעב ולא משהוא אחר (כן זה קורה עדיין מדי פעם) אני אוכלת את הלב איך יכולתי לגרום לה סבל מיותר שכזה. וגם עכשיו שכבר יש לי בטחון בהנקה אני רואה שהיא יודעת הכי טוב כמה היא רוצה לאכול ומתי, אין מצב שהיא אוכלת יותר מדי כי היא לא אוכלת אם היא לא רוצה. למשל היום היא בקושי אכלה כל הבוקר, ניסיתי להאכיל אותה מדי פעם כי התחלתי להתמלא, אבל היא ינקה בכל פעם דקה והפסיקה, אחר כך הסתבר שהיה לה המון קקי שיצא בכמה פעמים (מי יכול לאכול כשהבטן כל כך מלאה?).

אז למי שעוד לא הבינה, גם אם יש דברים טובים בספר של הלוחשת לתינוקות, דלגו על פרק ההנקה, הרעיונות שהיא כותבת שם לא מתאימים בכלל לאמהות שרוצות להקשיב לתינוק שלהן. לא ברור לי איך היא כותבת שמומלץ להיות קשובים לצרכים של התינוק ועם זאת ממליצה להניק אותו כל שלוש שעות כי אחרת תכאב לו הבטן.

הנקה אינה נעשית כי היא נחמדה או מעניינת, אלא כי היא צורך פיזי ורגשי של התינוק. היא לא מיועדת לשעשע אף אחד אלא לתת לתינוק משהו שהוא צריך
ממש לא נכון!!!! הנקה זה גם צורך רגשי של האם.
בחייים לא הייתי מוותרת על ההנקה. לא סתם 'הנקה' ו'הענקה' נשמעים אותו הדבר, כשאני מניקה אני מרגישה איך ליבי מתרחב ואני מעניקה אהבה חסרת תנאים לבת שלי, זו הרגשה נהדרת שאני יכולה לעשות זאת. ובכלל לחשוב שכשהיא עושה קקי זה בעצם אוכל שאני אכלתי זה מדהים אותי כל פעם מחדש. ההנקה מחברת אותי לנשיות שלי ונותנת לי אמון בגופי כי בעצם הגוף שלי דואג לכך שלבת שלי יהיה אוכל מזין, מדהים אותי שכל גרם שירד ממני מאז ההריון מתווסף לבת שלי שעולה במשקל.
כואב לי מאוד שנשים מוותרות על הזכות להניק. בוא נגיד שגם אם נשים כאלו אומרות לעצמן שתחליף חלב הוא בסדר (ועל זה אין לי כלים להתווכח איתן) כואב לי על כך שהן מנותקות מהנשיות שלהן ולא מבינות כמה ההנקה היא נפלאה.

הנקה אינה נעשית כי היא נחמדה או מעניינת, אלא כי היא צורך פיזי ורגשי של התינוק. היא לא מיועדת לשעשע אף אחד אלא לתת לתינוק משהו שהוא צריך
אני חושבת שכוונת המשפט היא שגם אם ההנקה לא נחמדה או מעניינת, וגם אם היא לא משעשעת, הרי שזאת לא סיבה לא להניק. כמובן שהטוב ביותר הוא שהיא גם ממלאת את הצורך הפיזי של התינוק, וגם נעימה וכייפית. יש בהחלט מצבים שבהם נדרש לא מעט דם יזע ודמעות כדי להניק, בתקווה שבהמשך ההנקה תהיה גם נחמדה ונעימה, בנוסף לסיפוק צרכיו הפיזיים של התינוק.

אמא ל 5
חגית זו שכתבה למירי את המשפט _
כתבה את זה כתשובה ל מירי -שכתבה זאת כתשובה למישהו אחר: _כן. כיף לנו מאוד במקום שאליו הגענו
ואנחנו עושים (ביחד וגם לחוד) עוד דברים מעניינים ונחמדים חוץ מהנקה._

והתשובה הזו נראית כמו תוכחה. כאילו חגית נוזפת ואומרת למירי: מה פתאום את מעלה בדעתך מחשבה מופרכת כזו, כאילו שהנקה היא דבר מעניין ו/או נחמד?! מה פתאום?! ואז היא אומרת לה הנקה אינה נעשית כי היא נחמדה או מעניינת, אלא כי היא צורך פיזי ורגשי של התינוק. היא לא מיועדת לשעשע אף אחד אלא לתת לתינוק משהו שהוא צריך.

זה מאוד מעניין איך שאת מפרשנת את הדברים שלה, אבל צריך להסתכל על התמונה הכוללת. והתמונה הכוללת היא זאת: מירי כתבה שהיא עושה בין יתר הדברים הנחמדים והמעניינים-גם הנקה/יניקה- תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה. וחגית גערה בה, לא! כי הנקה עושים מתוך חובה לתינוק. זה הכל. התינוק צריך את זה-אז עושים. יענו, צבא. צריך-אז עושים (-;
ואז באתי אני, ואמרתי: רגע. הנקה וגם יניקה, זו לא רק חובה. זה כן דבר מעניין. זה כן דבר נחמד. זה כיפי מאוד!
והוסיפה מיכלולה
_הנקה זה גם צורך רגשי של האם.
בחייים לא הייתי מוותרת על ההנקה. לא סתם 'הנקה' ו'הענקה' נשמעים אותו הדבר, כשאני מניקה אני מרגישה איך ליבי מתרחב ואני מעניקה אהבה חסרת תנאים לבת שלי,_
יכול להיות ש יש בהחלט מצבים שבהם נדרש לא מעט דם יזע ודמעות כדי להניק,_ אבל אם זה היה העניין, לא הרבה אמהות היו מניקות, את מוכרחה להודות. ואם יש בעולם אפילו אמא אחת בעולם שחושבת כמו חגית שהנקה היא מין עונש כזה, דבר שחייבים לעשות, כי זה מה שהתינוק "צריך" - חייבים לסבר את אוזנה ולומר לה: את טועה. הנקה היא דבר כיפי. ואם אינך יודעת זאת, מכיוון ש לא עשית את זה עד היום- לא נשאר לנו אלא להשתתף בצערך. אבל זה לא נכון. הנקה היא דבר כיפי משני צידי הפטמה: גם לתינוק וגם לאמא. ויותר מזה: הטבע עשה את זה כך שזה יהיה כיפי. כמו שזה כיף לאכול, כמו שזה כיף להוציא את הפרשות הגוף וכמו שסקס זה כיף. הכל כדי לשמור על ההמשכיות. גם את ההנקה/יניקה הטבע עשה כך שזה יהיה כיף לאם ולתינוק, כי אחרת התינוק לא ישרוד.
יש פה מישהו שרוצה לומר שסקס זה לא דבר מעניין ולא נחמד? שסקס עושים כי זה צורך פיזי ורגשי? של מי בעצם? טוב, נראה לי שאני ארד מזה (-;
אבל הבנתם את הרעיון הכללי אני מקווה

אלמונית כי בא לך כרגע, לא הבנת אותי נכון. אני מסכימה עם מה שכתבת. המשפט שלי היה תגובה למירי שדיברה על למצוא מסיחי דעת לתינוק במקום הנקה כדי ליצור מרווחים גדולים בין הנקה להנקה.

עכשיו אני מבינה... קניתי את הספר לצערי חשבתי שזה משהו טוב קיבלתי המלצה (לא זוכרת ממי)... ואני לא הבנתי על מה היא מדברת איזו הקשבה לתינוק ואיזה בטיח היא נותנת שאלון על מנת לקטלג את הילד (אני בהלם!) סגרתי את הספר והחלטתי לבדוק מה דעתם של אנשי באופן המדהימים על כל זה והבנתי שזה לא רק אני (איזה מזל) ספר ממש מזעזע!!! ומוכר את עצמו בצורה שקרית של להקשיב וללמוד להבין את הבכי כמו שצריך איזה שטויות במיץ עגבניות! אפילו מעצבן(עלה לי 75 שקלים!)

הילה ב - אני לא הייתי פוסלת את כל הספר - אלא הייתי ממליצה לקרוא הכל ולאמץ רק מה שמתאים לך. היא לא עד כדי כך איומה.... לי עזר בתקופת הכיאוס הראשונית עם תינוק שעוצם עיניים וצורח ועם תחושת חוסר אונים כזה מוחלטת.... אני גם צפיתי בתוכנית שלה בערוץ ההורים ולמדתי ממנה המון.

יש לי אמירה שאני אומרת תמיד - הנקתי את נגה שלי כמעט שנתיים (הפסקתי כשגיליתי שאני בהריון) ועכשיו עם עמרי מקווה להמשיך כמה שיותר (עד ההריון הבא

) מטעמי אנוכיות ועצלנות. איזה יופי שיש פתרון קסם לכל בעיה: אתה רעב? - ציצי מוכן בשלוף בכל שעה בכל מקום, קיבלת מכה/חיסון? - ציצי יפתור את הבעיה, משועמם? עייף? - ציצי ציצי ציצי. בלי בקבוקים לשטוף ולהרתיח, בלי להתלבט מה הטמפ' הרצוייה ובתוספת העונג והאושר להתכרבל ולהתחבק ביחד, לחייך אחד לשני תוך כדי, להתחבר חיבור כזה שאיש לא יבין חוץ מאתנו המניקות.

תראי אני אקרה את הספר כי אני ישראלית טובה (קניתי את זה כבר לא?!?) ובאמת אני מקווה למצוא דברים טובים...

בקשר להנקה אני כל כך ניהנית להניק שרק מהמחשבה שיבוא יום שאני לא אניק... אני מציעה לאליה ציצי...

לא הבנתי, הילה, כל הביקורת הזאת היתה על סמך כמה דפים שקראת, מבלי לקרוא את כל הספר?

הפסקתי כשגיליתי שאני בהריון
למה?

אין צורך להפסיק. תראי פה: הנקה והריון שני

אני אגיד לך על סמך מה כל הביקורת, היא כותבת שם שהיא אמרה לאיזו אמא שזה בסדר שהתינוק לא ישן ובוהה בתמונה של תינוק איך היא כותבת שם.. "הוא עם חבר שלו אל תפריעי לו" והכי נורא - היא אומרת לה (לאמא הטריה) תסגרי את הדלת של החדר שלו ותלכי לנוח... בשלב הזה אני זוכרת שאמרתי לעצמי מה?!? מה היא חושבת לעצמה? והמשכתי לקרוא גם כן מה שהיא מספרת שם... ואז יש לה שאלון של איזה 20 שאלות שבסופו את תדעי איזה תינוק יש לך מלאך/ רטנוני ועוד כל מיני אמרתי לעצמי טוב.. בוא נראה עניתי על השאלה הראשונה בקושי כי אף אחת מהתשובות לא ממש התאימו לאליה ובשאלה השניה אמרתי לעצמי שזה פשוט לא בשבילי הספר הזה סגרתי אותו עד להודעה חדשה !
מבלי לקרוא את כל הספר? כן! את בטח יודעת שזמן זה לא הדבר שיש כל כך הרבה... בשביל לקרוא דברים כאלה... אני מעדיפה לקרוא את עקרון הרצף, ביקשתי אותו במתנה ועכשיו סןף סוף אני אקרא אותו...
ואני מתנצלת אם בדברי אני פוגעת במישהו.

ובשאלה השניה אמרתי לעצמי שזה פשוט לא בשבילי הספר הזה סגרתי אותו עד להודעה חדשה !

לצערי שמעתי מכמה אמהות שהן קראו בהקדמה של 'עקרון הרצף' שהאמא כל הזמן עם התינוק אפילו כשהיא מחליפה מצעים וסגרו את הספר לתמיד כי לא נראה להן שהתינוק יהיה צמוד אליהן. זה חבל כי הספר עקרון הרצף כתוב בצורה כזו שהוא מרחיק ממנו אנשים שמרגישים שלא יוכלו לעמוד במשימה של גידול התינוק על פי הסטנדרטים שלידלוף מציבה.

אני למדה משני הקצוות הללו שאסור לפסול ספר רק בגלל שחלק ממה שכתוב בו לא נראה לנו מההתחלה. יש לי ביקורת גם על 'עקרון הרצף' וגם על 'הלוחשת לתינוקות' אבל משניהם למדתי המון. (טוב, אילו שני הספרים היחידים שקראתי ואי אפשר להשוות בינהם, בעוד שהלוחשת לתינוקות טוב לימים הראשונים כדי להבין מה לעשות עם תינוק בבית, עקרון הרצף מתייחס למכלול חברתי שלם והוא ספר חשוב מאוד גם למי שלא מחזיק תינוק ביד).

מיכלול ה, כל מילה.

אם לא הייתי קוראת את עיקרון הרצף למשל עד הסוף הייתי פוסלת אותו כבר על ההקדמה.
אבל לי יותר חשוב לדעת מה בדיוק אני פוסלת.

וכן כשקראתי את שני הספרים עד הסוף יכלתי לדעת מה אני יכולה ליישם ואיך, ומה לא מתאים לי...

שלום לכן . שמחתי למצוא את הדף הזה כי גם אני קראתי את הלוחשת והוא גרם לי להרגיש רע שבוע שלם התבאסתי . בסופו של דבר עיקר העניין הוא שיקול דעת ושכל ישר כי בכל מקרה הספרים האלו הם רק ספרים והם לא יכולים להיות נכונים או מתאימים לכל אחד אבל הם כן עוזרים וגם עקרון הרצף גרם לי הרגשה רעה וכעס על ההורים שלי וכו וכו עד שהבנתי שלא הכל שחור לבן,,.בקיצור את הלוחשת אני קראתי מההתחלה ועד הסוף , לא עשיתי את השאלונים , והחלטתי שעד שאני לא מסיימת אני לא משנה דבר ממה שאני רגילה וכשסיימתי לקרוא סגרתי את הספר החזרתי אותו למי שנתנה לי ומה שנשאר לי בזכרון והיה רלבנטי השתמשתי ומה שלא לא.
בפועל הבן שלי מתעורר ,אוכל, משחק כשעתיים נרדם בעצמו וכן הלאה בסבבים כאלו במשך היום ובלילה הוא ישן מ2100 עד 0800 כשאני מרימה אותו בחצות ומאכילה אותו וזה תענוג. גם המעבר לכך לא היה כרוך בבכי פשוט יום אחד בערך שעה או שעתיים אחרי שהוא אכל הוא התחיל לבכות ובמקום להאכיל אותו מיד לקחתי אותו לחדר שלנו והנחתי אותו במיטה והוא נרדם ממש כמעט מיד. זה היה מדהים . כי עד אז הוא פשוט קיבל ציצי כל פעם שהוא בכה , ישן תוך כדי זה וזהו וככה הוא לא קיבל שינה טובה ונורמלית כי אחרי ההנקה הייתי מניחה אותו והוא היה מתעורר אחרי 10 דקות עד שבכה שוב ושוב קיבל ציצי שוב ישן שינה לא טובה וכן הלאה... בקיצור לי זה ממש עזר , כמובן שוב לקחת רק את מה שמתאים ,,,
מקוה שזה עזר למישהו ושיהיה כיף לגדל את הילדודים...

קראתי את כל הנאמר פה והבנתי-
הרי בסופו של דבר כל אחד יעשה מה שטוב לו ...
אני בדרך של הרצף הטבעי וטוב לי שמצאתי את הכותבים של "באופן".
אני מאמינה שהורים שמנסים לסדר את הילד לזמנים ושיהיה רובוט זה לא טוב ...
למרות שקראתי פה אמהות שרשמו שזה הסתדר להם עם התינוק שלהם וזה עשה טוב להורה . יכול להיות שזה ממש נוח להורה באותו הזמן, אבל אני בטוחה שיש לזה השלכות של הטווח הרחוק.כמו לדוג'- בריאות ההילד, התפתחות,ביטחון ועוד הרבה דברים.
אני אמא לבת שנתיים וחצי ותינוק בן 5 חודשים. וקשה לי לפעמים גם, אבל אני מאמינה במה שאני עושה ונותנת את כל כולי לילדים שיגדלו באופן טבעי ו-נ-כ-ו-ן.
שלוש שנים קשות / או שלא , אבל אחר כך כל השנים אתה רואה את התוצאה המדהימה.
נתראה בהמשך.....

פלוני אלמונית-את יכולה להסביר את מה שעשית? גם הבת שלי כמעט לא ישנה במשך היום (בלילה ישנה נהדר טפו טפו) וגם אם היא עייפה היא יונקת ונרדמת ואז אני מניחה אותה במיטה ואחרי כמה דקות היא מתעוררת

גם הבת שלי כמעט לא ישנה במשך היום (בלילה ישנה נהדר טפו טפו)
בד"כ זו עסקת חבילה - מי שישן נהדר בלילה, ישן פחות ביום. אחרי הכל, אי אפשר לצפות שהם יישנו 20 שעות ביממה

אני מניחה אותה במיטה ואחרי כמה דקות היא מתעוררת
יכול להיות שהיא לא צריכה לישון יותר. או שיכול להיות, שהיא לא נכנסה עדיין לשינה עמוקה ולכן מתעוררת כשמזיזים אותה. המפתח - כשהיא עדיין עלייך, להרים בעדינות יד אחת שלה ולשמוט. אם נשמטת "ללא מאבק", היא בשינה עמוקה ואפשר להניח אותה במיטה. אם לא, להמתין עוד (או שהיא סתם נכנסה לתנומה קצרה ולא יותר).

מנסיוני האישי אני מסכימה עם מה שכתבה פה קומה ג.
בסך הכל אני סומכת על התינוק שהוא ישן כשהוא צריך וער כשהוא צריך,גם אם זה לא תמיד הכי מתאים לתוכניות שלי.
אם הוא מתעורר אחרי שישן קצת על הציצי-כנראה שלא זקוק עדיין לשינה עמוקה.
בסך הכל הוא מוצא מתי לישון שינה עמוקה במשך היממה,לשמחתי זה בדרך כלל בלילה,אבל זה לא מחייב.

הבת שלי בת שנה וחודשיים וכבר שנה וחודשיים לא ישנתי לילה שלם... במשך היום היא ישנה יפה שעתיים - לא כל פעם...וזה לא תמיד היה ככה. אבל ליילה שכחתי מה זה. היא ישנה איתנו בחדר יש לה מיטה משלה אבל תמיד בליילה היא מגיעה למיטה שלנו. בהתחלה זה היה עוזר והיינו קמים פחות אבל עכשיו היא לא מוכנה לחזור למיטה שלה בליילה. אני כל פעם מנסה אבל היא ישר מתעוררת, גם אם היא ישנה ממש עמוק על הידיים והציצי. אנחנו כבר מתחילים לחשוב על סידור חדר לקטנה.. אולי זה יעזור. אבל אני ממש מתקשה לחשוב שלא נישן ביחד. זה עצוב לי לחשוב שאני לא ארדם לקצב הנשימות שלה, מצד שני בא לי לישון ליילה שלם...

הי גומות
מכירה, מכירה יותר מדי טוב...P-:
מציעה לך לדפדף בדפים:
הרדמת תינוקות
_הרדמת פעוטות
שינה של תינוקות
איך הילד שלכם נרדם
לישון בלי לבכות
הרדמת פעוטות באמצעות הנקה

ובהצלחה!

ולמה לא להשאיר אותה במיטה שלכם בעצם?
יש גם מדור מיטה משפחתית.

יש פה עוד מישהו בדף הישן הזה? (-:

קיבלתי לידי את "הלוחשת לתינוקות פותרת את כל הבעיות" והוא קצת עזר לי, והרבה בלבל אותי,יש שם כמה עצות נחמדות סה"כ אבל הרבה הרבה מידי נוקשות (לטעמי).
ואז קראתי שם משהו שנשמע לי די פסיכי, תגידו אתן:

יש ללוחשת את שיטת ה"הרם-הורד", שהיא מציגה כגולת הכותרת של האני מאמין שלה או ניסוח דומה.
זה הולך ככה:

כשתינוק לא נרדם לבד במיטה (מדובר מגיל שנה נדמה לי) אלא בוכה, צריך להרים אותו על הידיים (כי צריך להתייחס לבכי שלו), ואז בשניה שהוא מפסיק לבכות, מייד להוריד אותו חזרה למיטה (כי צריך "ללמד" אותו לא להתנחם בחיק של אמא), וחוזר חלילה עד שהוא "נכנע" ונרדם/מתייאש מלבכות. )-:

היא מציינת שהיא ב"מקרים קשים" הרימה-הורידה מעל מאה פעמים, ואומרת להורים לא להישבר ולהמשיך עד להשגת המטרה.
נשמע לי חולני לגמרי. משדר לתינוק מסרים עקומים של המשמעות של הבכי שלו ומה המשמעות של החיבוק של אמא. שלא לדבר על האמא המסכנה.

חשבתי להתייחס לעצות של הלוחשת כמו לעצות של דודה לא מזיקה ואולי לקבל מהן משהו, אבל אמאל'ה! לא רוצה דודה כזאת .

שליחה על ידי א* » 02 דצמבר 2007, 22:48

(מדובר מגיל שנה נדמה לי)
לגמרי נדמה לך, אני ראיתי כמה תוכניות איתה והיא הפעילה את השיטה על תינוקת בת 3 חודשים שעדיין יונקת.
זוועת עולם.

באמת זוועת עולם.

נשמע לי חולני לגמרי
בדיוק. זו "כאילו" גרסה מרוככת של שיטת חמש הדקות האיומה, אבל בתכלס הנטישה לדעתי אפילו יותר גרועה, כי אמנם אמא שם איתו אבל היא שוב ושוב מרחיקה את התינוק ממנה ברגע שהוא זקוק לה יותר מכל כדי להרפות לתוך השינה. עדיף כבר שתצא מהחדר ולא תעמיד פנים שהיא כן שם בשבילו.
אכן זוועת עולם.

יש ללוחשת הרבה מאד דברים שלא הסכמתי איתם, הרבה מאד דברים שלא היו רלוונטים לגבי בכלל (בגלל החלטות שהחלטתי לגבי איך אני רוצה לגדל את ילדי, ודברים שאני החלטתי שטוב לי לעשות ולזרום אתם, ושלאמא אחרת אולי לא היו מתאימים), אבל גם לא מעט עצות טובות.

לגבי העניין של "סדר יום" - או שאני הבנתי לא נכון, או שכולן כאן הבינו לא נכון - אבל אני הבנתי שהיא בסך הכל מציעה לבדוק מהו סדר היום הטבעי של התינוק - והפלא ופלא מסתבר שיש כזה דבר. אם שמים לב כמה ימים מגלים שזה נכון - שילד מסויים, למשל, מתעורר בערך ב7-7:30 ביקיצה טבעית, שבערך ב11 עד12 הוא נעשה עייף שוב, שאחר הצהריים הוא נעשה נרגן בצורה מסויימת (מנסה להגיד לי משהו...), ויום אחד גיליתי שהסיבה היא בד"כ ש"משעמם לו" אז זו הזדמנות נהדרת לטיול או שטיפת כלים עם מנשא ומוסיקה או כל פעילות מסעירה אחרת.

מה זה נותן לי? את היכולת היעילה יותר לענות על צרכיו - כי אם אני יודעת שבבוקר הוא אוהב לנמנם הרבה תנומות קטנות, אבל בערך ב-11 הוא ירדם לזמן מה, אז אני יודעת לא להציע לו דוקא בזמן הזה לעשות משהו מסעיר (שוב, מסעיר ברמה של לרקוד עם אמא תוך כדי קיפול כביסה), כי הוא באמת מעדיף בשעות האלו "לצוף" בשקט. אז זה זמן טוב לשכב על השטיח בסלון ביחד, להסתכל על כתמי שמש בתקרה וללחוש סודות אחד לשני..
אני יודעת שכשהוא נרדם ב11 יש לי בדרך כלל די זמן להתקלח, אז אני לא אצטרך להתקלח בחיפזון כשהוא יושב בסל קל ומעוצבן בטירוף כי הוא רוצה עכשיו כירבול, ולאן אמא הלכה, ומה ל$^&#$^ קורה כאן. ואת הטיול המסעיר לירקן או את הביקור של סבתא אני אעביר לשעה שבה הוא בד"כ סקרן ועירני, וכך שנינו נהנה יותר.

ברור שלכל "כלל" יש יוצא מן הכלל, אבל אני גיליתי (ממרום נסיוני עם ילד אחד, כן?) שיש לו באמת סדר טבעי לדברים, ושאם הסדר משתנה (לא השינוי ההדרגתי, הטבעי, אלא שינוי חד) כנראה שגם כאן הוא אומר לי משהו - אולי הוא מצונן, או עצוב, או כואבת לו הבטנונת הקטנה? אולי היום כל משקל העולם נפל על כתיפיו הורודות והוא רוצה רק חיבוק כל היום? זכותו, ויכולתי להבחין יותר בקלות שזה צורך מיוחד, כאילו שהוא אומר לי בברור - אמא, די לזרום, שימי לב!

עוד נקודה שעזרה לי אצלה היתה הערה אחת שממש "סידרה לי את הראש" כשהוא היה פצפון פצפון. כל בכי שלא ידעתי מייד "לפענח" (כלומר - לענות לו עם ציצי) היה מכניס אותי מאד ללחץ. הייתי מיד מנסה סדרה של "תשובות אפשריות": ציצי! לא? אז חיתול! לא? אז אולי המנשא לא נח! לא? אולי הוא רוצה את אבא! לא? וכולי וכולי. הכל בתזזיתיות כזו של לחץ שלא הועילה לאף אחד מאיתנו.
אז העצה שלה היתה פשוט להרגע לרגע (כן, אפילו שהוא בוכה, זה יקח רק רגע קטן) ולהביט בו . פשוט כל כך. והיא נותנת רשימה של "רמזים" למשל שאצל הרבה תינוקות התפתלות בצורה מסויימת מעידה על כאב בטן. ותוך ימים בודדים למדתי להקשיב לשפת הגוף שלו, ולהבין בד"כ מה הוא רוצה. וזה בעיני יותר טוב מלנסות "ניסוי וטעיה" של מה זה יכול להיות, כדי שהוא חס וחלילה לא יבכה לשניה. מה גם שיוצא שהוא בוכה יותר ככה ממילא.. זו נראתי לי גם גישה שמכבדת את התינוק יותר, כי היא מניחה שהוא יצור בעל רצונות, ושהוא מנסה לדבר איתנו כמיטב יכולתו, ואנחנו כהורים חייבים להקשיב כמיטב יכולתנו.

יש ללוחשת המון המון בעיות. בכל ספר גידול ילדים יש. תמיד יש "אג'נדה", תמיד יש אמונה לוהטת בצדקת הדרך (מישהו אמר "עקרון הרצף"?). בגלל זה צריך תמיד לקרוא אותם בערבון מוגבל, לקחת עצות טובות ולהתעלם מהאחרות. ואם הענווה מאפשרת, לקבל את זה שעצה מסויימת שממש ממש לא נראית לי הגיונית יכולה בכל זאת "לסדר את הראש" אצל מישהי אחרת - גם אם היא רק מבינה לפי הפתרון המוצע לבעיה שבמקרה יש לה שהספר הספציפי הזה ממש לא מתאים למשפחה שלה.

אהבתי את מה שכתבה אמא של שפן, למרות שאני לא חושבת שיש בספרי הלוחשת כ"כ הרבה בעיות (יש דברים שאני לא מסכימה, אבל לא הייתי מגדירה אותם כבעיות, אולי כגישות שונות)
אני חוששת להזדהות בגלל מה שאני רוצה לומר: אני חושבת שהגישה של "הלוחשת" היא גישה הגיונית ומתחשבת בתינוק (יש בו המון הקשבה וכבוד לתינוק- כל מי שקראה בטוח חשה את זה) ולדעתי היא לא סותרת את "עקרון הרצף". אני חושבת שב"עקרון הרצף" יש הרבה אמת אבל פחות מדי יישום לחיי היום יום(לפחות בספר- באתר יש יותר) והספר של טרייסי הוג מאד מעשי ומתיחס לחיי היום יום שלנו, אולי זה קשור לעובדה כי לג'יין לינדולף אין ילדים וטרייסי הוג גידלה שתיים משלה.
בשום מקום לא מצאתי שכתוב שהיא מניחה את התינוק כדי שלא ילמד להתנחם בחיק אמו, להיפך- היא חושבת שאם התינוק עצוב ובוכה- יש לנחם אותו, אבל היא גם חושבת שכדאי ללמד אותו להרדם בכוחות עצמו ולכן ממליצה להורה שלא מתאים לו לישון במיטה משפחתית, להוריד אותו למיטתו כשהוא נרגע ואם הוא בוכה - להרים אותו מיד. יפה בעיני שהיא מאד מתחשבת בצרכי ההורים- היא באה לעזור במקום שבו יש קושי ואומרת בפירוש שמי שטוב לו לישון עם הילד במיטת ההורים ולהניק עד גיל שמונה- לא צריך עזרה. היא לא באה לגרום לאנשי "עקרון הרצף" לזנוח את עקרונותיהם אלא לעזור להורים שסובלים וצריכים עזרה להגיע לאיזון, להינות להתינוק שלהם ומההורות שלהם בהתאם לאורח חייהם המערבי.
מאד יפה בעיני שהיא משנה את דעותיה ולא "נעולה" עליהם, לומדת מהמציאות- אפשר לראות את זה בספרה השלישי, בו היא ממליצה על גמילה הרבה יותר מוקדמת מחיתולים מאשר בספרה השני ומודה שטעתה בעיניין זה.
אני מגינה כאן על ה"לוחשת" כי אני מאד התרשמתי מאישיותה ומההקשבה שלה לצרכים של אנשים: תינוקות והורים. אני לא זקוקה לכל עצותיה (בגלל הדרך שבה בחרתי) אבל חלק מהעצות האלה עזרו לי, כמו שמישהי כתבה מעלי.
אני גם אוהבת מאד את "עקרון הרצף" אבל הוא לא זקוק כאן להגנתי...
זהו, לדעתי הם לא סותרים אלא כל אחד בא ממקום שונה: האחד יוצר תיאוריה והשני מתמודד עם המציאות הקיימת בלי שיפוטיות כלפי מציאות זאת, לכן קשה להשוות בין שתי הגישות.
אני מרגישה שאני מקבלת משניהם המון לחיים שלי בלי לקבל את כל מה שכתוב באופן מוחלט. המרגיעון "שבעים פנים לתורה"
יש לי גם המון הקבלות בין שני הספרים (אם מישהו בכלל מעוניין לשמוע), אבל אני רוצה קודם לראות אם יתנו לי מכות על מה שכבר כתבתי...(חבל שאני לא יודעת לשים את הפרצופים החמודים האלה)

אגב, אבא של שפן, שסובל מאד כל ימיו מהפרעת שינה, טוען שזו מתת נהדרת לילד לעזור לו ללמוד להרדם לבד. לילד, לא לתינוק. כל ההבדל הוא הגיל שבו מנסים לעזור לו ללמוד את זה. גיל שבועיים? לא רעיון טוב. גיל שבע עשרה? קצת מאוחר מדי.. אז מה הנקודה באמצע? תלוי. תלוי בילד, תלוי בהורה, תלוי במזג האויר ובמצב פרוותו של החתול שעל הירח. ומה שנכון לילד אחד לא נכון בהכרח אפילו לאחיו, שלא לדבר על משפחות אחרות לגמרי.

אגב, אבא של שפן, שסובל מאד כל ימיו מהפרעת שינה, טוען שזו מתת נהדרת לילד לעזור לו ללמוד להרדם לבד.
מה הקשר בין שני הדברים? מה, לישון זה דבר שמישהו חיצוני מלמד? שואלת ברצינות, כי נראה לי תמוה.

אנונימי

מה, לישון זה דבר שמישהו חיצוני מלמד
להרדם, זה משהו שאפשר ללמוד.
אותי לא לימדו נכון וגם זה הוביל אותי לכך שהסתובבתי שנים (מאז שלקחו ממני את צורת השינה היחידה שהכרתי) בעייפות מטורפת שהובילה לחוסר תפקוד בכל תחומי החיים.

את יכולה לפרט? זה מאוד מעניין מה שאת רושמת. מה היתה הצורה שלקחו לך? מה לימדו אותך במקום?

מה הקשר בין שני הדברים? מה, לישון זה דבר שמישהו חיצוני מלמד? שואלת ברצינות, כי נראה לי תמוה.

לישון לא, להרדם כן. חלק מהבעיה (לפחות אצלו, ואני יודעת שזו אחת מהפרעות השינה הכי נפוצות) הוא קושי להרדם. אנשים כמוהו לא יכולים להכנס למיטה וללכת לישון כמו כולם, כי יש להם כזו הסטוריה של לילות לבנים שעצם הכניסה למיטה מלחיצה מאד, ומכאן מגיעים מאד בקלות לחוסר יכולת להרדם שנובע מהמתח כי הם חוששים שלא יצליחו להרדם..

הפיתרון הטוב ביותר שאנחנו מכירים (שהוא לא חלילה התערבות תרופתית, למרות שיש לילות שקצת אלכוהול יכול פשוט לשבור את מעגל הקסמים) הוא פשוט רוטינת שינה קבועה. זה נשמע דבילי, אבל לגוף שלא יודע לעבור למצב שינה, זו הדרך לעזור. לי מספיק שאני חושבת על השמיכה שלי מהחדר השני ואני נרדמת, אבל הוא יכול לשכב במיטה עם פיג'מה, אורות כבויים ומת מעייפות, והגוף שלו לא יקלוט שמצופה ממנו להרדם.

לא בטוח ששפן יפתח הפרעת שינה, אבל אם אפשר לעזור לו ללמוד מעכשיו אז למה לא? לעזור לו ללמד בעצמו את הגוף והמוח שלו מתי זמן להרפות ולהרדם, ושהוא ידע לעשות את זה לבד. זה לא אומר שאין לילות שהוא לא צריך יותר את קרבתנו, אבל הרעיון הוא שאנחנו עוזרים לו להגיע למצב של רגיעה ושבעות רצון, ומשם אל השינה זו המטלה שלו. אנחנו שם אם הוא צריך אותנו, אבל זה בדיוק כמו שמגיל מסויים הוא פשוט קיבל צלחת עם אוכל והושאר ללמוד לבד מה טעים לו ואיך כל דבר מגיע ביעילות לפה.

אבא של שפן, שסובל מאד כל ימיו מהפרעת שינה, טוען שזו מתת נהדרת לילד לעזור לו ללמוד להרדם לבד

אני מסיקה מכך שאת אבא של שפן פינקו מדי ועזרו לו מידי להרדם כשהיה תינוק ולכן הוא לא מצליח להרדם בקלות? מי אמר שתינוק שמפעילים עליו שיטות כאלו ואחרות יהיה מבוגר שנרדם בקלות?
לי נראה יותר הגיוני שתינוק שמניחים אותו במיטה והוא נרדם הוא תינוק שממילא אין לו בעיה להרדם וסביר שכך יהיה גם כשיגדל (כיף לו ולאמא שלו), ואילו תינוק שצריך עזרה בלהרדם יהיה לו קושי כזה גם כשיגדל, ואין להורה יכולת לשנות את זה (אא"כ מדובר בבעיה אורגנית ניתנת לשינוי ע"י תזונה או תרופות וכו' אבל לא ע"י "חינוך"), תפקיד ההורה במקרה הזה הוא לתת לו את העזרה שהתינוק לא יכול לתת לעצמו.
אגב, עד היום לפעמים בעלי עוזר לי להרדם- לא נראה לי כזה פשע של ההורים שלי או כמו שאומרים- שאלה יהיו הצרות שלי.

שוב, אני לא מדברת על תינוק חלילה. על ילד.

אבא של שפן, שסובל מאד כל ימיו מהפרעת שינה, טוען שזו מתת נהדרת לילד לעזור לו ללמוד להרדם לבד
ואולי להפך- אולי ציפו מאבא של שפן להרדם לבד כשהיה ילד, הוא לא הצליח, והוא סוחב עד היום את התחושות השליליות שהוא מקשר להרדמות (לבד במיטה, חושך, מפחיד), ואולי דווקא אם היו מרדימים אותו וגורמים לכך שחווית ההרדמות שלו היתה חיובית, הוא לא היה מתקשה כל כך להרדם היום?

גם לי עבר בראש דוקא מה שתזמורת הים אומרת.

סביר להניח שנעשו אין ספור שגיאות בחינוך שלו. כמו שאני מכירה את חמותי, בודאי הניחו אותו במיטה בגיל שבוע וציפו ממנו לישון לילה שלם ולהפסיק להפריע. מה זה קשור? אני לא מניחה לילד שלי להרדם נטוש לבד בחדר בלי שום עזרה. אנחנו מבלים שעה ארוכה לפני השינה בכרבול עם סיפורים, הוא בוחר מוזיקה שנעימה לו, ובכל שלב אם הוא קורא לנו אנחנו ניגשים אליו. לפעמים זה כי הוא שכח לספר משהו חשוב, לפעמים הוא פשוט רוצה עוד נשיקה וחיבוק. ואנחנו תמיד תמיד שם לענות על צרכיו. איפה במה שכתבתי הבנת משהו אחר?
אבל אבל אבל הרעיון הוא שהיכולת להרדם באה ממנו: לא תלויה בציצי, לא תלויה בחיבוק, לא תלויה בשום דבר שאם יקחו אותו ממנו הוא לא יוכל להרדם. כי הוא יכול להרדם לבד. הוא מפטפט בשקט, שר עם המוזיקה, ומביא את עצמו למצב של נמנום ושינה. זה הכל.
והפרעת שינה היא ככל שאנחנו יודעים משהו הרבה הרבה יותר מורכב מחסך ילדות שנגרר. ככל הנראה שילוב של מאפיינים אורגנים וסביבתיים. יותר דומה למשל לדיסלקסיה.

אמא של שפן, בכלל לא התייחסתי ולא התעסקתי במה קורה עם הבן שלך. אני בטוחה שאתם מרדימים את בנכם בשיא הרגישות. נתקעתי במה שאמרת על בעלך. אמרת שיש לו קשיי שינה ושיש לו היסטוריה של לילות לבנים. לא הבנתי למה המסקנה המתבקשת מהסיפור הזה היא שצריך ללמוד להירדם לבד? הרי אפשר להסיק באותה מידה גם בדיוק את ההיפך. הנה, את עצמך אפילו אומרת שיש סבירות טובה שזה מה שקרה, שהניחו לו להירדם לבד בגיל שהוא לא היה מסוגל לכך.

והפרעת שינה היא ככל שאנחנו יודעים משהו הרבה הרבה יותר מורכב מחסך ילדות שנגרר. ככל הנראה שילוב של מאפיינים אורגנים וסביבתיים. יותר דומה למשל לדיסלקסיה.
בטוח שזה נכון, למעשה זו פעם ראשונה בחיים שאני שומעת בכלל על בעיה כזו, ובכלל לא נראה לי שזה משהו שאני צריכה לתת עליו את הדעת, אבל אני מבינה שאצלכם זו סוגיה רגישה.

אני לא מניחה לילד שלי להרדם נטוש לבד בחדר בלי שום עזרה.
אם את פונה אלי- לא נסיתי לרמוז שזה מה שאת עושה, חס וחלילה, גם לא הבנתי את זה מדברייך בשום אופן. אני רק הגבתי להנחה לפיה אבא של שפן לא מצליח להרדם בגלל שלא לימדו אותו- את עצמך כותבת ש
בודאי הניחו אותו במיטה בגיל שבוע וציפו ממנו לישון לילה שלם ולהפסיק להפריע
מה שלדעתי האישית (תרשי לי לחלוק עלייך) בהחלט עשוי להסביר את קשיי ההרדמות שלו היום (לפחות את הסיבה הראשונית- בהחלט יתכן שהיו גורמים נוספים שהחריפו את המצב בהמשך).
אגב- אני מאד מזדהה. סבלתי מנדודי שינה תקופה מסוימת ואני יודעת כמה זה נורא. זו אחת הסיבות שאני חושבת שחשוב מאד להפוך את חווית השינה וההרדמות לחיובית עבור הילד וזה ממש לא משנה אם עושים את זה בהנקה, ליטופים, מוסיקה או בחדר לבד, כל עוד הילד נרדם בהנאה.

לגבי התלות בגורם חיצוני- לדעתי האישית מדובר בתלות טבעית ובריאה שנעלמת מעצמה ברגע שהילד בשל להרדם לבד. התלות בהנקה/ליטופים/נדנודים וכו/ לצורך הרדמות אמורה להעלם להשקפתי בדיוק כמו שהצורך במציצה נעלם, הצורך להיות על הידיים של אמא כל היום נעלם, וכן הלאה. מתי זה קורה- אצל כל ילד בזמן הנכון לו. אני באופן אישי חושבת שזה אחד הצרכים האחרונים להעלם ואני לא מצפה להרדמות עצמאית ב 100% לפני גיל בי"ס.

מקשרת לדף מאד רלבנטי- גמילת לילה ביוזמת התינוק, במיוחד לדבריה של בשמת א.

אני באופן אישי חושבת שזה אחד הצרכים האחרונים להעלם ואני לא מצפה להרדמות עצמאית ב 100% לפני גיל בי"ס.
גמני חושבת ככה.
הבת למדה להרדם בעצמה (בהדרגה) כשהיתה בת 7 בערך ורצתה לעבור לחדר משלה, וזה היה כרוך בכך שלא יכולתי לשבת לידה עד שנרדמה (כי הרדמתי את הבן הקטן בחדר אחר, שממנו היא עברה).
והוא - עוד מעט בן 9, ועדיין לא אוהב להרדם לבד. מסוגל מדי פעם, אבל מעדיף בהמון שנשב לידו עד שירדם.
חוצמזה - אני עדיין אוהבת שבן זוגי משכיב אותי לישון. וגם הוא אוהב את זה. ואנחנו כבר מבוגרים.
ותחושת הילדות הכי מתוקה בשבילי היתה - להרדם איפה שכולם נמצאים, ושיעבירו אותי על הידיים, ישנה, למיטה שלי.

בדיון הזה לא ברור מה פירוש להירדם לבד.
האם זה להירדם בלי ציצי/חיבוק/ספר/שיר? אבל כשאמא ליד.
או שזה להירדם לבד פיזית, לבד בחדר?

בעיני גיל שבע זה יופי. אבל זה ממש ממש תלוי במשפחה ובמה שמתאים לילדים ולהורים, וקודם כל כמובן להורים.

_האם זה להירדם בלי ציצי/חיבוק/ספר/שיר? אבל כשאמא ליד.
או שזה להירדם לבד פיזית, לבד בחדר?_

תלוי. כשאני מדברת על הבן שלי אני מתכוונת שהוא מקבל את כל החיבוקים שהוא רוצה (ואז אני גונבת עוד כמה גם בשבילי), וסיפור וכרבול ושיר-של-אבא ושיר-של-אמא ומוסיקה שקטה לפי בחירתו, ואנחנו יוצאים מהחדר רק כשהוא "משחרר" אותנו (אומר לנו לילה טוב וביי ביי). וכמובן שהוא יודע שאנחנו בחדר ליד, כי לפעמים הוא נזכר שהוא לא נתן לאמא נשיקה על האף, או שאבא לא אמר לילה טוב לדובי, והוא גם שומע אותנו משוחחים ורואה אותנו עוברים ליד החדר שלו, אבל הכל ברוח שקטה וטובה. וכמובן עם דלת פתוחה (לא מבינה אנשים שסוגרים את הדלת של חדר הילדים, אפילו עם מוניטור). פיזית כן, הוא לבד בחדר. אבל זו הנקודה שאנחנו בה עכשיו, אחרי יותר משנה שישבנו לידו עד שהוא נרדם, ולפני כן (כשהוא היה "תינוק") הוא נרדם בתוך חיבוק+ציצי (או חיבוק של אבא) וזה היה נפלא. הוא התחיל לאמר לנו ללכת לפני שהוא נרדם לגמרי, אנחנו פשוט בעדינות בעדינות עודדנו את זה.

אם נעים לכולכם להרדם ביחד אז אין סיבה להפסיק. אבל בעיני יש ערך ליכולת להרדם לבד. זה לא אומר שמפילים תינוק או פעוט למיטתו יום אחד והולכים. בעיני זה כמו להגיד שלא צריך לדעת לקרוא כי כל כך טוב ביחד לשמוע סיפורים. לא צריך להפסיק לשמוע סיפורים. וזה לא אומר שזו לא יכולת שכדאי ללמוד אותה.

והוא - עוד מעט בן 9, ועדיין לא אוהב להרדם לבד. מסוגל מדי פעם , אבל מעדיף בהמון שנשב לידו עד שירדם.
ובכך המטרה הושגה בעיני. זה שהוא יכול . אם הוא לא רוצה ואת לא רוצה אז אין סיבה, אבל הוא יכול, והוא למד את זה בגיל שעוד לומדים מאד בקלות. אחר כך זה קשה כקריעת ים סוף. זה הכל.

זה כמו להגיד שלא צריך לדעת לקרוא כי כל כך טוב ביחד לשמוע סיפורים. לא צריך להפסיק לשמוע סיפורים. וזה לא אומר שזו לא יכולת שכדאי ללמוד אותה.

גם לקרוא לא צריך ללמד.
הלימוד קורה מעצמו באופן טבעי כמו כל למידה אחרת, אם נותנים מרחב וזמן, אמון ואהבה.

נדמה לי שברוב תחומי החיים (קריאה או הירדמות), אני אעדיף למידה שהיא ביוזמת הילד. זהו בעצם הסימן לבשלות.

מהרהרת בקול רם:

אולי יש סיבה ביולוגית מצוינת לכך שרוב התינוקות והילדים זקוקים לעזרה בהרדמה.
אולי המעבר מעירות לשינה הוא מורכב לילדים ולתינוקות מבחינת נפשית, ולכן הם "מאלצים" אותנו ההורים להיות שם בעבורם, כדי שלא לעבור את זה לבד. כי יחד - בליווי ההורה - זה יותר נכון להם, יותר מתאים להם. אולי זה אפילו הכרחי.

<במצב רוח ניסוחי עדין, למי שתמה>

גם לקרוא לא צריך ללמד
לא כתבתי ללמד. בכוונה. כתבתי ללמוד.

לנו היה חשוב להפוך את המיטה של פיצי למקום טוב ונעים, כי לא הצלחנו לישון איתה ביחד (בגלל החרדות שלי). כל טקס הכניסה למיטה (אחרי החיבוקים, הנענועים וכו') מתנהל בקול שקט ונעים, ולאט לאט. בנוסף, גילינו אצלה העדפה ברורה לאחת החיות הפרוותיות שהיא ישנה איתן - חולדת איקאה אפורה ורכה. אני לא זוכרת מי החליט, אבל החולדה לא יוצאת מהמיטה, כדי ליצור קישור בינה ובין הירדמות. חיות אחרות מופיעות גם על השטיח, ובעגלה, אבל החולדה - רק במיטה. וכך בכל פעם שפיצי נכנסת למיטה היא שמחה לפגוש את החולדה, מחייכת אליה ומשחקת איתה עד שהיא נרדמת.

אבא של שפן, שסובל מאד כל ימיו מהפרעת שינה, טוען שזו מתת נהדרת לילד לעזור לו ללמוד להרדם לבד. לילד, לא לתינוק. כל ההבדל הוא הגיל שבו מנסים לעזור לו ללמוד את זה.
התייחסתי לזה.

אני טוענת שלא צריך בתחום הזה לעזור לילד ללמוד דבר.
הכל יבוא מעצמו ובזמן הנכון.

^{(לא מתייחסת לדרך ההרדמה הספציפית שלכם בכלל, אלא לרעיון הכללי שהצגת כאן).}

אולי יש סיבה ביולוגית מצוינת לכך שרוב התינוקות והילדים זקוקים לעזרה בהרדמה
כשקראתי את זה לא חשבתי שתלכי לכיוון הקושי הנפשי דווקא, אלא למשהו שעוד קודם לזה לדעתי: צורך ביולוגי בסיסי וטבעי בהגנה. כמו שלא הייתי מצפה מתינוק או מפעוט או מילד בן שש לשכב לישון לבד בין העצים ביער, ככה אני לא מצפה ממנו שיבין בגיל כזה שבגלל שאנחנו בתוך בית מוגן ובטוח ואמא או אבא או בייביסיטר נמצאים איפשהו לא רחוק - הוא יכול לשכב לישון לבד במיטה שלו / שלנו. לעניות דעתי זה בכלל לא רשום לו בסיסטם שהוא יכול להיות בטוח ומוגן כשאין גוף של מבוגר מוכר במרחק נגיעה ממנו. במילים אחרות: זה לא חלק מהציפיות שטבועות בו כחלק מהרצף האבולוציוני שלו (או איך שלא מנסחים את זה בשפת עקרון הרצף. והנה בלי משים חזרתי לנושא הדף).
ולכן - אכן יש צורך ללמוד את זה. וכן, אנחנו המבוגרים שלא הולכים לישון בשמונה בערב מכורבלים עם הפעוט כי יש לנו דברים אחרים לעשות בשעות האלה (לכתוב באינטרנט) - אנחנו אלה שמלמדים אותו להירדם לבד.
ואגב, השבוע גיליתי שהבכורה שלנו, בת ארבע, כבר לא צריכה את היד שלי כדי להירדם. ואילו היא גילתה שאני מתקשה לוותר על היד שלה כשאני שוכבת לי שם בחושך בינה לבין אחיה המרדים את עצמו בעזרת הציצי שלי, אז היא לפעמים עושה טובה ומושיטה לי אותה.

ריש גלית , אני קוראת את דבריך ונזכרת בספר שבעלי קרא כשנולדה לנו תינוקת לפני 3 שנים (אני לא יכולה לקרוא אותו כי האנגלית שלו קשה).
זה ספר שכתבה נוירוכירוגית על התפתחות המוח ב-5 שנים הראשונות לחיים. ספר ארוך המלא הסברים רציונאלים כבדים ועם זאת הוא מענין מאוד.
בעלי (שהפך למשל לפנאט הנקה מוצהר אחרי שקרא כמה טוב בונה את המוח חלב אם בשנות החיים הראשונות) שיתף אותי כל הזמן במידע שקרא בספר הזה שם היא כותבת שהרבה מגע וקרבה לתינוק (כמו נשיאה במנשא הרבה שעות ביום, למשל) מאוד טובים להתפתחות המוח משום שהתינוק מרגיש מוגן יותר והמוח נבנה כך טוב יותר במקום שחושיו יהיו בכוננות של הגנה.
אז מהכיוון הרציונאלי ביותר אני מאמינה שהביטחון הזה שנותנים לתינוק ופעוט כשמלוים אותו בהרדמות עושה טוב להתפתחות שלו (וגם מהכיוון הלא רציונאלי אני מאמינה בזה

)

לא קראתי את שני הספרים (פויה, מגדלת ילדים בלי לקרוא חומר עזר וספרות מקצועית!). אבל, ממה שאני שומעת על הלוחשת (זאת במקרה טרייסי הוג?) זה מעורר אצלי חוסר נוחות מאוד גדול. נדמה לי שיש כאן הנחה מובלעת (אצל הלוחשת) שלהורים אין את הידע והאינטואיציות כדי לגדל ילדים. ובגלל הנתק הזה וההנחה המובלעת הזו - הספר הזה בא ללמד את ההורים משהו על תינוקות, משהו שהם לא יודעים (ושלמישהי יש איזושהי גישה כמעט מיסטית לתינוקות, הלוחשת - הנה אחת שיודעת לדבר בשפתם ומבינה אותם. השם הזה עושה לי רע). אלא שהמ"משהו" הזה אומר - מה שאתם רואים מולכם, כתוב שחור על גבי לבן - זאת אשליה, זו לא המציאות. אתם רואים שהתינוק נרדם ברכות עם ציצי/ עם חיבוק? לא! זה לא צריך להיות ככה. תינוק צריך ללמוד להירדם. רגע, אבל הוא נרדם נהדר... לא, זה לא נקרא להירדם, כי הוא לא נרדם לבד. זאת לדעתי הבעיה - המקום הזה שמערער את ההורים ומאשר להם - כהנחת יסוד - את התהייה שאולי הם לא יודעים משהו.

זה נכון - הם לא יודעים כלום, והם יודעים הכל. ובמקום לחזק את המקום המיוחד הזה, יש מין הרחקה והדחקה של המקום הזה - של תחילת ההורות, שיכולה להיות קסם, שבו משהו רדום, שישנו שם, מתעורר.

אבל לא תמיד זה ככה. ויש אנשים שמתאים להם (אני מכירה שני זוגות שמגדלים לפי טרייסי, אם זאת הלוחשת) ומרוצים ושמחים. אין לי ביקורת על זה בכלל. לי באופן אישי נראה מטורלל לגמרי להרים ולהוריד תינוק למיטה 100 פעמים, במקום פשוט להיות איתו, אבל אני מקבלת לגמרי שיש כאלה שמוצאים בזה תועלת כלשהי, שמתאימה לסגנון חייהם. שוב, מה שאני מנסה לנסח זה, שאיך שאני רואה את זה - הבעיה היא בהנחה המובלעת שלהורים אין את ידע לגדל את התינוקות שלהם, ולמישהי "מקצועית" "דוברת שפת התינוקות" יש. הבעיה היא פחות בפרקטיקה (שיכולה לעבוד כנראה נהדר), ויותר בהנחת היסוד.

לגבי הפרעות שינה - מסכימה עם אמא של שפן, זה יכול להיות שהוא מעבר ל"תרבותי". יש תינוקות שגדלים בסגנון ה"רצף", ועדיין סובלים מבעיות שינה. אם הייתי בסיטואציה כזאת, בהחלט הייתי פותחת את האוזניים לשמוע על רעיונות איך לעזור לתינוק כזה (ולי) להירדם ולישון יותר טוב. אני מניחה שהשיטה הזאת לא היתה מדברת אלי, אבל הייתי טורחת לפתוח את הספר לקרוא אם יש שם גם רעיונות טובים (לא בסגנון הטירונות, שלא מדבר אלי) שאני יכולה לחלץ משם.

שליחה על ידי אחת* » 05 דצמבר 2007, 09:00

זאת לדעתי הבעיה - המקום הזה שמערער את ההורים ומאשר להם - כהנחת יסוד - את התהייה שאולי הם לא יודעים משהו.
בול

צורך ביולוגי בסיסי וטבעי בהגנה
אני במחסור זמן כרגע להגיב... מקווה להגיע לזה בהמשך היום או הלילה.

מה שאתם רואים מולכם, כתוב שחור על גבי לבן - זאת אשליה, זו לא המציאות. אתם רואים שהתינוק נרדם ברכות עם ציצי/ עם חיבוק? לא! זה לא צריך להיות ככה. תינוק צריך ללמוד להירדם. רגע, אבל הוא נרדם נהדר... לא, זה לא נקרא להירדם, כי הוא לא נרדם לבד
אני חייבת לספר סיפור קטן בדיוק על זה. סיפור מהיום. יש אצלינו בישוב מישהי שכבר שנים יש לה משפחתון שנחשב למאוד מאוד איכותי. כיום היא מגדלת שם את ביתה הבכורה בת 4ח' ועוד תינוקת בת חצי שנה. שאלתי אותה איך מסתדרים עם שינות היום כשמטפלים ביותר מתינוק אחד בו זמנית. היא אמרה שמשכיבים את כולם בו זמנית. היא אומרת שלא התינוק הוא זה שאמור להכתיב את סדר היום אלא המטפל. ואז שאלתי איך הולך עכשו, כשהיא מגדלת את הבת שלה, אז היא אמרה "איתה אני עצלנית. אין לי לב להשכיב אותה ככה סתם". מבינות מה קרה פה? לדעתה הדבר הנכון הוא לכתיב את השינות, אבל בכל זאת הקול הפנימי שלה לא הושתק ברגע שהפכה לאמא, רק שהיא לא מתייחסת לזה כאל קול פנימי נכון אלא כאל חולשה שלה. היא אמרה שאת הילדה השניה (זו שהיא מטפלת בה ואינה ביתה) היא משכיבה בלי שום בעיות מצפון. בעיני זה היה שעור מאלף באיך עובד עקרון הרצף. הידע העתיק נשאר "רדום" כל עוד היתה רק מטפלת, אבל ברגע שהפכה לאם הוא ישר הרים את הראש. והדבר המעניין הוא שהיא לא הבינה שזה מה שקרה כי היא עדיין בטוחה שזו העצלנות שלה שלא מאפשרת לה להקנות לילדה הרגלי סדר יום.

אנונימי

בדיון הזה לא ברור מה פירוש להירדם לבד.

הידע העתיק נשאר "רדום" כל עוד היתה רק מטפלת, אבל ברגע שהפכה לאם הוא ישר הרים את הראש.
איזה יופי כתבת את זה. לא כל אחת היתה שמה לב שזה בעצם מה שקרה פה (כמובן, אם מסכימים עם הפרשנות שלך, ואני מסכימה (-: )
הרבה יוצא לי לחשוב על חברה שנהייתה אמא כמה שנים לפנַי, ולא קראה שום ספרים כאלה ולא היתה לה שום משנה סדורה בתחום (אני מאמינה שלרובנו לא היתה, ואנחנו רק מנסות להיות קשובות לעצמנו ולסביבתנו). היא גידלה את התינוקת שלה במנשא והיתה מניחה אותה בסל-קל על השיש כשהיתה מבשלת, ולי זה נראה מוזר כל כך, והיא היניקה אותה עד גיל שנה ומשהו בלי שום יועצת, וישנה עם הילדה חלק גדול מהזמן - מה שנראה לי אז ממש לא-חינוכי - והיתה צוחקת שהיא פועלת לפי עיקרון הרצף בלי שאפילו קראה את הספר. היא פשוט היתה צריכה לגדל את הילדה שלה פחות או יותר לבד וזה מה שהיא עשתה בלי לעשות מזה יותר מדי עניין. לצערי, רק כשנעשיתי אמא הבנתי כמה האינטואיציות שלה היו נכונות (לצערי - כי היתה כל כך לבד עם זה בעצם).

צורך ביולוגי בסיסי וטבעי בהגנה. כמו שלא הייתי מצפה מתינוק או מפעוט או מילד בן שש לשכב לישון לבד בין העצים ביער, ככה אני לא מצפה ממנו שיבין בגיל כזה שבגלל שאנחנו בתוך בית מוגן ובטוח ואמא או אבא או בייביסיטר נמצאים איפשהו לא רחוק - הוא יכול לשכב לישון לבד

הרבה מגע וקרבה לתינוק (כמו נשיאה במנשא הרבה שעות ביום, למשל) מאוד טובים להתפתחות המוח משום שהתינוק מרגיש מוגן יותר והמוח נבנה כך טוב יותר במקום שחושיו יהיו בכוננות של הגנה.

נדמה לי שיש כאן הנחה מובלעת (אצל הלוחשת) שלהורים אין את הידע והאינטואיציות כדי לגדל ילדים. ובגלל הנתק הזה וההנחה המובלעת הזו - הספר הזה בא ללמד את ההורים משהו על תינוקות, משהו שהם לא יודעים (ושלמישהי יש איזושהי גישה כמעט מיסטית לתינוקות, הלוחשת - הנה אחת שיודעת לדבר בשפתם ומבינה אותם. השם הזה עושה לי רע). אלא שהמ"משהו" הזה אומר - מה שאתם רואים מולכם, כתוב שחור על גבי לבן - זאת אשליה, זו לא המציאות. אתם רואים שהתינוק נרדם ברכות עם ציצי/ עם חיבוק? לא! זה לא צריך להיות ככה. תינוק צריך ללמוד להירדם. רגע, אבל הוא נרדם נהדר... לא, זה לא נקרא להירדם, כי הוא לא נרדם לבד. זאת לדעתי הבעיה - המקום הזה שמערער את ההורים ומאשר להם - כהנחת יסוד - את התהייה שאולי הם לא יודעים משהו.

|Y||Y|Y||Y||Y|
אני כל כך מסכימה עם דברי במבי, כי מקריאה בפורומים של "המיינסטרים" אני נתקלת במעט מאד אמהות כמו אמא של שפן שיודעות לקחת מהלוחשת את מה שהיה נכון עבורן, ובאינספור אמהות שהלוחשת פשוט ממלאת אותן ברגשות אשמה, וגורמת להן לחוש שהן אמהות גרועות/עצלניות/גורמות נזק לילד שלהן. וזה ממש עצוב בעיני.

לסיכום- אני חייבת לצטט ציטוט קורע לב של אמא ל 5 מתוך הדף הזה עצמו שממחיש כמה הפוטנציאל של הלוחשת הוא הרסני:
לצערי ראיתי כמה תינוקות בתת תזונה עקב פעולה של הורים לפי העצות שלה. כלומר - הם הבינו שאם לא עברו קרוב לשלוש שעות והתינוק באי שקט, כנראה שזה גאזים או עייפות, ולא הניקו שוב, והתינוק פשוט לא עלה במשקל. ברגע שעברו להניק כל פעם שהתינוק הראה סימני אי נחת הכל בא על מקומו - התינוק עלה במשקל, והפך לשמח ורגוע הרבה יותר. כאשר ההורים של אחד התינוקות האלה הבינו את זה אצלי במרפאה הם בכו. שניהם, גם האבא. פתאום הם הבינו שהתינוק בכה מרעב, והם בעצם ניסו להרגיע אותו ולשחק איתו, כפי שהיא המליצה.

מקריאה בפורומים של "המיינסטרים"
לא קשור לדף - אני הפסקתי לקרוא בפורומים האלה לאחרונה (אחרי ששתי יועצות/נשות מקצוע אמרו שם לאמא אחת שילד שמסרב לאכול, לישון ולשחק במשך חודש שלם בגן, חווה "תהליך נורמטיבי"). שקלתי לשתול הודעה טרולית שמספרת על אותם סימפטומים בהקשר אחר, ולראות את התגובות המזועזעות. אחר כך החלטתי שחבל על האנרגיה ודי, ומחקתי את הקישור מרשימת המועדפים.

צורך ביולוגי בסיסי וטבעי בהגנה. כמו שלא הייתי מצפה מתינוק או מפעוט או מילד בן שש לשכב לישון לבד בין העצים ביער, ככה אני לא מצפה ממנו שיבין בגיל כזה שבגלל שאנחנו בתוך בית מוגן ובטוח ואמא או אבא או בייביסיטר נמצאים איפשהו לא רחוק - הוא יכול לשכב לישון לבד במיטה שלו / שלנו. לעניות דעתי זה בכלל לא רשום לו בסיסטם שהוא יכול להיות בטוח ומוגן כשאין גוף של מבוגר מוכר במרחק נגיעה ממנו. במילים אחרות: זה לא חלק מהציפיות שטבועות בו כחלק מהרצף האבולוציוני שלו.

כמובן, כמובן... וכמובן כשמדובר על שינה יחד, ובטח ובטח על הליך ההרדמה.
רבות נאמר כאן באתר בעניין הזה, ובאמת על הילד לחוש בטוח ומוגן כתנאי להרגעה ולהירדמות נינוחה, ואני בטוחה שהוא חש הרבה פחות מוגן כשהוא לבד. כמו שכתבת: זה לא בסיסטם שלו.

אבל חשבתי על משהו מעבר. אני לא יודעת עדיין בדיוק לנסח את עצמי, אבל המעבר מעירות לשינה הוא מעבר גדול מאוד בין שני "מצבי צבירה". ותינוקות וילדים רבים זקוקים לעזרה אקטיבית בהירדמות, גם אם הם שוכבים במיטה לצד הוריהם. יש מי שנדרשים לסיפור, שיר, ליטופים, תנועה במנשא (לתינוקות ופעוטות) וכמובן כמובן הנקה (הגדולה שלי בת רבע לארבע ועדיין נרדמת כך).
ואני תוהה לגבי האקטיביות הזו שלנו, למה היא נדרשת. מדוע אנחנו לא יכולים "סתם" להיות נוכחים, מדוע אנחנו צריכים להיות במלואנו שם.
לא יודעת, בדל מחשבה.

היא אומרת שלא התינוק הוא זה שאמור להכתיב את סדר היום אלא המטפל.
זה משפט נוראי שאמר אדם שלא מתאים בכלל לטפל בילדים.
בתקופה שטיפלתי בשני תינוקות למדתי לראות מתי מי מהם עייף ואותו ורק אותו הייתי מרדימה .
אני יודעת שהרבה מטפלות חושבות שאם ילד אחד הולך לישון אפשר לדחוף גם את השני . אבל מטפלות כאלה הם לא ממש אנשים מומלצים בעיני.
ואני לגמרי לא בטוחה שזה קשור לדיון אבל היה לי חשוב לכתוב את זה .

מדוע אנחנו צריכים להיות במלואנו שם.
באמת במלואנו? אני לא בטוחה. או ששוב לא הבנתי.
כי הרבה פעמים מה שעובד אצלנו הכי טוב זה כשאני מרחפת לי - שוכבת במיטה ביניהם, מניקה, נמצאת, אבל לא נוכחת לגמרי. מנמנמת, חושבת על כל דבר חוץ מעל להרדים אותם. הרבה פעמים זה קורה לי ככה סתם מעצמו, אבל כשלגדולה קשה להירדם אני דואגת להיכנס בכוונה למצב הזה. אחרת אני יודעת שאין לה סיכוי להירדם.
לילה טוב לכולם!

אולי יש סיבה ביולוגית מצוינת לכך שרוב התינוקות והילדים זקוקים לעזרה בהרדמה.
זה כמו להגיד: אולי יש סיבה ביולוגית מצויינת לכך שרוב התינוקות 'זקוקים' לחיתול.

לא קראתי את כל הדיון אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה. אולי להרדם לבד זה לא משהו שצריך ללמד, אלא יכולת שהתינוק נולד איתה ואנחנו לוקחים אותה ממנו וכך היא מתנוונת (שוב אפשר להמשיל ל'בלי חיתולים').

אני יכולה להעיד על עצמי כאמא טרייה כשבתי נולדה. אני לא גדלתי בסביבה של תינוקות, לא היו לי חברים עם תינוקות וכו'.
כל התהפכות קטנה או אנחה שבתי השמיעה ישר הקפיצה אותי להרים אותה, לנדנד אותה וכו'. לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא שוכבת לה לבדה ובוהה בתקרה ונרדמת לבד (גם כשהיתה רגועה והיה לה כנראה נעים וטוב) ולא בחיקה של אמא. כן, יכול מאד להיות, שאני זו שלימדתי אותה שהיא לא יכולה להרדם לבד.

אנונימי

כן, יכול מאד להיות, שאני זו שלימדתי אותה שהיא לא יכולה להרדם לבד.
כנ"ל. כשהבן שלי היה בן ימים, הוא היה נרדם לבד בעריסה, תוך הסתכלות על הוילון או התקרה. בהמשך, זה השתנה.

חושבת על כל דבר חוץ מעל להרדים אותם.
כן. נכון. לגמרי מסכימה עם זה.
אבל זה שלא חושבים על להרדים, או זה שעסוקים במשהו אחר לידם, עוד לא אומר שאנחנו לא במלואנו שם. במלואנו (מנסה לפרשן את עצמי) לא אומר מרכוז ותשומת לב לילד. אבל בהחלט יש תשומת לב לתהליך, להרדמה, לצורך שלנו להיות נוכחים. ונדמה לי שהנוכחות הזו, בתהליך, חיונית לילדים מטעמים נפשיים, מעבר לתחושת ההגנה והבטחון ההישרדותיים.

(שוב, בדל מחשבה לא מעובדת)

ירח לבן,
לא קראתי את כל הדיון אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה.
ראשית, אני נהנית מכל כיוון מחשבה חדש ומרענן.

לעניין עצמו,
_אולי יש סיבה ביולוגית מצוינת לכך שרוב התינוקות והילדים זקוקים לעזרה בהרדמה.
זה כמו להגיד: אולי יש סיבה ביולוגית מצויינת לכך שרוב התינוקות 'זקוקים' לחיתול._

נראה לי מוזר להשוות בין אמצעי עזר להרדמה כמו הנקה, חיבוק או ערסול לבין חיתול.
לא רואה את הקשר. למעשה אם יש קשר, הרי שהוא קשר הפוך לחלוטין.
(הראשונים הם טבעיים, צורך בסיסי של התינוק והאם, האחרון הוא המצאה מודרנית של האדם, שמנותקת ממיליוני שנות קיומם של תינוקות ללא חיתולים).

לא יכולתי לסבול את המחשבה שהיא שוכבת לה לבדה ובוהה בתקרה ונרדמת לבד (גם כשהיתה רגועה והיה לה כנראה נעים וטוב) ולא בחיקה של אמא.
ואולי כאן בדיוק שמעת לקול הפנימי שלך שאומר לך שתינוקות אמורים להיות על אמא...

גם כשהיתה רגועה והיה לה כנראה נעים וטוב
לפעמים אני חושבת שזה שתינוק שוכב לבד רגוע ולא בוכה, עדיין לא אומר שטוב לו.
זה מתקשר לי לדברים שנכתבו למעלה:
הרבה מגע וקרבה לתינוק (כמו נשיאה במנשא הרבה שעות ביום, למשל) מאוד טובים להתפתחות המוח משום שהתינוק מרגיש מוגן יותר והמוח נבנה כך טוב יותר במקום שחושיו יהיו בכוננות של הגנה.
כלומר, אולי הוא שקט, אבל אולי זה שקט דרוך. שקט עדיין לא אומר שלווה ובטחון.

כלומר, אולי הוא שקט, אבל אולי זה שקט דרוך. שקט עדיין לא אומר שלווה ובטחון.
עם זה אני לא מסכימה.
אם תינוק לא שקט, אם משהו מפריע לו- מה ההגיון בכך שהוא יסווה את זה בשכיבה רגועה על הגב? להוציא, כמובן, תינוק שהתיאש מלקרוא לעזרה, כי לא נענו לו מעולם- אבל הדיון לא נסב על תינוקות כאלה אלא על תינוקות שגדלו עם אמא קשובה ואוהבת. אם תינוק כזה נרדם לבד, או שכב לבד במיטה שקט ושלו, אני לא רואה שום פרשנות אפשרית חוץ מזה שהוא מרגיש מספיק בטחון כדי לא לבכות או להביע אי שקט בדרך אחרת. ראיתי במו עיני תינוקות שנרגעו בעגלה ובכו על הידיים. גם אם זה לא מסתדר עם משנת עקרון הרצף, זו עובדה, ואני לא מתווכחת עם עובדות.

_כלומר, אולי הוא שקט, אבל אולי זה שקט דרוך. שקט עדיין לא אומר שלווה ובטחון.
עם זה אני לא מסכימה._
גם אני לא. זה לא הגיוני: אם הוא דרוך, איך הוא נרדם?

ראיתי במו עיני תינוקות שנרגעו בעגלה ובכו על הידיים. גם אם זה לא מסתדר עם משנת עקרון הרצף, זו עובדה, ואני לא מתווכחת עם עובדות.
גם אני.

ובכו על הידיים
זה אגב לא סותר שום אבולוציה...
דזמונד מוריס כבר כותב על מחקר מעניין ששאל את השאלה הזאת בדיוק.
התברר שכאשר תינוק בכה על הידיים של מישהו, בחודשים הראשונים, מסיבה לא ידועה - הסיבה היתה פחדים וחרדות וחוסר ביטחון של מי שהחזיק אותו.
יכול להיות שהאבולוציה לא תיכנתה אותנו ללדת תינוקות ללא כל ידע מוקדם ועם חוסר מסוגלות כרונית וקשה להתחבר לאינסטינקטים שלנו.
בחברות "פרימיטיביות" שבהן לא קוראים ספרים שמסבירים איך לגדל ילדים, אלא מגדלים אותם בכבוד ובאהבה ומתוך קשב לצרכים שלהם, בחיים שמאוד קרובים לטבע - להורים יש ביטחון, והם מחזיקים את התינוקות בביטחון. תראו את התמונות של ילדי היקואנה כשהם מחזיקים תינוקות, ותבינו מה זה "ביטחון" בהחזקה של תינוק.
לקופה שמחזיקה את הקופיף שלה אין חרדות, אם היא אמא טובה או איך היא תרגיע אותו. אז הוא רגוע...
אז בחברה שלנו, התינוק הזה יהיה רגוע בעגלה, ולא רגוע על הידיים.
ותוסיפו לזה עוד גורמים: לכו תדעו ממה יש לו כאבי בטן, הוא חי בעולם מזוהם באויר, במים, באדמה, ברעש, בזיהום אלקטרוני ואלקטרו-מגנטי וחשמלי, הוא חי סגור בבתים שבהם אוויר דחוס שרע לתינוקות, וזו רק רשימת הבסיסי.

התברר שכאשר תינוק בכה על הידיים של מישהו, בחודשים הראשונים, מסיבה לא ידועה - הסיבה היתה פחדים וחרדות וחוסר ביטחון של מי שהחזיק אותו.
אכן. אבל אם אותו תינוק זקוק למישהו בוטח שיחזיק אותו, למה שירגע בעגלה? הרי יש תינוקות שבוכים בכל מצב- על הידיים או לא על הידיים- ואז אפשר ליחס לפחות את הבכי על הידיים למשהו שההורה מקרין. אבל יש תינוקות (כנראה מיעוט מבוטל) שפשוט יותר טוב להם בלי שנוגעים בהם יותר מדי (לדעתי זה קשור לעניני טונוס שרירים).

שפשוט יותר טוב להם בלי שנוגעים בהם יותר מדי
אכן, וגם אני חושבת שזה קשור לטונוס שרירים, וגם לעוד דברים: יש תינוקות שזקוקים לפישוט איברים.
מעניין למה זה קשור, ולמה זה לא מתבטא בתרבויות אחרות מהמערבית, ככל הידוע לנו.

לקופה שמחזיקה את הקופיף שלה אין חרדות, אם היא אמא טובה או איך היא תרגיע אותו. אז הוא רגוע...
דווקא זה לא בהכרח נכון.
ב"אני והשימפנזים", ג'יין גודול דווקא מתארת שונויות מאוד גדולות באמהות של שימפנזות שונות. יכולה להיות אם שימפנזה אחת רגועה ובטוחה בעצמה, ואם שימפנזה שניה שתהיה הרבה יותר "חרדתית", ועוד מגוון ענק של התנהגויות שונות ומשונות.
(מעניין מאוד לקרוא)

_היא אומרת שלא התינוק הוא זה שאמור להכתיב את סדר היום אלא המטפל
זה משפט נוראי שאמר אדם שלא מתאים בכלל לטפל בילדים._
זה משפט שיכולות להיות לו כל מיני פרשנויות.
אם הילד נרדם מתי שהוא רוצה, נכנס למנשא, והמטפלת ממשיכה להכתיב לעצמה את סדר היום, זה מעולה.

ואולי כאן בדיוק שמעת לקול הפנימי שלך שאומר לך שתינוקות אמורים להיות על אמא...
לא מרגישה שכך. מרגישה שהקשבתי אולי לעצמי, לחרדות שלי, למבטים מבחוץ (הביקורת העצמית למשל), לחינוך שקיבלתי... ובקיצור, לא לצורך של התינוקת באותו רגע. הצורך בהחזקה והרדמה היה שלי ולא שלה, ולא הקשבה לאינסטיקטים אמהיים. לי דווקא נורא הגיוני שלתינוק נעים וטוב בחיקה של אמא, אבל שלפעמים הוא גם רוצה להרגיש את המרחב החדש שלתוכו הוא הגיע, ולהתחיל לגלות את הגבולות של עצמו. (גבולות הגוף בהתחלה, גבולות התנועה והפעולה בהמשך.
וזו הנקודה שלי - שאני חושבת שבלי קשר לאיזה ספרים קראנו ובאיזו שיטה אנחנו דוגלים, רוב האנשים פה יסכימו שמה שחשוב הוא הקשבה לצורך של התינוק, ולא משנה אם זה מסתדר עם עקרון הרצף או עם הלוחשת לתינוקות (המזעזעת בעיני).

אנונימי

מרגישה שהקשבתי אולי לעצמי, לחרדות שלי, למבטים מבחוץ (הביקורת העצמית למשל), לחינוך שקיבלתי... ובקיצור, לא לצורך של התינוקת באותו רגע. הצורך בהחזקה והרדמה היה שלי ולא שלה, ולא הקשבה לאינסטיקטים אמהיים

הדבר הזה שאנחנו קוראות לו "אינטואיציה אמהית" הוא הרבה פעמים אוסף המשקעים והשריטות שלנו שאנחנו מעבירים הלאה. ולאו דווקא צורך של התינוק, או משהו שטבוע לנו בגנים. זה לא אומר שאשה מסויימת (שמן הסתם גם לה איזה משקע אחד או שניים) יודעת יותר טוב מאיתנו. אבל גם האינטואיציה שלנו היא לא דבר קדוש.