הלוחשת לפירורים

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

---

זהו דף בלוג .

---

אומרים שצדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים.
אז מישהו אחר כותב בינתיים בשבילי. על החשבון.
לפחות עד שאדע לכתוב בעצמי. או לדבר. או ללכת. או להיות צדיקה.

למה הלוחשת לפירורים ?
אני מקיימת שיחות ארוכות, לעיתים בלחש, עם עצמים שונים בסביבתי.
אני ופירור קטן, אחוז בין אצבע לאגודל , מנהלים שיחת נפש ארוכה לתוך הבוקר.
(אם אני שוכבת על הגב, אפשר גם בין אצבע, אגודל ובוהן).
יש לי ציצי משלי. שניים. אמא שלי נושאת אותם עבורי.
(עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי בעצם היא נושאת אותי עבורם?).
צ'מעו לי, ואני אחת שמסתובבת כאן כבר כמה חדשים:
תמיד תקחו אתכם ציצי כשאתם יוצאים מהבית.

---

ספר המונח ליד מיטתי: איה פלוטו
עץ מועדף: פקאן
מזון נחשק: פריסקיז (הם כל הזמן מעלים אותו למקום גבוה. חכו חכו)
מתי בכיתי בפעם האחרונה: לפני שעה. התעוררתי. רציתי ציצי. אבא חיבק. מחיתי. קיבלתי ציצי.

בדף הזה אנסה לפצח את חידת העולם הזה, משמעות החיים ושאלות קיומיות נוספות כגון:
למה כשדוחפים אצבע לאף של אמא היא אומרת לאבא - הלילה אני חייבת לגזור לה צפרניים.
מה יש מאחורי הפופיק?
למה אני לא מצליחה לתפוס מים?
מי ירה בג'יי.אר?

המשך יבוא.
>מפוהק<

[ענ_בל*]

מקסים
רוצה עוד, עוד.

[ליאת_טאוב*]

גמני רוצה כבר לדעת מי ירה בג'יי אר. מחכה להתפתחויות.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

הלחישות מה זה מרתקות !!!!!. 9-:

[סיגל_ב*]

[ענת_גביש*]

(-:

[הלוחשת_לפירורים*]

קפטנס לוג, 18122004 0700 . טיול בוקר.
היה קר. הושחלתי אחר כבוד בתוך המנשא שעליו מעיל כבד.
יכולתי להזיז רק את הגבות וקפא לי האף.
פגשנו בספינה זרה.
אני חושבת שזו ספינה של קלינגונים.
אבא,משבית שמחה שכמותו, טען שזה טרקטור עם שני תאילנדים.
בימ מי אפ סקוטי!

[ש_מים_וארץ*]

פירור נפלא!

<מתיישבת בין הפירורים>

[לוטם_מרווני*]

פירורים נהדרים ולוחשת מקסימה!
^{מנסה לפתור את החידה-מי מבין כותבות האתר כותבת את מילותיה של בתה- וגרה במושב שיש בו תאילנדים...?}

[דקל_נור*]

מי מבין כותבות האתר
דווקא אני מנחשת שזה אבא ולא אמא

[הלוחשת_לפירורים*]

הממ.. הרוח נשאה עמה ספקולנטים...
לא ברור לי למה צמצמתם את האפשרויות לאבאמא, כשיש דודים, סבתות, חתול ועוד נשמות טובות יודעות עכבר ומקלדת.
אבל נניח לזה. (וגם אתם..).

אם באבאמא עסקינן, אז שתי מילים עליהם:
אבא הוא מסוג הטיפוסים שמשוכנעים שאם הם ילבשו מכנסיים על הראש,
יעשו קולות של סירנה עולה ויורדת תוך כדי תנועות תעופה לרוחב החדר,
דעתי תוסח במידה כזו שאמא תצליח להכניס לי את היד השנייה לשרוול ללא מחאות.
למרבה הבושה, הוא צודק.
אמא, אם הייתה חייה בשבט אינדיאני, הייתה מקבלת שם בנוסח:
שותה קפה מחומם 6 פעמים במיקרו
בהנחה שבשבט הזה היה מיקרו. או קפה.
אבל אז בעצם היה מגדל אותי שבט שלם ואמא הייתה גם שותה קפה חם במכה ראשונה, וגם מגשימה חלום:
לישון 3 שעות רצוף. (אבא? בלילה? הצחקתם אותי! את זה תמכרו למישהו אחר. לא ציצי, לא קונה!)

ואסיים במוסר השכל: טוב זנב של חתול ביד משניים על העץ.
(עכשיו צריך למצוא לזה משל)

[שרון_ג*]

[אליס_בארץ_המראה*]

ומה דעתו של החתול?

[דקל_נור*]

OK, עכשיו הספקולציה שלי היא שהבן שלי כנראה משאיר לי מישהו אחר על הציצי (אולי זה החתול?), ואז מתגנב לכאן וכותב את הבלוג
<קפה מחומם 6 פעמים במיקרו זה אחלה משקה>

[מיץ_פטל*]

מקסים!
לילה שקט ללוחשת....

[עודד_המחפש*]

לוחשת יקרה, יש לנו משהו משותף:
גם לי יש שני ציצים משלי, ואשתי נושאת אותם בשבילי.
ובזמן האחרון אני מתחלק עם הלוחש לפירורים שלנו.

תמשיכי לכתוב לנו, כיף לקרוא אותך.

[ענבל_ו_לא_מהבית*]

הלוחשת- תמשיכי לכתוב, ספרי בת כמה את, האם נולדת בבית?

[הלוחשת_לפירורים*]

ספרי בת כמה את, האם נולדת בבית?

אני לא ממש מבינה בלידות. לדעתי תמיד הייתי כאן.
דווקא באוכל אני כן מבינה.
אני אוהבת לנשנש קליפות ירוקות של פקאן, קוביות מעץ,
ספר של ג'ון הולט בקליפה כתומה שמישהו שכח בהישג ידי,
כפיות, מברשות שיניים, כבל מוצלב (אדום), עכברים אופטיים (אלה עם הגלגלת פחות טעימים),
טלפונים סלולרים ,דשא וטיפות ברזל (יש לזה טעם של וניל).
אמא שלי, לעומת זאת, שולה בטטות וגזר מהמרק ואוכלת (!) את זה. יאק.
בטטה מרוסקת היא בסך הכל משחק נחמד, אבל מהר מאד היא מתפזרת לכל עבר וקשה לחבר את זה בחזרה.
ואפרופו לשחק עם האוכל, השיחות עם הפירורים זה כלום לעומת השיחות עם הפיטמה.
אני עוד לא סגורה על עד כמה היא אלסטית, אבל אני בודקת.

שתי יניקות,
לוקחים את הראש אחורה,
מתבוננים בפיטמה בריכוז,
בודקים קפיציות באמצעות האגודל קדימה ואחורה 4 פעמים,
אוחזים בין אצבע לאגודל ומושכים ח-ז-ק.
צוחקים כשאמא אומרת אאוצ'.
קופצים שוב ראש לציצי.
חוזרים לישון. סיבוב נוסף ב 01:30.

[אדמה_טובה*]

נפלא!

[קופצת_הראש*]

קופצים שוב ראש לציצי.
מקסים.
גמני עושה את זה.

[לוטם_מרווני*]

שולה בטטות וגזר מהמרק ואוכלת
טוב, אז את לא בורגול של ליזה ליזה.
אבל את כותבת נהדר! תמשיכי בבקשה!

[לוטם_מרווני*]

מה, הלוחשת טרם כתבה היום?

[הלוחשת_לפירורים*]

יצאנו לחופשה, לרגל כך וכך חורפים שמלאו לאמא.

זה מין פטנט כזה שקוראים לו צימר, שזה קצת דומה לבית עם כמה הבדלים:
הרצפה מעץ - פחות קר לזחול.
אין אינטרנט.
יש אמבטיה, שזה כמו הגיגית שלי רק ענק, עם כפתורים ועם נרות לא טעימים מסביב.
יש גם בקבוקונים קטנים של שמפו וקצף אמבט. תודה לאל (אומר אבא) שהפקק סגור היטב.

בנסיעה, שמענו כל הדרך את הכבש הששה עשר,
ושירים נבחרים נתקעו לאבאמא בראש והם כל הזמן זימזמו אותם.
אבא אומר שאמא מזייפת.
אמא אומרת שאבא יכול לקפוץ.
מחר נמשיך לשוטט בארץ. אני מקווה שהם יחליפו דיסק באוטו.

איך שירנולד, כמו תינוק, זה מתחיל מבפנים, אחרכך יוצא החוצה וכולם שמחים ופתאום איזיופי, הוא הולך לבד.

אני מנסה לגבש תובנות לגבי הקקי שלי.
על קקים מסויימים אמא אומרת שאני גאון שלה, ואילו על אחרים אבא אומר שאני ארכימדאית.
כנראה שכשזה קשור לקקי יש לי את זה.
מספיק לראות את הבעת הריכוז על פניי כדי לדעת שמדובר במקצוענית.

יאללה לישון. צריך להעיר את אמא עוד שעה.

[Pלונית_אחרת*]

D-:

[אליס_בארץ_המראה*]

[Pינקי_והמוח*]

[דקל_נור*]

טוב, אז את לא בורגול של ליזה ליזה.

D-:

[אביטל_ה*]

גדול!!!

[הלוחשת_לפירורים*]

קפטנס לוג 26102004

אתמול (שזה בעצם כבר שלשום) נסענו ליישוב רחוק ופרימיטיבי - תל-אביב.
לוקח שעתיים להגיע ליישוב ועוד שעתיים עד שיוצאים מהאוטו בחנייה של דיזנגוף סנטר.
כשאמא השאירה אותי לרבע שעה עם אבא, החלטתי שזה הזמן לבצע מגה-קקי.
אצנו רצנו אבא ואני בעקבות השילוט לפינת ההחתלה.

מן הידועות היא, כי טקס החלפת החיתול, מכיל מידע סודי שאסור שייפול בידי גברים,
ולכן כנראה הוטמנה לה פינת ההחתלה בשירותי הנשים.
אבא, לאחר ניתוח עמוק של הנתונים שלפניו החליט לאלתר את הטקס בשירותי הגברים.

שלש הנקודות החשובות בבחירת מקום לטקס: לוקיישן, לוקיישן, לוקיישן.
לכן אבא, להתמקם מתחת למייבש הידיים שהופעל בכל פעם שהזזת את היד,
היה אפעס בחירה תמוהה משהו.
מה גם שכל מי שבא לייבש ידיים כמעט דרך על המוקש.
תוך כדי קרב הענקים בין אבא לחיתול , התפתלתי תחת זרועו השמאלית,
כדי לשפר עמדה ולהבין איך זה בדיוק עובד:
יוצא לו ברנש מאחד התאים ומצית סיגריה בעודו שוטף ידיים.
( אחי, ראיתי את התינוק, אני כבר יוצא עם הסיגריה ).
לאחר חצי דקה, יוצא ברנש נוסף מאותו תא, ותר במבטו את התקרה בעודו מטופף החוצה.
בטח היה כלכך צריך פיפי עד שלא יכול היה לחכות שהקודם יסיים.
עד שסיימנו להתלבש יצאו עוד שניים מתא אחר.
נו זה בטח מזה שאין שם מספיק תאים.
אם היה להם מקום לעוד תאים הם בטח היו מסדרים פינת החתלה לא רק לנשים .

[הלוחשת_לפירורים*]

ואבא מוסיף: דיזנגוף סנטר ,ינעל רבקום!

[ש_מים_וארץ*]

לוחשת,
בפעם הבאה תגידי לאבא שמשטח ההחתלה האולטימטיבי במגרשי החנייה זה המכסה מנוע.
גם רחב, גם בדיוק בגובה המתאים וגם חמים מהנסיעה.

[עודד_המחפש*]

חמודה, תגידי לאבא שלך שהוא לא לבד במצוקתו...

אני פעם החלפתי לבני חיתול בשירותים קטנטנים של מסעדה בניו יורק. זה היה יום האם, אז רציתי לפנק את אמא. איזו טעות!

הלוואי שהיה לי הלוקסוס של אבא שלך לגבי הלוקיישן. אני נאלצתי לעשות זאת על גבי המכסה של מושב האסלה, ואז, כשכבר התחלתי, גיליתי שהקקי החמוד הספיק ללכלך כבר את כל הבגדים. הייתי שם לבד בתא הקטנטן, בלי בגדים להחלפה, אובד עצות, אמא יושבת לה במסעדה עם אמא שלי ועוד חברה, ונהנית מהחיים...
אם היה יוצא מישהו מתא אחר (לא שהיו שם תאים אחרים אבל מילא), הייתי פשוט מורח לו את החיתול המלוכלך על הפנים מרוב תיסכול...

מקווה שנהנית מהקקי שלך. אני נהנה לקרוא אותך.
לילה טוב.

[ענ_בל*]

מקסים מעורר השראה
במיוחד בנושאי החתלה.

[לוטם_מרווני*]

LOL

מצטרפת לשמיים-
שמשטח ההחתלה האולטימטיבי במגרשי החנייה זה מכסה המנוע
וגם הספסל האחורי באוטו בתוספת מטליות לחות.

[הלוחשת_לפירורים*]

והסבתא הצפונית אומרת:
ילדים לא צריכים לינוק 10 פעמים בלילה.
תראי איך את נראית. כולך עיגולים שחורים סביב העיניים.
תני לה דייסה בערב אז היא תישן טוב בלילה.

היום ישנתי טוב בצהריים, אז נראה לי שגם הלילה כמו אתמול,
אני אשחק עם אמא בין 3-5 לפנות בוקר. היא נורא נהנית מזה.
אחרכך אני אשן עוד שעה, אתעורר , אדבר קצת עם עצמי ואתהה למה אבא פתאום נעלם מהמיטה.
אתמול הערתי אותו ב-4, הוא שיחק איתי כרבע שעה,
וכשקם להתלבש, במקרה הציץ בשעון וראה שזה שעתיים לפני הזמן שהועיד לו אלוהים לקום.
הוא מילמל מילה ארוכה שהתחילה בשיטנילומאמין וחזר לישון במקום להמשיך ולשחק איתי.
לונורא. אני משחקת עם אמא. היא כלכך טובה בזה שהיא עושה את זה בעיניים עצומות .

<תזכורת לעצמי, להחביא לאבא את השעון>

[יעל*]

נ ה ד ר.



<כל פירור מלמיליאן! >

[טל_טיבי*]

דף פשוט מקסים.
אני נהנית ומתמלאת במתיקות נעימה, בכל פעם שנכנסת לכאן.
יכולה להריח אותך עד כאן.
לילה טוב לך ולאמא,
תהנו לכן יחד.
@}

[אם_הבנים_שמחה*]

עד שסיימנו להתלבש יצאו עוד שניים מתא אחר.
את ענקית. ואיזה הספק.

אני כבר מזמן לוחשת ללחמניות ואפפם לא ראיתי שניים יוצאימאותו תא. אשרייך שזכית.

[לוטם_מרווני*]

<תזכורת לעצמי, להחביא לאבא את השעון>

[אחת_מתל_אביב*]

ועדכני את אבא:
בסנטר אפשר להחליף על השטיח מקירלקיר שיש באיזור משחקיית הילדים בגשר העליון הדרומי.
ולא לחנות בחניון התת קרקעי המעופש - יש חניון על הגג, נח הרבה יותר ופתוח לשמי העיר, כמעט יעד בפני עצמו.

[הלוחשת_לפירורים*]

ובכן,
מראש חנינו על הגג, אבל הייתה רוח פרצים כך שהחלפה על מכסה המנוע לא היתה ריאלית.
בנוסף, אמא היא מחזיקת תיק הניווט בקניונים. אבא פשוט הלך בעקבות השילוט הזדוני שמכווין לפינת ההחתלה.
אבא, גם בדרך כלל נכנס בקניונים למצב קטטוני, ומתעייפות לו הרגליים בכל פעם שנכנסים לחנויות בגדים/נעליים.
(הנגיף אגב, נעלם בנוכחות חנויות תקליטים).
אין טעם לעדכן את אבא. הסיכוי שנהייה שוב בסנטר וגם שאמא בדיוק לא תהייה בסביבה הוא קלוש.

אגב,
יש לי כבר חשודה בירי בג'יי-אר:
מגי סימפסון.
הם מאותה טלוויזיה והיא בעלת עבר של ירי לעברו של מונטי ברנז.

[הלוחשת_לפירורים*]

מראה.
חלון.

אני לא ממש סגורה על זה.
אבא החזיק אותי על הידיים וכשאני סובבתי את פרק היד ימינה ושמאלה,
גם הילדה במראה סובבה.
ואז האבא שבמראה סובב גם הוא את פרק היד וגם זה שמחזיק אותי סובב.
מאד מבלבל. אבל נחמד. (וגם לאבא במראה יש קוצים).
מה הלאה? אני אראה שם את גראוצ'ו מארקס בפיג'מה ומצנפת לילה?

למראה קצת קשה לי להגיע, אבל לדלת הזכוכית בבית של סבתא מגיעה כמו גדולה,
ונעמדת על הברכיים או על קצות האצבעות. (אין באמצע)
נכון, אמנם רק 80% הצלחה, בשאר אני גולשת אחורה ונופלת על האף.
(לא משהו שחיבוק ושלוק ציצ לא יכולים יכולים לתקן)
אם אין מישהו מצדה השני של השמשה אני פשוט מלקקת אותה,
אחרת אנחנו מצמידים אפים ושפתיים משורבבות לשימשה,
ותאמינו לי - זה מ-מ-ש מצחיק.
עד כדי כך שאני אומרת tdzththth ועושה ארצ'י באנקר.
כבר בגיל שבועיים אמא עלתה על זה שיש לי חושומור.
(אבא מאשר).

[הלוחשת_למחשב*]

פירורית פירורית שעל הקיר
אין מתוקה ממך בכל העיר.

[ליאורה_נ*]

מתוקה - יש לך אבא מצחיק נורא.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עכשיו גיליתי אותך וקראתי הכל בבת אחת וצחקתי כל כך ונהניתי מהכל.
תמשיכי.

[מרב_א*]

גדול, נפלא, מענג! אני מחכה לדיווח הבא...

[הלוחשת_לפירורים*]

>סלח לי אבי כי חטאתי, כבר שבוע עבר, ידה ידה ידה<


יש לי המון צעצועים.
הכל ירושה מהאחיינים שלי.
(יש לי המון אחיינים, כמעט בעיה דמוגרפית. אבל הם חמודים.)
ולצעצועים, יש, תודה לאל, תוויות.
ארוכות, לבנות , שאפשר למשש שעות בין אגודל לאצבע.
חלקן דהויות עם הרבה מחוק.
חלקן אומרות - 30 מעלות, ונא לא לסחוט.
באיקאה למשל מוכרים תוויות מעולות. הם מחברים להם חפצים קטנים,
כדי שהתווית לא תלך לאיבוד.
כאלה חכמים השבדים האלה.
בטח הם אלו שגם המציאו את הטוסטר.
קריר, נעים בלשון, רואים עליו את הפנים (גימור נירוסטה),
וכשעושים עליו פוווו, יש עליו אדים.
(אבא מצייר על האדים עיגולים עם האצבע).
אני שוקלת להתחיל לדבר גם בשפה שלהם. נראה.
בינתיים אני מתאמנת בלטפס על מדרגות. ולאכול טוף.
כשאני מכניסה טוף לפה, מיד יש קסמים ומופע אור קולי, ואחרי שנגמר,
אני שוכחת איפה שמתי אותו.
(הממ.. אבא השליך משהו מאחורי גבו והזכיר עודפם את האיש הזה היימליך).
אני חושבת שזו קונספירציה פולנית.

טוב,
עוד מעט אמא מוזגת לעצמה קפה,
צריך להתעורר, וברגע שאבא יבוא, להסתכל מאחורי גבו בציפייה,
לעשות כמה קרעכצים ולחכות שהדבר האמיתי יבוא לתת לי חטיף של חצות.
כאילו, הלווו.. ממתי זיפים בני יומיים הם תחליף לשלוק טוב?
(אבא שוקל להיעלב ומוותר כי הוא נזכר שזה יחזור על עצמו כל שעה).

ואגב, אמא עשתה לי בדיקת אבהות השבוע. יצאתי חיובית.
כמעט הורדתי לה את האצבע בביס כשטבלה את האצבע בשוקולד.
(והם עוד מנסים אחרי זה למכור לי בטטה מרוסקת. פחחחחח)

[ליזה_ליזה*]

|אייקון של מתיקוּת|

[סיגל_ב*]

<כל פירור מלמיליאן! >

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שוב צחקתי ונהניתי.

[נועה_בר*]

<כל פירור מלמיליאן! >
מקסים@}

[הלוחשת_לפירורים*]

ספרים רבותי ספרים.

מתה עליהם. גם על עיתונים.
יש את הטקס עם אמא כשהולכים לישון.
אחרי חצי שעה שאני מתרוצצת בחדר כמו השפן של דורסל על אקסטזי,
מגיע זמן סיפור.
איך שאני רואה את הספרים אני מתיישבת בין רגליה של אמא, עם הגב אליה,
זקופה כחייל פרוסי במסדר, בריכוז עילאי, בהבעה הרצינית ביותר שאני מסוגלת לגייס.
(סיפור זה עניין רציני)
אמא מקריאה וכשצריך להפוך דף היא מרימה קצת את הפינה ואני הופכת.
(צריך להגיע עם הדף עד למטה ולוודא שבאמת הגיע)

משום מה, ספרים באנגלית הם פותחים ישר בדף האחרון. לא יודעת למה.
אז אני הופכת רק דף אחד וכבר נגמר הספר.
היום דיפדפתי בספר עם דפים עבים מקרטון.
מאד מבלבלים הדפים העבים האלה.
שעה.
שעה ניסיתי להפריד שני דפים עם שני האגודלים עד שהבנתי שזה דף אחד.
זה היה בצהריים ואבא שלי עדיין עם פה פעור למראה התנועה המופלאה של שני אגודלים קטנים שמפרידים דפים בספר.
(נו אבא סגור כבר ת'פה. פדיחות. יש פה אורחים.)
בקיצור, מה אני אגיד לכם: פלוטו הוא כלבלב מקיבוץ מגידו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פלוטו הוא כלבלב מקיבוץ מגידו.
עם העובדה הזאת אין להתווכח!!

[עודד_לבנה*]

we want more!

[לוונדר_סגול*]

we want more!

[הלוחשת_לפירורים*]

thi thi
tdththththththththththth.
thi thi.

(לא יודעת מי זה אהוד ברק אבל אמא שלי חושבת שאני הוגה את המילה ציצי כמוהו.).


יש לי בבושקה. בבושקה חביות.
5 חביות פלסטיק צבעוניות שנכנסות אחת לתוך השניה.
כמו שאר החפצים (והאנשים) שבסביבתי, אני מגלה אותם באיטראציות.
התחלנו בטעימה.
פלסטיק. מדיום רייר. עפיצות וזה.
אחר כך , כשהייתי בקטע של סיבוב שורש כף היד ימינה ושמאלה, ניסיתי את זה גם עם הבבושקה.
אז זהו. יש לה שני צדדים. אני מדי פעם עוד בודקת לראות ששום דבר לא השתנה.
אחרי זה בדקתי את השפעת המיקום על הבבושקה שלי.
מחזיקים גבוה למעלה כ-2 שניות, מורידים ובוחנים מכל הכיוונים.
אחרי זה שוב מרימים מעל הראש, מעבירים אל מאחורי העורף,משהים כ-2 שניות, ומחזירים לבדיקה.
מדהים. בכל פעם היא נראית שונה.

אחר כך פותחים. (לפעמים אני מנערת קודם, אולי שוב החביאו אגוז פקאן בפנים).
כשאני ממש מחוקה מעייפות אני מתעצבנת אם אני לא מצליחה להפריד את החבית לשני חלקים.
(לפעמים זה בגלל שאני כבר מחזיקה רק חצי חבית ביד.)
אני גם עוד לא יודעת לבנות מגדל מהחביות,
אבל כשאמא מניחה אותן אחת על השניה אני מסירה אותן אחת אחת בחרדת קודש (ומשליכה הצידה).
מלמעלה. חשוב שזה יהיה מלמעלה, אחרת כולן נופלות.
זה בדוק.
השבוע גם גיליתי שניתן לפורר לחם לתוך חצי חבית ירוקה.
(אני לא בטוחה שטוב לשים פירורים בחביות האחרות אז רק בירוקה)

יום אחד גם אני אצליח לשים חצי חבית על כל אוזן כמו אבא.
זה רק עניין של אימון.

[אמא_של_יונת*]

פירורית, את מקסימה!

[לוונדר_סגול*]

}{

[הלוחשת_לפירורים*]

פרקים במכניקה של אורז - מאת ה.לפירורים

כך יקראו לספר שיום אחד אכתוב.
בינתיים אני עושה תחקיר.
אנחנו מבצעים בימים אלה ניסוי בשטח.
אחד מהאסיסטנטים שלי (אבא, אמא) שותל אותי בכסא פלסטיק צבעוני.

ראשית, נכה על המגש בשתי ידיים במשך מספר דקות ונוודא שהמגש מחובר היטב ושהוא צהוב.
לאחר מכן אמא מפזרת על המגש חופן גרגירי אורז עבור הבדיקות השונות.
בזמן שאני בוחנת את האורז שעל המגש, אמא מגישה לי מדי פעם שניים שלשה גרגירים לפה,
אותו אני פוערת מבלי להתיק את מבטי מהניסוי.
לפעמים אני לועסת ובולעת. לפעמים אני דוחה את הבליעה לאחר כך, ושומרת בלחיים.
נו, מה לעשות. מדע הוא עניין תובעני.
אני לוקחת גרגיר אחד בין אגודל לאצבע ובוחנת אותו מקרוב.
לאחר מכן אני רוכנת מעבר למגש ומחזיקה את הגרגיר ביד מתוחה כלפי מטה במשך כ-20 שניות.
אחר כך אני משחררת ומאד מבסוטית לראות אותו נוחת בין אחיו הגרגירים.
(אל תתפסו אותי במילה, אבל בעין בלתי מזוינת הייתי אומרת שהם נופלים בתאוצה של כ-9.8 מ/ש^2).
אם אבא יושב מספיק קרוב, אני אציע לו גרגר אורז שאתחוב בין שפתיו.
כשזה עובד, אני מנסה להניח את הגרגר עמוק יותר (אני חושבת שהגעתי לשקדים שלו).
כך או כך, בתום כמחצית השעה,
אני אכלתי פחות מכפית,
הריצפה נראית כמו הירושימה, המגש כמו נגסקי,
ואני,
אנולה גיי מקומית, לא יכולה להיות יותר מבסוטית.

בקרוב: האם חתולים באמת לא רוצים לאכול בננות?

[יעל_צ*]

הריצפה נראית כמו הירושימה, המגש כמו נגסקי,

פירורית - גלי לאבא טיפ מאמא ותיקה:
אורז, קוסקוס, תירס וכאלה - לא מנקים מייד מהרצפה.
מחכים יום יומיים, שיתייבשו להם כל הגרגרים, ואז מטאטאים בקלילות.

[אמא_של_יונת*]

הריצפה נראית כמו הירושימה, המגש כמו נגסקי,
או כמו הנסיגה מרוסיה.

[ש_מים_וארץ*]

אין, אין כמו אורז !
ואין עלייך פירוריתה...

[יעל_אבמ*]

הלוחשת לפירורים אני כל כך צוחקת שיורדות לי דמעות. ויש לנו את כל הפרקים של חמש העונות הראשונות של הסימפסונים. הם גם מצחיקים אותנו.

[נונה_בי*]

אני כל כך צוחקת שיורדות לי דמעות.
ואיך הייתי צריכה את הצחוק הזה

[אליה*]

עוד! עוד!

איזה כיף לי!

[הלוחשת_לפירורים*]

גוזל שלי.
כך קוראת לי אמא.
כנראה בגלל שאני אוכלת פירורים.
ואני קוראת לה מםמםמם ולפעמים 'מא. תלוי בקונטקסט.
(לו הייתי אש"י הייתי שמה קמצים או פתחים או השד יודע מה שמים שם מתחת לממים)

לאמא יש עיניים. (יפות, מתחנף אבא).
גם לבובה אלישבע יש עיניים. (הבובה כונפה, גורס אבא)
מרתק כל העסק הזה עם העיניים. בובה אלישבע נותנת לי להכניס לה אצבעות לעיניים בלי בעיות.
אצל אמא זה קצת יותר מורכב.
אני ממש חייבת לגעת. נראה לי שהטקסטורה ממש שונה שזו של אלישבע,
אבל אמא כל פעם עוצמת אותן כשאני מנסה.
אני מנסה להפריד לה את העפעפיים ביד שמאל אבל לא כלכך הולך.
(נו, מה עם האייקון של "יונקת, מורטת פיטמה ביד ימין מנסה להפריד עפעפיים ביד שמאל"?)
אבא הוא מקרה קשה יותר. האבו-ארבע גם לא נותן סיבוב על המשקפיים.
קמצן.
השבוע ניסיתי גם את העפעפיים של ג' , כלב טוב לב עם משקל וקורדינציה של מערבל בטון.
אין ממצא פתולוגי.

[לוונדר_סגול*]

החיוך כבר נמרח על הפרצוף איך שרואה אותך ב"מה חדש"...
והופך לצחוק ועונג עם הקריאה

[עודד_לבנה*]

הדף הזה שווה ספר.

[הלוחשת_לפירורים*]

מה משותף לחביתה, לחם , מלפפון ותפו"א?

כן, כן, כולם לא מגיעים לקרסוליים של הציצי אבל לא לזה התכוונתי.
התאוצה.
הם כולם נופלים באותה תאוצה מהמגש לריצפה.
בדקתי.
אבא שלי נחרד כשתפס את עצמו מתמוגג כשאני תוחבת לפי פיסות חביתה בהנאה.
גם אתה פולני ברוטוס?

במקביל לתגליות הקולינריות לקחתי על עצמי לסדר מדף ספרים אחד.
שולפת מהמדף ספר אחר ספר, מעיינת בו קלות, ומניחה על הריצפה.
סיזיפוס כבר אמרתי?
איכשהו הם תמיד חוזרים חזרה למקום כשאני מתעוררת.
באופן אישי אני מעדיפה ספרים של עם עובד.
המשקל. הגודל. הטעם. זה פשוט זה.
גם טוני מוריסון לא רעה. דקים. כריכה רכה. נוח לדפדף.
(לסיימון סינג יש עטיפות ססגוניות אבל ספרים קצת כבדים לטעמי. Lighten up Simon)
גם קלטות וידאו הן להיט. בעיקר מבחינת המשקל.
יום אחד כשאהיה גדולה,
אצליח לשלוף את ברברה טוכמן ואת המילון.
יש למה לשאוף.

פיבו, מאחוריך.

[חוה_ש*]

בתור עוזרת מחקר למחקר מקביל אני יכולה לגלות לך שהמילון משאיר כתם שחור בציפורן שעליה הוא נוחת.
אני כמעט בטוחה שבמחקר שלנו התגלתה העדפה ברורה לספרי טלפונים. אף אחד מעוזרי המחקר לא משמיע את הקולות האלה של "את זה על תקרעי, בבקשה" כששולפים אותם מהמדף.

[יעל_צ*]

כבר אמרתי שזה אחד הדפים האהובים עלי כאן? <מתחנפת, אולי יזרקו עוד איזה פירור>

כן, כן, כולם לא מגיעים לקרסוליים של הציצי איזה דימוי מדליק! (או שמא מטאפורה?)

[אמא_של_יונת*]

גם בסביבה שלי מסתובב ילד אחד, שמקפיד מאד לשים כל דבר במקומו הנכון. משום מה, שאר האנשים בבית הזה לא מקפידים על הסדר כמוהו, וכך הם לוקחים את אביזרי משחק הבניה שסודרו בטוב-טעם בקרוסלה של המטבח ושמים אותם בקופסת המשחק, וכך הוא נאלץ לסדר שוב ושוב.
אשר לספרים, אחרי בדיקה מעמיקה הוא בחר מילון גרמני-לטיני, למרות שאין בו אפילו תמונה אחת. כנראה שתמונות זה לתינוקות שלא מבינים שום דבר, לא לאנשים רציניים כמוהו...

[בשמת_א*]

גם בסביבה שלי מסתובב ילד אחד, שמקפיד מאד לשים כל דבר במקומו הנכון

אשר לספרים, אחרי בדיקה מעמיקה
אני חושבת שאת מדברת על התואם של הינוקא שלי, נכון? (מה שמעניין אצלו, זה שהוא גם מסדר חלק מהדברים לפי עקרונות הסדר "שלנו", לא רק הג'ירפה והפיל במייבש הכביסה, והאריות מסודרים בארון התיקייה, והלגו בארון הסירים).

[אמא_של_יונת*]

והלגו בארון הסירים
בדיוק! כנראה שהם תאומים-נפשיים...
אבל היום, אוי לאותה בושה, מישהי סחטה לימון במסחטה, ובכלל לא שמה לב שבתוך המסחטה ישנות להן - הס פן תעיר! - שלוש קלטות מיני של טייפרקורדר. באמת, המבוגרים האלה, כל הזמן צריך להשגיח עליהם!

[הלוחשת_לפירורים*]

בוציבוצי.

זהו שבוע הבוציבוצי.
לאסקימוסים יש 200 מילים שונות עבור שלג.
לי יש מילה אחת שמתארת 200 דברים שונים.
תלוי בצליל. באינטונציה. בהבעת הפנים.
שאלות, קביעות נחרצות, תלונות, סיפורים ופואמות.
אני אפילו מכירה כמה בדיחות בוציבוצי לא רעות.
(כן,כן. הם לא תמיד צוחקים במקום הנכון.)
הידעתם שבעדות מסוימות קוראים לתפוז סיני בוציבוצי?
מזתומרת איזו עדה? העדה שלי!

בוצי.

[אליס_בארץ_המראה*]

בוצי גם לך @}

[הלוחשת_לפירורים*]

בוקר שישי. אתמול.

התחלקנו לשתי קבוצות.
הקבוצה של אמא הלכה לעשות יוגה.
הקבוצה של אבא ושלי נשארה בבית.
ישבנו על השטיח ואכלנו לחמניה.
ס. כלבה צמרירית עם מנטליות וכורסא של ארצ'י באנקר,
עזבה את הכורסא המקודשת ונעמדה לידי.
היא כבר למדה שאני אוהבת להאכיל את כל מי שבסביבתי,
והיא, הרי תמכור גם את סבתא שלה עבור פיסת גבינה צהובה.
אחרי שס. חזרה עם שללה לכורסא, עברתי לתירגול יוגה משל עצמי.
אני זוחלת לאורך הסלון, ומתישהוא נשענת רק על הידיים וברך ימין,
(כמעט כמו בשיר של תערובת אסקוט)
ומרימה את רגל שמאל מתוחה לאחור באויר.
עוד שני מטר, שוב רגל שמאל מתוחה באויר,
ואבא שלי מרים גבה.
אולי בכל זאת אני לא שלו? מה זו הספורטיביות הזו?


החלטתי להיכנס בעיצורים.
התרחבנו לבוטיבוטי, בוקהבוקה , ופרמוטציות שונות מאותו הז'אנר.
אגב, הכפית של הקפה של אבא משמיעה צלילים שונים לגמרי כשמקישים
על הרצפה או השטיח.
רינגו סטאר - מאחוריך!

[רורי_ב*]

אולי בכל זאת אני לא שלו?
בטוח את של אבא, הרי עברת את בדיקת האבהות עם השוקולד,

דרך אגב, אנחנו עוד מחכים ל -
בקרוב: האם חתולים באמת לא רוצים לאכול בננות?

[ממעריצי_הלוחשת*]

היום ביקרתי את האחיינית שלי. להלן נסיכה. הנסיכה עדיין אינה יודעת לדבר, אז אני אהיה לה לפה:
למדנו איך בודקים את טיבו וטבעו האמיתי של דבר.

• מתחילים בגרירה מרשרשת על שטיח הגומי המחוספס. עושים פרצוף קשוב עם שמינית חיוך. זה נותן תובנת עומק לגבי תכונותיו הפלסטיות והאלסטיות. תאמינו לי, זה חשוב.
• בשלב השני מכניסים אותו לפה. אני חושבת שרק כשמכניסים משהו לפה אפשר להכיר באמת מה הטעם שלו. אם למישהו מהוותיקים יותר בעולם הזה יש שיטה אחרת שעוד לא עליתי עליה, הוא מוזמן לספר לי, אבל בינתיים אני די מרוצה מהפרוצדורה עם הפה. פעם, כשאני אהיה גדולה, אני אהיה טועמת יינות. או לא. כרגע אני מסתפקת בלנשוך לפעמים את אמא. אני חושבת שרק בזכות הנשיכות צמחו לי לאחורנה שתי שיניים. כנראה כדאי שאני אמשיך לנשוך.
• לבסוף מעבירים אותו מאחורי העורף, ומחזיקים אותו שם זמן מה. תודו שמעולם לא ירדתם לעומקו של דבר בלי להחזיק אותו זמן ראוי מאחורי העורף. אמא בינתיים מנסה לשאול אותי איפה האור, כדי שאני ארים את הראש והיא תוכל לתת לי נשיקה בצוואר. התעלמתי בזילזול ידידותי. ממילא שתינו יודעות שאני יודעת איפה האור, אז מה הקטע? רק כדי לעשות הצגות לאורחים?

אחר כך יצאנו החוצה. היה דיון בשאלה מתי אני אלמד להגיד לינולאום. אני לא זוכרת מה היתה המסקנה. אני גם לא זוכרת מה זה לינוליאום. דיברו על מישהי שנקראת הלוחשת לפירורים. אמרו שכולם רוצים לקרוא מה שיש לה לכתוב. אני לא יודעת בדיוק מה זה "לקרוא", אבל אם כולם רוצים, אז אני מניחה שזה כולל גם אותי. מכאן קצרה הדרך להסיק ש"לקרוא" זה טעים.

[הלוחשת_לפירורים*]

אחר הצהריים הוצאתי את אמא לטיול.
פתאום עצר לידנו רכב ומתוכו יצא אבא שזוף (רק בפנים),
עם בגדים ירוקים וארומה קלה של סולר.
חצוף שכזה. שבוע הוא לא היה בבית.
עשיתי לו פרצוף כועס ונופפתי נמרצות ביד ימין לאמר "סע, סע מפה".
נעלב? מגיע לו. שילמד להבא.
(אגב, המקורות שלי מוסרים שיש כרגע עוד 3 שבועות של להבא, ושהוא לא הולך ללמוד כלום)
טוב, למען האמת זו היתה תגובה ראשונית.
דקה לאחר מכן לא הייתי מוכנה לרדת לו מהידיים.(אחרי ששבוע לא ירדתי מהידיים של אמא).
כשלא היה השבוע למדתי להשתמש במילת הציווי או-טא.
בתרגום חפשי לעברית זה משהו בסגנון:
הפעולה האחרונה שעשיתם גרמה לי עונג רב וברצוני שתחזרו עליה שנית.
ופעם נוספת.ושוב. עודפם. שוב.

אמא לובשת גרב על היד והגרב מדברת.
אחר כך היא שמה על היד שלי את הגרב השנייה וגם היא מדברת.
(ששש..אל תגלו לאף אחד, אבל היא לא ממש מדברת. זו אני מזיזה את היד בפנים)
אני מתגלגת מצחוק ושולפת את הגרב מהיד.
או-טא!

[הלוחשת_לפירורים*]

ובכלל היה לי יומולדת השבוע.
הופ הופ טרללה. גדלתי בשנה.
מכלום. ככה פתאום.
(ואבא שאל את אמא, את זוכרת שזותי היתה רק פחחחחחחח אוווווווווו במוניטור?)
יצאתי דגים.
אולי בגלל זה אני כלכך אוהבת אמבטיות.

[ש_מים_וארץ*]

מזל טוב פירורית מתוקית @}
מה, אבא הבריז למילואים בדיוק במומולדת??

[עודד_לבנה*]

יום הולדת שמח!

[עודד_המחפש*]

עד 120, ותמשיכי בסיפורייך המרתקים.
|| ||

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מזל טוב, חמודה
ותמשיכי בסיפורייך המרתקים.
@}

[מאזינה_ברקע*]

לוחשת, את מקסימה! תענוג לקרוא אותך

[לוונדר_סגול*]

}{

[ליאורה_נ*]

רוצים או-טא!

[אילה_א*]

מזל טוב
אהובה מצחיקה ומשמחת לבב שכמותך
תבואי כל יום

[הלוחשת_לפירורים*]

אבא חזר לעוד גיחה.
הפעם התעוררתי והוא כבר היה במיטה, אז לא עשיתי סצינות אבל בהחלט היה מוזר.
אני חולה ומנוזלת. ואמא גם.
אבא תמיד חשב שהילדים שנהיים חולים כשהאבאים שלהם במילואים באים מרקע פסיכוסומטי.
נראה אותו מנסה למכור לי את התאוריה הזו עכשיו..

---

בהתחלה עשיתי אמבטיה בכיור.
הייתי כלכך קטנה שזה הספיק.
(אבא קרא לי רבע עוף, אמא אמרה אויש על הדימוי)
ואז גדלתי ועברתי לגיגית.
אבא משכשך את היד במים, אומר שנראה לו בסדר,ומכניס אותי לגיגית.
אני מתחילה בעמידה. מתכופפת. משכשכת יד כמו שהוא עשה,
אבל לא אומרת שנראה לי בסדר. זה עוד לא ברפרטואר.
אחר כך אני יושבת ולוקחת את הדג האדום.
ואז עומדת. ושוב יושבת ושוב עומדת.
מדי פעם אני נשענת עם שתי ידיים על שפת הגיגית, טוסיק באויר,
,לועסת את שפת הגיגית, ומרפרפת באצבעות על המרצפות.
ואז ברזל. אנחנו אוכלים ברזל באמבטיה כי זה יותר בריא. לחולצות.
בהתחלה היה לזה ביסוס ועכשיו זו כבר סתם מסורת, למרות שעדיין לפעמים נוזל לי קצת על הסנטר.
אני מאד אוהבת ברזל. טעם וניל כבר אמרנו?
אמא מסבנת וחופפת לי את הראש ואבא משמש כחגורת בטיחות.
(אגב מישהו יודע מה זה צלופח? הוא תמיד מזכיר את זה באמבטיה)
לשבת.לקום.לשבת.לקום.
כשצריך לשטוף את הסבון מהראש, אמא מדביקה צעצועים גבוה על הקיר,
וכשאני מרימה את הראש, הסבון נשטף אחורה.
תחמנית.
(גם אם נכנס קצת לעיניים אנחנו לא לוקחים את זה יותר מדי ללב).
לפעמים, יש להודות, אין לי ממש סבלנות.
אני משתדלת לתזמן את זה לאמבטיות בהן אמא לבד, וברגע שהראש מסובן,
אני נעמדת ומציבה אולטימטום:
או שתרימי אותי על הידיים עכשיו, או שעכשיו תרימי אותי על הידיים.
(היא בדרך כלל בוחרת באפשרות הראשונה.)
כך או כך, בסוף אמא מביאה מגבת גדולה, עוטפת אותי ואנחנו
נכנסים למיטה לקצת ציצ לפני שמתלבשים.

---

אכלנו פסטה. פנה, אם לדייק.
לפנה ניתן לתחוב את הזרת אבל לא את האגודל.
זאת אומרת אפשר את האגודל אבל אז הוא נפתח לשתיים.(הפנה.)
ס , צמרירית ונחושה, מתייצבת לצידי לקבל מעשר.
אני מקבלת פנה אחד מאבא, בודקת מיקום בכמה זויות בחלל החדר ומגישה לפה של ס.
ס שאינה מיומנת דיה מצליחה לכרסם רק את החצי שבולט מתוך האגרוף שלי.
כשאני מחליטה שאכלה די אני מושכת את את היד ומכניסה את החצי השני לפה שלי.
מהפנה הבא אבא מקבל חצי לפה שלו והחצי השני נופל לי לתוך השרוול (מסתבר בדיעבד) בדרך לפה.
גם פטוצ'יני הולך.
הפולני צילם אותי יונקת אטריית פטוצ'יני ארוכה המשתלשלת לי מעבר לסנטר,
והקליפ הפך להיות להיט במילואים.