הכל לא בסדר

[לינדה*]

בחיים שלי, מאז שנולדתי, הכל היה לא בסדר, לא כמו שרציתי, עם הזמן, בעיקר בגיל ההתבגרות הבנתי שהכי 'טוב' בשבילי, הכי מועיל ,יהיה להתעלם מהכל ופשוט להעמיד פנים שהכל בסדר, הכל ממש ממש בסדר, אפילו מושלם, בדיוק כמו שרציתי.
עוני? זה סבבה, מי צריך כסף בכלל. יופי? זה לטיפשות ושטחיות, הבאתי את הכיעור וההזנחה לרמת אמנות אהבה? זה לאנשים חלשים שלא יכולים להסתדר לבד

בקיצור החיים שלי, שהיו מלאי סוג של הדחקה הפכו ל בוז כלפי כל מי שלא חווה את החיים ככה, כלפי מי שיש לו כסף ומרוכז רק בעצמו וברכוש שלו, כלפי נשים וכלפי גברים כלפי כל. במשך זמן מה זה עבד טוב,הריקנות העצומה שהרגשתי בתוכי, כוסתה כנראה על ידי הערצה לעצמאות שלי ולרוח החופשית
העמדת הפנים, שיש לי בטחון עצמי ויש לי כל מה שאני צריכה [שזה כלום] השתלמה.

אבל ככל שעברו השנים יותר ויותר איבדתי את עצמי, מה שנראה כמו עצמאות ורוח חופשית היה רק תגובה למצוקה מאד גדולה שחשתי וחוסר יכולת להשתלב, והיכולת לדאוג לעצמי, אפילו לבסיס איננה.

ועדין אני ממשיכה בתגובה השאננה, הכל בסדר, הכל יהיה בסדר, שברת לי? דרכת עלי? בסדר הכל בסדר, אל תדאג לי אני חזקה, אני אסתדר, רמסו אותי, לעגו לי? בסדר הכל בסדר אין בעיה אני חזקה
ורק מוכירה תודה על המעט שיש
אז לא! זה לא בסדר, הכל לא בסדר,זה לא מה שאני רוצה, זה לא איך שאני רוצה אבל אין לי מושג איך לשנות את זה, יש למשהו עצה? דרושה עזרה

[רולילולי*]

בעיקר בגיל ההתבגרות הבנתי שהכי 'טוב' בשבילי, הכי מועיל ,יהיה להתעלם מהכל ופשוט להעמיד פנים שהכל בסדר, הכל ממש ממש בסדר, אפילו מושלם, בדיוק כמו שרציתי.
עצוב לקרוא את זה..
אולי תתחילי בזה שדבר ראשון תביני (ולא פחות חשוב תאמיני) שמגיע לך שאת ראויה לכל הטוב הזה שיש לעולם להציע לך.
מה מגיע לך? הכל כל מה שאת מתאווה אליו, כל מה שאת רוצה, כל מה שאת מאחלת לעצמך.
למה מגיע לך? פשוט כי את קיימת, כי נולדת.
ממליצה לך לקרוא את הספר "לאהוב את מה שיש" (פתאום ברח לי שם הסופרת (מעט מדי שעות שינה דופקות את הזכרון..) ומי שנכנס לכאן מוזמן להזכיר)
וגם ספרים של לואיז היי, לא משנה איזה, יש בספרים שלה אנרגיה חיובית שמרימה אותך למעלה.

וגם מה לגבי טיפול פסיכולוגי?

בנתיים זהו, אשמח לשמוע מה קורה איתך בהמשך.

ב ה צ ל ח ה. מ ג י ע ל ך

[רולילולי*]

נזכרתי.. "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי

[תמימה*]

אבל מה לא בסדר היום? מה את רוצה לשפר? את הרגשתך כלפי האין? או להפוך את האין ליש? תסבירי יותר.

[לינדה*]

תודה רולילולי,האמת שאין לי הרבה מושג על ביירון קייטי [ואשמח אם את או משהו יוכלו לפרט אם יש סכוי שזה יעזור]. ההסתיגות שלי נובעת פשוט כי שמעתי את המשפט הזה הרבה פעמים ברגעים ממש מגוחכים, והוא מייצג אצלי את המסלול ההפוך ממה שאני צריכה, לדוגמא, עובדה: התפוחים מאד זולים עכשיו אז קונים רק תפוחים.דיאלוג: א>למה את לא אוכלת את התפוחים? י>אני לא אוהבת תפוחים
א'>זה לא משנה מה את אוהבת את צריכה לאהוב את מה שיש. בחיים שלי כאילו מחקו את כל מימד הרצון, אין מה שאני רוצה כי זה במילא לא ישנה, אני לא אקבל את זה

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני מאוד מתחברת אליך,אני חושבת שאני מבינה.

ישנו הסרט המעולה 'בליפ',דנים שם בנושאים הללו בהרחבה.גם קיטי בירון.NLP

לדעתי ,כשמתחילים לשים לב לכל המסרים הלא מועילים הללו,אפשר להתבונן בהם, לראות מה הפחד שחסם את דרכנו אז באותם ימים שבהם הגענו את המסקנות האלה.
לפעמים זה לא רק פחד, אלו טראומות איומות אוביקטיביות לגמרי.השפלה,כאב וכ'
אחר כך מתחילים לפזר את העננים.הכי טוב זה לדבר על זה עם מישהו.
ופתאום רואים שמאז אותם ימי הבינים החשוכים,היום הכל בסדר באמת,אני משנה את המציאות שלי בהתאם למה שמתאים לי.כולל הוצאת גנבי אנרגיה וכולל אסיפת חברים טובים.
אני יכולה לעשות מה שאני רוצה ,אם רק אבחר.

[לינדה*]

מה אני רוצה לשפר? אני רוצה שיהיה לי רצון (-: ואמונה שהדברים יכולים להיות אחרת, ויהיו אחרת, ושיש לי יכולת לשנות ולא רק להסתפק במה שיש. איך שאני מרגישה עכשיו זה כמו מוות-חי זה חסר יכולת לשנות ולהשתנות, זה חוסר מוצא, וחוסר אמונה שמשהו יהיה שונה, אחרת ממה שהוא עכשיו. וזה בכל תחום בחיים שלי כאילו אני כבר מתה וזה הסוף. אני לא מאמינה שאהיה אמא, שאוכל להיות אמא ושאני ראויה להיות אמא, אני לא מאמינה שמשהו יכול לאהוב אותי, שאני יכולה לאהוב, ושאני ראויה לאהבה, אפשר להמשיך ככה לכל תחום לכסף [ברמה של לשרוד], של לימודים וכו'
אני כל-כך מחוקה, ומתנהגת תמיד כאילו הכל תמיד בסדר, ואני נותנת לכולם להתעלם ממני ומהצרכים שלי

[יו_יו_בקנדה*]

הי לינדה,
קראתי את מילותייך והדבר הראשון שעלה לי בראש זה ויפאסנה!
ויפאסנה של גוואנקה. יש בדרום קורס של 10 ימים. אני עשיתי אותו פעם אחת בלבד לפני כ7 שנים.
זו מתנה אדירה שאת יכולה להעניק לעצמך.

[אילה_בשדה_הדגן*]

לא יודעת מה גב' בירון אמרה.
אני לא ברמה שלה בכלל.
אם הילד שלי אומר שהוא לא רוצה לאכול משהו, או אם אני עצמי לא רוצה לאכול משהו ודוקא זה 'פרי העונה' , אני יכולה להסתכל על זה היטב:
זה שזה זול אומר שאני חייבת לאכול את זה?
או שכן- כי נניח אני נורא רעבה ואין לי כסף לשום דבר אחר וברגעים כאלה מתפשרים וכמו שאומרים, כשרעבים הכל טעים.זה עינין של השרדות ולדעת לשרוד זה לא דבר של מה בכך.גם זה מכובד.

או שלא-אני מגלה שאני לא חייבת תפוחים,אני מגלה בתוך עצמי את היחודיות של עצמי/אומץ/שונות ונותנת לזה כבוד.אני יכולה לבחור לתת לזה כבוד,להחליט שהפרי שאקנה הוא דוקא ליצי ב10 שח' לקופסא קטנה(עם נמשיך עם דוגמת הפירות).

הרעיון הוא לאהוב את מה שיש על מנת להתחיל לחשוב עליו ולהתיחס לשיעור שהוא מספק לנו .
אפילו בסצנה הבנאלית ביותר יש אפשרות להעניק לנו מספר אלטרנטיבות.
באיזו אלטרנטיבה נבחר ונקבל סיכוי לצמוח.
עם איזו תחושה נצא?
עם מלוא אויר בחזה ? תחושה של גובה?
טעם מתוק בפה מהחיים?כוח אין סופי לרקוד ולשיר?
או עם זנב בין הרגלים,כפופים וכואבים,טעם מר ?

[לינדה*]

אני רוצה להפסיק להעמיד פנים שאני בסדר עם הריק הזה, במטרה להראות חזקה [כי רק החזר שורד], אני רוצה להפסיק להעמיד פנים ולהתנהג כאילו יש לי בטחון עצמי [ כי בטחון עצמי זה הדבר הכי סקסי] אני רוצה להפסיק להרגיש את החוסר המטורף הזה, אני רוצה להרגיש שיש לי גב, ויש לי בטחון, ויש לי עתיד עם משהו או מישהו בעולם הזה. אני מבינה שהבוז שלי כלפי כל הוא תוצאה של קנאה או חוסר יכולת להתמודד עם מה שיש להם, ולי אין סכויי שיהיה.

תודה אילה @} ראיתי את הבליפ, אבל זה מתקשר לי עם לעשות את הדברים בצורה מלאכותית מזוייפת, להעמיד פנים [דבר ראשון בפני עצמי] שזה אפשרי, ושאני מסוגלת להצליח, אני מנסה לדמיין את הבית שהייתי רוצה, או את החבר שהייתי רוצה אבל בנתיים אני כאן והבית מתפורר ואני מפחדת לדבר עם אנשים

[אילה_בשדה_הדגן*]

אין לי איזו תובנה רבת השראה לתת לך כרגע.אני אנסה לישון על זה.
רק
לפעמים צריך לצאת למסע.
ומה לוקחים למסע ?

את עצמך . בלי הפוזות שמכונות בעיקר כלפי 'מה אחרים יחשבו'..
בלי בכלל לחשוב על מה יש לזה ומה יש לזו.להאמין שבבפנוכו שלך יש לך את כל מה שאת צריכה וכל מה שאת צריכה זה להתחיל לשמוע אותו.
אני מקווה שזה לא נשמע לך מופרך ומזוייף.

מתנתקת.
ואולי זה לא קורה לך סתם עכשיו,כי הקיץ הוא זמן טוב לחופש,לשינוי במקום ,באנשים ובאוירה.

מותרת :על כל הפוטנציאל ,על ההזדמניות , על הפיתויים.הלופ האין סופי.

וככל שאת פחות צריכה לחשוב בשביל אחרים(האם אני סקסית, האם אני חזקה, האם אני משדרת חוכמה ,טעם טוב וטעם רע,חולשה ,טיפשות ודוחה באופן כללי כמו דינוזאור..),זה יכול לקחת כמה ימים ואולי יותר..לשבת לבד הרבה,לכתוב,לקרוא ספרות בנושא ולתרגל כל יום ,לא לענות לטלפונים,ללכת לסדנאות אם צריך,אולי יתחילו לבצבץ ניצנים של מי שאת באמת.

[לינדה*]

_את עצמך . בלי הפוזות שמכונות בעיקר כלפי 'מה אחרים יחשבו'..
בלי בכלל לחשוב על מה יש לזה ומה יש לזו.להאמין שבבפנוכו שלך יש לך את כל מה שאת צריכה וכל מה שאת צריכה זה להתחיל לשמוע אותו, אני מקווה שזה לא נשמע לך מופרך ומזוייף._
לא, זה נשמע מדהים

אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה, בהרבה ימים אני באמת מתבודדת אבל אני לא מצליחה להתנתק
שמתי לב שהדפוס העיקרי שלי, זה להימנע מלהיפגש עם אנשים,לפעמים במשך חודשים, אבל להמשיך לנהל איתם שיחות בראש על בסיס יומי, הם כל הזמן בתודעה שלי ואני 'מדברת איתם' ומה הם יחשבו, ואני ככ מכוערת, אני לא יכולה ללכת באמת לפגוש אותם וכו'

[לינדה*]

אני מרגישה ב-סדר, רק שהכל עקום, שבור, מוזנח, כאילו משהו שלם ומטופח גורם לי אי נוחות עמוקה ותחושת אימה. חברה היום אמרה לי שאני רק חווה שוב ושוב את תחושת ההזנחה והכאב שטבעו בי הורי, אני לא לוקחת אחריות, שאני חייבת לצאת ממימד המחשבות לפעולה בעולם, מאיפה מתחילים?

[אילה_בשדה_הדגן*]

לא הבנתי אם את רוצה שאתיחס או לא.

[לינדה*]

סידרתי את זה עכשיו, אני מקווה שיותר ברור, ראיתי שלא ציטטתי הכל
אני אשמח אם תתיחסי, אני גם מאד מתחברת למילים שלך

[עירית_לוי]

הי לינדה,
אשמח לנסות גם כן לתרום לך משהו.

את מתארת את עצמך חיה כל חייך בתוך חוויה קיומית של "אני מחוקה", "לא מגיע לי", "אני לא ראויה".
זו חוויה שכפי הנראה צרובה בתוכך בכמה רבדים: גם המנטאלי-המחשבתי, גם הרגשי-חווייתי ואולי אפילו ברובד הפיזי, כלומר אולי גם הגוף שלך מאמין לזה. כרגע זו בעצם אמונה שאת מאמינה לה. מעין אמת פנימית שקיימת בתוכך. וגם אם את מצליחה לשכנע את עצמך לרגע ברובד המחשבתי שזו איננה האמת, ברבדים העמוקים יותר זה נחווה עבורך כמו אמת מוחלטת.

כל המנגנונים שתיארת - "אני לא צריכה כלום" "לא רוצה כלום" העמדות הפנים, המסכות, הזיוף - כל אלה הם מנגנונים שמסייעים לך לא לבוא ביום יום במגע עם החוויה שעבורך היא נוראית ובלתי נסבלת: החוויה של להרגיש מה זה להיות מחוקה.

אני מאמינה שזו חוויה שאפשר לשחרר מהמערכת. בעבודה נכונה וממוקדת ועם רצון ונחישות זה לגמרי אפשרי. ולתחושתי כדאי שהעבודה שלך תיגע בשלושת הרבדים.

שאלה שאת יכולה לשאול את עצמך, ושיכולה לתמוך בך להתחיל להניע עבודה מסוג כזה, היא - מהו הדבר שהכי מפחיד אותך בלרצות משהו? נסי רגע לדמיין את עצמך אומרת "אני רוצה X" (בן זוג/בית/מאכל שאת אוהבת או כל דבר שעולה בדעתך) ולהקשיב פנימה ולבדוק מהו הפחד שעצם הרצון מציף בך.

תראי אם את מתחברת לכיוון הזה...

[פלוני_אלמונית*]

ראשית, קשה ועצוב לקרוא אותך.
אני חושבת שאת מתארת מאד יפה מצב של הרבה מאד אנשים היום.
שנית, את כותבת שאת מכוערת ומוזנחת.
בתור אישה מוזנחת למדי שעוברת שינוי בזמן האחרון, חשבתי להציע לך להתחיל דווקא בחלק הזה, החיצוני.
משהו בטיפוח החיצוני מחלחל פנימה הרבה פעמים.
אין לי כרגע הרבה זמן, אבל אם זה מדבר אליך, תכתבי ואני אמשיך.

לילה טוב
@}

[רולילולי*]

היי לינדה!

אולי ביירון קיטי זה לא רעיון כל כך טוב כרגע. (בכל אופן הדוגמה שנתת בקשר לתפוחים ממש לא לזה הכוונתי ולפי דעתי גם היא לא..)
רציתי להציע לך לראות את "הסוד" בדי.וי.די.
קצת אחרי שנולדה בתי הגיע לידי הסרט הזה (לפני שנה וחצי כמעט)
בגדול הסוד הוא שני דברים עקריים אחד הוא ש"מחשבה יוצרת מציאות" והשני הוא "כח המשיכה"
מחשבה יוצרת מציאות זאת אומרת שכל מה שאתה חושב לטוב או לרע יתרחש במציאות
כח המשיכה אומר שכל מה שקורה לך בחיים אתה משכת את זה אליך
אני אתן לך דוגמה מחיי: תמיד האמנתי שאף פעם לא יהיה לי (ולנו בתור משפחה) כסף. האמנתי שתמיד נחיה "מהיד לפה" ואז כשראיתי את הסוד הבנתי שזה שאין לי כסף זה כי אני משכתי את זה אליי. האמנתי וזה מה שקרה. כל הזמן התעסקתי בזה שאין לי ואין לי והבאתי עוד מ"האין" הזה.
הרעיון הוא לשנות את דפוס המחשבה להגיד נגיד (במקרה שלי): אני אוהבת כסף וכסף אוהב אותי..
אז נכון לא זכיתי בלוטו (עדיין...(-;) אבל מאז ועד היום מצבנו הכלכלי השתפר מאוד (ואת יכולה לקרוא כמה וכמה דפים שכתבתי כאן בקשר למצבנו הכלכלי)

במקרה שלך אמנם כסף הוא לא הנקודה אבל הסוד פותח לך את המחשבה. את מבינה, הכל עניין של כח המחשבה ואמונה.
אני זוכרת שהייתי אחרי לידה ובכל רגע פנוי ישבתי לראות את "הסוד" או חלקים ממנו כי האנרגיה שיצאה ממנו היתה מאוד טובה ועשתה לי מצב רוח טוב.
אחר כך השתתפתי בפורומים של הסוד ואז הבנתי שהסוד הוא מן "זהב של שוטים" ומי שהכי הרויח ממנו הוא מי שהפיק אותו ויצא לי קצת הרוח מהמפרשים.
אבל עדיין אני שמחה שגיליתי את "הסוד" הוא שינה לי כל כך הרבה בחיים ועד היום הוא משנה ונותן כח. לדעת שהכל בעצם (או כמעט הכל) תלוי בך.
בכל מקרה תורת הסוד לקוחה מכל מיני דתות וגם ביהדות היא מוכרת ואפילו לפני שבוע וחצי בערך הייתה כתבה בסגנון הסוד בעיתון "בשבע" (שנקרא במגזר הדתי-לאומי).
אפילו היתה שם כותרת משנה מחשבה יוצרת מציאות שזה בול הסוד.

בכל מקרה ממליצה לך בחום, לפחות בתור התחלה, מאמינה בלב שלם שזה יפתח לך אפיקים חדשים וטובים וייתן לך כח וחומר למחשבה, הרבה חומר למחשבה.
מחזיקה לך אצבעות

[לינדה*]

לעירית גם הרגשי-חווייתי ואולי אפילו ברובד הפיזי, כלומר אולי גם הגוף שלך מאמין לזה
נכון, נכנסתי לכתוב לי את המשפט הזה, שבדיוק קראתי: 'למראה דרכך אין לי עניין במטרתך', אומר מר ק' 'אתה יושב לא נוח, אתה מדבר לא נוח... אני רואה אותך הולך ולא מגיע לשום מטרה'".
וזה נכון, אני סובלת דבר ראשון בגוף, יש בי פחד מהעולם כולו, אני יושבת כפופה, מתח בצאוור וכאב בשכמות וכל נסיון לשנות את זה בא ממקום להפעיל יותר כח על האזור כדי להתיישר, אני רוצה להזכיר לעצמי שהמטרה שלי היא להרגיש נוח, לכן צריך להרפות ולהזכיר לעצמי במהלך היום שזה מה שחשוב

מנגנונים שמסייעים לך לא לבוא ביום יום במגע עם החוויה שעבורך היא נוראית ובלתי נסבלת
חוויה של חוסר-אונים, חוויה שאי אפשר לשנות את המציאות, שאין אפשרות להגשמה של הרצון

שאלה שאת יכולה לשאול את עצמך, ושיכולה לתמוך בך להתחיל להניע עבודה מסוג כזה, היא - מהו הדבר שהכי מפחיד אותך בלרצות משהו? נסי רגע לדמיין את עצמך אומרת "אני רוצה X" (בן זוג/בית/מאכל שאת אוהבת או כל דבר שעולה בדעתך) ולהקשיב פנימה ולבדוק מהו הפחד שעצם הרצון מציף בך.
הידיעה שאני אצטרך להשתנות, שכמו שאני עכשיו אף אחד לא יאהב אותי ולא יקבל אותי, גם כדי לגור בבית 'נורמלי' אני אצטרך להשתנות, אני אצטרך לוותר על מי שאני

@}

לפלונית חשבתי להציע לך להתחיל דווקא בחלק הזה, החיצוני
זה מדבר אלי, אבל אין לי מושג איך להסביר לך כמה אני בורה וחסרת כל כלים בתחום הזה,
לדוגמא עד עכשיו אני מסתבכת עם להוריד שערות בפנים, ברגלים ובבית השחי [זה הבסיס]
לא קיבלתי שום הדרכה וכל התענינות בצד הזה לווה באזהרות והפחדות [השערת יצמחו שחורות יותר, הוורידים יעלו] ולכן עדיך להשאיר הכל כמו שהוא, לא לגעת ולא להוריד
אותו דבר עם איפור, אני ארגיש מגוחך להתאפר אם יש לי 'שפם' [נשי, בלונדיני] או שערות על הפנים
אבל אני לא מבינה איך כל הנשים סביבי כאלה חלקות, ליזר? אפילציה? באמת אין לי מושג

@}

לרולילולי אפילו היתה שם כותרת משנה מחשבה יוצרת מציאות שזה בול הסוד
ראיתי את הסוד, כמה פעמים, גם אני נורא אהבתי והתלהבתי מהרעיון, אבל הבנתי כח המשיכה עובד בשבילי רק בתקופות 'טובות' של חיבור וגם זה רק בדברים פשוטים [לא מורכבים כמו בן זוג או עבודה] אני לא מצליחה שזה יקרה לי לאורך זמן, לתקופה ארוכה להתמיד, אני נופלת לדכאונות או למחשבות הרגילות על מה זה המציאות. קל לי ליפול ליאוש כי אין לי שום דבר שיחזיק אותי

[לינדה*]

יש לי הבנה מגיל מאד צעיר מי אני, מרוב אמונה שאני לא כמו ההורים שלי העלובים, המתפשרים, הלא-מצליחים, שמנסים מאד מאד כל החיים שלהם, שלא אכפת להם אחד מהשני, ששונאים אחד את השני, שאין להם תרבות ורגש. בניתי מין דמוי של על-אדם, זהות שאין לה שום קשר למציאות, אולי להסתדר לבד- היה צורך הישרדותי כשהיתי קטנה, אולי זה נראה יותר טוב מיחסי השנאה שלהם-אבל אני לא רוצה, ולא יכולה להמשיך את החיים שלי בבדידות הזו. אבל אין לי מושג איך לדבר עם אנשים/בנים/גברים, ואיך לגרום למשהו להתאהב בי, אנ חושבת שהרבה אנשים יכולים לאהוב את החומה שלי, את הפוזה, אבל ברגע שיש 'אינטימיות' או קירבה זה ענין של שניות עד שאני מפוגגת את הקסם, ומתחילה לשעמם, אולי כי אני לא מאמינה שיש בי משהו? שראוי ליחס?

[לינדה*]

מצטערת, ראיתי שכתבת המחקת או שמשהו אחר מחק, אני בכל זאת הענה,

אני לא משתמשת בעצות שקיבלתי לבסס את המצב, אני עונה את מה שאני מרגישה מתןך תקווה לשנות את זה, אלו הם רגשות אמיתיים ועמוקים, שהחלטתי שאני מעדיפה להרגיש מאשר להדחיק, אני מעדיפה להוציא [ולהראות פטתית] מאשר להפנים ולסבול.
בנוגע לעזרה מקצועית הייתי בטיפול הרבה שנים, ניסיתי הומאופטיה, וגם כדורים, הפסקתי את הטיפול כי זה לא עזר,ומסיבות כלכליות [אם אין עבודה אז אין דרך לשלם על טיפול] בכל אופן החלטתי שזה המסע שליואני רוצה את השינויים האלה, וגם כתיבה זו דרך לעשות ולבחון, ואשמח לשמוע מאנשים עם נסיון מה שנראה לך כמובן מאילו בשבילי הוא לא ברור בכלל
לאהוב את עצמי, זה כמו הבדיחה אז תגיד להומלסס ללכת הביתה, תגיד למובטל תלך לעבודה
אין לי שום מושג, שום מושג מה זה אומר, בגדול אני חושבת שאהבה מקושרת אצלי עם מטען של ניצול והתעללות רגשית
אם בחרתי את המצב? כן, זה מה שאני מנסה לשנות, זה מה שאני שואלת, אני לא מצליחה לבחור שום מקצוע, זה באמת נראה לי לא אני, ומצומצם וחונק, התהליך שאני עוברת הוא של פיכחון: אחד, שאני חייבת למצוא עבודה כזו ושתיים, שכל העבודות הן אותו דבר
אשמח אם יהיו לך תובנות בונות יותר, כמו מה זה אומר לאהוב את עצמך

[לינדה*]

כשעבדתי פעם במכירות בארה"ב הבנתי הכי הרבה מה אומר הסוד והכח של המגנט, בימים שאתה הכי מרגיש מדוכא ושאתה חייב מכירה כדאי להתאושש, וכדאי להתנחם, היא לא תבוא, אנשים אפילו לא יעצרו לדבר איתך, לעומת זאת שבאים טעונים באנרגיות, בתחושה שאתה לא צריך כלום מאף אחד אנשים עוצרים וקונים ואומרים לך תודה
הלקח שקבלתי מזה היה: לא להראות שאתה חלש, ברגעים שאני צריכה הכי עזרה אנשים מתעלמים, אבל כשאני לא צריכה כלום הכל מגיע מעצמו.
הפרדוקס הזה לא נפתר, אצלי הבעיה שאני לא מסוגלת להישאר בהרגשה הזו יותר מכמה שעות, זה יותר עליות וירידות, מרחוק למשוך, מקרוב לדחות

[רוקדת_לאור_ירח*]

לא פשוט מה שאת מתארת.
יש פה קטעים שאני יכולה להזדהות איתם, בתקופות מסויימות בחיי ובאופן כללי.
אני גם מציעה להתחיל מהקטע החיצוני.
אל תתחילי עם "מה אני מורידה" אם זה קשה לך.
אני יכולה לשתף אותך שאחרי כמה שנים של תחושה של מוזנחות התחלתי באיזשהו שלב לעשות שינוי בעניין הזה. העפתי דברים מהארון ואפילו קניתי לי (בחיים לא קונה בגדים לעצמי) דברים שמצאו חן בעייני, רובם בחנויות יד שניה וכו' רק כדי שאתלבש בבגדים שמוצאים חן בעייני. לא תמיד יודעת מה מוצא חן בעייני, אבל חיפשתי ואז מצאתי: באילו צבעים אני נינוחה? האם אני מעדיפה חצאית או מכנסיים?
לאט לאט זה פלש לתחומים אחרים והפך להרגל שאת הסמרטוטים לובשים בתור פיג'מה ולא יוצאים איתם החוצה, שאני לובשת בגדים שמשמחים אותי ועושים לי נעים לא רק באירועים חגיגיים אלא כל יום.

אפשר להשקיע במזון איכותי שאת אוהבת: לא לאכול ג'אנק, כן לראותמה נותן לך תחושה של עושר. אם דובדבנים עושים לך הרגשה שאת מיליונרית אז קני לך דובדבנים פעם בשבוע שבועיים גם אם הם קצת יקרים.
אני לא אומרת להתחיל לזרוק כספים, בעיקר אם אין לך עבודה. בגדים יפים אפשר גם למצוא ברחוב וטיול על שפת הים הוא חינם ולהרבה אנשים הוא עושה טוב מאד, אולי גם לך. תתחילי לעשות לעצמך טוב ועם הזמן, כשתשקיעי בך, תתרגלי לכך שאת ראויה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הי לינדה
אם זה לא מדבר אליך אז תתעלמי.
כתבת למעלה ש"הכל שבור, מוזנח, עקום".
מעניין אותי לדעת אם גם הבית שאת גרה בו נראה ככה...
האם ידעת שדרך תחזוק הבית ועיצובו אפשר להשפיע על תחושותיך בחיים?
אשמח לעזור לך מהכוון הזה.
אם את רוצה ספרי לי מה הרגשתך לבית בו את מתגוררת כעת.
@}

[לינדה*]

אני ישנה על הריצפה, כבר איזה חודש, היום קראתי שזה מנהג אבלות,זה הזכיר לי משפט אחד משיר של נורית זרחי 'רק המתים זקוקים לפחות'. בכל החיים שלי היו לי שתי מיטות, מיטה שאבא שלי בנה לי, ומיטת נוער שקיבלתי בגיל 12 לבת מצווה מדודה שלי,מאז הרבה שנים ישנתי עם מזרון על הריצפה, בהכי פשטות.
אין לי ארון, אתמול אבא שלי בא אלי בטענות [למה את ישנה על הריצפה? למה אין לך ארון? למה את לא מסתדרת?] אמרתי לו על הקשיים שהיו לי בבית הספר, שלא רציתי ללכת לשם כי לא היו לי בגדים ללבוש, אז הוא אמר שהוא תמיד רצה לקנות לי ארון. זה היה מוזר כי אני דברתי על זה שלא היו לי בגדים, והוא אמר שהוא רצה לקנות לי ארון.

היחס שלי לרהיטים ולחפצים זה שאני המשרתת שלהם, לא שהם פה בשביל לשרת אותי, לכן עדיף לי בלי,
פעם שחברה שלי עברה לדירה שכורה, אמא שלה קנתה לה ארון מאיקאה, לא גדול, זמני ומאד יפה, אני זוכרת את התדהמה שזה עורר בי שהיא קיבלה משהו כל כך בפשטות, ובלי מאמץ. כל רהיט שהיה לי היה כרוך בסבל איום לאמא שלי, זה התחושה שהיא נתנה לי, אז בגיל ממש צעיר די ויתרתי על הכל, ישנתי על הריצפה, שולחן מהזבל ושידה לבגדים. ההורים שלי לא הבינו למה אני ככה, האמת גם אני לא מבינה.

היה לי מאד חשוב לא להתקבע, לא להתנהג כאילו אני מתכוונת להישאר שם,אולי התחושה הנוראית שכל המושג של בית מעורר בי, זה שני השדרים הסותרים שקיבלתי מאימי: האחד,מילולי שזה בית וזה טוב, והשני זה תחושת המאמץ וסבל שהתחזוק גרם לה, וגם כעס ואשמה סמויים, היא היתה אדם לא נעים, אבל היא לא התכוונה לזה, היא ניסתה להיות אדם נעים אבל הכעס והאשמה יצאו ממנה כל הזמן מאד מזכיר אותי, אני גם כועסת כל הזמן

[לינדה*]

יש משהו שאני צריכה לעשות כבר שנתיים, וכל יום אני מתעוררת ולא מצליחה לעשות אותו, זה כבר לגמרי איבד את כל הפרופורציות של חשיבות ומשמעות.
פתאום חשבתי אולי אני סוחבת את זה עלי כמו צלב שנתיים כדאי לחוש אשמה [וגם מאשימה]?

אבא שלי בא בבוקר להעיר אותי,אני: מה אתה רוצה ממני? הוא:אני רוצה שתסתדרי
כל כך חשוב לי שהוא אומר לי את זה, פתאום הוא נזכר להיות הורה! אחרי שנתיים שלא יצאתי מהחדר פתאום הוא רואה שמשהו לא בסדר, יש תחושת הקלה שאתה מרגיש שמשהו באמת רואה אותך

[לינדה*]

רוקדת, תודה @}
אל תתחילי עם "מה אני מורידה" אם זה קשה לך
זו עצה, מאד חכמה, ואני איישם אותה, עדין כל מושג הנשיות נראה לי כמו ידע איזוטרי, וזה גורם לי לרגשות נחיתות ודמויי עצמי מאד נמוך, עד פחד וחשש ללכת לקנות בגדים, ואפילו להסתובב ברחוב

אפשר להשקיע במזון איכותי שאת אוהבת
זה הדבר היחיד שאני משקיעה בו: קפה, רוב ההוצאות שלי זה על קפה [לא שזה כזה הרבה, פשוט יחסית לכמה שיש לי זה הרבה] זה נותן לי תחושה של מליונרית, ושל החיים הטובים, שהכל 'בסדר'.

אולי מה שהכי קשה לי בנסיונות לייצר שגרה [באמצעות כל רגעי החסד:לשתות קפה,לקנות בגדים] זה שזה מסתיר מתחת המון זעם ואשמה שאין להם איך להתפרק.

[הגבירה_בחום*]

הי לינדה.
אני כמובן משוחדת, אבל הייתי מציעה לך לתרגל יוגה.
מעבר לזה שזה הציל את חיי ממצב קליני לפני כעשור, השינוי שהיא מחוללת בגוף ובמאזן ההורמונלי, נפשי, מנטלי, מאפשר (בנוסף לכל דרך שתבחרי) לעקוף את הראש שלפעמים משדר לאו דווקא את מה שנכון לנו לשמוע, ויוצר מרחב, שקט וניקיון פנימיים שמפנים מקום גם לחשיבה אחרת ולשינוי אמיתי בחיים.
אם תרצי עזרה במציאת שעור בקרבת ביתך, אשמח לעזור
@}@}

[לינדה*]

לקוסמת @}
_כתבת למעלה ש"הכל שבור, מוזנח, עקום".
מעניין אותי לדעת אם גם הבית שאת גרה בו נראה ככה..._
כן, התכוונתי דבר ראשון לבית, שהוא כמובן, בית זמני....ישן מאד, ההפך מכל מה שאני רוצה ומאחלת לעצמי בחיים, ויחד עם זאת אני לא מצליחה לדמיין אותי בשום מקום אחר.

[לינדה*]

ודבר אחרון לפני שאני יוצאת [אני הולכת לראיון עבודה, בחברת כח אדם]
החתול שלי מת אתמול, הוא הרגיש לא טוב מהבוקר וראיתי אותו נחלש, עד שלקחתי אותו לוטרינר הוא כבר מת לי בדרך. זה הכעיס אותי מאד על עצמי, שאני תמיד עושה דברים מאוחר מידי
וגם אהבתי אותו מאד, הוא הגיע לפה לפני שנה וקצת כגור מאד קטן וצולע והוא מאד מאד רצה אהבה וזה לימד אותי שדבר ראשון אהבה תלוייה בנכונות לקבל [ואפילו לדרוש במקרה שלו] אהבה
אני מקווה שהוא עבר למקום טוב יותר

[עירית_לוי]

את אומרת שאת כבר הרבה שנים מנסה לעשות שינוי בכל מיני דרכים. מתוך מה שאת כותבת נשמע שהגעת לנקודת רתיחה - כלומר שכרגע את נמצאת במקום שבו את כבר לא יכולה לסבול את הכאב והתסכול. הגיעו מים עד נפש.

והמקום הזה, המבאס והקשה הוא טריגר גדול לשינוי. אני רוצה להציע לך להסתכל ככה על התסכול שלך. כטריגר, כמנוע, כמשהו שמפעיל בך רעב מאוד גדול להשתנות שינוי אמיתי מבפנים. אם תתחילי להקשיב לו ככזה, תגדילי את הפוטנציאל שלו לפעול ככזה.

זה דבר אחד כהקשר כללי להתייחסות שלך לסיטואציה.
בפן המעשי יותר אני מציעה לך כן לנסות לעשות מאמץ ולחפש ליווי, ויש לי תחושה שמה שיכול לתת לך דחיפה זו עבודה "עוקפת רציונל". "עוקפת מוח". משהו שיגע ישירות בגוף, ברגש ויפעל דרכו על כל ההוויה שלך. המוח שלך לא מאמין כרגע לשום משפט חיובי מסוג "אני אוהבת את עצמי", אבל דרך עבודה עם הגוף (פיזית ו/או אנרגטית) יש סיכוי שבהמשך הוא כן ישתכנע הזה .

[אהבת_עולם*]

יש משהו שאני צריכה לעשות כבר שנתיים, וכל יום אני מתעוררת ולא מצליחה לעשות אותו, זה כבר לגמרי איבד את כל הפרופורציות של חשיבות ומשמעות.
מכירה את זה מאוד מאוד מאוד.
(צריכה לתבוע את העירייה כבר שנתיים על שבר ברגל, וממש דוחה את זה מיום ליום. מפחדת להתעסק בזה.... לא יודעת למה. לא עושה אבל לא יכולה לרגע לשכוח שאני צריכה לעשות את זה. מרגישה שזה נסחב אחריי לכל מקום כמו קופסאות פח מקרקשות - דימוי שקראתי ב'מישהו לרוץ איתו')

מזדהה במידה מסוימת גם עם הקושי לטפח את עצמי (אם כי בפחות קיצוניות ממה שאת מתארת). גם הקושי והסבל בללכת לקנות בגדים.

אחרי שנתיים שלא יצאתי מהחדר
אני לא מבינה בזה הרבה, אבל נשמע כמו מצב של דיכאון רציני.
כשנמצאים בדיכאון בטח שקשה לתפקד, וקשה לטפח את הגוף ואת הבית, וקשה לצאת מהבית, וקשה ללכת לקניות, וקשה לעבוד וכו' וכו'.
זה יכול להסביר הרבה דברים.

גם לי נראה שעצם זה שאת מעלה פתאום את כל הדברים האלה למודעות - זה מאוד חיוני ליצירת שינוי. ואת מאוד אמיצה להסתכל פתאום על הדברים האלה.

[אילה_בשדה_הדגן*]

לא ראיתי מה קרה לחתול ואני כמעט שלא מבינה בעיניני בע"ח.בכל אופן, בשנה שעברה היה מצב שהחתול של חברה שלי חטף איזו מחלה ומצבו התדרדר נורא,הם רצו לוטרינרית וזה עלה להם הרבה ובסוף היה צריך להרדים אותו.
אל תרגישי אשמה.
יכול להיות שהחתול בכלל לא היה צריך את כל החויה הלא נעימה הזו של הבדיקה והפולשנות.

---

בת כמה את?,אם אפשר לשאול.

אני מצטרפת לגבירה בחום לגבי יוגה.
בעיניי,אין טיפוח יותר טוב משיעור תנועה .
מה מצב התנועה בחיים שלך?

שעה הליכה כמה פעמים בשבוע.אני יכולה לומר שזה ה'רסקיו ' שלי.
ובנוסף שעה של מתיחות ,הרפיה ,קבוצה נעימה ,מדריכה נעימה.אפשר משהו אחר כמו פלדנקריז ,צי קונג,מחול חופשי
מסדר לכל אדם את הראש הגוף והנפש.

עזבי אותך מאיך למרוט שיער.אם זה נורא חשוב לכי לקוסמטיקאית שבקצה הרחוב .לא צריך שום דבר מעבר לזה.



זה מסתיר מתחת המון זעם ואשמה שאין להם איך להתפרק.
מה לגבי עבודה בסגנון יעוץ הדדי?

[לינדה*]

לאילה @}
בת כמה את?,אם אפשר לשאול אני כמעט בת שלושים, ופתאום הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לעשות דברים ב'דרך שלי' כי הלחץ עלי הולך ומתגבר לעשות דברים בדרך המקובלת, ומצד שני אני עם עצמי די אבודה בחלל ובזמן, והכל מאבד משמעות, אז זה הזמן להתאפס או להסתדר

אני מצטרפת לגבירה בחום לגבי יוגה יוגה, לימודי ימימה, מועדון כושר אלו הכל חלומות שהייתי רוצה להכניס לחיים שלי אבל אין לי איך לממן, כאמור עם אעבוד במשרה מלאה בנקיון, לשמור על ילדים או משהו דומה אני ארגיש פשוט חנוקה,ועבד של החיים

מה מצב התנועה בחיים שלך? פעם שמאד מאד השמנתי הלכתי שעה ביום והתמדתי, ואז זה נפסק ואני לא מצליחה לחדש את זה, מאד הייתי רוצה אבל אני לא מצליחה לצאת מהבית וגם שאני בפארק אני מרגישה חסרת חיוניות ושכולם מסתכלים עלי ושופטים אותי )-:

לעירית @}
המקום הזה, המבאס והקשה הוא טריגר גדול לשינוי. פעם הייתי מסתכלת על זה ככה, היום אני יודעת שהדפוס בחיים שלי הוא בין השפל הטוטאלי, למינימום ההכרחי. מתחייב עכשיו שנוי, פשוט כי אין לי ברירה אבל איזה שנויי זה יהיה? מכוון שאת לא מכירה אותי אני אספר לך שאני לא פוחדת משנויים, ועשיתי די הרבה כאלה בחיי שאת כולם אפשר להגדיר מהפח אל הפחת העקרון המושל בחיים שלי, [שהכי הייתי רוצה להיפתר ממנו] הוא: המקסימום שאני יכולה להתמודד איתו זה המינימום ההכרחי לכן הצלחתי להתמיד בהליכות מספיק כדאי לא להיות פריק אבל לא כדאי לרזות,, כל מה שיכול להיות כצל של הצלחה מעורר בי אימה ומחזיר אותי לחדר, לשיתוק, החיים שלי אף פעם לא נוסקים

לנסות לעשות מאמץ ולחפש ליווי די איבדתי כבר את האמון בכל הפסיכולוגים והמטפלים, העלות הכלכלית, הנטל והלחץ שזה יוצר עלי פשוט לא שווה לי שעה של שיחה בשבוע
יש לי תחושה שמה שיכול לתת לך דחיפה זו עבודה "עוקפת רציונל". "עוקפת מוח". משהו שיגע ישירות בגוף, ברגש ויפעל דרכו על כל ההוויה שלך. המוח שלך לא מאמין כרגע לשום משפט חיובי מסוג "אני אוהבת את עצמי", אבל דרך עבודה עם הגוף (פיזית ו/או אנרגטית) יש סיכוי שבהמשך הוא כן ישתכנע בכל זאת המשפט הזה נשמע לי ממש הגיוני ומשכנע! לאיזה עבודה עם הגוף התכוונת?

[לינדה*]

אהבת עולם
נשמע כמו מצב של דיכאון רציני.
קשה לי לשפוט אם זה דיכאון רציני, גם כי חייתי עם אמא דיכאונית רצינית שכול הסביבה שלה התעלמה מזה, וגם כי כל הסביבה שלי מתעלמת מזה [כאמור רק אחרי שנתיים אבי הבחין שאני לא יוצאת מהבית וניתקתי קשר עם חברים] יחד עם זאת אני מתפקדת כשיש לי אופציה [אם מפנים אלי עבודה] אבל ביום יום אני חייה בצפיה/ אשליה שסוף סוף אני אוכל לסיים משימות, להתקדם, להגשים/ להפעיל את עצמי ורק עכשיו זה נהיה מעצור כל כך גדול להמשך חיי שבאמת צריך לחפש פתרונות

שבת שלום לכולן @} ותודה על העזרה

[עירית_לוי]

בכל זאת המשפט הזה נשמע לי ממש הגיוני ומשכנע! לאיזה עבודה עם הגוף התכוונת?
יש ה-מ-ו-ן אפשרויות.
זה יכול להיות טיפול במגע, שיטת גרינברג, עוצמת הרכות ועוד עוד. תציצי בדף המלצות מטפלים אלטרנטיביים או תבקשי שם המלצות על עבודה דרך הגוף ותגלי אינסוף אופציות. אם תגידי מאיזה איזור את אוכל להמליץ לך בעצמי ממה שאני מכירה.

שבת שלום

[אילה_בשדה_הדגן*]

מה המצב איתך?

קצת הירהרתי ולקחתי איזה ריחוק מהדף.
ההרגשה שלי היא שבעצם מכל העצות הטובות עכשיו הכדור בידים שלך.

איך שאני רואה את זה: במקום לכתוב :'חייבת ' או 'צריכה ' , אני מעדיפה לכתוב :את יכולה לבחור 'לקחת את עצמך בידים' והזמן הכי טוב לעשות את זה זה כבר היום.

אני חושבת שתחום שמאוד חשוב לכל אדם זה הפעילות הגופנית .עוד קרש הצלה זה להתחיל לטפח את הבית.בהתחלה לסדר ולמיין ואחר כך לנקות היטב ובסוף לצבוע .לקנות אולי משהו יפה ולשפץ.

עבודה : משפט מאוד חשוב : כל עבודה מכבדת את בעליה.
אפשר להרגיש מושפל בעבודות בשכר נמוך,אפשר להרגיש חסר כל יצירתיות וכ'.
אבל זה לא חייב להיות ככה.
לנקות בתים של אנשים שהם נכים או זקנים ולדעת בודאות שהם זקוקים לשירות הזה כדי לחיות בכבוד.(מישהי באתר כתבה פעם על סבא שלה שיש לו קשר מקסים עם הבחור שמנקה אצלו את הבית).

לא כתבת הרבה על התזונה שלך , חוץ מזה שאת אוהבת קפה.
אני חוששת שקפה בצריכה של מעל 2 ספלים ביום זה לא משהו שפועל לטובת מע' העיכול .אולי את יודעת את זה ואולי לא: קפה מפחית ספיגה של מרכיבי תזונה חשובים .
אם את רוצה להרחיב בנושא , תעלי את זה.


אולי עלולים לסכול אותי פה באתר ,ואולי את בעצמך תחושי שיש לך התנגדות למה שאכתוב עכשיו:
יש מצבים ואולי את נמצאת עכשיו במצב כזה:מצב שבו אין אנרגיה לעשות,מעצור מוביל למעצור .

בשביל חוג יוגה/שיפוץ בבית/טיפול אלטרנטיבי הכי פשוט צריך כסף, אבל אין לך.
את מפחדת לצאת מהבית.כל הזמן חושבת מחשבות שלא עזרות לך.

לי זה נראה שאולי יכול להיות שיעזור לך לפנות לעזרה של המרפאות לבריאות הנפש הקונבנציונליות.ולו רק בגלל שזה לא בתשלום.
יכול להיות שאם תגדירי לעצמך,עם ההתיעצות של המטפל שלך תקופה להתאוששות.אחר כך תהיה לך אנרגיה להמשיך בלעדיהם.
לקבוע לעצמך יעדים: התמדה באיזו עבודה והכנסת סכום כסף מסויים.
התמדה בפעילות גופנית (נניח כל יום שעה)
ועוד דברים שאת חושבת שאת צריכה .

לפי דעתי , תני לעצמך 'בוסט' של אנרגיה ,גם אם זה לא שיא הטבעיות ,כדי להפסיק את השקיעה ולהתחיל לפתוח לעצמך דרך .

מה דעתך?

[לינדה*]

כל עבודה מכבדת את בעליה.
מצאתי עבודה, זו עבודה מאד פשוטה כמוכרת ,אני מתחילה לעבוד מספר שעות ,בשכר זעום [מינימום] יש לי חשש מהעבודה הזו, תמיד היה לי קושי להסתגל לחיי שיגרה, אף פעם [מגיל ממש צעיר] לא הצלחתי.

בשביל חוג יוגה/שיפוץ בבית/טיפול אלטרנטיבי הכי פשוט צריך כסף, אבל אין לך
אני באה ממעמד שהאדם באמת לא הפסיק להיות בו עבד למחייתו, גם אם אני אעבוד משרה מלאה, כל היום, כל השבוע אני תמיד [כרגע בתודעה שלי] ארוויח רק מינימום, שמספיק רק למינימום: מגורים, אוכל חשבונות, זה לא יספיק ליוגה/טיפול אלטרנטיבי הם לא מיועדים למי שמרוויח 20 שקל לשעה. כדאי לשנות את זה אני צריכה למצוא עבודה שמרוויחים בה יותר ממינימום, שלא מספיקה רק להישרדות. זה לא קורה כי יש לי הערכה מאוד נמוכה לעצמי למעשה אני מאמינה שאני שווה רק את המינימום ולפעמים פחות, אני יכולה גם לעבוד בחינם


לא כתבת הרבה על התזונה, אם את רוצה להרחיב בנושא , תעלי את זה.
אני אוכלת יחסית בריא,אני צמחונית, ועל פני אין סיבה שאהיה שמנה, אני לא אוכלת הרבה, הסיבה שאני שמנה היא כי אני אוכלת הרבה מוצרים 'קטנים' אבל שמנים לדוגמא שקדים ואגוזים, טחינה, אבוקדו, זיתיים, עדשים. ההרגל הכי רע שיש לי זה שתיה ממותקת [כוס ביום] כלומר יש לי מודעות בריאותית אבל לא קלורית, אין לי הערכה שאגוזים שאני מכיניסה לגוף על בסיס יומי מצטברים לקילוגרמים האלה, וחוץ מזה אני לא יודעת מה לקצץ זה 'הנישנושים' שלי. מאד קשה לי להיות במשטר, גם של אכילה וגם של סדר יום בבוקר פרות, לפעמים סנדוויץ, בצהרים ארוחה חמה ובערב הרבה ירקות ולחם אבל כדאי לשמור על סוג של מתח או כדאי לא להרגיש שאסור אני מטיילת לארון ולוקחת קצת אגוזים [ועוד קצת, ועוד קצת, ועם תמר עוד קצת...וככה זה מצטבר לו] בעצם הרגעים האלה נועדו לשבור שיגרה אבל בעצם הפכו לשיגרה.


ההרגשה שלי היא שבעצם מכל העצות הטובות עכשיו הכדור בידים שלך
לי זה נראה שאולי יכול להיות שיעזור לך לפנות לעזרה של המרפאות לבריאות הנפש הקונבנציונליות
אני בדיוק סיימתי טיפול של חמש שנים, [אצל שני מטפלים עם הפסקה באמצע] ואני מרגישה שקצתי בזה, וגם שזה יוצר פיצול מאד גדול בחיים שלי,והחיים שלי בפירוש מתארגנים סביב זה, כיאלו הטיפול הופך להיות הדבר הכי חשוב בחיים שלי, ולא להיפך. זה גם ממש לא עזר, דווקא עכשיו כששמתי את ה'טיפול' מאחור אני רואה איך אני מתעוררת לחיים, לוקחת החלטות [קטנות] ופתוחה לנסות. אני מעדיפה לנסות 'לטפל בעצמי' כמין נסוי פתוח, לכתוב לעצמי, כאן, ולראות איך זה מתקדם.
אני הכי מקווה שבתהליך הזה אני אלמד להעריך ולאהוב את עצמי, ולהאמין שאני באמת שווה לכל אחד אחר, ושלא מגיע לי פחות.

בכל תחום הרגש אני מרגישה לגמרי חסומה, אין לי רגש לכלום, לאף אחד, ואני עובדת כל כך קשה בלזייף את זה! ובלזייף אכפתיות [אני אלופה בזה, וגם בלדאוג לאחרים].
תודה אילה @} מאד נעימה לי העדינות שלך, ואני מרגישה שהיא מחלחלת לאט [להבדיל מהאגרסביות שאני מדברת לעצמי]

[אהבת_עולם*]

אני קוראת אותך באמפתיה.

[לינדה*]

אני קוראת אותך באמפתיה תודה @}

קראתי פעם שלפי הקבלה שדברים לא מתגשמים במציאות נובעים מאיזשהו חוסר איזון. לדוגמא אדם שמאד רוצה להיות מפורסם ופתוח וחברותי, אבל במציאות הוא מתנהג באופן מרוחק, ביישן,סגור ושם גבולות נוקשים. הרצון שלו נמצא בספירת חסד , הרצון להטיב עם האחר ואהבה ללא גבולות וההתנהגות בספירת הגבורה התנהגות נוקשה שרק שמה גבול ועוצרת בלי הבחנה. ורק השילוב בין שניהם בספירת תפארת יוצר הרמוניה לתת כשצריך ולשים גבול שצריך מאפשר חופש בחירה אמיתי, ומימוש
אני מרגישה שאני לגמרי בטלטלה בין שני הקצוות האלה, מצד אחד נתינה ללא גבול, מצד שני שמירה על עצמי ללא שום יכולת להוריד הגנות. אני רוצה להתממש במציאות הזו, אני רוצה להתפרסם, להוריד הגנות ועדין להיות מוגנת [להיות מוגנת באמצעות השלום ולא במצב מלחמה מתמיד]. אני רוצה את היכולת לבחור, לדעת לבקש ולדעת לסרב
אני רואה שכשאני לא מצליחה לעשות את זה אנשים פשוט מנצלים אותי ואני נשארת כועסת וממורמרת ובטוחה שהעולם הוא מקום רע, הידיעה שצריך להילחם על כל דבר, על תנאים סוציאלים וכו פשוט גורמת לי להרגיש שאין לי את הכלים להסתדר בעולם הזה ולוותר. כאילו ברור שאף אחד לא יתן לי בלי שאני אבקש/אדרוש, רק כי מגיע לי או שזה צודק.
מאד הייתי רוצה לשמוע איך נשים אחרות [או גברים] מצליחים לפעול, איך הם מצליחים להשיג את מה שהם רוצים

[הגבירה_בחום*]

הי לינדה.
אני חושבת שמילת המפתח כאן, היא איזון. בכל רובד אפשרי.
יש הרבה דרכים להגיע אליו, ואין בו בד"כ קיצורי דרך. זה תהליך ממושך וצריך את הנכונות ואורך הרוח לצאת אליו.
אני חושבת שהשלב הראשון הוא לחזק את עצמך פיסית, אנרגטית, נפשית ומנטלית. להיעזר בכל פיסת מידע, ובכל אדם שיכול לעזור. אם יש צורך לגייס כסף בשביל זה, לראות איך אפשר לגייס אותו. לרצות באמת לצאת לאיזו דרך חדשה שתדרוש ממך סבלנות ועבודה.
תדרוש ממך מודעות קודם כל לאופן שבו את מתנהלת, קבלה של מה שקורה, הסכמה להיות שם במצב הזה ולעבור דרכו, ואז נקיטת כל הצעדים שאת יכולה לחשוב עליהם כדי לשפר את המצב הזה ולעשות את הטוב ביותר שאת יכולה, מבלי לשפוט את עצמך או את קצב ההתקדמות של הדברים.
כאמור, אלה תהליכים ארוכי טווח אבל משנים את החיים לבלי היכר, ולפעמים קשה לעשות אותם לבד ללא עזרה חיצונית. צריך להתחיל מאיפה שהוא, לתפוס קצה של חוט וללכת איתו.
מאד הייתי רוצה לשמוע איך נשים אחרות [או גברים] מצליחים לפעול, איך הם מצליחים להשיג את מה שהם רוצים
אני חושבת שברגע שנבנה החוסן הפנימי הזה, נבנית אמונה פנימית בסיסית בינך לבין עצמך שמגיע לך. את מאמינה בזה ואת משדרת את זה החוצה, ואז הדברים נמשכים אלייך כמו מגנט, כי זה ברור כשמש לעולם כולו שזה מגיע לך, גם בלי שתבקשי.
שלא תביני אותי לא נכון, זה לא אומר שלא תצטרכי לבקש שומדבר יותר או לעמוד על שלך, בוודאי שכן, אבל כל זה יהפוך להיות תהליך הרבה פחות מאומץ.
גם אני לפעמים הופכת חסרת ביטחון או חסרת אמונה בכך שאני טובה או שמגיע לי משהו, אבל היכולת לעבוד על האמונה הזו, לחזק אותה ולבנות אותה בתוכי הם כלי שימושי יומיומי.
את עצמך אמרת שאת מטלטלת בין הקצוות. זה כיוון שעדיין לא השגת שליטה. ושוב אני חוזרת למשפט הראשון שכתבתי, שצריך להשיג איזון בין השניים. לתת במידה, לקבל במידה. כשזה יקרה כל השאר כבר יבוא. מבטיחה. (-:

[לינדה*]

הפחד הכי גדול שלי זה התקף פסיכוטי, התעוררתי עכשיו משינה וכל הזמן יש לי תחושה שאני על הסף... אני לא יכולה לשמוע שום רעש [ויש פה המון, אני חייה במקום מאד רועש] אבל אפילו רעש של הטלוויזיה והמחשב מערערים אותי, תחושה ממש מפחידה שאני כבר מלאה, שהסיר גולש
ישנתי ממש מעט בימים האחרונים, התעוררתי אחרי שעה וישר קמתי לאכול כדאי להרגיש חיבור לגוף, לקרקע אני מרגישה לגמרי מנותקת
אולי זה רק חרדות מהעבודה החדשה מחר, שגם מזה אני מפחדת, קניון, רעש, אנשים אני מרגישה שכל הגירויים האלה מציפים אותי, המוח שלי לא יכול להירגע
זה ממש מפחיד

[לינדה*]

אחרי שכתבתי זה עבר, אמרתי לעצמי לשים לק וזה עבר אולי זה פשוט התקף חרדה? אולי אני לא בדרך להשתגע?
תודה הגבירה _בחום @} קראתי אני חושבת אני אגיב בשעות ערניות יותר

[לינדה*]

הלכתי הבוקר להליכה בפארק (-:
זו הקלה גדולה להבין שיש לי התקפי חרדה ואני לא הולכת להשתגע, זה קרה כל כך הרבה פעמים, אבל אכשהו רק שכתבתי את זה, הבנתי

העבודה בסדר, אני מרגישה מבוזבזת ומנוצלת, אחותי היצעה להשתמש בעבודה הזו כדאי להרגיש נינוחה ,מאחר וזה עבודה בקניון, זה מקום שאנשים שם באמת תמיד נינוחים ורגועים, רק אני בתחושת לחץ, ופחד ודחיפות ולא עושה שם דבר ברגיעה במחשבה ובנינוחות, לכן זו הצעה טובה

[לינדה*]

לגבירה בחום

תדרוש ממך מודעות קודם כל לאופן שבו את מתנהלת, קבלה של מה שקורה, הסכמה להיות שם במצב הזה ולעבור דרכו, ואז נקיטת כל הצעדים שאת יכולה לחשוב עליהם כדי לשפר את המצב הזה ולעשות את הטוב ביותר שאת יכולה, מבלי לשפוט את עצמך או את קצב ההתקדמות של הדברים
|y| תודה אני אחשוב על זה במהלך היום @}

אני חושבת שברגע שנבנה החוסן הפנימי הזה, נבנית אמונה פנימית בסיסית בינך לבין עצמך שמגיע לך. את מאמינה בזה ואת משדרת את זה החוצה, ואז הדברים נמשכים אלייך כמו מגנט, כי זה ברור כשמש לעולם כולו שזה מגיע לך, גם בלי שתבקשי

מה ששבר, וגרם לי להתחיל לכתוב, זה שהמעסיק הקודם שלי [אדם אינטילגנטי ומשכיל] גרם לי להרגיש כל-כך מושפלת, זה היה כל-כך מוגזם שהבנתי שאני יצרתי את הסיטואציה, ואני אמרתי את רוב הדברים חסרי-הערכה על עצמי, ואני אפשרתי את ההתנהגות הזו כלפי. נשארתי עם ה-מ-ו-ן כעס ותסכול על כמה הוא לא מעריך אותי, ולא רואה את כל מה שאני עושה, מצאתי את עצמי מתנצלת על המשכורת [הקטנה מאד] שאני מקבלת ומנסה להדגיש את כל מה שעשיתי שהיה לגמרי לא מובן מאילו, וכל מילה רק היתה יותר מקטינה ומשפילה בצורך שלי ל'הצדיק' את המשכורת הזו.

יש לי חוסן פנימי, הוא פשוט מופנה כלפי חוץ, לעזרה לאחרים, כאילו אני אומרת לעצמי, אני חזקה, אני יכולה לספוג את זה, וככה אני מגיעה למצבים נמוכים מתוך החוסן הזה שמאמין שאני יכולה להתמודד עם זה [לפי התיאור שלך אני ממגנטת אלי מקרים הפוכים ממה שהייתי רוצה]

[העולם_דפוק_אני_בסדר*]

בכל תחום הרגש אני מרגישה לגמרי חסומה, אין לי רגש לכלום, לאף אחד, ואני עובדת כל כך קשה בלזייף את זה! ובלזייף אכפתיות
היי, אחותי האובדת! טוב לדעת שאני לא היחידה עם בעיות כאלה
שאלה למחשבה: למה כל כך חשוב להרגיש? יותר נכון, איך את משווה את עצמך לשאר העולם? לא מזמן עברתי סיטואציה באמת מטלטלת, ולא התפרקתי כמו כל אדם שפוי. מטפל שאני מכירה אמר שאני שטחית מבחינה רגשית, ואני שואלת, זה כזה רע? מי מודד כמה בסולם ריכטר אני צריכה להרגיש? יש את הדברים שאני אוהבת, והדברים שאני לא אוהבת, וכל השאר לא מעניין. איפה הבעיה?
שנים אני מסתובבת במחשבה שמשהו אצלי דפוק, ושאני לא בסדר בגלל שאני לא אוהבת את הבן זוג כמו שהוא אוהב אותי. אבל וואלה, אולי זה בסדר ככה? זה מה שאני, לא צריך לדפוק את הראש בקיר. פרופסור לפיזיקה גרעינית אני לא אהיה, אז גם לא פסיכולוגית. אני מסתדרת מעולה גם בלי פסיכוזות מיותרות, תודה.
כל השנים אני מוצאת את עצמי בעבודה עם אנשים אחרים, בעזרה מסוגים שונים, וכל השנים אני לא באמת אוהבת את זה ובורחת למקומות שקטים. אולי הגיע הזמן שאני אפסיק להעמיד פנים..
ובקשר לעבודה: לא חייבים שכר מינימום, גם מכירה בקניון יכולה להיות בחנות שעובדת על אחוזים ואז זה יוצא יותר. חלוקת פלאיירים זה עבודה שמאוד אהבתי, משלמים לי כדי ללכת ולא לדבר עם אף אחד, וגם הכסף די בסדר.
<גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך>

[לינדה*]

אני מרגישה בעיקר רע ורגשות שלילים [קנאה, צרות עין, תחרותיות] ולא יכולה להרגיש טוב [ואת הרגשות החיובים כמו אהבה, הערכה, נתינה] וגם לא יכולה להעמיד פנים בנוגע לזה[ אני לא יכולה להעמיד פנים שאני אוהבת בן-זוג] ואני מרגישה בין מתה לפשוט רע בגלל כל תחושות השנאה והכעס כלפי האנשים. את מתארת את היתרונות [שלא מתפרקים] אבל האמת שאני כבר בנקודה שבה הכל לגמרי איבד טעם ומשמעות

בקשר לעבודה, בדיוק בכזו אני עובדת, ובאתי לפה להתפרק אחרי יום מגעיל בעבודה, עד עכשיו עבדתי עם בנות שנראו לי בסדר, אבל היום עבדתי עם משהי פשוט נוראית, התחושה הזו שהתחרות על העמלות גורמות לה להתנהג בצורה גועלית, שאפילו לקבצן יש יותר כבוד עצמי והיא לא היססה לדפוק את כולם [את הלקוחות, אותי] אני הרגשתי איך אני שוב מתנתקת מעצמי, מחייכת ושותקת ובפנים דועכת )-:

היום עשיתי הליכה |y|
היום קניתי חולצה |y|
ובכל זאת זה היה יום ממש נורא

[לינדה*]

מה יש באישה הזו שכול כך מגעיל אותי? שאני כבר רוצה להתפטר, לעזוב הכל, להרגיש שזה לא שווה את זה? הבוטות? הצביעות? האנוכיות? בא לי פשוט לשבור את הכלים....

[איילת*]

בימים בהם הייתי סטודנטית ומכלכלת את עצמי חיפשתי הרבה דרכים כיצד לעשות פעילות תנועתית ללא תשלום: יש הרבה אתרים בהם יש למשל שיעורי יוגה שלמים מצולמים בוידאו,
למשל האתר yogayak.com שמאד אהבתי, ולמעשה כל עבודת תנועה וגוף וכמובן מדיטציות אפשר למצוא באינטרנט.
דבר נוסף: הייתי הולכת לספריה העירונית, הספרים בחינם (פיקדון שחוזר אליך בסוף) וכך משלבת הליכה באויר הפתוח ומפגש מרגש עם ספרים חדשים.
עוד עצה כלכלית: לגבי טיפולים דרך הגוף שהוצעו לך כאן, הייתי במקרה ביום פתוח במכללת רידמן ובמקרה אמר מנהל אחת המגמות, שאם מישהו מעוניין, ניתן לקבל טיפולים מסטודנטים בוגרים שזה עתה סיימו לימודיהם בעלות של 50 שח בלבד. אני משערת שבחלק מהמקרים, אם תאמרי לבוגר טרי כזה שמצבך הכלכלי בעייתי מאד הוא אפילו ילך לקראתך. באותה נימה גם מרכזי יוגה שונים או חוגים כאלה ואחרים שתפני אליהם בבקשה חריגה שאין לך כרגע הכנסה ייתכן ותמצאי כאלה שיתנו לך בשמחה להשתתף בחינם.
לגבי עבודה, סתם עלה לי תוך כדי הקריאה, ישנה האפשרות של עבודה בהוסטל עם סוגים שונים של אוכלוסיות. אם הדבר מעניין אותך, זו לטעמי עבודה מלאת סיפוק, תוך כדי נתינה שאולי תעזור לך בגיבוש ערך הנתינה כדבר שמועיל לשני הצדדים. אולי עבודה מסוג כזה תיתן לך ערך עצמי נהדר בידיעה שהנתינה שלך עוזרת ככ לאנשים יקרים שמתקשים, ולצד זה מקור פרנסה מאד מאתגר וסוף לתחושת הניצול.
אגב עבודה זמנית בנקיון יכולה להיות נהדרת כשאני שמה לי את המוסיקה האהובה שלי, עוסקת בפעילות גופנית (חחח) ולא צריכה להתנחמד לאף אחד או להיות מתופחת, ונמצאת בשקט שלי.

[לינדה*]

אני כבר שונאת את העבודה הזו...את כל המוכרים בחנות הזו ואת הטמטום שלהם... כנראה חשוב לי לשמר את מצב "העליונות" שלי, כי כשאני שם אז שואלים אותי כל הזמן איך זה יכול להיות שאחרי תואר אני עושה עבודה כזו, כאילו יוצא שאני יותר מדי מוכשרת בשביל זה, אבל בפועל אני נשארת מאחור בזמן שאנשים מתקדמים, נוסעים ללמוד בחו"ל וכו, אבל עם אנשים אלה ניתקתי קשר

[מיכל*]

תגידי, אולי תנסי חנות ספרים?

אני אמנם פורשת מהתחום, אבל זה מקום שיחסית לא משפיל לעבוד בו גם עם תואר. העבודה דורשת אינטיליגנציה ונראה שהלקוחות לפחות מחפשים בך איזשהו ידע ומומחיות שלא מחפשים, נניח ממוכרת בחנות בגדים.

אני מניחה שיבואו תגובת בסגנון "כל עבודה מכבדת את בעליה." זה נכון ולא נכון. כי יש עבודות שמתחברות ישירות למקום הנמוך שלך ומצליחות להוריד אותך יותר למטה. יש עבודות מתאימות יותר וגם בין ים העבודות הדוחות בשכר מינימום יש כאלו שההתנהגות בהן יותר מכבדת. תנסי למצוא משהו אחר. להפסיד מזה בטח שלא תפסידי.

[הגבירה_בחום*]

לינדה יקרה


אני מרגישה בעיקר רע ורגשות שלילים [קנאה, צרות עין, תחרותיות] ולא יכולה להרגיש טוב [ואת הרגשות החיובים כמו אהבה, הערכה, נתינה] וגם לא יכולה להעמיד פנים בנוגע לזה[ אני לא יכולה להעמיד פנים שאני אוהבת בן-זוג] ואני מרגישה בין מתה לפשוט רע בגלל כל תחושות השנאה והכעס כלפי האנשים. את מתארת את היתרונות [שלא מתפרקים] אבל האמת שאני כבר בנקודה שבה הכל לגמרי איבד טעם ומשמעות

אני קוראת את דברייך ונזכרת בהזדהות בתחושות שאת מתארת.
תחושות של חוסר טעם, ורצון להעלם וקינאה. ובמיוחד מזדהה עם הנפילות האלה בדרך ועם זה שכ"כ קשה לעשות מאמצים כדי לקום מהמקום הזה, ואז נוצרת ציפיה לשינוי, קטן ככל שיהיה, שלא תמיד ממהר להגיע, ואז שוב נופלים אל תוך תחושת האבדון הזו, שכלום לא ישתנה... אף פעם.... ואין טעם לנסות....
כל שיש לי לומר לך, אך ורק מנסיוני, שזה תהליך ארוך. לפעמים ארוך מאוד. אני הייתי עמוק בתוך התחושות האלה כשנתיים, ובמשך עוד שנה ומשהו נוספות קירטעתי למעלה ולמטה תוך נסיונות בלתי פוסקים לשנות את חיי. אני לא יודעת אם זה יכול לעזור לך לשמוע סיפורים של אנשים שיצאו משם (יש אנשים שזה מאוד מעודד ומושך אותם למעלה ויש כאלה שמתסכל אותם), אבל אם תרצי אשמח לספר לך. יש לי בלוג יוגה ובו אני כותבת מאמרים ותכנים שקשורים ליוגה ולחיים ובתוכו יש פוסט שמספר קצת על סיפור הדיכאון והיציאה ממנו. אם את חושבת שזה יכול לעזור לך, תגידי.

חוצמזה, יש כל מיני דברים שעזרו לי מאוד בדרך החוצה וליוו אותי, החזיקו אותי, לימדו אותי איך לזהות את הסדקים האנרגטיים ולתפוס אותם בזמן כשהם סדקים לפני שכל האנרגיה שלי נוזלת דרכם ומשאירה אותי ריקנית. אני לא רוצה להלעיט אותך כאן בטיפים וטכניקות שאולי אין אצלך מקום לשמוע, לא תמיד זה נכון. אבל אם תרגישי שיש לך צורך לשמוע דברים מעשיים, אשמח לעזור לך, כאן או בפורמט אחר אם תרצי.

מה שיש לי לומר זה שהדבר הכי חשוב זה להבין שהדברים בסוף זזים ומשתנים, למרות שזה ממש לא נראה ככה לפעמים, ושכל דבר שתעשי, תורם את תרומתו הקטנה, גם אם זה לא בא לידי ביטוי.
נסי לשתול לעצמך בראש, איזה שבב קטן, שמתישהו, איפשהו הדברים יהיו שונים ויראו אחרת לגמרי, ופשוט תזכרי את זה ותמשיכי לעשות את הצעדים הקטנים שלך בלי לחכות כל בדלת לראות מתי כבר יגיע הרגע הזה (-:

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני ממש גאה בך על ההליכות שאת פה מדווחת עליהן.

ספר מדהים שאני קוראת עכשיו 'הנהר הסודי', שזה רומן על ההשתלטות של הפושעים ,מי יותר ומי פחות,שסילקו מאנגליה לאוסטרליה.
מצטטת בערך:אצל האבוריגינים נראה שכולם חיים במעמד הגבוהה,ולא צריך שאף אחד יהיה במעמד המשרתים .

זה פשוט החברה המורעלת שלנו.
זה עינין שאין לנו מושג ירוק איך לחיות נכון.

---

כתבת לגבי איך היה לך בטיפול , שהטיפול נהיה הדבר הכי חשוב בחיים ולא שהחיים יהיו המרכז של העינין.
אני לא יודעת מה זה אומר.אולי זה דווקא שלב שצריך לעבור , אולי זה אומר שפשוט צריך להחליף מטפל.

אני יודעת שמאוד חשוב שהטיפול יעסוק בחומרים שהמטופל יביא מהחיים.
רק ככה זה רלונטי.
מקום שבו את שוטחת את כל הלבטים, הרגשות ,הזכרונות ..

גם להרגיש בטוחה ונינוחה לעשות את זה-להחשף וגם אומץ לגשת לעבודה.לראות איך עושים את השינוי מא' לב' ועד לאן שרוצים.

---

חברה שלי סיפרה שהיא מסתכלת על ציפורים כשהיא שוטפת כלים וכל ביקור של ציפור בטווח הראיה שלה זו חגיגה.די אימצתי את זה .
תעשי תרגיל: שימי לב לציפורים,לפרחים ,לאויר, למה שאפשר כשאת הולכת.בלי ציפיות , אני בטוחה שתגלי יהלומים.

[לינדה*]

שלום לכולן, הרבה דברים השתנו אז אני מעדכנת כי אני מרגישה שוב זקוקה לעזרתכן : הדברים הטובים הצלחתי בנתיים להתמיד בעבודה [שלושה חודשים] זה נתן לי כסף להירשם למכון כושר [לעשות יוגה] וללמוד ימימה , שני חלומות שהיו לי הרבה זמן בקיצור חזרתי לרמה תפקודית מינימלית

עכשיו מציפים אותי מחשבות היאוש על העתיד, מה ככה זה יהיה כל יום בחיים שלי? אין למה לחיות! אין לכל זה טעם, אני מרגישה שכאילו יש לי פיצול אישיות כאילו חצי אחד עושה כושר כדאי להרזות והחצי השני אוכל שוקולדים וממתקים בלי הפסקה, חצי אחד אומר תתמידי בעבודה זה חשוב לעתיד והחצי השני מבזבז כסף על שטויות [טוב לא ממש שטויות, מותרות, אבל אין לי יכולת להבחין בין עיקר לטפל]

הייתי רוצה לצייר לעצמי עתיד אחר, שני ההורים שלי לא חיו עם שום מחשבה או דאגה לעתיד, רק בהווה, אני רואה לאן זה הוביל אותם.... אבל אני מרגישה שאין לי את היכולת הזו... לתכנן...כי זה מחייב אותי להיות פרקטית ומעשית ולא חולמנית כמו שאני.. בורחת לעולם האשליות-חלומות
אני כל הזמן במצב של פנטזיה, שדברים ישתנו, שיקרה נס

[לינדה*]

כשאני חושבת על בן זוג, גבר חלומותי, האדם שאני משתוקקת לו כבר שנים, אפילו בפנטזיה הוא חונק אותי ואני עושה לו את המוות, אפילו בפנטזיה אני לא מצליחה לראות את זה קורה, אני רואה איך אני אהיה תלותית ופגיעה ברגע שאתן למישהו להתקרב אלי, שהגבולות הנוקשים ירדו אני אאבד את עצמי לגמרי, בגלל זה אני שומרת על מרחק נפשי ופיזי גדול אני פשוט מתבודדת ומסוגרת, אם לא הייתי הולכת לעבודה, היו ימים- שבועות שלא הייתי מדברת עם איש, אני צריכה להזכיר לעצמי לא להשלים עם זה

[אהבת_עולם*]

כשאני חושבת על בן זוג, גבר חלומותי, האדם שאני משתוקקת לו כבר שנים, אפילו בפנטזיה הוא חונק אותי ואני עושה לו את המוות, אפילו בפנטזיה אני לא מצליחה לראות את זה קורה, אני רואה איך אני אהיה תלותית ופגיעה ברגע שאתן למישהו להתקרב אלי, שהגבולות הנוקשים ירדו אני אאבד את עצמי לגמרי, בגלל זה אני שומרת על מרחק נפשי ופיזי גדול

מזדהה מאוד.