הכאה עצמית של ילדים

בתי בת השנה וחמישה חודשים מכה את עצמה בראש (עם יד מאוגרפת, כמו שנוקשים על דלת) מאוד בחוזקה. אני לא מצליחה להבין אם היא עושה זאת כי כואב לה הראש/ היא כועסת/ היא נזכרת שקיבלה מכה בראש ו"מספרת" לנו על כך או סיבה עלומה אחרת. לפעמים נראה כאילו לא קשור לכלום. מה שבטוח זה שהיא מוודאה שאנחנו רואים שהיא עושה זאת וכן שכשאנו מבקשים ממנה להפסיק היא עושה עוד ויותר חזק. מה עושים? האם יכול להיות שפשוט כואב לה הראש?
נ.ב.- יש לה גם לפעמים התפרצויות זעם קטנות של הטלה על הרצפה אבל זה לא הולך ביחד עם ההכאות בראש.

יכול להיות שהתחושה של המכה נעימה לה? את יכולה לנסות לטפוח לה על הראש במקום שאותו היא מכה, מספיק חזק אבל לא מכאיב, ולראות אם זה מוצא חן בעיניה. לא ברור לי למה, אבל יש ילדים שממש צריכים את זה. אם זה באמת עניין תחושתי (ולא רגשי) את יכולה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק, או לחילופין עם מטפלת בשיטת פאולה. עד כמה שידוע לי בשני התחומים האלה יש התייחסות לנושא.

אם באמת התחושה של המגע העמוק החזק נעימה לה, בכל פעם שהיא עושה זאת נסי להרים אותה ולחבק אותה חזק, וללטף אותה "עמוק" (לא מרפרף). יכול להיות שחסרה לה הגריה העמוקה הזו, ויכול להיות שהיא פשוט מאד מתוסכלת ממשהו בכל מקרה חיבוק כזה חזק אולי יעזור (גם להטלה על הריצפה).
יונת, אני לא יודעת אם הייתי משתמשת ב"מכות" באותו מקום גם אם נעימות אני חושבת שזה עלול לקבע את התופעה.
הבן שלי היה רץ לקיר או למקרר מתיסכול ונחבט עליו כבר בגיל שיכול היה ללכת.
חיבוק מיידי וסיפוק הצורך שבעטיו התיסכול פתר את הבעיה לחלוטין בתוך פרק זמן קצר ביותר.

שליחה על ידי .מי* » 03 מרץ 2004, 05:44

אני רוצה להעלות אפשרות שזה יכול להיות גם ענישה עצמית
אולי לבדוק אם היא מרביצה לעצמה כשהיא חושבת שהיא עשתה משהו שאסור לה לעשות או שעלול להכעיס אתכם
וגם מעניין אם מישהו בבית עושה תנועה דומה (יש אנשים שטופחים לעצמם על המצח כשהם תופסים את עצמם שוגים)
בכל מקרה, אם זו ענישה עצמית אז המצב מורכב במובן זה שכאשר אתם מרגיעים ואומרים תפסיקי ואנחנו אוהבים אותך וכו' אז כאילו לא הבנתם שהיא מבחינתה "ראויה לעונש" ואז הבעיה מבחינתה לא נפתרה רק הוחרפה, כי אז היא עוד יותר "ראויה לעונש", ולא רק זאת, אלא שאתם חושבים ב"טעות" שהיא טובה והיא צריכה להחמיר את הסנקציות כנגד עצמה.
הייתי בודקת אם משפט כמו "כל אחד עושה שטויות לפעמים" יקל עליה, עושה שטויות ואומרת בצחוק "איזו מבולבלת אני", ובכלל מדגימה התייחסות קלילה למשגים שלה ושלכם, כדי לראות אם זה יוכל להביא שינוי

הבת שלי גם התחילה בזמן האחרון לעשות מעין תנועות של מכה בראש עם כף יד פתוחה או שסוטרת לעצמה בלחי.
היא בת שנה.
היא לא עושה את זה חזק, אבל זה מאוד מפריע לי לראות את זה. (זאת בעצם הבעיה העיקרית, אני חושבת...)
זה לא תסכול. קל מאוד לראות כשהיא מתוסכלת.
אני לא עושה תנועות כאלה, ולא זכור לי שמישהו אחר בסביבתה עושה את זה (אשים יותר לב עכשיו).
בהתחלה גם אני חשבתי שכואב לה הראש, אבל עכשיו כבר לא חושבת ככה.

יש למישהו עוד רעיונות?

אני בהתחלה לא זיהיתי את הקשר לכעס/תסכול עצמי שלה אבל אחר כך זה יותר התחדד לי שזה כן ביטוי של זה (וגם חיקוי של ילדה אחרת שהיא מכירה). מאוד התחברתי למה שמי כתבה למעלה ובנוסף לזכור לדבר על מעשיה ולא עליה (גם לחיוב וגם לשלילה). ככל שהיא גדלה והתפתחה היא למדה אמצעי ביטוי אחרים ולשמחתי זנחה את זה לחלוטין.

טרה, את יכולה לנסות לטפוח לה על הראש בעצמך – חזק אבל לא כואב, עם יד פתוחה. יש ילדים שזה נעים להם. אין לי מושג למה, אבל בסוף זה עובר.

אני גם מנסה לחשוב למה זה כל כך מפריע לי.
זה ממש עושה לי להתכווץ בכל הגוף כשהיא עושה את זה.

פיצי שלי נהג לעשות זאת בגיל שנה, והיה לי מאוד קשה לראות זאת.
בדיעבד הסתבר שיש לו רגישות תחושתית. חבל שלא זיהיתי בזמן. התנהגות כזו באמת יכולה להיות אינדיקציה לצורך במגע עמוק.

אוי. גם הזחלילה.
לא הרבה פעמים, אבל קורה.
הלחצתן אותי

טוב. רקצת.

חזרתי לעדכן שזו הייתה תקופה קצרה שחלפה. היא כבר מזמן לא עושה את זה (כלומר, במבט לאחור זה נמשך רק כשבועיים).

חזרתי לעדכן גם- עכשיו (בת שנתיים וארבעה חודשים) כשאני מאבדת סבלנות ומתרגזת על משהו שעשתה היא נושכת את עצמה בגב היד חזק וממש נשאר לה סימן מזה. אני מנסה לתת לה אלטרנטיבות- לדפוק על הספה, לצעוק, לנשוך מוצץ או נשכן אבל ללא הועיל. גם בשיחה היא כביכול מבינה ומסכימה איתי אבל ברגע האמת מיד נושכת. אני מסבירה לה שגם כשאני כועסת אני אוהבת ושאני מתרגזת על משהו שעשתה ולא עליה-לא עוזר. אני מנסה לחבק אותה ולמנוע ממנה לעשות זאת כשזה קורה והיא צורחת ומתפתלת. קשה. רעיונות?

אני רואה שהדף הזה מפסיק להתעדכן כבר די הרבה זמן אני מקווה שני אצליח להחיות אותו.
הבן שלי בן שנה ושלושה חודשים החל בתחביב חדש להטיח את ראשו בקיר, רצפה וכ"ו.אני ממש לא יכולה לראות את זה זה משגע אותי כשהוא עושה את זה.זו לעיתים תגובת מחאה שלו אך מה שמוזר לי זה שזו לאו דווקא תגובה לתסכול או עצבנות הוא סתם עושה את זה ללא סיבה.ניסיתי להפסיק אותו בכל מיני דרכים: להתעלם, לחבק ולנשק, להסיח את דעתו אפילו לגעור בו.אך כלום לא עזר.למה הוא עושה את זה אני לא יודעת אולי זה נעים לו ואם כן אז למה זה נעים לו? יש למישהו איזה עצה מנסייון?

שליחה על ידי רויטל* » 01 מרץ 2006, 22:44

איזה יופי שהדף הופיע בהשבוע בהיסטוריה כי בדיוק התלבטתי בנושא.

הפיצקית שלנו בת שנה וחודש גם פתאם התחילה להכות את עצמה בראש, לא חזק אבל קשה לי לראות את זה. זה קרה פעמיים וקצת גרם לי לחשוב שאולי אני צריכה להתיחס לזה ברצינות.
בשני המקרים זה קרה שביקשה ספר. היא עדיין לא מדברת, מברברת המון וגם התחילה לנסות לחקות מילים שאנחנו אומרים, אבל שהיא מבקשת משהוא היא מושיטה אצבע לכיוון ואומרת "דזה". כמעט תמיד אנחנו מבינים מה היא רוצה, מביאים את החפץ וחוזרים על שמו. אף פעם אנחנו לא מבקשים ממנה לחזור אחרינו, וכמובן זה לא תנאי לקבלת החפץ. ובכל זאת, בשתי הפעמים ששאלתי אם היא רוצה את הספר וקמתי לקחת אותו היא הכתה את עצמה, ושהגבתי לכך בשאלה למה היא מכה את עצמה היא חזרה על ההכאה.

חשבתי אולי זה מבטא תיסכול? סביר להניח שאני חוזרת על שם החפץ (לפעמים יותר מפעם אחת) היא מבינה שאני רוצה שתלמד להגיד את שמו. למרות שאני לא שואלת אותה, אני יוצרת מצב שבו היא מרגישה שאני מצפה לתשובה.
ואולי יש בעיה של דיבור, ז"א היא כבר מבקשת ורוצה דברים בצורה מודעת, מגלה עצמאות בבחירה ולא רק לשם מילוי צרכים בסיסיים, אבל לא מצליחה לבטא את עצמה מילולית. זה קצת כמו אם היו שמים לי פלסטר על הפה ומבקשים ממני להגיד מה אני רוצה

אני ישמח להארות של הורים מנוסים.

היי רויטל,
אין לי תשובות ברורות.
רק רציתי לספר שגם הפיצפון שלנו התחיל עם העניין.כבר די הרבה זמן שהוא מתנהג ככה.
מה שברור לי שזו תגובה לתסכול.
התסכול גבוה יותר כשכואב לו,רעב,עייף וכ"ו.
עדיין מאד קשה לי לראות את זה.
לבקש שיפסיק זה לא עוזר.
להתעלם גם לא עזר(בנתיים).
מה שבטוח זה שמצאתי את עצמי עושה הכל כדי שלא יכה את עצמו.אבל נראה לי קצת כאילו אני מסגלת את העולם על פי צרכיו ולא את פיצי לעולם.
זה לא שאני מתכוונת שיהיה מחושל ויכיר את העולם האמיתי...
אבל גם אני לא יכולה יותר לקפוץ ולעשות מהר מהר לפני שיתפוצץ ויחזור חלילה...
עכשיו אני מנסה את "אין קהל אין הצגה"....
אם יש לך איזו תובנה אשמח אם תשתפי@}

שליחה על ידי רויטל* » 03 מרץ 2006, 20:22

מיטל, מכיוון שניראה לי שגם אצלינו זה קשור לתיסכול, אני מנסה להתייחס אליו, אל התיסכול, במילים ולהגיד לה שאני מבינה.

בנושא של השפה, ולימוד מילים, התחלתי יותר לשים לב איך אני מדברת איתה ומנסה כמה שפחות לללמד ויותר פשוט להוות קול בשבילה. אם היא מצביעה על הספר, אני אומרת את רוצה את הספר, ולא חוזרת על המילה ספר כמה פעמים. היא יודעת שלחפץ קוראים ספר ושתהיה מוכנה היא תגיד את המילה. ניראה לי שאת רוב הלימוד הם עושים לבד מהקשבה למבוגרים מדברים, וניראה לי שהם לא צריכים אותנו כמנחים.

לגבי לעשות דברים מהר לפני שהתיסכול יתפרץ, אני יכולה לתת את הדוגמא של הרעב. שהפיצית רעבה בדרך כלל ברור מחוסר הסבלנות שלה, ובזמן האחרון היא גם מסמנת במציצת אצבע לשאלה האם היא רעבה. כדי שלא תבכה כי הצורך לא בא על סיפוקו על המקום, אני פשוט לוקחת אותה איתי להכין את הבקבוק/אוכל ומסבירה מה אני עושה תוך כדי. ככה היא בעצם שותפה להכנה ומבינה למה זה לוקח זמן. בדרך כלל זה חוסך את התיסכול. אני חושבת שזה יכול לעבוד גם בדברים אחרים.

בנוגע לדיבור פיצי מדבר היטב.הוא ממש יודע לבטא את עצמו.

אז אם הוא רעב הוא פשוט מגלה לי ,וכך בנוגע לעייפות וכ"ו.

עדיין זה קורה בקשר לדברים שאני לא מסכימה שיעשה.כמו להרביץ לכלבה,להכניס מסרגה לשקע חשמל ןלאחרונה התחביב האהוב הוא לעמוד על דלת תנות האפיה(-:

אז הוא שאמרתי כרגע אני נוקטת בגישת אין קהל אין הצגה ונראה מה יהיה.

זה נכון שאם תינוק נופל אז יהיה לו פיגור שכלי בעתיד?

זה נכון שאם תינוק נופל אז יהיה לו פיגור שכלי בעתיד?
מה זאת אומרת?????

שלום שלום,
קראתי את הדף אך לא מצאתי הסבר למקרה אצלנו-
התינוק בן 8 חודשים ולאחרונה החל בזמן יניקה או הרדמות להכות עצמו בראש כשכף היד מאוגרפת.
זה לא נראה מתסכול או מכאב כי מצב רוחו טוב. הוא גם לא ילד הזקוק למגע עמוק, הוא אוהב מגע עדין..
מה אתם אומרים? מוכר למישהו?

תודה

כן, מוכרת לי התנועה הזאת. תינוקי גם כן בן 8 חודשים ונוהג לעשות כך עם יד מאוגרפת או פתוחה. מעניין שלי זה בכלל לא מתקשר להכאה אלא לטפיחה. הוא עושה את זה בעיקר כשהוא עייף.
אני כמעט בטוחה שגם שני בניי הגדולים יותר נהגו לעשות זאת כי זה פשוט נראה לי מוכר.

תודה

}

אני מוטרדת. בת השנתיים וחודש שלי מבקשת לאחרונה שיכאיבו לה. היא ביקשה מאבא שימשוך לה בשיער עד שתבכה, אמרה שהיא רוצה
לשבור לעצמה את הרגל (וניסתה לשבור אותה עם הידיים) ואצל חברים אתמול ביקשה מבן השמונה שיקשור אותה למיטה ברגליים ובידיים...
מכירים תופעה כזאת? אשמח מאוד לשמוע מה יש לאמהות המנוסות שכאן לומר...

כמה זמן זה נמשך?
הבן שלי היה מבקש כאלה דברים בגיל קצת יותר גדול (סביב 4 נדמה לי), במשך תקופה מאוד קצרה.
לא יודעת אם יש קשר, אבל זה היה די בסמוך לאירועים כואבים (נפשית) שעברנו במשפחה.
בסך הכל זה נראה לי די טבעי, אם זה חד פעמי או לא מתמשך בכל אופן.
איך אתם מגיבים? (אנחנו אמרנו את מה שיצא לנו בטבעיות - שאני לא רוצה ולא מסוגלת להכאיב לו בכוונה, ושאני לא מרשה לאף אחד לפגוע בו גופנית - וזה כולל אותו)

לא הרבה זמן. אולי שבועיים? אין לי מושג למה זה קשור...
אנחנו מגיבים באופן דומה- שאוהבים אותה, שלא מוכנים בשום פנים להכאיב לה... ("למה?" (-: )

לא הרבה זמן. אולי שבועיים?
באיזו תדירות?

היא לא עושה את זה הרבה, אבל זה לא משנה את העובדה שזה מטריד אותי וקשה לי ואני תוהה אם זה לא מצביע על קושי שלה שאני לא מודעת אליו ושיש אולי דרך להתמודד ולעזור לה איתו...

האמת היא שהיא מאוד מאוד חרדה לאחרונה. המון דברים מפחידים אותה. היא גם סובלת מסיוטים. היא ילדונת מאוד מאוד ורבלית ומפותחת ובעלת דמיון... זה נראה לי קשור איכשהו

תוהה אם זה לא מצביע על קושי שלה שאני לא מודעת אליו ושיש אולי דרך להתמודד ולעזור לה איתו...
לדעתי האישית, עדיף לא להתרגש מזה (לא רק לא להראות לה שאת לא מתרגשת מזה, אלא באמת לא להתרגש) ולתת לזה לחלוף. אם זה יהיה אישיו זה עלול לקבל משקל שאני מנחשת שכרגע אין לזה אצלה.
אני יודעת שזו עצה קשה ליישום

כתבתי לפני שקראתי את ההודעה האחרונה.
גם לי זה נראה קשור איכשהו.
אז העצה שלי היא פשוט לתמוך בה יותר במקומות האלה שבהם נראה לך שהיא מתקשה.

אני חושבת שאני יודעת איך זה קשור.
הכאבה עצמית נותנת לנו אשליה של שליטה בכאב שיש בחיים.
הייתי מנסה להעביר ולחזק ולהדגיש את המסר, שזה נכון שיש בחיים דברים לא נעימים, מפחידים ואפילו כואבים,
אבל יש הרבה יותר דברים נפלאים, משמחים, טובים ומענגים,
ושהדברים הטובים משמעותיים יותר ומשפיעים יותר. שבעזרת הדברים הטובים אפשר להתגבר על הדברים הלא טובים.

שבעזרת הדברים הטובים אפשר להתגבר על הדברים הלא טובים.
הלוואי והייתי מאמינה בזה בלב שלם. אולי זאת הבעייה (-:
אבל אני חושבת שאת צודקת.
וזה גם מה שאני בעצם עושה. המון חיבוקים וליטופים ואהבה והשתוללות כיפית.
תודה

הלוואי והייתי מאמינה בזה בלב שלם. אולי זאת הבעייה
הלוואי שיכולתי לתת לך במתנה חלק (יש לי עודפים) מהאמונה (מה אמונה, ידיעה מניסיון) שלי בכמה שזה אמנם נכון

@}

מאוד הופתעתי לראות שכתבתי בדף הזה

בכלל לא זוכרת את זה

טרה, היא צריכה להיות בת שמונה בערך? נחמד לקבל קצת פרספקטיבה. מכירה את זה מנושאים אחרים שפעם טרדו את מנוחתי ועכשיו- מי זוכר?

כן, בת שבע וחצי פלוס

ואיך יודעים שילד שמכאיב לעצמו לא עבר חס וחלילה התעללות?
אין לי ניסון בדברים האלה אבל באינטואיציה אני חושבת שצריך לברר גם את זה

אלמונית, זו בהחלט נקודה חשובה. במקרה שלנו היא בבית ואנחנו איתה כמעט כל הזמן כך שלשמחתי זה כנראה לא העניין.

אולי היה לי יותר קל אם זה היה נפוץ- אם רבים מהפעוטות שיצא לי לפגוש בחיי היו עוברים שלב שבו הם פוגעים בעצמם ומבקשים שיפגעו בהם. אבל זה לא..

וגם חשבתי על עוד משהו- בגיל שלה הרבה יותר נפוצה אלימות כלפי חוץ. היא לפעמים דוחפת ילדים וחוטפת להם, אבל היא ממש לא אגרסיבית (פיזית, לצעוק היא יודעת טוב מאוד) בדרך כלל, בעיקר יחסית לאחרים בני גילה. אז המיקוד הזה של האלימות פנימה מעורר בי מחשבות- מהדהד לי את עצמי ואת הנטייה (הנפוצה יותר אצל נשים מנסיוני) לביקורת עצמית והרס עצמי. איך עוזרים לה לא ללכת בנתיב הנורא הזה?

הבן שלי, בן חמש, התחיל (מתישהו בשנה האחרונה) לתת עצמו אגרופים או אפילו לדפוק את הראש במשהו, לפעמים כשהוא כועס. הוא אומר שהוא כועס על עצמו. ולפעמים הוא כועס על מישהו (נדמה לי שבדרך כלל עלי P-:) ומפנה את הזעם כלפי עצמו. למרות מסר חד משמעי שאני מעבירה לו שאני לא רוצה שאף אחד יפגע בילדים שלי, גם לא הם-עצמם.
אבל זה בהחלט מפעיל אותי. אולי, עכשיו שאני חושבת על זה, אני יכולה רק לשקף לו (משהו שאני רק לומדת לעשות עכשיו, משקראתי את פייבר-מייזליש):
"אתה כועס. אתה מכאיב לעצמך כשאתה כועס." כלומר להגיב, כי אני לא מסוגלת להישאר אדישה, אבל בצורה נקייה ככל האפשר.
באפן כללי הוא אומר על עצמו דברים מחלישים וכאילו מנסה לנטרל מראש אכזבה: "אני יודע שלא תסכימי...", "אני יודע שאני לא אצליח", כאלה מין.
גם אצלי זה מהדהד את הנטייה לביקורת עצמית והרס עצמי שאני מכירה מעצמי (בעבר). אולי לכן זה מפעיל אותי כל כך חזק רגשית.

אולי לכן זה מפעיל אותי כל כך חזק רגשית
אני לא חושבת שאת צריכה לחפש סיבה לזה שזה מפעיל אותך רגשית, זה הכי טבעי שיכול להיות. המשפט שכתבת (וגם אני) - שאני לא רוצה שאף אחד יפגע בילדים שלי, גם לא הם-עצמם - זה בדיוק זה: כשאנחנו רואות פגיעה בילדים שלנו אנחנו קופצות, ובאמת לא משנה מי הפוגע. זה קורא אותנו לתגובה, ותגובה כלשהי אכן נחוצה וחשובה בעיניי.
אמה-מה, גם הצד השני שהבאת נכון -
להגיב, כי אני לא מסוגלת להישאר אדישה, אבל בצורה נקייה ככל האפשר.
זה באמת נורא חשוב - גם כי אחרת זה הופך לאישיו, וזה תמיד מקבע, וגם כי באופן כללי עדיף לפעול מרגש נקי...
לא פשוט, כל המראות האלה שהם שמים לנו...

שליחה על ידי מצ'רה* » 03 מאי 2011, 09:34

היא ילדונת מאוד מאוד ורבלית ומפותחת ובעלת דמיון... זה נראה לי קשור איכשהו
זה הכי הכי קשור (מנסיון של עצמי וגם של בתי.)
זה גם יכול להיות קשור לפרטים הספציפיים שתארת: שהיא מבקשת את זה במלים. ילד אחר היה פשוט דופק את הראש בקיר בלי להגיד כלום P-:
הבן שלי (כבר גדול, אבל די מתאים לפרופיל הזה גם כן) מדי פעם נותן לעצמו מכה בראש - סמלית כזו, לא כואבת, עם היד - כשהוא כועס על טעות שעשה או משהו חשוב לו ששכח.
אני ממש לא אוהבת את זה, אבל הפסקתי להעיר. הוא כבר יודע מה אני חושבת.

שליחה על ידי מיכל* » 07 מאי 2011, 21:33

הי אפרת, אצלנו היתה תקופה בגיל שנתיים בערך שהיא היתה מושכת לעצמה בשיער, נראה ממש כואב. זה עבר לה מעצמו.

תוהה אם מישהו יכול לשפוך קצת אור. הקטן חובט לעצמו בראש ולפרקים בריצפה, זה תמיד עניין של תסכול - משהו שהוא רצה לפקח או לעשות. אני מנסה לשקף. מנסה להסביר. תוהה למה עוד אפשר לעשות? האם זה בכלל הגיוני לאפשר לזה להמשיך כשההכאה העצמית הזו נמשכת לפרק זמן ארוך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הכאה עצמית שלילדים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מקווה לשפוך קצת אור חדש...
גם הבן שלי, בן שנה ושלושה, מכה את עצמו בראש לפעמים.
מהתייעצות שלי עם יועצת התפתחותית, הבנתי שזה קשור לבדיקת הגבולות הפיזיים שלהם. הם מתחילים להבין שהגוף שלהם מתחיל ונגמר איפה שהוא ומנסים להבין איפה. זה הכל ואין מה להילחץ.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מכל הכתבות האלה , לא הבנתי מה התשובה לכך , כל אחת כותבת על התינוק שלה שגם הוא מכה בראש , או כועס וצועק , האם יש למישהו תשובה חד משמעית לכך ?...........

האם צריך לקחת את התינוק/ת למכון להתפתחות הילד ?............. או לפסיכולוג ?.............. מישהו יכול לענות בבקשה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ללכת להתפתחות הילד או נוירולוג

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יקירות, לצערי לא מרגיעה, אלא משתפת חשש גם, בני בן חמישה חודשים וחצי כבר פעמיים ראיתי אותו מניף את ידו הימנית סגורה לאגרוף הלוך ושוב כאשר הוא פוגע בפנים... אמא טריה וחוששת, יש למישהי תובנות בבקשה

שליחה על ידי זואי* » 13 מאי 2015, 10:31

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם הבת שלי (חמישה חודשים) עושה את זה, כבר די הרבה זמן (חודש?). אני כל פעם תופסת לה את היד ומרחיקה אותה, עושה לה מסג'ים קטנים כאלה ביד במקום,
זה קורה בהנקה או לפני שהיא הולכת לישון...יש לי תחושה שזה מרגיע אותה. היא גם תופסת לעצמה בשיער בתנועה שמזכירה לי באופן מחשיד ומטריד את בת דודה שלה בת ה3 שמינקות תלשה לעצמה את השערות
ועד היום לא יודעים איך להפסיק את זה. בקיצור האם למישהי רעיון מה ההסבר לכך אצל תינוקות כל כך קטנים? (הדיונים פה היו בעיקר לגבי פעוטות). ומה אפשר/צריך אם בכלל לעשות?

שליחה על ידי בקי* » 29 מאי 2015, 13:34

הילד שלי נהג להטיח את ראשו ברצפה השהייה בן שנה וחצי בערך. תקופה שנמשכה כמה חודשיים. באחת הפעמים חזר מהפעוטון עם חבורה כחולה במצח. מאז המקרה, התופעה נעלמה לגמרי. חוששת שתופעת הטחת הראש תופיע שוב בשלב כלשהו....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם כשהייתי קטנה נהגתי לעשות לעצמי נזקים רציניים, שברתי לעצמי את המרפק כמה פעמים, בסוף הכל עובר:-)

הגעתי לדף הזה בלחץ,דרך חיפושים בגוגל, כי הבת שלי בת 10 חודשים פשוט נהנת להטיח את עצמה, היא בוחרת לשמחתי לעשות את זה על משטחים רכים או על כיסא האוכל(ואולי זה צירוף מקרים?), פשוט יושבת, מתכופפת קדימה כאילו צוברת תנופה ואז מפילה את עצמה לאחור על הגב וכך שוב ושוב ושוב, עושה את זה ומחייכת/צוחקת..

זה מלחיץ אותי כי בני הבכור בן ה4, אובחן כאוטיסט, ורק במבט לאחור אני מבינה שהיו דברים שהייתי צריכה להתייחס אליהם. את זה דווקא הוא לא עשה, אבל אוטיזם מתבטא בצורות שונות מאחד לאחד.. בכל אופן, בזמן האיבחון שואלים המון המון שאלות, אחת מהן הייתה אם זה נראה שהוא נהנה להפיל את עצמו.

אני חושבת שליתר ביטחון הכי טוב שאפנה לאנשי מקצוע, אבל בכל זאת אשמח אם מישהו שנתקל בתופעה/אלה שכתבו כאן בעבר יעדכן כי בינתיים אני חסרת שקט נפשי..

שלום אשמח לחוות דעת
בתי בת השנה וארבעה חודשים פשוט לא מפסיקה להכאיב לעצמה בכל דרך .
כשהיא מתעצבנת היא פשוט רצה ודופקת את הראש בכל מה שקרוב אליה מושכת לעצמה בשיערות ומרביצה לעצמה בפנים . וזה קורה בכל פעם שהיא מתעצבנת או אפילו על משהו שטותי שלא קיבלה .
האם יש משהו לעשות בנושא למי לפנות ?

שאלה טובה...... לצערי אין לי מה לייעץ, רק לעטוף אותמ באהבה רבה.

תינוקת בת 1.2 נותנת לעצמה מכה בראש, כמו סטירה לא כואבת, מדי פעם כשאומרים לה לא.
אני מנסה לשקף לה ברגעים האלה שאנחנו לא מרביצים ואומרת לה ללטף,או לעשות טובה לעצמה, אבל היא ממשיכה לעשות את זה, כשנדמה לה שכועסים עליה.
זה מאוד מטריד אותי , בעיקר לאור הסיפורים האחרונים של התעללות. היא נמצאת אצל מטפלת, שניכר שמאוד אוהבת אותה, ושנותנת לה המון חום ואהבה, וגם קיבלתי עליה המון המלצות. היא נמצאת אצלה כבר חצי שנה פלוס, ורק לאחרונה התופעה התחילה. כשמגיעה אליה בבוקר , אין לה בעיה לעבור אליה ומושיטה ידיים. כשאני באה לקחת אותה היא לא רוצה ללכת, וממשיכה לשחק במשחקים אצלה. אבל מסתבר שגם התנהגויות כאלה הן לא אינדיקציה לכך שמשהו לא טוב קורה...
ממה שקראתי פה, זה נשמע כמו שלב. אבל עדיין ממש נכנסתי לפחדים. מה נראה לכן? אשמח להארות.

יכול להיות שקשור לויסות חושי ולאו דווקא ליחסים עם המטפלת או להתנהגות כתוצאה מחיקוי. אולי תשאלי את תמרוש רוש
ויכול להיות שה״לא״ שלכם חזק לה מידי וצריך לרכך את האנרגיה.
(לתינוקת בגיל הזה בדרך כלל לא כדאי להגיד לא, אלא להגיד מה כן, או מתי כן. תמיד יש דרך להמיר את ה״לא״ ל״כן״).
בכל מקרה עם ילדים בגיל הזה מלל או הסברים פחות רלוונטים. אפשר להראות לה דרך מגע או תנועה. ובמיוחד לשים לב מתי היא עושה את זה ולבדוק את עצמכם.. מה אתם יכולים לשנות בתגובה שלכם כך שתתאים לה יותר? אם אתם לא מגיבים ככה , האם היא עדיין עושה את זה? התבוננו וראו, איפה עוד היא מגיבה באופן ״לא מתואם״?

זהו שאני מאוד זהירה עם הלא שלי...והוא גם בא לעיתים רחוקות, רק כשהיא עושה משהו מפחיד כמו לשחק עם שקע חשמל ובסגנון.
היום אמא שלי עשתה לה תנועה עם היד של נונונו, בקטע של שובבה ולא בקטע כועס, ואולי היא פרשה את זה כאיסור...
והאמת שהיו פעמים גם בלי קשר לתגובה ממישהו.
איך זה מתקשר לויסות חושי?

אולי היא מנסה להרגיש את עצמה על ידי המגע. תקראי קצת על ויסות חושי ועל תת-רגישות. (כמובן שאני לא יודעת אם זה זה, פשוט כיוון לחקירה)

התבונני בה, מתי היא עושה את זה. נסי לראות מה היא צריכה.. אולי מגע? איזה סוג של מגע?

קראתי, אבל אין לי משהו חכם להוסיף.
עוד פרטים?

בן שנה וחודשיים.איכשהו לאחרונה חיברתי בין הדברים.. לא יודעת אם זה נכון אבל כשעבר חיסונים של גיל חצי שנה( בגיל 7 חודשים) הייתה לו תקופה שהיה מאוד עצבני.. זורק את הראש כל הזמן קדימה.. מתעצבן מהר.. ואז זה עבר.. ואז עשינו חיסונים של גיל שנה( בגיל שנה וחודש) ופתאום שבוע אחרי.. קפצו העצבים שלו שוב.. סותר לעצמו בראש בלי סוף.. גם אם לא כועסים.. יכול סתם ככה לשחק במשחקים שלו.. ואז נותן לעצמו כאפה בראש. ממש מלחיץ וממש קשה לי לראות את זה.. שואלת את עצמי אם יש משהו בחיסונים שמעלה להם את רמת האגרסיות בגוף.. האם זה עובר? יש דרך לטפל? יש לציין שאנחנו כבר חודש אחרי החיסונים אבל ההתרגזויות שלו רק גוברות.. בכי.. עקשנות לא מוסברת וכמובן ההכאה העצמית הזאת.

לא יודעת מי יכול לעזור לך בארץ. בארה"ב יש ד"ר ג'ון ברגמן שיש לו ניסיון רב בטיפול בפגיעות חיסונים, כמו מה שאת מתארת. תחפשי ביוטיוב Dr. John Bergman ותגיעי לאתר שלו - אולי שווה לך לארגן התייעצות איתו בסקייפ.

סליחה על האורך , אבל חייבת לשמוע אם מישהי חוותה דברים דומים בסמוך לחיסון איך שנה.
בן שנה וחודש. עשינו את חיסון גיל שנה לפני חודש. ומאז הוא רק חולה, בעיקר חום. השבוע שוב חום שהגיע ל40.2 ולא ירד מתחת ל38 במשך שבוע. אנחנו כרגע מנסים להבין מה הסיפור. (בנתיים הרופא שלו וגם במיון רק אומרים שזה ויראלי).
במקביל מטרידה אותי מאוד התופעה של ההכאה העצמית הזאת שפתאום אני שמה לב אליה. הוא נוהג להכות את עצמו בראש, לפעמים קצת באזור האוזן, דבר שגרם לכל מי שראה אותו להגיד לי שאולי יש לו דלקת באוזן. נבדק מספר פעמים והכל נראה תקין.
דבר נוסף שקורה לאחרונה זה הקשתה אחורה כשהוא בוכה ולא מרוצה ממשהו כנראה. הקשתה ברמה שאני ממש מפחדת על הגב והצוואר.
והיה עוד מקרה אחד לפני כמה ימים... אני מאוד מקווה שאני סתם היסטרית כרגע. אבל זה היה אחרי שהוצאתי אותו מהאמבטיה אחרי שבכה ורצה לצאת (בדרך כלל חולה אמבטיות ומשוגע על מים ). הוצאתי אותו והשכבתי על הגב במיטה, מנסה להצחיק אותו , והוא פשוט שוכב שם ומביט בי במבט כזה מעט חלול, לא ממש המילה בה הייתי רוצה לתאר את זה , אבל כך זה הרגיש לי למשך כמה שניות של פחד, ואז הוא פתאום צחקק והתחיל לשחק לי בפנים. זה היה פשוט כמה שניות מוזרות...
איכשהו אני לא מצליחה שלא לחשוב על הקשר לחיסונים.... שיתפתי את בעלי במחשבות. כל הערב קראנו דברים באיזה אתר שמדבר על מחקרים בנושא. ואנחנו פשוט מעבירים את הערב בשתיקה... אני כבר שעה וחצי במיטה ולא יודעת מה לחשוב.

מה שאת מתארת תואר בהרבה תיאורים של נזק מחיסונים.
לא יודעת מי מבין בזה בארץ, אולי כדאי לפנות לד"ר חיים רוזנטל, לד"ר דני קרת ולד"ר אריה אבני וכן לעמותת "חסון".
בארה"ב, ראי הודעתי שמעלייך. יש לפחות זוג ישראלי אחד עם ילד שהגיע אליו לארה"ב עם הילד.

הנה, תקראי כאן: http://www.itayvered.info/?p=383
לא להיבהל, בבלוג שלהם מתואר מקרה חמור, אבל אם פועלים מהר אז כנראה שיותר קל להפוך הכל בחזרה).

וגם כאן:
http://www.itayvered.info/?[po]page id[/po]=294

ניקי
הבן שלי מיום שהתחיל ללכת שנה וחודשיים מטיח את הראש בקיר. לפעמים כשאינו מרוצה אבל לא תמיד. היום בן שנתיים וחצי וממשיך להטיח ראש בקיר למשוך בשיער ולהכות ילדים. אנחנו מחבקים ומנסים להרגיע אותו אבל זה לא עוזר. מחכה לעצות מה לעשות?
אני חוששת שזה סימפטום של אוטיזם. למרות שהוא משחק איתי ועם אביו והסבתות יוצר קשר עין אוהב חיבוקים.