דף סיפור לידת בית
אני הילה,אמא לגוזלית בת 8 חוד',שלו נעמי,בת זוג לאוריאל האהוב.
עברתי הרבה גלגולים בחיי,מסע מרתק ומפתיע שעדיין ממשיך.
עברנו מאזור ירושלים לצפון הנגב,שינוי עצום באוירה באויר ובקצב החיים.
מאוהבת בדרום,ומבינה יותר ויותר שהמדבר הוא הבית האמיתי שלי...
חולמת להיות מיילדת ועובדת על הגשמת החלום.
מודה בכל יום על שזכיתי להגיע לאתר המופלא הזה שעבורי הוא כמו אשת סוד מלאת חכמה שתמיד תהיה לה עצה טובה עבורי...
@} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @} @}
ומכיוון שהחכמתי ולמדתי פה כ"כ הרבה,והאתר הזה הוא גם סוג של בית עבורי אני חושבת ש אתר באופן טבעי שווה תשלום.מזכירה לעצמי כל נובמבר
ספרים למסירה
- 'נוטות החסד', ג'ונתן ליטל.
- 'שיחות עם אלוהים', ניל דולאלד וולש חלק 2
- 'שיחות עם אלוהים', ניל דולאלד וולש חלק 3
- 'ספר המנגל' אביזרים, שיטות, מתכונים, אתרים, מדריך מפה
- 'למה זה קורה לי', שאלות ותשובות מהקבלה, דוד יעקובי גריה
- 'גם אגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות', יהודה עמיחי.
- 'סידור רינת ישראל', נוסח ספרד.
- 'מחזור ראש השנה, רינת ישראל', נוסח ספרד
- 'הכל על שפת הגוף', פרופסור סמי מולכו
- 'אתה וכתב ידך', ישראל אודם
- 'בגילגול חוזר', גלגול נשמות בקבלה ומקורות נוספים, אברהם עמוס
- 'מותו של סוכן', ארתור מילר
- 'סידור תפילת כל פה' עם הקריאות, נוסח ספרד
- 'האמא של הכלב', פאוולוס מאטסיס
- 'רוחות הרפאים של גויה', מילוש פורמן, ז'אן-קלוד קרייר
- 'שלך,סנדרו', צבי ינאי
- 'לב העולם אתה', ארז משה דורון
סיפור הלידה של שלו נעמי
ב-11 בלילה אני קולטת שזו כבר הפעם השניה או השלישית שאני מרגישה מן זרמים כאלה בגב ובבטן כאב עמום, כזה שמבשר על מחזור שיגיע מחר או בעוד כמה שעות, רק שאני בהריון, חודש תשיעי, שבוע 39+4 או 5 אם לדייק. צ י ר י ם......... אז ככה זה מרגיש? אין מצב אני אומרת לעצמי, זה לא מספיק כואב....
אני מבקשת מאוריאל שיתזמן אותי, וכל 10 דקות כמו שעון שויצרי ציר של חצי דקה, כואב קלות אבל נסבל בהחלט, אוריאל אומר לי להתקשר לטובה אבל אני רגועה לחלוטין ויודעת שזה עוד לא הזמן, קראתי מספיק בשביל לדעת שזה רק השלב הראשוני ויכולות להיות עוד שעות ארוכות של המתנה...
אוריאל הולך לישון בסביבות 1 אחרי עוד כמה פעמים שהוא משכנע אותי להתקשר לטובה ואני מסרבת (בדיעבד מתברר שהיא היתה בעיצומה של לידה אחרת כך שהכל יצא טוב....)
הצירים ממשיכים כמו קודם כל 10 דק לפעמים כל 12 או שמונה, ציר של חצי דקה, כואב אבל ממש לא נורא, אני חושבת שאולי ככה זה ימשיך כל הלידה בזכות סף הכאב הגבוה והידוע לשימצה שלי.
אני מחליטה לשתות כוס יין ולנסות להירדם... אני נשכבת במיטה, לוקח לי המון זמן להרדם כי אני מתרגשת מאד ובאופן מפתיע לא מפחדת בכלל... נרדמתי לשעה וחצי והתעוררתי מהכאב, כבר לא יכולה לחזור לישון, הכל סוער בי, אני יודעת שאני עומדת ללדת בקרוב. אני מחליטה שאם הצירים ממשיכים בלי הפסקה עד הבוקר אני אתקשר לטובה להתיעץ.
7:30 בבוקר ועדיין ציר כל 10 דקות בערך, אני מתקשרת לטובה ומספרת לה מה קורה והיא אומרת לי את מה שכבר ידעתי, שזו רק ההתחלה וזה יכול להימשך ככה שעות ואפילו ימים וזה גם יכול להיפסק פתאום ולהתחיל שוב בזמן לא ידוע, בינתיים לנסות לנוח, לשתות כוס יין (כמובן שכבר שתיתי ) ולהתקשר כשיהיו צירים "משמעותיים" שזה אומר ציר כל 4-5 דק שנמשך בערך דקה וכואב באופן משמעותי...
אני מעבירה את הבוקר בסידורים אחרונים של הבית, קוראת עוד קצת באינטרנט על תהליך הלידה עצמו ונחה. בערך ב-2 בצהריים אני שולחת את אוריאל לאבו גוש לקנות פירות יבשים וכל מיני שיהיה מה לנשנש בלידה, אוריאל יוצא מהבית ואני קמה מהספה לשירותים ופתאום מרגישה משהו משתחרר בתוכי ואני נרטבת ושלולית על הריצפה, הלב שלי מאיץ אני ממש מרגישה את האישונים שלי מתרחבים והאנדרנלין מציף אותי.
ירדו לי המים!!!!
אני מתקשרת לאוריאל דבר ראשון: מותק, ירדו לי המים, תחזור מהר!
ואח"כ לטובה שאומרת שהיא מתארגנת ומיד מגיעה לבדוק אותי ואחריה מתקשרת גם לאביטל שתגיע מהר....
אוריאל חוזר, מתרגש בטרוף. אחרי 40 דק בערך טובה מגיעה ומשרה עלי ביטחון עצום והמון חום כמו תמיד כשאני לידה. היא מכינה אותי שלא אתאכזב כי יכול להיות שבכלל אין פתיחה למרות שהצירים כבר מתחזקים ומצטופפים ואני כבר אחרי מקלחת ונשימות וחיפוש תנוחה נוחה...
טובה בודקת אותי ושמחה לבשר שאני כבר בפתיחה של 3.5 אצבעות ושאמשיך בעיניני, אם אני צריכה אותה היא פה...
אני נכנסת שוב להתקלח נשענת על הקיר של המקלחת ונושמת, מרפה הכל ומתמסרת לכאב, הפה יבש ואביטל ואוריאל מגישים לי מים וכל הזמן סביבי רק לדאוג שיש לי כל מה שאני צריכה, אני נשכבת באמבטיה שוקעת לתוך המים, שוכבת ככה קצת מתמסרת לצירים, נעמדת שוב, עם המים זורמים מעלי ובינתיים אוריאל ממלא את הבריכה, הבית מלא במוזיקה ואור ואני וילדתי הקטנה עובדות....היא לצאת מן הרחם ואני פשוט לאפשר לה ולגוף המדהים שלי לעשות את שלו... טובה מבקשת לבדוק אותי שוב, הכל מתקדם יפה ומהר, אין לי מושג מה השעה וכמה זמן עבר אבל אני כבר בפתיחה 4.5, אני נכנסת לבריכה ומיד מרגישה מעולה, עופרית הגיעה בינתיים ומשרה עוד ביטחון וחום בבית שמלא בכל אלה בין כה וכה, הצירים לאט לאט מתעצמים המרוחים ביניהם קטנים עוד ועוד, ציר כל דקה-שתיים למשך כמעט דקה, אין לי תחושת זמן בכלל אני הולכת לאיבוד בעולם אחר, מנותקת כמעט לחלוטין מכל מה שקורה סביבי, נושמת ומרגישה, פשוט חווה באופן מוחלט את מה שמתחולל בי ולי, את הנס המופלא והכל כך טבעי הזה שמתרחש ברגעים אלו ממש...
הכאב הוא פשוט חלק מהקיום כרגע הוא לא בלתי נסבל על אף שהוא באמת כואב הוא פשוט חלק מכל מה שקורה, מכל מה שאני.
טובה מנסה להציע לי לזוז או לשנות תנוחה ואני מנסה להסתובב אבל זה כואב ומוציא אותי מעצמי, אני כ"כ בתוך מה שקורה שטוב לי פשוט לשכב ולתת לזה להיות, שוב היא בודקת אותי, אני עדיין בבריכה, ופתיחה של 9.5 אצבעות, זה מתקרב במהירות.
והנה עוד ציר מגיע ובסופו פתאום כל הגוף רועד ולוחץ החוצה, מעצמו, בלי שום עזרה או כוונה מכוונת מצידי, הכל פשוט קורה מעצמו... גם בציר הבא זה קורה שוב הכל רועד ונלחץ, וטובה אומרת לי לצאת מהבריכה כי תכף זה קורה והבייבי שלי יוצאת לאויר העולם...(בדיעבד,אחרי שטובה קראה את סיפור הלידה היא תיקנה אותי ואמרה שהסיבה שהוציאה אותי מהמים היה כי שלו היתה במצוקה)
אני יוצאת ומתישבת על כיסא הלידה, עופרית וטובה מנסות לשמוע דופק אבל לא כ"כ מצליחות, ומנסות שוב ושוב, אני נשכבת על המזרון ובינתיים כל ציר רק מגביר את הלחיצות של הגוף את הרצון העז והבלתי נשלט הזה לדחוף החוצה, אני מרגישה קצת אווירת לחץ סביבי אבל עדיין שקועה לחלוטין במה שקורה ודי מנותקת מהסביבה, עדיין בעיות עם הדופק ושָלֵו שלי במצוקה (אז עוד לא ידעתי שהיא שָלֵו...) קוראים לנט"ן, ואני ממשיכה לדחוף, האמבולנס מגיע ומלא גברים פתאום עומדים סביבי, אני לא ממש מבינה מה קורה, רק יודעת שטובה פוקדת עלי להוציא אותה החוצה ומיד ואני לוחצת ולוחצת עכשיו כבר במודע ומרגישה את הראש כבר עומד בפתח, וכל כך רוצה שהיא תצא כבר, אוריאל מאחורי מעודד אותי, עופרית לידי תומכת, מסלקים את כל הגבגרים הזרים החוצה, חכו בחוץ, אם נזדקק לכם נקרא, הגבר שלי נהיה אריה כשצריך להגן עלי, היא כמעט בחוץ ואני לוחצת עוד והראש יוצא עוד ציר עוד לחיצה וכולה בחוץ, היא קצת כחולה, לא בוכה אהובתי הקטנה, דופקים לה בגב, רוצים לראות שהיא נושמת כמו שצריך, לאט לאט היא מתחילה לנשום ומניחים אותה עלי, אבל רק לכמה רגעים ואני מחבקת ובוכה, ושוב לוקחים אותה ממני לראות שהכל בסדר כי היא עדיין קצת מחרחרת, משפשפים וממריצים לה את הדם ואהרון מגיע, איזה אור לראות גם אותו פתאום, כמה אנשים טובים סביבי, אני יודעת שהכל בסדר, ולמען האמת לא היה לי שום ספק בכך לאורך כל הדרך...
עוד ציר כואב והשליה כולה יוצאת, ושָלֵו כבר נושמת כמו שצריך ושוב מניחים אותה עלי ואני מוצפת בכל כך הרבה רגשות.... ילדתי הקטנה,פלא שלי...
אהרון בודק אותי ואני עדיין מדממת כבד, הצות הקודם של האמבולנס כבר הלך ועכשיו מזמינם נט"ן בשבילי, משהו לא בסדר, אבל לא אכפת לי כלום יש לי שָלֵו קטנה ונושמת וחיה, ואני יודעת שאני אהיה בסדר, אני בסוף תמיד בסדר...
איזו התרגשות להיזכר בכל זה שוב, בכל התהליך המופלא והמדהים הזה, היתה לי חויה מדהימה ומיוחדת כל כך כמה אנשים טובים ואהובים הקיפו אותי, אוריאל אהובי היקר, אביטל האהובה שלי, טובה המדהימה שאין מילים בלל לתאר אותה, עופרית הרגועה והתומכת כל כך, ואהרון, רופא נפלא ויותר מזה איש מדהים ומיוחד....
תודה לכולכם שהייתם חלק בנס העצום הזה, שהייתם מלווים ושותפים נאמנים לאורך המסע המופלא שלי ושל שָלֵו אל תוך העולם...