הילד שלי הוא לא אני

אני הופכת המון בסוגיה הזאתי כבר המון זמן, רואה אותה שבה וצפה ועולה מולי באינסוף הזדמנויות (תיכף אמחיש) ותוהה איך אתם עושים את זה. איך מצליחים לבנות את הנפרדות, להגביל את האחריות שלי למה ששלי.

למשל:
אחד הילדים שלי הוא סקרן ומלא אנרגיות. כל ביקור אצל הסבתות משאיר אותי מרוקנות מכוחות, עצובה ומיואשת. בעלי אומר: זה לא שלך. את לא אחראית על ההתנהגות שלו...

הקטנצ'יק, כבר בן שנה וארבע ועדיין לא יושב לאכול ארוחה "כמו שצריך". ואני משגעת לעצמי את השכל שהכל בגלל ההנקה. זה קל יותר וזמין לו ובגלל זה הוא לא אוכל ואולי גם לא הצעתי לו אלף אפשרויות ? ואולי עוד לא מצאתי מה יהיה לו טעים וכו' וכו'.

אולי זה פשוט פיתוח של פולניות אבל אני מרגישה שמדובר במשהו מעבר לזה.
זה מתחבר למושגים כמנו חינוך ללא כפיה וגם ל חינוך חופשי וגם לדברים שכתבתי בבלוג שלי איפה אני בחינוך הביתי .

אני חושבת שהרבה הורים רואים את עיצוב ילדיהם כחלק מהותי אם לא עיקרי בתפקיד שלהם כ"מחנכים". ואני עכשיו במין בור לא כאן ולא שם, מודעת לקולות האלה שבתוכי ומצד שניכבר מכירה גם רעיונות אחרים אבל עוד לא חיה איתם לגמרי בשלום.

חיפשתי לך את מילות השיר הנפלא של חליל ג'ובראן "ילדיכם אינם שלכם", ופתאום מצאתי מאמר של דן לסרי שנראה לי רלוונטי לשאלה שלך.

אכן, גם אני מוצא שלעשות את ההפרדה בינינו לבין ילדינו זו אחת המשימות הקשות של ההורות. לפעמים אני מוצא את עצמי משנן לעצמי כדי להיזכר: הוא אדם נפרד ממך, עצמאי, עם רצונות משלו, צרכים משלו, אהבות משלו, דחיות משלו, רגישויות משלו, מחשבות משלו... וראה זה פלא: כשאני משנן לי את זה הרבה, אני פתאום מתחיל גם לראות עד כמה זה נכון, ובעיקר עד כמה זה משחרר.
זה כל-כך משחרר! זה מאפשר לקבל את כל מה שבא מהילד באהבה, בלי כל המעצורים שמתלווים לזה כשקשורים אליו בעבותות של שייכות והשפעה.

עוד דבר שעזר לי, היה לשאול את עצמי מה בעצם מונע ממני או מגביל אותי לראות ולקבל את הנפרדות הזו. ובתשובות שמצאתי היתה הרבה עזרה.

מקווה זה עוזר
@}

הי עודד, נעים שבאת וכתבת.

תגיד, איפה זה שם אותך באינטראקציות פחות נעימות שלו עם העולם ?

נניח במפגש חברתי או באירוע משפחתי וכו' וכו' .

(ורצה כמובן לקרוא את הקישור ולחשוב על הדברים שכתבת)...

קוראת

רסיסים,

איך מצליחים לבנות את הנפרדות, להגביל את האחריות שלי למה ששלי.
מתמקדת בעצמך. אני אולי קצת חוזרת על עצמי, אבל זה באמת העניין.
מה את חשה בגוף? מה את מרגישה? מה את חושבת?

דרך כל אחת מהשאלות הללו את יכולה להתחיל את המסע בחזרה אל עצמך.
איפה נראה לך הכי מתאים לך להתחיל - בגוף, בהרגשות או במחשבות?

מענין ומוכר...

איפה זה שם אותך באינטראקציות פחות נעימות שלו עם העולם ?
ואיך באינטראקציות הנעימות שלו עם העולם?
האם גם בהן תמיד יש לנו חלק?
נסי אולי לראות את עצמך במקומות שבהם הוא מתנהג בצורה שמעוררת את האהבה והגאווה שבך, לפעמים שם זה יותר קל לחוות את הנפרדות ואח"כ לשחזר.

כל פעם שהבן שלי רץ בשמחה לחברים שלי ומנשק ומחבק אני נזכרת שהוא לא אני ואין לי מושג מאיפה יש לו כל כך אהבה לחלק בחינם....

אורנה, אני מרגישה שעוד לא כל-כך רואה את הדרך שאת מציעה אבל מוכנה לצלול לתוך ההתנסות בה:

מבחינת הגוף - הכל נורא במתח, הנשימה נעשית מתוחה ומכווצת, החזה מכווץ, יש מתח בשרירי הידיים והבטן - מין דריכות נורא גבוהה
מבחינת ההרגשה - הרגשה של סטרס, כוננות על, דריכות. הרגשה של חוסר סבלנות, הליכה על הקצה.
מבחינת המחשבות - הרבה סביב שליטה וחוסר שליטה, ביקורת עצמית מתערבבת עם חיצונית או אולי נכון יות רלאמר - מתערבבת או נעשית מד חדירה לביקורת חיצונית.

אני כותבת ומבינה שאין ספק שאם הייתי יכולה לבא לכל זה ממקום הרבה יותר "נקי" כל התגובות וההתנהלות שלי היו אחרות. עכשיו איך בדיוק עושים את זה (אני חושבת שקודם כל נושמים ?!?!) וגם מבינה פתאם שיש בזה איזה רצון ילדותי שדברים לא יהיו כמו שהם, שהמציאות תהיה אחרת (למשל: שהקטנצ'יק פשוט ישב ויאכל ויתן לי לאכול ארוחה אחת מההתחלה ועד הסוף...)

איך מצליחים לבנות את הנפרדות, להגביל את האחריות שלי למה ששלי.
אני מתרגלת את זה לא רק ואפילו בעיקר מול אנשים אחרים ולאו דווקא הילד: בן זוג, אמא שלי, סבתא שלי וכמובן אנשי הקהילה שלי. כשאני מתרגלת הרבה מול אנשים אחרים כבר יש לי נפרדות טובה יותר גם מול הילדים שלי.

איפה זה שם אותך באינטראקציות פחות נעימות שלו עם העולם ?

כשאני לא בנפרדות מהילד, זה שם אותי במקום דומה למה שאת מתארת למעלה. ואז אני גם לא יכול להיות שם בשבילו באמת, ולעזור לו. אני מפנים את המצוקה שלו ונכנס למצוקה בעצמי.

כשאני מרגיש את הנפרדות מהילד, זה עולם אחר. הרגשה של עוצמה, ממש. אני מרגיש שהנה יש לפני ילד חמוד ומקסים שנקלע למצב לא נעים (ובמקרה הילד הזה הוא הבן שלי, איזה כיף לי), ואני מבוגר גדול חכם ורגיש שיכול פשוט להיות שם בשבילו, להקשיב לו, להרגיש אותו, לחבק אותו, אולי להגיד מילה אחת או שתיים, ו... לשחרר אותו!

אולי זה פשוט פיתוח של פולניות.
חלק אחד מ"פולניות" הוא חוסר יכולת (מאוד גדול) לנתק את חבל הטבור.
מכאן, למשל, זכותם של הורים לבני 40 להחליט בשבילם איפה יגורו/במה יעסקו/איך יחנכו את ילדיהם וכו'

אני דווקא חושבת שפחות כדאי להתעסק בנפרדות אלא במראה
שהם מציבים לנו פעם אחרי פעם, כי הלוא שום דבר אינו מיקרי...
הרי מישהי חכמה כתבה פה פעם (נדמה לי שזו היתה פריחה והתחדשות{{}},) שהילדים שלנו הם כל מה שאנחנו מדחיקים רק הרבה יותר חזק..אז גם אם מתנהגים בצורה שהיא
"איננה אנחנו" אני חושבת שיש מקום לבדוק אולי היא כן אנחנו בפנים בפנים...אולי הם מאפשרים לעצמם מה שאנחנו כבר לא מאפשרים לעצמנו...
הבחוץ שלנו הרי הוא שלוחה שלנו, שיקוף מוחלט - אז הילדים על אחת כמה וכמה...
ולגבי הנפרדות, היא הרי קיימת ומתרחשת בלי לשאול אותנו...

כל ביקור אצל הסבתות משאיר אותי מרוקנות מכוחות.
עוד מחשבה שעלתה לי: להפסיק לחשוב בפולנית גם על ילדים של אנשים אחרים.
אני אסביר את מסלול החשיבה:

אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאם הילד שלי לא מתנהג "יפה" זה אומר לאנשים אחרים שהם לא אני משהו לא טוב עליי = אני לא חינכתי אותו "נכון"
לכן חשוב לנו מאוד שהוא יתנהג "יפה"
אנחנו חושבים את אותו דבר גם על הילדים של החברים שלנו: כשהילד שלהם לא מתנהג "פה" זה אומר לנו משהו עליהם
השיפוטיות הזאת מופעלת באופן גורף על כל החברה אנחנו מפעילים אותה על חברינו והם עלינו.
אם נצליח לא לשפוט ילדים של אנשים אחרים ואנשים אחרים על התנהגותם פחות יפריע לנו מה חושבים עלינו ועל ההתנהגות של הילד שלנו

<חוה הולכת להתאמן

>

אחד הילדים שלי הוא סקרן ומלא אנרגיות. כל ביקור אצל הסבתות משאיר אותי מרוקנות מכוחות, עצובה ומיואשת. בעלי אומר: זה לא שלך. את לא אחראית על ההתנהגות שלו...

אני לא יודעת למה בעלך התכוון אבל לדעתי כשמדובר בילדים קטנים שעדיין לא יכולים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם מפאת גילם והשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים (ואני לא מדברת רק על תינוקות) אנחנו כן אחראים על התנהגותם.

במובן הזה שמישהו צריך להיות אחראי על התנהגותו של הילד. או הוא או אנחנו. אבל אי אפשר שנתנער מאחריות לפני שהילד מוכן לקחת אותה על עצמו.
אם הילד כבר מסוגל לכך אז האחריות היא שלו ואם עדיין לא, האחריות היא שלנו.

אנחנו והילד זה לא ישות אחת. אנחנו נפרדים אך נפרדים בצורה שונה מהנפרדות שביננו ובין ילד שהוא לא ילדנו.

_במובן הזה שמישהו צריך להיות אחראי על התנהגותו של הילד. או הוא או אנחנו. אבל אי אפשר שנתנער מאחריות לפני שהילד מוכן לקחת אותה על עצמו.
אם הילד כבר מסוגל לכך אז האחריות היא שלו ואם עדיין לא, האחריות היא שלנו._
תודה נורית, בדיוק לזה חכיתי.
נגיד אצל הסבתות: אמא שלילא מרשה שישחקו בכריות שעל הספות. הוא הולך ומשחק. קשה לו להתאפק. מי בדיוק אמור להיות שם ולהבהיר לו שאסור, הסבתא ? אנחנו בכל זאת מתארחים ולא נראה לי שהתפקיד שלה הוא להיות השוטרת. הוא אורח אצלה בבית.
זה קורה בעוד מקומות. היינו אצל השכנים. ביקשו לא לטפס על גג של בית משחק שהיה בחצר. הוא מטפס.
אבא שלו הרבה פחות מתרגש (גם אצל הסבתא) - לי קשה נורא עם זה שהוא לא ממש שומע מה מבקשים ממנו (כמובן שזה קורה לי איתו גם). אני גם מרגישה שהנפרדות שלנו אולי צריכה לעזור לי לבא אל זה ממקום פחות טעון רגשית, אבל אין לי ספק שאני לא יכולה פשוט להתעלם !

אולי באמת הדגש הוא על העוצמות הרגשיות שמניעות את ההתנהלות שלי. אולי באמת הנפרדות היא היכולת להבין שאני אולי אמא שלו אבל אני לא הוא. ולכן כן, יש לי מקום להגיב להתנהגות כזו או אחרת שלו, אבל אין שום צורך שזה יטריף אותי או ישפיע עליי עמוקות ?!?!

הרעיונות שחינוך חופשי ובחינוך ללא כפיה הם רעיונות יפים. השאלה איך את רואה את עצמך כאמא וכהורה.

מתוך השיר של חליל ג'ובראן שהזכירו למעלה.

You are the bows from which your children
as living arrows are sent forth.
The archer sees the mark upon the path of the infinite,
and He bends you with His might
that His arrows may go swift and far.
Let our bending in the archer's hand be for gladness;
For even as He loves the arrow that flies,
so He loves also the bow that is stable.

השיר כל כך יפה.
יש את החצים, את הקשת (בסגול) והקשת (קמץ).
הרעיונות שב חינוך ללא כפייה נראים לי כאילו הקשת מסרבת להעמיד את עצמה לרשות הקשת מתוך כך שאינה רוצה לכפות על החיצים להגיע ליעד מסויים או מתוך אמונתה שחיצים אמורים להגיע ליעדם בעצמם.

אני לא יודעת אם את מתחברת לרעיון הזה שיש כוח שמניע את ילדנו ליעד מסויים. אני בעצמי לא יודעת.
מה שאני כן יודעת זה שאני לא מתחברת להנחה שנראית לי בבסיס ה חינוך ללא כפייה והחינוך החופשי. ההנחה שעלינו להשמר מכל מששמר מלהשפיע, לקבוע ולדרוש. הפעולות האלה יכולות להראות ככפיה מזוית ראיה אחת אבל גם כ"bending in the archer's hand" בזוית ראיה אחרת. אמנם מדובר בפעולות אקטיביות בניגוד לכיפוף הפאסיבי הזה אבל אולי לפעמים אלה הפעולות שמתפקידנו לבצע כדי לאפשר לילדנו להגיע לאן שהם אמורים להגיע.

סערת הרגשות שאת מדברת עליה יכולה אולי לנבוע מקונפליקט בין הרעיון שאל לנו לקבוע ולדרוש ובין המציאות שלנו שנראה שלפעמים לא מקבלת את סרובנו (ואולי פחדנו) לקחת את האחריות שמוטלת עלינו.

אני כותבת מתוך כך שאני התמודדתי/מתמודדת בעצמי עם קונפליקט כזה ומהמקום הזה שאני נמצאת בו כרגע.

לא יודעת אם זה בסדר לכתוב בדף הזה ואם זה קשור...
בדיוק בתקופה האחרונה מאוד התחברתי לקטע של הילד שלי הוא לא אני .
אנחנו בעיצומו של גיל המעבר הראשון.
גאיה עוד שבועיים וקצת תהייה בת שנתיים.
היא בתהליך של לגלות שיש לה רצונות משל עצמה,
ושיש לה גם כלים לקבל את מה שהיא רוצה,
והם רבים ומגוונים, חלקם עובדים כמעט תמיד.
יחד איתה מגלה זאת גם אני.
הנה לבת שלי יש רצונות, לבת שלי בא לצעוק,
לבת שלי בא לברוח ממני, לעשות הפוך ממה שאני מבקשת.
וזה לא ממני, בגללי או כלפיי. היא מגלה את עצמה,
את גבולותיה במרחב, וכך גם אני.
מגלה אותה כאדם שלם, ואת עצמי כאדם שלם,
לא רק כאמא, לא רק בהקשר אליה.
גיליתי שהקושי שלי בלהציב לה גבולות נובע מכך שאני לא יודעת מהם הגבולות.
מה שאני רואה מסביב ומה שקיבלתי מהוריי אבד באינפלציה של הערכים,
החומות קרסו, ולא סופק לי שום תחליף.
הגעתי למצב שרציתי להקיא על עצמי מרוב ה"לא" שאני אומרת לה,
עד שתפסתי את עצמי ושאלתי - למה? למה "לא"? למה "לא" על כל דבר כמעט?
גיליתי לעצמי שיש 2 סוגים של לא:
לא נחרץ של סכנה, כשאני יודעת בודאות שלא, שאסור, ושאין מצב (כביש, שקעים וכו')
ו{{}}לא נסיבתי: לא פה, לא עכשיו, לא בא לי, אין לי חשק לאסוף את מה שתפזרי, מה יחשבו האחרים אם תעשי ככה וככה (לא מנומס)...
בקיצור ב{{}}לא השני מצפה לי עבודה לא קלה

קודם כל עם עצמי
כל פעם שגאיה עושה משהו, לפני שאני אומרת לא אני חושבת, שוקלת
כמה פעמים כבר אמרתי "לא" היום, למה לא בעצם, איזה השלחות יש לזה
לפעמים אפשר לשמוע את גלגלי המוח שלי זזים
אם גאיה תוהה מה לוקח לי כ"כ הרבה זמן אני גם מסבירה לה חלק מהשיקולים.
בשורה התחתונה ממש יש שיפור מאז שהתחלתי לחשוב P-: מזל שיש קלבסה.
אולי מהצד זה נראה מיותר או דבילי, מקווה שעם הזמן אלמד לחשוב יותר מהר ואז הכל יבוא לי באופן טבעי,
אבל בינתיים אני מגלה מידה נדיבה של סלחנות גם כלפי עצמי,
מה לעשות - זאת רק הבכורה שלי, די קשה לה לחנך אותי

_נגיד אצל הסבתות: אמא שלי לא מרשה שישחקו בכריות שעל הספות. הוא הולך ומשחק. קשה לו להתאפק. מי בדיוק אמור להיות שם ולהבהיר לו שאסור, הסבתא? אנחנו בכל זאת מתארחים ולא נראה לי שהתפקיד שלה הוא להיות השוטרת. הוא אורח אצלה בבית.
זה קורה בעוד מקומות. היינו אצל השכנים. ביקשו לא לטפס על גג של בית משחק שהיה בחצר. הוא מטפס._
אני פשוט לא מבינה מה הקשר ל חינוך ללא כפייה ?
מי בדיוק אמור להיות שם ולהבהיר לו את חוקי הבית?
את!
את אמא שלו!
ברור שזה התפקיד שלך!
אני לא מבינה מה הבעייה בזה? הרי הוא ילד. זה התפקיד שלך להבהיר איך מתנהגים בכל מקום. אם אין הדרכה שלך - איך הוא ילמד? ואיך את יכולה להרשות שהוא יפגע בסבתא? או יעמיד אותה במצב הלא נעים שבגלל שאת מסתלקת מהאחריות שלך אז היא תצטרך לעשות את זה? זה לא נעים כשזה לא הילד "שלנו".
כשאני כותבת "מסתלקת מהאחריות שלך" אני כמובן לא רוצה להעליב, אני כותבת מתוך אהדה רבה. אבל בכוונה בחרתי בניסוח בוטה כדי להקפיץ, כדי לתחום גבולות ברורים.

אני גם מציעה לשנות קצת ניסוח: את כתבת "להבהיר לו שאסור".
אני לא בעד להגיד לילד "אסור". יש בזה משהו לא נעים. את לא שוטרת, את מדריכה. את אמא.
מה כן נכון?
נכון להצביע בפניו על מה שלא עושים בבית הזה.
אנחנו מכבדים את הכללים בבית הזה. סבתא לא אוהבת שמשחקים בכריות. בבקשה לעזוב אותן.
הוא לא יכול, גם אחרי שאמרת במפורש? אז את מתייעצת עם סבתא: האם אפשר באופן זמני לקחת מפה את הכריות לחדר אחר, כי הוא לא מסוגל לשלוט בעצמו? או שאם מדובר בכריות שהן-הן הספה, אז: את לוקחת את הילד, מושיבה עלייך, מונעת פיזית מהילד לעשות משהו שפוגע בסבתא, ומסבירה שזה לא נעים לסבתא, וחשוב שנכבד את הכללים של סבתא.
כשאת "מדריכה" ולא שוטרת, כשאת מבינה שאת האמא וזה התפקיד שלך להדריך אותו איך להתנהג בבתים של אחרים, אז ברורים לך כמה דברים:

תפקידך להבהיר לו בקצרה ובענייניות את הכללים
תפקידך לדאוג, פיזית, לכך שהוא לא יפר אותם. פיזית פירושו, שאת מרימה אותו בידיים ולוקחת. או אם מדובר בילד גדול וכבד, אז נוטלת את ידו, מובילה אותו משם, ומונעת פיזית את המעשה הפוגע. בלי כעס, אבל בהחלט בחד משמעיות.
תפקידך לגלות אמפתיה כאשר זה לא מוצא חן בעיניו. להבין: "כן, זה קשה לך, אבל סבתא ביקשה/השכנים ביקשו/זה חשוב לה/זה לא נעים לשכנים ולכן אנחנו לא עושים את זה".
אין בעיה שהוא רוצה לעשות את זה. זאת לא בעיה. הבעיה היא כשהמבוגרים מאפשרים לו. הרי זה לא שיש לו צורך לעשות את הדברים האלה. זו סתם גחמה. הוא לא ימות אם לא ישחק בכריות ולא יחלה אם לא יטפס על הגג! הוא פשוט לא למד עדיין איך לכבד אנשים אחרים, ותפקידכם ללמד את זה.

תפקידכם ללמד את זה בכבוד. לא באיסורים ועונשים, לא בכעס - אבל גם לא בבריחה מתפקיד ההורה. זה התפקיד שלך ושל אישך ללמד אותו, לא של אף אחד אחר, במיוחד שבחרתם בחינוך ביתי וזה בדיוק זה: לקחתם אחריות על חינוכו. אז תעשו את זה!
הוא מסתכל אליכם, אלייך, לחפש הדרכה.
הוא ילד. זה הזמן שלו ללמוד.
אצלך בראש יש מין קיבעון כזה על שני קטבים בלבד: או לתת לו למלא כל גחמה שעולה בדעתו - או לאסור עליו באכזריות כל דבר.
לא חבל?
יש גם גווני ביניים.
זה לא או -או.
כשהילד מתנהג בצורה לא ראויה, זה לא אומר שאת אמא רעה. זה אומר שהוא עושה מה שילדים עושים: מנסה. מתנסה. בודק.
אבל אם את לא עושה כלום כשהוא פוגע באחרים - אז לדעתי זה מחדל שלך. את לא ממלאת את תפקידך כאמא.
תפקידך להדריך. בנועם, בכבוד לכל הצדדים, אבל להדריך, ולא לאפשר פגיעה בחפים מפשע. מה אשמה הסבתא שמבקשת שיכבדו את ביתה והנכד מזלזל והוריו מפקירים אותה? מה אשמים השכנים שמבקשים שיכבדו את הדברים שלהם, והילד מזלזל וההורים מפקירים אותם?

סתם, נקודת מבט.

אנחנו מכבדים את הכללים בבית הזה.
הי בשמת, ומה עם זה קורה בבית שלנו, כלומר הסבתא נעלבת ממשהו (לדעתי לא מעליב) שהילדה אומרת או עושה?האם גם אז לדעתך אני צריכה להתערב?

הקטע הוא לא על העלבון של הסבתא.
הקטע הוא - אם יש פגיעה בכללים של מישהו.
אם הילדה עושה משהו מטריד או פוגע, כמו למשל: להוציא את הארנק של סבתא מהתיק שלה ולפזר את תוכנו, במקרה שהסבתא ממש לא אוהבת את זה (אם היא משתעשעת אז זה בסדר), או למשוך לסבתא בשיער כשזה לא נעים לסבתא.
אז זה המקום שלך להדריך אותה, שלא פוגעים בסבתא ולא גורמים לה אי נעימות.
אם התגובה של הסבתא היא פולנית, כלומר העלבון שלה אינו אלא שתלטנות במסווה, והילדה לא עושה שום דבר פוגע, אז אין צורך שתתערבי, אלא אם כן את מרגישה שחשוב לחזק את בתך ולהגיד, שזה בסדר וזכותה לעשות את זה.
אולי דוגמא קונקרטית תעזור לי פה, כי ממש צריך לדעת במה מדובר...

בשמת, תודה על המילים. אני מאד מתחברת ובעצם נמצאת בדיוק במקום הזה. קשה לי כשבן הזוג שלי אומר זה לא שלך. או באופן כללי מגלה הרבה פחות רגישות להתנהגות הזאת.
לגבי להחזיק אותו עליי- לא מדובר על ילד בן שנתיים... בכל מקרה, אני מרגישה שאני סופר רגישה לדברים של אחרים בבתים של אחרים. האם יכול להיות יותר מדיי ?
אני תמיד אמצא את עצמי בכוננות שיא מבחינת האפשרות שהילדים יפגעו או יעשו משהו לא מתאים בבית של אחרים ומצד שני מוצאת את עצמי כמארחת "סופגת" הרבה התנהגויות שאני לא הייתי מאפשרת.

אני פחות עסוקה ב"מה", אני הרבה יותר עסוקה ב"איך", לא בטוחה שזה הניסוח הנכון. כלומר: ברור לי שצריך לעצור אותו נניח בדוגמאות שלעיל, ואני חותמת ומניישמת את כל מה שכתבת השאלה מבחינתי היא איך לעשות את זה בלי להיות כל-כך נסערת רגשית, בלי להרגיש שזה כשלון מוחלט של ההורות שלי וכו' וכו'.

למשל: יש לנו חברים עם ילדים בגילאים דומים לשלנו, הקטן בן שנה וקצת. הם עברו דירה והניחו מסך טלויזיה LCD בגובה המותניים שלי. כלומר: נגיש לגמרי לילדים. שאלתי אותה די המומה איך הם מפקירים ככה את המסך. והם ישר הסבירו שהילדים שלהם עדינים ובכלל לא חושבים לגעת במסך... כמובן שהצעיר שלנו ישר נמשך לחוטים, למסך המבריק וכו'... ושוב אני לוקחת את זה אישית. אולי זה משהו שאני עושה לא נכון (למרות שמקנת בתוכי התחושה שזה כבר לגמרי של הילד, הסקרנות שלו וכו'...)

מרגיעון - "זה גם אישי וגם אנושי".

(לדעתי לא מעליב) אני חושבת שזה המפתח לתשובה. אולי שווה לדבר עם הסבתא (את זה רק את יכולה לדעת) ולהבהיר את הדברים.
אם מדובר באמא שלך - אז את יכולה לבדוק עם עצמך אם זה משהו שחוזר על עצמו, דפוס שמוכר לך __אם התגובה של הסבתא היא פולנית, כלומר העלבון שלה אינו אלא שתלטנות במסווה ולהראות לה את המראה. (שוב, תלוי בקשר שלכן, בהכרות שלך איתה במידת הפתיחות לשמוע).
אם מדובר בחמותך - זה יכול להיות קצת יותר רגיש. במקרה הזה אולי שווה להפנות את בן זוגך לעניין. (אצלנו יש חלוקה מאד ברורה, כשצריך לדבר על דברים עקרוניים - דרכי גידול וכו', אני אחראית על הקשר עם ההורים שלי והוא עם ההורים שלו. ככה לא נכנסים כל המתחים של כלה - חמות לתוך המשוואה).

מצד שני - יש גם דברים ש לדעתי לא מעליב, אבל אם אני יודעת שסבתא תעלב - אני כן אדבר עם הילדה שלי לגבי העניין - שזה משהו שקשה לסבתא ושתנסה להתחשב בה. הייתי אומרת את זה ליד הסבתא גם - שתשמע וגם מחזקת אותה כאשר היא מצליחה להתאפק מלעשות את הדבר ה"מעליב". [דוגמא - אם סבתא נעלבת אם שואלים אותה על הגיל שלה - אז זה משהו שאפשר לבקש מהילדה לא לעשות. לעומת זאת אם סבתא נעלבת כי לא מנשקים אותה, אז אפשר להסביר לסבתא שהילדה לא חייבת, ושהחינוך שלנו - (כן, לקחת את האחריות עלינו) - הוא שילד יכול לבחור מתי מתאים לו ומתי לא מתאים לו לנשק את סבתא].

אולי באמת הדגש הוא על העוצמות הרגשיות שמניעות את ההתנהלות שלי. אוליבאמת הנפרדות היא היכולת להבין שאני אולי אמא שלו אבל אני לא הוא. ולכן כן, יש לי מקום להגיב להתנהגות כזו או אחרת שלו, אבל אין שום צורך שזה יטריף אותי או ישפיע עליי עמוקות ?!?!
זה בהחלט הכיוון, את אמא שלו, אבל את לא הוא. באמת קונספט קשה לתפישה ואחד האתגרים המסובכים של ההורות - לשחרר.

הרעיונות שב חינוך ללא כפייה נראים לי כאילו הקשת מסרבת להעמיד את עצמה לרשות הקשת מתוך כך שאינה רוצה לכפות על החיצים להגיע ליעד מסויים או מתוך אמונתה שחיצים אמורים להגיע ליעדם בעצמם.
זה נראה לי כמו פספוס ענקי של הכוונה.
חינוך ללא כפיה אינו חינוך ללא גבולות! ובוודאי שאינו חינוך ללא הכוונה.
כשאני לא כופה על ביתי את דרכי אני מאפשרת לה למצוא את דרכה שלה, זו שאת נקודת ההתחלה שלה אני קבעתי. מעבר לכך ההשפעה שלי מצומצמת. היא מצומצמת בכל מקרה, גם אם אני מדמיינת שיש לי השפעה, זה רק הפנטזיה שלי.

ואולי מפה נובע הקושי, מהפער בין הציפיות והפנטזיות שלנו לגבי ילדנו לבין המציאות. שהרי הם הם והם עושים את מה שנכון להם ולא לנו. אם אנחנו מנסים לכפות - יהיה מאבק ואם אנחנו משחררים יהיה לכולנו יותר נעים.
נדמה לי שיש דף - להמנע מציפיות עבור ילדינו (מקווה שהצלחתי לקלוע).

בנוסף למה שבשמת אמרה, אני רוצה להעיר על הסבתא.
זאת אמא שלך? היא כועסת עלייך? מפגינה אכזבה?
לדעתי שווה לקחת אותה לשיחה ולהבין עד כמה הגבולות שלה חשובים לה והאם זה באמת כ"כ פוגע שהילד משחק בכריות (משהו שלי באופן אישי נראה נסלח)
להסביר לה שאת לא יכולה לאלף אותו בין לילה ובנתיים, כל עוד הוא לומד איך להתנהל בעולם, הוא בודק את הגבולות ואת עוזרת לו להבין, אבל זה לוקח זמן ואת מבקשת את סבלנותה.
ואז להמשיך בעדינות בכבוד ובסבלנות...

לדעתי שווה לקחת אותה לשיחה ולהבין עד כמה הגבולות שלה חשובים לה והאם זה באמת כ"כ פוגע שהילד משחק בכריות._ אני חושבת שמה שמשמעותי זה שזה פוגע בה - ושזו ההזדמנות ללמד את הילד להתחשב בזולת,במיוחד כאשר הוא נמצא בטריטוריה של הזולת. לדעתי חשוב להבהיר לילד את החוקים בבית של סבתא. _הקטע הוא לא על העלבון של הסבתא. הקטע הוא - אם יש פגיעה בכללים של מישהו. גם אם לי לא נראה נסלח לשחק בכריות, אלו לא הכריות שלי - ובסבתא זה פוגע. אפשר וחשוב לבדוק עם הסבתא את הגבולות, אבל לדעתי זה צריך להיות לא מהמקום של לבדוק אם היא יכולה להתגמש, אלא מהמקום של בקשה להגדיר בצורה ברורה מה הגבולות שהיא מעוניינת להציב בביתה ולהציב אותן באופן ברור לילדים.
(אצלנו בבית קופצים על הספות, אצל אמא שלי וחמותי לא. הילדים מכבדים את זה, זה גבול שחשוב לסבתות ואנחנו עוזרים להן לשים אותו. הם לומדים מהר להבחין בהבדל בין הגבולות במקומות השונים. הם גם לומדים שחשוב לנו להתחשב בסבתא ובאנשים שאנחנו אוהבים - ואני מקווה שכך גם הם ילמדו לנהוג בכבוד ובהתחשבות מתוך בחירה בהמשך).

כשאני לא כופה על ביתי את דרכי אני מאפשרת לה למצוא את דרכה שלה,_ _מעבר לכך ההשפעה שלי מצומצמת. היא מצומצמת בכל מקרה. - כל מילה.

דוגמא קונקרטית.
למשל: הילדה שלי לא אוהבת שכשהיא כועסת שיגעו בה...אמא שלי לא מבינה את זה למרות שהסברתי מיליון פעם
ומנסה לחבק, לגעת. - אז היא חוטפת צרחה מקפיאה מהילדה שלי או אפילו מכה או יותר נכון כאילו מכה זה לא באמת כואב.
מה את אומרת?

השאלה מבחינתי היא איך לעשות את זה בלי להיות כל-כך נסערת רגשית, בלי להרגיש שזה כשלון מוחלט של ההורות שלי וכו' וכו'.
בדיוק במקומות שהצבעתי עליהם:
להבין שזה לגמרי של הילד.
להבין שזה לגמרי נורמלי.
יש ילדים "עדינים" (האם זה הכינוי הנכון?), יש ילדים סקרנים יותר. הילד שלי נורא נמשך לפרק ולהרוס כל דבר. הוא רוצה לקחת ולעשות עם זה משהו. כל דבר. אם יש מספריים, הוא יחפש משהו לגזור. אתמול הצלתי ברגע האחרון את זוג נעלי-הים החדשות שקניתי לו. היו מספריים אז הוא רצה לתקוע אותן בנעליים, שכל כך שמח בהן! בכלל לא עלה בדעתו שהתוצאה תהיה חורבן מוחלט ובכי גדול (משיגלה שהנעליים הרוסות ולא ניתנות לשימוש). כל כך ברור שאין לזה קשר אלי - זה הכל הוא, הדחף שלו להשתמש בידיים שלו, לבדוק כל דבר, לנצל כל מכשיר, לעשות משהו. והילדה שלי בכלל לא כזאת. לא היתה כזאת, ולא כזאת עכשיו. הדחפים שלה אחרים לגמרי. מושכים אותה דברים אחרים לגמרי. סתם, נולדו ככה.
תגידי לעצמך את זה כל הזמן, כמה פעמים ביום, לאט לאט זה יחדור למוח.
מה שמושך אותו ומעניין אותו - זה הוא. זו האישיות של הגרעין שלו. יופי שהוא ילד סקרן שאוהב להתעסק בדברים. זה נראה לי אופי ממש טוב.
רק מה? האופי הזה, לצד יתרונותיו, הוא גם אתגר לא קטן כשמדובר בשמירה על רכושם של אנשים...
אז לכן: להבין. לקבל אותו. לקבל שככה הוא נולד וזה טוב. זה רק קשה, בגיל הזה. כשיהיה בן שמונה עשרה אני מניחה שהוא יידע לא להתעסק עם מסך LCD של מישהו אחר...

_למשל: הילדה שלי לא אוהבת שכשהיא כועסת שיגעו בה...אמא שלי לא מבינה את זה למרות שהסברתי מיליון פעם
ומנסה לחבק, לגעת. - אז היא חוטפת צרחה מקפיאה מהילדה שלי או אפילו מכה או יותר נכון כאילו מכה זה לא באמת כואב._
זאת דוגמא הפוכה ברורה לגמרי...
זאת הסבתא שלא מכבדת את הכללים שלכם, וזאת הסבתא שלא מכבדת את הנכדה.
ההיעלבות של הסבתא פה מדהימה: גם פוגעת בנכדה אף על פי שהבהירו לה שזאת התנהגות פוגעת, וגם נעלבת מהעלבון של הנכדה! D-:
אם ככה, את צריכה ללמוד איך להגן על בתך, ולשנות את הדרך שאת מסבירה לאמך. ללא ספק, הדרך שלך לא עובדת.
אלה ההצעות שלי:

תסתכלי לאמא שלך בעיניים כשאת מדברת אליה. אם היא לא מסתכלת לך בעיניים, תגידי בגלוי: "אמא, תסתכלי לי בעיניים!" זאת לא סתם עצה, יש לה משמעות.
אם אמא שלך "נעלבת" אז זאת המניפולציה שלה לשליטה. מכאן, שזה אוצר המלים שצריך לדבר בו איתה. תגידי כך: "הילדה שלי מאוד נעלבת אם נוגעים בה כשהיא כועסת. בבקשה אל תעליבי אותה!" במקרה שאת רואה שהילדה כועסת ואמך מתחילה. אם אמא שלך כבר נגעה בילדה, והילדה כבר צרחה או היכתה - תגידי לה בתקיפות: "אמא, הילדה אומרת לך שהיא מאוד נעלבה ונפגעה ממך. לא כיבדת את הצורך שלה שלא יגעו בה כשהיא כועסת. אני מבקשת ממך לכבד את הגבולות של הילדה".

דיבור במונחים של "עלבון" יכול באמת לחדור אליה.
אחרי מספיק פעמים לא תהיה לה ברירה אלא לקלוט שהפושעת P-: זו היא, והנעלבת שזועקת את עלבונה זו הנכדה...
מה דעתך?

אגב, לילדה את יכולה להגיד כך: "נכון, לא נעים לך שנוגעים בך כשאת כועסת. סבתא לא הבינה את זה. היא לא התכוונה להעליב אותך. בכל מקרה, גם לסבתא לא נעים כשמכים אותה, אז בבקשה אל תכי את סבתא. אפשר לצעוק, אפשר להגיד לא, אבל אנחנו לא מכים".

בשמת - כל מילה.
רוצה רק להוסיף שכדאי לדבר על זה עם סבתא ברגוע - לעשות הכנה לקראת ההולך לבוא ולא רק בעת הכעס / עלבונות וכל מה שמתלווה אליהם. להכין אותה מראש לכך שהילדה לא אוהבת שנוגעים בה כשהיא כועסת, ושאת מבקשת לכבד את הגבולות של הילדה.
מה שיכול אולי לעזור לאמא שלך, הוא המקום של השמירה על הגוף והתחושות שלה - שאם אנחנו נלמד את הילדה לסמוך על הרגשות של מה מתאים לה / מה לא מתאים לה - היא תדע לעשות את זה גם מול אנשים אחרים, שאולי לא שוחרים את טובתה. (אני יודעת שזו לא בדיוק הנקודה ושחשוב לך לאפשר לילדה את המקום שלה הגבולות שלה ולכבד את רצונותיה מעוד אלף סיבות אחרות. יחד עם זה ראיתי שההסבר הזה עובד טוב עם סבתות. אולי כי זה מוציא את העוקץ מההעלבות ולא שם כבר רק אותן מול הילדה ובינך ובין הילדה, אלא מרחיב את המשוואה).

זאת הסבתא שלא מכבדת את הכללים.
כל כך קשה כל הסיפור הזה, באמת...
היא שייכת לאסכולה הזאת שחושבת שילד בן שלוש וחצי הוא קטן ולא ממש מבין. כשהיא היתה יותר קטנה היא היתה למשל מרימה אותה בלי לבקש וזה היה מטריף את הילדה שלי באמת, היא מאז ומעולם היתה כמו אדם מבוגר בקטע הזה...
אבל מה למשל אם הסבתא מבקשת ממנה לתת לה משהו במקרה שלנו נייר טואלט שהיא עומדת לידו והילדה שלי מסרבת?
לי למשל לא מתאים בכלל לבקש את זה בשבילה...

תגידי לה בתקיפות: "אמא, הילדה אומרת לך שהיא מאוד נעלבה ונפגעה ממך. לא כיבדת את הצורך שלה שלא יגעו בה כשהיא כועסת.
וואי וואי וואי - מתכון בטוח למריבה.
אמא שלי תעלב ברמות על (כן, פולניה!!!) ואחרי זה כל הביקור יהיה רווי במתח.

שאם אנחנו נלמד את הילדה לסמוך על הרגשות של מה מתאים לה / מה לא מתאים לה.
לא ידבר אליה בכלל...כל פעם שאני מתחילה עם הסבר כזה
בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מדברת אל עצמי...

אמא שלי תעלב ברמות על (כן, פולניה!!!) ואחרי זה כל הביקור יהיה רווי במתח.
הקוסמת מארץ עוץ יקירתי, המקום החשוב ביותר הוא המקום שלך פה.
מהתיאור שלך אני רואה, שאת מפחדת ממנה.
את נרתעת מ"מריבה" ומ"מתח" וזאת הדרך שלה לשלוט בך מאז שהיית קטנה. את מפחדת להרגיז את אמא. והיא משתמשת בזה.
אם את תהיי במקום אחר, אז לא יפריע לך שאמא שלך נעלבת. את תראי את זה, בשלווה וברוגע, בתור עניין שלה. נו, ככה היא. בסלחנות: נו, היא תרגע. ואם לא, לא קרה כלום.
במקום זה, את מרגישה אשמה, ואת מרגישה אחראית על הצגות העלבון של אמא שלך. כאילו, את מרגישה שזו אחריותך שכולם יילכו על ביצים לידה "רק לא להעליב אותה".
איך שאני רואה את זה, אם תמצאי את הדרך לעשות סוויץ' פנימי בלב שלך, ככה שלא תפחדי כל כך מהתגובה הזאת שלה, אז לא תהיי כל כך נשלטת על ידי זה, ואז ההצגות שלה לא יפעלו, לא ידרכו לך על יבלות יותר.

_מבחינת הגוף - הכל נורא במתח, הנשימה נעשית מתוחה ומכווצת, החזה מכווץ, יש מתח בשרירי הידיים והבטן - מין דריכות נורא גבוהה

מבחינת ההרגשה - הרגשה של סטרס, כוננות על, דריכות. הרגשה של חוסר סבלנות, הליכה על הקצה.

מבחינת המחשבות - הרבה סביב שליטה וחוסר שליטה, ביקורת עצמית מתערבבת עם חיצונית או אולי נכון יותר לאמר - מתערבבת או נעשית מד חדירה לביקורת חיצונית._

אני לא יודעת אף פעם איך נכון לך להתנהג בסיטואציה מסויימת.
רק יודעת שתמיד, אבל באמת תמיד את יכולה להרגיש אם את נוהגת נכון או לא לפי תחושות הגוף שלך.

(אז בוחרת כרגע להתחיל מהגוף למרות שאפשר גם להתחיל מהמחשבות למשל.)

זה ברור שבמצב כזה של מתח, אין לך אפשרות להרגיש נוח. העניין הוא שברגע שאת מתחילה להרגיש נוח, בדרך נס את גם יודעת מה את צריכה לעשות.
דמייני את עצמך פונה לבן שלך בעניין כלשהו כשאת מתוחה ומכווצת, ודמייני את אותה סיטואציה כשאת רגועה ונינוחה. כל מה שתבחרי לעשות יהיה נעים יותר, נוח יותר, כשאת רגועה, גם אם זו תהיה שמירה על גבול של כללים במקום כלשהוא. (אני מעיזה לנחש שגם בבית את לא תמיד שבעת רצון ממה שקורה וגם שם את מתכווצת, אלא שאין שם גורם נוסף שאת צריכה להרגיש לא נוח כלפיו. ובעצמך יותר קל לך "לפגוע").

הצעה - תתחילי בבית, במקום שאת לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, אלא רק לעצמך.
בשעה שבנך עושה משהו שלא מקובל, שלא מתאים לך, התבונני בגוף. מה את מרגישה. השארי שם, בהתמקדות בגוף גם אם התחושות שעולות אינן נעימות. נסי לא לברוח לפרשנות של התחושות - רגש, זה פרשנות של הרגשה גופנית. מה קורה? מה קורה לכווץ ולמתח בגופך כשאת ממשיכה להתבונן בהם? מה קורה לנשימה שלך? איפה בדיוק את מרגישה את הכווץ והמתח? האם התחושה משתנה תוך כדי ההתבוננות?

ואחרי כמה דקות כאלה - מה קרה לסיטואציה?

כמובן שהצעיר שלנו ישר נמשך לחוטים, למסך המבריק וכו'... ושוב אני לוקחת את זה אישית. אולי זה משהו שאני עושה לא נכון.
כאמא לילד בדיוק כמו שלך (שנוגע, בודק וחוקר כל דבר) אני רוצה לומר לך שאני לא רואה בזה שום בעיה. להפך, אני רואה בזה סקרנות טבעית ובריאה לגמרי, למרות שהיא כמובן דורשת ממני מאמץ לא קטן כשצריך לדאוג שלא יגרום נזק לעצמו או לחפצים (בעיקר של אחרים).
אני כבר רגילה שגם בבתים עם ילדים אני צריכה להשגיח על הברווז הקטן והשובב שתמיד מצליח לפתוח איזה ארון או לטפס על איזה רהיט שילדי הבית לא היו מעלים בדעתם להתקרב אליו.
האמת, לפעמים מוזר לי להסתכל על ילדים מהסוג שלא עושה נזקים. משהו מרגיש לי לא נכון. הסקרנות והחקרנות שלו מרגישות לי הרבה יותר טבעיות...

לגבי ענין הסבתא, אני חושבת שמוגזם לצפות מילד קטן לעמוד בפיתוי של הכריות. הרבה יותר הגיוני למצוא מראש פתרון כמו לשים את הכריות בחדר אחר, או לצאת עם הילד החוצה (אצלנו אנחנו הרבה פעמים יוצאים איתו לטיול קטן בחוץ כשאנחנו מתארחים בדירה, כדי שהילד יוכל להוציא אנרגיות בלי לעשות נזקים).
בכל מקרה אני מסכימה עם הגישה של בשמת, שאת זו שצריכה להדריך אותו ולמנוע ממנו לעשות מה שלא מקובל על המארחים- רק בלי רגשי האשמה, כי את (והוא) בסדר גמור.

"כאן לא עושים כך וכך כי X לא אוהב/ת את זה, לא נעים לה, פוחדת שזה יגרום נזק",
פעם ראיתי במונית שלט שאומר שכאן אסור ללכלך.

את נרתעת מ"מריבה" ומ"מתח" וזאת הדרך שלה לשלוט בך מאז שהיית קטנה.
נכון מאוד.
אבל שלא תחשבי שכל השנים נמנעתי...עכשו פשוט אין לי אנרגיות למריבות..אי אפשר לצאת מזה ע"י שיחה ולכן (מניסיון)
ההמנעות עולה לי בפחות אנרגיה...
אני כן אנסה להשתמש במילים "מעליבה" ו"עלבון" כשאני מדברת איתה ואולי ככה זה יחלחל...

אבל מה למשל אם הסבתא מבקשת ממנה לתת לה משהו במקרה שלנו נייר טואלט שהיא עומדת לידו והילדה שלי מסרבת?
הייתי מדברת על איך אני רואה את הדברים - גם מהמקום שלקח לי זמן ואני עדיין בהליך למידה (אם מתאים לך כמובן) לראות את המקום של ילדה כבוגרת. הייתי שואלת אם גם מחברה שהייתה עומדת לידה היא הייתה מבקשת, או לוקחת לבדה. ואולי קצת אומרת משהו על המקום של ה"תלך תביא" שמצפים מילדים - ואת לא רוצה שיצפו מבתך.
_וואי וואי וואי - מתכון בטוח למריבה.

אמא שלי תעלב ברמות על (כן, פולניה!!!) ואחרי זה כל הביקור יהיה רווי במתח._
נכון. אבל את יכולה להחליט שאת לא מתערבבת במתח הזה. את אומרת את מה שיש לך להגיד ונותנת לאמא שלך את ההזדמנות להפנים את העניין. יכול להיות שבפעמים הראשונות (בואי נגזים ונאמר 10 פעמים. למרות שאני מאמינה שהתהליך יהיה קצר יותר) תהיה אווירה קשה ולא מקבלת. האם היא תנתק את הקשר בגלל זה? האם יש סיכוי (כן, קטן, אבל סיכוי) שהיא תקבל את הדרך שלך? (לא - תבין שזו הדרך הנכונה, שכך צריך לנהוג, אלא תבין שזו הילדה שלך - שכך בחרת לגדל אותה - ושזו הדרך שלך. ואת מבקשת ממנה לכבד את הדרך הזו) כדאי להתחיל לפני הביקור עם קצת הרגעה לעצמך (נשימות, התחברות פנימה - את יודעת. אם את רוצה אפשר גם לפרט) ולשדר לעצמך שזה בסדר שאמא שלך תקבל את הדרך שלך - שהיא מסוגלת לקבל אותה. וגם אם יהיה קצת קשה - זה יעזור לאורך זמן ומעבר לטוב שזה יעשה בקשר שלה עם בתך זה גם ישדרג את הקשר שלכן. מתוך המקום הזה - תרשי לעצמך לדבר איתה על העניין ולהבהיר את הצורך של הילדה, כמו שאת רואה אותו ואת הדרך שבה את בוחרת לגדל את בתך. הייתי מציגה לך גם את הצורך שלה בתמיכה בך בדרך שלך, גם כאשר היא לא מאמינה בדרך. אלא מתוך אמונה בך.
בסך הכל - אני רואה את הדברים מעבר למישור שבין אמך לבתך כמשהו שהוא מאד בינך לבין אמך.

מרגיעון מדהים: "היא לא מקשיבה לך? הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה.

בהקשר של המרגיעון הזה - תנסי להגדיר לעצמך מה את רוצה מאמא שלך (לא מה היא יכולה לתת, אלא מה את רוצה ממנה באידיאלי). אם את רוצה אפשר לתרגל את זה כאן - שלב אחרי שלב - להציב מטרה ולכוון לשם.
בהצלחה !

אחחחחחח איזה דף מרתק...
בהקשר הזה לגמרי יש לי שאלה
(תשתדלו לא להרביץ לי

)
ואם המצב הוא הפוך?
מתארחים אצלי עם ילד שעושה מה בראש שלו ואני בתפקיד השוטרת,
וממש לא מתאים לי?

באו אלינו חברים עם תינוקת בת שנה וקצת, גדולה ומכפכפת
כיפכפה לי את הגדולה (שנגנבה בעיקר מהחוצפה והתחילה לבכות)
ואז הלכה להציק גם לקטנה עם איזה צעצוע גדול.
אמרתי לאמא שלה שזה לא נעים לקטנה שמכפכפים אותה עם הצעצוע,
אז היא אומרת: אז תקחי לה ותחביאי S-:
שזה מצד אחד זה אחלה פתרון, אבל מצד שני למה היא לא אומרת לבת שלה כלום?
כאילו זו איזו מוזרות שלי ...
בגדול לא אכפת לי להיות הגננת, אבל מבאס שכולם יושבים בסלון מסתלבטים,
ואני צריכה גם להגיש גם לכבד וגם להיות עם העיניים בגב...
אוףףףףףףףףףףףףףףףף

אני רוצה לשתף בהתנסות האישית שלי בהצעה של אורנה. כתבת לי על הקטע של הגוף וכתבתי שאני לא ממש מבינה איך זה יעזור. וגם כתבת : אני מעיזה לנחש שגם בבית את לא תמיד שבעת רצון ממה שקורה וגם שם את מתכווצת, אלא שאין שם גורם נוסף שאת צריכה להרגיש לא נוח כלפיו. ובעצמך יותר קל לך "לפגוע". זה קלע בול לנקודה. ואני מבינה שהעבודה מתחילה כאן, אצלי בבית, אצלי בגוף ובנשמה.

והנה הבוקר, לקראת ארוחת הבוקר, כשכולם נחתו עליי עם אלף תביעות (תמרחי לי, תמזגי לי, מים !!! והקטנצ'יק שמצביע על כל מה שברדיוס שלו וצורח "מא, מא מא...") ניסיתי להכנס לגוף שלי ולראות מה קורה לי בגוף. הרגשתי קשר עצום בבטן, מחנק במעלה החזה ובגרון ושרירים בטונוס מוגבר. פתאם הבנתי שאני לא ממש יכולה לנשום כשכולי כל-כך מכווצת. ניסיתי להשאר שם בתחושה הזאת, ופתאם עלתה ממנה בבהירות רבה התשובה. התחלתי להוציא מעצמי קולות. התחלתי לשיר בהגזמה והצעתי לבנים משחק כדורגל ומסיבת ריקודים על השטיח. שמתי לנו מוסיקה שמעודדת השתוללות (ספר הג'ונגל...) והרגשתי איך אני ממש מצליחה לחלולל בתוכי את השינוי. הנה אני חוזרת לנשום, לחייך, הנה המועקה מועפת מעליי ואני פשוט פשוט משוחררת והרבה יותר קלה, זורמת נעימה. ואז, כשהגיע המשבר לגבי מי הבקיע את הגול המכריע ומי יניף את הגביע, אפילו שזה הגיע לרמות שהיו יכולות להתיש פיל, באתי אל הכל ממקום כל-כך הרבה יותר מכיל ורגוע וההשפעה היתה מדהימה.

העניין הוא שברגע שאת מתחילה להרגיש נוח, בדרך נס את גם יודעת מה את צריכה לעשות. בדיוק ככה

אז אני לוקחת על עצמי להיות יותר קשובה לגוף שלי, לשים לב ולאט לאט ללמוד להרפות את עצמי ולהרפות מעצמי.

הילד שלי הוא לא אני
אבל גם:
אמא שלי היא לא אני!

<ה{{}}סימן שאלה אחרי השם זה רק בגלל שאין דף כזה, ואולי הגיע הזמן שיהיה>

ובהקשר הזה עודד, צדקה בעיניי חוה שכתבה: אני מתרגלת את זה לא רק ואפילו בעיקר מול אנשים אחרים ולאו דווקא הילד: בן זוג, אמא שלי, סבתא שלי וכמובן אנשי הקהילה שלי. כשאני מתרגלת הרבה מול אנשים אחרים כבר יש לי נפרדות טובה יותר גם מול הילדים שלי.

איך שאני רואה את זה, אם תמצאי את הדרך לעשות סוויץ' פנימי.
ואני באמת מצאתי את הסוויצ' הזה - כשהייתי בהריון לפני כמה חודשים
לא דיברנו חודש וחצי בערך בגלל שלא הייתי מוכנה לוותר הפעם.
מאז הגבולות קצת יותר ברורים למרות שמאוד קל בתבנית שלנו להסחף למקום הזה שוב...

האם היא תנתק.
פעם היא היתה עושה את זה...ואני הייתי מחזרת...
היום זה כבר לא קורה כי אני לא במקום של לחפש אותה.
נעלבה - שתתמודד...

ולשדר לעצמך שזה בסדר שאמא שלך תקבל את הדרך שלך - שהיא מסוגלת לקבל אותה. וגם אם יהיה קצת קשה - זה יעזור לאורך זמן ומעבר לטוב שזה יעשה בקשר שלה עם בתך זה גם ישדרג את הקשר שלכן.
זה מראה גם על הצורך בעבודה פנימית - בעצם אם נקבל את עצמנו כמו שאנחנו , אם נאהב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, נסלח לנו ונהיה שלמות עם דרכנוכו' יהיה לנו הרבה יותר קל עם הסביבה שלא תצטרך להעמיד לנו את המראה הזאת, הפנימית, כל הזמן.

והקטנצ'יק שמצביע על כל מה שברדיוס שלו וצורח "מא, מא מא...")
אוי! איזו מתיקות! כמו הקטנטנה שלי בול!

מוזר לי להסתכל על ילדים מהסוג שלא עושה נזקים. משהו מרגיש לי לא נכון. הסקרנות והחקרנות שלו מרגישות לי הרבה יותר טבעיות...

למה הביקורתיות?
בדף התמודדות עם ביקורת של הסביבה על אורח החיים מנסים להבין למה מופנת כל כך הרבה ביקורת למי שמנסה לגדל את ילדיו באופן טבעי והנה אחת התשובות.
אמנם הילד שלך הוא לא את, אבל את המסרים הוא מקבל ממך, גם הסמויים ביותר, גם אלו שנאמרים ללא מילים.

אין ביקורת בונה, יש ביקורת!
בואו ננסה (גם אני) להתמקד בעצמינו בלי כל-כך הרבה השוואות.

האמת, לפעמים מוזר לי להסתכל על ילדים מהסוג שלא עושה נזקים. משהו מרגיש לי לא נכון. הסקרנות והחקרנות שלו מרגישות לי הרבה יותר טבעיות...
הוצאת לי את המילים מהפה. וזו צריכה להיות מנטרה שחוזרים עליה בראש בכדי שתגרש את "למה הוא לא מתנהג יפה כמו הילד של x?" כי הוא כן מתנהג נפלא, בהתאם לאופי החקרן והמיוחד שלו.

משהו מרגיש לי לא נכון.
זה כן נכון.
זה נכון להם.
הם נמשכים לדברים אחרים. למשל, הילדה שלי נמשכת למוסיקה, לספרות, ליצירות אמנות (ליצור). אין לה ולא היה לה מעולם דחף להרוס, וזה ממש נכון לה.

למה הביקורתיות?
זו לא ביקורת.
לא התכוונתי "מרגיש לי לא נכון" במובן של "הילד הזה לא בסדר", אלא בפליאה: "איך זה שהילד הזה לא עושה X במצב Y?!".

אלא בפליאה: "איך זה שהילד הזה לא עושה X במצב Y?!".

כי... _זה נכון להם.
הם נמשכים לדברים אחרים._

וכמובן, תמיד זה הילד שלי שעושה את הדבר הנכון, בעוד כל השאר סתם משתוללים

מי שיש לה יותר מילד אחד ודאי כבר יכולה להפסיק להתפלא על הבדלים כאלה...

מי שיש לה יותר מילד אחד ודאי כבר יכולה להפסיק להתפלא על הבדלים כאלה..._ וואלה גם בשעה המאוחרת הזו (מה לעזאזל אני עושה ערה - ועוד במחשב???) אני רואה כמה המשפט הזה נכון. הם כל כך שונים אחד מהשני - וכמה ש{{}}_תמיד זה הילד שלי שעושה את הדבר הנכון, בעוד כל השאר סתם משתוללים, יש גם משהו כייפי ומלהיב בלראות את הילד שלי מדי פעם משתולל ועושה את הדבר הלא נכון. (בייחוד כשהוא כזה שמקפיד לעשות את "הדברים הנכונים")

לקראת ליל הסדר אצל הסבים אני מוצאת את עצמי חוזרת לדף הזה... פתאם קלטתי שאני בלחץ היסטרי ומעירה לילדים על כל צעד ושעל וכשניסיתי להבין מה נשתנה קלטתי שאני מרגישה שתכף אנחנו עומדים לתצוגה ולמבחן ואני, כמו ילדה לא טובה, לא הכנתי שיעורים... רק מה, בזכות הדף הזה ועוד כמה שיחות שהיו לי, חושבת שאלך לי עכשו לעשות שיעורים בכיוון קצת אחר ממה שעשיתי בימים האחרונים. חג שמח

לא יאמן, עברו 12 וחצי שנים. אני עדיין מנסה ללמוד את השיעור הזה מול אותו ילד בדיוק. אין לי מושג מי עוד נמצא באתר כאן. מישהי יקרה אחת כבר בטוח לא אתנו (לא זוכרת כבר איך עושים כאן אימוג׳י עצוב).

רסיסים יקרה,
איזה כיף שנכנסת!
התאומים בערך בגיל של הקטנה שלי. אני שמחה שאת כותבת. בדיוק הבוקר היתה אצלנו אפיזודה הפוכה. הבכור רוצה שאני אחליט בשבילו (בעצם הוא רוצה שאני אחליט מה שהוא רוצה בלי שהוא יגיד במפורש). ואני לא רוצה לשחק את המשחק הזה.
אשמח להמשיך בדיון.

הי רסיסים, איזה יופי שאת פה.
אני זוכרת את הדף הזה במעומעם, ולא מספיקה לקרא אותו עכשיו...
אז קודם כל

ו- @}
רוצה לשתף? מה לא השתנה בתריסר וחצי שנים?

ץ

איזה דף נהדר. גיליתי אותו עכשיו וקראתי הכל במהלך היום. המון פנינים לגזור ולשמור.
תודה רסיסים של אור

(אני לא הנינה שכתבה בדף הזה למעלה)

תודה יקרות, עבר כל-כך הרבה זמן ולא בטוחה שאני בנויה שוב לחשיפה ולשיתוף הזה כמו שהיה אי אז בבאופן.. מפתיעה את עצמי שמצאתי את עצמי פתאם באתר, עכשיו כששישה מתוך שבעת הילדים שלנו כבר לא בחינוך ביתי, 17 שנים מאז שהוצאנו את שני הראשונים מהמעון ויצאנו למסע... חתיכת תקופה!!