היי שקטה

היי שקטה
עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא גיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה
כמו לא עברת אף פעם
כמו לא היית צאימה בנוף המטופח
כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם
כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה
כמו אפשר לשטוח
את הפגיעותמבלי לחשוש מהשפלה
כאילו הפגיעות עצמה הוא סוג של כח
כאילו השלוה היא חוף הבהלה.

היי שקטה
כאילו אין בך דופי
כאילו האויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה.
"רחל שפירא"

כאילו לא היית צרימה בנוף המטופח

טוב אז מאיפה מתחילים...
ארבעה ילדים ,הקטנה בת חצי שנה.
לידה נוקבת מאוד בערב שבת שמשאירה אותי עם הרבה מחשבות ועם תחושת עוצמה.
כמה ימים אחרי הלידה הרגליים מתנפחות , והראש כואב. נוסעת לקופ"ח אין עליה בלחץ הדם ואין חלבון בשתן= זה לא רעלת הריון.
נחה הרבה בבית אבל לשבת החלטנו לנסוע להורים, מרחק שעתיים וחצי מביתינו...
כאשר היינו כבר קרובים, אמרתי לי' שיש לי תחושה לא טובה בקשר לנסיעה הזאת... אבל שבת כבר בפתח ואין זמן לחזור...
מגיעים להורים, הילדים שמחים ,גם סבא וסבתא.
אני פורשת יחד עם התינוקת לחדר צדדי ושקט.
י' מארגן מקלחות מהירות לילדים, אמא שלי עוזרת לו.
פתאום אני שומעת את הבת השניה שלי (4.5)צורחת בהיסטריה מהמקלחת," די די די, ואני לא רוצה.." (מאוד לא אופיינית ההיסטריה). ואת אמא שלי (65) צורחת בחזרה "תפסיקי לצרוח, אם את לא מפסיקה לצרוח את כבר לא הנכדה שלי..." אני רצה לשם עם הראש המתפוצץ והרגליים הנפוחות. ומוצאת את בעלי קפוא מרוב הלם... ואמא שלי מנגבת בכח את הבת שלי שמנסה להתנגד ושתהן ממשיכות לצרוח.
אז גם אני צרחתי שדי עם הצרחות ושמתפוצץ לי הראש, ואמרתי לבעלי שיקח את הילדה משם ויטפל בה הוא.
ניסיתי לדבר עם אמא שלי שלא תכעס על הילדה, ושהיא רק ילדה...
אמא שלי אמרה שגם היא ב"א....וזהו . ניגשתי לילדה שכבר נירגעה בזרועות אבא שלה, ואמרתי לה שהיא בסדר ושמותר לה לא לרצות למשהו אחר יגע בגוף שלה.... האמת גם אני בהלם ולא יודעת איך להגיב....
רק ידענו שצריך להרחיק את הילדים מאמא שלי...
שבת נכנסה, והכל כאילו רגיל בעלי צמוד לילדים לא נותנים לשום אינטרקציה לא מבוקרת לקרות, מנסים לשרוד עד צאת השבת.
ארוחת שבת, היחס של הסבתא לבנים נוטף מתיקות והתעלמות מהילדה... הילדה מנסה לספר לה משהו והיא מתעלמת , אנחנו מנסים להסיח את דעתה (של הילדה).כך גם בשבת עצמה ,וככל שהסבתא מתעלמת כך הילדה מרגישה יותר צורך לרצות את הסבתא. אנחנו מנסים להרחיק את הילדה אבל זה לא הולך. (אפילו בקשה לכוס מים נענתה בהתעלמות ) כשכל הזמן היחס לבנים מפנק באופן מיוחד. בסוף החלטנו שי' יקח את הילדים לכמה שיותר זמן לגן שעשועים וסתם שוטטות (למרות שהיה חם מאווווווווד) . סעודה שלישית , ערבית י' מתפלל בבית , הבדלה ואנחנו בורחים עם חיוכים מאוזן לאוזן ונשיקות.....
מאז לא חזרנו.
זהו, הוצאתי את זה...

מקשיבה

(למרות שהיה חם מאווווווווד) .
כנראה שזה היה מזמן... מה אמא שלך אומרת? לא ברור מה הקטע?

תודה על החיבוקים, זה באמת נעים...
לפני שאני הולכת לישון, החלטתי לשחרר עוד קצת...
האמת , שכמה שהיינו בשוק , המקרה הנ"ל לא באמת היה מפתיע. היתה נורה אדומה.
חודש וחצי קודם היינו אצל ההורים שלי .
שבת בבוקר , קמתי מאוחר, ובעודי מתארגנת שמעתי את אמא שלי אומרת לילדה " אני לא יכולה כל הזמן לשרת אותך.."
בהריוני כי רב ,ובהורמוני כי השתוללו, פשוט בכיתי בצד ודיברתי עם בעלי כי נמעיט לבקר לבקר שם...
אבל כשקרסתי אחרי הלידה...זה היה המוצא הנח ביותר ,וכנראה שנח היה לי להדחיק...
מאז הארוע..
אמא שלי הפסיקה להתקשר כדי לדבר עם הילדים ,מה שהיה קורה לפחות פעם פעמייםבשבוע( הפסקה מבורכת מבחינתינו).
אני בלחץ של אבא שלי התקשרתי פעם בשבוע שבועיים לשיחה ריקנית על לא כלום...
לא באמת ידעתי מה לעשות, נקרעתי בין הצורך שלי באמא, ובין המחוייבות שלי להגן על הבת שלי.
י' הבין את עומק המשבר רק הרבה יותר מאוחר.
חודש לאחר האירוע סיפרתי אותו בקיצור וכבדרך אגב לאחי שכבר מזמן בנתק ממנה . הוא תמך בניתוק שעשיתי( ולא הבין איך לא עשיתי עד עכשיו).
אחרי זמן מה סיפרתי גם לחברת ילדות שמכירה גם את אמא שלי, זה היה קצת מפתיע , שנים לא דיברנו, והיא לא ממש הטיפוס שהייתי משתפת ... והיא אמרה לי דבר ,שהאיר את עניי .לבדוק איך הבת שלי חווה את הניתוק מהסבתא, האם היא לא נושאת איתה רגשות אשמה לא מדוברים...
דיברתי עם הילדה וניראה שלא.אבל מאז היא כן יותר מדברת על זה שהיא מתגעגעת לסבתא ושהיא רוצה שניסע לשם... (בניגוד לאחים האחרים שממש לא מרגישים בחסר) אני מרגישה שזה פתח לה את הלגיטימיות לדבר על סבתא , נושא שפתאום" לא היה מדובר" בבית . מה גם שסבתא לא הגיעה למסיבה שעשינו לרגל הולדת הקטנה.

טוב די אני חייבת ללכת לישון....

פלוני אלמונית, כמאמר השיר חום יולי אוגוסט...
הקטע אינו ברור , סוג של סריטה ...אני משערת שעם הזמן אני אפתח את זה יותר ...
לילה טוב!

אבל מאז היא כן יותר מדברת על זה שהיא מתגעגעת לסבתא ושהיא רוצה שניסע לשם...
גם לדעתי יש מצב שהיא נושאת רגשות לא פתורים בנושא, ולא הייתי מתעלמת.
אפשר לדבר איתה ולהסביר לה למה ההתנהגות של סבתא לא נעימה ולא מקובלת עלייך, ולפתוח שיחה על הנושא.
ככה תעבירי לה גם במילים (ולא רק במעשים) את המסר המעצים שהיא בסדר (אין בה דופי

) ושמגיע לה יחס מכבד.

תודה ההולכת בדרכים...
דיברנו איתה בתקופה הסמוכה לאירוע, על מה שקרה וגם כחודשיים אחרי (אחרי השיחה עם חברה שלי).
היום, יותר מחצי שנה אחרי אני לא יודעת, אם נכון להעיר שדים ממרבצם...
בעלי אומר שהוא חושב שהיא לא זוכרת, לדעתי היא מדחיקה..
בכל מקרה, תמיד טוב לחזק את המסר שהיא בסדר ושמגיע לה יחס מכבד, תודה.

אתמול אחרי שנכנסתי למיטה, הרגשתי כאבים בחזה. כמו ההתכווצויות שיש בבטן אחרי שמקיאים הרבה.
זה מדהים איך בזמן האחרון הנפשי והפיזי כ"כ מתערבבים לי..

המשך הסיפור ובו ההסבר של הסבתא ואיך פתאום התעוררו שוב הדברים...
האמת שמאז שזה קרה אני חשה תחושת יתמות קשה ,אבל איך שהוא הצלחתי לחיות איתה.
לפני בערך חודשיים ,אחיין שלי מתקשר אחרי שכבר נירדמתי, ומספר שהוא התארס....אני הייתי רדומה ועניתי לו מתוך שינה שאני ישנה.. (ממש יבשתי אותו).
האחין הזה גר קרוב להורי ובקשר ממש טוב עם אמא שלי.
למחרת אני מעכלת את הבשורה ומבינה שאאלץ לפגוש אותה ועוד עם הילדים...
אני מתקשרת אליה לעוד שיחה סתמית ומברכת במזל טוב, היא מגיבה בתגובה מקטרת ,משהו כמו "יש כאלה שיש להם רק סבתא אחת.."
בהתחלה אני לא מגיבה, חשבתי בהתחלה שהיא רק נעלבה מזה שלא סיפרו לה, לפני אבל היא חוזרת על המשפט...
אז דיברנו על זה...
באופן מאוד צפוי היא זכרה את הדברים מאוד אחרת ממני ,אבל מה שהדהים אותי זה ההדחקה להתנהגות הקשה לבת שלי, למשל היא לא זכרה שהיא אמרה לילדה שהיא לא נכדה שלה יותר, ולהתעלמות שלה מהילדה. המסר העיקרי שלה היה שהיא נעלבה שצעקתי ושהיא רצתה רק לעזור, ובעיקר שנמאס לה שאני בולשת אחריה מה היא אומרת או עושה לילדים. אני התנצלתי שפגעתי בה והסברתי שהצעקות לא היו מופנות דווקא אליה שאני מאוד מעריכה את כל העזרה שהיא עוזרת לנו, ושאין לי שום כוונה לחנך אותה אבל, וכאן מגיע אבל גדול... אני לא מרגישה שאני יכולה להרשות לעצמי לא לעמוד על המשמר כשהיא עם הילדים והאירוע הוא בשבילי הוכחה. (אמרתי את זה יותר בעדינות , אכל בצורה מאוד ברורה) .
היא אמרההיא לא מוכנה יותר להשפיל את כבודה גם במחיר הקשר עם הנכדים. מאז לא דיברנו.. לא יצא ולא התאמצתי...
כמה שבועות אני עוד מצליחה להדחיק את זה, אבל הנה מתקרבת לה מסיבת האירוסין. ואני חוטפת דלקת גרון קשה עם התפרצות ראשונה של הרפס בכל חלל הפה ובגרון. (זו היתה אחלה דיאטה!). לוקחת אנטיביוטיקה, אציקלווויר אסור בהנקה. הולכת לדיקור ורפלקסולוגיה המטפלת מסבירה לי שרואים חסימה ב"קשר" ושאני חווה סטרס קשה.
בסוף מצאתי איזה תרוץ ולא הלכתי למסיבת ארוסין , לא הייתי מסוגלת... (עצוב..)
החתונה מתקרבת ומזה אני לא אוכל להתחמק....

נשמע ממש קשה.

בקריאת הסיפור, עלתה בי תחושת חמלה כלפי אמא שלך.

ברור שהיא ממחיזה, דרך ביתך, איזשהו מקום שחור כלפי עצמה

זה לא אומר שבתך חייבת להיות שם, כמובן.

בעילום, תודה. היא באמת ראויה לחמלה. באתי לכתוב עלאמא שלי וחייה,ועל זה שמעבר לכאב ולעצב אני לא באמת כועסת עליה.
ואת כבר עלית על נקודה מרכזית מבין השורות....

אמא שלי
בכל הסיפור עד כאן, היה לי מאוד לא קל לכתובאת הביטוי הזה," אמא שלי" ולכן ברחתי מדי פעם כינוי הסבתא. אבל עכשיו כשאני באה לספר עליה ועל חייה , פתאום הביטוי הזה מכיל המון אהבה וחמלה.
הילדה השישית אחרי , חמישה ילדים שמתו משעלת בחודשי חייהם הראשונים (אני לא חושבת שהיה משהו שעבר את גיל חצי שנה). הראשונה ששורדת.
אבא שלה נדר לצום כל שני וחמישי עד שיוולד ילד שישרוד, גם אחרי לידתה הוא ממשיך לצום מתעלם מהולדתה עוד שנה וחצי עד שנולד בן.
עד יום מותו היא חשה שהוא כועס עליה שנולדה בת.
אמא שלה מפחדת באמת להקשר ונוהגת בה בריחוק.
כל סיפור ההשרדות שלה הוא ביזרי משהו...
גם היא חולה בשעלת אמא שלה "מוכרת " אותה לאישה אחרת כדי לשנות את מזלה. אמא שלי חולה מאוד, אמא שלה במר יאושה משכיבה אותה על מחצלת בחדר וסוגרת את הדלת, לא מרשה לאף אחד להכנס לשםבמהלך הלילה, במחשבה שאם תשרוד את הלילה כנראה נידונה לחיים ואם לא כנראה גם היא תצטרף לאחיה...
כנראה מהבכי והצרחות, משהו משתחרר והיא שורדת.
אחות גדולה מבין שבעה אחים.
אבא שלה אדם חשוב בקהילתו,אלים לאשתו ואליה, סבתא שלה אמא של אביה גרה איתם וממררת את חיי אמא שלה ואת חייה, היא מכנה אותה זונה...
אמא שלי עוד זוכרת איך הסבתא חילקה לכל הילדים ענבים וכאשר היא בקשה גם, הסבתא סירבה .אחרי שש שנות לימודים היא יצאה לעבוד במשק בית, ואת כל המשכורת העבירה לאביה.
אמא שלה ברחה מספר פעמים מהבית ואז בנוסף לעזרה בפרנסה, גם עול הילדים הקטנים היה נופל עליה. ועם כל זה היא המשיכה ללמוד בכוחות עצמה וסיימה 12 שנות לימוד וסמינר למורות.
היא עוד זוכרת איך כל שנה היו קונים רק לאחיה בגדים, היא מעולם לא קיבלה בגד חדש, עד שהתחילה ליקנות לעצמה ולאחיה בגדים...
גם אחרי שהתחתנה עם אבי היא פחדה פחד מוות מאביה, אבא שלי שניסה פעם להבין את היחס נענה בזילזול. גם באחותי הנכדה הראשונה הוא לא הכיר, עד שנולד אחי השני וגם אז הוא התיר רק לו להכנס לחדרו...

וואו. זה היה בארץ?

מה היה היחס אליך בילדותך?

ולעצם העיניין-נראה שאת עשית הרבה מאד ריפוי, בניתוק שרשרת הסבל, ובאיך שאת מגינה על בתך.

השלב הבא זה להתחזק מבפנים ולאפשר גם לדמותה של אמך להיות מי שהיא כאשר זה פחות משפיע עליך.

(לא בטוחה כמה זה אפשרי בתקופות ברוכות הורמונים כמו אחרי לידה...

)

ולעצם העיניין-נראה שאת עשית הרבה מאד ריפוי, בניתוק שרשרת הסבל, ובאיך שאת מגינה על בתך.
מסכימה עם ב עילום.
מקשיבה לך.

בעילום ונגיעה רכה אתן מקסימות! הלוואי שהייתי בטוחה שאני באמת מנתקת את שרשרת הסבל...
אחת הסיבות שגרמו לי לפתוח את הדף הזה היא שבשישי שבת לא הפסקתי לצרוח על מי שרק עפעף לידי (מאוד הזכרתי לעצמי את אמא שלי).
מה שקצת נותן לי תקוה זה התגובות של הילדים שלי (ושזה לא קורה הרבה..).
כשראיתי שאני כבר לא מצליחה לשלוט בעצבים אז ביקשתי מהם לשחק בחדר שלהם...
הבן הגדול אמר: "אמא, את מרגישה שאת רוצה קצת להרגע?"
והשניה אמרה לי אחרי "דווקא היה לי נחמד, היה לי קצת זמן לעצמי לעשות מה שבא לי....
לשלישי זה בכלל לא הזיז...
הדהימה אותי הבריאות הנפשית שלהם להבין שלקושי שלי ולצעקות שאני צועקת ( גם עליהם..)אין כל קשר אליהם... שזה רק השלי.
וזה בהחלט מאבא שלהם.
לי לא היתה את ההבנה הזאת בילדותי....

עירית_לוי

ולעצם העיניין-נראה שאת עשית הרבה מאד ריפוי, בניתוק שרשרת הסבל, ובאיך שאת מגינה על בתך.
גם אני מסכימה עם מה שכתבה ב עילום.
את הפסקת את שלשלת הדיכוי.
את לא מאפשרת יותר את הדיכוי - לא שלך ושל הרגשות שלך, ולא של בתך ושל הרגשות שלה.

האתגר הגדול הוא כיצד לעשות זאת, כיצד לא לאפשר לה להחליש אתכם, ובו בזמן לחוש חמלה ולא כעס. כיצד להציב את הגבול, ובו בזמן להמשיך לנשום כשאמך בסביבה, ולא להיות משותקת מפחד ומכעס.

שאלת כיצד להעצים את עצמך ואת בתך.
אני חושבת שאם תתחילי לברר עם עצמך מה נדרש לך מול האתגר הזה - מה את צריכה כדי להצליח לשהות בחברת אימך (למשל בחתונה המתקרבת) מבלי לפחד ומבלי לכעוס - את תגלי גם מה נדרש לך כדי להעצים אותך, אתכן.

בשלב הראשון את יכולה לבדוק - מהו הדבר או מהם הדברים שהכי מפחידים אותך מול אמך? מה את מפחדת שיקרה? מה את מפחדת להרגיש?
תכתבי כל מה שעולה, מהבטן, גם אם זה לא נשמע הגיוני. תני לרגשות קצת לדבר.
אם את יכולה כמובן. ולאט לאט.

ולשאלותיך בעילום..
אמא שלי עלתה לארץ בגיל 4, כך שהרוב היה בארץ.
נולדתי הרבה אחרי שסבא שלי נפטר כך שלא הכרתי אותו.
סבתא שלי זכורה לי כאדם נעים שהיה נחמד לבקר אותו ולדבר איתו . הקשר איתה לא היה עמוק במיוחד. בבגרותי היא כבר היתה דמנטית.
מבחינת הקשר של אמא ושלי- זה כבר ארוך ומורכב (כמו גם עם כל אחד מילדיה).

בהחלט ניתקת את שרשרת הסבל
אחרי לפחות שני דורות ידועים שבהם המסר היה שלהיות אישה/ נקבה זה פשע שעונשים כבדים בצידו
את כבר מעבירה לבתך את הידיעה שהיא נפלאה אהובה וחשובה - בדיוק כמו שהיא @}

עירית, תודה!
בהתחלה המושג "פחד" קצת עורר בי התנגדות.
אבל כשאני נותת לו לרחף סביב, אני מוצאת לו הד.
אני פוחדת שהילדה תרוץ אליה בהתלהבות והיא תתעלם ממנה, וזה יפגע בילדה פגיעה כזאת שלא שוכחים כמו שאמא שלי זוכרת שסבתא שלה לא רצתה לתת לה ענבים.
אני חושבת שאני יכולה לעשות הצגה ולקשקש ולדבר ואפילו לתת נשיקה.אבל אני פוחדת ברגע שמשהו בהצגה הזאת ישתבש , זה יהרוס את כל חומות ההגנה שבניתי סביבי בכאב היתמות הזאת בתחושת חסך האם.
אני מפחדת שאבא שלי , בשם קדושת הסולחה יחייב את הילדים שלי בלי שאשים לב, לגשת לאמא שלי. ( זה למשל סוג של סיבוך).
אני לא חושבת שאני מרגישה כעס על אמא שלי אבל רק המחשבהשאבאשלי ינסה לעשות כזה דבר גורמת לי לכתוב בכ"כ הרבה כעס שאני כמעט שוברת את המקשים!

ההולכת תודה! לא תיארתי לעצמי כמה אמיתית הנחמה שאפשר לקבל מהתמיכה פה.

אני מפחדת לגלות שאני לא יכולה להגן על הילדים שלי כמו שהייתי רוצה להגן עליהם וכמו שהייתי רוצה שיגנו עלי.

חשבתי על זה שאני מעולם לא חשתי אהובה יותר או פחות כי אני בת...
אולי בגלל שהייתי בת זקונים...
אבל אצל אחיינים שלי בהחלט מצאתי אצלה העדפה בולטת לבנים. גם לבת שלי (המדוברת ,לא זאת שנולדה עכשיו) היא לא ממש התיחסה עד שהיתה בת שנה וחצי ,כאילו לא זכרה את קיומה , שאלה רק על הגדול ,קנתה מתנות רק לגדול....

נראה שאת עשית הרבה מאד ריפוי, בניתוק שרשרת הסבל, ובאיך שאת מגינה על בתך.
מסכימה עם הכותבות לפני. את עושה עבודה קדושה.

אני מפחדת לגלות שאני לא יכולה להגן על הילדים שלי כמו שהייתי רוצה להגן עליהם וכמו שהייתי רוצה שיגנו עלי.
מזדהה מאד עם הפחד הזה.

משהו לגבי אפשרות של פגיעה מסבתא

את מביטה בסיטואציה (נאמר שבתך ניגשת לסבתא במלוא חינה ותמימותה והיא קרה אליה ו/או תוקפנית כלפיה) בעיניים שלך כילדה מול אמא.

לא בטוח שהבת שלך כל כך תיפגע מזה.

איך אני אומרת לבת שלי לגבי הסבא שלה (אבא שלי) והערותיו (אותן הערות שאותי, כילדה, היו גומרות): זה מי שהוא. הוא איש כבר מבוגר וככה הוא חושב ומדבר, זה לא קשור אליך אישית.

מצ'רה, תודה!
אני חושבת שזה פחד שמשותף להרבה הורים...
מכירה את שיר המשמר שכתב אלתרמן לבתו תרצה אתר, ואת שיר התשובה שלה- "שיר הנשמרת"?
הם לא מפסיקים להתנגן לי בראש מאז אתמול,כשכתבתי את זה (שיר הנשמרת בביצוע של נורית גלרון ).

ב עילום , אני יושבת כמה דקות מול התגובה שלך, ואת יודעת מה?
אני חושבת שאת צודקת!
כמה פשוט ,ככהאמיתי.
איזה הקלה, תודדדדדדדדדדה!

אני רק תוהה למה לאפתחתי את הדף הזה קודם...

חשבתי לכתוב היום עלי ועל אמא שלי לאורך השנים, אבל פתאום נחתה עלי כזאת עייפות ( טוב לא נחתה, נולדתי איתה) אז אני פורשת לישון.
תודה לכול המחזקות, המחכימות, והמחבקות....,
לילה טוב ורגוע.......

עירית_לוי

זה יהרוס את כל חומות ההגנה שבניתי סביבי בכאב היתמות הזאת בתחושת חסך האם.

כן.
בדיוק!
בנוסף לפחד שבתך תחווה את אותה פגיעה שאת חווית - ישנו הפחד לפגוש שוב מחדש, כבוגרת, את הכאב הנורא והישן ההוא. כאב של פצע שעדיין מדמם ושנקבר מתחת להרבה שכבות של "פלסטרים". כיסית אותו על מנת שתצליחי לתפקד ולשרוד בתוך החיים מבלי לחוש כל הזמן כאב בלתי נסבל.

תראי, את נושאת בתוכך פצע ישן, פצע של 'היעדר אמא שאוהבת אותי ומקבלת אותי כפי שאני'.
אני נוטה להניח שעד היום הפצע הזה לא טופל כראוי, לא קיבל מענה וריפוי. ואני מניחה שהסיבה לכך היא שזה היה מכאיב מדי לגעת בו.

התקרית עם בתך, ובעקבות כך פתיחת הדף הזה וכל התמיכה שאת מקבלת בו - הם הזדמנות עבורך להסיר לאט ובעדינות את כל שכבות הפלסטרים - על מנת לרפא את הפצע. על מנת להפסיק להסתובב בעולם עם כל כך הרבה כאב בתוכך. על מנת להפסיק להיזהר כל הזמן שלא להתנגש במשהו שעלול להכאיב, שעלול להזכיר לך שהפצע שם.

עד היום את נזקקת לכל אותם פלסטרים כדי לתפקד, כדי לבנות לעצמך חיים אחרים ובריאים. וטוב שיצרת לעצמך את ההגנות הללו. הן היו חיוניות לך.

אני מניחה שהיום הנושא הזה עולה כעת אל פני השטח - רק משום שאת כבר בשלה להתחיל להסיר את ההגנות, בשלה לרפא את הפצע, וחסונה מספיק מבפנים על מנת לעשות זאת.

מה שקורה לך כאשר את מסתובבת בעולם עם פצע שנותר פתוח (גם אם הוא מכוסה היטב) זה שאת לא חופשייה לגמרי: יש מקומות שאליהם את לא יכולה ללכת (כרגע: בית הורייך ואירועים משפחתיים). יש מקומות בהם את הופכת למשותקת. ויש מקומות בהם הכאב מציף אותך ולא משנה כמה הגנות הצלחת לבנות. הפצע הזה זולל מהחופש שלך להיות ולהתנהל בעולם.

אחד הדברים שגוזלים מאיתנו את החופש שלנו הוא הזדהות יתר.
אני מניחה שהפצע הזה גורם לך להזדהות כזאת עם בתך. כאשר את נקלעת לסיטואציה ש"מגרה" את הפצע ומזכירה לך את קיומו - את נזרקת אחורנית בזמן וחווה אותה כמו הילדה שהיית ולא כמו האישה שאת היום. או כמו שתיארה ב עילום בדיוק רב: את חווה את הסיטואציה מנקודת המבט של ילדה שנפגעה. בדיוק בגלל ההזדהות הזאת קשה לך לעמוד מול אמא שלך בצורה שלווה ועניינית ולהגן על בתך. בדיוק בגלל זה את מוצאת את עצמך משותקת וחסרת אונים. נקרעת בין הכאב העצום לבין הרצון להגיב בקור רוח.

כדי לצאת למסע הזה של ריפוי והתחזקות - נדרש לבדוק האם יש בך את המוכנות והסכמה לטפל בפצע הזה? האם את מסכימה לפגוש כיום, כאישה בוגרת, את הכאב הישן הזה על מנת לשחרר אותו מתוכך?
זה לא משהו שיכול להיעשות בכוח אלא רק בעדינות רבה ומתוך הסכמה פנימית אמיתית. אז לאט לאט. בלי לחץ ובלי לדחוק בעצמך.

מה דעתך? זה מדבר אלייך?
תראי מה עולה לך מול הדברים שכתבתי ונוכל להמשיך משם, לכל כיוון שיהיה לך נכון.

עירית- מאד מתחבר לי הדימוי של הפלסטרים. בעיקר כי ,להבדיל מדימוי של קליפות בצל או חומות הגנה- כאן ברור שזה לא חלק ממי שאת. אלו פשוט פלסטרים שעזרו קצת לפצע פתוח.... ובדרך כלל מסירים אותם בלי הרבה התקשרות רגשית וזהותית (אף פעם לא הרגשתי שאיזהשהו פלסר=אני ) אם הם לא נופלים לבד...

ול היי שקטה (אני מאד אוהבת את השיר הזה):

הלוואי שיכולתי לספר לך שאחרי שיום אחד הוארו עייני בתובנות לגבי הסיפור בחיי.... אז חיי השתנו לבלי הכר, הדיכאון נעלם כלא היה, וכו וכו אני אוהבת את עצמי ואת חיי והכל נפלא ואין נפילות.

הלוואי

זה לא כך. אבל זו חתיכת דרך ולפעמים, ככה , ברגעי חסד, אני מביטה לאחור ואומרת... יוווווו איזה דרך מדהימה עשיתי עד כאן.

לפי הפירורים שנתת כאן לגבי סיפורך... יש לך חתיכת דרך....

והיא טובה
והיא הדרך שלך.

עירית ובעילום שוב תודה רבה!

נשפך לי נס קפה על המקלדת, והיא יצאה מכלל פעולה ולכן לא הגבתי עד עכשיו. מאז קרו שני דברים טובים:

אני בגמילה מנס קפה
התאוששתי מהעומס הרגשי שבפתיחת הדף.

לפני שאני מגיבה....
ביום שישי שעבר עברנו ליד צומת מרכזית באיזורנו ,(בדרך הביתה עם עצירת בניים קצרצרה,) ועצרנו לטרמפיסטים...
בצומת עמד בחור, נראה חוזר בתשובה ושאל האם המקום שאליו היינו אמורים להגיע בעצירת הבניים יעזור לו להגיע לכיוון שאליו היינו אמורים להמשיך הביתה. שאלתי אותו לאן הוא צריך, והוא ענה שהוא עדיין לא יודע, הוא מחפש מקום להיות בו בשבת. סגרנו את החלון והמשכנו קצת ואז בעלי אמר: בואי נזמין אותו לשבת...
אני לא הייתי מסוגלת, החרדה שגבר זר ישן בית שבו הבת שלי תשן גם אם בחדרים רחוקים זה מזה, לא נתנה לי...
פעם לפני שהיא נולדה הייתי עושה דבר כזה חופשי.( כמובן לא נשארת איתו לבד).
גם כשחבר של בעלי בא לשון אצלינו לא ששתי ושמחתי מאותה סיבה.
י' אומר שהחרדה שלי קיצונית ולא כל גבר הוא סוטה ופדופיל...
הצורך להגן עליה( כמו גם על כל הילדים שלי, אבל עליה בעיקר מהבחינה המינית) הוא ממש שריטה .
כשהיא נולדה,משהי אמרה לי שילדות יפות זה כאב ראש...

ברחתי מהבית בכיתה י חזרתי אחרי חצי שנה. זה יצר פצעים, פתח פצעים, ובהחלט גם התחיל את תהליך הריפוי. בעיקר כי גיליתי שהסביבה התומכת מסביב היא פלסטרים (במקרה הטוב) והבן אדם היחיד שבאמת יכול לעזור לי זה אני. בזמן אמת אין לי הורים, ואין לי אחים, וגם אין לי חברות. זה היה מאוד מוקדם לי לגלות את זה, ובהחלט מרסק. אבל משם התחילו החיים החדשים שלי...
ובחיים החדשים כבר הרבה פחות פחדתי לדבר, והייתי עצמאית . החיים שלי כבר לא היו כמו קודם גם לא הטוב שהיה.
מדי פעם היו פיצוצים ושתיקות ארוכות , אבל כשהיה דיבור הוא היה יותר פתוח וישיר ופחות מפוחד...
אחרי שהתחתנתי חלה התקרבות גדולה, הרגשתי שהיא השתנתה, אחותי פתחה מולה דברים ,והיה נראה שהיא לוקחת את זה ברצינות, שהיא יותר מודעת ,וגם הגיל עשה את שלו והיא מאוד התרככה. ולנכדים היא משהו אחר...

עירית-אני כותבת בלי לערוך ולסדר מה שעולה לי מקראה של תגובתך.
בהחלט יש את הפחד לפגוש שוב את הכאב הישן.
שנים חיפשתי אמא בכל דמות אישה מבוגרת.
כל דמות אישה מבוגרת שאחראית עלי יוצרת בי יראה
יש לי הרבה כבוד ויראה מאנשים מבוגרים ממני יראהמשתקת
הפצע הזה בהחלט מפריע לי להתנהל בעולם.
ומעניין שברווקותי כמעט ולא הרגשתי שזה מפריע לי, אבל האימהות ( אני מקוה לא לשכוח לפתוח את זה..)והקירבה שנוצרה הורידה את סף הרגישות, והיום אני בהחלט מרגישה כמה זה כל הזמן ברקע שלי.וכמה זה מפריע לי להתקדם בחיים.
אני מזדהה מאוד עם מה שכתבת בהזדהות יתר ( למרות שבהתחלה זה קצת יצר אצלי התנגדות כי זה מתאר תגובה פוסט טראומתית.)
אני מרגישה שיש כאן רובד נוסף של צורך אמיתי להגן על הבת שלי. צורך שלי, וצורך אמיתי כי היא באמת יכולה לפגוע בה. בעילום באמת פתחה לי את ההבנה שהפגיעה שלה תהיה בעוצמה פחותה, מהתסריטים שבניתי לי בראש וכן גם אם תהיה פגיעה, זה יהיה עוד מקום לדיאלוג על סבתא ואנחנו. בתקוה שלפגיעה הזאת יש התחשלות בצידה.
אני עוד חושבת על משל הפלסטרים....
אני כבר מרגישה שעצם פתיחת העיניין, עוזר לי להביט ביותר חיוך ויציבות פנימית לעולם.
בעילום- את פשוט מקסימה.... ברכת הדרך גם לך!

עוד דבר טוב שקרה בזמן שלא יכולתי לכתוב הוא שקנינו את הדיסק של עמי בניון...
המילים של מרים בניון

" באתי לאמר דבר
אינני נקית כפים
השתדלתי אולי לא די
אך אין לי צורך עוד
בנפילות בפסיחות בהיות
חסרת נשימה ומתבוננת
הימים עשו אותי רחוק
מסך כל החלקים. יש מי שנזקק
לקולי לשמחתי למה שהספקתי
שפתי דלה והולכת ממד מממד נגרע
לא אוכל לסכור עוד משברי בהירות חדה
מתערבלים פנימהבכמוסה. באתי למסור
כדין, כמידת ליבי הנשבר מגעגוע למה שאתה
איתי שלא תשכח שאני תודה.

_נשפך לי נס קפה על המקלדת, והיא יצאה מכלל פעולה ולכן לא הגבתי עד עכשיו. מאז קרו שני דברים טובים:

אני בגמילה מנס קפה_

עירית_לוי

_שנים חיפשתי אמא בכל דמות אישה מבוגרת.
כל דמות אישה מבוגרת שאחראית עלי יוצרת בי יראה
יש לי הרבה כבוד ויראה מאנשים מבוגרים ממני יראהמשתקת_

תראי איך יש בך בו-זמנית משיכה גדולה לחזור ל"זירה" בה כל זה התרחש, וגם פחד גדול לחזור אליה. משיכה לרפא את הפצע, לחוות חוויה אחרת, מתקנת - אבל גם פחד להתקרב אליו, ופחד מפני האפשרות שהפצע ייפתח. את כמהה לחוויה של קבלה שלך כפי שאת, ובאותה נשימה את חרֵדה משחזור חוויית הילדות של אי הקבלה.
.
.
אני כבר מרגישה שעצם פתיחת העיניין, עוזר לי להביט ביותר חיוך ויציבות פנימית לעולם.

זה נהדר.
תחושת היציבות הפנימית הזאת היא חשובה.
היא נקודת מוצא מצויינת לטפל במה שאת רוצה לטפל בו.

מה שאני מציעה בנקודה הזאת, זה לבדוק עם עצמך האם את מסכימה להפסיק לברוח ממפגש עם הכאב הזה?

אני אסביר את הכוונה:
בואי נניח שרוב חייך הבוגרים היית במצב תמידי ולא מודע של בריחה ממפגש עם הכאב. הכאב היה זה שנתן את הטון: הוא רדף ואת ברחת. היית כמו אסירה שלו. לא היית חופשייה משום שהיית עסוקה בבריחה שלך. עכשיו, תארי לעצמך שיום אחד את עוצרת, מפסיקה לברוח, מסתובבת אליו, מישירה אליו מבט ומתחילה ללכת לקראתו.

באותו הרגע את בעצם מתחילה לשנות את כללי המשחק. את מתחילה לתת את הטון.
את הופכת מאסירה של הסיטואציה למובילה של הסיטואציה.
וזה בעיני המפתח שלך לחופש מול פצעי הילדות שלך. ההסכמה להפסיק לברוח. ההסכמה כן לפגוש.

כדי ליצור את ההסכמה הזאת צריך, כרגיל, לבקש אותה בעדינות, מתוך חופש לקבל גם סירוב.
את מבקשת אותה מהמערך הרגשי שלך, שהוא עדין וענוג וחשוב להתייחס אליו בכבוד וברכות.

אם מתאים לך, את יכולה להסתובב כמה ימים עם השאלה: "האם אני מסכימה להפסיק לברוח ממפגש עם הכאב הכי עמוק שלי?"
רק לשאול, בלי ללחוץ על עצמך להגיד 'כן'. לשאול את השאלה ולחכות לתשובה האותנטית שתעלה. בלי לשפוט את הסירוב אם עולה כזה. להבין שאם עולה סירוב יש לו תפקיד חשוב כמנגנון הגנה.
ולתת הזדמנות לעצם המפגש שלך עם השאלה לעשות את שלו.
לאחר מכן, אם וכאשר תעלה ההסכמה - אוכל להנחות אותך כיצד לפגוש את הכאב בצורה שתעצים ותחזק אותך, בצורה שלא תטלטל אותך כל כך, ותאפשר שחרור וריפוי של הפצע.

עירית , לא הגבתי עד עכשיו, הסתובבתי עם הדברים שלך בבטן, הייתי די בטוחה שהתשובה היא "כן" אבל כדי לדעת בוודאות הייתי צריכה לבדוק את עצמי בחתונה. לפני בערך שבוע העירה לי הבוסית שלי בנושא שקשור לעבודה על כך שאני צריכה לנהל את הסיטואציה ולא שהסיטואציה תנהל אותי. וזה בעצםמה שגם את אמרת לי ...
הלכתי לחתונה בתחושה שהולך להיות שמח וכיף, ובהחלט ניהלתי את הסיטואציה עם חיוכים נשיקות וגבולות מאוד ברורים, הרגשתי שהגישה החדשה מאוד בלבלה את אמא שלי ,בעיקר שהילדים סירבו לגשת אליה והתיחסו אליה בריחוק.
אבל לי ולילדים( ובעיקר לבת) זה המחיש את המסר שזאת סבתא ואלו אנחנו, אנחנו אוהבים ומכבדים אותה אך לא מסכימים עםההתנהגות שלה.
"אין בנו דופי"...
אז כן ,אני חושבת שאני מוכנה לשלב הבא במסע.
ותודה גם לך ב עילום, על השיתוף והעזרה בתהליך... (ולכל המחבקות האחרות)

עירית_לוי

המסר שזאת סבתא ואלו אנחנו, אנחנו אוהבים ומכבדים אותה אך לא מסכימים עםההתנהגות שלה.

נפלא!
כל הכבוד לך על הסוויץ'.
מה שאיפשר אותו זה שאת הסכמת, בתוכך, ברמה הכי עמוקה, להתעמת עם הכאב שלך. הפסקת לברוח ממנו.

בזכות זה שהפסקת להיזהר מלפגוש את הכאב, ושהפסקת ללכת על ביצים - את הפסקת להיות מוּבלת והפכת לבעלת הבית של עצמך, וכאמור - גם בעלת הבית של הסיטואציה.
זה מהלך שדורש אומץ ונחישות, ושדורש מודעות וחוסן פנימי. בקיצור, את יכולה לחייך לעצמך בגאווה.

מה שאני רוצה להציע לך כעת זה לקחת את המפגשים עם הכאב צעד אחד קדימה.
זה אומר לפגוש אותו מעתה לא רק כדי להתמודד איתו ולהפוך חסינה מולו - אלא גם כדי לשחרר אותו מתוכך. לשחרר את המשקע שהתיישב בתוכך לפני שנים ושזולל היום מהחופש שלך. לרפא את הפצע.

התרגול שיכול לתמוך בזה הוא בכל פעם שאת פוגשת את הכאב, בכל פעם שאת מרגישה אותו - ליצור הקשר של ניקוי ושחרור. מיד אסביר.
זה תרגול שאת יכולה לעשות בכל מפגש עם אמא שלך, או בכל שיחת טלפון איתה - אבל גם (ואולי כרגע בעיקר) כאשר את סתם חושבת עליה. בכל פעם שאמא שלך גורמת לך (או מאפשרת לך, תלוי איך מסתכלים על זה

) לפגוש את הכאב.

מנקודת מבט מסויימת כל מפגש שלך עם אמא שלך משמש קצה חוט לפצע שיושב עמוק בתוכך. ללא האינטראקציות איתה לא היית באה במגע עם הפצע ולא היתה לך הזדמנות אותנטית לרפא אותו. לא היתה לך גישה כל כך ישירה אליו. לכן, בכל פעם שאת פוגשת את אמא שלך ואת הכאב הזה - יש לך הזדמנות לריפוי, שחרור וניקוי. הזדמנות שהיא כפי הנראה לא נעימה, אבל היא חשובה ומצמיחה.

ואז - בכל פעם שהכאב צף – את יכולה לומר לעצמך: "אני פוגשת עכשיו את הכאב הזה על מנת לשחרר אותו מתוכי. הוא עלה על מנת שאוכל להתנקות".

משפט כזה, צורת חשיבה שכזאת, הופכת אותך מיד לבעלת הבית של הסיטואציה.
במקום להיות קורבן חסר אונים שהכאב התקיף אותו וטילטל אותו – את הופכת לבעלת הבית של הכאב שהזמינה אותו לפגישה כדי להראות לו את הדלת. בעלת בית שהסכימה שהכאב יעלה מהמרתף אל קומת הכניסה, כדי לצאת החוצה.

כאשר את פוגשת את הכאב בצורה כזאת, מתוך הקשר שכזה - זה עולם אחר לגמרי. כל החוויה שלך היא אחרת. התפיסה העצמית שלך היא אחרת. וכמובן שכך את גם באמת יוצרת ומאפשרת ניקוי אמיתי. בכל פעם עוד קצת. טיפה ועוד טיפה.

מה דעתך? מתאים לך לנסות?

אם את צריכה הבהרות והרחבות תגידי.
ושוב – כל הכבוד. ממש!

פגישות וטלפונים עם אמא שלי בשלב זה -אין
הידיעה שהילדה ידעה "להגן על עצמה" וליצור חיץ בינהם גם ללא הכונה ישירה,הורידה משמעותית את סף החרדה כך שהדבר הפך לפחות טעון גם לגבי.
הייתי רוצה לנסות את התרגיל הזה בליווי שלך...
המחשבה שלי על אמא שלי מעלה בי עצב פטרוני עליה- איך במו ידיה היא הורסת לעצמה את הטוב שיש לה. תוך כדי כתיבה עולה בי סיטואציה מהחתונה...
" כשהגענו הלכתי יחד עם הבת שלי להגיד לה שלום ולתת נשיקה+ שיחת נימוסין קלילה, בסיום השיחה היא פונה לבת שלי, ואומרת לה: איך קוראים לך? אני כ בר לא מכירה אותך. אולי.... אולי.... בקיצור בשיחה אינפנטילית שלא מאפיינת ולא מתאימה לאף אחת משנייהן, הבת שלי הסתכלה עליה במבט של"מה את רוצה ממני, מאיפה נפלת עלי בשעה הזאת בה אני בדר"כ כבר בחלום השביעי...וענתה לה בשקט. אחרי כמה זמן כשעברנו לידה שוב , היא שוב התחילהלשאול אותה ולהציק לה, הבת שלי הסתכלה עליה במבט חודר , ובהתעלמות מוחלטת הסתובבה ללכת, אז אמא שלי אומרת לה- "שחצנית".
לבת שלי זה לא הזיז. אותי זה חירפן (כבר בשלב הראשון) קראתי לבעלי הלכתי איתו הצידה ופשוט צרחתי "היא סתומה"....
ואז חזרתי להיות "שולטת".
לקח לי שנים להבין שהיא זאת הלא בסדר אז זה כבר התקדמות מסויימת, אבל יצאתי משליטה.....
התחושה שהזיכרון הזה מעלה בי היא כאב זועם משולב עם רחמים פטרוניים עד כמה ה"סריטה" שלה עמוקה.(בתחילה חשבתי שזו תגובה נבוכה אבל כשזה חזר זה היה יותר מזה...)

"פגשתי (ובזיכרון אני פוגשת עכשיו) את הכאב הזה כדי לשחרר אותו מתוכי, הוא עלה כדי שאוכל להתנקות ממנו"
פגשתי את הכאב הזה כדי להשתחרר ממנו, הוא עלה כדי שאוכל להתנקות
הכאב הזה הוא הזדמנות לשחרור והתנקות...."

אני צריכה עוד להתבשל עם זה קצת אבל תגובה ראשונית...
זה עוזר בגדול ז"א פגישה כפויה עם אמא שלי מעלה בי את הכאב כדי שאוכל להשתחרר ממנו ולהתנקות. אבל בהתפרטות של העינין לדוג' המקרה שהבאתי אני לא מבינה איך ליישם את הכלי ולהעלות את הכאב לקומת הכניסה...

הדהימה אותי הבריאות הנפשית שלהם להבין שלקושי שלי ולצעקות שאני צועקת ( גם עליהם..)אין כל קשר אליהם... שזה רק השלי.
לגזור ולשמור

מגריינת לחיים.

וגם אצלי המסע שלך לריפוי מעורר הערצה גדולה.

המחשבה שלי על אמא שלי מעלה בי עצב פטרוני עליה

אמא שלך היא אישה נפרדת ממך. אין צורך לקחת עליה אחריות, יש לה את השיעורים שהיא בחרה.

אפשר להביט בה בחמלה בלי להישאב ללקיחת אחריות לסבל שלה.

וגם אצלי המסע שלך לריפוי מעורר הערצה גדולה.

@}

אני לא מבינה איך ליישם את כלי ולהעלות את הכאב לקומת הכניסה...

מודעות מודעות מודעות וסבלנות

הדרך הכי יעלה שעכשיו עובדת עבורי:

לשים לב שהכאב ואת זה לא אותו הדבר.

ברגע שאת יכולה לראות את האנרגיה הזו כנפרדת ממך, את נשארת מחוברת למרכז החיים והכוח שלך.
ואז הכאב לא משתלט עליך ואת לא רואה דרכו את כל המציאות.

לכאב יש כוח , כל עוד את מזדהה עימו לחלוטין.

ואפילו כשזה קורה- המקום החזק שבך לא נעלם, הוא קיים לחלוטין, רק שאת, זמנית, לא מודעת לקיומו

אז כן, להתבונן טיפונת ממרחק בכל הכאב הזה שעלה, ולהזכיר לעצמך בעדינות שאת לגמרי בסדר ושאת מחוברת לחיים . גם ברגע זה , כאשר הכאב כל חזק שנדמה שהוא זה את.

נכנסתי כדי לכתוב שיר שכתבתי עכשיו ופתאום ראיתי תגובות חדשות .
שלולית- תודה! התגובה שלך חיממה לי את הלב.
בעילום- לוקחת את הזמן לעכל ולעבד....תודה!

כשהייתי נערה כתבתי הרבה שירים עם הזמן והשנים הצורך התמוסס,( למרות שאני מאוד אוהבת שירה של אחרים). אבל פתאום לפני בערך חצי שעה עלה בי הצורך וכתבתי, והרי השיר לפניכם.

"עוד מעט
שבת
המיה ושקט
ורצון לדעת שלא
הגענו לרגע האחרון
ואולי כבר לעולם
לא
רגע חוזר שנוגע
ולא מוכן יותר
להתפשר
ומקיא את הכאב מתוכו
להרפות
להתנקות
ולתת לו להכנס
בשקט בשקט
כמו לא מכיר
בערכו ובעצמותו.

דיברנו בנינו
כששטפתי את הכלים
ולא אמרתי
את כל אשר על
וידעתי
שבשקט מצאת תשובה
שאין לה צליל
ולא דמות הגוף
ורק אנחה
מהעומק
מהמקום שגם לו
אין ממשות
כמו יש מאין.

והעץ הזה שבחוץ
שנשקף מהחלון
מניע ענפיו
ויודע
את אשר רציתי
ואשר אין לאמר
שולח ובוטח ונרקב...

והקולות של הילדים משחקים
במקלחת
אושר שליו
בריאה חדשה
אי של ביטחון
ירקות רעננה.

שבת שלום, אני רצה לגמור לשטוף את הבית....

עירית_לוי

התחושה שהזיכרון הזה מעלה בי היא כאב זועם משולב עם רחמים פטרוניים עד כמה ה"סריטה" שלה עמוקה.(בתחילה חשבתי שזו תגובה נבוכה אבל כשזה חזר זה היה יותר מזה...)

כן, זה מאוד טבעי שיעלו יחד עם הכאב גם זעם ורחמים.
שני אלה, הזעם ורחמים, הם מנגנוני הגנה מפני הכאב. הגנה שעולה בעקבות ההיזרקות שלך אחרונית אל חוויה ישנה ומכאיבה כל כך.

זה טבעי שהם יעלו, ומה שאת יכולה לעשות בשלב ראשון זה לזהות אותם ככאלה, כהגנות, ולהבין מדוע הם עולים. המודעות לא בהכרח תעלים אותם אבל היא תהפוך אותך גם כאן למובילה של הסיטואציה, לבעלת הבית שלה - במקום מנוהלת ונשלטת על ידי כל מיני רגשות.

כיצד הם מגינים עליך? הכעס והרחמים הופכים אותה, את אמא שלך, לדמות פחות מוערכת, נחותה יותר. ומערך ההגנה "בונה על זה" שפגיעה שמגיעה מדמות פחות מוערכת היא פגיעה פחות מכאיבה. זה משהו שקורה לכולנו: מישהו פוגע בנו - ואנחנו מיד מקטינים אותו. בכל מיני דרכים. זה טבעי וזה אנושי. וזה אוטומטי לגמרי. כרגע כדאי רק לראות את זה ולהבין את זה. הכאב עדיין קיים וכאמור יש את הדרכים לנקות אותו ולרפא אותו. עד אז - ההבנה של המנגנון הזה תאפשר לך להפוך ליותר יציבה ופחות מטולטלת על ידי הרגשות שעולים שם, כאשר הם יעלו.
.
.
אני לא מבינה איך ליישם את הכלי ולהעלות את הכאב לקומת הכניסה...

החיים יזמנו לך הזדמנויות לכך. כאשר יש הסכמה לפגוש - פוגשים.
תני לכאב להגיע אל קומת הכניסה בדרכו ובקצב שלו.

יכול להיות שמה שנכון לך כרגע זה לפגוש את הכאב באמצעות זכרונות, אם וכאשר הם מגיעים. למשל התחושה שתיארת של זעם ורחמים זה כאב שעולה באמצעות זיכרון. זו יופי של הזדמנות ליצור הקשר של ניקוי.

את יכולה להמשיך לעבוד במקביל על ההסכמה לפגוש את הכאב (באמצעות השאלה ההיא), וכשהוא יגיע - לתרגל.

את יכולה לעבוד גם עם העיקרון החשוב שתיארה ב עילום של אי הזדהות.
כאשר את עומדת מול הכאב כבעלת בית שהזמינה אותו לעלות כדי לצאת, את יודעת שאת היא לא הכאב. יש הפרדה ביניכם. הוא לא את. הוא פה כדי ללכת, ואת פה כדי להישאר

.

השיר יפה. תודה ששיתפת.
שבת שלום

שולח ובוטח ונרקב...

מאד יפה.

שבת שלום, אני רצה לגמור לשטוף את הבית....

זה גם חלק מהשיר?

ב עילום- לא זה לא חלק (-: . יש לנו נטיה לשטוף את הבית שניה לפני שבת... (ודווקא אז צצה המוזה).

השבת היתה השבת חתן ... וזה היה אצל ההורים שלי (למותר לציין שלא באנו... זה התקבל בהבנה גמורה מצד אחותי- אם החתן ,שלא יודעת מה היה ,אבל מכירה את הנפשות הפועלות). בקיצור התקשרתי ביום שישי,ואחותי התפרקה על כל מיני דברים אבל בעיקר על אמא שלי שמטריפה אותה לדעת.הייתי איתה באמפתיה אמיתית אבל זה לא הניע אותי , זה לא השאיר אותי מפורקת,זה לא טילטל אותי .וכל זה כ"כ חדש לי...
זה היה מספק, ומשמח.
אני תוהה אם יבוא הזמן לפגישה יזומה....

ועוד משהו... לאט לאט מתגנב לו אושר שליו.... כ"כ התגעגעתי אליו.
תודה לה' .
ותודה לכן על חלקכן ...

עירית_לוי

@}

היי שקטה יקרה.
הקלטתי , ככה בספונטאני את השיר שלך.
אם בא לך לשמוע- תכתבי לי למייל שבדף הבית שלי ואשלח לך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דף למחיקה