החלפתי לילד גן

לילד שלי הייתה שנה מאד מטרידה בגן שנה שעברה. ההסתגלות הייתה ארוכה מאד, אבל הכמיהה שלו לחברה הייתה ברורה (לא פחות מהכמיהה שלי לצאת לעבודה, אבל זה לסיפור אחר). לקראת סוף השנה (כשהיה בן שנתיים ושלושה חודשים) היה לו חברבגן אותו שמח מאד לראות, ושהקל פתאום על הפרידה בבוקר. בחודש האחרון הפגישה עם החבר כבר לא הייתה לוהטת כתמיד, והפרידות ממני ומאבא בבוקר היו במחאה (שנרגעה 5 דק' לאחר שהלכנו) ושהשאירה את חותמה על נפשי שלי יותר מעל שלו. במהלך כל השנה לא אהבנו את מנהלת הגן שהייתה ידועה ב"בעיות התקשורת" שלה עם הורים, ובכך שהצוות לא מצליח להחזיק מעמד תחת אישיותה התוקפנית. עם הילדים היא הייתה די טובה, אך בהחלט לא כובשת, לטעמי. הצוות, כמובן, השתנה כחמש פעמים במהלך השנה, ורק הגננת הראשית הייתה קבועה.
יתרונות הגן היו בעיקר ב"פסיליטיז" שלו. גן עצום בגודלו. 3 אנשי צוות על 15 ילדים. חצר גדולה ומרווחת. ריהוט המאפשר לילד עצמאות טוטאלית (כיור מטבח וארון כלים בגובה הילד, שמאפשר לו גישה חופשית. אמון מלא שהילד אחראי ועצמאי) , אוכל מצויין, שלילד יש אפשרות לגישה חופשית ולמזיגה עצמית (החל מגיל שנה וחצי!).
תפיסת העולם הייתה מאד נכונה, היישום -קצת פחות, והצוות, אף פחות מזה. והרי מי שומר על ילדנו זו טירדתנו העיקרית.
החלטנו שנמאס לנו להרגיש ששמים עלינו פס, ושאין לנו בטחון באנשים המטפלים בילדנו, ושאין לנו אמון בגננת או בסייעות, אז בחרנו להעביר את הילד לגן אחר. לאחר חיפושים הסתבר שאין מקום בגנים הנראים לנו, ושאולי נאלץ לחכות. והנה, יום לפני החזרה ללימודים - אחרי שהילד ידע שהוא חוזר לגן שלו, התפנה מקום בגן מקסים. הצוות שבה את ליבנו. חם, אוהב, עוטף, קשוב, לילד ולהוריו. השינוי היה כה גדול, לא האמנו למזלנו הטוב. היום שבוע וקצת אחרי, לאפרוח כבר נעים בגן, אבל הוא קורא לגן "הגן של... (שם הגננת)" ועדיין מדבר על הגן הישן, כ"הגן של א'(שמו שלו) . כיון שלא הכנו אותו, אנחנו מטפטפים לו שהגן של הגננת הוא עכשיו הגן של א'. ושהגן שהיה של א' הוא הישן, וכו'. הוא שואל על ילדה אחת בגן הקודם, ואני מתלבטת אם לנסות להפגיש ביניהם. אין ספק שאחרי שנה בגן הקודם, הוא נקשר לילדים שם ועכשיו הוא צריך להכיר ולהתחבר עם ילדים חדשים, וזה קשה.
אני תוהה אם עשיתי טעות, אם יכולתי לוותר על המטפלות הגננות והמנהלת גן הטובות, אבל להשאיר אותו עם חבריו ועם האיכויות של המקום הקודם.
אני שלמה עם הצוות החדש, חושבת שהן מקסימות, אמיתיות, נבונות ומה לא. אבל אין לו את הברזים שהיה רגיל לשטוף בהם ידיים, ואת האוכל האיכותי יותר שאהב.
אז מה אם לא ידע את שמה של מנהלת הגן גם ביום האחרון, ועל הגננת אמר שהוא לא אוהב אותה? נכון? ברור שלא. אוי מי יושיע אם מיוסרת מחששות
נקודה אחרונה: הילד בשיאו! הוא פורח, גם בגן וגם בבית. קשה לתאר.
אולי בכל זאת צדקתי?

הילד בשיאו! הוא פורח, גם בגן וגם בבית. קשה לתאר.

ואת עוד שואלת????

עשית את הדבר הנכון. לי זה ברור כשמש.

<הילד שלי עשה מעבר דומה מאוד בשנה שעברה>

קודם כל תודה.
בדיוק כשסיימתי לכתוב הייתה לנו סצנה קטנה. נראה לי שלא לחינם אני מתמלאת דאגה, דומני שהאסימון נפל אצלו.
"אני לא רוצה ללכת לגן של ...." - אני מפחדת (ונראה לי מיותר) לשאול אם הוא רוצה ללכת לגן של א' , לגן הישן.
היה עייף מאד אחרי הגן היום (פעם ראשונה שנשאר לישון) - אני יודעת שיהיה בסדר, בסוף הוא גם יתרגל וישכח, אבל אולי זה לא היה הוגן, אולי עברנו גן רק כי לנו לא היה נעים בגן הקודם...
יעלי לה, ספרי עוד קצת על המעבר אצלכם

עברנו מגן עם תפיסת עולם נהדרת, מנהלת נהדרת וצוות מתחלף ומידרדר, שהוא אהב אבל לא פרח בו (אולי אפילו ההפך),
לגן הרבה יותר טוב, עם צוות קבוע ומדהים,
והשינוי לטובה אצלו היה מיידי - כמו שאת אומרת -
הילד בשיאו! הוא פורח, גם בגן וגם בבית. קשה לתאר.

אמנם אצלנו היה גם הבדל חברתי - בגן הראשון הוא היה הרבה יותר עצמאי ומפותח משאר הילדים (גם אלה שהיו כמעט בגילו) (הוא היה הכי גדול, אבל לא בהרבה! לעומת זאת הפער ההתפתחותי היה גדול), ובגן השני הוא היה השני הכי קטן. מסתבר שהוא מהילדים שפורחים בסביבת גדולים מהם...

בכל אופן, אחת המסקנות שלי מהסיפור היא שצוות זה הדבר הכי חשוב, ושצוות לא קבוע משפיע מאוד, ולא לטובה!

אני מפחדת (ונראה לי מיותר) לשאול אם הוא רוצה ללכת לגן של א'
מאוד מיותר
נסי לברר איתו למה הוא לא רוצה ללכת
מה כן מוצא חן בעיניו
תסבירי לו שזה שינוי ושינוי זה קשה אבל אחר כך נהנים
תיתני דוגמאות שהוא אולי זוכר ומכיר
אבל יותר מהכל תיהי בטוחה שעשית את הדבר הנכון
הילד בסך הכל מראה לך רפלקציה של חוסר הבטיחון שלך שזה הגן הנכון שרגע שאת תשתכנעי הוא יראה שאת צודקת

יעל, דווקא אצלנו עברנו מגן בו היה כמעט הכי קטן (אם כי גם אצלנו מפןותח מבין הקטנים) לכמעט הכי גדול, וללא ספק מפותח אצל כולם. בגן הקודם פחד מהילדים הגדולים והחשש והביישנות באו לידי ביטוי בכל מקום גם מחוץ לגן. דווקא בזה אני מרגישה נוח, שהוא עכשיו הכי גדול, ועוזר לגננת עם הקטנים יותר, ורואה את עצמו כ"גדול", שיכול לעשות דברים של "גדולים, (פתח בשיחה עם השכנה במעלית. לפני חודשיים לא הסכים להיכנס למעלית אם מישהו מהשכנים היה בפנים).
מצד שני, הגן החדש קטן מהקודם וצפוף יותר, ואולי הוא מרגיש חנוק.
אילה, אני יודעת שאת צודקת, לכן פתחתי את הדף הזה, שאוכל לקבל מיכן כח להאמין, ולשדר לו את האמונה. זה כמעט דף תמיכה (-:
את חושבת שזה מתאים לשאול ילד בן שנתיים וארבע "למה"? דומני שזה קצת מכביד, דורש ממנו לחטט במקומות שלא ברורים לו. בד"כ על למה הוא עונה "כי לא בא לי" ואני לא לוחצת. צמיד חשבתי שלדרוש הסברים שכליים בגיל כזה זה מוגזם. הילד מרגיש, ואני מקבלת שזו הרגשתו.

אני חושבת שכמה שחשוב שלילד יהיה טוב בגן עוד יותר חשוב שגם ההורים ירגישו בנוח עם הגן. לכן אם לך כאמא היה קשה עם הגן הקודם טוב שעברתם. ולגבי חברים, מה הבעיה להפגיש אותו עם חברים שלו מהגן הקודם אחרי הצהריים?
ולגבי הקשיים של הילד מהגן החדש? האם את שלמה עם המעבר? סביר להניח שאם את תהיה שלמה עם השינוי הילד שלך יקלוט את זה ויבין שזוהי המציאות עבורו. ילדים בדרך כלל לא שואלים את עצמם כל כך הרבה שאלות ולא מתחבטים בהחלטות שכבר נעשו. אם זאת תהיה עובדה מוגמרת שהוא בגן הזה וכך המצב סביר להניח שהוא יקבל את זה. (זאת בהנחה שבאמת טוב לו בגן החדש ושהצוות עושה עבודה טובה וטוב לו).

ואני לא לוחצת
נכון
אבל את יכולה לשקף לו
קשה להתחיל ללכת לגן חדש
אתה עדיין לא מכיר כל כך טוב את הצעצועים והילדים
אולי אתה לא מוצא שם דברים
הכיורים שם גבוהים
דברים כאלה שיגרמו לו להרגיש שאת מבינה
ומתוך זה לפרש לעצמו את ההרגשות שלו
משהו כזה מקווה שיצאתי ברורה כי יש לי הרגשה שלא כל כך

מיכלולה תודה. עד אתמול הייתי די בטוחה, ובוודאי חד משמעית רגועה בהרבה מבחינת צוות. אתמול (כאמור שנת צהריים ראשונה בגן) הרגשתי פחות טוב, כולל תזכורות שלו של ילדי הגן הקודם, ואפילו של מרק הקוסקוס בגן הקודם (-: אני עובדת עלעצמי, להמשיך לשדר בטחון.
אילה א, עכשיו יותר ברור - בהחלט חשבתי על זה בלילה, שצריך למלל יותר את ההרגשה שלו. את הפליאה, אולי החשש, מהגן החדש והילדים הלא מוכרים. אני נוהגת למלל לו רק את הדברים הטובים (כאילו לא יתעסק בפחדים עם לא ידע לתת להם שם), וזה כנראה לו נכון.
התעוררתי לתוך בהלה שאולי שגיתי, שאובייקטיבית התנאים בגן החדש פחות נוחים לו, ועדיין לא התרגל ולמד לאהוב את הילדים והצוות. אני רוצה כל כך לעזור לו

שיתוף שלי מתוך מה שאמרת, תראי מה מדבר אלייך:
אצלנו יש בישוב גן מרווח, מאובזר וכו' וכו' וכו'. שמתי את הילדה בגן קטן במבנה מעאפן, רחוק, שבמקום ללכת ברגל צריך לנסוע 20 דקות.
למה? הכוח האנושי. נקודה.
גם הגישה ובגלל שאני שולחת לאנתרופוסופי, אבל אם היה כאן צוות טוב, חם, אוהב מכבד, אולי הייתי מתפשרת על שיטת חינוך.
עוד דבר: הבת שלי היתה שנתיים בגן שמאד אהבה (גם רחוק, גם אנתרו') כמעט כולם נשארו ואותה החלטתי להעביר מסיבות שונות. היא מאד מתגעגעת לגן הישן, גם לחברים, לגננים.
מה שיש לי להגיד: לגיטימי. זה מעבר, מעבר לא פשוט, ברור שקשה לה עם השינוי, ברור שיקח לה זמן למצוא את מקומה (לנו לא לוקח זמן למצוא את מקומנו במקום עבודה חדש או כשעוברים דירה?!) ברור שיש געגועים למה שהיה ישן מוכר וטוב.
אין לי מסקנות, או הצעות, אני רק מנסה להכיל את מה שאמרתי כאן, נותנת לגיטימציה לגעגועים (בשבוע שעבר גם נפגשנו עם חברה מהגן הקודם) וזהו. סומכת על הזמן, על הילדה, על זה שאם המקום טוב מבחינה אנושית ויש תקשורת בין גננת להורים וגננת שטובה לילדים אז כל השאר יהיה בסדר. אם לעומת זה משהו פגום בערכות היחסים, ביחס המכבד, שום דבר אחר לא יפצה, לא כיורים נמוכים ולא גן גדול ומרווח.
מקווה שהואלתי במשהו...

מזדהה כל כך. העברתי את הבן שלי לגן חדש ואנטרופוסופי. הגן החדש נפלא, והוא נראה מרוצה למדי, ובכל זאת - אני עוד חוששת שהוא ירצה לחזור לגן הישן שבו היינו לא מרוצים מהצוות, מקבוצת הגיל ומהאג'נדה המתפשרת. הוא מעולם לא התלונן על הגן, אבל לנו זה הפריע. בגן הישן רוצים להיפרד ממנו, וקבענו לבוא ביום שישי עם עוגה. ואני קצת חוששת ממה שיהיה ואיך הוא יקבל את זה. הוא מבין הכל, הוא בן 3.8 ובכל זאת - אם פתאום הוא ירצה לחזור?

תזכורות שלו של ילדי הגן הקודם, ואפילו של מרק הקוסקוס בגן הקודם
אפשר להזמין כמה מהם לביקור אצלכם או למפגש?
להכין מרק קוסקוס בבית ?
לא להתעלם
להגיד בגלל שאתה מתגעגע למרק קוסקוס שהיה בגן שושי נכין עכשיו מרק קוסקוס ונראה אם יצא לנו טעים כמו שהיה שם ?

מסכימה עם אילה: לשאול מה אהב בגן הקודם (קוסקוס וחברים) ולנסות לשמור על רצף. אולי אפשר כיור מונמך בבית או בחצר (אפילו אם לא זורמים בו מים) אבל בטוח שזה לא עומד מול לחזור אחורנית (רגרסיה).
וחשוב מכל: הגן הוא הגננת.

תודה לכולכם.
הפחד לשאול- הפחד לקבל תשובה. אני כאילו סותמת אוזניי - אם הוא לא יגיד מפורשות שהוא מתגעגע, כאילו אני לא אצטרך להתמודד עם הכאב שלו. נורא, לא?
טוב, הולכת להביא אותו, מקווה שהיום עבר בכיף. זה בטח עוזר להתרגלות.
אם הגן הוא הגננת - אין ספק שעשינו את הדבר הנכון (-:
בנצ, את לא חוששת להפגיש עם הילדים בגן הקודם, נראה לי כמו לפתוח פצע. אני חס וחלילה לא מייעצת או מבקרת, רק תוהה בקול רם, מתוך התלבטות בעניין דומה.

עירית_לוי

הי, קראת לי ובאתי.
ראשית, אני מסכימה במאה אחוז עם מה שכולם כמעט אמרו פה וזה שהצוות הוא הדבר הכי חשוב. על זה לא הייתי מתפשרת.

אילה א כתבה ש הילד בסך הכל מראה לך רפלקציה של חוסר הבטיחון שלך שזה הגן הנכון שרגע שאת תשתכנעי הוא יראה שאת צודקת
אני מסכימה עם זה ורוצה להוסיף מעט:
ככל שאת תהיי שלמה יותר עם המהלך, כך ההסתגלות שלו תהיה הרמונית יותר.
ולכן, הייתי מתמקדת בשאלה- מה חסר לך כרגע כדי להיות שלמה עם ההחלטה הזאת?

דבר נוסף:
_אבל את יכולה לשקף לו
קשה להתחיל ללכת לגן חדש_

לתת מקום ל-מה שהוא חווה ומרגיש.
שימי לב לעשות את את זה, עד כמה שתצליחי, בצורה עניינית ונקייה, כלומר באמת לתת מקום למה שהוא מרגיש מבלי לערבב בתוך זה את הקושי שלך.
כי אם את, אל מול הקושי שלו, מציפה את הקושי שלך, אז אין מי שיכיל את זה שלו. אין מקום לשלו (זה מסר שעובר בין השורות, במה שאת משדרת מעבר למילים. בניואנסים).

ומאחר וכבר גילית שהקושי שלו מהדהד עם זה שלך,
על מנת שכן תוכלי להכיל את זה שלו,
חשוב שתתני מקום, בינך לבין עצמך (או מול מישהו אחר) לקושי שלך.
אני מתכוונת לומר, שאל תנסי להדחיק את שלך או לפטור את עצמך ב"כולה גן חדש, מה אני מתרגשת כל כך".

נראה לי כמו לפתוח פצע.
רוצה להציע שעבורך זה נחווה כמו פצע.
עבורו, כרגע בכל אופן, זו חוויה, התנסות.
עבורו המושג "חברים/אנשים שנפרדתי מהם" איננו טעון במטען שאת נושאת, בכאבי העבר שלך.

זו כמו שרשרת של כאבים שעוברת מדור לדור.
יש לך הזדמנות כרגע לנתק אותה, גם עבורך וגם עבורו.
גם לשחרר את כאבי העבר שלך, וגם לאפשר לו לעבור את חוויות החיים שלו בצורה כמה שיותר נקייה מהמטענים שלך.

בוודאי שאני חוששת ומתלבטת. כנראה שלכן גם כתבתי את זה. מחפשת לשמוע קצת דעות מניסיון האחרים.
בעל הגן הוא איש שאני כן אוהבת, רק שהוא לא מעורב בחינוך הילדים באופן ישיר. גם הילד אוהב אותו מאוד. יש גם סייעת שהוא מחבב, ואני מרגישה שקצת נעלמנו בצורה לא יפה. שכן הייתי רוצה להיפרד כמו שצריך. הלוואי ולא היה מעורב בזה החשש מבלבול. אני חושבת שנעשה את זה בשישי בצהריים ונקווה שעד יום ראשון בבוקר זה קצת יירגע? אולי אני תמימה...

אני ממש לא חווה פגישה כזו כמו פצע.
כשהחברה מהגן הקודם הגיע וזה אחרי 3 ימים בגן חדש (שביקרה בו כמה וכמה פעמים במאי-יוני ורוב הילדים נשארו) היה טוב לה לשחק עם מישהי שיש ביניהן כבר קשר, יחסים, זה נינוח. כמו חברה חדשה לעומת חברה ישנה אצלנו, המבוגרים.
אני בהחלט אלך לבקר איתה מתישהו את הגן הישן, היא מאד מתגעגעת לגננים ואין לי ספק בכלל שתהיה שם שמחה גדולה. לא בטוחה שנלך בשעות הגן ובינתיים אני לא הולכת יותר בשל סיבות לוגיסטיות, זמן, התארגנות, עומס של תחילת שנה, לא מסיבות של לגונן עליה מפני משהו. זה ממש בסדר איתי שהיא מתגעגעת, גם אני מתגעגעת לאנשים שאני אוהבת ורגילה אליהם אם אני לא רואה אותם, אני לא יכולה שביום אחד המקום שהיה לה כמו בית יהפוך להיות מקום זר.
מאד לגיטימי לתת להם להתגעגע, גם מאד לגיטימי שיגדו שהם רוצים לגן הישן ואצלי היא כבר אמרה. צפיתי את זה וזה ממש בסדר מבחינתי שהיא תרגיש ככה. יש לה עוד כל מיני רגשות ובקשות שלא תמיד אני ממלאת, אבל מותר לה להגיד אותם.

תודה לעירית היקרה שלא מאכזבת (-:
רוקדת, אמרת יופי של דבר. ואיתגרת אותי בהחלט. לאפשר לו להתגעגע, ולתת לו לבטא את זה, בלי להרגיש שאני חייבת מיד לפעול ולשנות.
החלטתי לאפשר מפגש עם החבר מהגן הישן, הוא הזכיר אותו שוב היום. ובהחלט לדבר אתו על הגן הישן, ולא לנסות להדחיק.
עבורו המושג "חברים/אנשים שנפרדתי מהם" איננו טעון במטען שאת נושאת, בכאבי העבר שלך. עירית, את אומרת משהו מאד מעניין, להציע שזה בא נקי, משהו שהוא יודע להכיל בלי להתפרק, ואכן עובדה שהוא ממשיך ללכת לגן החדש, נהנה שם, ישן שם, משחק שם ומדבר על חוויותיו. אולי באמת הפרידה מהחברים נראית לו הרבה פחות "אסון" "פצע" או אוי למילה "טראומה" אלא פשוט התנסות, אולי לא נעימה, של מציאות.

הגברבר שלי מהמם. הבוקר הלך לגן עם אבא, ושיחרר אותו כעבור 5 דקות כדי שיוכל להראות לגננת איזה משחק שהמציא (בגן הקודם לא היה מעלה בדעתו להזמין גננת לראות משהו שעשה).
האם יתכן שההתעוררות המוקדמת והבכי"בקבוק! בקבוק!" וההרדמות החוזרת עם אמא (רק לפני חודש עבר למיטה משלו), שחררו את פחדיו וחרדותיו? וכעת הוא פנוי להכיל יום חדש בגן? עם מוזר... (-:

עירית_לוי

אולי קצת באיחור ומקווה שכך, קראתי את הדף.
אין לי שום נסיון מהצד האמהי עם ילדיי,אבל כן יש לי נסיון בתור עובדת ומנהלת גנים.
אמרת שהמשבר הגיע ביום שישן בגן.
אולי הוא הרגיש את הזרות והריחוק כשהלך לישון?
את יודעת, זה מן סוג של אנטימויות ההליכה לישון וההרגל הוא כמובן להיות בבית עם אמא כשהולכים לישון. אז גם אם היה רגיל ללכת לישון בגן הקודם- פתאום הוא צריך שוב לעבור את משבר הריחוק/זרות שהוא חווה בגן החדש.
אולי צריך לבדוק איך הם הולכים לישון? אולי שיספר לך איך הוא הלך לישון? אולי צריך לדאוג לאיזה אביזר שיחליף לו צרכים כשהוא הולך לישון?
לא יודעת, רק מנסה לעזור..
והלוואי שהכל כבר מאחוריכם.
התבגרות/התגברות קלה לכולכם @}

הי נקודות, תודה שהגבת.
לצערי, עדיין לא מאחורינו. יש רגעים שנידמה לי שכן אבל... ביומיים האחרונים באמת מתנהג קצת אחרת בבית. עדיין מקסים ופעיל רוב הזמן, אבל יש גם התפרצויות קצרות של קוצר רוח, וגם אתמול קיבל את פניי בגן בפנים נפולות ועצובות. למרות שהגננת והצוות סיפרו על עום מצויין עם ביקור אצל החיות וחוג שאהב. אולי מופע קטן בשבילי.
ולמרות זאת בדרך הביתה שאל "נבוא שוב?" לאן? שאלתי? והוא מיד ענה: "לגן של _", הגן הנוכחי. זה מאד שימח אותי.
אז הוא קצת יותר קשה בבקרים. ולא אוכל כל כך טוב (האוכל בגן כנראה לא מספק אותו, או שהוא"מורד") אבל אני סבלנית ומנסה מאד לשדר ביטחון ורוגע.
לגבי השינה, יש לו בקבוק שהוא מסרב להיפטר ממנו, מעבר לזה אין שום דבר.

רק רציתי לעדכן - באנו ביום שישי לקבלת שבת בגן. פתאום הגן הישן נראה כל כך רע. באופן אישי קיבלנו המון חיזוקים לעזיבה. הקטן קיבל את הכל בשלוות נפש. סיפר לילדים שהוא עבר לגן חדש. היה נבוך וסירב לחלק נשיקות לסייעות שהוא מכיר. נתן מתנה, חילק עוגה לילדים ושמח מאוד ללכת הביתה. כל החששות היו בדיעבד מיותרים. כנראה שגם הוא רואה שהגן החדש עדיף...

עידכונים מהגן החדש ובקשה לעצה
הגן קטן יותר, צפוף יותר, פחות "עם השיטה" (באשר תהיה).
אבל הצוות. אוי הצוות. איזו מנהלת יש לגן הזה, מתנה. והגננת מקסימה. והעברית שלה נכונה (מודה, זה הטריד אותי בגן הקודם)...והצוות נהדר. ועם כולם הוא מדבר, ואת כולם מכיר.
כל כך שונה מהגן הקודם.
יתכן שזה בכלל בגלל הגיל, ושהוא גדל וצמח בחודשיים האחרונים, ובאמת נהיה איש קטן עם שפה ועשירה ובטחון עצמי.
ואני שומעת אותו משוחח ברצינות עם מנהלת הגן ומתענגת. אני יודעת שהוא מרגיש בטוח. ואני מרגישה ה ר ב ה יותר בטוחה.
אבל
בשלושה ימים האחרונים מבקש בבוקר ללכת לגן הישן. אני חושבת שהוא מתגעגע לילדים שם. בעיקר לגדולים, שבכלל לא שמו עליו, אבל הוא אהב להסתכל עליהם.
הוא לא בוכה, ולא מתנגד לגן החדש, אבל מבקש. "בא לי לגן הישן", "למה?" אני מנסה ברכות לברר" (אני בד"כ שונאת את שאלות ה"למה", הן כל כך מאשימות ומקשות.
"כי בא לי לגן הישן". כבר דיברנו על כך שהוא מתגעגע לחבר שהיה לו שם. אבל האמא של אותו חבר לא משתפת פעולה להפגישם. כל הפרידה מהגן הקודם הייתה חטופה, ממש ביום הלימודים הראשון של השנה. ואני תוהה אם הוא זקוק ל"קלוז'ר" , אולי לביקור בגן הישן לומר יפה שלום לכל הילדים (שעדיין שם. כי הגדולים עברו).
בגן כיום הוא עם ילדים קטנים ממנו\בגילו, אולי הוא פשוט רוצה ילדים גדולים בסביבתו. (מצד שני הוא כל כך התפתח, כל כך רכש ביטחון, עכשיו שהוא הגדול.
ברור לי כשמש בצהרי יום באוגוסט שלי יש רגשות חזקים ושליליים לגן הישן
(עם זאת שהוא היה יותר גדול ומרווח בהרבה מהגן הנוכחי). אולי אני במאבק פנימי עם סיפורי האישי על פרידות.... אבל בלי כל קשר אליי,, ברור שלילד משהו מפריע\חסר. האם להמשיך כרגיל, בהנחה שעוד כמה שבועות ישכח את הגן הישן ואת חברו הקודם?
מה דעתכן?

אישית אני משתדלת לא לשאול "למה" אלא לשאול שאלות יותר מכוונות: את מי אתה רוצה לראות- נניח, או מה אתה רוצה לראות.
אצלנו כמה ימים אחרי שהצעתי לך יצא שקיבלנו טלפון מהגננת הישנה ודווקא כשהעליתי את נושא הביקור היא אמרה שלטעמה זה מוקדם מדי ולא כדאי לא עבור הילדה ולא עבור הילדים האחרים ששואלים על הילדה שלי (שהיתה גולת הכותרת של הגן ופתאום נעלמה להם). בינתיים יצא שלא כל כך היינו בקשר עם ילדים מהגן הישן אבל לדעתי כן נהיה בקשר לפחות עם ילדה אחת ואולי עם שניים, גם אם כרגע עמוס ולא יוצא. בכל מקרה יש געגועים, לעיתים הם נרגעים ולעיתים היא אומרת שהיא מתגעגעת או רוצה לחזור לשם אבל מיום ליום אני רואה שיותר טוב ונוח לה עם הגן החדש ושהיא לאט לאט מוצאת את מקומה. לי נראה שמה שחשובזו התמונה הכללית- האם היא רוצה ללכת לשם בבוקר? האם היא מספרת חוויות טובות? האם בצהריים היא במצב רוח טוב?
אז נכון, יש געגועים. גם לי קשה להיפרד אם אני נמצאת שנתיים במקום מסויים די הרבה שעות בשבוע. ברור שהמעבר לא קל, ברור שיש געגועים.
מאז שהבנתי שעדיף שלא נבקר אני גם אומרת: עכשיו את בגן X , אם היא מבקשת לגן הקודם. לפני כן אמרתי לה שנלך לבקר איזה יום, עכשיו אני לא אומרת, אבל גם אז הדגשתי שזה לבקר כי את עכשיו כבר בגן אחר.
זה לגיטימי לרצות ולהתגעגע, אבל מאד חשוב לי להבהיר לה שכרגע המצב הוא אחר, זה יוצר בטחון בעייני.

סתם מעלה השערה, אולי ההכרזה אני רוצה לגן הקודם מקבילה להכרזה הקיימת אצלנו: (מידי פעם) אני חולה, אני לא רוצה לגן. אולי פשוט מתקשה לחזור לשגרה של גן אחרי תקופת חופש בבית.
ההכרזה הזו אצלנו מנותקת מהמציאות - הילד אוהב את הגן והצוות והקושי נגמר ברגע שיוצאים מהבית.

דומני ששתיכן צודקות. התיעצתי עם מנהלת הגן המקסימה. היא הציעה שלא לקחת אותו לגן הישן, ושעדיף להפגיש עם עוד ילדים מהגן הישן שעברו לגן אחר. בכל מקרה אני כן מנסה להענות לבקשתו לפגוש את החבר הטוב מהגן הישן. נראה לי שזו בקשה מספיק קונקרטית ומוצדקת מבחינתו.
רוקדת, קראתי שוב את מה שכתבת לי בעבר, וביחד הכול "עושה הגיון". תודה
מקווה שעם הזמן ימצא חברים טובים גם בגן הנוכחי. מהיכרותי איתו, זה בהחלט יעזור.

בני המתוק בן שנתיים ושלושה חודשים
בני התחיל גן
היה לו טוב מאד שם
אני זו שקשה לה
אחרי שבוע, העברתי אותו לגן אחר קרוב יותר לבית
ואז הבנתי שזה לא מובן מאליו שטוב לו
לא הערכתי מספיק
בגן החדש הוא התחיל לקחת חפצים, לתת מכות, בכלל להבדל לעולם שלו וגם לגמגם
הוא נמצא בחברת ילדים גדולים ממנו שדי משוחחים ביניהם, הוא לא הגדול, הוא לא המוביל, יש פער
בגן הקודם הוא היה הראשון ואולי גם הגדול
אין לי עצה
למשהו יש?

אני הייתי מחזירה אותו לגן הקודם שבו היה לו טוב, גם במחיר מרחק. הילד שלי באותו הגיל ואני לוקחת אותו לגן שהוא במרחק נסיעה. העיקר להיות שקטה שלילד יהיה טוב. זה גם גם ככה קשה לילד בגיל פחות מ3 וחצי להיות יום של בלי אמא. הרי הוא עדין תינוק.

מהדהדים בי כל הזמן קולות להחזיר אותו אלי הביתה, אבל הוא כ"כ אוהב להיות עם עוד ילדים... הוא מאד אוהב ללכת לגן גם לגן החדש רק שהוא יותר מאתגר אותו, לא שהוא צריך אתגרים עכשיו, אבל נראה לי עוד יותר מבלבל ולא מציאותי להחזיר אותו לגן הקודם גם מבחינתו מה הוא יויו? וגם מבחינת המרחק אנחנו בלי מכונית, ומתיש לי את כל היום ללכת לשם עם עוד תינוק במנשא.
ועוד דבר - אני לא יודעת אם אני אהיה שקטה , הרי גם כשהוא היה שם הייתי על קוצים...

אם את בבית, בוודאי שלהחזיר אותו הביתה. הוא אוהב להיות עם ילדים, אבל צריך להיות לידך ולשחק במחיצת ילדים אחרים כשאת שם והרבה פחות שעות ממה שהוא שוהה בגן.
וזו כמובן דעתי שלי.
בהצלחה

נקודות תודה!
ההחלטה להתחיל עם גן הגיעה בגלל שאני לא מצליחה למלא את הצורך החברתי שלו, יש לי לעיתים קרובות חולשה ומה שקורה זה שלמרות התוכניות והתכנונים לצאת, אנחנו נשארים אמא, פעוט ותינוקת בבית, ויוצאים מתוסכלים- בבית.
אם היינו עייפים ושמחים לא הייתי חושבת פעמיים והייתי משאירה אותו איתי, אבל אני מרגישה שהמצב שלי או היכולת\קושי שלי באים על חשבונו והוא יוצא קרבן ואני - מטפסת על הקירות עם הילד בבית. עבר החופש הגדול ומכל התוכניות ותכנונים לא יצא דבר, אין לי כח להוציא את עצמנו מהבית, ---למשל: רציתי ללכת למשחקיה בינקותא, קמנו בבוקר ועד שהתארגנו והכנתי לנו צידה לדרך, נגמרו לי הכוחות והגיע שעה שהוא יכול לישון אז הרדמתי אותו בשביל לישון ושנצא אח"כ, אבל התעוררנו ושוב לא היו לי אנרגיות לצאת - ובסוף הוא יוצא קורבן, ימים שלמים בבית בלי לצאת ובלי לעשות משהו , המצב הזה מתיש אותי, אז שלחתי אותו למשפחתון – אבל גם זה מתיש אותי...
אני מעריצה את אנשי החינוך הביתי, מהיכולות שלהם והטבעיות שלהם, אם הייתי רואה דוגמא קרובה לזה, אולי הייתי יודעת ליישם את זה במשפחתי.

אמא מא
לא צריך יעדים רחוקים. מספיק לתת לו לרכוב על אופניים למכולת, או סתם ללא יעד, במשך אחה"צ כשכבר לא חם. או למשל ללכת לחברה ולהביא איתך כמה משחקים שלו בתיק כדי שיוכל לשחק, או לגן משחקים הקרוב, בשעה שהילדים כבר חזרו מהגן וכמובן שנהדר יהיה אם תתחברי לקבוצה של חינוך ביתי בסביבתך הקרובה - אז נהיים ממש חברים, גם לך וגם לו והשמחה רבה.
פעם ב , יוצאים לפרוייקטים יותר מסובכים: חדר ג'ימבורי/טיול באיזה פארק/ים וכולי. לא מסובך. עוד מעט הקטנה שלך תגדל ותשחק איתו.
כמו כן את יכולה לשתף אותו בעבודות הבית. זה כמובן יותר עבודה ודורש סבלנות - אבל הם כל כך אוהבים שנותנים להם תפקידים אמיתיים מהחיים (ממש כמונו).
כמובן שמדי פעם מורידים מאיזה ארון גבוה משהו חדש ואז הוא יכול לשחק ולחקור למשך זמן רב את הדבר החדש.
(יענו לא לשים הכל תחת ידיו ולהשאיר דברים שיהיו הפתעה וחידוש).
טוב אפשר להמשיך ולהמשיך...

אין לי עצה

על פניו נשמע די סביר להחזיר לגן הקודם (אם לא להחזיר הביתה כמו שנקודות כתבה...).
מה מונע ממך את זה?

או להחזיר הביתה או לגן הקודם. נכון שכרגע זה נראה לך כמו יויו, אבל הא ישכח מזה תוך שבועיים. עדיף שהוא יהיה במקום שטוב לו. גם לך יהיה יותר קל אם יהיה לו טוב וקל. בחיים יש אתגרים ממילא, הוא באמת לא צריך. אם הוא חוטף חפצים ומגמגם וזה לא קרה קודם, זה סימן שהילד במצוקה (למרות שלא בהכרח אבל כן נשמע מהמצב שאת מתארת לגביו ספציפית).
עם כל הקושי לקחת ולהביא אם הגן לא טוב לא הייתי משאירה.
כמו שאת מבינה אם קראת במעלה הדף אני מסיעה בכל בוקר 20 דקות וזה כשיש לי גן ברחוב שלי. מאז התחלפה כאן הגננת (ואנחנו החלפנו גן, כי הבת גדלה, על אף שהיתה במקום מעולה) לאחת קצת יותר סבירה, אבל עדיין לא מספיק לי "סביר". הוא קטנצ'יק. הכי טוב עם אמא. ואם את לא מצליחה להגיע למפגשים או קשה לך לענות על הצורך שלו אז תשיהיה במקום שטוב לו. לאורך זמן זה יהיה הרבה יותר קשה אם לא יהיה לו טוב, מאשר להביא לגן טיפה יותר רחוק. ואם קשה לך להגיע אז תשאירי חלק מהימים בבית.

"הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי"
זה הצהוב הקטן שמופיע לי פה
אולי פשוט קשה לו עם עצם השינוי? הוא נכנס למקום חדש, התחיל להסתגל, ופתאום... הכל התהפך על פיו, שוב מקום חדש, ולמה בכלל?
ילד כל כך קטן בטוח שהכל קורה בגללו, הוא לא יכול להבין שיקולים כמו "הגן הזה יותר קרוב ולכן עברנו". מבחינתו, יתכן מאד שלא הוא עזב את הגן, אלא הגן עזב אותו . ומכאן חוסר הביטחון והמצוקה.
ממליצה לך קודם כל להחליט מה את רוצה, מה הכי מתאים לכם כרגע- להשאיר בגן הזה, לחזור לקודם , או הביתה.
ובכל החלטה, ספרי לו את הסיפור, שיהיה ברור שהאחריות לא עליו- "אבא ואמא החליטו שעכשיו הכי טוב שתהיה ב.. (בית, גן א, גן ב) כי..."
זו גם האמת, כי ההחלטה היא באמת לא שלו ולא בגללו!
כשלנו היתה תקופה של המון שינויים והילד הגיב במצוקה, קיבלנו עצה לספר לו סיפור על חיה שיש לה שינויים ומעברים- למשל פיל בג'ונגל שעוזב את הג'ונגל והולך לאגם, ואח"כ שוב ממשיך ומגיע ליער אחר וכו', ופתאום חושב- למה אני כבר לא בג'ונגל? אולי העצים לא רצו אותי ולא אוהבים אותו? (לתת מילים לחששות שאולי קיימים אצלו) ואח"כ נזכר שהוא היה צריך לעזוב, וכן הלאה. מקווה שהרעיון ברור.
אני הכנתי אז ממש ספר, עם ציורים שציירתי, ובתקופה ההיא הוא כל הזמן ביקש את הסיפור הזה ונראה שזה מאד הרגיע אותו.

רותה רעיון הסיפור נשמע נפלא

(נקודות)

באופן טבעי

באופן טבעי