החלמה מדלקת בגיד בקרסול

[לב_שמח*]

מרגישה צורך לשתף.
כבר יותר משנה אני סובלת מכאבים חזקים בגיד בקרסול.
מה לא ניסיתי: בהתחלה אמרתי שאני יודעת שזה רגשי, שכל מה שצריך זה זמן, להרפות, להשתדל לא להגיע למאמץ, ולעשות תהליכים רגשיים ואני יודעת כבר לבד.
כשזה לא הספיק, הגעתי למטפל בדיקור שבהתחלה עזר מאוד ואחר כך הביא להחמרה רצינית למצב של דלקת.
טיפול בשיאצו כמעט הרג אותי,
בדיקת אולטרה סאונד הראתה שאכן יש דלקת בגיד,
פיזיותירפיה קונבנציונאלית, עוד פיזיותירפיה אצל מישהו שאצלו היה לי יותר טוב.
כשהפיזיותירפיסט אמר שהוא מיצה את מה שאפשר לעזור, ואני עדיין הייתי רחוקה מאוד מתיפקוד מתקרב לרגיל,
הגעתי שוב לדיקור שהקל על הכאב אבל כל הזמן הרגשתי שזה לא הנקודה.
בשבוע שעבר הגעתי סופסוף למישהו שבכמה לחיצות עדינות, אחרי שכבר היתה היכרות של הרגשות שקשורים לכאב הזה, שחרר שם משהו. התחושה שסופסוף מישהו היה יכול לגעת בנקודה, פיזית ורגשית בו זמנית, לשחרר כאב שנמצא שם, ושסופסוף אני דורכת על משהו יותר בריא. כאילו משהו התחיל לחזור למקום שלו.

קשה להסביר עד כמה משהו יכול להיות גם פיזי וגם רגשי בו זמנית.
זה שזה רגשי, זה לא אומר שאין שם משהו פיזי לגמרי. וזה שזה פיזי, זה לא אומר שלא צריך לשחרר שם גם איזה מטען רגשי. ולטפל בכל היבט לחוד זה נחמד, אבל לא מביא לפריצת דרך בכאב אלא רק לסדרת שיפורים קטנים.

זהו לבינתיים.

[פלונימית_אלמונימית*]

צריך לראות מומחה! עצמות כף הרגל מאוד מורכבות.... סבלתי תקופה ארוכה מבעיות בגיד הקרסול , שנחלש עקב פלטפוס ובהדרגה חדל לתפקד. בסופו של דבר אחרי נסיונות שונים ורבים, הגעתי לניתוח. לצערי הבעיה לא לגמרי נפתרה אך מתאפשר תיפקוד ברמה מסוימת. אם תרצי לשוחח אתי אני לרשותך. רותי 0507-226447

[לב_שמח*]

אני חוזרת לדף הזה כדי להזכיר לעצמי שיש לי גם גוף. ואני צריכה לשמור עליו.
כי אם אני לא אעשה את זה, לא נראה לי שיש מי שיעשה את זה במקומי.

קודם כל תודה, רותי, על מספר הטלפון שלך. תודה רבה מאוד.
אם ארגיש צורך, אעשה בו שימוש.

כמה מלים על אורתופדים:
לפני שבוע וחצי עשיתי בדיקת אולטרהסאונד חוזרת. הכל יצא תקין. הגידים, המפרק הכל - תקין.
בבדיקת אולטרהסאונד לפני קצת יותר מחצי שנה ראו דלקת בגיד.

באופן כללי אני לא מאוד מסתדרת עם אורתופדים.
יש לי איזו רגישות תחושתית, הגוף שלי מגיב בעוצמה הרבה יותר חזקה למגע מהממוצע האנושי.
תקשורת עם אורתופד מתחילה תמיד בכמה משפטים שלי כשהוא קוטע אותי: אפשר לבדוק?
ה"בדיקה הקלינית" שלהם זה אומר סדרה של לחיצות כשאני אמורה להגיד אם זה כואב או לא כואב, בדרך כלל מגע מאוד לא עדין, מאוד מחוספס, לא בדיוק מגע של מטפל אם להתנסח בשפה עדינה. קרה לי כבר בעבר (עם סיפור במפרקי אגן) שיצאתי מבדיקות כאלה עם כאב הרבה יותר חזק מזה שאיתו באתי, והכאב שהבדיקה גרמה נמשך לאורך זמן ועשה נזק מבחינתי.
כשאני מסבירה לאורתופד בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים (מה שאני עושה כרגע) שיש לי רגישות תחושתית ואני לא מוכנה שיבדקו אותי, אני מבקשת בדיקה חיצונית, אולטרה סאונד וכו', עוד לא פגשתי אורתופד שלא ראיתי על פניו ותגובותיו כלפי שהוא לא נפגע עד עמקי נשמתו כאילו הסירוב שלי לתת לו לגעת בגוף שלי שולל ממנו משהו באנושיות שלו. כמו שאמר לי אחד האורתופדים היותר אנושיים, כשסירבתי לבדיקה: "אני לא רק אורתופד ולא רק רופא ספורט, אני גם אבא ואני גם סבא" (אמרתי שהוא לא?? זה קשור???) ואחר כך הכריח אותי להיבדק תחת לחץ (כאב לי נורא אז. בטירוף. זה היה שיא הדלקת): "לא את קובעת את סדר הבדיקה והטיפול". <למה הוא היה אנושי בעיני? כי הוא היה פי מיליון נורמלי מאחרים שהגעתי אליהם. בדק בדיקה מאוד מינימאלית רק כדי להבהיר מי יותר חזק כאן וזכר אותי בפעם הבאה שהגעתי> את ההפנייה אחרי שסירבתי לבדיקה הם רושמים כמו טעוני טיפוח. סיבת ההפנייה: "חולה מבקשת אולטרה סאונד". זהו?? זה הכל?? לא הראיתי לכם מיקום מדוייק של הכאב, הגדרתי את העוצמה, הסברתי באיזה מצבים תיפקודיים זה קורה?? בלי ללחוץ שם אתם לא יודעים להגדיר לפי המיקום איזה גיד אתם רוצים שיבדקו??

ממה שחוויתי בעבר יש לי רמת אמון מאוד נמוכה באמינות של ה"בדיקה הקלינית". לא נראה לי שהיא נותנת מידע שאי אפשר להגיע אליו בכלים אחרים. קודם כל הקשבה, למשל. ואם היא באה בעיקר כדי לשלול שאין איזה משהו יותר חמור ממה שנדמה לי - הייתי שמחה שיסבירו לי את זה. שיתקשרו איתי. שיגידו לי למה עושים לי משהו שמכאיב לי ושעושה לי נזק לאורך זמן ולא בודקים בדרכים אחרות. (שיקולים כספיים של הקופה - כן, את זה הבנתי לבד, תודה...)

[לב_שמח*]

כרגע, אבל, אני רוצה רגע לפנות לעצמי מקום ולספר על איפה שאני נמצאת עכשיו.
כרגע, אחרי מסע של להתחיל עם גיד מכווץ אבל במצב לא דלקתי (לדעתי, לא עשיתי אז בדיקה) ולהתחיל עם טיפול בדיקור, שמן לחימום עמוק שהביא למצב דלקתי, טיפול שיאצו שכמעט הרג אותי, אורתופד שהייתי צריכה להיאבק בו כדי לקבל אולטרהסאונד, בדיקת אולטרה סאונד שהראתה את מה שידעתי - כרגע יש דלקת בגיד,פיזיותרפיה קונבנציונאלית, עם מכונת חשמל שמיתנה את הדלקת, עוד פיזיותרפיה קונבניונאלית עם סופסוף פיזיותרפיסט שיודע לעבוד עם רגישות תחושתית ועם כבוד עמוק לגוף של מישהו אחר (חוויה מתקנת לכל החיים... ........) שזה אומר הרבה טיפול ידני אבל בדרך שהולכת איתי, לא נגדי, ואחר כך כאשר הוא חשב שמיצה את מה שאפשר לעזור כי לדעתו כבר אין שם דלקת, ולי עדיין כואב, הפנה למטפל בדיקור, שעזר קצת למתן את עוצמת הכאב, אבל כל הזמן תחושה של נוקשות באזור, כאילו משהו סגור, לא זורם. ובמקביל מטפל ברפואה טבעית שעובד עם כלים רגשיים, ששיחות איתו שחררו לפעמים ממש ברמה הפיזית. היו שיחות שאחריהן הרגשתי סופסוף משהו "זז" בקרסול. וכל הזמן התחושה הזו שזה לא רק פיזי, ואי אפשר לטפל בזה רק בכלים פיזיים, אבל גם לא רק רגשי, רגשי לבד זה לא מספיק, ושעיקר מה שמפריע לי עכשיו זה לא הכאב, שהתמתן עם הזמן, אלא תחושה כאילו משהו שם סגור, בהשוואה לקרסול הבריא - משהו שם בלי זרימה.

לפני שבועיים שלושה, לא זוכרת בדיוק, כשהגעתי עם כאב חזק יחסית למטפל שאיתו עד אז היו רק שיחות, לא הייתי מסוגלת לדבר. הייתי חייבת שמישהו ייגע שם. פיזית. הוא הסביר לי שזה לא התחום שהוא עובד איתו בדרך כלל, הוא עובד עם סוג של דיקור שלא עזר לי, אבל הוא מוכן לנסות. זה היה מדהים - כאילו מישהו נגע בדיוק בדיוק בנקודה. זה שחרר ועזר והיה פשוט מופלא.

לא היה ברור לי אם מותר לבקש שוב, אם לא, אולי זה לא התחום שלו, אבל כשהעזתי וביקשתי שוב - היה שוב משהו מופלא של נגיעה בדיוק בדיוק בנקודה אחת ספציפית. בפעמים שאחר כך, כבר לא היתה רמת המדוייקות הזאת, והטיפול שלו עזר, הקל, שחרר קצת, אבל לא אותה תחושה מופלאה של נס, של קרסול שמתחיל לרקוד משמחה.

ואני כל כך אוהבת לרקוד.
והכל התחיל מריקוד.
וזה לא שאני איזו רקדנית.
אני ילדה שלא יודעת עד היום לקפוץ בחבל, לתפוס כדור.
כשעבדתי בבית ספר וראיתי ילדים מופנים לריפוי בעיסוק התחלתי להבין את הסיפור של עצמי.
אחרי שנים של פילטיס ויוגה הגוף התחיל להכיר את עצמו, אבל עדיין הכל היה כל כך רחוק...
הריקוד כאילו חיבר לי את כל החלקים של עצמי.

זה כבר יותר משנה.
על ריקוד כרגע אני יכולה רק לחלום.
זה כבר יותר משנה שתיפקוד היומיומי - בהתחלה היה ברמה של קושי לעמוד ולשטוף כלים. עד כדי כך.
הפיזיותירפיסט הראשון, אליו הגעתי בשיא הדלקת, אמר לי: אסור לך לעמוד בכלל. והוא צדק.
ללכת - כן, אבל בכמות מאוד מוגבלת.
כרגע המצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין - כל יום מחדש אני צריכה לבחור: לשטוף כלים, או לקנות לעצמי בגד, נגיד?
(בחורף שעבר לא יכולתי לעמוד יותר מעשר דקות רצוף, לא יכולתי לקנות כ-ל-ו-ם. עכשיו, אם אני נוסעת לחנות שאני יודעת שיש לי חנייה צמודה ממול, ואני מבטיחה לעצמי שאני לא נשארת שם יותר משלושת רבעי שעה גג, ונחה אחר כך - זה יכול לעבור בשלום, יחסית, בדרך כלל...)
תרגילי פילטיס הכי פשוטים, רק להזכיר לגב התחתון שגם הוא קיים - במשורה. בבית. לא בחוג, עם מורה, לא על רצף זמן. עשר דקות פה, רבע שעה שם. לא מאמץ רציף.
מאמץ לאורך זמן - יותר תחושה של נוקשות שעם הזמן הופכת לכאב.

[לב_שמח*]

למה אני כותבת את כל זה כאן?
קודם כל, כי זה קשה.
חוץ מזה, כי בזמן האחרון אני מרגישה התחלה של דכאון.

למי שמכיר אותי מהדף סימני התעללות בזוגיות עם סיפורי ילדות משם -
אני לבד. גרושה. כבר הרבה שנים.
בהתחלה הלבד היה לי נפלא. לא הפריע בכלל.
גם כשהתחלתי להיפגש, זה לא היה ממקום שבאמת רוצה.
עכשיו, אחרי הרבה מאוד תהליכים של להתחיל לפגוש את עצמי, אני רוצה, מעוניינת, ולא יכולה להכיל יותר את הלבד של עצמי.
הכי גרוע זה הלילות. נכנסת למיטה, עייפה, ולא מסוגלת לישון. כשנרדמת, זה שינה לא עמוקה. לא מרעננת. הבדידות בלתי נסבלת לי. ביום יש חברות, אנשים. בלילה זה אני והמיטה ואפילו הנוכחות של הילד בחדר לייד לא מקלה כבר.
משהו כאילו לא יכול יותר.
לצאת מהבית - קשה לי, לאיפה שלא חייבים, בגלל הקרסול.
יש לי חיי חברה, אבל מוגבלים, שלא להגיע למאמץ יתר.
בבית, הקירות הלבד - הילד המדהים שיש לי, שהוא כבר גדול ולא "שואב" כמו קטנים - לא מצליחה להיות מסופקת רק מזה.
מן תחושה של ייאוש וחוסר תקווה.
כשהגעתי למטפל שעובד גם עם כלים רגשיים, אמרתי לו שאני מרגישה כאילו לקרסול אין בשביל מה להבריא.
כי כל פעם שאני סופסוף מרגישה יותר טוב, הלב רק כואב עוד יותר כאב בלתי נסבל.
מצד שני, ברור שזה שהקרסול לוקח ממני הרבה דברים שאני אוהבת (טיולים, לבשל בלי לחשוב כל הזמן עד מתי אני יכולה לעמוד, לבשל חופשי, בלי חשבון, לרקוד, אפילו רק להתעמל, להזיז את הגוף) זה משפיע על המצב הרגשי.

ביום ראשון, כשכתבתי בדף סימני התעללות בזוגיות על תגובות רגשיות שעלו בי כשקראתי דברים שכתבו לי שם, ישבתי שעתיים לייד המחשב והרגשתי פיזית איך הקרסול, שהיה אז במצב מאוד סגור, משתחרר. היו שם קנאקים פיזיים, לגמרי. טיפול יום אחר כך של מגע ורגשי עשה טוב. אבל בין לבין, התחושה היא לפעמים (קרובות מידי) של טיפוס על קירות. של משהו שאני לא יכולה להושיע את עצמי מתוכו.

[אחת_בלילה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי לב שמח,

אין לי משהו מיוחד להגיד, רק שאני קוראת ומרגישה את הכאב שלך (הפיזי.. הנפשי..) ושולחת לך ברכות, בריאות, ושמחה.



נ.ב. אם בכל זאת תצטרכי/ תחליטי שוב ללכת לאורתופד כף רגל, אז אני מכירה אחד מקסים ומקצועי מאד - ד"ר אהרון ליברזון, שמקבל בחיפה ובתל אביב (לא יודעת איזו קופ"ח, הכרתי אותו דרך ההתנדבות שלו בטיפול באנשים חסרי ביטוח).

[לב_שמח*]

הי אחת בלילה, תודה רבה רבה שאת קוראת ומרגישה.
מרגישה את הנוכחות שעושה לי טוב...

רוצה לספר עוד, שאתמול הייתי שוב אצל המטפל, זה שעושה עבודה גם פיזית וגם רגשית.
ואמנם לא קרו אתמול שום נסים, וגם לא לפני שבוע ולא לפני שבועיים, תחושת הנס לא חזרה,
אבל הוא אמר שהתחושה כשהוא נוגע באזור היא של משהו במצב הרבה הרבה יותר טוב,
וגם אני מרגישה ככה.
כאילו משהו שם מרגיש יותר בריא.
לא יודעת להגיד ולמדוד על סולמות של תיפקוד, שבדרך כלל מטפלים שואלים עליהם,
אבל משהו שם מרגיש במצב הרבה יותר טוב.

וכל זה מאוד קשור התחושה שלי למה שאני עוברת בדף סימני התעללות בזוגיות
(אני כותבת שם דווקא על חוויה של לגלות, בגיל מאוחר מאוד, התעללות רגשית של הורים..)
כל מה שקורה שם - מאוד מאוד משפיע על הקרסול.
הכל מאוד מחובר.

תודה שוב, אחת בלילה.
אם אצטרך אורתופד - אזכור להסתכל בדף.. תודה.

[חני_בונה*]

הי לב שמח
מה שעולה לומר לך זה: סבלנות וכיבוד הקצב הפנימי שלך.
את כבר יודעת אילו טיפולים לא מתאימים לך ומתקרבת לדייק את מה שמתאים לך.
מרגיש שיהיה נכון מגע נעים. (הילינג) אולי אפילו להפריד שיחה ממגע. כאילו שהקרסול רוצה התייחסות בלעדית.
וגם מציעה לך לשאול את הקרסול שלך איזה צבע יהוה עבורו ריפוי. ו3 פעמים ביום לקחת לך זמן איכות שבו את בתנוחה נעימה לרגל ולקרסול מדמיינת אנרגיה של צבע הריפוי מגיעה לרגל ומתמקדת בקרסול.

[לב_שמח*]

חני בונה, תודה על הנוכחות שלך כאן.

סבלנות וכיבוד הקצב הפנימי שלך.
נכון מאוד מאוד מאוד. זאת התחושה.

אולי אפילו להפריד שיחה ממגע.
התחושה כרגע היא כאילו הגוף מבקש מאוד את החיבור בין השניים.
כשהייתי אצל פיזיותירפיסט שצורת המגע שלו היתה מעולה לי (אדם שפשוט יודע איך לעבוד עם רגישות תחושתית) הייתי כאילו קמה ממיטת הטיפולים ומשהו בפנים לא מבין: איך זה שידיים כל כך מבינות <נדמה לי שאני יכולה כבר לכתוב דוקטורט, או שיר, על ידיים של אנשים... כל כך הרבה ידיים יודעות להגיד...> לא מבינות בכלל שיש פה מטען רגשי שהשתחרר עם המגע ונשאר תלוי באוויר, בלי שיהיה כלום לעשות איתו.
בפעמים שניסיתי טיפה לדבר, בגבולות מה שנתפס כשפוי, התחושה היתה שהוא מוכן לשמוע קצת על בסיס חדפעמי בתור מישהו שמבין שאדם שכואב לו פיזית צריך לפעמים רגע גם לשפוך את הלב, אבל מעבר לטיפה הזאת זה רק קלקל.

מנסה הרבה להבין מה עכשיו, מה הקרסול צריך עכשיו.

היה שלב שהרגשתי שהוא כאילו טעון במיליון רגשות.
כל פעם רגש אחר השתחרר ממנו.
היה שלב שכתיבה בדף סימני התעללות בזוגיות ממש יצרה שחרור פיזי לגמרי בפרמטרים גם פיזיים (קנאקים טובים ומשחררים שהופיעו פתאום תוך כדי כתיבה) גם בקרסול.
עכשיו התחושה היא כאילו עודף התעסקות עם הרגשות שמופיעים שם, עודף ניסיון להבין את הסוף, לקלוט, להבין את הסיפור של עצמי, יוצר לחץ וסטרס על הקרסול ו"סוגר" אותו.
כאילו היה שם איזה רגש שהיה צריך להשתחרר ב"בום", ואחרי כמה "בומים" כרגע מבקש שחרור איטי ומבוקר מאוד, עודף אינטנסיביות רגשית מקשה על הקרסול.

מה יכול עכשיו להביא לשחרור המיוחל??
לא יודעת. מקשיבה...

[פלונית_לדף_הזה*]

הי לב שמח
ההקשבה שלך לעצמך מעוררת הערכה

[חני_בונה*]

לב שמח יקרה
אשתף אותך בראיה שלי את הדברים אולי זה יעזור ואולי לא (-:
אני שואלת את עצמי מה יכול לפשט או להקל על המצב.
אז בתיאור שלך יש קרסול מוגבל ויש רגשות שמשתחררים..
אני בשביל "לעשות סדר" מפרידה בין השניים ואומרת: קרסול אחראי על הנעת כף הרגל. הרגשות -הם שייכים לתחום רגשי. (קשורים ללב והבטן)
וזה ממש מצויין שפתחת דף שקשור להחלמה של הגיד בקרסול. ככה נעשה סדר.
בעיני הבעיתיות בקרסול יכולה להיות בגלל 2 סיבות: (סליחה מראש עם כבר כתבת זאת)
הסיבה הראשונה שהקרסול במאמץ או היה במאמץ. ולכך יכולות סיבות לגמרי רגשיות
הסיבה השנייה היא כאשר אין תנועה שלו ואז הוא לא יכול למלא את תפקידו ולהניע את כף הרגל .
בעיני המטפל עושה דבר חשוב: הוא מזרים אנרגית ריפוי ואהבה לקרסול שהיא ללא תנאי. הוא מקבל את הקרסול שלך כמו שהוא. לא רוצה ממנו שישתנה בכלל. לא שירפה מאמץ ולא שיניע את כף הרגל. הוא עושה זאת בשביל להקל עלייך אבל מהקרסול הוא לא רוצה כלום.
והדבר שאת יכולה לעשות כדי להעצים את התהליך הזה הוא לומר תודה: תודה למטפל תודה לקרסול ותודה לעצמך.

[לב_שומע*]

זאת אני, לב שמח, שהפכה להיות לב שומע.

(מסתבר שהיתה פה כבר מישהי בשם לב שמח באתר)

מחפשת מאוד המלצה להומיאופתית טובה באזור המרכז.
מישהי שתוכל לתת מענה גם לקרסול וגם לדברים כלליים יותר בגוף (מצבי רוח, שינה)

[לב_שומע*]

הקרסול במצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין, עדיין... רחוק מלחזור לעצמו.

במישוש ביד אני יכולה להרגיש שנפיחות מאוד קלה, "מלאות" כמו שקראה לזה מטפלת אלטרנטיבית, מאוד מינימאלית, כזאת שאורתופד ופיזיותירפיסט אומרים שהיא לא קיימת, שהיתה שם זמן רב מאוד ונראתה הולכת להישאר לנצח, עברה.
עכשיו יש שם מן משהו רפוי כזה, כמו בלון שהוציאו לו את האוויר. עדיין שונה בהשוואה לבריא.

הטיפול שעזר לי מאוד, הפיזי-רגשי ביחד, נראה שמיצה את עצמו.

עלו שם דברים רגשיים שנראו לי מבקשים כתובת אחרת, שממוקדת ברגש נטו.

פיזית - מטפלת אלטרנטיבית שיא העדינה, שמסכימב לעשות עיסוי קצר מאוד ועדין מאוד, ולהתאים את העוצמה הכי שהיא יכולה למה שאני מרגשיה שהגוף מבקש, זה הכי אפקטיבי לי עכשיו.

אבל אני מרגישה שצריך עוד משהו.

לעזור לגוף להרגיש שגם הוא קיים...
שמתייחסים אליו.

[פאר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם לי יש את זה בקרסול יש למישהו מספר של רופא/מטפל בבעיה הזאת?