החיים כערך

אנונימי

איוואן איליץ' כתב שכיום ההצלחה של רופאים נמדדת לפי כמות החיים שהם מצילים, ולאו דווקא לפי טיב העזרה לאדם שבו הם מטפלים (1994]כאן biocracy[/po].html). למשל, הורדת אחוז תמותת התינוקות תחשב הצלחה גם אם מדובר בתינוקות עם מומים. או למשל, החזקת זקנים בחיים בכל דרך היא מטרה ראויה לפי הנהלים והמדדים של המערכת הרפואית, בלי להתחשב בסבל שהם חווים מהטיפול עצמו.

האם החיים הם אכן ערך עליון? בתרבות שלנו אסור לומר שלא, אבל יש מצבים שבכל זאת מעוררים ספק.

שלום לכולם.
קראתי היום את רוב הדף הזה, בהחלט מחשבות מענינות.
אני רופא, מתמחה ברפואת משפחה, ובמקרה ( או שלא ) קבלתי היום טלפון שבישר לי על מות אשה שטיפלתי בה עד לפניי חודשיים. אז, אני רק רוצה לספר ולשתף. בלי יותר מדי פילוסופיה.
לפניי שנה בערך קבלתי על עצמי לטפל באשה קשישה לאחר שהשתחררה מבי"ח והייתה זקוקה למעקב רפואי צמוד (2,3 פגישות בשבוע) בביתה (לביצוע בדיקות דם וזריקות של תרופות וכו').
כך התוודעתי לאישה מקסימה, מעניינת וחריפה שידעה בין השאר לבטא היטב את רצונה למות בביתה ולא כ"חולה" חסרת זהות בבי"ח, ללא התערבויות מיותרות וללא החייאות. במשך תקופה זו שוחחנו מספר פעמים על מה יקרה אם היא תצטרך להתאשפז וכיצד נוכל למנוע התערבויות מיותרות. הבטחתי לה שאם יהיה הדבר בידי אנסה למנוע ממנה את כל הסבל הבית חולימי הזה ממנו כל כך פחדה.
לפניי 8 שבועות בשעת בוקר מוקדמת, בעת שקמה ללכת לשרותים נפלה ושברה את פרק הירך. הסיבה, למרות שגם על כך דובר, הייתה נעוצה בעובדה שלא השתמשה בהליכון שלה על מנת לא להעיר את השכנים בקומה מתחת (הייתם מאמינים ?). לא הייתה בררה, הזמנתי אמבולנס ושלחתי אותנ לחדר מיון. עברה לי מחשבה בראש על מה עתיד לקרות (אני יודע שהחלמה ממצב כזה בגיל כזה היא קשה מאוד ואחוזי התמותה גבוהים) , אבל מה לעשות, להשאיר אותה בבית על הרצפה אי אפשר, הכאבים חזקים, אין יכולת תנועה, אין תשתית מתאימה ואין מי שיטפל בה בבית.
במשך שבועיים היא הייתה מאושפזת במחלקה אורטופדית ועברה ניתוח לתיקון הפרק. לאחר מכן הועברה לשיקום בבית חולים אחר לשיקום, שם התפתח זיהום בפצע הניתוחי ולאחר חודש הוחזרה לבית החולים למחלקה האורטופדית.
לאחר שבועיים נוספים המחלקה זו נפטרה, אולם לא לפני שהספיקו לבצע בה החייאה מלאה ואף הנשימו אותה במכונת הנשמה כאשר צינור פלסטיק תקוע בתוך קנה הנשימה שלה.
בקיצור כל הפחדים הכי גדולים שלה על רגעיה האחרונים התממשו.
גם במשך האישפוז ספרה לי על פחדיה, על היחס המשפיל לו היא "זוכה" מהצוות הרפואי, ואף ספרה לי שכתבה את הכל (אני מקווה להשיג את זה). משפטים כמו "אני שבויה" או "לא ידעתי שעדיין קיימים מקומות כאלו, שחוטפים אנשים לשם על מנת שימותו".
כואב לי הלב וצר לי מאוד על הסבל שחוותה בימיה האחרונים, סבל שלא נבע ממכאוב גופני, כי אם מיחס משפיל, מחוסר אכפתיות ומחוסר יכולת של הקרובים לה לעמוד אל מול המערכת ולהגיד מספיק בזמן הנכון.
הרבה מקרים כאלו אני רואה יומיום בבית החולים, עד עכשיו הם היו אנונימים. לא אחת אני יושב וחושב (או מספר לאשתי) על כך שהרפואה במתכונה הנוכחי פוגעת באנשים, מתעלמת מאנושיותם, המטרה מקדשת את האמצעים, "נעשה הכל על מנת להציל זה או אחר", גם אם זה כרוך בסבל נוראי. הרבה צביעות, ובעיקר, חוסר יכולת של אף אחר לקחת אחריות.

סיוננדה,

נוגע ללב מה שסיפרת.

היו הרבה פעמים, שבהם הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לעזור לאנשים מסויימים למות.
עדיף לחיות שבועיים פחות בלי סבל, לא?
ומה יקרה אם נהיה קצת יותר רחמנים, אם נעלה קצת יותר את מינון המורפין, שהאדם לא יסבול את כאביו. ונכון שאנו מעלים בכך את הסכנה ממוות בהפסקת נשימה, אך האם אין זה עדיף?

שהרפואה במתכונה הנוכחי פוגעת באנשים, מתעלמת מאנושיותם, המטרה מקדשת את האמצעים, "נעשה הכל על מנת להציל זה או אחר", גם אם זה כרוך בסבל נוראי. הרבה צביעות, ובעיקר, חוסר יכולת של אף אחר לקחת אחריות.
בית האלוהים.

<לתוהים - שמו של ספר העוסק בנושא מנקודת מבט מקורית ושנונה. מומלץ.>

עדיף לחיות שבועיים פחות בלי סבל, לא?_ ו- _אך האם אין זה עדיף?
אני מאמינה שזו צריכה להיות החלטה אינדבידואלית של האדם העומד במצב נוראי זה ולא של מי מאיתנו. עם זאת, אני מסכימה לחלוטין שמי שבחר בקיצור חייו, ראוי שיוכל להגשים משאלתו זו בדרך חוקית, תוך קבלת סיוע מן הצוות הרפואי.
ברור לי (לכולנו) שסוגיה זו ומעלה דילמות מוסריות נוקבות באשר לקדושת החיים, ודילמות מעשיות, לא פשוטות יותר, במצבים בהם לא ניתן לדעת מהו רצונו של החולה.
אני מודה לסיוננדה על העלאת הסוגיה, על גילוי הלב ועל הרגישות הרבה.

לאחר שבועיים נוספים המחלקה זו נפטרה,

?????
פליטת מקלדת פרוידיאנית.

_היו הרבה פעמים, שבהם הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לעזור לאנשים מסויימים למות.
עדיף לחיות שבועיים פחות בלי סבל, לא?_

בעיני מסוכן מאד שזו תהיה החלטת הרופא ולא החולה. התוצאה עשויה להיות גרימת מוות מרחמים שלא במקום, ובלי רצון החולה/משפחתו. יש אנשים שחייהם מלאי משמעות גם במצב הפיזי הקשה ביותר. לדעתי העברת שיקול הדעת לרופאים הוא פתח לשיקולים זרים (כלכליים לדוגמא) בעת ההחלטה.

בתקופה האחרונה קראתי הרבה על לידות בית, על החשיבות של הכנסת אנושיות ללידה על מנת להעצים את היולדת, תינוקה ואפילו את בן זוגה. גם בנושא המדובר יש מקום להכנסת אנושיות, אין זה תפקידו של הרופא או של הבן או האמא. זה תפקידו של מי שבוחר לקחת את זה עליו, של מי שאיכפת לו.
הבעיה בעיקרה היא תרבותית, פרוק התא המשפחתי, אינדיוידואליזציה וכו'. לא חסרים זקנים בודדים שהמשפחות שלהם מפוזרות בארץ או בחו"ל ואין מי שישגיח עליהם. האחות בבית החולים בוודאי אינה מסוגלת להעניק חום ואהבה לכל המחלקה, גם לא הרופא/ה. בסופו של דבר זה כל מקרה לגופו. אין כללים, אין חוקים, אף אחד לא חייב כלום לאף אחד. זה רק עניין של רצון טוב ואהבת הזולת. מי שרוצה יכול לעשות את ההבדל. אני במקרה הזה לא עשיתי את ההבדל, גם לא המשפחה (הילדים), וגם לא הצוות הרפואי. חבל.
בענין המורפיום, לעתים נדירות הוא גורם לדיכוי נשימתי, לרוב לא.

החשש העיקרי הוא קו הגבול.
נערה שחבר שלה עזב אותה חושבת שלפניה חיים מלאי סבל, ורוצה להפסיק אותם...
קרה לא אחת אנשים שהיו בטוחים שהם כבר רוצים להפסיק הכל, ובסוף קמו ואמרו תודה שהם עומדים.

מי יקח את האחריות לקבוע מי "גמור" ומי סתם מיואש רגעי?

מי יקח את האחריות לקבוע מי "גמור" ומי סתם מיואש רגעי?
דווקא בגלל זה לרופאים אין את ה"מנדט" להחליט על סיום חיי חולה סופני, וגם במקרה שהחלוה מביע דעה כזו, יש פרוצדורות של בתי משפט והחלטות המבוססות על מצבו של החולה, ועל היכולת לעזור לו.
במדינות מסויימות קיימת אפשרות להחליט כי אני לא רוצה אמצעים מלאכותיים במקרה של מוות מוחי, משהו שהחולה חותם עליו או שהמשפחה מחליטה עליו, וזה עדיין נתון לשיקול דעת של המטפלים בחלוה, האם באמת החולה הגיע למצב שבו יש לקיים את צוואתו שנכתבה עוד החיים.
יש לציין כי גם במקרה שנחתם מסמך כזה, עדיין הזכות לשינוי נתונה, זה לא מסמך מחייב בצורה כזו שאם החלטת שאינך רוצה החייאה, לא נעשה לך גם אם שינית את דעתך.
מי יכול לקבוע ערך של חיים? האם יש גוף שיכול להחליט כי חייו של ילד משותק עם פיגור שכלי "אינם שווים את הטרחה"?

סיפור אישי:
היה לי דוד שגסס מסרטן, הוא נלחם 7 שנים בסרטן וכמעט ניתח אבל אז הופיעו גרורות, והוא עדיין נלחם. בחודש האחרון לחייו הוא היה עם דימום בלתי פוסק מהריאה, לאחר ניתוח שניסה לעצור את הדימום ולא הצליח, עם נקז בבית חזה וכאבי תופת. הוא שכב בטיפול נמרץ ושמר על רוח החיים שבו, הוא רצה להילחם עד הסוף.
האחים והאחיות נדהמו מרוח החיים שבו, עם כל הכאב והסבל, הוא פתר תשבצים, והאזין בדבקות לשירים ושערים, ונתן להם עצות על כל מיני דברים.
עד הסוף הוא שלח אותנו לחפש עוד מומחה שאולי יוכל לעצור את הדימום, עוד מטפל ברייקי או באנרגיות, כולם צעדו למול מיטתו, מנסים לעזור, והוא לא ויתר. מבחינתו כל עוד היתה נשימה באפו לחייו יש ערך.

החשש העיקרי הוא קו הגבול.
זה נכון. קו הגבול הוא יצור חמקמק. נסה לקבוע מיקומו בנקודה ודאית ומוחלטת, ויקומו שלושה אחרים שיטענו, במשנה תוקף, כי ראוהו במקום אחר. בעיני, קו הגבול חמקמק, פשוט מטעם זה שאינו קיים. או במילים אחרות - קיים אחרת עבור כל אחד ואחד מאיתנו.
דא עקא, האמור נכון בכל מצב, בכל סוגיה, בכל ענין, שהרי בכל הנוגע לעניני העולם הזה, יקשה מאוד למצוא ענינים שהם בבחינת 'רק שחור או לבן'. הזו סיבה טובה דיה כדי למנוע קבלת החלטה באותו חלק של קשת הגוונים, אשר לגביו אין לנו ספקות (או ספקות זניחים)? האם העובדה שיש מקרים הנופלים בתחום האפור, צריכה למנוע מאיתנו לקבל החלטה במקרים הנופלים הרחק ממנו?

באמת נושא חמקמק. כאחות במחלקה שבה נמצאים לא פעם אנשים סובלים מאוד אני עצמי מתחבטת בשאלות הללו. יש לי סיפורים שתומכים בשני הצדדים, והנה שניים:
עוד כשהייתי תלמידה פגשתי באחת המחלקות אשה מבוגרת חולה מאוד. הגוף שלה פשוט התפורר ומצבה היה כרוך בסבל נוראי עבורה ועבור משפחתה. מאחר והייתי חדשה במחלקה עדיין לא יצא לי לטפל בה או אפילו לדבר איתה, עד שיום אחד הופקדתי לטפל בה. כשניגשתי אליה והתחלנו לדבר נדהמתי. מפיה יצא הקול החזק והצלול ביותר שניתן לדמיין. רוחה היתה חזקה וכלל לא מתפוררת כמו גופה. שאלתי אותה לשלומה ומה היא חושבת שיקרה לה, והיא הביעה בצורה ברורה ביותר את רצונה לחיות ולא משנה מה המחיר, וזה היה אחרי שאני ריחמתי עליה מאוד והתפללתי בשבילה שכבר תמות. השיחה איתה לימדה אותי שהרבה אנשים שנראה לי שהם בטח כבר רוצים למות בכלל לא רוצים בכך. מעטים הם האנשים שלנוכח מחלה יעדיפו למות (ואני מתכוונת לאלו העומדים לנוכח מחלה ממש ולא החושבים על כך בתיאוריה כשהם למעשה צעירים ובריאים).

זה יוצא קצת ארוך אז בהזדמנות אספר סיפור נוסף.

ועוד דבר - אני כאחות לא רוצה לעמוד בסיטואציה שבה אצטרך להזריק רעל לחולה, ואפילו אם הוא ביקש זאת ובית המשפט אישר. זה בעייני רצח ואני לא מתכוונת להשתתף בכך. הרבה יותר הייתי שמחה אם הסיטואציות הללו לא היו נוצרות מראש ואם המערכת הרפואית ומשפחות החולים לא היו מנסים להשאיר את החולים כמה שיותר זמן בחיים ואז מגיעים למצבים לא טבעיים וקשים.
אבא שלי כל השנים אומר ש "אם אני אהיה חולה אני רוצה שתהרגו אותי" ו "אם אמא שלי תהיה במצב קשה, אני אבקש שלא יחברו אותה למכשירי הנשמה" וכו' וכו' וכו'. אבל כשהגיע רגע האמת ובאמת היתה שאלה אם לחבר את סבתא למכשיר הנשמה, הוא פחד לדבר עם הרופא ופשוט לא בא באותו יום לבית החולים. סבתא כמובן חוברה למכשיר וזה, בדיעבד, גרם לה לעוד חודשיים של סבל באמת מיותר.
מה אני מנסה להגיד? שזה קל להביע רעיונות עקרוניים אבל כשמדובר בנו או בבני משפחותינו אז פתאום הכל משתנה ורוב האנשים מפחדים לקחת אחריות על חיי קרוביהם.

ורוב האנשים מפחדים לקחת אחריות על חיי קרוביהם.
בצדק.
דנה, הנחת המוצא שלי היא שכל אדם יחליט ויהא אחראי עבור עצמו.
לא חשוב עד כמה קרובים נהיה אל אדם מסויים, אנחנו זה לא הוא. רק לו נתונה הזכות והחירות להחליט על גורלו. לכן זה לא ממש רלוונטי מה אנחנו חושבים על איכות חייו של אותו אדם או מה אנחנו רוצים בעבורו. אנחנו רק יכולים להיות שם ולתמוך בו, תהא החלטתו אשר תהא.
נכון, יש מקרים בהם הדבר בלתי אפשרי, ואין לי מענה טוב עבורם. אבל יש גם מקרים אחרים.

אשר לחוסר רצונך להיות זו 'שמזריקה את הרעל' (במרכאות כי לא חייב להיות בדרך זו. גם ניתוק ממכונת החיאה הוא בגדר הבאת חיים לסיומם) - רצונך ברור ומובן. יש מישהו שכן היה רוצה בתפקיד זה? זה הרי נטל איום! הוא איום גם על כתפי מי שכן בוחר לסייע בהגשמת רצונו של אדם הסובל ביסוריים לסיים את הסבל. וטוב שכך, לא? אבל חוסר הרצון הזה מתמקד בסבל של המסייע, לא של החולה.
מהקשר אחר אבל נשמע לי מתאים: בצבא שרתתי כקצינת נפגעים. אחד ממודיעי הנפגעים (חלק מצוות שתפקידו מסירת הודעות למשפחות חיילים שנפלו או נפצעו) שעבדתי עימם אמר לי, שהיום שבו הוא יספיק לבכות אחרי מסירת הודעה, יהיה היום בו הוא יפרוש מתפקידו.
לעולם לא הייתי רוצה להיות מודיעת נפגעים. לעולם לא הייתי רוצה להיות זו, שפיה מפיק את המשפט שיסיים את חיי משפחת החייל, כפי שהיו עד לאותו רגע או להיות זו שפני האם ההמומה יחרטו בזכרונה לעולמי עד. עם זאת, אני שמחה בהקלה ומודה על כך שיש כאלה שלקחו על את התפקיד הזה על עצמם.
אז נכון. החבר'ה האלה אינם לוקחים חיים. אך האמיני לי, פעמים רבות הם מרגישים כך. והנה, בכל זאת, הם שם.

קל להביע רעיונות עקרוניים
את צודקת. ואני לעולם, ל-ע-ו-ל-ם, לא רוצה למצוא עצמי עומדת במצב שבו הכרעה בנושא זה חורגת עבורי מן התחום העקרוני.
אבל עבור אנשים לא מעטים הכרעה בשאלה הזו נדרשת כאן ועכשיו. זו סוגיה המצריכה שינויי חקיקה, ולפיכך מצריכה את החלטת כולנו. התעלמות ממנה או המתנה במתן פתרונה עד לרגע שבו נגיע בעצמנו למצב הטעון החלטה, גוזרת על אחרים סבל בל ישוער.

אני מנסה לספר לכם סיפור ומוחקת. אולי אוכל מתישהו. לא עכשיו. סיפור עצוב.

סבתא שלי אמרה וגם עשתה. בהתקף הלב השני היא לא קראה לעזרה וגם החישה את הקץ. אז מי יודע. אולי היו לה עוד חיים לחיות (80+), אבל ברור שמרגע מסוים אתה כבר לא באמת יכול להחליט בעצמך, ראו המקרה שפתח את הדף. ואת זה היא החליטה בכל מחיר למנוע. החלטה שלה. ביצוע שלה. אומץ לב וכוח פנימי מעורר השתאות בעיני. אבל גם צער ותהייה וספק. כנראה שאין דרך ביניים.

ברור שקשה מאוד לקרובי משפחה להחליט החלטות כאלה בזמן אמת, לא כל שכן רופאים, גם אם יודעים שזה רצון החולה. כשדודה שלי היתה קרובה לסופה והיה ברור לכל שזהו המצב מכל הבחינות ושגם היא, לאחר 22 שנים ו-7 ניצחונות של הסרטן, הרימה ידיים, אישרו קרוביה (אמא שלי) לתת לה את המורפיום הגואל ולקצר את סבלה.
כלומר, האפשרות הזו קיימת.

רוב האנשים מפחדים לקחת אחריות על חיי קרוביהם
את מתכוונת שרוב האנשים מפחדים לוותר על האחריות לחיי קרוביהם ולהשאיר אותה בידי הגורל / הטבע / האל / הקרובים עצמם.

הנחת המוצא שלי היא שכל אדם יחליט ויהא אחראי עבור עצמו זו גם הנחת המוצא שלי, אבל ישנם מקרים (רבים מאוד) שבהם האדם אינו יכול להחליט לגבי עצמו (חסר הכרה, סנילי, פגוע ראש וכו'). במקרים הללו האחריות מועברת לקרוביו.

אז נכון. החבר'ה האלה אינם לוקחים חיים. אך האמיני לי, פעמים רבות הם מרגישים כך. והנה, בכל זאת, הם שם.
הדוגמא שנתת מעניינת כי בתור אחות כבר יצא לי לבשר למשפחות שקרוביהם נפטרו ולהיות איתם ברגעים שבו מוסבר להם כי קרוביהם חלו בסרטן קשה וכו'. זה ממש לא אותו דבר, ויש הבדל (שאינו רק סמנטי) בין שני הדברים. אני רואה הבדל מהותי בין להימנע מטיפולים מיותרים ולהימנע מחיבור למכונת הנשמה (שזה מותר בעיני, תלוי בנסיבות כמובן) ובין מתן חומר רעיל או ניתוק חולה מכונת הנשמה. התכוונתי לומר כי קל לאנשים להגיד שצריך לבצע המתות חסד כל עוד זה לא הם שעושים זאת.
באופן אישי אני חושבת שהמתת חסד פעילה היא רצח של ממש.

אשר לחוסר רצונך להיות זו 'שמזריקה את הרעל' (במרכאות כי לא חייב להיות בדרך זו. גם ניתוק ממכונת החיאה הוא בגדר הבאת חיים לסיומם) - רצונך ברור ומובן. יש מישהו שכן היה רוצה בתפקיד זה? זה הרי נטל איום! הוא איום גם על כתפי מי שכן בוחר לסייע בהגשמת רצונו של אדם הסובל ביסוריים לסיים את הסבל. וטוב שכך, לא? אבל חוסר הרצון הזה מתמקד בסבל של המסייע, לא של החולה.

אני קוראת את זה שוב ושוב וחייבת לכתוב עוד תגובה (אוי ואבוי, בסוף זה עוד ייצא _דף וכחני). אני לא מתמקדת בסבל שלי כמבצעת. זה לא סבל. הרבה פעמים הייתי רוצה להיות מסוגלת (מבחינה חוקית ומוסרית) לעשות את זה. הרבה פעמים אני מתפללת שהחולה כבר ימות ושהסבל שלו ייגמר. הרבה יותר קשה לראות את הסבל שלו ולקחת חלק בהארכתו.
להגיד שאני לא רוצה לבצע המתת חסד כי אני מתמקדת בסבל שלי - זה די מגוחך.

אבל ישנם מקרים (רבים מאוד) שבהם האדם אינו יכול להחליט לגבי עצמו.
נכון. התייחסתי למקרים האלה (לפחות פעמיים) בדברי, והודיתי שאין לי פתרון טוב עבורם. עם זאת, שאלתי (דומני כי אף כאן פעמיים), האם קיומם של מקרים אלה צריך למנוע פתרון עבור אלא שרצונם כן ידוע וודאי והם כן מסוגלים וכשירים לקבל החלטות עבור עצמם.
אחזור שוב - אני מתמקדת באחרונים.

אני לא מתמקדת בסבל שלי כמבצעת.
ראי, את טוענת שאת יודעת כי הסבל של החולה קשה מנשוא, שמבחינתו הוא סובל ורוצה למות, וש את מתפללת שהחולה כבר ימות. כלומר הן את והן האדם עצמו בהסכמ,ה כי עדיף לו לאותו אדם מותו על חייו. עם זאת את טוענת כי אינך רוצה לבצע את המתת החסד (או להורות/להתיר לאחר לבצעה) משיקולים של חוק ומוסר.
השיקולים הללו של חוק ומוסר הן המניעות שלך. לך זה קשה כי זה לא חוקי (האמת שזה קצת לא רלוונטי כי הרי אנו דנים כאן באפשרות להפוך את התהליך לחוקי), לך זה קשה כי את סוברת שזה לא מוסרי. לזו כיוונתי כשאמרתי שנקודת המבט שלך מתמקדת בסבל שלך. רוצה, אשנה ניסוחי ל-"מתמקדת בדילמות המוסריות שלך ולא בסבלו של החולה", שהרי באותה מידה של תקפות מוסרית יוכל החולה לטעון כי זה הרבה פחות מוסרי להשאירו בסבלו.

אני רואה הבדל מהותי בין להימנע מטיפולים מיותרים ולהימנע מחיבור למכונת הנשמה (שזה מותר בעיני, תלוי בנסיבות כמובן) ובין מתן חומר רעיל או ניתוק חולה מכונת הנשמה.
אם אני מבינה נכון את ההבדל בין המקרים, הרי שהוא ההבדל בין הפאסיבי (איפשור המוות) לבין האקטיבי (החשת המוות). זו סוגיה מאוד מענינית כי אם אני מבינה נכון את דבריך, הרי שאת מוצאת הבדל מוסרי בין השניים (הראשון מותר בעיניך). ובכן, ההבחנה הזו שאת עושה לא תמיד מקובלת במערכות משפטיות ומוסריות דומות לשלנו. הנה, בארה"ב קיים 'חוק השומרוני הטוב', שבנסיבות מסויימות מטיל אחריות, על אדם הנמנע מלטפל באדם אחר (ואין המדובר על אדם שברגיל יש עליו אחריות לטיפול כמו רופא, אלא סתם על עובר אורח הנקרה למקום ההתרחשות).

לסיכום שתי הפיסקאות האחרונות: הטענה כי זה מוסרי יותר להאריך סבלו של אדם ובלבד שלא נהיה מעורבים אקטיבית בקיצור חייו וסבלו, מאשר לגאול אותו מסבל זה באופן אקטיבי, אינה כה מובנת מאליה. לפחות לא בעיני. מבחינתי היא היתה ועודנה דבר הטעון הוכחה (כלומר הנמקה או הצדקה מוסרית...).

הרבה יותר קשה לראות את הסבל שלו ולקחת חלק בהארכתו._ ו-_קל לאנשים להגיד שצריך לבצע המתות חסד כל עוד זה לא הם שעושים זאת.
משהו אינו מסתדר לי עם המשפטים הללו - אם יותר קשה לצפות בסבלו של אחר מאשר לקצרו, הרי שברור שצריך להיות קל יותר להגיד שצריך המתת חסד - הרי לצפות בסבל, אפילו אליבא דגירסתך, זה יותר קשה!
אבל אם את מכוונת כאן לדרישה לאפשר המתות חסד אך מאידך לא לרצות להיות זה שמבצעה, הרי שאת שוב מתמקדת בסבל של המבצע. במילים אחרות - את טוענת שאני דורשת דבר שאיני רוצה או מסוגלת לבצעו. וזה נכון. כבר התייחסתי לכך (הדוגמא עם מודיעי הנפגעים). יש הרבה דברים שאני חושבת שראוי, צריך ומוסרי לעשות, ועם זאת הייתי שמחה שאחרים יעשו במקומי. לא בגלל דילמה מוסרית, סתם בגלל איסטניזם או רגישות שלי. אבל מדוע שמגבלות שלי ימנעו מאחרים, חזקים פיסית ומוסרית ממני, לבצע את מה שבעיניהם (ובעיני) יחשב החסד העליון?
יותר מכך - אני די משוכנעת (וגם כאן, יש להודות, קל להיות חכמים טרם מעשה), שאני לא ארצה בהמתת חסד עבור עצמי. שאעדיף להאבק על חיי עד כלות. אבל למה שהבחירה האישית שלי תמנע מאדם אחר להגשים את בחירתו שלו?

אגב, שאלה נוספת לי - מה דעתך לאפשר לאדם לסיים את חייו שלו (כלומר להתאבד)? נניח שמישהו (רופא, בן משפחה וכו') יחברו עירוי קטלני, והחולה עצמו יצטרך ללחוץ על כפתור על מנת להפעילו, כך שאין ספק כי הוא ה'לוחץ על ההדק'. האם במצב זה יפתרו המניעות המוסריות מפני המתת חסד?

הערה טכנית:
אין לי שום בעיה להמשיך ולדון בנושא שהוא כה רגיש וכה מהותי עבור רבים םמאיתנו. איני עושה זאת במטרה להתווכח לשם הויכוח, אלא על מנת לחקור ולהבין סוגיה זו לעומקה. אני מוצאת שאני יוצאת נשכרת מכל דעה המושמעת כאן, ואף יותר מדעות שאינן מסכימות עם גישתי, באשר הן מביאות אותי שוב ושוב ושוב, לתהות ולעמוד על טיבה של הרציונליות שבבסיס שיטתי.
מנסיוני כאן באתר, דף הופך ל-דף וכחני כאשר המשתתפים מכנים זה את דעתו של זה בכינויים כגון: _מגוחך. יוצא שאף בענין זה האחריות כולה מוטלת על כתפיהם של המשתתפים.

הטענה כי זה מוסרי יותר להאריך סבלו של אדם ובלבד שלא נהיה מעורבים אקטיבית בקיצור חייו וסבלו, מאשר לגאול אותו מסבל זה באופן אקטיבי, אינה כה מובנת מאליה. לפחות לא בעיני. מבחינתי היא היתה ועודנה דבר הטעון הוכחה
לא חושבת שזה יותר מוסרי. אני שונאת את חלקי בטיפולים שמאריכים סבל וחושבת שלהאריך סבל זה בלתי מוסרי בעליל. אבל גם להמית אנשים זה בלתי מוסרי בעיניי. אז מה נשאר? - כמו שאמרתי - למנוע את המצבים שיוצרים את הסבל, וגם זה לא תמיד אפשרי.

אין לי בעייה לאפשר לאדם לסיים את חייו שלו, כלומר להתאבד. אבל גם זה צריך להיעשות כמו שצריך, למשל לבדוק שהוא מבין את מחלתו ואת מצבו (אולי למשל יש טיפול שיכול לשפר את מצבו והוא לא יודע עליו?), האם מישהו שכנע אותו שהכי עדיף לו להתאבד? וכו' וכו'.

ולגבי ה וכחנות. כשכתבתי (אוי ואבוי, בסוף זה עוד ייצא דף וכחני) לקחתי מראש את כל האחריות על הוכחנות שאני יוצרת. מתנצלת אם פגעתי בך. ובכל זאת, בלי לשים שום דבר עלייך, אני עדיין מרגישה שזה לגמרי לא נכון לומר שאני מתמקדת בסבל שלי. בעיניי זה לא מוסרי נקודה, בלי קשר לאיך שאני מרגישה לגבי זה (סתירה פנימית במשפט? אולי. אבל אני מאמינה שיש עקרונות מוסריים שמתקיימים בלי קשר להרגשתי כלפיהם). זאת אומרת, זה לא הסבל שלי שעומד בו לדיון, אלא העיקרון של "לא תרצח".

יש עוד הרבה מה לומר ונראה לי שזה דיון שיותר מתאים לשיחת טלפון אחת בריאה. אני מרגישה שבדיון זה יוצא לי קצת מייגע ולא ברור. אז מה? נמשיך בכל זאת?

מ י כ ל -- אני מסכים עם כל מילה שלך בדף הזה. מדהים.

אז מה? נמשיך בכל זאת?
כן, כי יש לי כמה שאלות.

זה לא הסבל שלי שעומד פה לדיון, אלא העיקרון של "לא תרצח".
אם כך, אפשר לחזור לשאלתה של מיכל. יש כיום אפשרות (ולך בעיקר, כחלק מצוות רפואי) להאריך חיים. את ההבדל בין מצב בו את נמנעת מראש מלעשות כך (פאסיבית), ובין מצב בו את עושה כך עד שלב מסויים ואז מפסיקה (אקטיבית) -- את ההבדל הזה אפשר לראות כלא יותר מאשר הבדל טכני.
אני לא בטוחה בעמדתי בסוגיה הזו, אבל אני מנסה להראות מה בעצם מיכל שואלת אותך (כדי שנשכיל כולנו): מדוע ההבדל הזה הוא מוסרי מהותי ולא טכני?

לא חושבת שזה יותר מוסרי. אני שונאת את חלקי בטיפולים שמאריכים סבל וחושבת שלהאריך סבל זה בלתי מוסרי בעליל. אבל גם להמית אנשים זה בלתי מוסרי בעיניי.
כאן נראה לי ששוב יש סתירה: את שונאת את חלקך בטיפולים מאריכי סבל -- אבל מבצעת אותו. לעומת זאת, את מתנגדת להמתת אנשים ועל כן לא מבצעת אותה. האם לא ניתן להסיק מכך שגם אם שניהם פסולים בעינייך, טיפול מאריך סבל הוא בעינייך פסול פחות מהמתת חסד אקטיבית, ומכאן מוסרי יותר?
אני יודעת שהדרך בה את פועלת בחיי המעשה היא גם תוצאה של מגבלות החוק. אבל לצורך דיוננו החשוב, אנא התעלמי מכך. נניח ששתי האפשרויות חוקיות.

מדוע ההבדל הזה הוא מוסרי מהותי ולא טכני? משום שבני אדם סופם למות. זה הדבר הכי טבעי שיש. כל אדם ימות יום אחד בזמן שיועד לו או בזמן שהוא יבחר בו. חוסר התערבות פשוט נותן לזה לקרות באופן טבעי. אם אני מתערבת ומאריכה את החיים אז יצרתי מצב שהוא מורכב יותר מכל הבחינות. זה קצת כמו לא להתערב בלידה - ואז היא פשוט קורית, לעומת לתת פיטוצין ולזרז אותה - וזה מסבך את כל המצב כי הפיטוצין גורם לכאבים ולסיבוכים וכו'. אבל מרגע שנתתי פיטוצין אני לא יכולה פשוט להפסיק את כל הטיפולים נכון? אם הפיטוצין גרם לקרע ברחם אז אני לא יכולה להגיד שאני בעצם מפסיקה לטפל. כך שזה אינו הבדל טכני. זה הבדל מהותי.

וגם זו שאלה מורכבת, כי מתי בעצם מפסיקים. יש הרי טיפולים שיכולים להקל, להציל, לעזור. האם לא לטפל בכלל? זה ממש מורכב.

ולגבי החלק השני - תשובה בעוד כשעה ורבע (כשאחזור הביתה).

מחלת ורדינג הופמן היא מחלת ניוון שרירים מתקדמת. הילדים מתים בסביבות גיל שנתיים מאי ספיקה נשימתית. שרירי הנשימה שלהם מפסיקים לפעול.
מחלה זו היא היחידה ברפואת הילדים בה מצויין כי אין להנשים את הילדים. פשוט אין טעם. רק הארכת הסבל.
אחסוך מכולם סיפור עצוב על ילדה בת שנתיים. ילדה שניה החולה במחלה במשפחה בה שני ילדים בוגרים, וזכרון של אחות קטנה אחרת שנפטרה בגיל שנתיים וחודשיים. האחות שעליה אני מספרת היתה תוצאה של הריון ולידה תקינים, עם מי שפיר ששללו את קיום הבעיה. אך האמא מספרת שאיך שקיבלה אותה לראשונה להנקה ידעה שגם לזאת יש את המחלה המקוללת.
בגיל שנתיים נכנסה ס. לאשפוזה האחרון במחלקת טיפול נמרץ ילדים שלנו. שוקלת כחמישה קילוגרמים. לא מסוגלת להרים את ידיה מן המיטה כנגד כוח הכובד. לא מסוגלת לדבר. בכף ידה הפתוחה קמעה תמיד היתה סוכרית טופי בודדת. לא יכלה להרים אותה או לאכול אותה. רק החזיקה.
כחודשיים נאבקנו עליה. לקראת הסוף ההורים התעקשו שננשים אותה. שאולי תצא מזה הפעם. שאולי יצליחו לקחת אותה הביתה לעוד חודשיים של חסד. לעוד שבועיים. הנשמנו. ומה נעשה? טיפלנו ונאבקנו. והילדה הזאת. בת שנתיים וחודשיים, כמה שניסינו לא יכולנו לחסוך ממנה ייסורים.
יום אחד באו שני האחים הגדולים להורים ואמרו די. תנו לה ללכת, כך ביקשו. אנחנו מזה זמן רב היינו בדעה הזאת אך איך אפשר לסרב להורים כאלה. אנשים טובים. אנשים אצילים. אנשים אוהבים וסובלים.
כמה ימים מאוחר יותר אמרו לנו - הפסיקו את ההנשמה.
הפסקנו.
אני הייתי תורנית במחלקת הילדים, ובאתי לבקר בטיפול הנמרץ, לראות מה קורה. גיליתי שם את תורנית הפגיה שבאה בדיוק לאותה מטרה. תורן הטיפול הנמרץ המסכן ישב והסתכל על המוניטור בתחנת האחות.
עד אז לא ידעתי שאדם יכול להמשיך לחיות עם סטורציה 30.
בכל רגע שיכולנו, באנו לשבת עם התורן. שלא יהיה לבד בזמן שס. גוססת במיטה שמול תחנת האחות. סוכרית טופי מונחת בידה נטולת החיים.
אני לא יודעת מתי נפטרה בסוף. האם באמצע הלילה כשלא הייתי שם, או בבוקר כשבאו כבר הרופאים הבכירים.
לא יודעת.
ועכשיו אני יושבת מול המחשב ודמעות רבות מכסות את עיני. כמעט איני רואה כיצד לכתוב. הזכרון הזה לעולם לא יעזוב אותי. ותמיד הוא יכאב.
ואני זוכרת מה רציתי הכי בעולם, כשישבתי שם באותו לילה.
רציתי לקום מהכסא, להכנס פנימה, לקחת מזרק ולשאוב מנה קטלנית של מורפיום.
רציתי להחזיר את הגלגל כמה שעות לאחור, לתת לה להיות עם בני משפחתה המחבקים ואוהבים. ואז מוקפת בחום ואהבה, לתת לה להרדם לתוך המוות. בקלות. בלי סבל. כשהדבר האחרון שהיא רואה הם האנשים האהובים עליה.

שליחה על ידי יעל* » 16 יוני 2004, 00:13

שרון..... אני מצטערת.
אם רק הייתי קוראת קודם את הדף הזה.... אני מרגישה שאני תכף מתחילה לבכות.
איזה עולם מסריח.

שרון ג - הסיפור מאוד מרגש. וגם מתסכל. הייתי עדה לסיפורים מהסוג הזה וגם לסיפורים מהסוג השני, כמו למשל שכן וחבר שחלה בסרטן שבחר לעזוב את בית החולים ולמות בבית. אם היה נשאר בבי"ח קרוב לוודאי שהיה חי קצת יותר אבל סובל הרבה יותר. הוא מת בבית כמו שאת אומרת - מוקף בחום ואהבה. רופאת המשפחה היתה שם כדי לוודא שהוא לא יסבול מכאבים. הייתי איתו ועם המשפחה כשהוא מת וזה היה לילה עצוב ומרגש ומלא הקלה ושמחה על כך שהדברים התגלגלו בצורה הזאת.

וכעת חלק ב' של התשובה לשאלת סמדר: אני עובדת בתוך מערכת שיש לה המון חסרונות (עליהם אפשר לקרוא בשלל דפים פה באתר). יש המון דברים שאני לא מסכימה איתם ולא יכולה לשנות (בינתיים, עד שאקים בית החולים משלי או עד שאהיה שרת הבריאות) ויש המון דברים שאני כן יכולה לשנות ואכן מנסה, כמו למשל לסנגר על החולה כשהוא מתנגד לטיפולים ולדאוג לכך שבקשתו תתמלא (כי הרי ה"מערכת" שונאת את זה כשחולה מסרב לטיפולים שהיא מציעה ובהרבה מקרים כשחולה מסרב לטיפול מייד מזמינים פסיכיאטר שיקבע שהחולה "אינו כשיר" וממנים לו אפוטרופוס ושוללים ממנו את זכות הבחירה על חייו). ועוד דברים - אפשר להציע תמיכה לחולים ולמשפחות, לדאוג עד כמה שאפשר לנוחיות החולה, לדאוג שלא יכאב לו, לשנות טיפולים מיותרים ועוד.
יש דברים שאני חייבת לעשות (במסגרת התפקיד) ואני לא אוהבת אותם. לפעמים אני תוהה אם אגיע לגיהנום בגלל זה, כי כשאלוהים ישאל אותי "למה עשית כך וכך?", מה אני אמורה לומר לו: "כי זאת הייתה העבודה שלי"?.
אבל אני אחות חדשה עדיין. אני עדיין מגלה מהן המגבלות של המערכת ומהן המגבלות שלי בתוכה ועד כמה ניתן למתוח את הגבולות כדי לעזור לחולים. ולפעמים אני גם מסרבת לבצע דברים מסויימים או מעלה דברים לדיון בתוך המחלקה.

סיפור לדוגמא: הכרתי איש אחד, בן 83, קיבוצניק ממקימי הארץ, איש מקסים מקסים. בתקופה די קצרה הוא התאשפז מס' פעמים בגלל בעיות שונות והיה נראה שמצבו התדרדר. דיברתי איתו על מצבו והוא אמר לי שהוא חי 81 שנים באיכות נהדרת ושעד לפני שנתיים הוא שחה 40 ברכות ביום ועדיין עבד בקיבוץ. היום, הוא סיפר, אני כבר מואס בחיים. חייתי מספיק ואני לא מפחד למות.

בפעם הבא שהגיע למיון בלוויית נכדו הרופא אמר לו שהוא צריך להתאשפז. הוא סירב באומרו כי בית החולים כבר לא באמת יכול לעזור לו. הרופא הסתכל בנכד ואמר לו: "מה נעשה?" והנכד אמר: :"מה זאת אומרת? מה שסבא אומר, זה מה שנעשה". הרופא הסתכל בי כדי לקבל תמיכה לכיוון שלו (הכיוון של אשפוז בכפייה או לפחות הפעלת לחץ ושכנוע) אבל אני הייתי בעד החולה. הרופא אמר לו: "אתה יודע שאם תלך הביתה קרוב לוודאי שתמות בתוך מס' ימים!", והחולה אמר - אני יודע.
בסופו של דבר הוא הלך הביתה ולא חזר יותר לאשפוזים (אני מניחה שנפטר בביתו), וזה התאפשר בזכות האיש המקסים, נכדו הנהדר ואולי גם קצת בזכותי, שהייתי שם כדי לתמוך בצד שלו. זו דוגמא למשהו שאני רואה אותו כמוסרי ומשתדלת לעשות הרבה ממנו.

ואחרי הכל, עדיין יש כאן דילמה קשה שאני מתלבטת בה הרבה מאוד ובכלל לא בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון.

שרון

,

בוכה איתך.

שרון, :')
כל-כך עצוב, כל-כואב!

אני תוהה איך חמותי אחות ראשית במרפ' אישופוז יום אונקולוגית לילדים מתמודדת עם כל זה...

מ י כ ל – אני מסכים עם כל מילה שלך בדף הזה. מדהים
מסכימה עם רועי...
אני מקווה שלא היית קצינת נפגעים בחיל הים, בררררר.....

שרון --

זה קצת כמו לא להתערב בלידה - ואז היא פשוט קורית, לעומת לתת פיטוצין ולזרז אותה - וזה מסבך את כל המצב כי הפיטוצין גורם לכאבים ולסיבוכים וכו'. אבל מרגע שנתתי פיטוצין אני לא יכולה פשוט להפסיק את כל הטיפולים נכון? אם הפיטוצין גרם לקרע ברחם אז אני לא יכולה להגיד שאני בעצם מפסיקה לטפל. כך שזה אינו הבדל טכני. זה הבדל מהותי.
יש בעיה באנלוגיה הזאת. ההתערבויות בלידה -- יהיו דעותינו על מידת נחיצותן אשר יהיו -- מיועדות לעזור ללידה לקרות. כלומר -- הן מתערבות באותו כיוון שבו הטבע אמור היה לפעול.
הארכת חיים באמצעים מלאכותיים מיועדת למנוע מהמוות לקרות (או לפחות לעכבו). כלומר -- כאן ההתערבות היא בכיוון ההפוך לכיוון פעולת הטבע. אי אפשר לנמק את זה ב"התחלתי ולכן אסיים" (או אמשיך).

אני מניחה שנפטר בביתו.
מיתת בית מטרידה את הממסד רק מעט פחות מאשר לידת בית (לא שייך לנושא הדף, אני יודעת, אבל כבר הרבה זמן -- כמעט ארבעה חודשים, למעשה -- חיפשתי מקום לכתוב בו את המשפט הזה. עמכם הסליחה).

שאלתי:
מה דעתך לאפשר לאדם לסיים את חייו שלו (כלומר להתאבד)? נניח שמישהו (רופא, בן משפחה וכו') יחברו עירוי קטלני, והחולה עצמו יצטרך ללחוץ על כפתור על מנת להפעילו, כך שאין ספק כי הוא ה'לוחץ על ההדק'. האם במצב זה יפתרו המניעות המוסריות מפני המתת חסד?
ואת ענית:
אין לי בעייה לאפשר לאדם לסיים את חייו שלו, כלומר להתאבד.

טוב, השאלה שלי לא נשאלה סתם מתוך סקרנות...
בדוגמא שנתתי, את (לאו דווקא את, כמובן, אלא מישהו חיצוני לאדם המבקש למות) היא זו המספקת את חומר הרעל, את היא זו המחברת את העירוי הקטלני לגופו של החולה, את היא זו המניחה את כפתור ההפעלה בידיו - וכל אלה בבחינת צעדים בלעדיהם אין למותו של האדם!
יוצא שאף כאן התערבות חיצונית, לה את מתנגדת, היא שאחראית למותו של אותו אדם, ועם זאת כאן - את תומכת בה.

אם תטעני, כי בתשובתך כיוונת רק למצבים בהם אדם יכול לבצע את כל התהליך בעצמו בלא מעורבותך (להשיג רעל, לחבר לעצמו עירוי, ללחוץ על כפתור), הרי שיוצא כי גישתך מפלה לרעה את אותם אנשים, הרתוקים למיטת חוליים ואינם מסוגלים להושיע עצמם בכוחותיהם שלהם, וכל זאת רק בשל מוגבלותם הפיסית.

מחשבה לסיום: אולי המפתח לגישתי הוא, שאיני רואה את המסייע לחולה כרוצח או אפילו כהורג, אלא כזרועו הארוכה של החולה, המאפשרת לו להביא לידי הגשמה את בחירתו שלו. ההתמקדות בחולה וברצונו, תוך ביטול רצונותי שלי עד כדי הפיכתי לכלי בידיו, לזרועו הארוכה, היא היא ההתמקדות בסבלו שלו תחת סיבלי שלי.

אני חושבת שיש מקום להשוות מוות "טבעי" ללידה, כמו שליולדות עדיף ללדת במקום הטבעי להן עם האנשים שהן בוחרות כך לאנשים העומדים למות, כמו שלידה צריכה להיות עם כמה שפחות התערובויות חיצוניות כך גם לאדם הגוסס.
לפני כמה שנים כשסבתי חלתה במחלה קטלנית ואכזרית, בזמן מחלתה עוד היתה עצמאית חודש לפני מותה היא עברה לבית אמי, היא לא היתה מוכנה להתאשפז בבית חולים מפחד הניכור וההשפלה שהרופא הזכיר למעלה, וכך מוקפת באנשים שהיא אוהבת היא נפטרה בזרועותיהם האוהבות, וכמו הרבה גברים שמרגישים שהם צריכים ל"עשות משהו" אבי הזמין אמבולנס והצוות היה חייב לעשות החייאה לפי הנהלים למרות שכבר היתה מתה וכך הם "חיללו" את הגופה והתערבו וזה נראה ממש רע והקשה הרבה יותר על קרוביה, לאחר מכן היא נלקחה לבית העלמין כדי "שיכינו" את הגופה להלוויה, גם כאן כמו שממש לא מומלץ לתת את התינוק אחר י הלידה לצוות גם את הגופה כדי להשאיר לקרובים להפרד ממנה כמו שהם רוצים ולקבור \לשרוף היכן שהם רוצים. אבל זה לא כל כך מקובל.לצערי.

מאמר מעניין של אחות:
http://well.blogs.nytimes.com/2009/09/0 ... f-life/?hp

קראתי. באמת מאמר מעורר מחשבה (ורגש).
וטוב שהחזרת את הדף ל מה חדש.

איזה דף!
קראתי בו, וכל הזמן זכרתי את מה שנכתב בביוגרפיה של טומי לפיד:

"כמה ימים לפני מותי היתה לי עוד הזדמנות אחת, אחרונה, להיות מה שתמיד הייתי: אדם הקובע את חוקיו בעצמו.
הגרורות התפשטו לריאות, ומשם לכבד ולכליות, והרופאים חיברו אותי לכימותרפיה... בלילה התעוררתי, ולפתע הבנתי שזה אידיוטי. מה אני מנסה להרוויח? עוד כמה חודשים בבית החולים שבהם אלך ואקריח, אלך וארזה, אאבד את מה שנותר ממוחי ואענה את בני משפחתי המותשים? בשביל מה זה טוב?

גיליתי, באותו לילה, את הסוד הגדול של החולים: הם תמיד אומרים לעצמם "כשיגיע הסוף, אחליט אם אני רוצה להמשיך או להפסיק". אבל כשמגיע הסוף הם הם כבר מותשים ומטושטשים מדי בשביל להחליט בעצמם, ומשאירים את ההחלטה בידי הרופאים - והרופאים תמיד מנסים להשאיר אותם בחיים כמה שיותר, מפני שזו השבועה שנשבעו, וזו ההכשרה שקיבלו, והם אינם יודעים אחרת.
...
קראתי לרופאים, והוריתי לנתק אותי מהכימותרפיה באופן מיידי...
אחת הרופאות פרצה בבכי בתום שיחתנו. "אתה יודע", אמרה לי "פה באונקולוגית אמורה הייתי לראות כל יום אנשים שעושים את ההחלטה הזאת, אבל האמת היא שאתה הראשון שראיתי שמחליט כך, וגם עומד בהחלטה שלו"
בשבוע האחרון לחיי לא רציתי לראות איש, מלבד המשפחה הקרובה.
אני לא ממליץ במיוחד על המוות לאף אחד, אבל אם יש דרך ללכת - הרי שזוהי הדרך"

_{יאיר לפיד, זכרונות אחרי מותי}

אני חושבת שהלקח העיקרי בסיפור הזה, ואולי גם מכל הדף, הוא שאנחנו לא מעזים לדון ולדבר על המוות עד שכמעט מאוחר מדי, ואז אנחנו נתקעים עם דילמות מוסריות מאוד מאוד קשות.

אילו ניתן היה מקום לחולים, חולים סופניים ולאנשים זקנים לדבר על המוות שלהם עם אנשים אהובים, לחשוב עליו, לחשוב בקול רם באזני אנשים אמפתיים שלא נבהלים ולא מטאטאים ולא משנים את נושא הדיון, ואולי אפילו לשאוף לתכנן כמה אספקטים של המוות, לפעמים עם גיבוי של מסמך רשמי חתום, ותמיד עם אופציה להתחרט - כולנו היינו מגיעים הרבה יותר מוכנים לרגע הזה, הרבה פחות קרועים, והרבה יותר שלמים עם עצמנו.

ותודה למי שהכניס להמלצת השבוע @}

והאחות שיונת קישרה למאמר שלה אומרת בדיוק את זה:

Proponents of health care reform call for provisions that would encourage patients to talk about end-of-life treatment long before they get there.
(ההדגשה שלי)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא קראתי את כל הקטעים אולי יש הפניה בכל מקרה מומלץ לבקר באתר של עמותת ליל“ך-לחיות ולמות בכבוד
http://www.lilach.org.il/?[po]page id[/po]=43

assisted]דיגניטאס dying organisation[/po]) - מקום למות בו.

מאמר מרתק ואמיץ (ובעברית): לחברה, למשפחה ואפילו לכם יוטב אם לא תיאבקו בטבע כשתגיע השעה ללכת

״כשאגיע לגיל שבעים וחמש, הגישה שלי לטיפול בריאותי תשתנה לחלוטין. לא אסיים את חיי באופן יזום. אך בה בעת לא אעשה מאמץ להאריך אותם.
... משמעות הדבר היא שלא אסכים לעבור קולונוסקופיות או בדיקות סרטן אחרות, ... אסרב גם לעבור בדיקת ארגומטריה. לא אסכים לקבל קוצב לב, ועל אחת כמה וכמה לא אסכים שישתילו בי דפיברילטור. לא אסכים לעבור החלפת מסתם בלב או ניתוח מעקפים. אם אחלה בנַפַּחַת, או במחלה דומה שגורמת התקפים תכופים המובילים לאשפוזים חוזרים ונשנים, אסכים לקבל טיפול שיפחית את הכאב הנובע מתחושת החנק, אבל לא אסכים שיגררו אותי לבית החולים.״

קצת חבל לי על המאמר הזה. היה לו כזה פוטנציאל להביע את הדעה שלי... אבל אני לא מסכימה עם כותב המאמר בצורה עמוקה ובסיסית.

אני מסכימה איתו מבחינה פרקטית - מאיזשהי נקודה הדבר ההגיוני והנכון בעיניי הוא לסרב לטיפול רפואי. ואני ממש מסכימה לגבי הצורך להתמקד בדברים כמו לידת פגים, מוות של מתבגרים, והמצב הגרוע של זכרים שחורים בארצות הברית (רמז: תפסיכו לכלוא אותם ולתת למשטרה להרוג אותם ככה סתם).

אבל הסיבות שלי שונות לחלוטין. אני רואה אצלו חוסר קבלה של דרך הטבע, של הדעיכה. בעיניי - זה טבעי. זה מעגל החיים. אנשים נולדים, מתבגרים, מקימים משפחה ומולידים ילדים, מזדקנים, ומתים. ההזדקנות, הדעיכה, זה חלק מהמחזור. אי קבלה שלו זה אי קבלה עמוקה של הטבע.
מה שמפריע לי זה לא הדעיכה, אלא השיבוש שלה. יש איזשהי נקודה שבה הנזק מהטיפול גדול מהתועלת. שבה סתם לא נותנים לאנשים למות בשקט, בבית שלהם. באיזשהי נקודה הגוף מתבלה, ואם הרפואה תצליח לתקן חוליה אחת בשרשרת, אז אחרת תשבר. והמאבק לתקן חולייה חולייה הוא חסר תועלת.
אני מוצאת ערך רב בחיים, גם כאלו שכוללים שמיעה של ספרי שמע (נפלאים, ש גם היום ובעתיד יהיה עוד יותר). והשאלה איך יזכרו אותי הילדים שאני כרגע בכלל לא מתכוונת להוליד בכלל לא מטרידה אותי. "מה יחשבו עליי" זה בדרך כלל שיקוף עדיף של הגישה של האדם עצמו לחיים. כותב המאמר חושב שדעיכה היא דבר לא ראוי. אני לא מסכימה איתו. אני זוכרת את סבתא רבא שלי, שחיה אחרי גיל 90, ובהחלט הייתי מאחלת לעצמי זקנה כשלה.

אני כן מייחסת חשיבות רבה לצלילות. חשיבות פחותה אבל בהחלט קיימת לבריאות גופנית. אבל הדרך לשם לא עוברת דרך טיפול בסרטן בגיל 75 - מעט מדי ומאוחר מדי. היכולת ללכת 400 מטרים, או לרוץ 400 מטרים, מושגת על ידי הליכה קבוע של המרחק הנ"ל. רפואה מונעת, והרבה ממנה. בצורה של תזונה נכונה ופעילות גופנית ושינה וחיים מאושרים.

אז כן, אני בעד לא להאבק בטבע. לפחות כרגע. אולי מתישהו אשנה את דעתי. דעתי הייתה שונה לו המצב בבתי החולים היה ראוי יותר.

ובסך הכל, אני שמחה שיש דיון על הנושא. כל דיון. זה טאבו. ובמקום שבו יש רק בחירה לגיטימית אחת, אף אחד לא יכול לבחור באמת. גם מי שבוחר להילחם על חייו עד הרגע האחרון.

ובסך הכל, אני הייתי שמחה לראות תוחלת חיים-בריאים, לראות למה הזמן שבו אדם נשאר בריא מצטמצם, ובמקום למדוד את ההצלחה של מערכת הבריאות ביכולת לשמר חיים, למדוד אותה בהצלחה להצליח לשמר אנשים בריאים. זה רעיון מוצלח ממש, ואני אשמח אם מישהי תיישם אותו ותיצור מדד תוחלת חיים אלטרנטיבי.

תודה שהבאת את המאמר. מענין ורלבנטי.

עירית_לוי

תודה גם ממני. מעניין.

מהמם אין מקריות בעולם והדף והמאמר כ"כ מדויקים.