החיוניות שלי חלק שני

אני לא אוהבת שייקים (אוהבת אוכל פריך וכרסים--שניתן לכרסום).
אפשר להכין אוכל פריך אבל זה דורש השקעה...
ובכלל כמו בכל דבר, כשאוכלים חי, בגלל שכל הסביבה אוכלתכל כך הרבה דברים אחרים -
כדי להצליח נדרש תכנון, השקעה ולמידה...
ומעניין מה שאת כותבת על הטופו. פעם הייתי אוכלת כל יום טופו והיום אחרי הרבה זמן שלא אכלתי
הרגשתי שאני צריכה, אז הכנתי סלט עם קוביות טופו..

גוגוס, גוונים, הקוסמת, ממ, עוברת, בשמת, שגית וכולן,

מה נשמע?

(כן, כן. אני קרציה. לא אכפת לי.)

מיכל יקרה לי מאוד, אהלן לך. אני באטרף נסיעות ולכן קוראת אבל לא מספיקה לכתוב.
זה ייגמר עוד שבוע בערך ואני מקווה לחזור מלאת תובנות כרימון כי נסיעות ממש מציפות אצלי את העניינים.
הקשיים לאכול טוב מחוץ לשגרה, איך מסתדרים במקום חדש, איך יוצאים מהשגרה בלי למוטט את כל הבניין...

מזמינה אותך לספר מה נשמע אצלך. אני סקרנית. מסרבת לכנות את עצמי קרציה! או להסכים עם התיאור שלך ככזו

מה זה, גוגוס, איך ידעת לשאול?

אבל האמת שאני באמת לא יודעת לענות.

חטפתי קנדידה עצומה ואיומה ושאפתי את נפשי למות. זה עזר לי קצת להתמקד.
למדתי כמה דברים.

למשל, לא הולך לי עם הרעיון הזה של המון שומן שיחליף דגנים ושאר פחמימות. פשוט לא מסתדרת עם זה. למרות שיש ימים שאני מרגישה עם זה טוב, אני די רעבה רוב הזמן וזה מוביל ליותר מדי סוכר, אפילו שזה סוכר פירות.
אז למרות שהקונספציה כשלעצמה די מוצאת חן בעיני, היא פשוט לא עובדת לי. (כרגע)

מה עוד?

קצת עייפתי. בגלל שהתבלבלתי כבר כל כך, לא הצלחתי להיכנס לשיגרה של כלום. והאמת שהרשיתי לעצמי הכל, תלוי מתי. והאמת שהכל לא עושה עם הגוף שלי חסד.
אבל לא חשבתי שאני אתבלבל ככה. חשבתי שאני כבר יודעת מה טוב לי. עכשיו אני ממש חושבת לחזור לנטורופטית שלי, כי אני לא בטוחה יותר בכלום.

וקרה עוד משהו בזמן האחרון שהטריד אותי. הפסקתי לשים לב מתי אני רעבה. כנראה שאני כל כך מוטרדת, אבל שמתי לב לרעב שלי לרוב רק כשזה היה מאוחר מדי, רק שכבר חטפתי כאב ראש של רעב.
יש לי לחץ דם נמוך, אז אני צריכה לאכול על הבוקר. אבל פעם הייתי פשוט רעבה, עכשיו אני לא שמה לב לזה. וכל פעם אני מגיעה למצבי קיצון של רעב. (אבל בכלל לא רזיתי! מה זה שווה לרעוב ככה אם לא מרזים?)

(בגזרת הקפה אין כל חדש.)

אני באטרף נסיעות
גם אני. בוקר בבית, צריכה להתאפס, אבל תיכף שוב מתחילה להתרוצץ.

אבל בכלל לא רזיתי! מה זה שווה לרעוב ככה אם לא מרזים
זוכרת את הסיפור שלי?
המטאבוליזם שלך מחזיק חזק לא לאבד מסת גוף. מוריד תיפקוד בדברים אחרים בשביל זה.
תתחילי עם איזו פעילות גופנית קטנה על הבוקר (להעלות מטאבוליזם). תאכלי בזמן.

אבל האמת שאני באמת לא יודעת לענות.
דווקא ענית יפה מאוד

מיכל יקרה, מסמנת לך משהו מתוך תחושת הבטן שלי. יכול להיות שאני טועה.
מרגישה שאת פועלת יותר מדי מהראש. זה מהבטן רק בכאילו. את עסוקה מאוד במידע, בדברים שלמדת, ואת משווה אותם לחוויה שלך, במקום רק לחוות.
גם הגעגוע לנטורופטית יכול להגיע מאותו צורך לעשות משהו "נכון" אבל לאו דווקא מתאים. לך.

את מבולבלת. בסדר. קורה לכולנו. מציעה לך כרגיל לעצור ולנשום. לקחת את התיק שלך, שכבר לא כל כך חדש, ולצאת לסיבוב. ואחרי שתחזרי נסי להתחבר לצדדים האינסטינקטיביים שלך. כן, אלו שלא יודעים לאיית שומן או פחממות או לחץ דם. אלו שפשוט אוכלים כאשר מופיע רעב (בלי לדחות) מתוך שפע הדברים הטבעיים שסביבך.

בהצלחה וחיבוק גדול.

אלו שפשוט אוכלים כאשר מופיע רעב (בלי לדחות) מתוך שפע הדברים הטבעיים שסביבך.
אני קוראת את המשפט שלך גוגוס ואני חושבת לעצמי כמה שום דבר כמעט לא טבעי
כשאתה מחוץ לבית...
לי ממש קל עם התהליך כי אני בבית 99 אחוז מהזמן... בשישי נסענו ליריד במושב סמוך.
אוכל הודי, פיצות, המון "שפע"...וזה כל כך קשה לי במיוחד עם הפיצה (זה מדהים ההתמכרות הזאת, לא?)
ואז , משום מקום - ראיתי דוכן של שייק ירוק!!!!
קפצתי עליו כמוצאת שלל רב וקניתי (השייק שלי יותר טעים, אבל למה להתקטנן? (-:?)
זו כזאת תחושה נקיה לחזור מאיזה מקום בחוץ בלי שאכלת זבל.
קשה להסביר את זה.
קצת כמו הרעננות אחרי מקלחת...

_זו כזאת תחושה נקיה לחזור מאיזה מקום בחוץ בלי שאכלת זבל.
קשה להסביר את זה.
קצת כמו הרעננות אחרי מקלחת..._
נכון.
ככה הרגשתי אתמול במסיבה הנחמדה שהיינו. אכלתי גרגרי חומוס מיובשים שהבאתי איתי, והתכבדתי בענבים.
לא נגעתי בבורקסים, בעוגות, בקרואסנים. ולא היה לי קשה. קצת עם עוגת השוקולד הביתית (-: שנראתה והריחה מדהים, אבל נו, לא היה באמת קשה לוותר.

גוגוס, הגוף שלי רוצה לאכול היום קלאמרי על הפלנצ'ה.

הגוף שלי רוצה לאכול כל הזמן אוכל טרי ויקר ומדליק. זה מה שהוא רוצה. הגוף שלי (ואני) זקוקים לשף קצת יותר מוכשר ממני. כזה שגם יודע איך ואיפה ובכמה לקנות את שפע הדברים הטבעיים שסביבך .

אני חוששת גם שאני והגוף שלי מסוכסכים. אני רוצה לאכול כל הזמן אבטיח והוא חוטף קנדידה. הוא רוצה לאכול המון בשר טוב ופירות ים טריים ואני מאכילה אותו ביצה.

אפילו על שקדייה אין הסכמה פה בבית.

בשמת, קוסמת, אתן מלכות.

מיכל, אני מציעה לך מחשבה מעצבנת קצת אבל זה מה שעולה לי ואולי זה יועיל.
אני מציעה אותה כי היא כמעט תמיד נכונה לגבי. יש לה שני רבדים קשורים זה לזה.

1) כשבא לי קלמארי על הפלנצ'ה או אוכל טרי ויקר ומדליק או אוכל שזקוק לשף יותר טוב ממני אני אוטומטית מייחסת את הרצון הזה לראש. אלו בעיניי רצונות תרבותיים ולא רצונות אינסטינקטיביים. הם לא מקדמים אכילה אינסטינקטיבית. הם מקדמים טלפון לנטורופטית

דווקא כאשר אני רוצה בשר נקי, כזה שלא דורש שום שף אלא רק קנייה במקום טוב וזהו אני מרגישה מחוברת אל הגוף. כל השאר הם בעיניי תרבותיים. גם שקדיה, עם כל האהדה שלי אליה, היא מוצר לגמרי תרבותי. שקדים לא. שקדיה כן.
ולגבי האבטיח - האם הוא הגורם לקנדידה או שמא הקנדידה היא תוצר של משהו אחר וכרגע היא משבשת את היכולת להקשיב לגוף? לא יודעת כי מעולם לא היתה לי קנדידה.

2) לאחרונה התחלתי לחשוב על מחשבות אינטואיטיביות ולא רק על אכילה כזו. למשל, אצלי, אחת לכמה זמן, יש לי מחשבה אינטואיטיבית לגמרי שדוחפת אותי לעשות דברים לא אינטואיטיביים בכלל. הכי שכיחה זה רצון לאכול במשך כמה ימים רק שייק ירוק ולעשות לגוף איתחול. פעולה כזו היא נוגדת אינסטינקטים ולרוב אני אצטרך להתאמץ מאוד כדי שזה יקרה. אבל המחשבה, והצורך הפנימי שמעלה אותה, הם דווקא מאוד אינסטינקטיביים. ואני נוטה להיענות לזה מתוך הרהור שמחשבות אינטואיטיביות חוזרות ונשנות צריכות לקבל יחס של כבוד. משהו בי דוחף אותי לעשות מעשה שנוגד את האינסטינקטים אבל הוא אינסטינקט בפני עצמו. ובטח לא תופתעי לשמוע שזה עולה אצלי כל פעם שמתחשק לי במשך כמה ימים דברים כמו קלמרי על הפלאנצ'ה, אוכל טרי ויקר ומדליק ושפים מוכשרים שמכינים אוכל יותר מוצלח משלי.

בשמת וקוסמת, אתן אכן מלכות. תיאורים מעוררי השראה. מוסיפה אחד גם משלי.
בין נסיעותיי הייתי במנצ'סטר לחמישה ימים. למי שלא מכירה, האנגלים הם האומה הנפלאה בעולם (בעיניי) אבל למרות זאת הם אלו שנאלצו לשחרר לאוויר העולם תוכנית ממשלתית שנקראת בתרגום חופשי "חמישה ליום". מטרתה לעודד אנשים לאכול לפחות חמישה פירות וירקות ביום. למרבה הצחוק בין הפירות והירקות נכללים גם פירות יבשים...
המשמעות היא שבכלל לא קל לאכול באנגליה כמו שאני אוכלת, בטח שלא במסעדות.
אבל... אנגליה היא גם האומה שהמציאה את מרקס אנד ספנסר. ומרקס אנד ספנסר זו חנות שהיא גן עדן לאנשים כמוני.
יש שם מבחר עצום של סלטי ירקות ופירות טריים מאוד, חתוכים ומוכנים לאכילה, במבחר גדלים והרכבים.

חמישה ימים עצרתי את עצמי מלהתקרב לכל הדברים הטעימים שיש שם (כן, זה עדיין טעים בעיניי, בראש). אכלתי שלוש פעמים ביום במרקס אנד ספנסר. קניתי לי תכולה של מזווה לחדר במלון. היו לי שם בקבוק של רוטב איכותי מאוד לסלט, שקיות עם תערובות של אגוזים, צנצנת עם זיתים ועוד כאלה. אכלתי בחדר של המלון, בפארקים ועל ספסלים והרגשתי כמו היצור הבריא ביותר בעולם. מצב הרוח שלי היה בעננים. זו היתה הפעם הראשונה שבה אכלתי לאורך זמן מחוץ לבית יותר טוב ממה שאני אוכלת בבית.
כיף בלתי רגיל ותחושה עמוקה שכאשר באמת רוצים יש פתרון לכל דבר. איכשהו זה תמיד ככה.

_זו כזאת תחושה נקיה לחזור מאיזה מקום בחוץ בלי שאכלת זבל.
קשה להסביר את זה._
לי דווקא קל. כשזה קורה אני מרגישה שניצחתי את התרבות. ולנצח תרבות, להתעלות מעליה ומעל הכוחות העצומים שלה, זה בכלל לא דבר של מה בכך.
בטח לא למכורה כמוני.

אני לא יודעת אם זה בא מהמקום של לנצח את התרבות.
אצלי זה בא מהמקום הזה שבתחושה הפרטית שלי בית זה מקום נקי ו"בחוץ" הרבה פחות.
אני מתכוונת גם ברמה הפיזית וגם אנרגטית.
במיוחד אם אני אוכלת לא בבית, אין לי מושג תמיד מי הכין, אם שטפו את הידיים, כמה האוכל טרי
וכו'..
ולא שאני כזו פדנטית, אבל תמיד כשאכלתי בחוץ הרגשתי מין ליכלוך כזה פנימי...קשה לי
להסביר.
במיוחד אם זו היתה אכילה ריגשית, מהירה, לא קשורה למצב שלי.
בכלל, כל מי שמכין אוכל יודע שאתה מכניס את האנרגיה שלך פנימה - אז גם לאכול
את כל השריטות של אחרים בנוסף לשלי??(-:

טוב, לא באמת חשבתי שההסבר שלי תקף לכולן

קוסמת, חת'כת הסבר...
מבינה עכשיו אחרת לגמרי את הקושי שלך לאכול בחוץ אז תודה ששיתפת.

מיכל - למה בעצם את לא הולכת למקום שמגיש קלאמרי מעולה על הפלאנצ'ה? אם מדובר במגבלה כספית, אז אוקיי, אבל אם לא - דווקא הייתי הולכת על זה. כשלב ביניים. כאמצעי לבדוק איך הגוף מרגיש אחרי שנותנים לו את מה שהוא כל כך רצה. הרי זה לא שהגוף שלך נורא רוצה ביסלי; קלאמרי על הפאלנ'צה נשמע לי כמו אחלה אוכל שבעולם, שבהחלט יתכן שהוא בדיוק מה שאת זקוקה לו כרגע.
בכל מקרה, נדמה לי שזה ייצר לך שקט נפשי.

מיכל - למה בעצם את לא הולכת למקום שמגיש קלאמרי מעולה על הפלאנצ'ה? אם מדובר במגבלה כספית, אז אוקיי, אבל אם לא - דווקא הייתי הולכת על זה. כשלב ביניים.

מגבלה כספית. לגמרי. ממש.

זה נורא שנתקע לי איזה אוכל נחשק כזה בראש, כי כל היום אני מחפשת אותו.

עוברת, לא התפקדת בסקר המה נשמע הגדול. אז רק אם בא לך, מה נשמע? מה שלום מנגנוני הרעב והשובע?

גוגוס, אבל קלאמרי על הפלאנצ'ה הוא מוצר מאוד "נקי". דווקא בגלל זה בא לי עליו. קלמרי, טרי, שלא עושים בו כלום חוץ מלצלות.

אני מנסחת את זה ככה, תלוי תרבות (ואולי אף פלצני) כי רק כשהכרתי את המאכלים האלה במסעדות הבנתי כמה אני משתוקקת אליהם. קלמרי ושרימפס על הפלנצ'ה, סשימי, קרפצ'יו, סביצ'ה. כל הדברים הטובים האלה שלא ממש היו הארץ עד לפני כמה שנים.
ברגע שנפגשנו זו היתה אהבה אמיתית

אני דווקא חושבת שהחשקים האלה הם אותנטים. אבל אולי כדאי לי ללמוד לצמצם אותם למה שיש בבית.

וגוגוס, אף את מלכה שבמלכות! להיות בחו"ל ולאכול רק חיוני, זה מרשים ביותר. שאפו!

קלאמרי על הפלאנצ'ה הוא מוצר מאוד "נקי". דווקא בגלל זה בא לי עליו. קלמרי, טרי, שלא עושים בו כלום חוץ מלצלות.
את צודקת. בגלל הטון הכללי דמיינתי משהו מתוחכם כזה.

אני דווקא חושבת שהחשקים האלה הם אותנטים
שוב, מדברת על עצמי, למקרה שזה יועיל.
אצלי, השתוקקות למזון איכותי של מסעדה נובע מחוסר חשק להכין לעצמי. לפעמים אין לי אפילו חשק לחתוך לעצמי משהו בסיסי שישמח אותי ואז אני משתוקקת לאכול בחוץ. שמישהו יפנק אותי וזה גם יהיה טעים. לפעמים אין לי חשק לטעם הבסיסי כל כך של ירקות ופירות ובא לי על העושר של הבשר או הדג.
אבל אני לא יכולה לקרוא לזה צורך של הגוף. זה משהו אצלי שהוא הרבה יותר בראש (שעמום מסוג כלשהו, צורך בפינוק, תחושת קיפוח וכו') מאשר צורך אמיתי של הגוף.
אם אני מצליחה לדבר עם זה לרוב זה מתמוסס. היה לי מאוד חשוב להיפטר מאכילה שנשענת על תחושת קיפוח ושעמום ועל החיפוש של שמחה באוכל. אני במהלך מתמיד של מציאת השמחה האמיתית בדברים אחרים ומילוי השעמום בדברים אחרים ודחיית תחושת הקיפוח. לא רציתי להיות במצב שבו אני ממלאת את כל אלו באוכל מזין וטוב כי זה חותר תחת המטרה שלי.
תבדקי אם משהו מזה נוגע לך איפשהו. בשורה התחתונה אני פשוט חושבת שהציפייה שלך מאוכל, מאיך שאת מתנסחת, היא שהוא יהיה יותר מאוכל.
בשבילי דברים כאלה הם סימן לא טוב.

תבדקי אם משהו מזה נוגע לך איפשהו. בשורה התחתונה אני פשוט חושבת שהציפייה שלך מאוכל, מאיך שאת מתנסחת, היא שהוא יהיה יותר מאוכל.

משפט זהב, גוגוס!

הלכתי לחשוב. תודה רבה.

לחובבות הז'אנר, כמה סיפורים מגניבים מהילדים שלי.

1) בסוף השבוע שעבר אכלנו במסעדה עם בני הדודים. הם ביקשו וקיבלו שניצל. שלי ביקשו ולא קיבלו. הסברתי ש... וש...
אצלנו בחיים לא אוכלים שניצל. לא בבית ולא בחוץ.
אבל... נשמעו מחאות קלות והובע רצון עז בשניצל. הבטחתי שבבית נכין שניצל שעומד בסטנדרט שלי.
והיום הגיע היום. קודם כל, בישלנו הכל ביחד וזה היה כיף לא נורמלי. אחת הפעילויות החביבות עלינו.
אז... קנינו ביחד חזה עוף אורגני, ביצים אורגניות, פירורי כוסמין מלא אורגני ושמן קוקוס אורגני.
והכנו הכל ביחד כולל הסברים למה כל אלו בריאים יותר מהשניצל שהיה במסעדה ולמה צורת ההכנה מזיקה פחות.
ישבנו לאכול ונשמעו מיצמוצי שפתיים ודרישה לעוד וכל זה היה נעים ביותר וחימם לי את הלב.

2) הגדול נחשף לחוברות פופאי וממש מצא חן בעיניו הרעיון של התחזקות על בסיס זלילת תרד. ברגיל הוא לא חובב תרד.
הוא הזמין, ביחד עם אחיו, מנת תרד ומשחק שבו נשים את התרד בקופסאות, אני ארדוף אחריהם (ברוטוס) והם יעצרו לשלוק תרד, יתחזקו וינצחו אותי. או משהו כזה.
במסגרת הקניות היום קנינו חבילת ענק של תרד אורגני, חמאה אורגנית ובצל אורגני. כולם מריחים שיגעון ונראים שיא הטריות.
הבנים והקטנה קטנה שלי ישבו כולם על השולחן ובמשך שעה ארוכה הפרידו את העלים מהגבעולים.
לראות את שלושת הפיצים האלה יושבים על שולחן המטבח, מריצים קטעים ומתגלגלים מצחוק תוך כדי מילוי כל המשטח בעלי תרד גרם לי עונג עצום.
הקפצנו הכל, תבלנו קצת, מילאנו צנצנות ויצאנו למרדפים ברחבי הבית שהופסקו מדי פעם לצורך "התחזקות".
היה פרוע ושמח וכיף עצום.

חולה על הילדים שלי. סליחה על ההשתפכות אבל בחיי שהם משו משו.

_תבדקי אם משהו מזה נוגע לך איפשהו. בשורה התחתונה אני פשוט חושבת שהציפייה שלך מאוכל, מאיך שאת מתנסחת, היא שהוא יהיה יותר מאוכל.
משפט זהב, גוגוס!_

חולה על הילדים שלי. סליחה על ההשתפכות אבל בחיי שהם משו משו.

לגמרי! הקטע עם פופאי גאוני. איזו יצירתיות! של כל הצדדים.

ושניצל כזה בדיוק האיש החמוד שלי הכין לי. איזה טעים זה. חבל על הזמן.

חמודים הילדים שלך ואני גוזרת ושומרת את כל הרעיון לשנים שיבואו. (אמן, בלי לפתוח פה וכל זה.)

.

תודה, מיכל. בסוף מסתבר שחובבת הז'אנר היחידה עוד בכלל לא בקטע של ילדים

הם באמת חמודים. וכל הנקודות על היצירתיות מגיעות להם. בחיי.

אני שבתי מעוד נסיעה עם תובנה אישית חזקה מאוד - מספיק לי עם השומן.
מרוב דיונים נתקע לי השומן הזה כמשהו שצריך אבל האמת היא שזה מכביד עלי ובכלל לא עושה לי טובה.
אני חושבת שאני צריכה כמויות הרבה יותר קטנות ממה שאכלתי.
יש בשומן, ובזה שבא מבשר במיוחד, משהו מאוד קל וזמין. מעט ממנו משביע מאוד ואני לא מרגישה איך הוא מחליף אצלי את האכילה המושקעת והמוקפדת.
לא יודעת להסביר את זה אבל משהו בזמינות הגבוהה שלו ובקלות ההכנה מרחיק אותי מהתזונה האינסטינקטיבית.
קצת מזכיר לי את מה שבשמת כתבה על הלחם. שכאשר היא העיפה אותי היא היתה זקוקה למשהו קל ומהיר שאוכלים כשרעבים.
אז אני מרגישה ככה עם השומן. כשאין לי כוח אני אוכלת ערימה קטנה של זיתים או של אגוזים. וכמעט תמיד זה לא מה שאני באמת רוצה.
טוב לי עם שומן כשהוא חלק ממשהו גדול יותר וקל יותר כמו סלט ירקות או פירות. ככה לבד זה לא עושה לי טוב. וכשאני אוכלת אותו עם משהו אני אוכלת ממנו הרבה פחות.

וחוץ מזה שלומי טוב.

אצלי את האכילה המושקעת והמוקפדת.
מה הכוונה באכילה מושקעת ומוקפדת? זה קצת היפוך של אכילה אינסטינקטיבית, לא? (מתלבטת בזה
גם בעצמי כמובן).
לגבי השומן מאגוזים - אני מרגישה שזה מחליף את כל הפחממות, דגנים,ונישנושים. תוהה תמיד
כמה מזה אני אמורה לאכול.
(המכורה שבי עדיין לא יכולה להחליף את ההתמכרות רק בירוקים וחייבת את הנפח של האגוזים...)

מה הכוונה באכילה מושקעת ומוקפדת?
או קי, מאיך שכתבת פתאום הבנתי שלא לזה התכוונתי. התכוונתי למגוון. כשאני טוחנת אגוזים וזיתים אני אוכלת מגוון קטן יותר וכמות קטנה יותר של פירות וירקות. וזה ממש חסר לי. גם לעיכול וגם למצב הרוח וגם לקלילות. משהו בזה לא טוב לי. אני לא מוותרת. רק מקטינה כמויות. ואולי זה גם קשור לקיץ.

ואולי זה גם קשור לקיץ.
מאוד הגיוני.
נכנסנו ליולי אוגוסט. הסאונה המזעזעת של גושדן.
מבחינה תזונתית, אני מרגישה שיש הרבה יותר עונות בשנה מאשר העונות שלמדנו. יולי-אוגוסט - תקופה לעצמה פה. התזונה חייבת להשתנות, לפעמים קיצונית. פשוט חייבים להתאים את עצמנו למה שקורה בחוץ, וגם כל הירקות והפירות העונתיים אחרים.
ספטמבר - פתאום רוחות חדשות. וכמעט אין שום דבר. יש כמה שבועות שבהם בדיוק "נגמר" ובדיוק "עדיין לא התחיל".
כל החגים זעזוע תזונתי אחד ארוך. אין קביעות, אין שיגרה, עוד יותר מהרגיל. מבלבל.

אחרי החגים ועד חנוכה - עוד עונה. מתקרר לאט. פתאום מתחילה העונה של כל מיני ירקות ופירות.
אחר כך חורף. ינואר פברואר.
אחר כך אביב.
אחר כך הקיץ המוקדם.
ממש כל כמה שבועות - הצומח מתחלף, העונה של משהו אחר, והחילופים והיחסים של קור-חום-לחות-יובש-שמש-חושך קובעים אם נרצה יותר X או יותר Y ומה מדוייק לנו.
ולנו הנשים יש גם המחזור החודשי, שסובב לו ומשתנה לאורך החודש. ואיבוד הדם, שמשנה גם הוא את הצרכים שלנו (מה איבדנו וכמה). והנקה, שאו-הו כמה היא רלבנטית לצרכי התזונה שלנו! והריון, חלק מאיתנו חוות גם את זה. אסור לשכוח שזה עוד מעגל שצריך להתייחס אליו, מולבש על גבי המעגל של עונות השנה שמתחלפות.

והעומס בחיים שלנו, ההתמודדויות שלנו, שלוקחות מכל אחת מאיתנו מס בצורת עומס על ויטמינים או מינרלים מסוימים ולא אחרים.

את כל זה צריך לשקלל, ולכן להתחיל מלקבל את העובדה שכל הזמן יהיו שינויים.
אין מקום שאפשר לעצור ולהגיד "זהו, הגעתי, ככה זה".
זה בסיס לשינויים כל הזמן. לצפות לשינויים, לצפות לצורך להתאים את עצמנו כל הזמן לזרימה המעגלית של החיים.

וואו, בשמת, כמה אהבתי את מה שכתבת. ואת איך שכתבת! כל כך פיוטי.
בין יתר הדברים, זו אחת הלמידות המרכזיות שלי בתהליך הזה. מסוג הדברים שאמרו לי כבר הרבה פעמים אבל יש רק דרך אחת שבה זה ייקלט.
דרך ההתנסות.
והדברים שכתבת פוגשים אותי עכשיו אחרי שכבר התנסיתי מספיק בשביל שהמילים הללו תהיינה מלאות בתוכן עם משמעות עבורי

גורם לי לחשוב על כל הפעמים, אפילו בדף הזה, שמישהי כתבה "אני כזו וכזו" "מתאים לי כך וכך" או, חמור מזה, "אני לא כזו" או "לא מתאים לגוף שלי".
מה, באמת? לא מתאים אף פעם? גם לא כשאת במחזור בעונת ה אחרי החגים ועד חנוכה כשבדיוק נחתה עליך עבודה חדשה?
האם באמת סביר להגיד שאני אשה של פירות או לא אשה של פירות? שאני אשה של שומן מהחי או דווקא לא?

הדף הזה כל הזמן סובב סביב השאלה של גמישות. גמישות תודעתית, מחשבתית, פיזית, נפשית, התנהגותית ומה לא.
ואני לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה שאחרי מעט יותר מעשרה חודשים אני מבינה משהו. וההבנה הזו לא היתה באה לעולם לולא למדתי להתגמש.
זה די כיף, שתדעו לכן.

זה מאוד כיף. נכון.

שיהיה בוקר טוב ויום נעים, סתם רציתי לאחל.

_הדף הזה כל הזמן סובב סביב השאלה של גמישות. גמישות תודעתית, מחשבתית, פיזית, נפשית, התנהגותית ומה לא.
ואני לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה שאחרי מעט יותר מעשרה חודשים אני מבינה משהו. וההבנה הזו לא היתה באה לעולם לולא למדתי להתגמש.
זה די כיף, שתדעו לכן._

אני אצטרך להאמין לך בקשר לזה.
מה שכן, כיף לשמוע.

_גורם לי לחשוב על כל הפעמים, אפילו בדף הזה, שמישהי כתבה "אני כזו וכזו" "מתאים לי כך וכך" או, חמור מזה, "אני לא כזו" או "לא מתאים לגוף שלי".
מה, באמת? לא מתאים אף פעם? גם לא כשאת במחזור בעונת ה אחרי החגים ועד חנוכה כשבדיוק נחתה עליך עבודה חדשה?
האם באמת סביר להגיד שאני אשה של פירות או לא אשה של פירות? שאני אשה של שומן מהחי או דווקא לא?_

הנוקשות הזו נובעת מבילבול.

אנחנו תוצרים של הדור שלנו. אנחנו תוצרים של האוכל שהאכילו אותנו. אנחנו תוצרים, חדים יותר או פחות, של דור שממסך את ההקשבה לגוף שלו בכל הרמות.

ליצור תזונה אינסטינקטיבית יש מאין זה קשה עד בלתי אפשרי.

אני לא מחפשת אשמים, זה בכלל לא העניין. אני פשוט מרגישה כמו התלמידה שנשארה בכיתה א' כשכולם עלו לב'.
אתן מדברות על כל כך הרבה דברים שצריך לשים לב אליהם. הי! רגע! אני עדיין נלחמת בצורך לילי מציק לאכול במבה נוגט. אני עדיין מתאמצת לשמוע, מתחת לשכבות של הרצון לנחמה בבמבה נוגט המגעילה את הקול שאומר - בחייאת, מיכל, זה לא באמת טעים.

גמישות זה דבר עדין. צריך גרעין מאוד חזק ויציב בשביל להיות גמיש, אחרת נוזלים לכל הכיוונים. אחרת הגמישות הופכת להיות חוסר צורה.

אני מאוד אוהבת את הדרך פורצת המחשבה של הדף הזה, אבל היא גם מערערת אותי. לא מצליחה להחזיק בכלום.

ואני צריכה ללכת. (ראיון עבודה - בהצלחה לי.) ואפילו לא הגעתי לשום פואנטה.
סליחה רבה!

צריך גרעין מאוד חזק ויציב בשביל להיות גמיש, אחרת נוזלים לכל הכיוונים
נכון.

(בהצלחה בראיון העבודה)

אני עדיין נלחמת בצורך לילי מציק לאכול במבה נוגט
וואו.
זה לא שאת נשארת בכיתה א'.
זה שיש פה הבדלי שנים, כאילו:
את רק נכנסת לכיתה א' עכשיו.
גוגוס ואני כמה שנים לפנייך.
מבינה? אנחנו לא באותה כיתה. אנחנו התחלנו את כיתה א' קודם, כשאת היית בטרום חובה נגיד? את לא בתחרות איתנו. את לגמרי בכיתה שלך.

אבל את צודקת שאת צריכה להיזהר כשאת קוראת את הדיונים שלנו על משוואות בשני נעלמים כשאת עסוקה בללמוד את חיבור המספרים עד 20. הלו, זה מבלבל...

לכן, המלחמה שלך היא בכלל - וואו, מול משהו שלא טעמתי בחיים, לא מתכוונת לטעום (נשמע מגעיל ברמות (-: ) ולא נמצא אפילו בשדה הראייה שלי.
אז תתרכזי בה.
מה יעזור לך באופן אישי כרגע מול במבה נוגט? מה טוב לך שם? מה מפסיק את הכמיהה לבמבה?
תתרכזי במקום שאת נמצאת בו. מאיתנו תקחי רק דברים שאפשר להשתמש בהם למקום שלך.

לי אין מזון תעשייתי כבר שנים. יותר מעשרים שנה אני אוכלת אורגני. אני לא נאבקת בשום דבר. אני רק עסוקה בלדייק מה שטוב לי ומה שלא. בגוף נקי. ששותה רק מים כבר באמת עשרות שנים (פה ושם איזה צמחים במים, פעמים בודדות בשנה). אי אפשר להשוות את המצב שלי למישהי שעדיין לא גמרה להתנקות מחטיפים תעשייתיים. אלה צרכים אחרים, זה לוקח את הזמן שלו.
תני לגוף שלך את הכבוד המגיע לו. את הזמן המגיע לו. תקשיבי למצוקה שלו. קשה לו מאוד.
הוא צריך חמלה וטיפול אוהב עכשיו. לשתות רק מים, לאכול כמה שיותר מזון אמיתי, כמה שיותר נקי מרעלים, כדי לצאת לאט לאט מההתמכרות לתעשייתי.
זה עניין נרכש ולוקח לו זמן.
רק אחרי כמה שנים של מזון נקי יחסית (אורגני ולא תעשייתי) ושתיית מים, פשוט מרגישים את הטעמים התעשייתיים כמגעילים.

כל מילה שבשמת כתבה!
עם דגש חזק על ההצלחה בראיון העבודה. אם יבוא לך לספר אז זה המקום, למרות שלא נדמה שככה.

רק מילה אחת נוספת על העושר של בשמת.
כתבת -
ליצור תזונה אינסטינקטיבית יש מאין זה קשה עד בלתי אפשרי.

התזונה האינסטינקטיבית לא נוצרת יש מאין. היא קיימת בך. היא אפשרות. היא אפשרות שמתחבאת.
את לא יוצרת שום דבר כאן יש מאין. את מנקה את העודפים שהצטברו סביבו עד שיהיה לו מספיק מרחב כדי להיות נוכח. לנקות זה פי אלף יותר קל מליצור.
לפחות בעיניי.

ובעצם, עוד משהו.
כתבת -
הנוקשות הזו נובעת מבילבול.
נכון מאוד. אבל אנשים רבים (ואני מאחלת לך שאת ביניהם) בלבול מוביל בסוף לעשייה. המשמעות של בלבול זה שיש בחירה. המשמעות של נוקשות זה דבקות באפשרות אחת ללא יכולת לראות את הבחירות את הנוספות. אני חושבת שבלבול ותחושה של ערעור, עד גבול מסוים, זה דבר מצוין. בלעדיהם לא קורה שום דבר. יש קיבעון והתמדה באותה דרך.
ואחרי שמתוך הבלבול בוחרים הרבה פעמים בבחירות טובות הן הופכות להיות הסטנדרט. הבלבול לא נעלם אז. הוא פשוט עובר הלאה לדברים אחרים שטרם נגענו בהם ומייצר שוב את הבחירה החוזרת הזו. וכך הלאה. עד שמגיעים ל לדייק מה שטוב לי ומה שלא. בגוף נקי.

אני בדרך לשם ואני מעידה מניסיון אישי שבלי בלבול חוזר ונשנה זה לא היה קורה.

ספטמבר - פתאום רוחות חדשות.
מוסיפה: השינוי הפתאומי באור, שבא אז.
לתחושתי האור הוא אחד הגורמים שהכי משפיעים על הגוף והנפש. לפחות כמו (אם לא יותר יותר מ) חום וקור. והוא גם הרבה יותר קבוע משנה לשנה (מזג האויר הפכפך אבל הסיבוב סביב השמש יציב בינתיים)

שליחה על ידי ממ* » 19 יולי 2011, 10:50

הי! רגע! אני עדיין נלחמת בצורך לילי מציק לאכול במבה נוגט.
מיכל, הרסת אותי

הפרויקט שלך הוא באמת גדול משל אחרות פה.
אני מצטרפת לבשמת ולגוגוס: אני במצב שבו במבה נוגט לא נראית לי אוכל. היא בעבורי מקבילה לבקבוק נגיד. כמו שלא יעלה על דעתי לאכול בקבוק, לא יעלה על דעתי לאכול במבה נוגט. אני כן יכולה לאכול כמה במבות צהובות, כי הן היו כבר בילדותי, וגם בייגלה.אבל כל המוטציות החדשות לא נכנסת במערכת ההכרתית שלי לקטגוריה "אכיל."

החדשות הטובות הן שאחרי שעוברות כמה שנים כאלה, התודעה לגמרי מסתגלת לזה. זה אפילו לא מפתה. ואני אחת שמאוד אוהבת מתוק.

שליחה על ידי ממ* » 19 יולי 2011, 11:09

_מרוב דיונים נתקע לי השומן הזה כמשהו שצריך אבל האמת היא שזה מכביד עלי ובכלל לא עושה לי טובה.
אני חושבת שאני צריכה כמויות הרבה יותר קטנות ממה שאכלתי._
גם אני.
בגלל שעברתי מפחמימות לשקדים ואגוזים, כשאני רוצה לנשנש אני אוכלת אותם. וזה כבד מדי.

מיכל, אני לגמרי איתך.
בכיתה א', ולא רק זה. אם היתה לי הרגשה שאני מתקדמת ועוד מעט מגיעה לסוף השנה ויכולה כבר לעלות לכיתה ב', פתאום בשבועות האחרונים, רגרסיה היסטרית לתחילת השנה.
אז אצלי זה לא במבה נוגט, אבל מלחמה יומיומית וקבועה במיני לחמים ופסטות (אני אפילו לא אוהבת!!) וגם באייס קפה של ארומה ואפילו המבורגר של מקדונלד הצלחתי לאכול אחרי שנים. אחרי שחשבתי שהוא כבר לא נמצא אפילו בשדה הראייה שלי.
מסכימה אתך שאם אין גרעין חזק הגמישות הופכת לחוסר צורה (זה אישו מאד גדול בחיי בתחומים אחרים).
בהקשר התזונתי, לי דוקא די ברורה הדרך (הגרעין) אני מרגישה שאני יודעת לאן אני רוצה להגיע.
פשוט איכשהו אין לי מוטיבציה, אין לי כוחות, היכולת להתגייס כדי להגיע לשם נחלשה מאד.
ובינתיים ממלאת את הגוף שלי זבל (בסדר, לא תמיד, יש ימים יותר טובים, אבל בכל זאת...)
מרגישה רע עם זה (גופנית וגם מחשבתית וגם רגשית לפעמים) ואפילו לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב כאן...

אבל כן קוראת, ועכשיו הדברים שלכן בשמת וגוגוס וממ, היו מעודדים, מנחמים ואולי גם מניעים.
כמעט כל הבקרים מתחילים טוב ואחר כך מתדרדרים, אולי היום בגלל הדברים האלה יילך לכיוונים טובים יותר.

אוף! לא רוצה להיות בטרום חובה!

אבל אתן צודקות. בסך הכל התחלתי את השינוי הגדול הזה לפני שנתיים ומתוך הכרח, לא מתוך צורך או חקירה.
זה שונה. עכשיו אני כבר רוצה לחקור ולגלות בעצמי.

רציתי לכתוב עוד משהו לפני שהלכתי לראיון (היה סבבה. אבל לא רלוונטי לעכשיו. נו. שלחתי לחמי על פני המים...). על התחושה הזו של חוסר התקדמות. רציתי להזכיר לעצמי, קבל דף ובאופן, שאני עושה פילאטיס באופן די קבוע כבר שלושה חודשים וששזרתי את זה במארג החיים שלי. רציתי להזכיר לעצמי שגם כשנדמה לי שאני לא מצליחה להקשיב לגוף שלי, בזמן פילאטיס, אני שומעת אותו. והוא מודה לי על ההקשבה הזו.

אולי אי אפשר לנצח בכל החזיתות כל הזמן, אבל ראוי לתת את הדעת על החזיתות שכן מתקדמים בהן.

ובמבה נוגט, ליידיס, זה גועל נפש באמת רציני. הארד קור מטורף של אוכל תעשייתי ויום יבוא והוא לא יכנס אלינו הביתה.

_אבל כן קוראת, ועכשיו הדברים שלכן בשמת וגוגוס וממ, היו מעודדים, מנחמים ואולי גם מניעים.
כמעט כל הבקרים מתחילים טוב ואחר כך מתדרדרים, אולי היום בגלל הדברים האלה יילך לכיוונים טובים יותר._

גם אני חושבת ככה:) בשביל שתינו.

מיכל...לגבי הבמבה וכו',
אם לא מכינים תחליפים טובים זה באמת קשה - ולא רק לך.
ואני לא מדברת על תמרים ואגוזים שזה ברור
אלא על תחליפים מושקעים בריאים ומתוקים...

לתחושתי האור הוא אחד הגורמים שהכי משפיעים על הגוף והנפש
מעניין, אני מכירה את זה מניסויים בפסיכולוגיה ואף פעם לא נתתי את הדעת על זה בהקשר של עצמי.

החדשות הטובות הן שאחרי שעוברות כמה שנים כאלה, התודעה לגמרי מסתגלת לזה. זה אפילו לא מפתה.
המממ... לא תמיד. הנה סיפור קטן להמחשה.
לפני שאכלתי חי לגמרי בחו"ל עברתי דרך שדה התעופה. נתקלתי בבורגר קינג. הרשת שהכי אהבתי כשאהבתי את הדברים האלה.
כל הגוף שלי צעק הצילו. חוש הטעם כבר העלה טעם רע, חוש הריח זעק וכבר נהיה לי רע בגוף עוד לפני שנגעתי בזה. רק מהמחשבה.
אבל המחשבה המשיכה לנג'ס ללכת לאכול את זה. לא נגעתי בזבל הזה כבר כמה שנים. ופתאום... לא יודעת למה.
הלכתי ואכלתי. בורגר עם צ'יפס וקולה. הכי גרוע שיש. זה היה נורא. עזבתי כל אחד מחלקי הארוחה באמצע בתחושה של גועל קשה מאוד.
ואני חושבת שזה נפלא. כי כשיש וויכוח בין הזיכרון של הראש ובין ההווה של הגוף מישהו צריך לוותר. והראש, לצערנו, לא מוותר בלי ראיות חותכות.
את הגוף יותר קל לשכנע כי הוא יותר חכם. אז הוא נותן לראש את שלו ואומר לו אחר כך בשמחה לאיד "אמרתי לך" וזהו.
מרבית הסיכויים שלא אגע בזבל הזה עוד כמה שנים טובות והגעתי לזה בלי מאבק ובלי תחושת קיפוח ובלי תסכול.
העונש - עד עכשיו יש לי בחילה מהמחשבה הזו. בעודי כותבת עולה בי בחילה.

בגלל שעברתי מפחמימות לשקדים ואגוזים, כשאני רוצה לנשנש אני אוכלת אותם. וזה כבד מדי.
נסי לשלב עם פרי או ירק. עובד בשבילי.

מלחמה יומיומית וקבועה במיני לחמים ופסטות
הי גוונים. מלחמה זה רע. מראש אין סיכוי. תשקלי את דרכך.

מיני לחמים ופסטות (אני אפילו לא אוהבת!!) וגם באייס קפה של ארומה ואפילו המבורגר של מקדונלד הצלחתי לאכול אחרי שנים. אחרי שחשבתי שהוא כבר לא נמצא אפילו בשדה הראייה שלי.
זה מצוין. אכילת זבל מתוך מודעות לזה שזה זבל ומתוך תחושה של מיאוס זו ההתחלה. את אולי בכיתה א' אבל בהחלט באמצע השנה. עוד מעט תקבלי תעודה ותחכה לך שם הצטיינות!
<באתר של חינוך ביתי, אוי לי. מאיפה בכלל באה לנו המטאפורה הזו? בשמת, את אחראית לזה?>
הבעיה היא כשאוכלים זבל מתוך תחושה שזה טעים או מתוך שכנוע שזה טעים. אם את לא שם את ממש בדרך הנכונה. חייבים לעבור דרך זה. וכמה פעמים.

היכולת להתגייס כדי להגיע לשם נחלשה מאד.
אז אל תתגייסי. גיוס זה של מלחמה. כבר כתבתי שמלחמה זה רע? כן.

כמעט כל הבקרים מתחילים טוב
בואי נישאר עם החלק הזה של המשפט. זה נפלא ביותר. זה אומר שכל בוקר מחדש את מתגייסת בלי להתגייס. ולפני רגע אמרת שאין לך כוח לזה.
זה באמת באמת נפלא להתחיל כל בוקר בטוב. לא הולך ברגל בכלל.

שליחה על ידי ממ* » 19 יולי 2011, 13:45

הלכתי ואכלתי. בורגר עם צ'יפס וקולה. הכי גרוע שיש. זה היה נורא. עזבתי כל אחד מחלקי הארוחה באמצע בתחושה של גועל קשה מאוד.
עוד יותר טוב, וגם לא ממש סותר את מה שאמרתי. זה מפתה חלק מאיתנו, אך חלק אחר כבר מופתע ממה שהכנסנו לו. גם לי קורה שאני דוחפת איזה מרשמלו באיזו יומולדת עם כיבוד טפשי. אבל גם התודעה וגם הגוף שלי ממש מופתעים ולא מוכנים לעוד. פעם בהמון זמן אני לוקחת ביס מהקרטיב הזרחני של הקטנה (זאת הפשרה שלנו עם הקפיטליזם), זה מתוק לי ומלאכותי לי בצורה מבחילה, ורק מחזק את ההתרחקות שלי מההמצאות המוזרות האלה.

מיכל וגוונים, יש לי רעיון חתרני, בסגנון גוגוס יקירתנו. אולי תנסו, במקום להיגמל לאט ולעבור שינוי תודעתי ארוך, ל"הרביץ" חודש ממש קיצוני--אוכל חי, שקדים ואגוזים, כרסום של קולורבי לארוחת בוקר, קרקרים מפשתן. יכול להיות שזה קצת יאפס לכן את הגוף ויעלה אתכן מחינוך מיוחד להקבצה ג'

. לפעמים התודעה מסתגלת מהר. זאת גם שיטה.

שליחה על ידי ממ* » 19 יולי 2011, 13:47

_בגלל שעברתי מפחמימות לשקדים ואגוזים, כשאני רוצה לנשנש אני אוכלת אותם. וזה כבד מדי.
נסי לשלב עם פרי או ירק. עובד בשבילי._
כן. מנסה פעמים רבות עם מלפפונים או קולורבי. תפוח אני אוהבת בעיקר לחוד. הוא מרגיש לי נורא מתוק בבוקר.

אוף! לא רוצה להיות בטרום חובה!
גם קשור להצעה של ממ אבל גם בנפרד - את לא חייבת להיות בטרום חובה. אפשר ורצוי לקפוץ כיתה. ממילא התהליך הזה עובד על קפיצות. פתאום מבינים משהו. בראש או בגוף והכי טוב בשניהם וזהו. החיים כבר נראים אחרת ואי אפשר ללכת אחורה (תודעתית. ברמת הבחירות היומיומיות כמובן שאפשר). אפשר לעשות את זה במאמץ (פחות רצוי) ואפשר גם להיות מוכוונות משימה או לרצות מאוד. להתבונן הרבה.
אישית, אני ממש לא חושבת שאת, מיכל, או את, גוונים, בשלב כל כך מוקדם. אתן כאן כבר הרבה זמן ואני רואה אתכן. שתיכן פשוט כרגע בנפילה. וכבר אמרנו שנפילות הן חלק אינטרגלי מהתקדמות. הן לב ההתקדמות. אל תסתכלו על עצמכן כמתחילות כי אתן לא. אתן מתקדמות מאוד. עשיתן שתיכן כברת דרך ממש רצינית ואין שום סיבה לזלזל בחשיבות שלה ובהשפעה שלה.

עושה פילאטיס באופן די קבוע כבר שלושה חודשים וששזרתי את זה במארג החיים שלי.
מיכל, מדהים מדהים מדהים. ממש מדהים.

אולי אי אפשר לנצח בכל החזיתות כל הזמן, אבל ראוי לתת את הדעת על החזיתות שכן מתקדמים בהן.
לנצח וחזיתות זה מלחמה. מלחמה זה רע. כבר אמרתי? אופס, כן.
מיכל וגוונים, שם העבודה שלכן. של שתיכן. מתישהו תשתכנעו לעשות מאמץ אקטיבי ולשנות את הטרמינולוגיה ואיתה את הגישה כולה.
בחיי שאין דרך אחרת. או, לשם הצניעות, אני לא מכירה אף אחד שהצליח ללכת בדרך הזו.

עשיתן שתיכן כברת דרך
גוגוס, זה נכון ותודה.
ברור לי שחלק מזה שקיימת התקדמות זו תחושת המלחמה. כשאני אוכלת ג'אנק אני כבר לא יכולה להתיחס לזה בשיוויון נפש. ואז גם אם מהראש אני לגמרי משחררת, אני נמצאת באיזשהו מאבק. בכל הרמות, גם גופנית, גם מחשבתית וגם רגשית.
אבל את צודקת שזה לא המקום שממנו צריך לפעול.
ואת צודקת שלא הכל שחור (אם זה מה שעלה מפוסט הקודם שלי) החלק הראשון של היום בהחלט נראה טוב בהרבה מהחלק השני וכמובן שרצוי לזכור זאת.

ממ, בשביל לעשות מה שאת מציעה אני מרגישה שצריך להיות מאד חזקים, נחושים, ממוקדים.
אני מרגישה כרגע במקום הפוך מכל אלה. לא מצליחה לדמיין את עצמי משנסת מתניים וקופצת לתוך מים עמוקים כאלה.
אפילו שבוע של תזנוה 'חיה' בלבד, דורש הערכות, קניות מיוחדות, תכנון מה לאכול מראש, בעיקר בימים של שעות רבות מחוץ לבית, הקדשת לא מעט זמן להכנת אוכל וכו' וכו' וכ'ו
אני לא שם...

מיכל וגוונים, שם העבודה שלכן. של שתיכן. מתישהו תשתכנעו לעשות מאמץ אקטיבי ולשנות את הטרמינולוגיה ואיתה את הגישה כולה.
אני מסכימה שיש בעיה עם המילה מלחמה. וגם עם המילה חזית. פחות משוכנעת לגבי המילה מאבק ולגבי המילה התגייסות.
נכון שכולן לקוחות מהשדה הצבאי, נכון שמלחמה זה לא מצב אליו אני שואפת ולכן גם הטרמינולוגיה לא צריכה להלקח מהשדה הזה.
אבל, המילים מאבק והתגייסות, נשמעות לי אחרת, הן מעוררות בי דברים אחרים, ממקומות אחרים.
מאבק מתאר תחושה שקיימת אצלי. יש כוחות שונים, מושכים לכל מיני כיוונים, מתרחש כאן משהו.
דוקא לנסח את זה כמשהו לא הרמוני וזורם משרת אותי. זה אנרגיות אחרות לגמרי (לא יודעת אם אני ברורה).
בניסוח כזה אני נדרשת לחדות, מיקוד, בסיס איתן, אסרטיביות, אקטיביות, המילה הזו מהדהדת לי במקמות שניסוחים אחרים לא מגיעים אליהם
כנ"ל לגבי המילה התגייסות, מילה חשובה למישהי כמוני שעמוד שדרה ותזוזה קדימה הם מקומות שאני צריכה לחזק.
לכן, גוגוס, אני מקבלת את דבריך, ומודה לך על התזכורת הזו שוב ושוב (ושוב) אבל גם מציינת שזה, עבורי, עד גבול מסוים ולא בכל מקרה.
(אם יש לך רעיונות למילים בעלות משמעות דומה, שיכולות להיות בעלות אותו אפקט, אבל שלא לקוחות מהתחום הצבאי - אשמח לשמוע...)

תודה!

גוונים יקרה לי מאוד. קראתי אותך בתשומת לב רבה ולרוב יש לי המון צניעות ביחס להיכרות שלי עם אחרים וההבנה מה (אולי) טוב בשבילם.
וכאן, אני מרגישה צורך לעמוד איתן, משום מה, ולומר לך שאת טועה. אפילו לא יודעת למה. אני לא עושה את זה בהתרסה או מתוך עמדת עליונות אלא מתוך רצון שתשקלי שוב את הדברים.
אני מרגישה שהגמישות כלפי עולם מושגי המלחמה היא בפועל וויתור על האפשרות של חיים אחרים שאין בהם את המאבק הזה או את ההתגייסות הזו.
כאשר עולם המושגים הזה נעלם לגמרי לטובת קבלה עצמית שלמה את נשארת עם ההכרה בכך שהחיים התזונתיים האלה, וגם ברמות אחרות, מלאים עליות ומורדות.
וזה הכי טוב שיש.
אני בעד העשייה הזו רק מתוך שמחה והתלהבות. בדיוק זו שכנראה מאפיינת את הבקרים שלך. ובגלל זה היא מצליחה לאורך זמן. בהמשך היום את נכנסת לתוך העולם ה"שני" וזה לא מחזיק מעמד. אני מציעה לך לזנוח את החיבה המוגבלת לעולם המושגים הזה ובכך לפנות מקום לאפשרות הקיימת והמופלאה של שמחה והתלהבות.

הנה, דייקתי לעצמי מה הבעיה שלי עם הדברים שכתבת. כל עוד את ממשיכה להחזיק בפן חיובי כלשהו של התפישות הישנות ורואה בהן ברכה כלשהי את בעצם לא מפנה אותן.
כל זמן שאת לא מפנה אותן הן ממשיכות לתפוס אצלך מקום. וקצת כמו במחשב, מה שתופס מקום מפריע גם כאשר לא עושים בו כל שימוש, כי כל שאר העיבודים אטיים יותר, נאבקים על המקום שנשאר. אני מובנת?
הרווח שאת רואה כרגע בתפישות הללו יכול לצמוח וללבלב הרבה יותר בקלות מתוך שמחה והתלהבות. את לא מוותרת עליו. להפך. את הופכת את ההיתכנות שלו לגדולה יותר.
מתנצלת על הנחרצות שלי בתחילת הדברים. יכולתי למחוק אבל עברתי כאן איזה תהליך מחשבתי קטן והחלטתי להשאיר לך אותו כמו שהוא קרה.
@}

מיכל וגוונים, יש לי רעיון חתרני, בסגנון גוגוס יקירתנו. אולי תנסו, במקום להיגמל לאט ולעבור שינוי תודעתי ארוך, ל"הרביץ" חודש ממש קיצוני--אוכל חי, שקדים ואגוזים, כרסום של קולורבי לארוחת בוקר, קרקרים מפשתן. יכול להיות שזה קצת יאפס לכן את הגוף ויעלה אתכן מחינוך מיוחד להקבצה ג' . לפעמים התודעה מסתגלת מהר. זאת גם שיטה.

יו! מה זה עשית לי חשק.
חבל על הזמן. פתאום בא לי להכנס לזה בכל הכח.

שליחה על ידי ממ* » 19 יולי 2011, 18:18

יו! מה זה עשית לי חשק. חבל על הזמן. פתאום בא לי להכנס לזה בכל הכח
נו. יאללה. מה יש לך להפסיד. אפילו רק 20-15 יום בתחילה. משהו שלא נראה מאיים, אבל יתניע אותך. את תהיי מבסוטה מעצמך לאללה!

כך עשיתי לפני כשבועיים עם הקפה. זה היה נראה לי בלתי אפשרי להתחיל גמילה. פתאום אחר צהריים אחד אמרתי לחברה שהיתה אצלי: "מרגע זה--אני נגמלת מקפה." כבר שבועיים אני על שליש כוס ביום, שאני שותה באמצע היום. מרגישה כבר הרבה יותר טוב. וגמילה מקפה בעבורי זה הדבר הכי קשה בעולם.

מיכל - אם תצליחי בכיוון של קפיצת כתה אז סבבה ומלוא ברכותי הכנות. אם לא, יש לי רעיון. אני אדגים אותו באמצעות הבמבה נוגט, אבל אני מניחה שהוא נכון בכלל, והוא מבוסס על הנסיון שלי ממנגנון הר"ש.
נגיד שלילה ובא לך במבה נוגט, אוקיי? מה זה בא לך, מטריף לך את השכל, את לא יכולה להתרכז בכלום. אני אומרת - לכי על זה. אבל לא מתוך היסחפות, אלא מתוך תשומת לב. קחי במבה אחת וכרסמי אותה בריכוז מלא - מה הטעם שלה? מה המרקם? איך ההרגשה לאכול אותה?
אחרי שגמרת את הראשונה תבדקי אם בא לך עוד אחת. כן? אז עוד פעם, כמו קודם, במלוא הריכוז. לא? סבבה, הבמבה לא הולכת לשום מקום. החזירי אותה לארון, ותוציאי שוב כשישתלט עלייך החשק.
מובן שאני לא באמת יכולה להיות בטוחה בתוצאות הניסוי הזה, אבל אני משערת ששני דברים יקרו: א. בכל ארוע כזה תאכלי פחות במבה משהיית אוכלת אחרת; ב. יש סיכוי שיום אחד, באמצע הבמבה הראשונה תחשבי לעצמך "איכס, מה אני אוכלת את הגועל נפש הזה?" ותפסיקי. ולא ממקום של מאבק, מהשכל, מהידיעה שזה זבל, אלא באמת לא יתחשק לך יותר.

<והמרגיעון, שיהיה בריא, אומר: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה. איך ניסח בשש מילים את מה שלקח לי שתי פסקאות?>

איך ניסח בשש מילים את מה שלקח לי שתי פסקאות?
למרגיעון אין שום ניסיון חיים והוא חושב שהכל ברור. את, לעומת זאת, יודעת שיש דברים שכדאי להבהיר כי אחרת הם הופכים לסתם קלישאות יפות. כמו כל המרגיעונים

עוברת, אני חושבת שאלו היו שתי פסקאות מתנה. רעיון נפלא בניסוח נפלא.
ומיכל, אם תיישמי, בבקשה לשתף. אהבתי במיוחד את ההפיכה של היעדר המאבק לריאלית כל כך.

אני רק באתי להזכיר משהו שגוגוס כתבה מזמן:

(הרעיון של עוברת מדהים. ליישום מיידי)

שצריך מספיק נפילות כדי שיימאס.
פשוט ככה.
צריך לאכול מספיק במבה נוגט. שוב ושוב ושוב. עד שזה בא מהגוף, המיאוס. הגועל. חוסר החשק.
זה לא יעבוד להכריח את עצמנו "לא לגעת" או "להיות במודוס דיאטה". לא עובד. מצטערת.

כן. לאכול.
עד שמרגישים כמה זה מגעיל.
וכל פעם מפסיקים קצת קודם. מרוב גועל. לא מרוב הלקאה עצמית ומניעה עצמית וכפייה עצמית.

גוגוס,
תודה על מה שכתבת לי ואני שמחה שלא מחקת. לא הרגשתי שהדברים נאמרים בנחרצות מוגזמת, מותר לך לחשוב שאני טועה (-:
אני חושבת שהרבה שינויים בחיים לא באים בקלות וצריך קצת להאבק בהרגלים ישנים, בהתניות, בקבעונות, בדפוסים וכד' כדי להצליח להניע את השינוי. אני לא מפחדת מלהגדיר את זה ככה, כמו שכתבתי, להיפך, זה מכניס לי אנרגיות של תזוזה. ואני לא מרגישה שהשימוש במונח הזה אומר שאני ממשיכה להחזיק בתפישות הישנות. אלא שבתהליך הזה של השינוי אני נעזרת בכלים שונים, וזה אחד מהם.
אני פשוט חושבת ששינוי תזונתי (אצלי) לא יכול לבוא רק מתוך קבלה, זרימה וגמישות אין סופיים, זה לא עובד... וזה שזה לא עובד ככה לא אומר שאני רוצה את זה פחות.
אבל, אני לגמרי מסכימה אתך שזה צריך להעשות מתוך שמחה והתלהבות
אני מסכימה שברגע שמתחילות לעלות תחושות של עול, עונש ויסורי מצפון שהם אלה שמעלים אצלי את תחושת (ואת המינוח) המלחמה, אז באמת זה כבר על ריק, יש פה משהו מפוספס וצריך לחשוב מהו.
בכל אופן, אני בהחלט מנסה בימים האחרונים (מאז תחילת השיחה הזו) להיות מודעת יותר לדברים ולהרגיש שאני בוחרת ממש כל מה שנכנס לפי (גם אם זה לא מעט לחם מיותר בבית קפה אתמול) ואני חושבת שזה קצת עובד, כי היומיים האחרונים היו יותר טובים גם מבחינת מה שבאמת נכנס לפי (היה יחסית בסדר, בלי קטסטרופות יוצאות דופן) וגם מבחינת ההרגשה שלי ביחס לזה (יותר קיבלתי בהשלמה גם את הג'אנק שאותו בחרתי לאכול והשתדלתי לא לכעוס ולהתאכזב מעצמי).

ולענינים אופרטיביים, בעקבות זה:
_מיכל...לגבי הבמבה וכו',
אם לא מכינים תחליפים טובים זה באמת קשה - ולא רק לך.
ואני לא מדברת על תמרים ואגוזים שזה ברור
אלא על תחליפים מושקעים בריאים ומתוקים..._
הגעתי למסקנה (כבר מזמן) שאין לי תחליפים מושקעים, בריאים שיבוא לי עליהם לארוחת הערב וגם לשעות אחר הצהרים הקשות לי במיוחד. מה בכלל אוכלים לארוחת ערב? פתאום אין לי אפילו רעיונות...
בבוקר/צהרים זה עובד טוב כי מה שאני אוכלת ממש טעים לי ולא נמאס לי לעולם (בבוקר סתם ירקות, בצהרים סלט ענק +ביצה קשה/סרדינים+זיתים) רוצה למצוא את המשהו הזה גם לאחה"צ ולערב. וכל התחליפים הבריאותיים האלה שמוצעים כאן בכל דפי התזונה, לא מזיזים לי (גם לא שקדיה וגם לא כדורי תמרים וגם לא חלבה ולמרבה הצער גם לא פירות..)
אז מה כן?

הי גוונים,
מבקשת לרחם עלי ובפעם הבאה לענות יותר מהר כשאני כותבת בנחרצות אחרת אני עסוקה בלחשוב שפגעתי. יש לי שני לבבות. אחד קשה כמו אבן (בשביל עצמי) והשני רך כמו ענן (בשביל כל השאר). תעשי טובה בפעם הבאה, הא?

שמחה לשמוע את מה שאת כותבת. כרגיל, כמישהו חושב שהשני טועה, לרוב מגלים שרב המשותף על המפריד וכך גם עכשיו. מבינה אותך יותר וגם מסכימה איתך. אבל אני חושבת שבדברים שלך מתחבאת התובנה שעולם המושגים של המלחמות לא משרת אותך אלא הכוחות שמניעים מלחמות. את פשוט רותמת אותם לטובת תהליכים אחרים, הרבה יותר מוצלחים.
יישר כוח.
שמחה מאוד בשבילך על התהליכים המודעים שלך. זו הדרך. אין אחרת. לאכול את הטוב, הרע והגרוע ממש מתוך מודעות. ככה זזים קדימה. כשמכבים את המודעות נעצרים ומשמעות העצירה הזו היא לעולם הליכה אחורנית. אז יופי לך. את בטוב.

ולגבי מה אוכלים? מחזירה אליך את השאלה כדי שזה יהיה מועיל.
לו יכולת לאכול כל דבר שעולה על דעתך אחה"צ וערב, מה היית בוחרת? כלומר, מה צריך להחליף כאן?

נ.ב - לא מתחייבת מראש למצוא תחליפים כי כל הדברים שעובדים אצלי מצוין לא עובדים אצלך.
נ.ב.ב - מתי לעזאזל נפסיק לקרוא לדברים הטובים תחליפים ונתחיל להצמיד את התואר המפוקפק הזה למזון המפוקפק ההוא?

יש לי שני לבבות. אחד קשה כמו אבן (בשביל עצמי) והשני רך כמו ענן (בשביל כל השאר).
D-:

וכל התחליפים הבריאותיים האלה
אם תערבבי שקדיה, אגבה וקוקוס (ולשים במקפיא).
תקבלי ממתקוקוס מהמם ביותר. נשבעת. שווה שווה שווה.

על פרלינאים שמעת??
חצי כוס שמן קוקוס, 2 כפות גדושות אבקת חרובים (או קקאו אם את בעניין), 4 כפות אגבה.
מערבבים, שמים בתבנית סיליקון עם צורות קטנות ולמקפיא.
יוצא שוקולד מדהים. קר ומתאים לקייץ. גם לזה אפשר להוסיף קוקוס.
תאמיני לי שזה "תחליף" הולם ביותר (-:

רוצה רק להעיר שכדאי לטעום אגבה (או משהו עם אגבה) לפני ששמים בכמות שלמה.
אני לא יכולה לשאת את הטעם של זה. מרגיש לי כמו סוכרזית וכל חושיי צועקים נגד זה.

מצ'רה סתם משתפת אותך שהבלחותייך הקטנות ממש עושות לי את זה. את תמיד מאירה דברים מגניבים וגם הגריינים שאת בוחרת הם מהמשובחים שיש.
אין לך דף משלך אז אני כותבת פה שאת פשוט מוצאת חן בעיניי. לא יודעת אם הכרנו פעם בכינוי אחר אבל משהו בבטן מרגיש קרוב משום מה. אולי סתם כימיה בסיסית.

גוגוס, אוי!, מצטערת! פשוט לא היה לי את הפנאי להתישב ולכתוב לך תשובה. את צודקת לגמרי שלפחות הייתי צריכה לסמן שהכל בסדר ושתגובה תגיע בהמשך.
אל דאגה, לא יקרה יותר (-:

עולם המושגים של המלחמות לא משרת אותך אלא הכוחות שמניעים מלחמות. את פשוט רותמת אותם לטובת תהליכים אחרים, הרבה יותר מוצלחים
ניסוח מעניין, כן, אני חושבת שזה מדויק.

_ולגבי מה אוכלים? מחזירה אליך את השאלה כדי שזה יהיה מועיל.
לו יכולת לאכול כל דבר שעולה על דעתך אחה"צ וערב, מה היית בוחרת? כלומר, מה צריך להחליף כאן?_
שאלה מצוינת.
אני באמת מסתובבת כבר כמה שבועות ולא יודעת מה להכין לארוחת ערב (ואז לא מכינה כלום ויוצא שמזמינים, או יוצאים ואוכלים בחוץ איזה ג'אנק שזה כמובן יותר גרוע מכל דבר שהייתי בוחרת להכין...)
בחורף אני אוכלת מרקים ותבשילי ירקות למיניהם, לפעמים עם קצת קטניות (לא הרבה) וזה מצוין לי (כמובן, אני מתארת מצב אידאלי כזה שבו יש לי כוח/זמן/חשק להכין ותמיד יש במקרר סיר מלא בתבשיל טעים ומזין...) ומגוון ומספק.
עכשיו, לא בא לי על הדברים האלה, גם חם וגם אולי נמאס לי.
ואחה"צ, זו תמיד היתה נקודת תורפה, אף פעם לא הצלחתי למצוא (לא! לא תחליפים!) סוגי מזון שיענו על הצרכים שלי בשעות האלה (אני חושבת שזה צורך באנרגיה וצורך בנשנוש) ולכן אלה השעות שמתחילה הנפילה. לפעמים הנפילה נקודתית ולפעמים כבר נמשכת עד סוף היום.
אז לא יודעת. לא יודעת מה בא לי. באמת.
טוב, בעצם גבינות (קשות) כמעט תמיד בא לי. אבל אני מגבילה את עצמי, איכשהו לא נראה לי נכון/בריא/מזין לאכול מזה כמויות גדולות. אפילו לא יודעת למה, זו בעיקר אינטואיציה (וגם זה יקר).
וגם אבוקדו תמיד בא לי ועכשיו אין.
עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת זה קשור לעונה, בחורף קל לי לבנות תפריט שיהיה טוב לי ואז גם אם יש נפילות יש לאן לחזור.
הסבר לכאוס של עכשיו יכול להיות זה שבאמת אין עוגנים, הדברים הברורים הקבועים אליהם אני יכולה לחזור אחרי נפילות.

אני רק רוצה לשתף בתסכול שלי. יש לי איזה מיליון תשע-מאות תובנות לעניינינו. רק היום. ואני בחיים לא אצליח לכתוב אותן בצורה מסודרת. ויותר מזה, סביר להניח שכבר הגעתי אליהן לפחות מיליון תשע מאות פעמים.

ככה זה כשיש מוח של מסננת, זיכרון של דג זהב וADD.

ומצ'רה, גם אני חושבת שאת מגניבה.

(הלכתי לקרוא. ולחשוב. ולנסות לכתוב את זה איכשהו בכל זאת.)

תקבלי ממתקוקוס מהמם ביותר
לא מתה על קוקוס...
דוקא אגבה סבבה מבחינתי, אני מוסיפה למשקאות לפעמים כתחליף לסוכר.

_על פרלינאים שמעת??
חצי כוס שמן קוקוס, 2 כפות גדושות אבקת חרובים (או קקאו אם את בעניין), 4 כפות אגבה.
מערבבים, שמים בתבנית סיליקון עם צורות קטנות ולמקפיא._
אני יודעת, זה אולי ישמע מוזר כי זה כאילו המתכון הכי פשוט שיש, אבל לי זה נשמע כל כך למתקדמים....
יש כל כך הרבה דברים שעומדים ביני לבין הכנת הדבר הזה (שנשמע מעולה אגב) שאם דיברנו על כיתות, זה לגמרי כיתה ו' (-:
אפשר לקנות כזה איפשהו?

גוונים, אבטיח לא לוקח?

כאילו, אני מבינה ששאר הפירות משעממים, אבל אבטיח! הוא כאילו מלך הפירות.

לא יודעת אם הכרנו פעם בכינוי אחר
מי יודע? הרי את כה אלמונית...
הבלחותייך הקטנות. - דרכי לשרוד בשילוש החיוני של החיים, העבודה והאתר
אין לך דף משלך. יש לי דוקא, פתחתי אחרי שניג'סו לי: מ צ'רה . אבל אני לא כותבת שם כל כך ופוקדתותו רק פעם ב, אז עדיף שתמשיכו להחמיא לי כאן (-;

גוונים, מה עם אגוזים לנשנוש?
ואגב גבינות, זה אחד הדברים שאני ממש נרתעת מהם אלא אם אני מוצאת משהו משובח ממש.
מצאתי בעדן בגן העיר גבינת עזים אורגנית מסוג גאודה.
קשה לתאר כמה זה טעים. וקשה לתאר כמה זה יקר.
אבל קונים מעט ואוכלים מעט ולא מתים מהכסף וגם לא מהרעיון של אכילת גבינה.
הילדים שלי מכורים לזה ואני שלמה עם זה. למי שסקרנית, זה עולה 180 ש"ח לקילו.
אז כן, קונים ממש ממש מעט ולעתים רחוקות.

_לא יודעת אם הכרנו פעם בכינוי אחר
מי יודע? הרי את כה אלמונית..._
אז זהו, מסתבר שאני לגמרי לא אלמונית בשביל מי שקראה אותי במקומות אחרים. זיהו אותי כבר לא מעט.
אין לי בעיה עם זה. פשוט לא רוצה שזה יישאר ברשת.
לא הולם אותך דף בית משלך, בחיי. אמשיך להחמיא לך כאן בכיף. את משו משו.

שמחה מאוד בשבילך על התהליכים המודעים שלך. זו הדרך. אין אחרת. לאכול את הטוב, הרע והגרוע ממש מתוך מודעות. ככה זזים קדימה

זה הדליק לי רצף מחשבות.

חשבתי על העניין הזה של מודעות. מודעות זה קשה! בשבילי, זה נורא-נורא קשה. להיות מודעת, כל הזמן, למה שאני רוצה, צריכה, מתחשק לי, הגוף שלי צריך, להקשיב כל הזמן, זה חתכ'ת תיק בשבילי. (ותודה לנועה ברוך שהראתה לי את זה ברור.)
ואז נזכרתי בתחילת הדף. כשבמבי תיארה כל כך יפה את צורת האכילה שלה. והיא הסבירה אז שהיא אוכלת לא רק לפי הטעם, אלא גם לפי מה שזה עושה לגוף שלה. כלומר, ככה היא מחליטה אם לאכול משהו או לא לאכול משהו.

למה זה מתקשר לי למודעות? כי בשביל להבין בדיוק מה משהו יעשה לגוף שלך, את צריכה להיות מודעת מאוד לגוף שלך. מצד שני, כדי להחליט אם משהו טעים לך, את לא צריכה כלום. אלה אינסטינקטים. לא. אני אדייק את זה. עבורי זה אינסטנקטיבי מאוד, כי אני אנינה, כי לימדו אותי מגיל צעיר לאכול טוב, כי... לא יודעת. כי גם לי מגיע שיהיה לי משהו אינסטנקטיבי, רבאק.

אני כל הזמן מדברת על טעם. אני גם מדברת על אוכל בהתלהבות גדולה, עצומה. אני באמת מצפה ממנו, כמו שגוגוס אמרה לי, שהוא יהיה יותר מאוכל.
אבל מנתקים לרגע את כל העניין הרגשי (אוכל=נחמה וכל זה.), העניין הוא שטעם הוא אחד הדברים שאני יכולה לסמוך עליו. אני לא צריכה לגשש אחר חוקים באפילה, כשזה מגיע לטעם. או שזה טעים לי או שלא.
זה סלע איתן של ודאות. כל מי שהתגוששה פעם עם השאלה: "מה אני באמת רוצה?", תבין למה אני מתכוונת.
נכון שהוא התפתח והשתנה, אבל איכשהו אני קולטת את זה. אני לא צריכה להקשיב לעצמי, לשאול אותי, להיות בדיאלוג המתיש הזה עם עצמי, האינסופי. הטעם שלי חד ואני והשמיעה שלי חדה כשהוא מדבר.

כשאני אוכלת מה שטעים לי (על אמת טעים, כן? לא במבה נוגט מקהת רגשות), אני אוכלת מצוין.
זהו. ניסחתי חוק זהב אחד ברור. (לעת עתה, כן?)

_על פרלינאים שמעת??
חצי כוס שמן קוקוס, 2 כפות גדושות אבקת חרובים (או קקאו אם את בעניין), 4 כפות אגבה.
מערבבים, שמים בתבנית סיליקון עם צורות קטנות ולמקפיא.
יוצא שוקולד מדהים. קר ומתאים לקייץ. גם לזה אפשר להוסיף קוקוס.
תאמיני לי שזה "תחליף" הולם ביותר_

חייבים אגבה? כי אני מאלה שלא סובלות.
אם אני לא אוסיף אגבה, יצא לי פשוט שוקולד מריר?

חוק זהב אחד אחלה חוק זהב !

חוק זהב אחד ברור.
אכן אחלה חוק זהב. לא נוגעת במה שלא טעים לי.
אבל מסבה את תשומת לבך, ולא כדי לרפות ידיים, שהחוק הזה הוא תנאי הכרחי אבל לא תנאי מספיק.
כלומר, מה שלא טעים לך לא ראוי להכניס לפה.
אבל מה שטעים עלול להיות בכל זאת חשוד עקב תהליכים ארוכים שעברנו כולנו.
חשוב לזכור את זה.

אני ממש בעד מה שאת עושה. חיבוק.

אפשר לקנות כזה איפשהו?
אני חושבת שבתל אביב היה פעם איזה בר טיבעונאי. לא הגעתי לשם...
אבל את מוזמנת אלי לטעום.
תמיד במקפיא יש אצלי משו.
היום הכנתי עוגת שוקולד נאה מנבטי כוסמת. יצא מאוד טעים.
אפילו הקטנה שלי הסכימה שביומולדת שלה אכין לה כזאת ולא את המסורתית...

למה אגבה ולא דבש?

אני אישית מעדיפה חומרים שלא מין החי. דבש מבחינתי הוא כזה...

שליחה על ידי ממ* » 22 יולי 2011, 09:04

למה אגבה ולא דבש?
הערך הגליקמי של דבש הוא מאוד גבוה. של אגבה פחות.
אני גם לא אוהבת אגבה.
נסי תמרים מרוסקים.

אני אישית מעדיפה חומרים שלא מין החי. דבש מבחינתי הוא כזה
דבש נעשה מצוף של פרחים. מה יותר צמחוני מזה?

דבש נעשה מצוף של פרחים. מה יותר צמחוני מזה?
דבש נגנב מדבורים. זו חיה בשירות האדם (כמו פרות). גם בטבע יש מי שגונב מהן אבל לא בצורה שיטתית כל כך.
וזה עוד כשמדובר בדבש אורגני וכו'.
חלק ניכר מהדבש הקיים בשוק מיוצר בשיטות של הרעבת דבורים שזו כבר ממש התעללות ופגיעה במרקם החיים שלהן.
אפשר לומר, יאללה, כולה חרקים. ואפשר גם לא

כל מה שגוגוס כתבה
וגם - על מנת לגנוב את הדבש מהדבורה מסממים אותה.
לידע כללי.

שלוש מחשבות שצפו ועלו בשבוע הזה. בלתי קשורות אחת לשנייה.

1) חוזרת רגע להצעה היפה של עוברת אורח ומציינת שאחת הבעיות איתה זה שהיא דורשת (אצלי) הרבה תנאים שלרוב אינם מתקיימים דווקא כאשר מתחשק לי מאוד זבלה. למשל, מודעות. אני צריכה בשביל זה שקט ועדיף שאהיה לבד. כאשר אני אוכלת עם אנשים או מתוך הסחת דעת קשה לי מאוד לגייס מודעות מספקת בשביל לשקול כל ביס לגופו. בנוסף, זה קצת עניין של כסף. אם קניתי מנה שווה במסעדה שאני לא אמורה לאכול יהיה לי קשה מאוד לוותר עליה גם אם אהיה במודעות. על חטיף בכמה שקלים קל לי לוותר אבל על משהו יקר, פחות. בפועל, רוב המקרים בהם אני נופלת ככה זה כאשר אני מחוץ לבית, אוכלת משהו שעולה לי כסף, ועם אנשים. נדיר שאני טוחנת משהו זבלי כשאני במצב למודעות. גם כשאני בבית וזה משהו זול לרוב יש לי ילדים מסביב וקשה לי לעשות את המהלך החשוב הזה.

2) מתלבטת על הקשר בין המחזור הנשי לבין שינויים. נגיד שהרבה זמן אכלתי רע ובא לי לדייק. מתי לדעתכן הכי כדאי לעשות את זה? מתי יש את הפתיחות הכי גדולה לשינוי ואת האנרגיה לבצע אותו? אחרי הווסת? אחרי הביוץ? לפני אחד מהם? אני סופר מחוברת למחזור שלי ואין לי שמץ של עמדה בעניין. אולי למישהי יש?

3) משפט של יונת במקום אחר הנחית עלי תובנה מעט מבאסת אבל גם כזו שעדיף לרכוש בכדי למנוע תסכול. אין לי סיכוי לשחזר את הפעם הראשונה שבה ביליתי חודש בגוף חופשי. לא מבחינת התרוממות הרוח האדירה ולא מבחינת השינוי הגופני החיובי המהיר ולא מבחינת המשקל. הסיבה היא כנראה שהדלתא שעברתי אז בין הלפני והאחרי היא זו שגרמה להכל לזהור ככה. כיום, כאשר אני במצב הרבה יותר טוב, כשאני עוברת לגוף חופשי אני בפועל עוברת דרך הרבה יותר קצרה. והגוף שלי כבר לא מתעלף מזה. וזה לא יקרה שוב לעולם כי לא יהיו לי עוד פעם שלושים שנים של תזונה גרועה שאחריהן יבוא חודש כזה חופשי מהכל. אז קצת באסה כי זה היה נעים ומרגש ומשמח בצורה בלתי רגילה. אבל זה לא יחזור על עצמו ואני צריכה להפסיק לחפש את התחושה הזו ואפילו להפסיק להתגעגע אליה. מכוונת את עצמי לזכור שהיא נבעה ממשהו דפוק וטוב שהוא לא יחזור על עצמו.

אז קצת באסה כי זה היה נעים ומרגש ומשמח בצורה בלתי רגילה. אבל זה לא יחזור על עצמו
אתחיל מזה: כי את כבר ברמה הרבה יותר גבוהה...

זה כאילו קודם שמחת להתחיל את כתה א'. עכשיו את כבר עולה לחטיבה אבל אין אותה התרגשות. איך אפשר להצטער? (-: את לא באמת רוצה להתחיל עכשיו כיתה א' שוב... גדלת.

מתלבטת על הקשר בין המחזור הנשי לבין שינויים. נגיד שהרבה זמן אכלתי רע ובא לי לדייק
המממ. ליונת היתה פעם תובנה מדהימה על זה. אני אצטט מהזיכרון בצורה לא מדוייקת, אבל בחייאת, תזמיני אותה לכאן להשפיע עלינו מחוכמתה!
יונת אמרה משהו כמו:
בימים שלפני הוסת, עם כל העצבים, זה זמן מצוין לשים לב שמשהו לא לטעמך (משהו כללי).
בימים של הוסת, זמן מצוין לשים לב מה בדיוק מציק לך (לדייק את הכללי לספציפי).
בין הוסת לביוץ, זמן מצוין להמציא רעיונות לדרכים חלופיות.
אחרי הביוץ, זמן מצוין לרשום תוכנית פעולה מסודרת.

<כל הזכויות שמורות ל יונת שרון. תובנות גאוניות בעיני>

קוראת עכשיו את "לא לסרטן" של דויד סרוואן-שרייבר. מרתק, מתחבר עם מה שגארי טאובס כותב. אף פעם לא מיותר לחזור שוב ושוב על אותו המסר.
לדף הזה רלבנטי לכתוב:

מזונות מקדמי סרטן: קמח לבן, סוכר, שמנים מוקשים או תעשייתיים.
הסרטן זולל אותם ומשגשג בזכותם. אם מוחקים אותם מהתזונה, מרעיבים את הסרטן.

מזונות חוסמי סרטן: ירקות ממשפחת המצליבים (כרוב, ברוקולי, כרוב ניצנים, כרובית וכדומה), כורכום (רצוי בצירוף עם פלפל, כמו בקארי למשל. הפלפל עוזר לכורכום להיספג בגוף), בצל, שום, תה ירוק אמיתי, פטל, אוכמניות (וגרגרים אחרים), פטריות שיטאקה ופטריות אחרות, שוקולד מריר איכותי (!!!! פה צריך להיזהר, כי אם יש בו סוכר זו בעיה. אולי הכוונה לפולי קקאו אורגניים טחונים), שמן זית.
כנראה גם סלרי ופטרוזיליה, ריחן (בזיליקום), אזוב (אורגנו), רוזמרין, נענע ועוד כמה צמחי תבלין.

תדמיינו איזו תרופה זאת לשתות כל יום למשל רסק ירוק של סלרי, פטרוזיליה, כרוב, כורכום, פלפל שחור טחון, בצל, שום וגרגרים כמו פטל ו/או אוכמניות ו/או חמוציות ו/או אחרים. מונע תהליכי התנוונות לא רק סרטניים: בלב, בכבד, מה שתרצו. מקדם בריאות. וואו.

(הבן שלי אומר לי: אמא, את חלשה. אני צריך להכין לך תרופה ואת תשתי אותה.
הולך לארון, מערבב לי כורכום בכוס מים. "אמא תשתי". זה משהו שהוא עושה כבר כמעט שנה, מדי פעם. מאיפה לילד הזה כזאת חוכמה? מאיפה? אני נשבעת לכם שיש לו ידע מגילגולים קודמים לילד הזה)

אצלי היום הראשון של הוסת הוא ה-יום. להכל. כנראה בגלל שהימים לפני הם קשים ולחוצים ומאוד הורמונליים. ביום שאני מקבלת אני רגועה, חכמה, שמחה וקל לי מאוד לאכול נכון.

_הבן שלי אומר לי: אמא, את חלשה. אני צריך להכין לך תרופה ואת תשתי אותה.
הולך לארון, מערבב לי כורכום בכוס מים. "אמא תשתי". זה משהו שהוא עושה כבר כמעט שנה, מדי פעם. מאיפה לילד הזה כזאת חוכמה? מאיפה? אני נשבעת לכם שיש לו ידע מגילגולים קודמים לילד הזה)_

בשמת, זה סיפור מדהים. איך באמת הוא יודע? איזה קטע.

לגבי סרטן, אני זוכרת מאיפשהו שבמקום השני (אחרי הכורכום) יש פפריקה. לא?

לגבי מחזור חודשי:
ממה שאני רואה, בשבוע שלפני הוסת אני יותר בקטע של פחמימות. לא זמן טוב לנסיונות קשב.
בזמן הוסת עצמה -- זה הזמן לדייק. זה גם זמן שלפעמים מתאים לי לצמצם כמויות או לדלג על ארוחות. אבל מכל הבחינות (לא רק אוכל) זה זמן של קשב ותובנות. רק כדאי לשחרר את הצורך ליישם מיד, כי זה ממש לא זמן טוב לעשיה. (לפחות אצלי)
היישום הולך לי טוב בסוף הוסת ובימים שאחריה. זה מבחינתי זמן טוב לנסות דברים חדשים (שהבנתי בווסת) כמו מתכונים חדשים, שעות שונות לארוחות, וכאלה. אני יחסית גמישה ונחמדה בימים האלה.
אחרי הביוץ אני יותר בקטע של יישום תוכניות ידועות מראש, בלי צורך להמציא יותר מדי. (אם קורה בטעות שיש לי דחף לסדר ולנקות ולצייד את הבית -- זה אז.) אז מבחינת אוכל אני אז בעיקר מכינה כמויות גדולות של דברים ״בטוחים״ ומקפיאה את העודפים.

וואו, איזה תגובות מעולות בנוגע למחזור. ממש מעורר מחשבה. תודה לכן. ואני חשבתי שאני במודעות... פחחח....
יונת, איך הגעת לדיוק כזה? ואת חושבת שזה משהו אישי לך וכל אשה היא אחרת או שזה משהו כללי? ממש סקרנית.

איך אפשר להצטער?
המממ, בשמת, זה לא בדיוק צער. יותר געגוע. אבל גם אותו צריך לעמעם כבר.

לגבי רשימת המזונות - משהו ברשימות כאלה קשה לי מאוד. מאחר ונעזרתי בהן המון בעבר אני יכולה לומר שמשהו בהן הוא האנטיתזה של תזונה אינסטינקטיבית. ובחיי שאני לא מפסיקה לשאוף אליה. אני כן לוקחת בחשבון שיכול מאוד להיות שגוף שניזון אינסטינקטיבית יאריך חיים פחות ושאם יאריך, איכותם תהיה פתוחה. אני חושבת שתרבותית אנחנו מאריכי חיים הרבה יותר מדי. עם תזונה אינסטינקטיבית יכול להיות שיצא לי משהו יותר "טבעי". אין לי מושג. אבל אני מציינת שכאשר השתחררתי מהרשימות ומפירוק המזון למרכיביו ומהניסיון לקשור במודע מזון מסוים עם מצב מסוים חשתי, ובכן, תחושת שחרור גדולה. קל לי יותר היום כשאני משתוקקת למשהו פשוט לסמן לעצמי שכנראה יש לי צורך במשהו שם בלי להתעכב על הצורך הזה.

אגב, תזונה אינסטינקטיבית (משהו נגד הטיעון שלי ובעד הרשימות), פעם לא היה סרטן. בטח לא בהיקפים כאלה. ואני די בטוחה שתזונה היא לא המרכיב היחיד בהתפשטות המחלה הזו. כלומר, אם אני חיה חיים שאינם טבעיים בסביבה שאינה טבעית מה לי כי אחפש בנרות אחר האינסטינקטים שלי דווקא בתזונה? כלומר, יש צרימה. לוקחת אותה בחשבון.

בשמת, הבן שלך זה משהו. אבל את זה אני יודעת כבר ממזמן.

אני זוכרת מאיפשהו שבמקום השני (אחרי הכורכום) יש פפריקה. לא?
המממ. לא במקורות שאני קראתי. אגב, אני כבר לפני עשרים שנה או יותר קיבלתי מאמרים מד"ר שאול אגר, על מחקרים שנעשו בבית החולים בנהריה, והוכיחו חד משמעית את ההשפעה מונעת הסרטן של הכורכום. אני יודעת את זה כבר משנות השמונים.

בשמת, זה סיפור מדהים. איך באמת הוא יודע? איזה קטע
אין לי מושג, רק שלילד הזה יש נפש של שאמאן (-:

הבן שלך זה משהו. אבל את זה אני יודעת כבר ממזמן
באמת? איך? 0-:

באמת? איך?
כי פגשתי אותו אצלך בבית

ורק למען הסדר הטוב, אני חושבת אותו דבר בדיוק על בתך.

וואללה! 0-: (טוב, גם אני חושבת את זה עליהם, אבל הרי אני האמא, אני שיא האובייקטיביות P-: ).

יונת, איך הגעת לדיוק כזה? ואת חושבת שזה משהו אישי לך וכל אשה היא אחרת או שזה משהו כללי? ממש סקרנית.

אני כבר שנים עוקבת אחרי הדברים האלה. בהתחלה שמתי לב לזה בתכנות (דברים שנתקעתי איתם פתאום נפתרו בקלות כשהמחזור עבר פאזה) ואחרי זה בעוד דברים. יכול להיות שהרבה נשים מפספסות את זה כי הן או לוקחות גלולות או נמנעות מתכנות. או אפילו שניהם.

יונת, הרסתותי מצחוק!

אז אומרת, פשוט תשומת לב? אני לא לוקחת גלולות כבר שנים. אשקול בכובד ראש את עניין התכנות אבל מוטב לך, לאור כישוריי הטכנולוגיים, שאתרחק מצ'יק צ'ק...

עוד שאלה - איך את נותנת תשומת לב לדברים כאלה? את כותבת איפשהו או שזה פשוט קופץ לך ולאט לאט מתחבר? או משהו אחר?

<גוגוס מקווה שיונת כותבת כי אחרת אין לה סיכוי>

בתכנות זה בעצם סוג של כתוב מראש: את יודעת מה עובד ומה לא.,אז די ברור אם עשית משהו או לא. באוכל צריך לשים לב לבד, אבל אם זה ממילא במודעות אז זה לא תוספת גדולה לסחוב בתודעה.

שליחה על ידי ממ* » 24 יולי 2011, 17:59

יכול להיות שהרבה נשים מפספסות את זה כי הן או לוקחות גלולות או נמנעות מתכנות. או אפילו שניהם.

אני רק רוצה לעדכן שמאז שכתבתי פה לאחרונה (פרשיית הבמבה נוגט הגנוזה) אני אוכלת נהדר, אני מתכוונת להמשיך לאכול נהדר ואף לרזות.
לניסוי הזה הפעם אין נקודת סיום, לפחות לא עד שהעונה הבאה תגיע. (או הלפני מחזור הידוע לשמצה.)

על החתום, מיכל בז הנחושה.

מתי לדעתכן הכי כדאי לעשות את זה? מתי יש את הפתיחות הכי גדולה לשינוי ואת האנרגיה לבצע אותו?
ואת חושבת שזה משהו אישי לך וכל אשה היא אחרת או שזה משהו כללי?
מִתפַקדת: אצלי זה ממש דומה למה שיונת כתבה. השוני היחיד הוא שאין הבדל משמעותי בין "אחרי הביוץ" ל"לפני המחזור" - שניהם מתאחים לPMS ארוך, עמום, מלא רגישות (ופגיעוּת) מצד אחד וכמיהה למתוק מצד שני - שמשתנה כשהוסת מגיעה..
אבל יכול להיות שזה כבר קשור לשינוי ההורמונלי לקראת גיל המעבר.
או שזה בגלל שאני נמנעת מתכנות_ ולא _לוקחת גלולות אז אולי זה משפיע על הקריאה שלי...

קוראת עכשיו את "לא לסרטן" של דויד סרוואן-שרייבר.
נכון מעולה? (הספר הקודם שלו מעולה גם)
ואני די בטוחה שתזונה היא לא המרכיב היחיד בהתפשטות המחלה הזו.
גמני.

ואני די בטוחה שתזונה היא לא המרכיב היחיד בהתפשטות המחלה הזו
ברור... כאילו דא!
בספר הספציפי הזה, המחבר מדבר על כמה מרכיבים. ראשית הוא מחלק בין מה שגורם לסרטן להתחיל (כל מיני גורמים שלא תמיד אפשר לדעת) לבין מה שגורם לסרטן להתפשט.
מה שגורם לסרטן להתפשט הוא קודם כל מה שהוא קורא "הקרקע". כדי לחזק את ה"קרקע" ולגרום לנסיגה של הסרטן הוא ממליץ על כמה דרכי פעולה, וככל שמשתמשים ביותר מהן כך ההשפעה גדולה יותר:

תזונה (יונת אומרת "להרעיב את הסרטן", ביטוי מצויין). התזונה מורכבת משני חלקים: מצד אחד, להרעיב את הסרטן ע"י מניעת מזונות שעוזרים לו לגדול, כמו סוכרים, קמחים, מזון תעשייתי. זה "מנתק לצבא שלו את קווי האספקה" ואין לו על מה לגדול. מצד שני, להתחזק ולמנוע ע"י הגברת מזונות שיוצרים עבורו אקלים מאוד לא נעים.
פעילות גופנית. הוא מציג שם מינון מינימלי מומלץ לכל מיני סוגי סרטן. למשל, לסרטן המעי הגס נדרשת הרבה יותר פעילות גופנית בשבוע מאשר כדי להסיג סרטן שד. חשוב גם להתחיל בהדרגה ולא לקפוץ ישר להמון פעילות, כי הרעיון הוא לחזק ולא להחליש. כל פעילות גופנית קבועה מונעת סרטן באופן קבוע. וזה לגמרי כולל פשוט הליכה.
מדיטציה/יוגה/כל טיפול שמביא שקט, שלווה, רגיעה, התחברות לעצמך, וכו'.
טיפול שעוזר להתנקות מטראומות ולהגיע להיות "מי שאתה", מחובר לעצמך ולערכים שלך. אחת הדרכים שלו להגדיר את זה היא "לבטל את האישיות מטיפוס C" (מי אמר הלך רוח כנוע ולא קיבל? הלך רוח כנוע מוביל לסרטן. שתדעו. העצמה, התרחקות מאנרגיות שליליות, ביטול הקורבניות, כל אלה - מניעת סרטן).

לא סיכום ממצה, ואולי שכחתי עוד משהו.

הספר מרתק ומומלץ, גם אם חלק ממה שהוא כותב לא עולה בקנה אחד עם המחקרים שגארי טאובס מביא. לדעתי אלה הדברים שהוא קיבל כ"ככזה ראה וקדש" ולא חקר בעצמו. למשל, כל התפיסות לגבי בשר, שומן מן החי, סויה ועוד. בדברים האלה ממליצה להיות מאוד זהירה.

אני אוכלת נהדר, אני מתכוונת להמשיך לאכול נהדר
מג-ניב!

מצ'רה, יש לי שאלה אליך בפרטי. שתינו אנונימיות. איך עושים את זה?
אולי מתישהו יצרת לעצמך איזה מייל נטול אמצעי זיהוי?

את יודעת יונת, קראתי שוב את התוכנית המחזורית שלך ופתאום הבנתי למה מלכתחילה בחרתי במשך זמן של חודש בשביל התוכנית המקורית שלי (זו שהיתה לפני כבר למעלה משנתיים).
ואז... את יושבת? הלכתי אחורה לבדוק מתי בעצם התחלתי אותה. זה קל כי היא היתה סמוכה להריון האחרון שלי, בתאריכים שקל לזכור מכל מיני סיבות אישיות.
ישבתי וחישבתי אחורנית וגיליתי ש... התחלתי את זה בדיוק בסיום הווסת!
התובנה קפצה לי לראש בווסת ומייד אחריה קפצתי ראש למים. וזה הצליח בצורה מדהימה.
וואו, אני בשוק.

אי-זה-מג-ניב!

בשמת, זוכרת ששיתפת אותי פעם שגם לך יש קטע עם מספרים ותאריכים?
יקירתי, אני משאירה אותך לבד. נוטשת את החיבה הזו ומאמצת לי חיבה חדשה.
למחזורים.
את הפעם הקודמת התחלתי בתאריך יפה כזה ואלגנטי. הפעם אני הולכת להתחיל לפי המחזור שלי.
נראה מה יצא לי.
יכול להיות ממש מרגש לסיים ככה את השנה הזו שהבטחתי לעצמי (שהחלה, שלא במקרה ב 9.9). וואו, כבר מדגדג לי באצבעות.

_יקירתי, אני משאירה אותך לבד. נוטשת את החיבה הזו ומאמצת לי חיבה חדשה.
למחזורים_
חחח. רק נדמה לך שזו חיבה חדשה.
(את יודעת שרשום אצלי התאריך שקיבלתי את הוסת הראשונה, שאני רושמת ביומן וסופרת כמה ימים מהקודמת, שכל פעם שאיזה רופא שואל "וסת אחרונה" אני מייד שולפת את היומן ונותנת תאריך מדויק (-: ולפעמים - במיוחד אם יש נסיעה באופק או פארק הירדן - אני גם עושה חשבון קדימה. הכל מספרים).