החיוניות שלי חלק שני

שליחה על ידי תמר* » 27 מאי 2011, 18:38

טוחנים בויטמיקס 100 גרם פולי קקאו אורגני נא.
מאיפה משגים אותם?

אולי משום הכספית? בדגים גדולים יש יותר כספית

בסלמון יש הרבה פעמים חומרי הדברה - תלוי מאין הוא מגיע.
בסלמון שמגדלים בבריכות יש צבעי מאכל.

תודה! אין לי ויטמיקס, אבל נראה לי שאפשר גם במעבד מזון רגיל.

יואו גוגוס, המתכון נשמע טואוב! (ואפשר במקום שקדיה ומחית לוז פשוט לעבד שקדים ולוז בויטמיקס, לא?).
כמה זה חבילת תמרים (בגרמים)? חצי קילו?

אגב, התמרים האלה מגיעים כמחית או שצריך לרסק אותם גם?

שליחה על ידי גוגוס* » 27 מאי 2011, 23:20

יקירותיי, אלו תשובות אחרונות בהחלט לשאלותיכן בנוגע לממתק המופלא הזה (שנקרא בביתנו "כדורי כוח").
יש לי משימת הגשה ענקית שצריכה להסתיים בעוד חודש ויש לי כוונה מלאה לעמוד בה.
אני עונה כי אני חושבת שנגישות מלאה לכדורי כוח היא זכות יסוד שיש לעגן בחוקה כלשהי

ישמח אותי לשמוע מה דעתה של מי שהכינה.
אז ככה..

פולים כאלה יש בניצת הדובדבן ביוקר ובחנות של השוקולטייר אלי טראב באבן גבירות בזול.

אין לי מושג לגבי מעבד מזון רגיל. הכי כדאי לנסות (המממ... זה הופך להיות המוטו שלי בחיים...) ולראות. התערובת טעימה בפני עצמה אז מה כבר יכול להיות? מרקם ככה ככה.

ניסיתי לעבד שקדים ואגוזי לוז בעצמי. הגעתי למרקם אחר וגם המכשיר התחמם מאוד ואני אוהבת אותו יותר מדי בשביל לגרום לו סבל כזה.

חבילת תמרים היא 400 גרם.

התמרים מגיעים דחוסים ולא צריך לרסק אותם. זו בעיקר שאלה של מרקם. אם תחליטי לגלען תמרים בעצמך פשוט תבדקי אם יוצאת לך עיסה שאפשר לגלגל לכדורים.

בהצלחה, בתאבון וחודש נעים לכולכן. אם יש לכן זמן פנוי ואצבעות פנויות (פחחח....) תחזיקו לי כמה להצלחה במשימה שלי. חייבת חייבת חייבת לסיים את הסיפור הזה שנמרח הרבה יותר מדי זמן.

בהצלחה. תודה.

אם יש לכן זמן פנוי ואצבעות פנויות (פחחח....) תחזיקו לי כמה להצלחה במשימה שלי. חייבת חייבת חייבת לסיים את הסיפור הזה שנמרח הרבה יותר מדי זמן.

יש לי גם זמן וגם אצבעות וגם רצון. לגמרי מחזיקה. בהצלחה!

גוגוס, מחזיקה אצבעות.

מעדכנת: המצב התזונתי בזבל. מן הפח אל הפח פחת.
אפילו רצף של שפעת-דלקת עיניים-צינון לא עוצרים מבעדי להמשיך ולצרוך את כל הג'אנק הזה. אפילו לא כל האנשים ששואלים אותי בזמן האחרון במבט חומל "את עייפה, הא?". ואני אומרת- לא עייפה בכלל, אבל תוהה, מה בדיוק רואים עלי.

גוגוס, מחזיקה אצבעות. !
מכירה סיפורים כאלה שנמרחים הרבה זמן, אין רווחה גדולה מלסיים אותם!!

אצלי, אתמול ושלשלום היו ימים דומים מבחינה תזונתית, כל היום נפלא עד שמגיעה ארוחת הערב ושם הכל מתחרבש.
אתמול זה כמובן קרה בארוחה משפחתית עם כל מיני מטעמים שאני עדיין לא מצליחה להתיחס אליהם בשיוויון נפש. ושוב חזרתי הביתה נפוחה, עייפה, כבדה.
למה התחושה הנוראית הזאת שאני מרגישה בכל כך הרבה ערבי שבת, לא נצרבת לי מספיק חזק על מנת שאני אמנע ממה שגורם לה בפעם הבאה??

לסיכום השבוע,
אין לי תובנות חדשות מרחיקות לכת, אבל התחדדו דברים שידעתי.
ארוחות הערב הן נקודת התורפה שלי, שם אני אוכלת יותר מדי, לא עוצרת כששבעה, הכי מתפתה. אלה גם הארוחות הכי מאתגרות, הן לפעמים עם אנשים, לפעמים מחוץ לבית, וגם בתוך הבית הרבה פעמים הבחור אוכל דברים אחרים ואני משום מה אוכלת ממנו... במשך היום לרוב אני מחליטה לבד (בלי גורמים מסיחים...) מתי כמה ומה אוכלים ומסתדרת עם זה נהדר.
הבנתי את המובן מאליו שוב, ששיטוטים בעיר כשכל שפע המזון העצום במרחק נגיעה, כשגם ככה מטרת השיטוטים היא לא הכי כייפית וישר נוצר הצורך לפצות, להתפנק וכו', טוב, ברור, זה אכן מתכון לכשלון...
גיליתי שוב איך לאכול סלט ירקות יחד עם חלבון כלשהו (גבינה/ביצה קשה/סרדינים - יש בזה חלבון, נכון?) זה פשוט השילוב המושלם מבחינתי, הכל יושב כל כך טוב בבטן ואני מרגישה מעולה.
גיליתי שוב שאם אני אוכלת יותר מדי זמן רצוף (נגיד יומיים - שלושה) כמעט רק ירקות באיזשהו שלב יבוא לי משהו מאסיבי יותר, צריכה למצוא פתרון טוב למשהו הזה, השבוע ניסיתי סתם עוף והיה לא כל כך מוצלח.
צריכה להרחיב את רפרטואר האפשרויות לארוחת הערב (בבית) כדי להצליח בקלות להמנע מג'אנק. צריכה למצוא דרך לאכול פחות בארוחות המשפחתיות של יום שישי!!!
סך הכל, מה שמחזק אותי במיוחד זה כשאני מצליחה בקלות לשמור על התזונה שאני רוצה. כשזה במאמץ וקושי אני שוכחת למה אני עושה את זה ונוטה לוותר, לתרץ, להרגיש מסכנה. השבוע רוב הזמן היה לי טעים, קל ונוח (חוץ מבארוחות הערב כאמור) ולכן זה הלך כל כך טוב וגם הרגשתי טוב מכל הבחינות.
ממשיכה לעוד שבוע, מקווה לשים לב יותר למה שדורש תשומת לב, השבוע יהיה טיפה יותר מאתגר כי הוא כרוך בהרבה יותר שהיה מחוץ לבית.

אני חושבת שזה שאני כותבת כאן, עוזר לי מאד. נותן מסגרת לכל הדבר הזה וגם תחושה של יותר מחויבות לכל המהלך.
אז גם את זה אשתדל להמשיך ותודה לכל הקוראות והמגיבות (דיווחי התזונה שלי זה בטח לא הספרות הכי איכותית שיש באינרטנט...)

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2011, 11:12

יונת, תודה רבה על המידע המועיל. אבדוק אותו.

גוגוס,
אם יש לכן זמן פנוי ואצבעות פנויות (פחחח....) תחזיקו לי כמה להצלחה במשימה שלי. חייבת חייבת חייבת לסיים את הסיפור הזה שנמרח הרבה יותר מדי זמן.
בהצלחה בהצלחה בהצלחה. יאללה, לסיים!

גוונים, מה עם הדיווח היומי? אני גם אתחיל לדווח פה. כי רוב הימים מעולים, ואז יש יום מיגרנה, כמו אתמול שבו אני אוכלת בבת אחת מלא קרקרים ולחם בערב והורסת הכול.

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2011, 11:12

גוונים, מה עם הדיווח היומי?
אה, אני רואה שעדכת הולכת לקרוא.

יוצאת לרגע מבין הצללים כדי לחלוק עם מאותגרות הלחם והקרקרים (כמוני...) שלי מאוד עוזרים ברגעים הקשים קרקרים מפשתן ירקות ותבלינים שאני מכינה בבית ובעת הצורך מספקים את הצורך בכרסום משהו שאינו ירק, גם מבחינת טעם וגם מבחינת מרקם. אני אוכלת אותם עם אבוקדו או ממרחי אגוזים למיניהם או סתם ככה.

תודה לכולן על הדף הזה, חוזרת לקרוא בשקט.

קרקרים מפשתן ירקות ותבלינים שאני מכינה בבית
נשמע טעים!
אפשר מתכון?

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2011, 13:03

_קרקרים מפשתן ירקות ותבלינים שאני מכינה בבית
נשמע טעים!_
זה באמת טעים. הכנתי כמה פעמים לפי המתכון של ניצן אמ (השמיעי קול). אבל הם כל הזמן נדבקים לתבנית ונשברים. ואז זה לא קרקרים, אלא שברים. בטח פספסתי משהו, כי ניצן היא מומחית.

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2011, 16:08

_אני רוצה רק לשתף, שכאשר התחלתי לאכול בבוקר פירות ושקדים, לפני כמעט 12 שנה, זה היה בהוראת הרופא הסיני שלי, וזה ממש היה קשה לי.
לא התחבר לי.
הדבר האחרון שרציתי בבוקר היה תפוח! רציתי לחם... זה בכלל היה אחר.
אז קודם קודם חשוב לי לשתף, שזה לא מייד נראה כמו שידוך משמיים. להיפך_
בשמת, תודה שאת משתפת. מידע חשוב. השקדים והאגוזים נראים לי הגיוניים לגמרי. משום מה, התפוח לא. על אף שכשהתחלתי את הטבעונות בגיל הנעורים, אכלתי פירות בבוקר.

היום אני אוכלת את השקדים לא מקולפים. פעם אכלתי אותם לאחר השריה וקילוף של הקליפה החומה הדקה. אני אישית שמתי לב שבעצם מגעיל אותי שקד רטוב. אני אוהבת אותו יבש.
גם אני לא מקלפת. קראתי המון על נושא הקליפה של השקדים. הרוב אומרים שאין צורך.
גם אני אוהבת שקד יבש ופריך.

שליחה על ידי טלי* » 28 מאי 2011, 18:13

השבוע יהיה טיפה יותר מאתגר כי הוא כרוך בהרבה יותר שהיה מחוץ לבית.
גיליתי לאחרונה שבהמון מקומות ציבוריים יש סלטים ארוזים למכירה. בסופרמרקטים שונים, בתחנות דלק, במוזיאונים, בגן חיות וכו'.
כמה פעמים נתקעתי בלי אוכל וקניתי סלט כזה עם ביצה קשה או גבינה מלוחה. זה לא אידאלי (מגיע עם אריזה וסכו"ם חד פעמיים, לא בטוח שלגמרי טרי וכו') אבל כשאני רעבה בחוץ ולא אירגנתי מספיק אוכל, עדיף לי סלט כזה מבורקס.
אני כבר שבועיים בלי גלוטן וכמעט בלי סוכר. גיליתי שסוכר לא ממכר אותי או לפחות אני לא צריכה כמות גדולה ממנו. אני יכולה כמה ימים לא לאכול בכלל ואז כן במקרה ואין לי שום קריז כמו שיש לי עם לחם.
לגבי קמח, היום הבת שלי הכינה עוגה ושמה קצת יותר מדי מלח. היא רצתה שאטעם ואגיד לה מה אני חושבת. בפעם הקודמת שלא אכלתי גלוטן, לא הייתי טועמת. הפעם החלטתי שחשוב לי יותר לא לאכזב את המשפחה שלי וטעמתי בשמחה. זה היה לפני שבע שעות ולהפתעתי הטעימה הזאת לא עשתה לי כלום. לא בא לי לאכול עוד, לא בא לי לחם או שום דבר כזה ואני נהנית עם אבטיח וגבינה מלוחה.

לגבי קרקרים מפשתן וירקות יש לא מעט מידע באתר, נראה לי שבדף מאפים נאים , אני אתן כאן תקציר לטובת מי שלא רוצה לשוטט שם וגם קצת כמויות שהגעתי אליהן:
להשרות במים רבע קילו גרעיני פשתן שלמים. המים צריכים לכסות את הפשתן ולא מעבר לכך. אם צריך אפשר בהמשך להוסיף מים אבל אם יש יותר מדי נוזלים זו בעיה. זמן השריה: מרבע שעה ועד לילה שלם (במקרר), אבל רצוי שעה לפחות.
לטחון היטב רבע קילו נוסף של גרעיני פשתןולהוסיף לפשתן השלם אחרי ההשריה. לדעתי השילוב של הפשתן הטחון והשלם נותן מרקם מיטבי שמזכיר קרקר מקמח.
להוסיף כפית מלח.
לערבב היטב ורק בסוף אם יש צורך להוסיף נוזלים. צריך להגיע למרקם דביק ויציב.
למרוח בעזרת לקקן את התערובת על משטח סיליקון או נייר טפלקס (לא בתבנית רגילה- אולי זו הסיבה שהקרקרים לא צלחו...). הכמות הזו מספיקה לשני גיליונות בגודל תבנית סטנדרטית.
אם רוצים אז זה הזמן לסמן קוי אורך ורוחב לשבירה קלה אח"כ, עדיף עם גלגלת פיצה. אם לא מסמנים אז לא נורא, זה אותו טעם רק פחות סימטרי.
מייבשים בתנור אפיה בחום נמוך (50 מעלות בערך) ומשאירים את התנור מעט פתוח בעזרת מגבת. אני משאירה ללילה, ובבוקר הופכת לצד השני לעוד כמה שעות. הקרקר אמור להיות יבש לגמרי. אם לא מייבשים עד הסוף הוא פחות פריך (שזה גם בסדר, עניין של העדפה) ואני מניחה שיישמר פחות זמן.
הקרקרים היבשים מחזיקים שבועות בקופסה סגורה.
גיוונים: להוסיף בשלב הסופי תבלינים וירקות קצוצים (שום, בצל, גזר מגורד, בזיליקום יבש, קצח, קישוא מגורד, עגבניות מרוסקות וכל מה שרוצים). אם הירקות מאוד נוזליים אז אפשר להשרות בהם את הפשתן מלכתחילה (למשל בעגבניות מגורדות). אני אוהבת להוסיף רק מרכיב טעם דומיננטי אחד כל פעם.
לא נראה לי שנשאר הרבה מהבריאות של הירקות בקרקר, ועדיף בהרבה לאכול סלט, אבל בתור תחליף לנשנוש בשעת משבר זה עושה את העבודה בשבילי.

סליחה על האורך ועל זה שזה לגמרי אוף טופיק, מקווה שזה יועיל למישהי.
זהו, עכשיו באמת חוזרת רק לקרוא.

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2011, 22:10

סליחה על האורך ועל זה שזה לגמרי אוף טופיק, מקווה שזה יועיל למישהי.
אוף טופיק? סליחה? זה בדיוק בלב של האמצע של הסנטר של הדף. ובטוח יועיל לכל חובבות הכרסומים פה.
אבל אוף, זה אומר ש

אני צריכה לקנות מטחנת תבלינים, כי החלק הטחון זה מה שהיה חסר לי, כנראה.
אני צריכה לקנות (וזה יותר זול ויותר קל לאחסון) משטח סיליקון. או מה זה בעצם נייר טפלקס?

ארוחות הערב הן נקודת התורפה שלי, שם אני אוכלת יותר מדי, לא עוצרת כששבעה, הכי מתפתה.

יכול להיות שאת מגיעה לארוחה רעבה מדי ועייפה מדי? אולי כדאי להקדים אותה?

הנטורופטית שלי לשעבר אמרה לי לא לאכול סלומון כי זה מסרטן. מישהי שמעה על זה משהו?

למיטב הבנתי, כל אחד ואחד מהמאכלים שיש לי בבית הוא מסרטן במידה כזו או אחרת. ולמען האמת גם התותים והחוביזות שבחוץ, כי אפילו אם הנויניק זכר לדלג עלינו כשריסס, הרוח נושאת טיפות מהריסוסים של השכן, שלא לדבר על המטעים שמעלינו. גם הצלפים שאספתי בואדי בטח זכו לספוג ריסוסים מהמטע הסמוך.
גם האוויר מזוהם. וגם המים. וגם הקרינה.
ככה שאם משהו לא ממש זוהר לי בירוק מאיים, אני לא מתחילה לחשב אם הוא מסרטן יותר או פחות משאר הדברים שאני חשופה להם.

תוסיפי כפית שמן לבלילת הקרקרים והם לא יידבקו ופחות יישברו.

שליחה על ידי ממ* » 29 מאי 2011, 06:41

תוסיפי כפית שמן לבלילת הקרקרים והם לא יידבקו ופחות יישברו.
ואז אין צורך בפשתן הטחון?

ממ
את לא חייבת לטחון את הפשתן. הקרקר פשוט יצא במרקם גס יותר, אבל באותו הטעם. אני לדוג' בד"כ מערבבת בין טחון ללא טחון.
אפשרות נוספת ל"הדבקה" היא זרעי צ'יה. את משרה אותם ונוצר מעין ג'ל מדביק.

ממשיכה לעוד שבוע, מקווה לשים לב יותר למה שדורש תשומת לב, השבוע יהיה טיפה יותר מאתגר כי הוא כרוך בהרבה יותר שהיה מחוץ לבית.

גוונים! בהצלחה!

ואני חוזרת לעוד חמישה ימים ללא לחם.

האמת היא כזו: אני רוצה לרזות. (זהו. אמרתי את זה. השמיים לא נפלו.)

התבחבשתי סביב זה הרבה בסופ"ש כי יש משהו מאוד משונה בטענה שלי שאני רוצה לרזות מצד אחד ובחוסר המוכנות שלי לעמול בשביל זה, מהצד השני.
העניין הוא שאני חושבת שזה לא אמור להיות ככה ואם אני אכנס למסגרת של איסורים על כמויות או על דברים שאני אוהבת לאכול, וכל דבר אחר שמזכיר עמל, אין מצב שאני יוצאת מזה רזה יותר. להפך.

אני מוכנה לא לאכול דברים בשביל ההרגשה הטובה שהם עושים לי, אבל בי נשבעתי, ימי ה"שתי פרוסות לחם קל + כף קוטג'" של חיי חלפו לבלי שוב. אבל אני רוצה לרזות. מאוד.

אז חמישה ימים בלי לחם אבל עם תחליפים נאותים. אני צריכה לראות איך אני עושה את זה.

טפלקס מצופה בטפלון.
טחינת הפשתן מקלה על העיכול.
מיכל, שקלי תזונה פלאוליתית + קטוגנית או לפחות מעוטת פחמימות. לנו זה עובד.

ב"מעוטת פחמימות" התכוונתי לתזונה שלא מגיעה לקיטוזיס בהכרח אבל שכן מפחיתים בה את כמות הפחמימות במידת מה.

ב"מעוטת פחמימות" התכוונתי לתזונה שלא מגיעה לקיטוזיס בהכרח אבל שכן מפחיתים בה את כמות הפחמימות במידת מה.

תמי, תודה. אבל מה זה קיטוזיס?
והאם תזונה פלאוטולית כוללת אכילת שקדיה ללא גבול? כי אם כן, אז אני בעניין.

גוונים, מה קורה? איך הולך?

וגוס, אם את מציצה, דעי לך שאת ממש חסרה! ממש!

ימים עמוסים עוברים עלי, אני חושבת שמידת הכתיבה שלי פה משקפת את מידת המחויבות שלי למה שלקחתי על עצמי.
בשבוע שעבר זה היה חזק יותר ולכן 'איכשהו' מצאתי את הזמן לעדכן פה. השבוע אני לא ממש מצליחה לשחזר את זה ואכן גם 'איכשהו' לא נמצא הזמן לכתיבה...
ובכל זאת- שבת וראשון היו ימים עם המון מחוץ לבית, הרבה אצל המשפחה שלי, לא הצלחתי לשמור על איזון בכלל.
אתמול חזרתי לענינים והיה יום טוב יחסית. סלט גדול וטוב בבוקר-צהרים (אין אצלי ארוחה מיד על הבוקר בימים שאני בבית) ובערב מרק ירקות וסלט חסה ענק עם מלא גרעינים טעימים וקצת גבינה. אחר כך הייתי עוד רעבה אז אכלתי פריכיות אורז עם מן ממרח חצילים שהכנתי ועוד קצת גבינה. שוב הרגשתי איך הגוף שלי מודה לי על תזונה שטובה לו. בעיקר אחרי יומיים של בלגן... שתי המעידות של אתמול - חתיכת (קטנה ביותר!) קיש פטריות מעולה שמצא דרכו למקרר שלנו (שאריות מארוחות שבת) וכמובן כוס הקפה היומית שהופכת להיות ממש בעייתית. כוס קפה הזו (שבאה תמיד עם כפית סוכר) היא התמכרות אמיתית, אם הגוף שלי לא מקבל אותה הוא מתקומם מאד, ואני כל כך אוהבת את כוס הקפה הזו שממש אין לי אומץ להתחיל להתמודד עם זה. אולי אחרי החתונה... (לא כביטוי לדחיה חסר משמעות, אלא באמת, עוד שלושה שבועות וחצי (-: )

מיכל, בהצלחה גם לך!!

האמת היא כזו: אני רוצה לרזות. (זהו. אמרתי את זה. השמיים לא נפלו.)
גם אני! גם אני!!
_שאני רוצה לרזות מצד אחד ובחוסר המוכנות שלי לעמול בשביל זה, מהצד השני.
העניין הוא שאני חושבת שזה לא אמור להיות ככה ואם אני אכנס למסגרת של איסורים על כמויות או על דברים שאני אוהבת לאכול, וכל דבר אחר שמזכיר עמל, אין מצב שאני יוצאת מזה רזה יותר. להפך.
אני מוכנה לא לאכול דברים בשביל ההרגשה הטובה שהם עושים לי, אבל בי נשבעתי, ימי ה"שתי פרוסות לחם קל + כף קוטג'" של חיי חלפו לבלי שוב. אבל אני רוצה לרזות. מאוד._
בדיוק! בדיוק!!
אני באמת מנסה את ענין התזונה פחותת הפחמימות, זה לא עובד בינתיים.
אולי לא הורדתי מספיק את הפחמימות. האם האשמה היא באמת בפריכיות האורז האלה? (שהן לא מושלמות, אבל נותנות לי מענה מצוין לצורך במשהו פריך, עד שיגיע היום בו אתחיל לעשות דברים מופלאים כאלה כמו קרקרי פשתן) או בארוחת שישי שבהן אני לא מצליחה להמנע מהפחמימות? כי בשאר הזמן אני באמת משתדלת להקפיד.
המטרה שלי היא משולבת. מעבר לתזונה בריאה + הרזיה. מתוך אמונה שלמה שהראשון יביא לשני.
בינתיים זה ממש לא עובד וקצת מתסכל, כי שמעתי וראיתי לא מעט אנשים שזה עבד להם.
אולי זה מן שלב מעבר כזה, שעדיין לא הוצאתי מספיק את הג'אנק כדי שתהיה גם השפעה על המשקל... לא יודעת.
בכל אופן, איזשהו פידבק חביב בצורת השלת כמה קילוגרמים (אפילו אחד או שניים!) היה יכול לתת תמריץ מה זה חיובי לכל התהליך (-:

מה זה קיטוזיס?
אשמח לדעת גם כן.

תודה לכל המגיבות והמתענינות, כיף להכנס לדף הזה ולראות את ההתענינות הזו בי(-:

וגוס, אם את מציצה, דעי לך שאת ממש חסרה! ממש!
מצטרפת!

האמת, גוונים, נראה לי שאת פשוט לא אוכלת מספיק. (או שאולי אני אוכלת יותר מדי?)

כאילו את "נופלת" בערבים או בכל מני ביסים, אבל אני בספק אם את באמת נופלת, נראה, לפחות לפי מה שסיפרת, שאת פשוט רעבה. יש מצב?

אולי אחרי החתונה... (לא כביטוי לדחיה חסר משמעות, אלא באמת, עוד שלושה שבועות וחצי )

מגניב!

אני לא חושבת שאני רעבה, אני פשוט לא מפרטת הכל. אחרי שכתבתי חשבתי על זה שבטח מהתיאור של אתמול נשמע שאכלתי מעט מדי. כי אני לא מפרטת אבל בעצם כל פעם שאני אוכלת בצהרים סלט, זה כולל לא מעט מרכיבים משביעים כמו ביצה קשה ו/או סרדינים או חזה עוף ו/או אבוקדו והרבה פעמים עם כמה כפות טחינה...
אחרי הארוחה הזו אני שבעה ומסופקת עד הערב.
הערב כאמור באמת בעייתי, יכול להיות שאני באמת מושכת יותר מדי (לא בכוונה, סתם ככה יוצא) ואז מגיעה לארוחה כבר רעבה מדי ואוכלת הרבה מדי או דברים לא רצויים.
אין ספק שהערב הוא נקודת התורפה. אני צריכה למצוא גם את המאכלים הנכונים, גם את המידות הנכונות וגם את השעות הנכונות (-:

וסתם תהיה שכזו, נניח שזה באמת לא מספיק וכל מיני נפילות יוכלו להמנע על ידי יותר אוכל מזין בזמן הנכון,
אני כמובן בתשומת לב לזה ומנסה לשנות.
אבל בינתיים, אם אכן נניח שזה המצב כבר כך וכך זמן ובאמת זה לא הרבה אוכל ובאמת זה בלי פחמימות כמעט בכלל, לא הייתי אמורה לפחות לרזות קצת כבר??

קופצת לשנייה בכדי להשאיר פה משהו מלבב.
ועל הדרך שולחת למיכל ולגוונים את געגועיי ההדדיים. חסר גם לי. הדף, ואתן. אבל אין לי ברירה. באמת שאין.
גוונים, מתי בדיוק החתונה? שאם עדיין אהיה בהסגר לפחות אקפוץ לברך אותך ולהחזיק אצבעות לאירוע שהוא לטעמך.

משהו מגלריה על טעמם של ילדים בספרות, ציטוטים של לאה גולדברג. לא בכדי המונח המתאים ביותר שאול דווקא מהגסטרונומיה.... טעם.

"הספרות המיוחדת לילדים קטנים במאה הי"ט היתה רצופה תוכן דל, הנתון תוך מלמול דברי חיבה מתקתקים בלשון מסתגלת באופן מלאכותי למילונו של הילד... העובדה שהילדים קיבלו ספרות זו ברצון ואף בהתלהבות סותרת את אמונתם של מבוגרים סנטימנטליים, שטעמו של הילד טוב מלכתחילה. אדרבה, אהבת הילדים נתונה ל'דברי מתיקה 'גם באמנות, ונוטים הם להיגרר אחרי מתיקות מופרזת בספרות; בלי השגחתם הנבונה של המבוגרים ישקעו בקריאת פסולת: הבנות – ברומנים מדמיעים, והבנים – בבלש. שמע מזה, שטעמו של ילד הוא כחומר רך, שיש לעצבו..."

"אם תגישו לילד לבחירה את המדונה של רפאל וציור פרסומת לסבון (ראש אשה צבעוני ויפה עד בלי די) ותשאלוהו מה יפה יותר, הרי בתשעה מקרים מעשרה יבחר בפרסומת של סבון.... לא סיפרתי את כל הדברים האלה, אלא כדי לעבור לאותה התופעה המשונה, שהיא כמעט בגדר 'חוק ולא יעבור' ביחסם של המבוגרים בארצנו לטעם הילדים. מקובל אצלנו משום מה להניח, כי טעמו האמנותי והספרותי של הילד טוב מלכתחילה, מטבע ברייתו. נשאלת השאלה, אם טעמם של כל הילדים טוב כל כך, מנין זה נמצא בסופו של דבר מספר גדול כל כך של אנשים מבוגרים המצטיינים בחוסר טעם?"

"המעלה הגדולה שבטעם הילדים היא זו שהוא גמיש, שהילד הוא בעל דמיון מטבע ברייתו, ושיש אפשרות לחנך ולכוון את טעמו בכיוון הרצוי. ולשם כך דרוש לא אמון עיוור בטוב טעמו, אלא ידיעה ויכולת לנצל את גמישות טעמו."

בשמת, זה חוזר לדיון הישן שלנו בגמישות. וזה מחזיר אותי למחשבה שגם כמבוגרת אני גמישה, גם אם נדמה לי שלא. ושאם יש לי שכל בראש אני אמצא דרך לשנות את דפוס המחשבה העקר הזה ואבחר לחוות את הגמישות שיש בי לטובת שינוי טעמים שכזה.

המשך שבוע מוצלח לכולן.

גוונים, מאחר וקראתי אותך, מגיבה בנוגע לרצון שלך לרזות.
תוהה - יש לך עודף משקל אמיתי או שאלו השניים שלושה קילו שכמעט כל מי שאני מכירה רוצה להשיל כי בא לה להיות מידה 38?
אם זה משהו אמיתי אז הנה חומר למחשבה, לא באיזו רמה תיאורטית אלא רק ממה שמוכר לי אצל אחרות ואצלי - תנסי להיפרד מהגבינה.
יש אנשים (אני ביניהן ומכירה עוד שתיים כאלה היכרות אישית) שמוצרי חלב מכל סוג שהוא מנפחים אותם.
אולי זה החלב שהספציפי שיש במוצרי החלב שאת מצליחה לקנות אולי בגלל שזה לא אורגני ואולי משהו שאני לא מנחשת.
את צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שמרכיבים ספציפיים בתזונה שלך כמו מוצרי חלב או קפה משליכים על העיכול של שאר הדברים כך שהגוף לא מוכן להיפרד מהשומן שלו.

אחרון ודי - מהטון שלך נשמע כאילו עוד דחיפה אחת ואת עושה ניסיון פרידה מהקפה. אז הנה אני דוחפת - לכי על זה. לא בפחד. לא בתחושה של איום. לא בתחושה של גזל.
מתוך ידיעה פנימית עמוקה שכבר ביטאת הרבה פעמים שזה לא דבר טוב. פשוט.. להיפרד. השמיים לא יפלו, אני מבטיחה.
כמו שאמרה פעם מישהי - כמו שנכנסת לזה, ככה תצאי מזה. ואם את לא זוכרת איך נכנסת לזה זה לא משנה. זו כנראה היתה טעות ממילא.
ברוח אלן קאר אני מציעה אפילו לא לשתות בעונג עוד כוס קפה אחת אחרונה כי זה חותר תחת הלך הרוח המתאים.
לנער את הראש, לצאת החוצה, לשאוף אוויר ולספר לכל פולי הקפה בעולם שהיה ונגמר והם יצטרכו למצוא חברים חדשים.

בשמת, זה חוזר לדיון הישן שלנו בגמישות. וזה מחזיר אותי למחשבה שגם כמבוגרת אני גמישה
(-:

גוגוס! שלום!

אכן מלבב הציטוט שלך.

תוהה - יש לך עודף משקל אמיתי או שאלו השניים שלושה קילו שכמעט כל מי שאני מכירה רוצה להשיל כי בא לה להיות מידה 38?

ואני תוהה, ממרומי המרחק ביני לבין 38, מה זה עודף משקל אמיתי?

אני 1.60 ושוקלת 67. מידה 42. זה עודף משקל אמיתי בהחלט. לפי כל הנוסחות וBMI וכל זה. ואכן, אני שמנה יחסית. זה בפנים, בבטן, בירכיים. זה שם. אין מה לדבר.
אבל אתן יודעות משהו, שנים אני ככה. רוב חיי הבוגרים זה פחות או יותר המשקל שלי. היו תקופות שירדתי במשקל, היו תקופות שעליתי, אבל מאז השירות הצבאי זה פחות או יותר המשקל שסביבו אני סובבת.

האם זה עודף משקל משמעותי? האם אני אמורה להיכנס עכשיו למשטר דיאטתי כלשהו? האם (רחמנא לצלן בבקשה לא) אני צריכה ללכת לקבוצת תמיכה ולהישקל קבל עם וקבוצה ולהיתמך?

אני באמת תוהה. מאז שהתחלתי לשמור על התזונה שלי בדיקות הדם שלי מהממות. מאז שעברתי לתל אביב, גם הבגדים שלי די מהממים. מאז שהפסקתי להשתמש בשמפו תעשייתי - השיער שלי מהמם. טוב, הבנתן את הרעיון - מהממת, מהממת, מהממת.
אני לא יודעת אם יש סיבה, מעבר לסטנדרטים החברתיים, לרצון שלי לרזות. ללחץ שמופעל עלי לרזות.

הלוואי שהייתי יכולה להכניס את זה לפורמולת הניסוי. באמת, שבוע להיות רזה ולראות אם אני מרגישה טוב יותר.
אני רק יכולה להיזכר אחורה בתקופה של הדיאטה הנטורופטית: הייתי רזה הרבה יותר וזה היה נהדר מבחינה שופינגית, אין מה לדבר. האם הרגשתי טוב יותר?
לפעמים. אבל הרגשתי יותר מכל דבר אחר אומללה מאוד כי נמנעו ממני כל כך הרבה דברים משמחים.

אוח! להשתגע.

ויש לי עוד. אלא מה.

אתמול עשיתי את זה:
יום בשבוע מותר לאכול מה שרוצים (וזו הזדמנות מצוינת לתת לגוף להרגיש מה הדברים האלה עושים לו – התניה קלאסית).

האמת שכל השבוע היה נורא ואיום. לא יודעת למה. לא התחשק לי לאכול כלום והתחשק לי לאכול הכל ולא מצאתי מה לאכול בבוקר. זה שיגע אותי.

ואתמול קמתי במצב רוח מרדני והיו עוגיות שוקולד-צ'יפס בבית, כך שההחלטה לא באמת הייתה מושכלת אבל כמו כל חוקרת אמיצה לא נתתי לזה להשפיע עלי. גם לא לעובדה שהעוגיות היו דוחות פשוט. קשה לתאר.
כחוקרת עשויה ללא חת המשכתי את היום הזה, אכלתי סנדוויץ' רוסטביף באיזה קיוסק בבן גוריון שהיה פשוט נורא ואיום, למרות שזכרתי שהוא ממש טעים. ובערב הזמנו פיצה.

עכשיו, אני לא מהמתאוות אחר פיצה. לפי מה שאישי טוען, לא אכלנו יחד פיצה מעולם - יענו שנתיים וחצי. אם להיות כנה, לא התחשק לי בכלל פיצה. אבל גם לא התחשק לי על שום דבר אחר שהיה בבית. הייתי, ועודני, נטולת חשקים לחלוטין.
כן התחשק לי על הפשטות המרנינה שבהזמנת פיצה. על החזרה הזמנית שלי למשפחת האדם.

הפיצה, אגב, הייתה דוחה. אכלתי, כן? אני חוקרת ללא מורא וכל זה, אבל זה באמת היה מגעיל.

תופעות לוואי של היום הזה: צינון פתאומי. כבדות בבטן. עור שומני מאוד. שיער שומני מאוד. (לא ידעתי שמוצרלה יכולה להגיע לשיער.) טעם רע בפה שמלווה אותי עד עכשיו.

אבל יש גם תופעות לוואי נעימות: אין לי שום חשק לחזור לאכול ג'אנק. כן בא לי להיות חופשייה יותר במה שאני אוכלת, אבל אני לא בטוחה שלעולם יש מה באמת להציע לי, עדיין, במובן הזה.

תוהה - יש לך עודף משקל אמיתי או שאלו השניים שלושה קילו שכמעט כל מי שאני מכירה רוצה להשיל כי בא לה להיות מידה 38?
כמו מיכל, אני תוהה מה זה עודף משקל אמיתי?
מבחינת מדדי ה-bmi לא, זה לא עודף משקל אמיתי, אני בגבול העליון של טווח הנורמה. הגובה שלי 1.76 המשקל 76. מידה 42. זה נשמע הרבה קילוגרמים, אבל זה מתפזר די טוב על הגוף כי אני גבוהה. יש לי קצת בטן וכל ההיקף שלי התרחב אבל במבט כללי אני לא נראית שמנה. וגם לא רזה. מן משהו באמצע כזה.
אבל זה לא משנה, מה שמשנה הוא שמבחינת עצמי אני בעודף משקל.
ב-15 שנה האחרונות עליתי 16 קילו (בלי הריונות ולידות!). 6 קילו מתוכם ב-5 שנים האחרונות (בעיקר אחרי שהפסקתי לעשן). המשפחה שלי, כולם רזים, ואני מרגישה שאני מעל המשקל הרצוי שלי.
אני לגמרי לא חושבת שכולם צריכים להתישר לפי איזה נורמה רזה ומטורפת שקיימת היום בעולם. אני כן חושבת שלכל אחד יש את המשקל הנכון לו (לחלק זה רזה יותר ולחלק מלא יותר) ואני מרגישה שאני כמה וכמה קילו מעל המשקל הנכון לי. זה מטריד אותי גם מבחינת המראה שלי, גם הרצון לחזור למקום ההוא בו הרגשתי הרבה יותר טוב (נוסטלגיה?) וגם כי באמת ובתמים אני מרגישה ככה פחות טוב בגוף שלי. אני כאילו מרגישה את כובד הקילוגרמים בתנועה, בתזוזה, אפילו בשינה (אני דוקא יחסית קלת תנועה וגמישה אבל שוב הכל ביחס לעצמי, למה שהייתי).
אני לא רוצה לחזור ל-60 ק"ג של אחרי הצבא, אמנם הייתי אז רזה אבל אני ממש לא חושבת שזה היה המשקל שלי, המשקל הנכון לי. הייתי רזה כי לא אכלתי הרבה. לא אכלתי הרבה כי עבדתי המון והתרוצצתי כל היום ולא היה הרבה כסף לאוכל (-: אז הייתי מעשנת במקום לאכול (משום מה לזה כן היה מספיק כסף). אבל כן הייתי רוצה להוריד את ה-6-8 ק"ג האלה כדי להרגיש טוב ונכון בתוך הגוף שלי שזה בעצם ניסוח הרבה יותר מדויק מ'לרזות'. השאיפה היא בכלל לא לא להיות רזה. גם פחות 6 ק"ג לא אהיה רזה, אהיה רגילה מבחינת הנורמה המקובלת בעולם, ורזה מבחינת עצמי ובעיקר אני חושבת שארגיש טוב יותר.

גוגוס, התיאוריה על החלב מעניינת מאד! אני לא מרגישה שאני צורכת הרבה חלב כי אלה גבינות קשות וכל פעם מדובר על חתיכה, שתי חתיכות, איכשהו לא נתפס אצלי כהרבה ומתישב לי מאד טוב. אבל אולי זה בעייתי, מי יודע... הענין הוא שקשה לי לוותר גם על הגבינות, אני מאד אוהבת ועדיין לא יושב לי חזק הויתור על הפחמימות והסוכרים. אני לא חושבת שאצליח להוריד עוד משהו (והפעם משהו אהוב!) מהתפריט ולא להרגיש שאני מקריבה, מסכנה וכו'. צריכה לחשוב על זה...

אבל אתן יודעות משהו, שנים אני ככה. רוב חיי הבוגרים זה פחות או יותר המשקל שלי. היו תקופות שירדתי במשקל, היו תקופות שעליתי, אבל מאז השירות הצבאי זה פחות או יותר המשקל שסביבו אני סובבת.

_אני באמת תוהה. מאז שהתחלתי לשמור על התזונה שלי בדיקות הדם שלי מהממות. מאז שעברתי לתל אביב, גם הבגדים שלי די מהממים. מאז שהפסקתי להשתמש בשמפו תעשייתי - השיער שלי מהמם. טוב, הבנתן את הרעיון - מהממת, מהממת, מהממת.
אני לא יודעת אם יש סיבה, מעבר לסטנדרטים החברתיים, לרצון שלי לרזות. ללחץ שמופעל עלי לרזות._

אבל הרגשתי יותר מכל דבר אחר אומללה מאוד כי נמנעו ממני כל כך הרבה דברים משמחים.

אני חושבת שהתשובה נמצאת בגוף השאלה.......

כל המדדים האלה והגרפים זה משהו מאד כללי ומערבי, בעיניי. כל אדם נושא את עצמו ואת משקלו בדרך אחרת.
אם את מהממת, אז את מהממת, אין ויכוח על זה וכל מי שטוען אחרת, הבעיה היא אצלו!
ראיתי פעם קצה של סרט על איזה איים נידחים ששם "עודף משקל" כמו שאת מתארת נחשב ליופי ושמחה. בריאות היא לא רק מדד יבש של BMI, ובתרבות המערבית איבדנו כבר מזמן כל קשר בין תפישה בריאה של הגוף, משקל מאוזן ובריאות.
את מהממת, לכי על זה!
@}

אני באמת תוהה. מאז שהתחלתי לשמור על התזונה שלי בדיקות הדם שלי מהממות. מאז שעברתי לתל אביב, גם הבגדים שלי די מהממים. מאז שהפסקתי להשתמש בשמפו תעשייתי - השיער שלי מהמם. טוב, הבנתן את הרעיון - מהממת, מהממת, מהממת.
תשמעי מיכל, את מהממת, באמת! למה את רוצה לרזות?
אין שום סיבה שבן אדם שנראה כל כך מהמם והגוף שלו בריא ושמח יוריד במשקל וירזה, רק בגלל שזה מה שהעולם קבע שצריך לקרות..
לי דוקא נשמע שאת במשקל שמאד נכון לך ובגלל זה האנטגוניזם הזה בכל שאלת ההרזיה.
אני לא יודעת אם יש סיבה, מעבר לסטנדרטים החברתיים, לרצון שלי לרזות. ללחץ שמופעל עלי לרזות.
בדיוק.
מה שצריך לקרות שהמהממת הזה שנאמר כרגע מהשכל אבל לא נשמע שמיכל מבפנים ממש ממש מרגישה אותו, המהממת הזה צריך לגדול ולהתחזק בתוך הגוף והראש והנשמה ולהקרין את עצמו החוצה לכל המקומות שמשווים עם נורמות חיצוניות לא רלוונטיות ושואפים להיות משהו שאנחנו לא.
באמת, את מהממת! למה את רוצה להיות משהו אחר??

בדיוק, כן, בדיוק מה ששגית כתבה, לזה התכוונתי (היא ניסחה הרבה יותר טוב ממני).

מיכל יקרה ואהובה,
'צטערת, אבל אני לא מתכוונת לוותר לך כל כך מהר.

מחזירה אותך לדברים שכתבה גוונים
באמת ובתמים אני מרגישה ככה פחות טוב בגוף שלי. אני כאילו מרגישה את כובד הקילוגרמים בתנועה, בתזוזה, אפילו בשינה

לכאורה זה עושה את החיים מאוד קלים. יש פה מישהי שאומרת שהיא רוצה לרזות כי זה יהיה לה יותר נעים והיא מסוגלת לאבחן את כל השינויים החיוביים שיהיו מנת חלקה אם היא תרזה. כלומר, היא מספקת סיבה טובה אז קל לקבל את הרצון שלה לרזות.
מכאן ניתן ללמוד שאם את מרגישה מהממת (וביני לבינך, אין לי בכלל ספק שאת כזו) ולא חווה ירידה במשקל כמשהו שישפר מאוד את איכות חייך, אזי אין לך צורך בזה. כלומר, מי שמספקת רק את הסיבה של המראה החיצוני לא נחשבת מועמדת רצינית מספיק.

מסקנה חלופית אפשר לשלוף ממה שכתבת בעצמך
רוב חיי הבוגרים זה פחות או יותר המשקל שלי.
כלומר, אפשר שאת, והגוף שלך, כבר לא זוכרים איך זה להיות עם פחות משקל בצורה משמעותית. ושאולי, כמו שאמרת, אם היה לך שבוע לבדוק את זה, דעתך היתה שונה.

כשכתבתי "עודף משקל אמיתי" בכלל לא כיוונתי לשום טבלה. מה לי ולטבלאות?
כן כיוונתי לדברים של גוונים. ואני אגדיר - עודף משקל אמיתי הוא זה שבו את חשה. בלי קשר למראה או לחצים סביבתיים. עודף משקל אמיתי הוא מצב שבו את יודעת שאם תפחיתי ממשקלך תרגישי הרבה יותר טוב. לא ברמת הדימוי העצמי, עזבי אותי מזה למרות שזה חשוב. ברמת הגוף.

ואחרי כל זה צריך לקחת בחשבון שכמו בכל המצבים בהם דנו בדף הזה, יש אפשרות שהגוף שלך פשוט לא זוכר. כמו שאצלי הגוף שלי לא זכר מה זה להיות בלי המון דברים. פשוט השלמתי איתם. ורק כאשר הם נעלמו הבנתי מה החמצתי כל כך הרבה זמן.

חומר למחשבה - לצאת מייד מכל הדיון בשאלה האם אני מהממת כן או לא. זה דיון עקר עקר עקר.
במקום זה לשאול - האם אני מרגישה טוב? האם אני מרגישה שאני מממשת את הפוטנציאל הפיזי שלי במלואו? האם יש סיכוי שירידה הגונה במשקל תוביל למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל הזה?
קודם כל תעני לעצמך את האמת. אם התשובה היא "לא" אז בזאת סיימת.
אם התשובה היא כן אז יש לך שתי אפשרויות: לקום ולעשות מעשה ולבדוק את ההנחה הזו. או... להחזיק אותה בראש בלי לעשות כלום עד שיום אחד יהיה לך חשק מספיק גדול לעשייה שיתבטא בעשייה מוצלחת בקלות ובלי מאבק ובלי תחושת קיפוח.

מתנצלת מעומק הלב שאני לא שוקעת יותר מזה בדיון. מבטיחה לחזור עוד כמה שבועות ובינתיים חוזרת לעבוד. קראתי את זה והיה לי חשוב להגיב.

נ.ב - לא יודעת אם סיפרתי את זה כבר כאן. לפני הרבה שנים התפתחו אצלי כאבי ברכיים די מציקים. הציעו לי מדרסים וטיפולים וברכיות ומה לא. בסוף החלטתי לטובת הברכיות. הלכתי לבית המרקחת לקנות אותן. הרוקח נתן בי מבט אחד ובלי למצמץ הטיח בי את המשפט הבלתי נשכח הבא: תרזי שניים שלושה קילו ולא תצטרכי ברכיות. כנראה עלית אותם לא מזמן והגוף שלך עוד לא התרגל.
הייתי בשוק. כל חיי הייתי רזה ולשמוע מישהו אפילו רומז שיש לי עודף משקל היה בעיניי שערורייתי. ממש כעסתי וקיללתי אותו בלב נמרצות. בשבילי, להתנדנד על שני קילו לכאן או לכאן ממש לא היה משהו שספרתי בכלל. אז כעסתי מאוד על עזות המצח שלו.
אבל... לא קניתי ברכיות.
הורדתי שלושה קילו ונעלמו לי כאבי הברכיים. ומעבר לשוק ולשמחה חשבתי לעצמי שלולא האיש הזה יכול להיות שהברכיים שלי פשוט היו מתרגלות לתוספת הקלה ולא הייתי מודעת לתהליך הסחיבה העודף המתמיד הזה שהן נושאות עד שבגיל מבוגר יותר זה בסוף היה קופץ עלי.
מקווה שזה מסביר מאיפה אני באה ולמה היה לי חשוב להגיב כפי שהגבתי.

למי שקשה לוותר על מוצרי חלב אני מאוד ממליצה לראות ביוטיוב
את ההרצאה של יורופסקי.
אחרי 15 שנה של צימחונות עם מוצרי חלב בקטנה, הפסקתי לחלוטין מוצרי חלב אחרי שצפיתי בזה.
בקלות.
אנסה לחפש לינק. מומלץ לראות לכל מי שמודעות זו דרך חיים בשבילו...

_חומר למחשבה - לצאת מייד מכל הדיון בשאלה האם אני מהממת כן או לא. זה דיון עקר עקר עקר.
במקום זה לשאול - האם אני מרגישה טוב? האם אני מרגישה שאני מממשת את הפוטנציאל הפיזי שלי במלואו? האם יש סיכוי שירידה הגונה במשקל תוביל למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל הזה?
קודם כל תעני לעצמך את האמת. אם התשובה היא "לא" אז בזאת סיימת._

אני לא יודעת. אני מרגישה עכשיו מאוד טוב כי התחלתי להתעמל. זה שינוי עצום בחיים שלי (באמת גדול. אני הבאתי את חוסר התנועה לדרגת אמנות) כך שקשה לי לענות. אני המתעמלת + עודף משקל מרגישה טוב יותר מאני היותר רזה ללא התעמלות.
איך אני ארגיש אם אני אשלב את שניהם? אני לא יודעת.

אם אני לא ארגיש מקופחת ומסכנה. אם אני אוכל לאכול כמה שיותר טרי ושופע ושמח ועדיין להיות רזה יותר - אני אשמח מאוד. בטח. על מי אני עובדת? מהממת או לא, ברור שכן.
(בא לי לעמוד על דוכן ולזעוק: "מיכל בז לא תוגבל יותר לאכילת תפוחים ותפוחים בלבד במשך היום! הו לא! לא תאסר עליה עגבניה! ובטח שלא בקיץ! הו לא! וכו'...)

אבל אני במורד הגבעה עכשיו. לא מצליחה לאכול כמו שאני רוצה ואני לא מרזה ויהיה לי מזל גדול אם בסופו של השבוע הזה אני לא אשמין. אז אני שמלחמת מאסף על הדימוי העצמי שלי ועל החמלה שלי כלפי עצמי. אולי לצעוק: מהממת, מהממת, מהממת, מראש כל גג זה קצת ילדותי.. אבל... אוח. נמאס לי להרגיש אשמה לעצמי. ובא לי שיהיה שקט כבר במערכה הזו.

_מיכל יקרה ואהובה,
'צטערת, אבל אני לא מתכוונת לוותר לך כל כך מהר._

איזה מזל:)
תודה.

_חומר למחשבה - לצאת מייד מכל הדיון בשאלה האם אני מהממת כן או לא. זה דיון עקר עקר עקר.
במקום זה לשאול - האם אני מרגישה טוב? האם אני מרגישה שאני מממשת את הפוטנציאל הפיזי שלי במלואו? האם יש סיכוי שירידה הגונה במשקל תוביל למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל הזה?_

אני רואה את זה אחרת.
אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שבהם הרגשתי שאני מהממת. שבהם הרגשתי עמוק בתוכי את הידיעה שאני, כמו שאני, מהממת. הרגשה שנובעת מתוך איזון, בריאות וידיעה עמוקה.
זו הרגשה טובה מאד ואני שמחה מאד לשמוע אשה שאומרת על עצמה שהיא מהממת , למרות שהיא לא עומדת בקריטריונים של משרד הבריאות, התרבות המערבית ובתי האופנה המובילים.
הספק וחוסר שביעות הרצון מעצמנו מוטבעים ברובנו כלכך עמוק, שגם נשים שכן עומדות בקריטריונים הנ"ל מעידות הרבה פעמים על הרגשה שהן לא מספיק מהממות - בגוף, במראה או ביכולות.

לשאול שאלות ולחפש תשובות זה תהליך מבורך אבל, מיכל, בבקשה אל תחליפי את שביעות הרצון שלך מאיך שאת, בספק...
בעיניי, אדם שמרגיש טוב עם עצמו כמו שהוא, בדיוק ככה, סיכוייו לממש את הפוטנציאל הגלום בו גדולים יותר מאדם בספק. אם - לאחר בירורים - גילית שבאמת, גבינה משמחת אותך יותר מכמה ק"ג פחות, אני אומרת, לכי על השמחה! זה מאד בריא לך.

אבל אני במורד הגבעה עכשיו
או קי. שומעת אותך.

האם לצעוק: מהממת, מהממת, מהממת, מראש כל גג גורם לך להתחיל לטפס למעלה או שהוא גורם לך פשוט להיות שבעת רצון ממיקומך הנוכחי במורד הגבעה?

'צמעי, את באמת מהממת. מהממות היא תכונה, אין לה שום תלות במראה. היא סוג של קרינה. ואת, יקירתי, אכן מהממת.
ויום אחד, אין לי מושג מתי, תקומי בבוקר, ואורח החיים התזונתי שאת מבקשת לעצמך לא יראה לך יותר כמו קיפוח.
וכאשר זה יקרה יהיה שקט כבר במערכה הזו

אני עדיין מנסה לפצח מה מביא את התהליך הזה לנקודת הרתיחה הזו. מרגישה שזה כמו לעמוד מול דלתות אוטומטיות ולחכות המון זמן שהן תפתחנה בלי להבין למה הן תקועות. הרי הן אמורות להיות אוטומטיות, לעזאזל!
ואז פתאום הן נפתחות, ואת בפנים. מה, העין האלקטרונית לא קלטה אותך? הרי זזת כל הזמן בניסיון לאתר את הנקודה המדוייקת שבה את נקלטת והן נפתחות. ופתאום... בום. נפתחות. אחרי שעמדת בנקודה שכבר ניסית לעמוד בה מיליון פעמים.
וכל מה שנותר לך זה להסיק במדעיות עקומה לגמרי שצריך כנראה לעמוד שם מיליון פעמים מתחת לנקודה כדי שבסוף היא תיפתח.

שליחה על ידי ממ* » 03 יוני 2011, 19:36

מאז שעברתי לתל אביב, גם הבגדים שלי די מהממים. מאז שהפסקתי להשתמש בשמפו תעשייתי - השיער שלי מהמם. טוב, הבנתן את הרעיון - מהממת, מהממת, מהממת.
איזה קטע, מיכל, לפי כל מה שכתבת פה עד היום, קיבלתי את הרושם שאת בחורה שמנה--לא שאת עסיסית סקסית. בחיי. זאת פעם ראשונה שאת כותבת משהו שעושה רושם שאת בעצם אוהבת את איך שאת נראית.

לדעתי, אם את באותו משקל שנים, עזבי דיאטה.

אני (חושבת שכבר סיפרתי) נמצאת יותר בסיפור של גוונים: 10 קילו עלו ב-7 השנים האחרונות. מתוכם אני רוצה להוריד 7. אני נראית בסדר גמור היום, אני חושבת, ומתלבשת תמיד יפה. אבל אני יותר מדי עגלגלה בשביל עצמי. הייתי פעם חתיכה ממש, ועכשיו המון בגדים לא עולים עלי.

עלי עברו ימים לא משהו. אנסה בכל זאת לכתוב פה כל יום.

מיכל, אני מבקשת להבהיר משהו.
יש כאן שני קולות שעוסקים בשני נושאים קרובים אבל לא בהכרח קשורים.

הקול של ה"מהממת" עוסק במראה חיצוני ובקבלה עצמית של המראה החיצוני

הקול השני, שלי, עוסק בהיבטים אחרים לגמרי של המשקל.

הקול השני מניח שדיון ה"מהממת" הוא שיח פנימי עם קולות חיצוניים. ואת התוצרים של השיח הזה, שהם לרוב חוסר שביעות רצון ופגיעה בהערכה העצמית, אפשר פשוט לא לנהל. הוא הפכפך ומיותר.
כשאת מרגישה מהממת תהיי מהממת. זה יופי. אבל מה קורה כשאת לא מרגישה ככה? או כשמישהו מעיר הערה מפגרת שפתאום ממוטטת את המגדל הזה?

הקול שלי מציע דילוג מעל השיח הזה אל שיח פנימי באמת שאין בו קולות חיצוניים. כזה שבודק, בכל רגע נתון, איך את באמת מרגישה בתוך הגוף הזה. נעים/לא נעים. קל/כבד. נטול כאבים/מציק וכו'...
אם טוב לך בגוף הזה פשוט תהני ממנו. אם לא טוב לך כדאי לעשות משהו. ואם טוב לך מותר במקביל להניח שיכול להיות טוב יותר ולבחור האם לבחון את ההנחה הזו או שלא.
יש בהצעה שלי התמקדות במה שסובייקטיבי ופנימי במקום במה שהוא נזיל ועדין ויכול להתפרק או להיבנות על פי טעמם של אחרים.

הקול של ה"מהממת" עוסק במראה חיצוני ובקבלה עצמית של המראה החיצוני

גוגוס,
זה ממש לא ה"קול" והדברים שאליהם התכוונתי...
הרי כתבתי:
אני יכולה לספור על יד אחת את הפעמים שבהם הרגשתי שאני מהממת. שבהם הרגשתי עמוק בתוכי את הידיעה שאני, כמו שאני, מהממת. הרגשה שנובעת מתוך איזון, בריאות וידיעה עמוקה.

בעיניי, "מהממת" זו קודם כל ודבר ראשון, הרגשה . זה, כמו שאת אומרת 'צמעי, את באמת מהממת. מהממות היא תכונה, אין לה שום תלות במראה. היא סוג של קרינה. ואת, יקירתי, אכן מהממת.
ברור שכדי שאדם יקרין מהממות הוא חייב קודם כל להרגיש את זה.
ואם מישהי מעידה על עצמה שטוב לה עם איך שהיא נראית, שהיא מרוצה מעצמה, שהיא מהממת למרות ש קולות חיצוניים אומרים לה שהיא בעודף משקל, אז למה להטיל בזה ספק?

את אמרת:
מכאן ניתן ללמוד שאם את מרגישה מהממת (וביני לבינך, אין לי בכלל ספק שאת כזו) ולא חווה ירידה במשקל כמשהו שישפר מאוד את איכות חייך, אזי אין לך צורך בזה.

_האם יש סיכוי שירידה הגונה במשקל תוביל למיצוי טוב יותר של הפוטנציאל הזה?
קודם כל תעני לעצמך את האמת. אם התשובה היא "לא" אז בזאת סיימת._

אני מסכימה עם זה לגמרי. וגם אם מה שכתבת בהמשך אם התשובה היא כן אז יש לך שתי אפשרויות: לקום ולעשות מעשה ולבדוק את ההנחה הזו. או... להחזיק אותה בראש בלי לעשות כלום עד שיום אחד יהיה לך חשק מספיק גדול לעשייה שיתבטא בעשייה מוצלחת בקלות ובלי מאבק ובלי תחושת קיפוח.

כאן ועכשיו , להיות מרוצים שאיך שאנחנו, בפנים ובחוץ, זו ברכה גדולה.
זו נקודת מוצא טובה מאד לכל שאלה או החלטה.
כשקראתי את מה שכתבה מיכל לא ראיתי מול עיניי ילדה שעומדת בעיניים עצומות, עם ידיים על האוזניים וצועקת "אני מהממת אני מהממת אני מהממת..."
ראיתי אשה, לא גבוהה ולא נמוכה, לא רזה ו (בעיניי) לא שמנה, שכשהיא מסתכלת במראה היא מרוצה ממה שהיא רואה. וזה יפה מאד בעיניי.
ואת זה אני רוצה לחזק.
כי אני מרגישה שקל יותר להיות תמיד בספק, בחוסר שביעות רצון ממה שעכשיו ושזו נק' מוצא הרבה פחות טובה.

אני לא אומרת לוותר על השאלות. אני רק שמחתי לשמוע אשה שניגשת אליהם ממקום של "כבר עכשיו אני מהממת וטוב לי עם איך שאני נראית".
עכשיו אפשר לגשת לדון ב"האם טוב לי באמת?" "האם אני אוכלת כמו שטוב לי? "האם אני חיה כמו שאני באמת רוצה לחיות?" "האם הרצון להסתפק בירקות הוא רצון אמיתי שלי או משהו שאני יודעת ש אחרים מצפים לו ממני , אני "בעודף משקל"? "איזו תזונה תשמח אותי באמת?" ממקום מרוצה וחזק יותר.

וכן, למרות שאני מסתכנת כאן חשוב לי להגיד שלפעמים מותר לנוח רגע או שניים על זרי דפנה של שיער מהמם ובגדים מהממים ולוותר לרגע על הדיון הפנימי העמוק. לרגע או שניים. צוברים ככה כוח וזכרונות טובים להמשך....

לפעמים מותר לנוח רגע או שניים על זרי דפנה של שיער מהמם ובגדים מהממים ולוותר לרגע על הדיון הפנימי העמוק. לרגע או שניים. צוברים ככה כוח וזכרונות טובים להמשך....
שגית, אין מסכימה ממני. באמת.
התגובה שלי נובעת מהרצון המתמשך של מיכל לרזות, שמובע בדף הזה במחזוריות של כל חודשיים בערך. מזה אני מסיקה שיש פה משהו שחפץ בשינוי.
זה לא סותר בכל צורה שהיא את הדברים שלך, שאני מעודדת אותם מאוד מאוד.

אני חייבת להגיד משהו.

הלחצים של החברה הם וואחד לחצים. אני לא מחדשת פה כלום לאף אחת, אני מניחה.

קשה מאוד להפריד אותם מההרגשה הפנימית.

זו קצת שאלת זן: אם אף אחד לא היה רואה אותך, היה אכפת לך אם את יפה?

ואם לא היו סטנדרטים מסוימים של מראה, היית באמת מרגישה את המשקל שלך משתנה? איפה זה מתחיל? מה בא קודם?

אני לא יכולה לנתק את השיח החיצוני, עם הסביבה, מהשיח הפנימי שלי עם עצמי. אין לי שיח טהור כזה, גם כשאני מתמקדת בהרגשה הפיזית.
כי בימים שאני מרגישה מהממת, אני מרגישה פיזית, טוב יותר.
אולי אני נושאת את עצמי אחרת ואז הגב מרגיש טוב יותר. אולי יש לי מצב רוח טוב יותר ואז אני נמרצת ונמצאת יותר בתנועה. מה שבטוח זה שכשאני מרגישה יפה, הכל קל לי יותר. גם לאכול נכון.
זה מעגל חיובי. מאוד קשה להגיע אליו. ואכן, נדירים הימים.

התגובה שלי נובעת מהרצון המתמשך של מיכל לרזות, שמובע בדף הזה במחזוריות של כל חודשיים בערך

שבועיים, תכלס:)

אם לא פחות. זה פשוט שכל פעם אני מתמקדת במשהו שלילי אחר אצלי שאני חייבת לשנות ברגע זה ממש. וזה מחזורי. אבל זה כבר עניין לדף אחר לגמרי...

_אולי אני נושאת את עצמי אחרת ואז הגב מרגיש טוב יותר. אולי יש לי מצב רוח טוב יותר ואז אני נמרצת ונמצאת יותר בתנועה. מה שבטוח זה שכשאני מרגישה יפה, הכל קל לי יותר. גם לאכול נכון.
זה מעגל חיובי. מאוד קשה להגיע אליו. ואכן, נדירים הימים._

אחלה משפט. יש בו משהו מאוד נכון שמאוד מדבר אלי.
אבל מאחר ומדובר במעגל חייבים להניח שאפשר "להתחיל" אותו מכל מיני נקודות. ושאם המשקל שלך היה לשביעות רצונך היית מרגישה מהממת חלק גדול יותר מהזמן וכו'.
כלומר, המעגל לא חייב להתחיל מזה שאת מרגישה מהממת. הוא יכול להתחיל גם ממשהו אחר.

מה שאני מנסה לומר זה שלא כדאי להניח על המשקל המון ערכים עד שאי אפשר פשוט לדבר עליו כמו שהוא (יש אנשים שגם עושים את זה לכסף. מכירה? שזה הופך להיות מן משהו כסה שעוקפים ואי אפשר פשוט לדבר עליו סתם ככה כמו שהוא).
אני מציעה לא להיבהל מהרצון לרזות ולא להפיל על הרזייה את כל הערך העצמי שלך ושאלות כמו "מה זה אומר עלי אם אני מרוצה/לא מרוצה מהמשקל שלי?"
משקל הוא משהו שיכול לשבת בול. כמו כל דבר אחר בגוף. הוא יכול להיות מדוייק. והוא גם משהו שיכול להיות בעודף. וכמו שאת יודעת בלי למצמץ בכלל אם השיער שלך נראה טוב והעור נראה טוב ואם את סוחבת בנוחות את הגוף שלך כך את יכולה לדעת בפשטות אם המשקל שלך מתאים.
אני מציעה להתבונן בו כמו בכל משתנה אחר שמשקף את הבריאות שלך.

את מרגישה שהמשקל שלך בריא? שככה זה צריך להיות? אם כן, אשרייך וטוב לך ואפשר להניח לזה. ואם לא, אז... כבר דיברנו על זה.

אני מנסה לא ללכת סחור סחור ולחפש דרכים להציג את הדיון במשקל כמשהו שבעצם לא דורש כזה דיון. למסגר אותו מחדש בצורה קצת יותר פשוטה ונטולת ערכים. לא יודעת אם זה מצליח לי. מה שבטוח, זה חשוב לי

שבוע מקסים לכולכן.

מסכימה מאד עם מה שכתבה גוגוס.

וגם אם מה שכתבה מיכל -

_הלחצים של החברה הם וואחד לחצים. אני לא מחדשת פה כלום לאף אחת, אני מניחה.
קשה מאוד להפריד אותם מההרגשה הפנימית._

אני מאמינה שקולות חיצוניים יכולים להשפיע, לערער או לחזק אותנו רק אם הם מחזקים ומתחברים לקולות הפנימיים שלנו..
כשהקולות החיצוניים לא רלוונטיים לנו בכלל לרוב הם יחלפו ויעלמו מהר מאד בלי להותיר סימן.
הרבה פעמים מה שאנחנו רואים ושומעים מבחוץ הוא הוא מה שקורה אצלנו בפנים.

ואני עדיין מתמודדת עם הגמילה מהחלב והסוכר...ולפנינו שבועות...

זוחלת בחזרה עם הזנב מקופל בין הרגליים. ארגנתי לעצמי נפילה מבוקרת והחלקה של הבקרה התפקשקש לי לגמרי.
אחרי שאכלתי את המיץ של הזבל בכמויות גדולות, ובעיקר הרבה מאוד בצק, אני פשוט חולה.
יש לי גירוד בהמון מקומות, צרבת קשה, פטרייה במקום אסטרטגי שלא היתה לי כבר שנים, עייפות בלתי נסבלת ותחושה כללית של עליבות, שקשה לי יותר מכל העסק הפיזי.
בקיצור, חרא בלבן. לא מומלץ בכלל.

מתחילה מחדש, נושמת עמוק, מפסיקה לרחם על עצמי. כרגע התחושה היא שלא יתחשק לי לאכול כלום בשבוע הקרוב. כשזה ישתנה אני אדאג למשהו איכותי. בינתיים אני חוזרת קצת לחייך כי אני מרגישה שזה מאחורי.

ומחשבה קטנה אחת - אני חושבת שיש איזה דיון בין שתי עמדות בנוגע לכמויות.
יש עמדה (אני חושבת של במבי) על פיה חומרים שנחשבים מזיקים אינם כאלה כאשר צורכים אותם בצורה האיכותית שלהם ובכמות קטנה. גלוטן, דגנים בכלל וכו'. העמדה השנייה (בערך של ניצן), זה שכל כמות מזיקה, ולו הקטנה ביותר. ניצן באה לזה מהצד ההתמכרותי אבל כבר שמעתי טענות רחבות יותר.
יש לי תחושת בטן שמה שמזיק לי מזיק גם בכמות קטנה, בלי קשר להתמכרות, רק שהיא לא עוברת את הסף התחושתי שלי. וזה מאפשר לה להצטבר לי בגוף ולגרום נזק עקבי ורציף שמתישהו יתפרץ עלי. לא יודעת מאיפה זה בא לי, נטול הוכחות מדעיות שחביבות מאוד על חלק מהמשתתפות בדף, אבל ככה נראה לי.

וחוץ מזה, רק עכשיו גיליתי ש יעלפו מהמושב היתה פה ושהיא טרחה לבקר דווקא ברגע של שפל.
יעל יקרה, אני יודעת שזה לא דבר של מה בכך בשבילך. וצר לי שלא הייתי פה בשבילך.
יש לי תקווה שאולי כתבת כאן ומשהו זז לאנשהו? ואם לא, אז בואי תחזרי.
כמו שאת רואה, גם אני פגשתי את המיץ של הזבל. ורואים גם רואים עלי הכל. בואי ביחד.

היי גוגוס... אכן, המשכתי לעקוב כאן גם כשלא הושטה יד לקצה החבל שזרקתי (ניצן במסעותיה, ואת בגמילת אינטרנט

).
אז אחרי שכולם אמרו לי שאני נראית עייפה, הגדיל לעשות גיסי שאף ניסה לברר בסוף השבוע האם אני בהריון (אותו לדף אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון).
אז את הבוקר הזה פתחתי במיץ-פרי שחלקתי עם תינוק הפלא. הייתי אפילו בחדר הכושר שצמוד לבית, וזהו, היום מתחיל, נראה איך ולאן נתגלגל מכאן.

את הבוקר הזה פתחתי במיץ-פרי שחלקתי עם תינוק הפלא. הייתי אפילו בחדר הכושר שצמוד לבית
אחלה אחלה בשורות. שמחה מאוד בשבילך. ולגבי אפשרויות הגלגול, לדעתי לגלגל יש כוח אינרציה מסויים, כך שהוא ממשיך במסלול בו הוא התחיל אם לא מפריעים לו

שיהיה לך יום מקסים.

שליחה על ידי ממ* » 06 יוני 2011, 12:30

גוגוס ויעלפו, אני עוקבת אחריכן. מה שהיה היה, עכשיו להתרומם. נראה ששתיכן כבר מדרגה אחת למעלה.

יש לי תחושת בטן שמה שמזיק לי מזיק גם בכמות קטנה, בלי קשר להתמכרות, רק שהיא לא עוברת את הסף התחושתי שלי. וזה מאפשר לה להצטבר לי בגוף ולגרום נזק עקבי ורציף שמתישהו יתפרץ עלי.
לי זה נשמע די הגיוני. ומצד שני, זה מאוד אישי. אני מכירה אנשים מלאי מרץ וחיוניות עם תזונה בינונית (למשל אבא שלי. תמיד אכל מעט, תזונה סבירה, בלי ג'אנק, כן עם שוקולד וקמח לבן פעמים רבות--ותמיד היה מלא מרץ. אפשר לומר שהיה מגלה עוד כוחות, לו היה אוכל אוכל טרי תמיד, אבל בכל זאת). אני, לעומת זאת, מאוד רגישה--מיגרנות, עייפות, לחץ דם מאוד נמוך.

גוגס, איך שמחתי לראות שעידכנת!

(המון פרחים. יום אחד אני אלמד איך לעשות.)

ויעלפו, אני מבקשת סליחה. אני לא ניצן או גוגוס, אבל פשוט לא שמתי לב שכתבת. זה לא לעניין. סליחה.

_יש לי גירוד בהמון מקומות, צרבת קשה, פטרייה במקום אסטרטגי שלא היתה לי כבר שנים, עייפות בלתי נסבלת ותחושה כללית של עליבות, שקשה לי יותר מכל העסק הפיזי.
בקיצור, חרא בלבן. לא מומלץ בכלל._

החדשות הטובות הן שממש מהר תרגישי טוב יותר.
אני יודעת את זה כי "יום אכילת מה שבא" הדרדר (שלא במפתיע) ל"סופ"ש אכילת מה שבא." אבל אתמול חזרתי לעצמי ואני כבר מרגישה טוב יותר.

ובעניין הגישות, זה הזכיר לי משהו.

לפני כמה ימים שמעתי ברדיו, במסגרת "יום ללא עישון", ראיון מאוד מעניין עם מומחית לעניין. היא טענה שעישון, ממש כמו אלכוהליזם, מוגדר כמחלה. לא רק תוצאות העישון, אלא העישון עצמו.

מסתבר שלאנשים מסוימים יש נטייה גנטית להתמכרות לסיגריות פשוט מפני שיש להם יותר רצפטורים לניקוטין בגוף. או שנוצרים אצלם בעקבות העישון יותר רצפטורים מלאנשים אחרים, אני לא זוכרת.
ומסתבר גם שזה גנטי.

זה הגיוני. יש לי חברות שכבר שנים מעשנות כמה סיגריות ביום וזהו. כשאני עישנתי - אני עישנתי. מה זה עישנתי. גם אמא שלי וסבא שלי.

יכול להיות שגלוטן וסוכר עובדים באותה צורה?

אולי לא מדובר באמת בשתי עמדות, אלא בשני "גופים" שונים? במבי באמת יכולה לאכול מעט מבלי שזה יזיק לה ולא יצור תלות. היא בורכה בכך, במובן הביולוגי.
(במבי, ברכות! את "האדם החדש".)
אצלך ואצל רובנו, הרגישות הרבה יותר גבוהה ולכן הנזק והתלות, גבוהים יותר.

זה נשמע הגיוני?

יכול להיות שגלוטן וסוכר עובדים באותה צורה?
בספר "גופה של אישה תבונתה של אישה" המחברת כותבת שנשים שבמשפחתן היסטוריה של אלכוהוליזם נוטות יותר להתמכר לסוכר, כי הרי אלכוהול וסוכר הם דבר דומה בצורות שונות.
אז אולי.

אני מכירה אנשים מלאי מרץ וחיוניות עם תזונה בינונית
כן גם אני. והייתי כזו בעצמי עד שהתחלתי עם השטויות האלה

בעקבות משהו שניצן פעם כתבה הגעתי לתובנה האפשרית הבאה - כאשר צורכים את הדברים הללו בכמות סבירה הגוף לומד עם השנים לפצות על הנזקים. אבל... הם עדיין מצטברים. ומתישהו זה מפסיק לעבוד. אני לא יודעת מה מפסיק לעבוד, אחרי כמה זה קורה ואיך זה יבוא לי בהפוכה. ואני חושבת גם שאצל כל אדם זה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה אחרת כי יש פה משהו שמרגיש כמו הליכה לכשל מערכתי.
כמו עם כל מכונה. תני דלק סביר אבל לא מיטבי במשך המון זמן, תיווצר שחיקה אטית של המערכות. בסוף משהו יקרוס.

אצלי, הרגישות שלי התגלתה רק אחרי שוויתרתי על הכל. לפני שוויתרתי הביטוי שהיה לי הכי נגיש זה המשקל. אחר כך ראיתי עוד הרבה דברים, בחלקם יכולתי להבחין גם קודם אבל לא הייתי מודעת אליהם, כמו העור והשיער והציפורניים והשיניים.

החדשות הטובות הן שממש מהר תרגישי טוב יותר.
אני מרגישה יותר טוב רק מלצפות לטוב הזה שיגיע. בחיי.

מיכל, מה שאת מתארת בסוף זה את הנטייה ההתמכרותית והתלות. אני בטוחה שזה שונה מאדם לאדם. הבעיה שלי היא לא עם זה, שיש לזה ביטוי מאוד חיצוני וקל למחקר. הבעיה שלי נמצאת במקום אחר - האם מי שלא מרגיש מושפע מכמות קטנה של חומרים מזיקים עדיין מושפע ממנה באופן מצטבר.
למשל בסיגריות - האם כאשר אני מעשנת אחת ליום האפקט של הסיגריות עדיין מצטבר לי כך שהוא לא רק מוריד טיפה, באופן בלתי מורגש, מאיכות חיי, אלא שהוא יום אחד יחצה מאסה קריטית ויגרום להרבה יותר מזה.

הבעיה שלי נמצאת במקום אחר - האם מי שלא מרגיש מושפע מכמות קטנה של חומרים מזיקים עדיין מושפע ממנה באופן מצטבר.
גוגוס, משהו בחשיבה הזו לא מסתדר לי.
כמעט בכל סוג של מאכל (וחומרים אחרים, לצורך הענין) יש אלמנטים שמזיקים/לא מועילים לנו. השאלה כמה.
בעלים ירוקים יש חומצה אוקסלית, מי שאוכל המון גזר מקבל את צבע העור הצהוב הזה, על חלק מצמחי המרפא יש המלצות להשתמש בהם רק בצורה יבשה כי השמנים האתריים בצמח הטרי קשים לכבד, ועוד כאלה. (לא מוצאת דוגמאות בשניה הזו)
יכול להיות שמישהו יאכל באופן אינטואיטיבי לפי הדברים שהוא צריך, ועדיין באותם מאכלים יהיו גם חומרים שהגוף שלו לא בנוי להתמודד איתם ולא מפרק.
לי אישית יש אמונה רבה ביכולת ההתאזנות וההתחדשות של המערכת שלנו. כל עוד לא מתעללים בה, ומתנהלים תוך הקשבה סבירה.
יש לי גם אמונה רבה בהשפעה של הדעות שלנו על הדרך בה האוכל מתארגן לנו בגוף.
(מקוה שאני מובנת. כותבת בתנאי ריכוז ממש לא אופטימליים.)

לי אישית יש אמונה רבה ביכולת ההתאזנות וההתחדשות של המערכת שלנו
האמת שגם לי. אבל אני רואה את זה קצת אחרת. אני מאמינה שאם אני אפסיק לצרוך חומר מזיק אז הגוף שלי יתחדש ויתאזן. אבל שאם אני לא אפסיק כל מה שהגוף יצליח לעשות זה להסתגל. וזה לא אותו דבר.

יש לי גם אמונה רבה בהשפעה של הדעות שלנו על הדרך בה האוכל מתארגן לנו בגוף.
גם לי. אבל לפעמים אני מרגישה שחלק מהדעות שלי נובעות מהרצון הלגיטימי לטמון קצת את הראש בחול. וכאשר אני מוציאה אותו משם אני מגלה שיש לי דעה אחרת. לפעמים זו סתם תחושת בטן ולפעמים זה מבוסס מחקר. בכל מקרה, אם העמדה שלי משתנה והיא מצליחה לגרום לי להימנע מחומר שאני תופשת כמזיק אז אני לא רואה את זה כבעיה. בעיניי זה עדיף על קבלת פנים חמה ולבבית לחומרים מזיקים.

זו שאלה שיש בה מוטיב של כמות ומוטיב של איכות. אני משערת, בלי לדעת, שיש דברים שמכמות מסוימת שנצרכת בצורה שיטתית לאורך זמן, חוצים רף איכותי ולא תעזור שום קבלת פנים בשביל לשנות את זה.

או אז אני מפסיקה לצרוך אותם וחוזרת לאמונתי בהתחדשות הגוף

כאשה סופר אופטימית תמיד האמונות שלי מארגנות לי פתרון

כאשה סופר אופטימית תמיד האמונות שלי מארגנות לי פתרון
same here.

ויעלפו, אני מבקשת סליחה. אני לא ניצן או גוגוס, אבל פשוט לא שמתי לב שכתבת. זה לא לעניין. סליחה.

תודה רבה רבה. כמובן שלא התכוונתי לגרום למישהי לחוש אשמה, ובאמת, המשכתי לקרוא כאן, והדף הזה, כידוע, מעורר השראה.
אני חוזרת לדיון ישן ישן שלנו, על איך קשה לג'נגל בין כל מטלות החיים, כשבהן התזונה. לקחתי כמה ימי חופש וראו איזה פלא- יש זמן. לסדר את הבית, ולסדר את הגוף. אני רוצה להדגיש את זה, כי אני חושבת שהרבה פעמים יש לנו (לי) הרגשה כזו של - אז אם אני עושה ככה וככה וככה ואת זה וגם את ההוא, זה לא תירוץ. אבל וואלה, זה חתיכת דבר גדול, להחזיק באוויר את כל העניינים האלה שלנו. ולפעמים כל מה שצריך זה קצת מנוחה וקצת זמן.

יש עמדה (אני חושבת של במבי) על פיה חומרים שנחשבים מזיקים אינם כאלה כאשר צורכים אותם בצורה האיכותית שלהם ובכמות קטנה. גלוטן, דגנים בכלל וכו'.

אני לא בדיוק חושבת ככה, בטח שלא באופן גלובלי. אני חושבת שעבור עצמי אני די מרגישה בעיקר מה טוב לי, ובכמויות נורמליות לדעתי החיישנים שלי די טובים. אבל אני לא יודעת אם יש נזקים מצטברים במשהו. בכל מקרה, אני לא אוכלת הרבה דברים שלא עושים לי טוב, ומאלה שכן עושים לי טוב גם בכמויות שנדמה לי שלא משבשות אותי. כשחזרתי לאכול לחם וכו' אחרי שלושה שבועות (ויותר) - לא הרגשתי שום תגובה, בטח שלא הרעה (להיפך -היתה טבה ענקית, אבל זה לא בגלל הלחם אלא בגלל שיצאתי מדיאטה תזונתית שלא היה טובה לי). אבל באופן כללי פחות בא לי לחם, עוגיות וכאלה. החשק ירד (לא שלפני זה הייתי טוחנת לחם ועוגיות, אבל עכשיו עוד פחות). אני אוכלת כשבא לי או כשאני צריכה משהו זמין והגוף שלי לא מתנגד לזה.

לגבי דגנים - משונה לי ההכללה הזאת. דוחן זה דגן מדהים לדעתי. בנזוגי מכין אותו דביק דביק וזה פשוט מעדן, ומרגיש מעולה בגוף. לא יודעת למה מחלקים מזונות למשפחות, לא תמיד זה תורם לדעתי. גם חלבון מהחי יש יותר טוב ופחות טוב. מבחנתי - זה טוב רק אם עושים את כל הדיאטו האלה של החילוף חומרים ונכנסים לכימיה וביולוגיה גרידא.

יש איזה דיון בין שתי עמדות בנוגע לכמויות.
זה תלוי בכל כך הרבה גורמים שבאמת אי אפשר לעשות הכללות (חוץ מההכללה שאי אפשר לעשות הכללות

).
מה
מי
מתי
מה טיב הרגישות
מה עוד אוכלים
וכו'.

אגב, בכל צמח אכיל יש רעלים. אלה רעלים שבאבולוציה הסתגלנו אליהם ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם בכמויות סבירות, אבל זה לא אומר שאין לזה מחיר

.

בגדול - הטענה שלי, או התחושה שלי יהיה יותר נכון לומר - שהשיבוש של מנגנון רעב-שבע, ואכילת כמויות היא מחלה תרבותית ולדעתי מזיקה לא פחות ממה אוכלים. אני חושבת שזה משתנה בלתי נפרד בדיון מהסוג הזה. התמכרות היא לא רק לחומרים אלא גם להרגלים וכמויות.

לא יודעת למה מחלקים מזונות למשפחות, לא תמיד זה תורם לדעתי
מסכימה ומקבלת את ההערה.

בכל צמח אכיל יש רעלים. אלה רעלים שבאבולוציה הסתגלנו אליהם ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם בכמויות סבירות, אבל זה לא אומר שאין לזה מחיר
מסכימה גם עם זה. מתכתב מאוד עם התחושה הפנימית שלי.

נזכרתי שפעם מישהו כתב שכאשר הוא אוכל הרבה מעלה ירוק כלשהו מתעוררת בו תחושה קשה של רעילות. בשבילו זה סימן לכך שצריך לאכול מזה מעט.
בשבילי זה סימן שלא צריך לאכול מזה בכלל. אולי זו טעות. אני צריכה לחשוב על זה.

השיבוש של מנגנון רעב-שבע, ואכילת כמויות היא מחלה תרבותית ולדעתי מזיקה לא פחות ממה אוכלים
אני חושבת שהרבה יותר מזיק מה אוכלים. אבל כבר יודעת מניסיון שתשומת לב אמיתית למנגנון הזה ממש דואגת בעצמה להרכב המזון.
ניסיון לתת את הדעת על הרכב המזון בלי לעבור דרך התבוננות במנגנון רעב שובע הוא פשוט מסובך ותובעני עבור מי שהמנגנון הזה משובש אצלה.
ניסיון לשים לב רק לרעב והשובע מסדר את כל זה כמעט מעצמו, ולו מעצם המודעות הגבוהה לגוף. כך זה בכל אופן אצלי.

אגב, בכל צמח אכיל יש רעלים. אלה רעלים שבאבולוציה הסתגלנו אליהם ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם בכמויות סבירות, אבל זה לא אומר שאין לזה מחיר
תמי - מה זה אומר בעצם? שאין אוכל שאנחנו מותאמים אליו באופן מושלם? שאסור להגזים בשום מאכל? שבעצם הכל דרעק, אז מה זה משנה?

זה מתנגד לבסיס לטענה שאפילו אכילת כמות מועטה ממשהו רעיל היא בעייתית. יש רעלים בכל דבר. בשר, פוטנציאלית, יכול להיות נקי מרעלים, ריאלית כבר אין דבר כזה.

שאסור להגזים בשום מאכל?
זה תמיד נכון.
שבעצם הכל דרעק, אז מה זה משנה?
מממממש לא.

<רק עכשיו אני רואה שמצ'רה כתבה דברים דומים עוד לפניי. כרגיל, לא קראתי את הכל>

_שאסור להגזים בשום מאכל?
זה תמיד נכון._

תוהה לגבי זה. לפני שבועיים בערך נהיה לי חשק בלתי נשלט ובלתי נגמר לחסה. כל מה שרציתי במשך ימים ארוכים זה אינסוף חסה טרייה ורעננה. אכלתי המון המון חסה, ממש טונות, במשך שבוע בערך.
מי שהיה רואה את זה מבחוץ סביר שהיה חושב שיש פה הגזמה. אבל אני הנחתי שכנראה חסר לי משהו וזה מה שעשיתי עד שזה נרגע.

זה מתנגד לבסיס לטענה שאפילו אכילת כמות מועטה ממשהו רעיל היא בעייתית. יש רעלים בכל דבר
האמת היא שאני כבר לא זוכרת מאיפה התחיל הדיון הזה. לכשעצמי, לא ממש התכוונתי לרעלים. התכוונתי לחומרים שמזיקים לנו בספיגה ועיכול, בהמשך לדברים שכתבה יונת על החיטה. אני לא חושבת על מעכבי הספיגה בדגנים וקטניות כרעלים. רעל מבחינתי הוא חומר שבא אל הצמח מבחוץ בגלל שיטות גידול או סביבת גידול שאינם מתאימים. אבל אם יש בצמח חומרים שהם חלק ממנו גם בגידול אופטימלי בעולם אופטימלי אני לא מחשיבה אותם כרעל.
חיטה זו באמת דוגמה נוחה. יש בהרכב הטבעי שלה משהו מזיק (כנראה, לא בדקתי בעצמי). אני שואלת את עצמי מה אני מפיקה ממנה שחשוב לי. אם אני מוצאת לזה תחליפים ראויים שאין בהם נזק אני משתדלת לבחור בהם.
אפשר לטעון למשל כנגד זה שהחלופות שלי מרוססות הרבה יותר בכבדות מאשר החיטה, או גדלות בסביבה יותר מזוהמת ממנה, ולכן בשורה התחתונה הבחירה שלי לא מוצלחת.
תחושתי האישית היא שמעבר לתו התקן "אורגני" יש לי יכולת נמוכה להעריך את הדברים האלה ולכן אני הולכת עם תחושת הבטן, תרתי משמע.

אני רוצה רק לספר שהמהממות שלי צנחה וקרסה בקול ענות חלושה.
לרגע עוד הייתי מהממת, אחר כך בא שבועות, טרף את כל הקלפים והשאיר אותי ואת המהממות שלי די המומות.

אני מיום ראשון אני מתחילה תקופת נסיון קצרה בפליאו. כן. בהרד קור.
הגמישות הקסומה מובילה אותי לנפילות כואבות למדי וגם לא כל כך אסטתיות. ואני לא אוהבת את עצמי כשאני הופכת לבור ללא תחתית.

מחר אני אנסה לשמח את עצמי על ההחלטה וביום ראשון להיכנס בה בכל הכוח.

ומה שלומכן אתן? ספרו קצת. שתפו קצת. העצימו נא!

אני מנסה להתחדד בכיוון של מנגנון הר"ש. בצעדים קטנים.
זה קשה לי, כמו כל דבר שמחייב מודעות ונוכחות, אבל זה משהו שבאמת מדבר אלי (כלומר יש לי מוטיבציה אמיתית, פנימית, להתעסק אתו).

שליחה על ידי נטלי* » 11 יוני 2011, 08:32

גוגס לגבי הכדורי תמרים שנתת פה את המתכון
קניתי את המחית אגוזי לוז יש בתוך הקופסא למעלה מלא שמן את משתמשת גם בזה?

הייתן נותנות את זה לילדים? (בגלל הפולי קפה..)

_אני מנסה להתחדד בכיוון של מנגנון הר"ש. בצעדים קטנים.
זה קשה לי, כמו כל דבר שמחייב מודעות ונוכחות, אבל זה משהו שבאמת מדבר אלי (כלומר יש לי מוטיבציה אמיתית, פנימית, להתעסק אתו)._

איך זה הולך? כלומר, מה את עושה?

כי אני יכלה להיות מודעת למנגנון הזה, אבל ההשפעה שלו עלי מאוד מצומצמת. אני יכולה להתפוצץ ןלהמשיך לאכול. אני יכולה.

או שאולי כשאתן מודעות לזה, האכילה אחרי השובע היא בלתי אפשרית?

לגבי רעב ושבע - אני זוכרת שכשהייתי נמלטת ממלחמת המפרץ הראשונה - נסעתי לסבא שלי בגרמניה. שם, כמובן, אוכלים בשעות קבועות (ממש!): ארוחות קטנות יחסית, בשעות קבועות. אני זוכרת שזה היה אז מנוגד לגמרי לאיך שהגוף שלי רגיל, אבל אחרי כמה ימים בעשרה ל 12 בצהריים כבר היייתי רעבה. ברור שזה שסבא שלי היה טבח בחסד, והיו ארוחות מדהימות (דגים מאודים ביין ועשבי טיבול עם רוטב הולנדייז, אספרגוס במתקן מיוחד ברוטב מתאים וסלטי חסה מדהימים...) - זה עזר

אבל היה נורא ברור פיזית שאפשר להתחיל מלייצר הרגלים ב"כוח" לכמה ימים, ואז הגוף מטמיע. (את זה אגב לא הצלחתי לפצח בדיאטה שלי לגבי מה לאכול בבקר - אבל נראה לי שהפונטציאל קיים. תמיד יותר קל כשמישהו אחר מחליט וטורח). לחם פומפרניקל - מעניין שבדיוק בימים האחרונים אני חושבת על הלחם הזה.. עם כבד דגים.

אגיב עוד יותר מאוחר.
בינתיים, בהצלחה לכל המתנסות. אני עצמי טרם החלטתי במה להתנסות השבוע אבל אני אבחר משהו כי מצבי לא טוב. מהמרת שזה ייגמר בערב ושובע (עוברת, איזה כיף שגם את

) ובניתוק מהגלוטן שהשתלט עלי לגמרי.

נטלי, משתמשת בשמחה בשמן ונותנת לילדים בשפע. פולי קקאו זה אחלה באופן כללי (לדעתי) וכאשר עובדים לפי המתכון אזי טעימת הקקאו/קופאין בכל מנת הגשה סבירה היא ממש מיזערית. בדיוק כפי שצריך, אם את שואלת אותי.

שליחה על ידי נטלי* » 11 יוני 2011, 12:46

גוגס תודה רבה!

שליחה על ידי א* » 11 יוני 2011, 17:05

קופצת על העגלה. גם לי היו כמה שבועות מצויינים ואז נפילה לבור כ"כ עמוק, שאני לא מסוגלת לעלות ממנו. אז ממחר: בלי גלוטן, בלי סוכר, בלי קטניות, בקיצור נראה לי שפליאו. מזכירה לעצמי שמחר ובשלושת הימים שלאחר מכן, אני אצטרך להיאבק על הפריט הזה, כלומר "להזכיר" לעצמי למה זה שווה לי, ולהחזיק את עצמי חזק מאד כדי לא לפנות ללתפריט הרגיל, שגורם לי לתחושה גופנית ונפשית מחורבנת. תודה על הדף.

מזכירה לעצמי שמחר ובשלושת הימים שלאחר מכן, אני אצטרך להיאבק על הפריט הזה, כלומר "להזכיר" לעצמי למה זה שווה לי, ולהחזיק את עצמי חזק מאד כדי לא לפנות ללתפריט הרגיל, שגורם לי לתחושה גופנית ונפשית מחורבנת. תודה על הדף.

כן. גם אני. מרגישה כאילו אני מרימה את בלם היד. זה בכוח וזה אפילו קצת אלים בשל חדות התנועה, אבל אני לא רואה ברירה אחרת.
ואני כן קצת שמחה מזה.

לכל השמחות והבולמות - אני מבסוטה שיש מתנסות ובכלל כאלה שעסוקות בשינוי.
החזקתי את עצמי ממש חזק לא לכתוב כלום בדף של הפליאו אבל כאן מרשה לעצמי - כחומר למחשבה בלבד ולא כרעיון שחותר תחת היופי של התנסות חדשה - יש בעיה עם ניסיון לחיות כמו שחיינו פעם ונכתבו על זה הרבה מילים כאן. אני מוצאת בזה חוסר הגיון ממש בסיסי. מעבר לזה, קשה קשה קשה לי עם זה שהולכים לפי מתכון של מישהו.
אני רואה בדברים הללו סוג של תזכורת לדברים החשובים באמת - להקשיב לעצמכן כל הזמן במקום למשהו שמישהו אחר אומר אלא אם הוא נשמע לכם ממש מבריק

תהנו מההתנסות וספרו לנו גם.

אני הולכת בשני כיוונים והאמת היא שבמצוקתי כי רבה התחלתי בזה כבר היום. ואם התחלתי משהו בשבת סימן שזה ישב לי אינטואיטיבית ממש חזק. סימן טוב למשהו טוב.
תשומת לב לרעב ושובע אבל בלי פנאטיות ותכף אסביר למה. אולי זה יועיל במשהו לעוברת אורח.
ניתוק מוחלט וטוטאלי מסוכר וגלוטן. יש לי פטרייה ואני פשוט יודעת שזו הדרך להעלים אותה. איך יודעת? לא יודעת. לא ממש משנה. תחושת בטן עמוקה.

לעניין הרעב והשובע - זה ללא ספק אחד הניסויים הכי מעניינים ומוצלחים שהיו לי במסגרת הדף הזה. אם את כל שאר הדברים שלמדתי כאן כבר איכשהו ידעתי אבל שכחתי או שהם לא ישבו בול, אז את זה לא ידעתי. התנסיתי בזה בפעם הראשונה בחיי. למדתי על זה שלושה דברים חשובים:
1) תשומת לב עמוקה מדי מובילה אותי למשכי זמן ארוכים של רעב. לא דבר רצוי. הרבה יותר מדי פעמים הרעב עולה כאשר אין לי תחת היד משהו ראוי למאכל.
2) זה ממש לא בא לי באופן טבעי ולכן זה דורש ממני המון מאמץ.
3) כשאני מנסה לשלב את זה עם תזונה שאני תופשת כלא אינסטינקטיבית (חיטה, מבושל, גבינות וכו') זה מתחרבש לגמרי ואני ממש מרגישה איך תחושות ביחס למזון הזה מתחזות לרעב ומבלבלות אותי.

אי לכך, אני בוחרת (לשם שינוי) בדרך הלא קיצונית ומתמקדת בלהפסיק לאכול כשאני שבעה ולאו דווקא להתחיל לאכול רק כשאני באמת רעבה. אני חושבת שזה יהיה מועיל מאוד אבל גם ישאיר לי איזה חופש פעולה נחוץ.
שבוע טוב לכולן.

אוף, סופסוף אני מבינה מהי ההתלהבות שכולכן דיברתן עליה. כל דיבורי התזונה עד כה עוררו בי רק התנגדות, ואילו הדיון במנגנון הר"ש (כמו גם ההתנסות המעשית בו) מעורר בי התרגשות עזה!

אני באה ממקום של אפס התיחסות לר"ש - אני "מגלה פתאום" שאני גוועת מרעב (ואז אללה יוסתור מה שיוצא ממני...), אני מפסיקה לאכול כשאני מתפוצצת או כשהאוכל נגמר (לעולם לא באמצע הביס) ואני הרבה פעמים אוכלת בגישה של "עכשיו יש, אולי אחר כך לא יהיה - יאללה לבלוס!"

הסתבר לי שהקושי שלי, כמו שציינתי קודם, הוא בכלל לא במישור הרעב אלא במישור המודעות. במובן מסוים לא מתאים לי להיות מודעת מדי לרעב ולשובע. אין לי הסבר או נימוק, אני רק מציינת ממצאים עד כה. קושי שני, כמו שציינה גוגוס, הוא שכשעובדים על ניואנסים דקים של רעב ושובע יכולים בקלות להיקלע לרעב כשאין אוכל זמין, וזו בהחלט בעיה שדורשת התיחסות (כלומר הכנה ומחשבה).

אז מה אני עושה? פשוט מאד. אני בוחנת לעיתים קרובות בזמן הארוחה אם אני כבר שבעה, ובסימן הראשון שדומה לשובע אני עוצרת. חושבת קצת, בודקת אם באמת בא לי להמשיך, ופועלת לפי התחושה. אני יודעת שיש כאלה שזה נשמע להן טריביאלי, שזה כל מה שהן מכירות; מבחינתי זו חוויה לא פשוטה ודי מלחיצה. אגב, אני עושה אותו דבר עם רעב, כלומר משתדלת להתיחס לרעב כשהוא בגדר איתות ראשוני.

התוצאה היא (עבורי) ארוחות יותר תכופות ויותר קטנות ממה שאני רגילה (הידעתן שמשולש אחד של פיצה בעצם משביע אותי? אני בשוק!) והרבה פעמים דברים נדחים עד שהם כבר לא רלוונטיים. אתמול, למשל, עסקתי בעבודות בית כאלה ואחרות, ומאד רציתי 15 דקות של מנוחה ופינוק. חשבתי על אספרסו עם גלידה וניל (המרענן הרשמי של הקיץ הזה, מבחינתי). אבל בכל פעם שבחנתי איך אני מרגישה הבנתי שאני בעצם שבעה מכדי לתקוע אספרסו עם גלידה. ככה עברו שעתיים, ואחר כך היתה כבר ארוחת ערב, והאספרסו הזה מעולם לא התממש.

אגב, בחוויה שלי - בניגוד לגוגוס - אין שום בלבול בין רעב לבין "בא לי", ומכאן שתוכן התוזנה לא באמת משנה. גם אם יש חשקים, הם מתויקים תחת "בא לי", והם מוזמנים להתממש כשאני רעבה. אני לגמרי לא פוסלת את האפשרות שההתעמקות בר"ש תוביל לשינויים תזונתיים כחלק מתשומת לב יותר עמוקה למה שיש לגוף להגיד. התפתחות כזו תרתק אותי ותסעיר אותי הרבה יותר מכל שינוי תזונתי על פי מתכון, וכאן אני מחזקת את העמדה של גוגוס ביחס לפלאו, או כל תורה אחרת בתחום.

מיכל - אם לא היה ברור מכל המגילה שכתבתי, אז ברור ברור ברור שאני יכולה להמשיך ולאכול אחרי שאני שבעה, ואפילו מפוצצת. אם לא הייתי כזו לא הייתי צריכה להתעסק עם ר"ש. מובן שזה עניין של החלטה, וכמו שרבות כאן - ביניהן את - גילו, כשזה תחת הכותרת "ניסוי" ולא "שינוי לכל החיים" זה הרבה יותר מעניין, נחמד ואפשרי. עוד דבר חשוב: כשמפסיקים לאכות בגלל ששבעים זה כולל את הידיעה שאפשר יהיה שוב לאכול כשנהיה רעבים. זו לכאורה אמירה טריביאלית, אבל נראה שמשהו עמוק אצלי לא משוכנע בזה, ואני צריכה להזכיר לו. במחשבה הגיונית, אם אפשר לאכול מתי שרוצים אז למה בכלל להמשיך לאכול אחרי ששבעים? למה לא לחכות עם זה עד שנהיה רעבים וזה יהיה הרבה יותר נעים? את מבינה למה אני מתכוונת?

עוד דבר חשוב: כשמפסיקים לאכות בגלל ששבעים זה כולל את הידיעה שאפשר יהיה שוב לאכול כשנהיה רעבים. זו לכאורה אמירה טריביאלית, אבל נראה שמשהו עמוק אצלי לא משוכנע בזה, ואני צריכה להזכיר לו. במחשבה הגיונית, אם אפשר לאכול מתי שרוצים אז למה בכלל להמשיך לאכול אחרי ששבעים? למה לא לחכות עם זה עד שנהיה רעבים וזה יהיה הרבה יותר נעים? את מבינה למה אני מתכוונת?

לגמרי. לגמרי-לגמרי. ואם אפשר לאכול שוב ושוב מתי שרעבים אז באמת לא חייבים לאכול את הכל עכשיו.

החזקתי את עצמי ממש חזק לא לכתוב כלום בדף של הפליאו אבל כאן מרשה לעצמי - כחומר למחשבה בלבד ולא כרעיון שחותר תחת היופי של התנסות חדשה - יש בעיה עם ניסיון לחיות כמו שחיינו פעם ונכתבו על זה הרבה מילים כאן. אני מוצאת בזה חוסר הגיון ממש בסיסי. מעבר לזה, קשה קשה קשה לי עם זה שהולכים לפי מתכון של מישהו

הפליאו היה בשביל לפשט. למרות שזה מאוד מדליק אותי ומאוד זורם לי. מאוד דומה למה שתמיד רציתי לאכול ולא באמת היה לי האומץ.
כי תמיד הייתי אישה של בשר, דגים, פירות ים ושומן. ושקדים ואגוזים זו המחלה הרשמית שלי. אבל לאמא שלי היה התקף לב בגיל 50 והמחשבה שאני אוכל כל כך הרבה שומן עוררה בי חששות כבדים.

לא משנה לי בכלל המסגרת התיאורטית. בכלל לא. מצידי שזה יהיה לאכול נכון לפי סוג הדם, סוג גלגל העין, סוג יד ימין וסוג קליפות העץ בגינה. זה מגניב שיש מסגרת תיאורטית, אבל הבעיה של המסגרות האלה שהן נוטות להיות קיצוניות מאוד ומאוד חד משמעיות, למרות שבאמת, למען השם, אין לנו שום דרך לדעת.

_אי לכך, אני בוחרת (לשם שינוי) בדרך הלא קיצונית ומתמקדת בלהפסיק לאכול כשאני שבעה ולאו דווקא להתחיל לאכול רק כשאני באמת רעבה. אני חושבת שזה יהיה מועיל מאוד אבל גם ישאיר לי איזה חופש פעולה נחוץ.
שבוע טוב לכולן._

מעניין איך יהיה לך להלך בדרך הלא קיצונית. למרות שההפסקה של ה"לבנים" היא סוג של גלגל עזר מועיל ביותר.

בהצלחה-בהצלחה-בהצלחה לכולן! אם יש לכן זמן, תשתפו בבקשה. זה מועיל כל כך!

וואו, עוברת, זה נשמע פשוט מעולה. ממש מרגישים את החידוש וההתרגשות. את חדוות הגילוי.

אני לגמרי לא פוסלת את האפשרות שההתעמקות בר"ש תוביל לשינויים תזונתיים כחלק מתשומת לב יותר עמוקה למה שיש לגוף להגיד. התפתחות כזו תרתק אותי ותסעיר אותי הרבה יותר מכל שינוי תזונתי על פי מתכון
אין לך בכלל מושג עד כמה אני מאחלת לך שהפוטנציאל הזה יתממש. אין לך מושג...
ואם זה יקרה אני חושבת שנשקול לסמן כאן את סיפור הר"ש כנקודת התחלה אולטימטיבית לשינויים תזונתיים. גם אצלי זו היתה קפיצת הדרך המשמעותית ביותר והמלמדת ביותר. זה לא יועיל לאנשים כמו במבי אבל אני משערת שאצל רוב האנשים הבעיה מתחילה שם.
אני חושבת שזה נפלא למצוא פתרון, או תחילת פתרון, במשהו שאין בו אף מילה על התוכן של התזונה. זה מאפשר כל כך הרבה...
הרבה הסכמה, הרבה שיתוף, הרבה גילויים והרבה עוצמה מעצם כך שהאדם נסמך רק על עצמו ואף אחד לא יכול ללמד אותו שום דבר. גם הרבה אחריות

עוברת, עשית לי את הבוקר, בחיי.

כבר כמה ימים אני על אוכל חי בלבד.
בהתחלה היה היי ועכשו יומיים אני בחולשה אדירה...
זה הולך לי מאוד בקלות וממש לא בא לי להוסיף דגנים וכאלה.
מצד שני אני חלשה וממש לא יכולה להרשות לעצמי במציאות חיי להחלש...
יכול להיות שאיתו תופעות ניקוי???

המאמר של מייזיס לא מצא אוסטאופורוזיס אצל האסקימוסים, אלא צוטט באופן שגוי.

יונת, לא מפתיע אותי בכלל. מלכתחילה הייתי מאוד מסוייגת מהציטוטים האלה. זה גם הקפיץ לי את המחשבה עד כמה התיאוריה של חלבון מן החי = בריחת סידן תלויה באיכות החלבון מן החי.
אני חושבת שהתחילו לחקור את כל התחום הזה לעומק אחרי שכולנו כבר אכלנו המון חלבון כזה שהיה מופגז בהורמונים, אנטיביוטיקה, שלל תרופות ומזון לא מתאים.
בחשיבה מדעית מישהו היה צריך להעלות את ההשערה שלא החלבון גורם לחומציות הדם ולבריחת הסידן אלא דווקא כל התוספות הללו שנקשרו אליו.
אבל לכי תמצאי היום קבוצת אנשים מספיק גדולה שניזונים רק מחלבון אורגני איכותי (בכמות יחסית גדולה). ולכי תעשי עליהם מחקר אורך על פני המון שנים. אם מישהו יבחר בזה עכשיו יהיו לנו ממצאים רק בעוד עשרות שנים.
בקיצור, מה שיש לנו הוא לכל הפחות מפוקפק ובגירסה היותר קיצונית מייצג ממש עצימת עיניים מדעית למספר רב של משתנים מתערבים.

מה שמוביל אותי למסקנה נוספת שהגעתי אליה כבר מזמן - אם אני כבר אוכלת דברים כאלה (או הילדים שלי) עדיף לבחור רק בעלי חיים ותוצרים של בעלי חיים שאכלו נכון וחיו נכון. ואם אין לי כאלה מתחת ליד אני תמיד אעדיף את האופציה הצמחונית/טבעונית על פני בעלי חיים (או מוצריהם) מהזן הרגיל הנמכר בסופרים. אני מסתכלת לפעמים על הדברים האלה ורואה פשוט מזון נחות שאין לי שום חשק להכניס לפה.