תפילה יקרה ורסיסים גם,
תכננתי הפסקה מתודית אחת (אני עובדת יפה לשם שינוי) אבל היא הבריזה לי. אז אני עושה הפסקה כאן. ובגלל זה משאיר אותי על התחת, הבטחתי לעצמי אחר כך לצאת לסיבוב בחוץ אם הגשם יהיה לטובתי.
תפילה אהובה מאוד, אני הולכת קצת לעצבן אותך, אבל זה מעומק לבי האוהב. ויש פה תמה, כן, והיא קצת מעצבנת, כן.
האם אפשר להניח כהנחת יסוד, שרגישות לגלוטן שתתבטא באופן כלשהו (משיכה לאכילת יתר/ נוזלים באוזניים ותסמינים אחרים, לאו דווקא צליאק) נפוצה מאוד מאוד בקרב האוכלוסייה, ולכן כדאי מאוד לכל אחד לוותר על מאכלי גלוטן ככל יכולתו?
הכל אפשר להניח. הנה, אני מניחה את זה לגמרי. ומה את מניחה?
וחשוב מזה - מה את
רוצה להניח? ולמה?
עד עכשיו התייחסתי לרגישות לגלוטן כמעין אקסיומה, אבל אולי זאת הכללה גסה מדי? איך אפשר לדעת?
אי אפשר לדעת. אל תאמיני לאף אחד שיודע ומתעקש שגם את תדעי כמוהו. יש פה אי וודאות, וגודלה תלוי אך ורק בצרכים שלך.
בעקבות היחס החשדני שפיתחתי כלפי גלוטן נטיתי להעדיף תירס, אורז ותפוחי אדמה על פני לחם, פתיתים, קוסקוס ופסטה. ואולי זאת טעות?
אולי באמת?
ואולי לא. ואם מישהו מכריע לך בעניין הזה תדעי שהוא טועה. אין הכרעה. יש אי וודאות. גודלה - כגודל הצרכים שלך.
אולי למשל תפוחי אדמה הם מילוי מקום חיובי (לא בטוחה בכלל), אבל לא כל הילדים אוכלים מהם, ואז אנחנו מתגלגלים אל אורז בסמטי לבן או אל פופקורן. זה טוב יותר מקמח באשר הוא?
לדעתי כן וגם אני נוהגת כך. לעולם אעדיף אותם על פני דגנים רגילים כשאני מרגישה צורך להאכיל את ילדיי באוכל כזה.
דעתי משנה?
מה דעתך?
_כשמחליטים לאכול "אוכל אמתי", והסועדים מדירים צלחותיהם ממחלקות שלמות הכלולות תחת הכותרת הזאת, יוצא שיש להם מעט מאוד לאכול!
אולי עדיף להגיש לחם ושות' כדי לגוון ו/ או כדי להשביע? מה, יאכלו כל היום ביצים ועוף?!_
אולי באמת? אופס, אי וודאות שוב. איזה קריזה...
לאכול מעט זה רע? אם אוכלים רק מעט אוכל אמיתי, זה לא שקול מול הרבה אוכל לא אמיתי? אין לי מושג. מה דעתך?
אם הילדים שלי היו הילדים של גוגוס (ואני הייתי גוגוס ), קרוב לוודאי שלא הייתי מתרגשת מזה, כי הם ישלימו את צרכיהם בזמן אחר.
כן, טוב, כאן גוגוס

והיא כן מתרגשת כאשר ילד שלה לא אוכל לאורך זמן מה שנראה לה סביר לאכול. ואז הגוגוס הזו מזכירה לעצמה שאכילה בכמות קטנה היא מסר, זה הכל. כי הגוף חולה או הנפש עמוסה או שיש ריח של שינוי ותנועה ומשהו מתנגד. וזה מותר. ולגוגוס הזו אין מושג כמה זמן הילד שלה יאכל מעט או במגוון מצומצם אז היא מחכה בסבלנות. סביר שהיא תחזיק מעמד שבוע שלם בלי להתערב בזה ואחר כך תחשב מסלול מחדש.
כשיגיע "יום הסופר" והם יקבלו ארוחת ערב של שוקו ולחמניות, הם יאכלו כמויות כאלה, שאשאל את עצמי אם בשאר הימים, כשבתי מסתפקת בחביתה מביצה אחת, לאחר שלא אכלה ארוחת ארבע ולאחר שהחזירה את קופסת ארוחת הצהריים כמעט מלאה, היא אוכלת די צרכה? היא שבעה? היא מקבלת מה שהיא צריכה כדי לצמוח, כדי להיות בריאה וחזקה וכדי שהמוח שלה יתפתח? האם אפשר לומר שהם אוכלים הרבה בהזדמנות הזאת, רק כי האוכל מפתה ואוכלים יותר משצריכים או שבאמת בדרך כלל אוכלים מעט מדי?
שוקו ולחמניות זה מזון סופר מרעיב. לכן אוכלים ממנו הרבה. זה עוד לפני הפיתוי של הטעמים הלא הגיוניים עם הסוכר והמלח וכל השאר. זה מרעיב את הגוף ולכן הוא מבקש עוד ועוד ועוד בלי די. ורק כאשר הוא מגיע לאיזו דחיסות לא הגיונית הוא יעצור ויגיד - טוב, אני מורעב, אבל פשוט לא נשאר מקום לדחוס עוד את הדלות נטולת הערך הזו.
זה מה
שאני חושבת. ומה דעתך?
יש סיכוי שהיו אוכלים יותר, לו הייתי מפיקה בכל יום ארוחות טריות לצהריים ולערב, אבל קשה לי. אני משתדלת לבשל ליומיים-שלושה בערך. וכיוון שלא נלהבים מהאוכל, קורה לא מעט שהוא נשאר ליותר משתכננתי, ואז כמובן מלהיב פחות... אבל איכשהו אם אבשל מעט פחות - זה יתחסל ואיאלץ לבשל למחרת שוב.
ברור שלא תבשלי כל יום מחדש.
וגם - למה חשוב שיהיו נלהבים מהאוכל?
זה באמת משנה?
האם את יכולה לראות עתיד חדש שבו יהיו נלהבים מהאוכל (בהנחה שזה חשוב משום מה) למרות שכרגע, על רקע החלופות, הם לא נלהבים?
_כשבעלי נמצא אתם לבד, הוא מדווח שהם מתלוננים על האוכל שלי.
כשאני מנסה לברר - מקבלת לרוב הכחשות..._
אל תנסי לברר. האוכל שלך פחות טעים מהרצוי (ולעולם יהיה, ככה זה) והילדים מפעילים את אבא לצרכים שלהם.
אבל הם כן אומרים שרוצים פיצה, פנקייק, פסטה מוקרמת בתדירות גבוהה.
ברור. ולמה שלא ירצו?
כשאני מאכילה את הילד שלי מזון לא אמיתי אני גורמת לו בוודאות נזק ויוצרת במו ידיי בעיה רפואית, נסתרת או גלויה, עכשיו או בעוד שנים.
אבל מי אמר שזה "בוודאות"? - אני. זה מה שאני אומרת לעצמי. כך אני מבינה את מה שקורה. ואני שמחה שהמילה וודאות (שהיא שלי לעצמי) מקפיצה אותך.
מה את חושבת?
מי אמר שלחם אחיד הוא לא "מזון אמתי"? -אני. בסטנדרטים שלי הוא בכלל לא אוכל כי אין כמעט קשר בינו לבין משהו שבטבע הוא אכיל.
ומה דעתך?
די ברי לי שכך הוא, אבל אין לי מונופול מוחלט על הארוחות בבית הזה. ולכן לא מספיק שאתרשם כך.
ויש משהו בבית שיש לך מונופול מוחלט עליו? (אישית, אני מקווה בשבילך שלא. זה המון אחריות).
מה כן יספיק? מחקרים? זה שהילדים לא יתלוננו? זה שהילדים יאכלו
הרבה? זה שאת תתחרפני ממה שהם אוכלים עכשיו?
אולי את והאיש בדרך לעוד סיבוב של בירור
ביניכם איך קובעים בכלל דברים בבית. אולי זה יותר חשוב עכשיו ממה שהילדים אוכלים?
ואולי זה כבר לא ממש משנה אם יאכלו חמאת עזים מהסופר או... שמן קנולה?
אולי. מה את חושבת?
_אם כי יכול להיות שלגבי עצמי אני אהיה מוכנה ללכת על כיוון מסוים בקלות רבה יותר, כי "אם לא יועיל לא יזיק", אבל כדי לגרום לשינוי אצל ילדיי אצטרך לעשות כל מיני דברים שלא נעימים במיוחד לי או להם, ואז ארצה רמת ודאות גבוהה יותר שאכן יש תועלת בשינוי.
טלי, את ממש מנסחת את ההתלבטויות שלי! תודה._
תפילה, אין רמת וודאות גבוהה. פשוט אין. האם תוכלי לקבל את זה ולהחליט בהנחה שאין?
אני יכולה לנאום עכשיו נאום חוצב להבות שייטע בך את האשלייה שיש רמת וודאות גבוהה. אני יכולה לעשות את זה בקלות. להיות סמכותית ונחרצת. להביא מחקרים ועדויות. לספר לך על אנשים שאני עובדת איתם. אני יכולה לארוז לך את זה כך שתוכלי לקחת את זה אל האיש.
אבל אני ממש ממש בטוחה שזו טעות.
כי הנושא הוא לא מידת הוודאות בכלל.
אני מעזה לומר שמידת הוודאות היא המסתור שמאחוריו אפשר כרגע להתחבא. מה מתחבא? לא יודעת וזה לא המקום אולי לברר ככה בפומבי.
הרי באלף ואחת דברים אחרים עשית מעשים לא מבוטלים, שדרשו ממך לא מעט משאבים והפעלת סמכות, ומידת הוודאות לא עצרה אותך.
משהו אחר רוחש ודוחק אותך לפינה הזו. משהו באמהות או אפילו מול עצמך או בזוגיות או בהכל ביחד.
ואני מציעה - להניח לרעיון המשונה שמידת הוודאות מונעת ממך משהו או אפילו מעכבת אותך. במקום זה להבין שיש איזו בשלות שטרם הגיעה ושזה בסדר גמור ככה.
אני מרגישה בנקודת אל-חזור. דברים אולי עוד ישתנו. דברים בוודאי עוד ישתנו. אבל לא ישובו להיות כפי שהיו, ויש המתרעמים על כך.
התרעמות היא דבר נהדר. אני מברכת עליה תמיד. כמו שאני מברכת על כל התנגדות באשר היא.
אני לא עד כדי כך לא-מסוגלת-להתמודד-עם-חוסר-ודאות... אבל נכון שבהרבה הקשרים אני מעדיפה מידע מסודר.
בדיוק הנקודה שלי. את מתמודדת מצוין עם אי וודאות כאשר את בשלה למהלך שיש מאחוריהם ופחות טוב כאשר אינך בשלה. ואי הוודאות רק משקפת לך את זה ולא מייצרת את זה.
_קחי לדוגמה ילד בן ארבע ורבע, שהוא היחיד מבין הילדים (לא סופרת את הקטנטנה), שאוכל טחינה גולמית ואגוזים ושקדים, אבל נמצא בעקומות התחתונות.
אולי טחינה לא טובה לו? איך אדע?_
איך את יודעת דברים אחרים לגביו?
בצמוד אליי חי איש שיכול לאכול הכל ושום דבר לא מזיז לו...)
רסיסים, איך את יודעת את זה?
את יודעת שאני לא בצד של ההפחדות. אבל אני גם לא בצד של ההצהרות הבלתי מבוססות אז זה הקפיץ אותי.
הזכיר לי את הדיון עם בשמת על נזקים מצטברים שפשוט מופיעים יום אחד כאילו בהפתעה ואף אחד לא מבין איך מישהו שתמיד נראה כל כך בריא פתאום ככה...