החיוניות שלי חלק רביעי

מעניין איך עושים את זה, אם זה ישים בכלל.
מיכל, אהבתי מאוד את תשומת הלב שלך לעצמך. אם תמצאי דרך ליישם אנא שתפי גם אותנו.

קוסמת, חזקי ואמצי. הנקתי הרבה שנים אבל שניים ביחד לא יצא לי. אם אני אצא לדרך בעצמי אני אעדכן אותך. אולי ייתן לך חשק להצטרף בשקט מתי שמתאים לך וכמה.
תרגישי טוב @}
אגב, גם אני לא ישנתי בלילות במשך שנים. אבל עכשיו קטנתי בת כמעט שלוש וחזרתי לישון הרבה יותר טוב. אני לא מספרת כדי להוציא את העיניים אלא משום שחשבתי ברצינות שהיכולת לישון טוב בלילה אבדה לנצח ושמחתי לגלות שזה חוזר. לא קרוב ללהיות כמו פעם אבל בהחלט במגמת שיפור.

הקוסמת, זה עניין של דיוק במילים. אני מסכימה לחלוטין שילדים בגילאים כאלו מתנהגית בצורות שבעבר היה נהוג לייחס לגיל ההתבגרות. הטענה שלי היא שההתנהגויות שהאלו הן תרבותיות, ולא נובעות מהתהליך הפיזי של הגעה לבגרות מינית, שהוא גיל ההתבגרות בעיני. וההגדרה שלו ביולוגית במהותה.

וכדי להעיד, אחי הקטן (לא, אין לי ילדים. אני בת 19 וחיילת. ואם את רוצה לדעת פרטים עליי, בבקשה פשוט לכי לדף הבית שלי. כבר עניתי על השאלה הזו עשרות פעמים) בגיל 12 ואותה התנהגות שנהוג היה לייחס לגיל ההתבגרות לא התחילה אצלו, ולא אצל חלק גדול מהילדים סביבו. כך שלדעתי לקרוא לזה "גיל ההתבגרות" זה לא מדוייק. כמו לשא נכון לייחס לגיל אכילת אוכל לא בריא, או דיבור גס. זה עניין של תרבות ושל חינוך. ואני באה להזכיר, זאצל היקואנה אין את "גיל התבגרות" - יש התבגרות, אין מרד או דברים דומים לו.

כי התנאי שאני מבקשת, בלי אלימות, הוא לא קשור לצורה החיצונית, אלא למהות.

אז אני אסתפק באנשים שמוכנים לעשות מאמץ כדי לא לפגוע בי, ולא להפנות אותי לטפל בעצמי.

כי את לא יכולה להסכים למשהו שאת לא מבינה, אבל את יכולה לכבד את ההגדרה שלי ולהכיר בה כלגיטימית כמו שלך. להכיר בכך שהמשהו הלא ידוע שעשית ופגע בי הוא אכן פוגע, ולנסות להימנע ממנו. וכך בדרך כלל מתחילה תקשורת. בנכונות להישאר ולנסות להבין גם כשאין הבנה. ברגע שאין את הנכונות הזו, אין תקשורת. והנכונות הזו לנסות היא הבסיס.
שוב. אין לזה כול קשר לכבוד או לגיטימיות מבחינתי. אני מכבדת את עמדתך ומקבלת אותה. היא לגיטימית כמו כול עמדה ורגש אחר. אינני מתווכחת עם רגש הפגיעה שלך. הוא לא זקוק לאישורי. הוא קיים וזו עובדה. אני גם אמרתי לך שעכשיו כשאני יודעת אני יכולה להיזהר ולנסות לדייק יותר ועדיין, כשמדובר בקו פנימי שאני לא יכולה ומצליחה לראות קיים סיכוי שאני אחצה אותו שוב. זה הכול.
לא אמרתי כלום עלייך. הסברתי על עצמי.
לא שלחתי אותך לטיפול, הסברתי לך איך הצלחתי לא להיפגע מההודעה שלך.

אלימות זה גם דבר מאוד אמורפי ותלוי הגדרה. יש אלימות מקובלת וברורה, שפעמים מרובות מגובה באישור חברתי ויש הגדרה פנימית. לי יש הגדרה פנימית מחמירה הרבה יותר מזו שמקובלת. ואני מחילה אותה על עצמי בקפדנות יתרה. על אחרים אני מחילה אותה הרבה יותר בסלחנות. אני עכשיו בתהליך של שינוי בהגדרות הללו ובניסיון לאזן אותן. להיות בנדיבות גם כלפי עצמי. ברור לי שאני נוהגת באלימות, לצערי. אפילו זה שמישהו מבני ביתי מבקש את תשומת ליבי ואני מסרבת בצורה שאינה מכבדת. גם זו אלימות. אני עושה את הכי טוב שאני יכולה לאותו רגע, ונמצאת בתהליך מתמיד של התקדמות.

אני מכבדת ומקבלת את הפגיעה שלך, ומקבלת את זה שהיא קשורה למשפט שכתבתי לך. עם זאת, מתוך כנות והכרה ביכולותי אני מיידעת שאין לי שום אפשרות לדעת כשאחצה שוב את הקו, כשאני לא רואה אותו. לך זה מאוד ברור, לי זה לא. זה הכול.

אם למרות כול ההשתדלויות לדייק עדיין אנחנו לא מצליחות להתמסר, ואין אפשור למשהו חדש שיווצר בינינו, אולי זה לא הזמן המתאים.

זו כמובן הייתי אני חלוקית ממחשב אחר.

אני גם באמת מודה לך על שעזרת לי לדייק את עצמי. מתוך השונות בינינו החכמתי והתפתחתי.

ואני התפלאתי מאיפה באה לדף הזו פלונית אלמונית

הייתי בטוחה שאני הפלונית היחידה פה, כי אני רוב הזמן בבסיס.

אולי בכל זאת נמשיך לדבר?
כי לי לחלוטין מספיק שאת מנסה

וזה עוזר גם לי לדייק.

אז הנה:

האפשרות לא להעלב ממה שרשום היא בעצם כמו ללבוש שריון. ככה אני מרגישה אותה. היא לעיתים נחוצה ומועילה מאוד, אבל היא לא טבעית. אני מרגישה שאישה אמורה להיעלב שמישהי שהיא קשורה עליה מעליבה אותה. מבחינתי זה חלק מקשר.
בעצם, אולי שיריון זה מילה חזקה מדי. אולי מכנסיי ג'ינס עבים, או מדי א'.
אפשר ללבוש אותם בצורה זמנית, אבל זה לא הלבוש שהייתי רוצה ללבוש כל חיי.

לדעתי על היכולת לא להיעלב משלמות מחיר. כמו על ציות לקוד חברתי כביכול לא מזיק, כמו הליכה לחתונה של קרובי-רחוקי משפחה(ויש על זה דף במה חדש עכשיו), כמו על להגיד שלום-מה נשמע סתם.

בתפוז מישהי סיפרה על החוויה שלה מהחטיבה, שבו היו העתקות וזו הייתה הנורמה, ל המעבר לאולפנא בו לא העתיקו ורוב המבחנים היו מבחני כבוד. ואז אחרי שנים, היא פגשה שתי מכרות שהיו אז בתיכון(? לא זוכרת בדיוק את הזמנים, וזה גם לא ממש משנה) ודיברו על להעתיק. וזה צרם לה.

הצרימה הזו יקרה לי. היא נכס שאני מנסה לשמור עליו בסביבה שלא עוזרת לי בזה.

מנסה לבנות גשר, ושואלת שאלה.
למה, אחרי שסירבתי בצורה ברורה בעיניי להגיד "אני מרגישה לא מובנת" בהתכתבות עם גוגוס, שוב כתבת לי על היתרונות של הגישה הזו?
אני פשוט לא מוצאת לזה שום הסבר הגיוני, ובאמת שניסיתי. במשפט השאלה ניסיתי להכניס את כל ההנחות שלי.
למשל, אם לא כתבת במהלך שיחה איתי, זה יכול להיות הגיוני.

ונחזור לתזונה.
היום בבוקר שתיתי תה עם עוגת שוקולד כשרציתי דבש כי אמא ביקשה שאני לא אוכל את כל הדבש שישאר אם מישהו יחלה. המצב נראה לי הזוי לחלוטין ולכן היוםם קניתי לי קילו דבש שלם אוכל ממנו כמה שאני רוצה. קניתי גם כוסברה אורגנית ונבטים אורגניים. והכנתי סלט עשיר של מלפפון ועגבניה והרבה נבטים וכוסברה וגרעיני חמניה. בסלט כמו הנבטים וכוסברה הייתה בערך שווה לכמות הירקות, והיה טעים. אני עכשיו מבינה, מבינה באמת, שנבטים ועלים ירוקים יכולים להיות לא תוספת לסלט, אלא פשוט חלק מהסלט. כמו ירק.
ששששששששש. שמעתן את האסימון שנפל?

למה, אחרי שסירבתי בצורה ברורה בעיניי להגיד "אני מרגישה לא מובנת" בהתכתבות עם גוגוס, שוב כתבת לי על היתרונות של הגישה הזו?
אישה, אני לא עונה במקום חלוקית אבל אומרת משהו משלי בעניין למקרה שזה יקרה לי איתך בפעם אחרת.
בראייה שלי, במקום הזה באים לעשות חיים. להנות. אם היה לי כאן קשה או לא הכי נעים הייתי עפה מכאן מייד. מבחינתי כאשר אני באה לעשות כיף וללמוד בשמחה זה גם אומר שאני לא מתעמקת על כל קוצו של יוד. זאת אומרת, שיכול להיות שאני אקרא פוסט ארוך בקצת רפרוף, במיוחד אם אני רואה שהוא מיועד בעיקר למישהו אחר. זה גם אומר שיכול להיות שאני אקרא, איזה ילד יזדקק לי פתאום ואני אחזור לענות מאוחר יותר ולא בהכרח אזכור ממש ממוקד את הכל. זה גם אומר שיכול להיות שאני אפספס "טון", שזה משהו שממילא קשה להעביר באינטרנט, ולא אבין שמשהו שבעינייך הוא קריטי וחשוב הוא באמת כזה.

כשאני נמצאת בקשר טיפולי או סמי טיפולי עם אשה אני בחיים לא עשה את כל אלה. אבל באינטרנט, בדף שמטרתו בשבילי למידה מהנה ותחזוקה של מערכות יחסים מגניבות אך לגמרי לא מחייבות, אני בהחלט עלולה.
יש מי שאולי תראה בזה חוסר כבוד ואם היא תבוא אלי בטענה כזו אני אסביר את עצמי. אבל ככה אני מתייחסת לדף הזה. ואני, שאלי היו מיועדים הדברים, לגמרי לא ראיתי את ההתבטאות שלך ככזו שמטילה וטו על אפשרות נוספת לדבר על ביטוי חלופי לזה שבחרת כמו "הרגשתי לא מובנת". ראיתי את זה, הקשבתי, הגבתי אבל לא חשבתי לרגע שבה שכתבת יש איזה סוף פסוק ושאם אני ארצה להמשיך לדבר על זה אני אחצה איזה קו אדום שנורא ברור לך.
בשבילי, להיות במצב של יכולת אבחנה כזו, דורש המון מאמץ ובאופן אישי אני לא כאן בשביל להתאמץ. אני כאן בשביל להנות, ובמקום הזה בדף הזה הם לא הולכים אצלי ביחד. מקווה שזה יעזור לי ולך לתקשר גם בהמשך בצורה טובה.

וכן. שמעתי את האסימון שלך נופל. שיהיה לך לבריאות בתובנה החדשה

גוגוס, זה לא עניין של מה אלא איך. התחושה שלי מחלוקית היא שהיא ראתה את האור ובאה להראות לי אותו, ואני מאוד לא אוהבת כל מיני אנשים שראו את האור, ולא משנה איזה. כשמתעקשים להסביר לי דברים שאני יודעת ולא מקשיבים לי כשאני אומרת שאני יודעת אותם, זה מעצבן אותי עוד יותר.
כבר סיימתי את בית הספר.

ואין לי שום בעיה שתדברי. אף פעם עדיין לא אמרת שום דבר שנשמע לי מתנשא או מורתי. ממך אני מרגישה שאת חולקת חוויות, ואילו מחלוקית הרגשתי שהיא מנסה ללמד אותי משהו.

אין לי שום בעיה להמשיך בדיון על דיוק בתיאור קצרי תקשורת. יש שם עוד הרבה קצוות פתוחים. אני לא מוכנה שילמדו אותי. ההבדל בין מעגל להיררכיה.

וכן, גם אני לא כאן בשביל להתאמץ. אני שוקלת פשוט להפסיק את כל הדיון עם חלוקית, למרות שאני לא רוצה לסיים אותובצורה כל כך לא נעימה.

מצד שני, אם חלוקית תזכור שיש אנשים שצורת התקשורת שמכונה "תקשורת מקרבת" נראית להם פוגעת ברוב המקרים, אז לפחות הועלתי במשהו.

אשה יקרה,
התלבטתי אם לזרוק את שני הגרוש שלי. כשקראתי את ההודעה הכועסת הראשונה, תהיתי אם את מאוד צעירה. ועכשיו כשציינת את גילך, הבנתי שאכן כן. לבי לך, אך עם זאת אני רוצה לומר לך משהו בחיבוק. הדף הזה הוא כל כך מקסים, כל כך נעים, כל כך תומך ועוזר לרבות, עד שאחריות מסוימת על כל אחת מאיתנו לא לבאס אותו, לא להרוס את האווירה.
מה שקרה פה ביממה האחרונה זה מחיר מעט גבוה מדי בשביל עלבון מאוד אישי. זה קצת מאפיין צעירים לא להחזיק בסדר עדיפויות יותר כללי מרגשותיהם שלהם. זו דעתי האישית, כמובן, ואין כל חובה לקבל אותה. אם היינו מחוץ לאינטרנט הייתי אומרת לך את זה בחיבה ובהומור. משהו כמו "כפרה, לא חבל לבאס את הדף, ועוד להצליח להיעלב מחלוקית הענוגה?" והייתי מושכת לך באוזן, או נותנת לך כאפה קלה על המצח, כך שהיית אולי צוחקת וחושבת "אולי באמת קצת הגזמתי. נכון שנעלבתי, אבל הדף הזה יותר חשוב."

בררתי כל מילה. אבל אם משהו נשמע מעליב או כל דבר אחד, אז סליחה מכל הלב

ולענייני חיוניות,

מיכל, מה שסיפרת מקסים. המנגנונים הטבעיים שלך עובדים, וזה נפלא.

קוסמת, אולי תצטרפי לגוגוס רק ליומיים נגיד? משהו קצרצר. לפעמים התחייבות קטנטנה היא לא מאיימת ופותחת צוהר לימים טובים יותר.

גוגוס, מה שהילדים שלך אוכלים זה חלום. פשוט חלום. אפילו אמא קפדנית ודכאנית ודיסיפלינרית כמוני לא מצליחה להגיע לזה. בלי לחם? לילדים?? בלי לחם?

אפשר קצת פירוט? איך הם לא רוצים את זה אצל חברים, למשל?

לעומת חברותיה, התזונה של הבת שלי היא מצוינת, ויש לה הרגלים ממש טובים ונטייה לאוכל חי וכן לתזונת מונו. אבל מאוד רוצה ממתק כמה פעמים בשבוע, אוכלת לחם ופסטה מקמח לבן אצל חברות וכיו'ב.

ממ, תגובות כאלו גורמות לי לרצות לשקר שוב לגבי גילי. ואני שונאת שקרים. אבל כשהתחזיתי לבת 35 לא רק שכולם האמינו לי, אלא גם קיבלתי תגובות ענייניות.

ואם היית נותנת לי כאפה או מושכת באוזן כנראה שלא היינו מדברות יותר, יכול להיות שלתמיד. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הייתי מחטיפה לך סטירה, או פשוט מרצה שעה על זה שלעולם לא תעזי להרביץ לי. בכל מקרה, רוב הסיכויים שזה לא היה קורה. אפילו הערסים הכי גדולים לא מנסים להיכנס למרחב שלי בלי רשות. אבל נראה שהשדר הזה עובר רק בעולפ הפיזי.
מצטערת, אבל אלימות לא מצחיקה אותי. מעולם לא הייתה לי חברה שחושבת שזה מצחיק להרביץ לי.
אפילו "כפרה" אומרים לי לעיתים רחוקות מ-א-ו-ד ורק אנשים שפוגשים אותי פעם ראשונה.

ואם הנוכחות שלי כל כך מפירעה לך אני בכייף עוזבת את הדף הזה כי הוא נהייה מאוד לא נעים לי.

ואני ממש מקווה שההודעה שלי העבירה את הרתיעה העזה שאני חשה מהרעיון של להמעיט בפגיעתה של אחרת ולהרביץ לה.

אישה יקרה,

הדף הזה הוא ציבורי, השיח פה הוא ציבורי וכשאת בוחרת לנהל שיחה עם גוגוס, אני מרגישה בנוח להצטרף כי ככה זה עובד כאן. במימד הזה ובאתר הספציפי הזה. זה קורה גם בדפים מעמיקים וטיפוליים יותר. מותר לי כמו שמותר לכול אחת אחרת להצטרף או להתעלם והכול מצויין. כתבת משהו, עלתה בי תגובה, סקרן אותי לשמוע מה תגידי, אז הגבתי. כול עוד ואני בוחרת לכתוב במילים מכבדות אני לא רואה עם זה שום בעיה.
קראתי את מה שכתבת לגוגוס, לא היה מספיק ברור אז המשכתי לשאול. את לא היית מובנת לי, ומבחינתי לא ראיתי קו אדום שאומר אני לא מוכנה לדבר על זה יותר.

אני באה לדף הזה פתוחה, מביאה את מה שיש לי להביא ופתוחה לקבל את מה שיש לאחרים להביא, ומה שנוצר זה ערבוב של כול אלו.
אני מביאה את התגובה שלי למה שאחרים מביאים, וזה מורכב מנסיון החיים שלי, החוויות שלי, אמונות ודעות שלי, התהליכים שאני עוברת, דברים שגיליתי, כמו כול אחת אחרת פה. אנחנו משתפות אחת את השנייה בכול אלו. בשביל זה אני כאן. את יכולה לעשות עם זה מה שאת רוצה, יש חופש בחירה מלא גם מה ואיך להביא וגם מה ואיך לקבל. זה פועל לשני הכיוונים כול עוד ונשמרת תקשורת כנה ומכבדת.

אני לא רואה באמת ערך קדוש. אני מאמינה שזה מושג מפוקפק ומוטל בספק. יש איזושהי מציאות שכול אחד רואה דרך הפילטרים שלו ונותן לה את הפרשנות שלו. אני, באופן אישי, חוויתי הרבה פעמים את אמירת האמת כמאפשרת כוחנות לגיטימית. כלומר רק היא מבחינתי לא מספיקה אלא גם הדרך שבה בוחרים להביא אותה. מבחינתי היא מחייבת כוונה מאוד מאוד טובה וגם הסתכלות ורגישות אל מי שעומד מולך. כלומר רגישות דו כיוונית, גם אל עצמך וגם אל מי שאליו אתה מדבר. הטחת אמת פעמים רבות עונה רק על הצורך של המטיח. אני כותבת את הדברים האלה כמי שבכול מיני פעמים היה לה חשוב להגיד את האמת בכול מחיר וגם כמי שקיבלה אמירות שכאלה.

היום אני במקום אחר ומחזיקה בדעות אחרות. היופי הוא בגמישות בעיני וביכולת להשתנות. אני לא מנסה לשמר ולהחזיק כלום. להיפך, המאמץ מבחינתי הוא בשחרור, בהסכמה להיפרד מכול מיני תבניות, עמדות ועקרונות שסיפקו לי תחושת שליטה מזויפת ועכשיו אני רוצה לנסות בלעדיהם.

אין לי שום עניין בהשתנות שלך. את לא מעניינת אותי בהיבט הזה. תהליך התפתחות שלך הוא העניין שלך בלבד. דרך ההתכתבות איתך אני מדייקת את עצמי, נפתחת, מכירה, לומדת. אני משתפת בחוויות שלי, כדרך להסביר טוב יותר. וכשיש כזה שוני מהותי זה מאתגר פי כמה.
לכול אחד מאיתנו יש את תהליך הלמידה הייחודי שלו.

וכן, גם אני לא כאן בשביל להתאמץ. אני שוקלת פשוט להפסיק את כל הדיון עם חלוקית, למרות שאני לא רוצה לסיים אותובצורה כל כך לא נעימה.
הרגישי בנוח לסיים אותו בכול עת.

מצד שני, אם חלוקית תזכור שיש אנשים שצורת התקשורת שמכונה "תקשורת מקרבת" נראית להם פוגעת ברוב המקרים, אז לפחות הועלתי במשהו.

הנה את רואה זו דוגמא מצויינת. באמת למדתי ממך להפתעתי שיש אנשים שצורת התקשורת הזו נראית להם פוגעת. אז בהחלט הועלת לי. האם אני אפסיק לתקשר באופן כזה? מן הסתם לא. למה? כי הוא היחיד שאפשרי מבחינתי. רק על עצמי לספר ידעתי. אני פשוט לא יכולה לדבר על אחרים כי אני לא יודעת בוודאות אם זה נכון, ומבחינתי זה זיוף. אין לי גם עניין לדבר על אחרים. העניין שלי הוא בעצמי, בהשתנות ובהתפתחות שלי. אם מישהו יבקש ממני אני בהחלט אתייחס ואגיד את מה שאני חושבת עליו אבל זו לא ברירת המחדל שלי וזה לא שירות שאני נוהגת להעניק לאנשים שלא ביקשו אותו.
עכשיו בזכות התקשורת איתך, בהחלט קיימת אצלי האפשרות שיש אנשים שיתפסו את זה פוגע. הצלחתי להכיל את האפשרות הזו בלי להתפרק, בלי שהערכיות שלי והדימוי העצמי שלי יפגעו. הרווחתי. לשמחתי, אני יותר ויותר מצליחה לקבל וללמוד מהחיים ולראות את זה כרווח.

עלבון מבחינתי היה סוג של מנגנון שהסתיר כול מיני דברים כמו חוסר בטחון בעצמי, חוסר כבוד לעצמי, חולשה פנימית וציפייה שהסביבה תתאים את עצמה אלי. עכשיו כשמגיע לפתחי משהו כזה שפעם היה בטוח מעליב אותי אני בודקת, לפעמים זה סימן לכך שיש פה משהו מסוכן שכדאי להתרחק ממנו, לפעמים סימן לכך שהגיעה אלי הזדמנות ללמידה. עכשיו נפתחו לי המון אפשרויות תגובה ואני יכולה לבחור באיזה שאני רוצה ובזו שמשרתת אותי באותו הרגע. אני לא רואה וחווה את זה כסוג של שריון או משהו שמונע ממני להרגיש אלא כסוג של גמישות שהכנסתי למערכת. כסוג של שינוי שעברתי. היום אני רוצה לא להיות מופעלת מן הסביבה אלא להתקדם בדרך שלי ולכן הבחירה הזו משרתת אותי.

ובאשר לחיוניות. שייק ירוק זה לא משהו שמחזיק אצלנו. הבנות שלי שותות חלב שומשום, שייקים על בסיס אגוזים, תמרים ופירות. כאלה. אוכלות הרבה פירות והרבה פחות ירקות. אני יודעת שכשאנחנו נעשה את השינוי ונכניס הרבה יותר ירוק לתפריט שלנו זה בטח יחלחל איכשהו. כרגע זה לא המצב אבל אני שמחה לקרוא שזה אפשרי @}

זו שוב אני, חלוקית

וואו, אשה במסע.... טוב, אין לי מילים. למה התגובה הקיצונית הזאת? אנא, בבקשה, קראי שוב את מה שכתבתי, כל מילה וראי את כל ההסתייגויות ששמתי בעצמי בתוך דבריי.

רק להבהרה,
אם היית נותנת לי כאפה או מושכת באוזן כנראה שלא היינו מדברות יותר, יכול להיות שלתמיד. וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הייתי מחטיפה לך סטירה, או פשוט מרצה שעה על זה שלעולם לא תעזי להרביץ לי.
וואו. לא התכוונתי לשם דבר כואב. חלילה וחס. חס וחלילה וחס. אוי ואבוי ואוי. התכוונתי ללטפוח לך במצח בחיבה או לתפוס את האוזן חלש. או ואבוי.
אוי אוי אוי.

ממ, תדמייני שאני עומדת, מרימה את הידים כך שהן 90 מעלות מהגוף, ומושטות קדימה - זה המרחב שלי. כל כניסה עליו בלי רשות היא אלימות.
ואם היית מנסה לגעת בי, את, אדם כמעט זר לחלוטין, כנראה שהייתי אינסטינקטיבית עוצרת אותך.

ולדעתי קיצוניות זה פלישה למרחב שלי. הוא פרטי. אני לא בטוחה שאפשר לגשר על הפער, אבל הרעיון שמישהי זרה תיגע בי בלי רשות הוא בלתי נתפס. מבחינתי להתנהג כך זה חוסר כבוד מוחלט לגבולות שלי. ואני בטוחה שלא היית עושה את זה. כי דברים כאלו פשוט לא קורים לי. כמו שמעולם לא הטרידו אותי מינית. הגבול הזה מסומן בברור. ואני בטוחה שאם היית פוגשת אותי במציאות הרעיון הזה לא היה עולה על דעתך.

חלוקית, אני חושבת שיהיה מעניין לחלוק את חווית האמת שלי איתך.

אבל אני לא מוצאת מילים. לכן רק אביא ציטוט שאני אוהבת מאוד, ושלדעתי קשור מאוד לתפיסה שלי את העולם.

"רק בדממה - המילה,
רק בחשכה - האור,
רק במיתה - החיים,
כחץ מבהיק עף הנץ
בשמיים הריקים"

(הבריאה של אאה, אורסולה לה גוין)

_ממ, תדמייני שאני עומדת, מרימה את הידים כך שהן 90 מעלות מהגוף, ומושטות קדימה - זה המרחב שלי. כל כניסה עליו בלי רשות היא אלימות.
ואם היית מנסה לגעת בי, את, אדם כמעט זר לחלוטין, כנראה שהייתי אינסטינקטיבית עוצרת אותך._

אשה, בשום אופן לא הייתי נוגעת במישהי שאני לא מכירה ולא חברה שלה. לא הייתי ברורה.

אישה יקרה,
תודה על הציטוט. תודה גם על האמירה הברורה בנוגע למה נחשב בעינייך כאלימות.

אני איכשהו תופסת וחווה התנהגות אנושית כמורכבת יותר מאשר תופעת טבע כלשהי, אני גם "מתערבבת" יותר עם תופעות אנושיות ולכן האתגר להגיב מתוך מקום "נקי" משיפוטים, ביקורתיות, זכרונות אישיים, אוטומטיים התנהגותיים ושלל עמדות ותבניות גדול הרבה יותר. מבחינתי יש רצף שבו הקצוות ברורים אבל עם המון גוונים באמצע. אני רואה עד כמה אני מורכבת מכול כך הרבה רבדים, מושפעת מכול כך הרבה גורמים, משנה ומשתנה כול הזמן, לכן אני מניחה שגם מולי עומד אדם מורכב ולכן התקשורת יותר מורכבת ומצריכה יותר הבהרות. כי לכול אחד האמת שלו וזה סוג של הסכמה או הבנה שמצריכה התכווננות מיוחדת. בשונה מהתבוננות על עץ או פרח. ככה אני רואה את זה ומדהים בעיני לחוות ולהכיר אותך, שמתנהלת וחווה את הדברים בצורה כול כך שונה אז תודה גדולה לך @}

מיכל איזה כיף לך. אני גיליתי על עצמי שרק כשאני מצליחה לכבות את המוח ולהדליק את הלב, או לפחות לשנות את חלוקת המשקלים ביניהם אני שמה לב לדברים הללו.

(זו שוב הייתי אני, חלוקית)

חלוקית, קראת את הספרים של לה גוין?
הציטוט הוא משם, וגם, אם קראת, אז יהיה לי קל בהרבה להסביר כל מיני דברים. בעצם, במקום להסביר אני פשוט אפנה אותך ללה גוין.

למשל, מבחינתי הציטוט הזה לא רק שלא סותר גוונים, אלא הוא מהווה להם בסיס.

בנוגע לאמת - אני מאמינה שלכל אחד יש אמת אישית, ברורה וחדה. לא תמיד אפשר להביע אותה במילים, לא תמיד אפשר אפילו להרגיש אותה, אבל היא קיימת.

ממ, אולי יש לי בעיות הבנה, אבל אני לא מצליחה לדמיין במצב בו את נוגעת באוזן שלי ולא נוגעת.
לא הבנתי. ממש לא הבנתי.

_גוגוס, מה שהילדים שלך אוכלים זה חלום. פשוט חלום. אפילו אמא קפדנית ודכאנית ודיסיפלינרית כמוני לא מצליחה להגיע לזה. בלי לחם? לילדים?? בלי לחם?
אפשר קצת פירוט? איך הם לא רוצים את זה אצל חברים, למשל?_

הלו, גיברת, מאיפה קפצת למסקנות מרחיקות הלכת האלה?
נתחיל מזה שהם רוצים מאוד מאוד לחם. ונמשיך בזה שאני מאפשרת לחם, ואמרתי את זה בבירור כדי לא להצטייר כאיזה משהו לא מושג, מחוץ לבית אם יש לחם סביר. אצל חברים אני לא קובעת. אני תמיד מזכירה להם שגם אם הם אוכלים משהו לא מזין כדאי לעשות זאת במתינות וזהו.
ויש אצלנו עוד דברים שהם מחוץ לתחום בשיגרה אבל כשהם נעשים הם נעשים מכל הלב ועם הקפדה מטורפת על איכות המרכיבים.
למשל, באנגליה אפשר לקנות חלבי אגוזים טריים. ממש עם תוקף כמו של חלב. יש חלב שקדים, חלב אגוזי לוז וכו'. מעולים בטעמם שזה משהו. אז לפני כמה ימים הבן שלי קרא את הספר "כנפיים" שבו הגיבורה שותה שוקו חם ורצה גם. אז קנינו חלב סויה אורגני משובח ושוקולד מריר הכי טוב שיש והכנו כמו שצריך.
מדי פעם הילדים שלי חושקים בפסטה. אז אני קונה פסטה מקמח כוסמין מלא ואורגני ומכינה. ויש עוד כאלה ברשימה שלנו.
יש שיגרה מאוד ברורה ויש הפרות שיגרה. גם הן מאוד ברורות

יש דברים שלא נכנסים הביתה, בעיקר כדי להעביר לגביהם מסר חד משמעי, גם אם אוכלים אותם בחוץ. ממתקים וחטיפים מכל הסוגים, חלב, לחם וכאלה.

אה... ועוד משהו לגבי איך שהגענו לזה...
זה הולך ככה (הורים - אל תנסו את זה בבית. זה עובד אבל זה לא מקור לגאווה יתרה) - אני קמה בבוקר עם החלטה חדשה. אני מודיעה למי שצריך לדעת, מוציאה אותה לפועל וזהו. מבחינתי נגמר. מי שיש לו תלונות מוזמן לשטוח אותן. אני מבטיחה להקשיב בקשב רב, לנחם אם צריך, להסביר את סיבותיי ולהמשיך בשלי.
ככה נעלם לו הלחם ביום בהיר אחד וככה גם נכנס השייק הירוק ביום בהיר אחד.
וככה גם עכשיו, כשעברנו לאנגליה, נכנס סלט עלים.
בישראל הילדים שלי אכלו כמויות מכובדות של סלט ילדים, יעני, מלפפון עגבניה פלפל. שעמום המחץ וגם חסר מאוד.
ברגע שעברנו חתכתי כאן סלט מלא עלים. חסות משונות, תרד, פטרוזיליה ומה לא. התעוררה התמרמרות רבתי.
עניתי שזה מה שאוכלים באנגליה כי זה פי אלף יותר בריא והירקות הרגילים נורא יקרים והעלים במחיר סביר.
ההתמרמרות נמשכה עוד יום אחד בדיוק וזהו. ומאז יומנו הראשון כאן הילדים משבחים את הסלט ואוכלים ממנו בשמחה מנות שניות. פייר? זה הרבה יותר טעים.
אני מרגישה שהם בגיל כזה שאני יכולה עוד לעשות מה שבא לי עם התזונה שלהם ואני מתכוונת לנצל את זה עד תום ולא אכפת לי כלום.
עוד נראה מה יהיה כשיגדלו ושיטות הכפייה הלא מתוחכמות ייתקלו בחזית קצת יותר לוחמנית. לא מבטיחה כלום...

אתן באמת חושבות שלחם זה כל כך נורא?
אני מוצאת שאני לא כל כך משוכנעת בזה. כלומר, פעם האמנתי בתוקף שלחם זה דבר נורא אבל נראה לי ששכחתי את הסיבות שלי.

אני חייבת להגיד שלאחרונה שום דבר לא מרגיש לי כמו ביג דיל. ואני חושבת שאני מעדיפה את המצב הזה על פני פעם שבו הכל נראה לי ביג דיל. זה לא טוב ללב שלי, לא טוב לחיים שלי ומכבה אותי. ההמנעות המוחלטת מכבה אותי, גודעת את השמחה שלי, אפילו את התשוקה שלי. לא תמיד, אבל לאחרונה אני מרגישה שבכל מקום שבו אני נוקשה מדי, שם אני מכבה את תחושת החיות שלי, את המשחקיות שלי ואת היכולת המאוד חשובה של לשבת באי יווני ולשתות אוזו.

גם אני לא חושבת שלחם זה רע.

גוגוס, סלט ילדים?
את יכולה לנחש על מה חשבתי?

אבל לאחרונה אני מרגישה שבכל מקום שבו אני נוקשה מדי, שם אני מכבה את תחושת החיות שלי, את המשחקיות שלי ואת היכולת המאוד חשובה של לשבת באי יווני ולשתות אוזו.
D-:
מיכל את מדייקת אותי לגמרי

_גוגוס, סלט ילדים?
את יכולה לנחש על מה חשבתי?_
ב-רור!

אתן באמת חושבות שלחם זה כל כך נורא?
זה בכלל לא שאלה של לחשוב. זו שאלה של להרגיש. אין בכלל מה להשוות את חיי עם לחם לחיים שלי בלי לחם. וזה ככה גם אצל ילד אחד שלי. אחד נוסף מפגין סמפטומים קלים והקטנה כלום, אבל זה לא חוכמה כי היא כמעט לא נוגעת.

לאחרונה אני מרגישה שבכל מקום שבו אני נוקשה מדי, שם אני מכבה את תחושת החיות שלי
ואני יודעת מניסיון שבמקום שבו אני מוותרת על מה שמזיק לי מתגלה חיוניות שאין כמותה ושאין לי שום יכולת להשיג בשום דרך אחרת. ואחרי שטעמתי מזה אין לי שום דרך להפסיק את ההשתוקקות. כשאני אוכלת תזונה חיונית אני חיה במלואי. כשאני לא אני חיה פחות במלואי. ולצערי הרב למדתי שאצלי זה מצב בינארי לחלוטין. אין לו אמצע. אני אהיה יותר בריאה אם אני אוכל כמעט חיוני מאשר אם אוכל פחות חיוני. אבל את התחושה המופלאה של החיות המלאה אני יכולה הלשיג רק במאה אחוז חיוני ובחיי ששום דבר לא ישווה לזה. כמו להיות מהבוקר עד הערב בהיי הכי מגניב שאני יכולה לדמיין.

אגב, למי שאוהבת ביחד, אני בונה על ראשון או שני לסיבוב נוסף כזה. כבר התאוששתי מהקליטה כאן ואני מוכנה.

הי לילית , שמא אומר, ברוכה הבאה? אני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי מי שכאן פעם ראשונה ומי שהבליחה והלכה לה. בכל אופן, נתפשר על ברוכה הנמצאית. מה דעתך?

סיפורי אנגליה קצרים.
1) החלטתי לגדל את שיערי בחזרה. אני קצוצה כבר שלוש שנים אבל מזג האוויר האנגלי והמים הרכים עושים לי חשק לתלתלים שלי שוב. נראה כמה זמן אחזיק מעמד. תמיד אמרתי שתלתלים זה כמו לגדל עוד ילד ותמיד חשבתי ששלושה זה מספיק...
2) מגניבה אותי תרבות הטיפים פה, וזה שאנשים משתכרים מספיק בשביל לא לבנות על טיפ ולכן התגובה שלהם כלפי טיפ היא שמחה מופגנת והכרת תודה על הנדיבות. מזכיר לי איך זה אמור היה להיות מלכתחילה.
3) היום עשיתי עם שני החינוכניקים הביתיים שלי טיול ארוך על התעלה. מדהים כמה אנשים יכולים לחיות בתוך עיר עירונית לגמרי ועדיין לחיות על המים. וגם אני במידה מסוימת חיה על מים. יש לי אגם מתחת לבית. ואני עדיין בתוך עיר. משהו בשילוב הזה מושלם בעיניי.
4) חוץ משתי הספריות המהממות שיש לנו מתחת ליד יש גם חנות ספרים שהיא ללא ספק חנות הספרים היפה ביותר שראיתי בחיי. כל כולה מוקדשת לילדים וזה ניכר בכל פרט ופרט. הייתי מוכנה לעבור בתוכה. בין היתר משום שבכל יום בשעה אחת עשרה יש שם הקראת ספרים לילדים בחינם. יושבת לה מישהי עם ארבעה ספרים שיתאימו לגילאים שונים ופשוט מקריאה ספרים ומערבת את הילדים. אח, כמה שזה חינני. ומסביב בובות למשחק ומשטח מתאים ושולחנות קטנים שאפשר לצייר ולפסל בהם ובתי בובות גדולים וארמון אמיתי ועוד ועוד... חלום...

למי שסקרנית לגבי מה שאני הולכת להתחיל אז הנה הדברים שמעניינים אותי:
1) להיפטר מהמלח באוכל. הוא יוצר לי מעגל קסמים בעייתי מאוד של מבושל וסוכר ושאר רעות חולות. לאחרונה אני מגזימה איתו ממש והגיע הזמן לומר שלום.
2) להיפרד מאכילת השאריות המבושלות של הילדים.
3) לסיים לאכול כשיורדת החשיכה.

זה בדיוק מה שאני צריכה כדי להגיע שוב לדיוק של תזונה חיונית. לא כברת דרך ענקית אבל גם אותה צריך ללכת איכשהו.

אני רוצה גוגוס. ורצונותיי צנועים המה. אני אלך על שניים:

לחזור להיות טבעודגית. זה היה חודש מגניב. אין לי שום חר ושום שמחה מעוף וביצים משום מה מגעילות אותי. בשר מרגיש לי כבד וכאילו לא מתעכל עד הסוף, דגים מספיקים בהחלט.
די לסוכר לבן. השבוע. רק השבוע. נראה מה יהיה בשבוע הבא.

אני רוצה לסייג את תזת האוזו על אי יווני שלי.
חשבתי על זה אחר כך שיש פה גם אלמנט של פנטזיה, של איך שאני תופסת את עצמי. אני מאוד אוהבת אוכל והוא יכול לרגש אותי עד כדי דמעות. אבל, אני חושבת על החופשה שלנו באי יווני. לשבת בטברנה ולאכול בייבי שרימפס ולשתות אוזו ולאכול סלט יווני, אז כן, היתה בזה הנאה שלמה. גם בגלל האוכל אבל גם בגלל הגפנים שהשתלשלו מטה והיאכטות במפרץ וכי אני נורא אוהבת את יוון ושמחתי בכנות לחלוק אותה עם בנזוגי.

אבל ארבעה ימים בערך היו לי כאבי בטן, צרבות, כאבי ראש וחזרתי עם פצעים על הפנים ועייפות איומה.

אצלי, זה הכל עניין של האיזון המושלם שלעולם לא יושג: למנוע מעצמי, אבל במתינות ולהרשות לעצמי הכל, אבל במתינות. ולאכול בהנאה גדולה את מה שמסקרן אותי ומרגש אותי בחיים: זה יכול להיות אוכל, אבל באותה מידה זו גם אמנות ומוזיקה וספרים.
זו תאווה פשוטה לחיים.

איזה כיפים סיפורי אנגליה שלך. אני ממש יכולה להריח אותה.

בנוגע לאמת - אני מאמינה שלכל אחד יש אמת אישית, ברורה וחדה. לא תמיד אפשר להביע אותה במילים, לא תמיד אפשר אפילו להרגיש אותה, אבל היא קיימת.

אשה יקרה, אנחנו ממש מסכימות. הערעור שלי הוא על אמת אובייקטיבית אחת שמשותפת לכולם. לקח לי זמן להבין שלא כך הוא ושאפילו האמיתות שלי משתנות. לכן,בהחלט יכול להיות מצב שהאמת האישית שלי שונה מזו של אחרים, ושאחרים גם אם הם קרובים אלי, זקוקים לתיאור שלי, על מנת לראות אותה, כי בגלל השונות מהם קשה לשים לב אליה ולדייק אותה.
אני מאמינה באמת אחת שמשותפת לכולנו אבל היא מאוד כללית ומתייחסת לכך שכולנו כאן לצורך למידה והתפתחות. זהו. כול מה שקשור לאופן ראיית הדברים סובייקטיבי לחלוטין.
תודה על ההמלצה לקריאה.
ימים שמחים

גוגוסית ספרי עוד על אנגליה. בהחלט כיף גדול לשמוע. אני חושבת שטבע זמין ונגיש, בלי צורך ברכב כחלק מסביבת המגורים זה בהחלט צ'יפור גדול. לנו יש לא רחוק את מקורות הירקון. נתת לי חשק לדגום אותם קצת יותר. בכלל עשית לי חשק לעשות אנגליה אצלי בבית

אני מקבלת השראה מהנחישות שלך להנחיל את התזונה המיטבית בעיניך בביתך. אני מתקשה לדמיין איך אני עושה את זה. משהו בי כול כך מתקומם ומתנגד ולכן כנראה זה לא קורה. משהו פנימי שלי כול כך אוהב את אפשרויות הבחירה והמגוון ויושבות על זה גם כול מיני תבניות מחשבתיות שמקבעות אותי כמו שככה אני מביעה תשומת לב, שכול אחד אוהב משהו אחר, שהכפייה הזו תזיק להן, שאני אוהבת את החופש הזה לכן אני לא יכולה למנוע אותו מהן. אני בעצמי לא מצליחה לעמוד בתזונה כזו.

הגדרת מטרות מעולות. את כולן אני מאמצת בחום.
אני מצרפת לעצמי מטרה, להכין לפחות סלט אחד מגניב ביום. אם אצליח להכין לעצמי סלט כייפי לצידנית ואותו אוכל במהלך היום ואז כשזוגי היקר יחזור ויכין עוד אחד לערב חיי ישתפרו ללא היכר. יש לי איזה קושי להכין סלט וגם לא לאכול אותו טרי. עולה לי מחזה של הסלטים "השקופים" הדהויים וזה דוחה אותי. איכשהו במהלך המפגש קשה לי לחתוך, אני לא אוהבת להתעסק עם האוכל אחרי שאני יוצאת, ואם אני חותכת אותם לפני ברגע האמת הם נראים לי כבר מסכנים כאלה, עם או בלי רוטב. אני אתחיל להתנסות בזה.

מיכל אני איתך. שחררתי את הנוקשות הזו. אצלי זה קשור לאיזוני שכל לב. השכל שלי מאוד פעיל ושם יושבים כול ה"צריכים" והגישות התזונתיות וברגע שכיביתי אותו והדלקתי את הלב והרחבתי אותו נכנסה לי המון גמישות. מצד שני, אני זוכרת את תחושת הקלילות, החיוניות שהייתה לי בימים הספורים שאכלתי אוכל חי בלבד. כרגע אני נמנעת ממתוקים, גם פירות, כי הם עושים לי רע. אני רוצה לכבות שוב את השכל שאומר לי שחסר לי משהו, שככה אני לא אצליח, ולהדליק את הלב שיזכיר לי את החוויות הטובות מהן ואיך זה הרגיש בגוף ואז אולי זה יצליח.
המקום הזה שלא עושה ביג דיל מכלום, אני אוהבת אותו, ובאמת אין לי גם ביג דיל בגוף מכלום, אבל זה מדרון חלקלק ואיכשהו אני יודעת שגם המודעות שלי מטשטשת יחד עם הגמישות הזו.
לחם זה לא נורא אצלי, הוא פשוט מזמין סגנון אכילה "כבד" ודחוס יותר.

בהצלחה לכולנו

מיכל, אפשר להציע לך משהו, אגב מה שסיפרת על עצמך והדברים שחשובים לך (תחושה של נינוחות, בלי נוקשות)?
לבחור לעצמך את ה"בלי סוכר" כמטרה קשה שמקפידים עליה ואת השנייה כמשהו שאת שמה בראש במודעות אבל לא מתחייבת עליו במאה אחוז.
אםאת מרגישה שבא לך ממש שבוע קל ונעים אז לכי על שתיהן. אבל אם הרבה זמן לא נפרדת ממזונות זה שניים ביחד עלול להציף את התסכול המוכר הישן והטוב.
בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה. יהיה לי כיף להיות איתך כאן בזה.

וגם... רציתי לומר עוד משהו נוגע לנוקשות. זה מאוד הגון מצדך לספר על הצד השני של יוון ועל איך שהרגשת אחרי זה מבחינה פיזית. וזה הזכיר לי לומר שהיופי בנוקשות זה שהיא לא לנצח. אם את עושה נוקשות לנצח אין לך שום סיכוי וזה בזבוז זמן אחד גדול. אני חושבת שהחוכמה במסע הזה היא לבחור להיות נוקשה רק בדבר שבו את צופה שהנוקשות תיעלם ותחליף במהירות את מקומה בקבלה נעימה. אם את בוחרת להיות נוקשה במשהו שידרוש נוקשות להרבה זמן זה סימן שעוד לא הגיע הרגע בשבילו ומוטב להניח לו.

ואני רואה בניסויים הקטנים שאני עושה בדיוק את המחקר הזה. אני מנסה להיות נוקשה במשהו לכמה ימים. אם אחרי שלושה זה נהיה לי קל ואני במצב מעולה אני יודעת שבחרתי טוב. אם אני צריכה להיות נוקשה ממש חזק גם אחרי זה סימן שזה עוד לא הזמן. זה מה שעשיתי המון זמן עם הגלוטן. כל פעם בדקתי כי ידעתי ששם הכי קשה. וזה מה שאני עושה עכשיו עם המבושל. בודקת. ולפי איך שזה יהיה אני אחליט להמשך.

היה לי חשוב להבהיר בעצם שגם אני נגד נוקשות כי זה עלול היה להישתמע אחרת ממה שכתבתי בנוגע לרווח הגדול שמחכה בצד השני שלה.

בכלל עשית לי חשק לעשות אנגליה אצלי בבית
מצוין לך, חלוקית. ואני עומדת פה ומחכה שיהיה לך חשק לעשות אנגליה אצלי בבית

ויושבות על זה גם כול מיני תבניות מחשבתיות שמקבעות אותי כמו שככה אני מביעה תשומת לב, שכול אחד אוהב משהו אחר, שהכפייה הזו תזיק להן, שאני אוהבת את החופש הזה לכן אני לא יכולה למנוע אותו מהן.
כמו שהעלינו כאן ממש עכשיו - הכל סיפורים סיפורים סיפורים. אפשר להחזיק בהם ואפשר לשחרר. לי כמעט ואין סיפורים ביחס לתזונה של התלויים בי. פשוט אוכלים מה שהכי בריא ומשתדלים שיהיה טעים וזהו. ואני גם לא עושה עניין אם לא יצא טעים. זה מאוד בשייק. הרי אין לי מתכונים אז לפעמים יוצא ירוק ממש טעים ולפעמים לא משהו. הסברתי לכל המוחים שאני לא אזרוק עכשיו שני ליטר שייק כי יצא לא משהו. אם מגעיל אז זורקים. אם רק לא מרנין אז שותים. לא אסון. זה הכל טרי ומזין ולא משהו ישן או מקולקל.
אין לי שם שום עניינים. אני לא מנסה למכור לך גישה שונה משלך כי שלך נשמעת מצוינת. אני רק מצביעה ביחד איתך על מה שהצבעת עליו בעצמך נוכח הנושא שמדובר כאן. סיפורים, אם רוצים, אפשר להחליף. לא כזה סיפור...

אבל החלק הבאמת חשוב הוא זה - אני בעצמי לא מצליחה לעמוד בתזונה כזו.
בחיים לא הייתי מאלצת את הילדים שלי לתזונה טובה יותר משלי. חלים עלינו אותם כללים. אני חושבת שחינוכית זה סופר חשוב. הביטוי של זה אצלנו הוא שיש בהחלט חריגות משיגרה, כמו שתיארתי. החריגות לא מגיעות ממני בדרך כלל, אבל מישהו מהילדים מבקש משהו הגיוני שחורג הוא כמעט תמיד יקבל אותו. לא בהכרח את הגירסה שהוא רצה אבל את הדבר הכי קרוב שלא נורא נורא מזיק וכאמור, מהחומרים הכי טובים. זה משהו שחשוב לי להנחיל לילדים שלי. שאם אוכלים משהו גרוע לפחות שיהיה איכותי. מן פרדוקס כזה

אני כותבת את זה כדי להראות שמשהו שעלול להיתפש כנורא נוקשה הוא בעצם לא. הבחירה והרצון נשמרים בו אבל לומדים שלא חייבים להביע רצון לאוכל מסוים בכל ארוחה. מתייחסים לאוכל בצורה קז'ואלית לגמרי וכאשר עולה חשק נקודתי הוא מתקבל. אפילו בשמחה. איכשהו זה נחווה בעיניי כיותר בריא להתייחס ככה לתזונה מאשר להכריז עליה כמקור לבחירות אינסופיות.

אגב, לילדים שלי יש אפס "אכילה רגשית". ממש אפס. מעולם לא היתה להם ציפייה או בקשה לאוכל מזיק בשעת רגשות חיוביים מאוד או שליליים. יכול להיות שאני חיה באשליות אבל זה היה לי נורא חשוב לנתק את השרשרת הזו כי אני עצמי גדלתי על מאה אחוז של אכילה רגשית. כל מצב רוח נגמר באוכל וזה דבר ממש מדכא אצלי.

אחרון ודי שלי לענייני ילדים - אני מאמינה בכל לבי שילדים לעולם לא יאכלו טוב יותר מההורים שלהם. אם ההורים יתאמצו, וגם יסתירו את מה שהם אוכלים, זה יכול להחזיק מעמד לתקופה מסוימת אבל לא לאורך זמן. אז בכל מקרה לא הייתי עושה שום דבר בתזונה של הילדים שלי שלא עברתי בעצמי ודאגתי שגם האיש יעבור. זה נדון לכישלון וזו רמאות ולא הוגן בכלל.

חלוקית, בהצלחה במטרת הסלט המופלאה שלך. גםאני עברתי את הדרך הזו והיום זה יושב אצלי ממש חזק. אין יום בלי סלט. וגם אני כמוך לא סובלת אותם כשהם לא טריים אבל אם לא מתבלים עד ההגשה ושומרים בקירור קל של צידנית זה מחזיק יופי. ספרי איך הולך ושיהיה לך בתאבון. מציעה להכין לך בבית דברים שווים שייכנסו פנימה. מי אמר אבוקדו ולא קיבל?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גוגוס יקרה, את חושבת שבגיל מתקדם יותר אפשר לעשות כזה שינוי, לשים בבוקר שייק ירוק, אחרי שהבנות שלי (6.5 ו-5) ניסו ואמרו שלא טעים להן להודיע שזה מה יש וזהו. או לחילופין לנתק לגמרי אכילה רגשית. אני חושבת שהיא קיימת הרבה פחות אצלן אם בכלל אבל אני תוהה איך לחזק את האמונה שלי בזה...
(חלוקית)

את חושבת שבגיל מתקדם יותר אפשר לעשות כזה שינוי, לשים בבוקר שייק ירוק, אחרי שהבנות שלי (6.5 ו-5) ניסו ואמרו שלא טעים להן להודיע שזה מה יש וזהו. או לחילופין לנתק לגמרי אכילה רגשית.
חלוקית, לא הבנתי אם זו שאלה או אמירה שמתארת את מה שאמרתי.

אני תוהה איך לחזק את האמונה שלי בזה...
במה?

סליחה, בדרך כלל אני קולטת אותך הרבה יותר מהר אבל הבוקר לא מצליח לי. מאחר ואני יכולה ללהג שעות על הנושא אני לא רוצה לעשות את זה ואז לגלות שבכלל לא הבנתי את השאלה

גוגוס, עד איזה גיל הילדים נשארים ילדים? ברור לי, למשל, זאת אוכלת יותר טוב מההורים שלך

וגם אני עכשיו אוכלת יותר טוב מההורים שלי.

הסיפורים שלך על אנגליה מרנינים.

וגם, תודה על התזכורת! כשהכנתי את סלטי הנבטים הכנתי אותם בלי מלח, והם הרגישו לי ירוקים וחיוניים יותר, ולא הבנתי למה. ואתמול נזכרתי שלא שמתי מלח, והוספתי, והסלט נהיה יותר טעים אבל פחות חיוני.

ומשתפת בשיטה שלי לוותר על מלח - לאכול בחדר אוכל צבאי. להשיג שם מלח, ממש מלח במלחייה, זו משימה קשה לפעמים. ואם אין אז אין. אוכלים בלי מלח. ואז אני התרגלתי. ויכולה פשוט לשכוח לשים מלח.

בנוגע לילדים - אני מאמינה בכנות שהם יכולים לאכול יותר טוב מההורים שלהם, כמו שילדים להורים מעשנים יכולים לא לעשן. כל עוד ברור להורים שמה שהם עושים הוא בעייתי, ומה שהם נותנים לילדים יותר טוב, זה יכול לעבוד. אני לא בטוחה שכדאי לחיות עם התפיסה הזו לאורך זמן. אבל זה קיים.
בכל מקרה, אני מאמינה שדוגמא אישית עדיפה.

בנוגע לאמיתות וחלוקית

ממליצה על עוד ספר, אולי קריאה ואולי עיון - פינוקיו יורד מהפסים של דן לסרי.

וגם - אני מאמינה שכל האמיתות השונות שיש בעולם באות במהותן מקור אחד ויחזרו לבסוף לאותו המקור. וזה שהן נראות שונות, זה רק כי אנחנו, כבנות תמותה, מוגבלות בראייתנו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שאלה מותק, שאלה. האם זה אפשרי בעינייך? אם אני אשתכנע והאמונה שלי תתחזק שאני יכולה לאכול ולהנהיג כזה יחס לאוכל בבית....אז המצב ישתנה.

גוגוס, עד איזה גיל הילדים נשארים ילדים?
אני לא יודעת לשים את האצבע על גיל אבל יש מן רגע כזה, או תקופה כזו, שבה מתפתח סוג מסוים של נפרדות שלא היה שם קודם. ואיך שלא תסובבי את זה הוא עוד לא מגיע בגיל 7

אני באה מהנחיית קבוצות ומהגישה שאומרת שהמשתתפים לא יכולים לחצות גשרים שיחידת ההנחייה טרם חצתה ואני חושבת שזה מאוד תקף למשפחות. אפשר לאלץ ילדים. זה כן. אבל זה לא רצוי. ואם זה קורה, שיש אילוץ מתמשך שהילדים בעצם לא מקבלים אותו באמת ונמצאים במצב מתמיד של כפייה אז יש לזה השלכות ואף אחת מהן לא חיובית...

חלוקית יקרה, ברור שבעיניי זה אפשרי. הבכור שלי בן 7 וזה שאחריו בן 5 ולפני חודש סובבתי להם ככה את התזונה בלי למצמץ בכלל. אבל... זה מתאים מאוד לסגנון ההורות שלי. והם מכירים את זה ולא חשבו שירדתי מהפסים אלא שאמא פשוט החליטה לזוז הלאה ועשתה להם יאללה, יאללה אז הם באים ביחד איתה. זה גם מאוד קל כי אני באמת חושבת שזה יותר טעים סלט עם עלים מסלט בלי עלים. ואת השייק הירוק היה קל לשווק כבריא יותר בצורה משמעותית. אני לא עושה בכוח דברים שאני לא מאמינה בהם במאה אחוז וקצת.
אני חושבת שלך יש גישה הרבה יותר דיאלוגית משלי לחינוך ואני בעד להשאיר אותה ולמצוא את הדרך בתוך היופי הזה להעביר רעיון כזה. אצל אחותי למשל יושבים ומדברים על דברים כאלה במטרה לשכנע לעשות התנסות משותפת והילדים שלה לרוב נענים. אני חושבת שאפשר לגלם בפנים הבטחה כללית שאם נראה אחרי כמה זמן שזה לא מתאים נערוך התאמות ושינויים. ההתאמות לא חייבות להיות חזרה אחורנית לגמרי ואז כבר הרווחתם כולכם.

דוגמה מאצלנו - בהתאם למי שאני ישר הפלתי עליהם שייקים מאוד ירוקים. הם ניסו כמה זמן ואחרי זה אמרו שזה פשוט לא טעים להם. אז הורדנו קצת את כמות הירוק והוספנו תמרים. חזרנו קצת אחורה אבל הצבע נשאר... רק בגוון שונה...
ובאופן כללי - אני מאמינה שהכל אפשרי. שהורים יכולים לקדם כל החלטה כמעט אם היא באמת מתקבלת מרצון אמיתי להיטיב עם הילדים ועם המשפחה בכלל ואם זה באמת באמת חשוב להם. אלו מהלכים שאני יוצאת אליהם לעתים רחוקות אבל כשאני יוצאת שום דבר לא יעמוד בפניי. ממש כלום. אני מניחה שגם לך יש דברים שממש חשוביםלך והצלחת להוביל בהם מהפכות במשפחה, לא משנה באיזה קצב התרחשה המהפכה. אולי את יכולה להתחבר למקומות האלה כדי לשאוב השראה.

_גוגוס, מה שהילדים שלך אוכלים זה חלום. פשוט חלום. אפילו אמא קפדנית ודכאנית ודיסיפלינרית כמוני לא מצליחה להגיע לזה. בלי לחם? לילדים?? בלי לחם?
אפשר קצת פירוט? איך הם לא רוצים את זה אצל חברים, למשל?

הלו, גיברת, מאיפה קפצת למסקנות מרחיקות הלכת האלה?_

כבר נרגעתי קצת!

יש דברים שלא נכנסים הביתה, בעיקר כדי להעביר לגביהם מסר חד משמעי, גם אם אוכלים אותם בחוץ. ממתקים וחטיפים מכל הסוגים, חלב, לחם וכאלה.
גם אצלי. עם זאת, חלב נכנס קצת, ואז רק אורגני. לחם כן נכנס. כמובן שבדרך כלל אורגני רק משיפון ומים, אבל אפילו זה לא תמיד. יש גם פיתות מקמח מלא (גם עם מינימום מרכיבים).

חלוקית יקרה, ברור שבעיניי זה אפשרי. הבכור שלי בן 7 וזה שאחריו בן 5 ולפני חודש סובבתי להם ככה את התזונה בלי למצמץ בכלל. אבל... זה מתאים מאוד לסגנון ההורות שלי. והם מכירים את זה ולא חשבו שירדתי מהפסים אלא שאמא פשוט החליטה לזוז הלאה ועשתה להם יאללה, יאללה אז הם באים ביחד איתה. זה גם מאוד קל כי אני באמת חושבת שזה יותר טעים סלט עם עלים מסלט בלי עלים. ואת השייק הירוק היה קל לשווק כבריא יותר בצורה משמעותית. אני לא עושה בכוח דברים שאני לא מאמינה בהם במאה אחוז וקצת.

גם סגנון ההורות שלי הוא לא מאוד דיאלוגי (יותר בעניין של הנהגה, פחות דיונים והתחשבות

). אבל הבת שלי מאוד מאוד בררנית באוכל. מאוד. גם אני הייתי מאז ומתמיד ככה, וזה פשוט נראה לי תורשתי. זה היה מגיל אפס. כל דבר היתה בודקת בשבע עיניים לפני שמכניסה לפה, לא שמחה להרפתקאות תזונתיות, ולא אוהבת יותר מדי ערבובים. היא בהחלט אוכלת יפה, יש לה מנגנון רעב-שובע מעולה. והיא חצי מהיום אוכלת משהו כמו אבוקדו וערימת ירקות פירות. או שקדים וכו'. אבל אין סיכוי בחיים שהיא תסכים לשייק ירוק, או לסלט עלים. היא בכלל לא מוכנה לסלט. רק לירקות חתוכים לחוד. והיא גם מאוד אוהבת להיות אחת מהחבר'ה. היא שמה לב לתפריט של החברות שלה. היא די גאה בכך שאוכלת אוכל בריא וחי בדרך כלל, היא גם כבר מקשרת את זה שהיא רזה ואתלטית עם זה שהיא לא דוחסת דגני בוקר מתוקים ותפוצ'יפס לארוחת עשר. אבל היא בהחלט רוצה ממתק כמה פעמים בשבוע (רק בחוץ).

אני באה מהנחיית קבוצות ומהגישה שאומרת שהמשתתפים לא יכולים לחצות גשרים שיחידת ההנחייה טרם חצתה ואני חושבת שזה מאוד תקף למשפחות.

מסכימה לגמרי. אני אישית לא אוכלת שום דבר שאני לא מרשה לבת שלי. היא רואה אותי מכרסמת אגוזים וסלט וטחינה וגבינת פטה וירקות אפויים. אתמול היא ראתה אותי אוכלת חתיכת חלה (היינו בארוחת ערב שלא היה בה כלום בשבילי, חוץ מקצת סלט), וזה מאוד שעשע אותה והפתיע אותה. זה חשוב מאוד. היא כן אכלה חלה ואורז לבן, כי זה מה שהוגש (ותבשיל בשר ששתינו לא אוכלות)...

בכלל, אני תמיד נדהמת מהורים שדורשים מהילדים שלהם דברים שהם לא היו יכולים לעמוד בהם: כמו גמילה בבת אחת מבקבוק/מוצץ/אמא. תמיד אני חושבת "נראה אתכם נגמלים באחת מסיגריות/לחם/קפה".

יותר בעניין של הנהגה, פחות דיונים והתחשבות
המממ... זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. כשאמרתי שאני פחות דיאלוגית מחלוקית זה היה בגלל שנראה לי שחלוקית היא מאוד

לא בגלל שאני לגמרי לא. אני דווקא מנהלת אינסוף דיונים עם הילדים שלי ומשתדלת מאוד להתחשב בהם אבל יש שני דברים שידועים אצלנו בבית: 1) אם זה משהו חשוב מאוד אז ההחלטה היא של ההורים לא משנה מה. היא תהיה מוסברת ומנומקת ותתקבל בכובד ראש אחרי שכולם השמיעו את קולם אבל ההורים מחליטים. 2) אם אין טיעונים חדשים להשמעה אז הדיון נגמר. הוא יכול להיפתח שוב כאשר יהיו טעונים חדשים אבל אני לא מוכנה לקבל לאורך זמן דיונים מעגליים שאין בהם חדש ושמתנהלים רק כי הילד מאוד מאוד רוצה משהו.
מדברים אצלנו אינסוף בבית. לפעמים יותר מדי...

אבל, כפי שתכף תראי, לא תמיד

למשל, לי לא היתה בכלל הזדמנות לגלות האם מי מילדיי בררן באוכל כי לא איפשרתי את זה. וגם היום לא למרות שהבכור שלי כנראה די בררן. תמיד הכנתי אוכל בהשתדלות אמיתית שיהיה טעים ומי שלא מצא חן בעיניו נתקל בבעיה. הרתיעה שלי משיעבוד למטבח ולאכילה גדולה כל כך עד שסירבתי להתכופף ולו במעט לתכתיבים אישיים של מי מבני הבית. מה שאני מכינה זה מה שיש וזהו.
בקשות מיוחדות אפשר להשמיע לפני שאני מכינה ומותר לבדוק מה בחרתי להיום. לפעמים אני משנה אם יש לי חומרים וזמן ולפעמים לא. וחלק מזה שרוב התפריט מאוד קבוע גם קשור לזה. אין לי כוח להמון דיונים סביב האוכל. חשוב שיהיה מזין וטעים. לא חשוב לגוון ולהתרגש, בטח לא כאשר אני צריכה להיות זו שדואגת לריגושים.

היה לי רגע אחד שייזכר לעולם כשהבכור שלי היה בן שנה וחצי...
הוא פיתח הרגל לדחות כל מה שלא בושל באותו יום. מנגנון חשוב בשביל לזכות באוכל טרי אבל לא משהו שאני תמיד יכולה לעמוד בו. הייתי אז אמא טרייה מאוד ולא שמתי לב איך בעצם כל ערב אני מוצאת את עצמי מכינה לפחות שתי ארוחות כי הוא לא רצה לאכול. יום אחד אבא שלי, שהוא פולני מאוד ואוהב לראות אנשים אוכלים וזה ממש עושה לו את זה, בא אלינו הביתה.
הוא ראה מה קורה ושאל אותי מה העניינים. עניתי שהילד פשוט לא אוכל אם אני מבשלת ממש טרי. אבא שלי אמר לי שירדתי מהפסים ושלו הוא בנעליי לא היתה לו שום בעיה שילד ילך לישון בלי ארוחת ערב אם לא נראה לו האוכל המצוין שבישלתי אתמול. אמרתי לעצמי שאם אבא שלי אומר אז מי אני הפולנייה צעצוע שאתרגש?

פתאום קלטתי שגם לי בעצם אין בעיה עם זה ושפשוט נתקעתי בלופ. מאחר וזה ילד מאוד מילולי שבגיל שנה וחצי דיבר שוטף פשוט הסברתי לו מה המצב. זה לא מצא חן בעיניו והוא בחר ללכת לישון בלי ארוחת ערב. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שזה קרה במשפחה שלנו עד... אתמול! בחיי.
הקטנה דפקה קטע על הסלט וקבעה שאם אני לא מאכילה אותה היא לא אוכלת. פתאום זה היכה בי שהרגלנו אותה שאם היא רוצה שיאכילו אותה אנחנו מאכילים אותה לא משנה מה. גם אם זה ממש לא נוח ויש משימות דחופות. וזו ילדה שאוכלת נפלא בעצמה.
סירבתי נחרצות והיא הלכה לישון בלי לאכול. אני צופה שבדומה לאחיה הגדול גם אצלה זו תהיה הפעם האחרונה שהיא חושבת שאפשר לעשות הורדות ידיים עם אמא ולנצח.

אני מניחה שיש רבים שסגנון הורות כזה מזעזע אותם ברמות על. אולי הם היו יכולים לחיות איתי ולראות עד כמה אני מאפשרת, לפעמים בצורה ממש קיצונית, זה היה מרגיע אותם. בין אם כך ובין אם אחרת הנקודה נשארת דומה - יש מהלכים ששווה להניע לא משנה כמה הם קשים ובעיניי התזונה היא אחד מאלה. ואם יום אחד כל זה יתפוצץ לי בפרצוף אני מבטיחה לשנות את דעתי וגם לשתף אחרים. בינתיים אין לי שפנים אחרים בשביל לארגן קבוצת ביקורת.

_יותר בעניין של הנהגה, פחות דיונים והתחשבות
המממ... זה לא בדיוק מה שהתכוונתי. כשאמרתי שאני פחות דיאלוגית מחלוקית זה היה בגלל שנראה לי שחלוקית היא מאוד

לא בגלל שאני לגמרי לא. אני דווקא מנהלת אינסוף דיונים עם הילדים שלי ומשתדלת מאוד להתחשב בהם_

ברור, גוגוס. גם אני משוחחת המון עם בתי, ובדרך כלל אנו מגיעות להבנות יחד לפי מה שטוב לשתינו. עם זאת, כמו שאמרת
אם זה משהו חשוב מאוד אז ההחלטה היא של ההורים לא משנה מה. היא תהיה מוסברת ומנומקת ותתקבל בכובד ראש
אני די גאה בעצמי בסך הכול שיש הנהגה ובהירות בבית, ועם זאת אני נותנת די הרבה חופש וכבוד בטוח.

בעניין האוכל, ובשאר העניינים, הסיפור עם בנך הפעוט הוא בהחלט פרדיגמטי. אני תמיד מנסה להבחין בין "פינוק" (כמו תמיד לאכול רק אוכל טרי מעכשיו), או משהו שגורם לי לחצות איזה קו הגיוני, לבין... לא יודעת איך לקרוא לזה: "נטיה טבעית" שאי אפשר באמת להטות לכיוון אחר. ונטיה באוכל נראית לי כל כך בסיסית שזה כאילו לא הוגן לכופף (ושוב, להבהיר מה שקרה עם בנך נראה לי כשייך לצד הראשון).

העניין עם המנעד של התפריט של הבת שלי ושלי הוא מאוד מעניין. שתינו טיפוסים לא מפונקים באופן עמוק. ועם זאת, שתינו לא גמישות עם אוכל באופן די קיצוני. אני, למשל, לא אוהבת ממש המון דברים. לא יכולה לסבול: חצילים, אבוקדו, בננות, גויאבות, צימוקים, תאנים, בצל חי (כולל ירוק), דבש ועוד דברים די רבים. אני ממש לא יכולה לסבול את הדברים האלה, בכל צורה. כשגדלתי, ניסיתי שוב ושוב לטעום אותם, ו... לא עזר. אוכל מאוד מבושל, או מאוד מעורבב מרתיע אותי ממש. גם שילובים שהם לא מאותו מרחב תזונתי ממש מרתיעים אותי. לפני כמה זמן בפיקניק בים חברה שלי אכלה את הפסטה כוסמין (עם שמן זית), ולצדה דלורית אפויה קלות שהבאתי, ושילבה את זה עם ממרח חומוס. חשבתי שאני אמות. נשבעת לכם. אותו דבר כשראיתי אותה שמה מיונז פיקנטי בסושי. זה הרתיע אותי מאוד. זה נראה לי כמו היבריד (ואנשים נרתעים מאוד מהיברידים).

אני פחות או יותר האשה הכי פחות מפונקת שיש, ובכל זאת, לעולם לא היה אפשרי לשכנע אותי לאכול כל מיני דברים שאני לא רוצה. זה ממש הכניס אותי למצוקה. וכך גם את הבת שלי. אז אני מנסה לא להציק לה, על אף שזה לפעמים לא נוח כשאנחנו מחוץ לבית (בדרך כלל לוקחת איתי פירות ושקדים בשבילה, וגם קרקרים).

בקיצור, לא מוצאת דרך להרחיב את המנעד התזונתי שלה.

אז אני מנסה לא להציק לה
תראי, גם אין סיבה. אם היא אוכלת דברים מזינים ומספיק מהם אז אין לך בעיה. אצלי חלק מהעניין נבע גם מגודל המשפחה. אני חושבת שלו הייתי מבשלת לשניים הייתי מוכנה לגלות הרבה יותר גמישות. אבל כשמדובר בחמישה אז רק המחשבה על גמישות מכניסה אותי למצוקה

גוגוס, את קראתא ת הדף בקשה מיוחדת של בשמת ?

יש ילדים שלא יאכלו. פשוט יוותרו על ערוחת הערב אם אין משהו שהם מסוגלים לאכול. הדף שקישרתי עליו הוא דף על ילד שפשוט לא יכול לאכול כלום חוץ מ(רשימה הולכת ומתרחבת של דברים, אבל בהתחלה מאוד קטנה).
חוץ מזה, יש עניין של רגישויות. ושל אינסטינקטים בריאים. אני למשל, מרגישה שלאכול רק טרי זה אינסטינקט בריא. אני מבינה שלא מתאפשר לחיות על פיו בחברה המודרנית, אבל ממש חבל לי על זה.

וזה לא שאני נגד הגישה שלך בהורות - היא נראית לי הגיונית. היא פשוט מוגבלת במודעות ההורים. מה עם ילד שמסרב באופן עקבי ללחם (לא בבית שלך. בבית שלך לא תהיה לו שום בעיה) ואחר כך מתברר שיש לו רגישות כלשהי? או, יותר גרוע, ילד שרגיש לרעלים המשמרים שיש ברוב האוכל המודרני? אז ההורה חושב שהוא מתעקש, כי הוא לא מוכן לאכול כלום (נניח, בית שיש בו לחמים מחיטה ריקה, חומוס תעשייתי, סלטים תעשייתיים, פסטה מחיטה ריקה, אורז ריק, בשר מורעל. נניח, הבית שאני גדלתי בו) יש גם ירקות בבית, אבל ההורים לא יחשבו להציע אותם לילד.

אז כנראה הילד יתגבר ויאכל מתישהו. אבל הפגיעה באינסטינקט שלו...

או פשוט ילד שמרגיש שהאוכל מקולקל. את הרי סיפרת בעצמך על מקרה כזה, של סלט שהילדים שלך סירבו לאכול, ואחר כך התברר שהוא מקולקל. וגל לי יש זיכרון ילדות על ארוחה שאמא שלי הכריחה אותי לאכול ואני הקאתי אחר כך.

מה היית עושה עם הילד שלך היה רגיש קצת יותר, ולכן היה מסרב בעקביות לאוכל לא טרי? אני לא מתייחסת לזה כאל פינוק.

תראי, אישה, את יודעת איך זה כשכותבים משהו באינטרנט בתגובה לשאלה מאוד ספציפית. אי אפשר לגזור מזה הרבה על התנהלות החיים עצמם ביומיום. אני לא מכירה שום הורה שיש לו כללים שטובים כל הזמן ובכלל זה אני.

ברור שבאופן כללי את צודקת אבל אני חושבת שלא במקרה שלי. ובגלל זה אני מקפידה, כהרגלי, לדבר על עצמי ולא להמליץ לאף הורה לעשות מה שאני עושה, אפילו כאשר אני מכירה מקרוב את ההורות. אני יכולה לספר על עצמי ולענות על שאלות כמיטב יכולתי אבל לא יותר מזה. כלומר, אני לא חושבת שההורות שלי היא איזו מתת אל שיש לגזור ממנה כללים רחבים שמתאימים לעוד אנשים.

נתחיל מזה שכאשר ילדים אוכלים כל כך טוב, כמו הילדים שלי, יש לי בהחלט פחות דאגות על אלרגיות ורגישויות למיניהן. זה הולך יד ביד עם זה שהילדים שלי נמצאים המון איתנו ושכל התזונה שלהם מגיעה מאיתנו. אין להם מסגרות ארוכות שעות שבהן מאכילים אותם. לזה מתווספת העובדה שאני ממש רואה אותם הרבה. כלומר, אני בעצמי מחפשת כל הזמן באופן אוטומטי איפה משהו עלול היה לגרום לתופעה פיזיולוגית או התנהגותית. זה ממש טבוע בי. יכול להיות שאני נאיבית אבל אני וודאית שלו מרכיב מזון שאני נותנת היה גורם נזק אני הייתי מבחינה בזה. בדיוק כמו שראיתי בשעתו את החלב, הקמח, הטיגון וחלק מהבשרים ועוד...
יש תקופות שבהן אחד הבנים שלי פתאום לא מגיב טוב לעגבניות. אני לא יודעת למה אבל הוא אומר את זה ואני מקשיבה. אבל את מבינה שכאשר התזונה מיטבית ואורגנית עד כמה שניתן אין הרבה משחקים פה.

מעבר לזה, כאמא שלהם אני חושבת שאני מבחינה בקלות בין המקור לרצונות שלהם, בדיוק כמו שממ אמרה על הבת שלה. כשילד שלי אוכל משהו כי אין משהו אחר אני מתבוננת בתגובות שלו. אני או האיש אוכלים איתם את כל הארוחות שלהם בלי יוצא מן הכלל. קודם כל, ברוב המקרים הם אוכלים את מה שלא רצו רגע קודם ומכריזים שזה טעים. בפעמים אחרות הם אומרים שלא טעים, כי הם כבר טיפסו על עץ, אבל מאיך שהם אוכלים ברור שכן טעים. אם אני רואה שילד שלי באמת לא מרוצה מהאוכל אני קודם כל רושמת את זה לפניי ושנית מציעה לו לבחור לעצמו ירקות או פירות ואגוזים. אני עצמי לא אכין שום תבשיל חדש ובטח לא מגוון לכל ארוחה אבל ירקות ופירות תמיד יש והילדים יודעים שבתכלס זה הכי בריא ואין לי בעיה שיחיו על זה עד שארית ימיהם.

כך שזה באמת הרבה יותר מורכב. יש את השיגרה ואת מה שרווח, ועל זה דיברתי ועל המניעים שלי (שכמו ששמת לב בחלקם אגואיסטיים ואני מרשה לעצמי להגיד את זה במסגרת הזו ולא לחפף) ויש את ההתבוננות שלי כאמא שבודקת ממש בכל רגע נתון אם זה זמן טוב להפעיל את מה שלרוב פועל או שלא.

ולגבי השאלה בסוף, מה הייתי עושה אילו – אין לי מושג. ובגלל זה אני לא משווקת שום גישה הורית שלי לאף אחד. כי אין לי ילד כזה ומעולם לא נאלצתי לבחון את העקרונות המנחים שלי לאור דברים כאלה. מה שעובד עובד בשבילי. אני כן יכולה לומר לך כאמירה כללית שבתחושה האישית שלי הורים רבים בסביבתי (כלומר, כאלה שאני מכירה אישית, לא איזשהו רוב אמורפי) מוותרים בקלות רבה מדי על עקרונות של תזונה נכונה בגלל שהיא לא מוצאת חן בעיניי הילדים שלהם. ההסבר של כולם זה שהעניין חשוב להם אבל פשוט לא עד כדי כך. אני לא מתווכחת עם זה אבל בלב אני תוהה לעצמי איך יכול להיות שמה שבונה אותנו לא יהיה חשוב עד כדי כך? באמת שקשה לי להבין את זה. לא מתוך גישה ביקורתית. בעיניי זה חשוב כמו לחגור ילד במושב בטיחות או לדאוג שהוא לא יחצה לבד כביש לפני גיל מסוים. זה החיים... לא רק לחיות אותם אלא גם איך לחיות אותם.

אני לא מתייחסת לזה כאל פינוק.
אני לא מתייחסת לשום דבר כאל פינוק. זו בכלל לא מילה שלי.
לא יודעת מי המציא את המילה המשונה הזו לתיאור התנהגויות של ילדים. לילדים יש צרכים ושום צורך הוא לא פינוק.
לפעמים אני מרגישה שזו מילה שנולדה כדי שנוכל להתעלם מחלק מהצרכים של ילדים.
אם אני מתעלמת מצורך של ילד אני לא מצדיקה את זה בשום צורה. זה אגואיסטי ולפעמים אני אגואיסטית וזהו.

לא דיברתי ממש עלייך כי ברור לי שבתזונה שלך זה לא יקרה. ואני כמובן מאמינה לך.

בנוגע למה חשוב עד כדי כך - יש גריין אחד, שרשום בו שאמונה שלמה יכולה להיות תחליף לתזונה שלמה. ואני מאמינה בזה בכנות. אגב, גם לחגור ילד בחגורת בטיחות זה חשוב מאוד אבל לא בכל מחיר. וזה הי רועי שרון, אם אני לא טועה שניהל על זה דיון מעניין.

זה לא אומר שתזונה נכונה לא חשובה. אבל לדעתי פה יש עניין של רמות. אני לא רואה הבדל עקרוני בין לאכול קצת ג'אנק להרבה ג'אנק. כך שאם הורה אוכל קצת ג'אנק קשה לו למנוע את זה מילדו.
אבל בעיקר זה בא מחוסר מודעות.
זה מחלחל.

למשל, בפעם האחרונה שאמא קנתה קמח מלא (שבו היא משתמשת בעיקר לציפוי של דגים ובשר בעת טיגון) היא קנתה אורגני. והוא יותר טעים. אולי זה ישכנע אותה לקנות אותו יותר, כי הסיבה שהיא קונה קמח מלא ולא לבן היא כי הוא טעים יותר. ויש גם קמח לבן אם היא תחליט לאפות עוגה. אני במקרים הנדירים שאופה עוגיות עושה את זה עם קמח מלא.

אגב, מבחינתי כל עוד הילד יכול לאכול פירות וירקות ואגוזים (ועלים ירוקים ונבטים) אז זה לא שאת לא נותנת לו לאכול. הוא יכול לאכול, ותמיד יש לו אלטרנטיבה ראוייה.

אגב אנגליה, אחרי שכמעט נואשתי מלמצוא אגוזים במחיר שפוי, האיש היקר מצא לי אתר שיש בו כל אגוז וממרח אגוזים שניתן להעלות על דעת בכל כמות שאבחר, כולל אופציות אורגניות.
ככל שהכמות עולה המחיר פר קילו יורד. זהו. הסתדרתי סופית. אפשר להתחיל להכין גבינות קשיו.

זה מדהים איך שהמדינה הזו העבירה את כל המסחר במזון בריא לאינטרנט. בחנויות אמיתיות אין כלום ובמקוונות יש הכל כולל כל מיני דברים שלא ידעתי על קיומם. תענוג.

איזה כייף לך!

אני במשכורת הצבאית שלי פשוט לא יכולה להרשות לעצמי לקנות את האוכל שהייתי רוצה לקנות.

בוקר טוב,
יוצאת למסע קצר שאין בו מלח בישול ואין בו בישול בכלל ובשעה מוקדמת מפסיקים לפתוח בו את המקרר.
מיכל יקרה וחלוקית יקרה, אם אתן עדיין בעניין שיהיה לכן בהצלחה. אשמח לשמוע מכן.
אם מישהי נוספת רוצה - WELCOME
שיהיה יום מקסים

נ.ב - שימו לב שאצלי יום ראשון הוא עדיין סוף שבוע כך שקלי קלות זה לא יהיה...

_וצאת למסע קצר שאין בו מלח בישול ואין בו בישול בכלל ובשעה מוקדמת מפסיקים לפתוח בו את המקרר.
מיכל יקרה וחלוקית יקרה, אם אתן עדיין בעניין שיהיה לכן בהצלחה. אשמח לשמוע מכן.
אם מישהי נוספת רוצה - WELCOME_

בהצלחה בדרכך הצודקת והאמיצה, גוגוס. כשתוכלי, עדכני.
גם אני רוצה!! גם אני!! לי היו ימים גלוטניים של: א. פחמימות גלוטניות רבות ב. אכילה די רבה של גלוטן בערב. התוצאה: עייפות, מצב רוח לא טוב, גוף נפוח.

אז אני יוצאת למסעון של שלושה ימים בלי גלוטן, ורק עם ירקות משש בערב.

.ב - שימו לב שאצלי יום ראשון הוא עדיין סוף שבוע כך שקלי קלות זה לא יהיה...
מדוע? אתם מארחים? מתארחים? הרי גם כך שניים מהילדים בבית, לא? בכל מקרה, חזקי ואמצי.

מדהים כמה אנשים יכולים לחיות בתוך עיר עירונית לגמרי ועדיין לחיות על המים. וגם אני במידה מסוימת חיה על מים.
כן
כל עיר צריכה נהר

(וכל כפר צריך נחל)

בהצלחה בדרכך הצודקת והאמיצה, גוגוס.
ממ, את מלאת פאתוס על הבוקר... מה קרה?

הצחקת אותי נורא.

אני יוצאת למסעון של שלושה ימים בלי גלוטן, ורק עם ירקות משש בערב.
מצוין לך. בהצלחה.

אתם מארחים? מתארחים? הרי גם כך שניים מהילדים בבית, לא?
אנחנו פשוט חיים במדינה נוצרית

אז ראשון הוא חופש. נכון ששניים בבית אבל איכשהו יש תחושה ברורה מאוד של מתי זה אמצע השבוע ומתי סוף. כל ההתנהלות אחרת כי אין שום דד ליין של בוקר ויש איזה רוגע נעים ואחר.

מצ'רה, בוקר טוב גם לך @}

יוצאים לעשות עם הילדים טיול על התעלה ולראות כמה רחוק היא מגיעה ולמי נגמר ראשון - לה או לנו.

בהצלחה גוגוס,
סיפרי אנגליה שלך מעוררים ערגונות ושמחות

ממ, את מלאת פאתוס על הבוקר... מה קרה?

הצחקת אותי נורא.

בימים שבהם אני כותבת לאורך שעות ועוסקת בטקסטים יותר מדי רציניים, אני מנסה לשעשע את עצמי

וזה לא מוריד כהוא זה מכך שדרכך (ואת בעצמך) צודקת ואמיצה!

ואללה, כבר הניסוי עזר לי, ונמנעתי מללעוס לחם--מה שהייתי עושה בכוח ההתמדה של הימים האחרונים. ובאמת לא נחתה עלי עייפות בינתיים.

מנגו, תודה. בדיוק הבוקר תהיתי לעצמי האם את עודך כאן. היה לנו אחלה טיול על התעלה אבל קפא לנו הטוסיק. הכל יפה בטירוף. ממש עוצר נשימה...

כבר הניסוי עזר לי, ונמנעתי מללעוס לחם--מה שהייתי עושה בכוח ההתמדה של הימים האחרונים.
הי! איזה יופי.

אם מישהי נוספת רוצה - WELCOME
אני רוצה אבל פספסתי את ההתחלה וגם אין לי זמן עכשיו לקרוא את כל מה שנכתב בשלושת הימים האחרונים בהם נעדרתי מהמחשב אז רק רפרפתי.
מצטרפת באיחור עם מטרה אפשרית אחת (בתקווה) - שלושה ימים ללא חיטה בכלל (לחם בעיקר את היתר כמעט ולא אוכלת גם ככה) מ-עכשיו.
לגבי אורז ותפ"א עוד מתלבטת מה אני רוצה מהם, להשאיר, להוריד, להפחית, אז בינתיים נעזוב אותם בשקט ללא החלטה ונראה.
כסייד אפקט למטרה הזו, מצרפת עוד מיני מטרה - להוסיף עוד ירקות לארוחות הערב. כשהשאיפה שהן יהיו בעצם בעיקר סלט גדול, כמו ארוחות הצהרים.
זהו.

בהצלחה לכולן!

גוגוס,
סיפרי אנגליה שלך מעוררים ערגונות ושמחות
לגמרי!!!

מנגו, תודה. בדיוק הבוקר תהיתי לעצמי האם את עודך כאן. היה לנו אחלה טיול על התעלה אבל קפא לנו הטוסיק. הכל יפה בטירוף. ממש עוצר נשימה...
בטח שאני כאן, הדף המועדף עליי...
תודה גוגוס, לך ולכול הכותבות. גם אם לא מגיבה מאוד נשכרת לקרוא אתכן.
לא כותבת כי משהו נתקע אצלי בכתיבה ובחיים ולכן לא מצטרפת לניסויים שלך ושל הצודקות והאמיצות האחרות (ע''ע ממ ).
בסך הכול בסדר אבל סתיו, את יודעת. מחשיך מוקדם, לאות, יותר רעבה ומתבאסת בקלות יתירה.
אבל לא שוברת כלים, לפחות זה. אוכלת סביר, יחסית לעצמי.
יש לי דפוס מוכר שחוזר על עצמו - בימים שיש לי עצירות אני נפוחה, רעבה, אוכלת בלי לחשוב ועצבנית עד שזה עובר ואז קל יותר.

סיפרי אנגליה שלך מעוררים ערגונות ושמחות
מאיפה צצו הספרים?? כמובן סיפורי אנגליה אבל אולי אולי זה סימן לבאות - אולי יום אחד תכתבי ספר על ימי אנגליה העליזים והמקפיאים?

חיבוק חם.

מאיפה צצו הספרים??
אני קראתי את זה סיפורי ועד כדי כך לא שמתי לב לטעות שכשתיקנת לא הבנתי על מה את מדברת והלכתי לראות את המקור:-).

דף מקסים. התחלתי לקרוא.

אבל המצב שאני מתארת הוא שהסלחנות והקבלה תוקעות אותך במקום. לא מאפשרות שינוי כי כל פעם שיש קושי או אי נעימות שנובעים מהשינוי או אפילו מהנסיון לשינוי ישר מנגנוני הסלחנות והקבלה מתחילים לעבוד בלהצדיק למה לא להתמודד עם הקושי, למה בעצם עדיף להשאר במצב הקודם (הנוח) ולא להתקדם למצב החדש שאפילו אם הוא טוב או מועדף הוא מאתגר או קשה מעצם החידוש שבו. ואז דורכים במקום, מתחפרים, נתקעים. זה מנגנון שאני מכירה מאד חזק מהחיים שלי. בגלל זה אני אומרת שהסלחנות מחבלת.
גוונים, דייקת אותי.
ועוד משהו -שמתי לב שאני אוכלת הרבה יותר טוב כשאני אוכלת לאט.
מטבעי אני אוכלת לאט ובאירועים או מפגשים או כשאני נסערת ובאמצע רגש עז אני שוכחת את עצמי ואוכלת מהר והרבה יותר ממה שהתכוונתי.
כשאני נזכרת לעצור לרגע את הסחרחרת הדברים חוזרים לאיזון.
זו נקודה משמעותית אצלי. לא תמיד זה אפשרי אבל האכילה המתונה,הרגועה היא עבורי מפתח להרבה דברים.

שלושה ימים ללא חיטה בכלל (לחם בעיקר את היתר כמעט ולא אוכלת גם ככה) מ-עכשיו.
בהצלחה גוונים. ספרי איך זה הולך.

מנגו, שיהיה לך שחרור נעים בגוף ובכלל.

אולי יום אחד תכתבי ספר על ימי אנגליה העליזים והמקפיאים?

מהניסיון שלי אחרי שהכל נרגע הדברים מקבלים מן רוח שגרה וכבר לא נראים יותר כמו משהו ששווה לכתוב עליו.
אגב אנגליה, הנה עוד משהו ששמתי לב אליו וממש שימח אותי - אנחנו פה לא מכורים לטלפונים הניידים שלהם ואלו שכן מכורים לאינטרנט ולא לשיחות. אני רגילה ללכת בישראל ברחוב ולשמוע את השיחות של כולם. להיכנס לסופר ולהמשיך לשמוע את השיחות של כולם. בתור לבנק או בדואר שוב, השיחות של כולם. וכולם עם העיניים במסך ולא מרימים אותן ברחוב, לא מול הולכי רגל ולא מול אופניים ולפעמים אפילו לא מול רמזור אדום. וכולם מדברים ומסמסים תוך כדי נהיגה בכל רלי רכב שהוא.
וכאן? כלום. ממש כלום. אין שיחות טלפון בשום מקום ואלו שיש הם שקטות באופן מיוחד. בתור לכניסה לבית הספר אף הורה לא מדבר בנייד. מדברים אחד עם השני. אם מישהו מקבל שיחה הוא זז הצידה מרחק ניכר כדי לא להפריע. במסדרונות בית הספר, גם כשהם עמוסים בהורים, לא שומעים אפילו צלצול אחד. ממש כלום.
ברחוב כולם מיישירים מבט ובמכוניות אף אחד לא מוריד את העיניים מהכביש.
אלוהים, כמה שזה נעים. בכל כך הרבה מובנים. ממש תענוג.

חוץ מזה מחר אני מתחילה להתנדב באופן רשמי בבית הספר ואני מחפשת עוד מקום להתנדב בו בשעות אחר הצהריים. לא תהיה לי אשרת עבודה עד ינואר 2014 לצערי כך שהמוצא השני הוא לעשות את מה שאני בעצם הכי אוהבת בעולם. להתנדב.
יש בהתנדבות משהו ממש מקסים כי אפשר ליהנות מכל הטוב שיש לעולם עבודה מסוים להציע בלי לעבור דרך אף אחד מהחסרונות. מועילים למישהו אחר, לומדים דברים חדשים ומכירים אנשים עם תחומי עניין דומים. מרכז הסיוכ המקומי כבר קורץ לי אבל למרבה האכזבה הם לא מתעסקים בכלל עם נפגעות בהליך הפלילי. האיש הציע מייד שאני ארים להם פרוייקט. לא בטוחה שיש לי כרגע כוחות לזה אבל זה עוד בהחלט עלול לקרות. האנגלים נראים לי קצת פוצים בשביל דברים חתרניים כמו שיש בישראל בתחום הזה ולא יודעת אם יש לי חשק לעשות הכל לפי הכללים כי זה לוקח אלף שנים.

תזונה - היה לי אחלה יום! מתוודה קבל עם ועדה שסידרתי את כל תזונת המשפחה כך שתתאים לתוכניותיי וביטלתי תוכניות לאכול במסעדה בתירוץ ממש קלוש שהילדה צריכה לישון מוקדם.
שתיתי לי שייק מעולה בבוקר בזמן שכולם אכלו גרנולה משובחת עם חלב אגוזים שהכנתי (סויה אורגנית כבסיס בתוספת טחינה, קצת אגבהווניל אמיתי. יאממי...). בהצריים שתיתי עוד שייק כשכולם אכלו אפונים במרק עדשים. בערב אכלתי סלט עלים עם תותים בלי טיפת מלח כשכולם אכלו סלט רגיל.
אחרי הצהריים הכנתי גבינת קשיו מעולה וטעמתי ממנה. זה היה גרם המלח היחיד להיום והוא לא הזיז לי. כלומר, לא הזיז אותי לכיוון של מזון נוסף שאני מעדיפה להימנע ממנו.
סיימתי לאכול בחמש וחצי ואני שבעה וטובת לב.

הי קוראת
ברוכה הבאה @}

גו גוגוס!

אני עמדתי במטרותיי חלקית. זה קשה להיות טבעודגנת כשלא פועלים מתוך עקרון קדוש. ואני לא צוחקת כאן, פשוט ברור לי שברגע שאני אקבל החלטה מוסרית בקשר לזה אני כבר לא אוכל לזגזג ואני לא בטוחה שאני בנויה לזה.
היה לי יום נורא נורא קשה, עמוס שעות הוראה (להיות מורה זה נורא קשה, דעו לכם) מהבוקר עד הלילה ומכיוון שהיתה לי הפסקת בית קטנה וכל מה שהיה בבית היה אורז עם חזה עוף מוקפץ שהאיש שלי הכין, אז זה מה שאכלתי. את רוב העוף זרקתי, אבל חלק ממנו אכלתי. נו שוין.

ובקשר למטרת העל השניה שלי - ובכן, זה הלך לא רע. לא אכלתי סוכר. אכלתי דבש (נא) ובננה ואנונה וכאלה מין וקשה לומר שסוכר עצמו היה חסר לי.

יאללה, משנסת למחר. תאחלו לי בהצלחה! אני מתחילה ללמוד מחר (שוב) באוניברסיטה. עושה תואר שני מוזר ותמוה כמעט כמוני.

להיות מורה זה נורא קשה, דעו לכם
אני יודעת. אבל גם נורא מספק. טוב... חלק מהזמן

לא אכלתי סוכר. אכלתי דבש (נא) ובננה ואנונה וכאלה מין וקשה לומר שסוכר עצמו היה חסר לי.
מצוין לך! חזקי ואמצי. גם מחר וגם בכלל. אולי אוזן לשמוע.

עושה תואר שני מוזר ותמוה כמעט כמוני.
? תשתפי אותנו? אני ממש סקרנית.

? תשתפי אותנו? אני ממש סקרנית.
גם אני!

אתמול עבר טוב. רק טיפונת לחם בערב. כבר קמתי יותר מצומצמת.
היום יותר מסובך. כל היום בחוץ.

מיכל וגוגוס

וגוונים, בהצלחה.

וגוגוס, כמה שאני מתחברת לעניין השקט הסלולרי. אנשים מדברים זה עם זה במקום בסלולרי--זה נפלא.

_עושה תואר שני מוזר ותמוה כמעט כמוני.
? תשתפי אותנו? אני ממש סקרנית._

תואר שני במקרא. זה לא נשמע כל כך מוזר כשאני כותבת את זה פה, אבל נראה כאילו המשפחה שלי חושבת שנפלתי על הראש וכל שאר האנשים חושבים שתקף אותי וירוס משונה שמכריח אותי ללמוד דברים לא פרקטיים בחוגים הכי קטנים באוניברסיטה.
אבל אני מתרגשת. לא למדתי כבר 6 שנים!

תואר שני במקרא. זה לא נשמע כל כך מוזר כשאני כותבת את זה פה, אבל נראה כאילו המשפחה שלי חושבת שנפלתי על הראש וכל שאר האנשים חושבים שתקף אותי וירוס משונה שמכריח אותי ללמוד דברים לא פרקטיים בחוגים הכי קטנים באוניברסיטה.

תואר שני על הטקסטים הכי חשובים שנכתבו אי פעם (או בין הכי חשוב)? על טקסטים שהשפעותיהם על העולם כולו הן אינסופיות? הכי הגיוני בעולם.

תואר שני על הטקסטים הכי חשובים שנכתבו אי פעם (או בין הכי חשוב)? על טקסטים שהשפעותיהם על העולם כולו הן אינסופיות? הכי הגיוני בעולם.
לגמרי...הכי חשובים וגם הכי יפים, לדעתי.
בהצלחה בתואר, מיכל, ובהצלחה לממ, גוונים, מיכל וגוגוס בהחלטות החדשות ( ולכול מי שלא כותבת אבל גם התחילה) .
מקווה להצטרף מתישהו עם החלטה ממוקדת משלי.

,מצטרפת. אני אחרי יום חיוני שהכיל שייק גדול, סלט, אגוזים, טחינה, פירות ובטח שכחתי עוד כמה נשנושים. זה היה יום שמרביתו בחוץ עם הרבה סידורים ו"תחנות", פחות פיתויים מבחינתי. עכשיו אני לפני יומיים של יותר בית ומקווה להצליח גם כאן. כרגע מרגישה מחוזקת ומסוגלת.

_גוגוס, את קראת את הדף בקשה מיוחדת של בשמת ?
יש ילדים שלא יאכלו. פשוט יוותרו על ארוחת הערב אם אין משהו שהם מסוגלים לאכול. הדף שקישרתי עליו הוא דף על ילד שפשוט לא יכול לאכול כלום חוץ מ(רשימה הולכת ומתרחבת של דברים, אבל בהתחלה מאוד קטנה)._

צצצ. באתי לתקן. הדף הזה הוא לא על ילד אלא על תינוק. והסיבה שהוא לא יכול היה לאכול כלום לא היתה בררנות או חוסר תיאבון אלא רגישות קשה במערכת העיכול שגרמה לו לשלשל דם מכל מזון שהגוף שלו לא יכול היה לקבל.

אוי כמה קראתי בבת אחת. עכשיו התעייפתי (-: אבל גוגוס, באתי לומר לך שלדעתי חלב סויה לא פחות גרוע מחלב פרה. ראשית, זה לא חלב - זה עיבוד טכנולוגי מודרני של פולי הסויה שאין מאחוריו שום מסורת תזונתית, ובצדק. שנית, זה עומס אסטרוגנים טבעיים שלא טוב לילדים בכלל. בין חלב צאן ובקר לחלב סויה - עדיף לדעתי חלב צאן לא מפוסטר, אם אפשר להשיג באנגליה (ייתכן שאפשר). לא סויה.
אולי כבר עדיף "חלב שקדים", שגם זה לא חלב אלא פשוט שקדים טחונים מעורבבים עם מים.
ואם כבר מדברים על "חלב", גם בדבר המתכנה "חלב אורז" לא הייתי נוגעת. עוד המצאה חסרת שחר.

ועוד מלה אחת: קראתי אותך גוגוס לגבי הרתיעה מ"שעבוד למטבח" וחשבתי לעצמי, אח כמה אנשים שונים זה מזה. הנה אני לאחרונה פשוט נהנית להכין דברים במטבח. ביומיים האחרונים הכנתי פילה מיניון לראשונה בחיי (יצא מדהים), מרק כרובית, לביבות תרד כל כך טעימות שהילדים חטפו הכל ועד שהגיע האורח שלנו לא נשאר מהן שריד (זה בסדר, הוא ממש לא חובב ירקות... ). אני כל כך שמחה מזה!

אהלן כולכן, וואו, איך משמח אותי. אני מרגישה כאן אווירה של חגיגה. אתייחס לכל אחת ואחת מאוחר יותר היום אבל בינתיים רק משהו פצפון לבשמת שהצחיקה אותי עם זה
קראתי אותך גוגוס לגבי הרתיעה מ"שעבוד למטבח" וחשבתי לעצמי, אח כמה אנשים שונים זה מזה.

בשמת יקרה, השוני המרכזי בינינו הוא בכלל לא בינינו. הוא בגיל של הילדים שלנו! זו לא תחרות גברית מסוג "למי יש יותר גדול" אבל בכל זאת... הגדול שלי קטן יותר מהקטן שלך ואחריו יש עוד שניים!
לפני הילדים אהבתי מאוד לבשל ועשיתי זאת המון. אירחתי המון אנשים לארוחות ערב ענקיות והיה תענוג בל יתואר. ואני די בטוחה שכאשר קטנתי תגיע לגיל של צעירך גם אני אכין דברים שווים בנחת, שלווה ואהבה. עד אז, אני אוהב בהרבה דרכים אחרות

אה, אז הרתיעה משעבוד למטבח היא לא עקרונית אלא זמנית.
נו, טוב, אז פשוט תנסחי אחרת... הייתי אולי אומרת שאת בעומס טוטאלי ולא נשארים לך כוחות להשקיע גם במטבח.
אולי אצלי זה קשור לגדילה של הילדים, אבל אני חושבת שיותר - לכוחות שלי. כמעט לגמרי השתקמתי. אני כבר רואה את האור בקצה המנהרה, אבל ממש מדובר בכושר פיזי שאני לא יכולה לזרז. רק צריכה להקפיד להמשיך בשיגרת פעילות גופנית שבועית כדי להמשיך ולבנות אותו. האמת שהחגים קצת חירבו לי, אבל הנה נגמרו.

נו, טוב, אז פשוט תנסחי אחרת... הייתי אולי אומרת שאת בעומס טוטאלי ולא נשארים לך כוחות להשקיע גם במטבח.
יקירתי, עם שלושת ילדיי הצפופים בגילאיהם העומס הזה נמשך כבר די הרבה שנים

אני אומרת עומס על משהו שאני רואה את הסוף שלו ושיש בו מידה אמיתית של זמניות. עשור ומעלה זה מאוד לא זמני במובן הרגיל. זו פשוט מי שאני כרגע לזמן הקרוב. ממש מרגישה שזה מבהיל אותי שכל אחד ירצה משהו אחר, לא משנה מה סיבותיו, ויצפו ממני להיעתר ועוד בנועם וחביבות שאמורים להיות שמורים להכנת אוכל, הגשתו וליווי אכילתו. אז עיגלתי את הפינה הזו.

כמעט לגמרי השתקמתי.
בשמת! איזה כיף לקרוא את זה. ממש ממש מרגש.

רק צריכה להקפיד להמשיך בשיגרת פעילות גופנית שבועית כדי להמשיך ולבנות אותו.
גם אני בעסק. אחרי חודש שלם של התעסקות בענייני אנגליה קניתי לי מזרון יוגה. זהו זה. נגמרו התירוצים. לא זזים עד שכולם... זזים

בונה על זה תרגול ראשון היום בערב.

ממ, מעולה לך שהצלחת עם הלחם ושאת מייד שמה לב לתחושה הטובה שזה נותן לך. זה כיף שדברים לא קלים מתגמלים מייד.

מיכל, תואר שני במקרא זה מוזר רק למי שחושב שלימודים צריכים להיות פרקטייםולהקנות איזה מקצוע או תעודה נחשבת. מי שיש לו שכל יודע שגם הלימודים שנראים ככה הם בעצם לא ושעולמות התעסוקה והדעת בכלל לא חייבים להיות קשורים בקשר מאוד הדוק זה לזה.
הנה משהו בשבילך - היום אחת המורות בבית הספר ניהלה את האסיפה של כל בית הספר. היא פתחה בלהגיד תודה לכל הילדים על זה שהם באים כל יום כי רק מעצם זה שהם מגיעים כבר בית הספר הופך להיות מקום שיותר נעים בו. זה הרנין לי את הלב.
ואיך זה שייך אליך? כי רק מזה שהחלטת ללמוד מקרא, ולהפגין חשק אמיתי בהשכלה רחבה נטולת אינטרסים, העולם הפך להיות מקום יותר טוב. שיהיה לך בהצלחה רבה. לימודים זה הכי כיף שיש.

מקווה להצטרף מתישהו עם החלטה ממוקדת משלי.
כולנו כאן! מתי שיבוא לך. ובינתיים, מניסיוני, רק מהמחשבות על זה שאולי מתישהו פעם כבר התזונה משתפרת. מקווה שככה יהיה גם לך.

חלוקית, זה נשמע ממש טעים ומרענן. איזה יופי. וממש שמחה שאת מרגישה מחוזקת ומסוגלת.
זה מן משפט כזה ששולח אותו מבלי לעצור שנייה לבדוק האם גם אצלי יש חלק שמרגיש ככה. חיפשתי ומצאתי. אז תודה.

לדעתי חלב סויה לא פחות גרוע מחלב פרה.
וואו, בשמת, באמת? זו אמירה ממש חריפה. גם אורגני? פעם בשבוע? זה לא משהו על בסיס יומיומי. הפתעת אותי. הולכת לקרוא קצת חומרים ולחשוב על זה.

אולי כבר עדיף "חלב שקדים", שגם זה לא חלב אלא פשוט שקדים טחונים מעורבבים עם מים.
זו גם ההעדפה שלי אבל לא תמיד יש. את מתייחסת גם לזה בחשדנות... את רואה בזה משהו מזיק? ברמה של פעם בשבוע עם גרנולה משובחת? לא אכתוב שיר הלל על החלב הזה אבל לא נראה לי מזיק בכלל.

ואם כבר מדברים על "חלב", גם בדבר המתכנה "חלב אורז" לא הייתי נוגעת. עוד המצאה חסרת שחר.
פה אני לא מופתעת ומסכימה לגמרי אבל ממקום אחר. כל מה שקשור לאכילת אורז נראה לי פשוט מופרך. זה שבמקום רחוק מכאן מצאו משהו שאפשר לגדל ולאכול בכמויות גדולות כדי לא לרעוב לא אומר שזה באמת באמת אוכל. כאמור הרבה פעמים, מסורת ארוכה של הכנת מאכל היא סימן להתמדה. לא להיותו של המאכל מזין או בריא.

יש לי מלא סיפורי אנגליה על בית הספר וזה לא קל לברור רק את אלו שקשורים לחיוניות אבל הנה מהיום בבוקר יש לי אחד כזה, שגם גרם לי לחשוב על ניצן בערגה מסוימת.
ביליתי את הבוקר בהתנדבות בבית הספר בכיתות הנמוכות. היה מקסים ביותר. שמתי לב משהו נפלא באופן שבו בנויות הכיתות.
יש שטח שמיועד לשולחנות עבודה עם כסאות ויש שטח קרוב למורה וללוח שהוא ריק (הכל עם שטיחים כמובן).
מסתבר שכל דבר שלא דורש כתיבה או משטח קשה מתנהל על הרצפה ליד המורה. אפילו כשהיא רק רוצה להדגים איך כותבים אות מסוימת היא מזמינה את כל הילדים לשבת על הטוסיק. יוצאים מזה שני דברים נהדרים. קודם כל, הילדים מבלים המון זמן על הטוסיק במקום בכסאות. מעבר לזה, הם המון בתנועה בתוך הכיתה. מהכסאות לרצפה וחזרה ועוד ועוד. נכון שכל מעבר כזה גוזל לכאורה זמן לימודים יקר אבל לא נראה שלמורה זה מפריע. זה מאפשר להם כל הזמן לחלץ עצמות ולזוז ולהיות הרבה זמן רחוק מהכסא. יש ילדים שזה ממש חובה עבורם וזה כל כך מועיל. רואים אותם בכל מעבר כזה עושים קצת יותר מאשר רק לעבור. מתהלכים, בודקים משהו במקום אחר, ניגשים לדבר עם חבר.
זה גם אומר שהם לא תקועים כל הזמן ליד אותו ילד או ילדה כי בכל מעבר הם מחליפים את החברה שסביבם. אהבתי מאוד.

עוד אחד שלא קשור לחיוניות בכלל - הלכתי עם כל בית הספר לאסיפה באולם הספורט. יש להם ערך לכל סימסטר והנוכחי הוא "חברות". דיברו על איך למנוע בריונות ואיך לעצור אותה כשהיא מתגלה. הילדים הציגו והיה שיר והכל מוצלח. בסוף הכיתה שאחראית חילקה כמות גדולה של מדליות לילדים שהפגינו התנהגות חברית או פשוט היו גורם חיובי בכיתה או בבית הספר. התלמידים הומלצו על ידי המורות. זה היה מוצלח כי ההתנהגויות עליהן קיבלו מדליות הוגדרו בצורה כל כך רחבה שהיה ברור לצופה מהצד שזו פשוט הזדמנות לתת בכל פעם להרבה ילדים הרגשה טובה ולהכיר גם בהישגים הזעירים ביותר שלהם. למשל, קיבל מדליה ילד שנכנס השנה לכיתה ו' והוא מוסלמי ולא דובר אנגלית והוא העושה כמיטב יכולתו. הייתן צריכות לראות את החיוך הגאה שלו.
אחרי זה הזמינו תלמידים לקבל את "פתק הזהב". מסתבר שיש תיבה שבה ילדים שמים פתקי זהב ומספרים על חברים שלהם שעשו מעשה ראוי לציון. המורה סיפרה לי שהתיבה הזו מפוצצת דרך קבע. כך הילדים מקבלים הכרה נעימה גם מהמורות שלהם וגם מהחברים.
קבוצה נוספת של ילדים זכתה להכרה על כתיבה, שזה נושא שבית הספר שם עליו דגש רב. ילד או ילדה מכל קבוצת גיל הוזמנו לעמוד בפני כולם ולקבל הכרה על משהו שהם כתבו ואחר כך מקריאים את זה בכיתות שלהם.
אהבתי את זה מאוד. להתחיל את השבוע עם עשרות ילדים שמקבלים תשומת לב ומחייכים כי מישהו שם לב שהם עשו משהו מיוחד וחשב לציין את זה, גם אם מדובר בדבר פעוט או כללי מאוד. עשה לי חם בלב.

איזה יופי! תספרי עוד סיפורים כאלה (-:

טוב, אם את מתעקשת

הצלצול... הצלצול במרבית בתי הספר שאני מכירה הוא סוג של אלימות לטעמי. יושבים להם הילדים ועובדים ופתאום - טראח! חור בראש שמתחזה לשיר מוכר, נעימה מוסיקלית כלשהי או פשוט טרטור. אותו דבר בסוף ההפסקה. איזו מן דרך זו להפסיק ילדים ממשחקם? זה כמו לצעוק עליהם "יאללה, יאללה, לכיתות".
והנה, בית ספר בלי צלצולים. בכלל.
את השיעור מסיימת המורה ומסבירה שהגיעה שעת ההפסקה והם יוצאים להם. לא כולם יוצאים ביחד להפסקה. בגלל שאין צלצול מחריש אוזניים כל שכבה יכולה לצאת בשעה אחרת ולחזור בשעה אחרת ולהפחית את העומס מהמגרשים ובייחוד את החיכוך בין קטנים מאוד לגדולים מאוד שעלול להיגמר בקיפוח שיטתי של הקטנים.
איך מחזירים המוני ילדים מהפסקה בזמנים שונים? יש אישה שזהו תפקידה באותו יום. היא יוצאת לחצר בכל פעם עם שני שלטים גדולים עליהם כתובים שמות הכיתות. היא נותנת מן שריקה קטנה כדי להסב את תשומת הלב של הילדים ולבדוק האם כעת כיתתם נכנסת פנימה. השריקה קצרה ולא מזיקה וכך גם נכנסות בכל פעם רק שתי כיתות פנימה ולא נוהרים מאות ילדים בבת אחת.
משהו בזה הגיוני כל כך, גם אם מטרטר קצת את אחת המורות שצריכה להזמין פנימה את כולם.
זה גם מטיל אחריות מסוימת על הילדים כי ברגע שאחד מהכיתה רואה הוא קורא לשאר החברים לבוא. יום שלם בלי לשמוע צלצול אחד שדופק בראש זו ממש הקלה ומאוד מתחשב בילדים וגם בצוות.

בנוסף, בחצר מסתובבים בתורנות ילדים עם כובע שכתוב עליו PLAYGROUND FRIEND. הם מחלקים לילדים כדורים, צלחות מעופפות ושאר אביזרים ותפקידם לדאוג שאין ילדים בודדים שאף אחד לא משחק איתם. כאשר באתי עם בכורי וישבנו בצד מייד ניגשה אלינו אחת כזו לבדוק מה העניינים. זה ריגש אותי מאוד.

עוד דבר נחמד זה שאין תורנות על המגרשים כך שבכל פעם קבוצת ילדים אחרת יכולה לשחק כדורגל או כדורסל.כולם משחקים ביחד על השערים או הסלים. אפשר לראות בו זמנית שניים או שלושה משחקי כדורגל שמתנהלים ואיכשהו כולם חיים עם זה בשלום. ילדים בני 7 מחשקים במקביל לבני 11 ואף אחד לא מתבלבל בכדור ועושים שימוש באותו שער. אין מכות ואין דחיפות והכל בסדר. זה היה לי נורא מוזר. אני רגילה שכל דבר שהוא עימות נפתר בעזרת תורות. והנה, בלי תורות, פשוט כולם צריכים להסתדר וזה עובד מעולה.

ראיתי לפני יומיים סרט על פסטיבל אוכל חי בלבד בארה"ב.
זה כל כך היה מעורר השראה..כל האנשים החיוניים והספורטיבים עם הברק בעיניים
שמייד הלכתי לקנות המון פירות טכבר יומיים אני על 95 אחוז חי שוב וזה מרגיש כמו גן עדן!!!! אין את עייפות הצהריים ובלילה ממש הכרחתי את עצמי ללכת לישון
אין אין על ההיי הזה!
וואו איך הייתי רוצה להגיע לפסטיבל הזה... ולפחות הצלחתי לשחרר את כולנו מעניין ארוחת ערב. בערב אוכלים קצת פירות וזהו! איזו הקלה...

_לדעתי חלב סויה לא פחות גרוע מחלב פרה.
וו_
ממממ. לא בטוחה. בחלב פרה רגיל יש צואה ומוגלה (קוראים לזה תאים סומטיים על מנת לבלבל את האוייב אבל אתן מוזמנות לגגל את זה.
שלא לדבר על הורמונים ואנטיביוטיקה ועוד לא דיברנו על זה שזה חלב שנגזל באלימות רבה כך שמשהו בריא לא יכול לצאת מזה.. גם אם זה אורגני.
לגבי חלב סויה - יש שמועות שתאגידי החלב מימנו את כל המחקרים נגד סויה. אני כעיקרון ממעטת אבל אם כבר זה מהווה תחליף מוסרי יותר אם בא לי להתנחם...

כבר יומיים אני על 95 אחוז חי שוב וזה מרגיש כמו גן עדן!!!! אין את עייפות הצהריים ובלילה ממש הכרחתי את עצמי ללכת לישון/ אין אין על ההיי הזה!
יייהההההאאאא! איז יופי לשמוע. מעורר השראה.
רוצה לצרף לינק לסרט?

ומה איתי? יום שני של 100% חיוני!
בלי מלח בכלל. בלי שאריות מבושלות של הילדים. בלי אוכל אחרי השקיעה (שאצלנו מגיעה מאוד מוקדם...).
אני מקפידה מאוד לצ'פר בהרבה שומנים בריאים כי חורף ואני לא רוצה שהגוף שלי יהיה רעב. הרבה אגוזים ואבוקדו בשל ונהדר.
אם אני רעבה פתאום בערב אני אוכלת קומץ קטן של אגוזים או כמה חתיכות פרי מיובש אורגני. זה מן רעב קטן כזה וזה מן נשנוש לא ארוחה כזה

התוצר המיידי - מכנסיים רופפים במותן. אחרי החודש הראשון באנגליה אני שמחה להיפרד מהתוספת המיותרת.

באתי גם לספר ש:

היה כיף בבית ספר ותודה לכן שהבנתן.
היום היה העתק מושלם של אתמול.
נורא מעניין פה ומלא חיים.
אני מרגישה נורא חזקה ותוהה אם לא להוסיף עוד משהו כשאני על הגל.

יופי, מיכל, יופי יופי יופי לך! על הכל.
מה מתחשק לך להוסיף?

גוגוס, כ-ל הסיפורים שלך, ממזון בלי מלח ועד צלצולי בית ספר כל כך כייפים ומעוררי השראה!
בקיצור - עודדדדדדדדדד (-:

לי היה יום מוצלח בגדול, אבל עדיין לא מושלם.
בטעות (?) אכלתי מן מאפה מלוח אמנם קטן אבל בצקי לגמרי וגם חופן סוכריות M&Ms (מביך אבל זו האמת. פעם הייתי מכורה לממתק הזה. עדיין קשה לי לעמוד בפניו כשאני נתקלת בו. והיום נתקלתי. אני משתדלת לא להתפתות לזה אבל עדיין יש מעידות).
חוץ מזה היה אחלה יום, המון המון ירקות בצורות שונות (סלט חי לצהרים, מרק ירקות, תרד מאודה, אבוקדו מעוך לערב, בין לבין ירקות חתוכים) ועוד קצת חלבון (מעט סרדינים וביצה קשה אחת) סך הכל אני מרוצה ומקווה שמחר יהיה אפילו טוב יותר.
הדף והחוויות של כולן כאן עוזרים לי (-:

תואר שני במקרא.
אני מכירה מישהי שעושה דוקטורט במקרא! (לא בתל אביב)
זה לא מוזר, זה נפלא! גם אני שקלתי לעשות את התואר הזה, כי למדתי קורס אחד עם יאירה אמית והתלהבתי אבל בסוף עשיתי תואר אחר, אזוטרי לא פחות.
אני דוקא אוהבת את זה שאני נמשכת לתחומים לא פופולריים, אני חשה מן גאוות יחידה כזו, של זן נכחד.
אני סולדת מהמגמה של ימינו לבחור מקצוע ותחום התמחות לא לפי ענין אלא על פי צרכי השוק ומידת הפרקטיות.

רק מזה שהחלטת ללמוד מקרא, ולהפגין חשק אמיתי בהשכלה רחבה נטולת אינטרסים, העולם הפך להיות מקום יותר טוב. שיהיה לך בהצלחה רבה. לימודים זה הכי כיף שיש.
לגמרי!

חוץ מזה היה אחלה יום... אני מרוצה ומקווה שמחר יהיה אפילו טוב יותר.
איזה כיף, גוונים. וברור שמחר יהיה אפילו טוב יותר.
גילוי נאות - גם אני חובבת עבר של M&M... ויש לי אחות שעדיין מבקשת להביא לה חבילות גדולות להחריד מהדיוטי פרי של הקטנים האלה.

אגב, היום שלי נגמר בלא שינוי, וזאת למרות שגיליתי בערב המאוחר שיושב עלי משהו כבד מאוד ולא מעט עצבים שחיכו להתפרץ. אז למרות שהם היו שם התזונה היתה מופלאה וגם אחרי ששחררתי את זה היא נשארה כזו. האיש שאל מהמטבח האם להביא לי איזה חופן פירות יבשים ואמרתי לא.
חוץ מזה, קראתי את רחל טלשיר מראיינת את אופק. הרגשות שלי כלפי אופק מעורבים מאוד אבל דבר אחד ייאמר לזכותו - הוא תמיד מעורר בי השראה להיות טובה יותר אל עצמי. הוא מצוטט שם אומר משהו שאני חוזרת ואומרת כל הזמן וזה היה נחמד לראות ורסיה של עצמי דרכו.
ככה הוא מסביר את הסיבה שלו לבחירה בתזונה טבעונאית (מילה שלו) - "מה אני עושה אם אני רוצה שיהיה לי מספיק כוח לממש את ייעודי בעולם, להתמודד עם אתגרים, לאהוב עד הסוף, לטפס על עצים, לחצות אגמים, לברר את האמת? ואיך אני עושה את כל זה בלי לרמות עם סמים כמו קפה או ניקוטין או אלכוהול ולשלם על זה ביוקר מאוחר יותר?"

כששואלים אותי אני אומרת שכאשר אני אוכלת חיוני אני מרגישה שאני מסוגלת בכל רגע, ובטח שמייד אחרי ארוחה, לכבוש איזה הר. כשאני אוכלת אחרת אני לא רוצה לכבוש שום הר אחרי הארוחה ובטח שלא יכולה.
נעים לי שאין תנודות של עייפות וחולשה אחרי ארוחות. זה כאילו שהמזון משתלב בחיים ומזרים אותם במקום להאט או לעכב אותם.

טוב. אני רוצה דיוק בתזונה. לגמרי לא נתנה לי תחושת חיות. להיפך, את היום גמרתי עם כאב ראש ועייפות מאוד גדולה והתמוטטתי. לדעתי, לא שתיתי מספיק מים וגם לא הוספתי מספיק שומנים. אני גם מכינה יותר מידי שייק. לא מצליחה להכין פחות. ואז אני מסתובבת איתו, אבל הוא לא מחליף מים ויצא שלא שתיתי מספיק. אני רוצה לשתות כוס אחרי שאני מכינה אולי עוד קצת עם יבוא לי וזהו. מה הכמות שמספיקה לכוס וחצי נגיד? מה אתן שמות בפנים?
לסוף היום, לפני ההתמוטטות הגעתי לא מאוזנת בכלל. אכלתי מעט סלט וגם מעט ירקות מאודים קלות ממש קלות, בטעות. תכננתי יותר אבל המכשיר אידוי היה גדול מהסיר וככה יצא, לשמחתי עם מעט טופו. לא שינה משהו.
תחושת החיות בכלל לא מורגשת. לא מרגישה שיכולה לכבוש משהו, להיפך, מסתובבת עם אי נוחות פיזית. במרק הכתום לא רציתי לגעת. אכלתי גם יותר מידי פירות מכשרציתי. הגעתי פעמיים לסוג של חולשה ומיד לקחתי 3 תמרים לחים. הייתי מעדיפה להימנע. הנטייה והרצון הטבעי הוא לאכול חי לא מתוק. המימוש של זה מאתגר אותי.

ועוד משהו שהקשה עלי היום הוא המבחר המדולדל של מה שהיה לי בבית. המשלוח שלנו מגיע מחר. וגם איכשהו, העלים שאני מקבלת מגיעים כבר במצב שברירי. הבייביז לדוג' איך אתן שומרות עלים ירוקים וחסות שיהיו כייפיים גם למשך השבוע?