החיוניות שלי חלק ראשון

[אורי_יורמן*]

אני אוהב לאחרונה לשים הרבה שומר
שימי לב שבקרוב יתחילו לצוץ חוביזות ונבטי בר בכל מקום

[אורי_יורמן*]

אני כבר שנים לא מצליח למצוא את האיזון של "אכול [רק] כשאתה רעב, שתה [רק] כשאתה צמא".. מתנדנד בין אכילה מופרזת בכל רגע פנוי, לבין להרעיב את עצמי תוך חיפוש אחר תחושות הגוף.
המצבים היחידים בהם אני אוכל פחות, הם כשאני עסוק במשהו אחר. לפעמים נראה לי שלעבוד מחוץ לבית, או בכלל שהיה במקומות עם פחות אוכל זמין, עוזר לי לפתח הרגלי אכילה אחרים.

[יעלפו_מהמושב*]

בימים האחרונים יש לי דחף (כמעט) בלתי נשלט לשתות שוקו בשקית. גם לזה נותנים פרשנות פה? כי אני תוהה האם העובדה שאני מניקה מסביב לשעון היא היא זו שגורמת לי לחשוק דווקא בשוקו בשקית . המממ....

[יעלפו_מהמושב*]

המצבים היחידים בהם אני אוכל פחות, הם כשאני עסוק במשהו אחר
מזדהה לחלוטין (אורי, בטח לא יצא לך, אבל במקרה שלי זה היה- כך תרדי למשקל נמוך מזה בו התחלת את ההריון, חודש אחרי הלידה).
מה שכתבת העלה אצלי המון מחשבות. שליטה עצמית זה נושא שמעסיק אותי לא מעט.

[גוגוס*]

לפעמים נראה לי שלעבוד מחוץ לבית, או בכלל שהיה במקומות עם פחות אוכל זמין, עוזר לי לפתח הרגלי אכילה אחרים.
אני הפוכה. כשאין אוכל מזין אני אוכלת משהו אחר בתירוץ שאין אוכל מזין בסביבה.
כשמתחשק לי להיות ילדה טובה אני מכינה לי קופסה מלאת כל טוב מהבית.
אם אין קופסה יהיה משהו אחר אבל להישאר רעבה או פשוט "לשכוח לאכול" זה לגמרי לגמרי מחוץ לתחום האפשרויות שלי.
ואגב זה... אם אני מתקרבת לרעב זה לבטח ייגמר בלוכל כלשהו. אני צריכה לאכול כשהמחשבה על רעב עוברת לי בראש.
אם אני אחכה לו שבאמת יגיע הוא כבר יביא איתו חשקים למזון שרחוק מחיוניות ואני גם אוכל אותם.

[גוגוס*]

אני תוהה האם העובדה שאני מניקה מסביב לשעון היא היא זו שגורמת לי לחשוק דווקא בשוקו בשקית . המממ....
הו, זה ברור כשמש. והנה לך גם פתרון: גשי אל מכשיר הויטמיקס שלך, הכיני לעצמך חלב שקדים בתוספת בננה, מזגי לתוך שקית, חוררי את הקצה ושתי בהנאה.

• את הטקסט הנ"ל יש לקרוא בחיתוך הדיבור של בתיה עוזיאל וגם לשלב כמה פעמים במקומות המתאימים "במקרה הכינותי מראש"

[גוגוס*]

שליטה עצמית זה נושא שמעסיק אותי לא מעט.
גם אותי. רוצה לדבר על זה?

[יעלפו_מהמושב*]

את הטקסט הנ"ל יש לקרוא בחיתוך הדיבור של בתיה עוזיאל
LOL . ברצינות, נראה לך שזה קשור? כי אני הרגשתי קצת מפגרת כשהמחשבה הזו התעקשה לצוץ בראשי...


רוצה לדבר על זה?
ברור. רק לא בטוחה איפה מתחילים (אחת המורות שלי פעם תפסה ילד לועס מסטיק בשיעור, היא השתגעה קלות וצעקה עליו- זה מתחיל בלעיסת מסטיק, ונגמר ברצח ראש ממשלה! ככה בערך אני מרגישה לגבי שליטה עצמית- זה מתחיל בלעיסת מסטיק/כרסום וופל/לעיסת פיצה ומי יודע כמה רחוק זה נגמר).

כל הזמן מדברים איתנו, בתואר ההוא בפסיכולוגיה, על אשליית השליטה. כמה נואשות אנחנו זקוקים לצורך הזה, וכמה אנחנו נרתעים (או מתקשים להתמודד עם) כל מה שעלול לאיים עליו (נגיד מוות, נגיד דברים שמזכירים לנו שאנחנו בני תמותה כמו אוכל). ולפעמים, כשאני שמה לב לצורך שלי בשליטה, ולפער שבין הצורך הזה לבין היכולת שלי לשלוט בדברים (נניח, באינספור הבדיקות שעוברים במהלך הריון) אני מנסה להרפות. אבל באופן כללי העולם המודרני ממש צועק לנו- אתם יכולים לשלוט, במה אתם אוכלים, במה אתם חושבים, בהווה שיוביל אתכם לעתיד שאתם שואפים אליו. ולפעמים, זאת אומרת, עכשיו, אני מרגישה שזו אשליה רצינית.

אני מבלבלת ומבולבלת. אז עד כאן לעכשיו.

[גוונים*]

_כשמתחשק לי להיות ילדה טובה אני מכינה לי קופסה מלאת כל טוב מהבית.
אם אין קופסה יהיה משהו אחר אבל להישאר רעבה או פשוט "לשכוח לאכול" זה לגמרי לגמרי מחוץ לתחום האפשרויות שלי._
גם שלי, גם אני בדיוק פשוט בול ככה.

_ואגב זה... אם אני מתקרבת לרעב זה לבטח ייגמר בלוכל כלשהו. אני צריכה לאכול כשהמחשבה על רעב עוברת לי בראש.
אם אני אחכה לו שבאמת יגיע הוא כבר יביא איתו חשקים למזון שרחוק מחיוניות ואני גם אוכל אותם._
וואלה, גם זה כל כך נכון מבחינתי, אבל אני כל כך רחוקה משם. כל כך לא מצליחה לאכול מיד כשהמחשבה על רעב עוברת לי בראש.
כי רוב המקרים זה הרי קורה לא בדיוק ברגע שבו אני גם ליד המקרר וגם יש לי את הזמן להתעסק בהכנה של משהו. לרוב כן משתדלת שיהיה לי במקרר משהו זמין כדי להפחית נזקים (בזמן האחרון זה אבוקדו) אבל עדיין קורה שהרבה יותר מדי פעמים אני מגיעה למצב הזה (אתמול אפילו קניתי פסק זמן, בעוונותיי, לא קרה לי כבר חודשים על חודשים...)

תודה על הניסוח הבהיר והמדייק.

[גוגוס*]

ניצן, הרשימה ממשיכה - שני מאפינס שוקולד. מאתמול בערב! כמה מהר שוכחים...

[גוגוס*]

תודה על הניסוח הבהיר והמדייק.
בבקשה.

יעל, שלך ארוך יותר אז כשיהיה יותר פנאי. אבל בגדול - נתחיל מהזדהות עמוקה. ממש עמוקה...

[בשמת_א*]

טוב, צ'מעי, אני אפתח בזה שאגיד לך שאשכרה שלחתי את (רגע, כתבתי "בעלי", חייבת למחוק ולתקן) האיש לקנות 4 מעדן הגולן.
ממש ככה.
כל אחד קיבל אחד.
אז אכלתי את שלי. רגע של נוסטלגיה.
איזנתי עם המון שום (שום מייבש, מוצרי חלב עושים לי ליחה שחבל"ז).
לא נגעתי בלחם.
לא נגעתי בלחם.
לא נגעתי בלחם.
הייתי אתמול בשיעור אחרון של הקורס, כל אחד הביא משהו לאכול. אני הבאתי פירות ושקדים בתור הארוחה האולטימטיבית שלי. כמה הביאו חומוס (כמה דרכים להכליל חומוס באוכל!) ואני אכלתי אותו בלי לגעת בלחם או בפיתות שהיו שם.
ובאתי הביתה והיתה ארוחת ערב. אז נכון שאכלתי גבינה לבנה (ושום טרי פרוס) עם הסלט, ומעדן הגולן אחד, אבל לא נגעתי בלחם.
כי הלחם, ממש רע לי. כשאני אוכלת לחם, אני קמה למחרת כל כך מפורקת ואלרגית, שלוקח שלושה ימים להתנקות מזה (בדקתי. שלושה).
איך הייתי מרוצה מעצמי.
וכן, גם מזה שאכלתי מעדן הגולן אחד.

כמו שניצן אומרת: עוף עדיף על גלוטן.
גם אצלי, מוצרי חלב עדיפים על גלוטן.
יש מידרג, לא כל הזבל אותו דבר. ועוף, אגב, לא טוב לי. הבנתי את זה סופית בקורס. נפל לי האסימון למה הוא לא טוב לי (ענייני מזג, מרה ויסוד, תעזבו)(לא מפני שלא שווה לשאול, רק מפני שאין לי כוחות להסביר). אני צריכה דגים, אבל לאזן אותם בחריף, בשום ובחמאה. או בשילוב שווה ערך.

[גוגוס*]

נתחיל משתי תובנות מהיום הזה עד כה:
1) יש בהחלט מדרג של זבל ויש גם מדרג של התמכרויות. היום הבנתי שהתגובה שלי לסוכר שונה מאוד מהתגובה לגלוטן. הגלוטן מרגיש כמו התמכרות. מעט מוביל להרבה בזמן קצר מאוד. הסוכר לעומתו מסתפק במעט. אין אצלי תגובה של מדרון חלקלק או מחוספס לסוכר. טוב לדעת.
2) מצאתי עוד חסימה לרעיון של "אכילה לפי החשק" - איכות הפירות והירקות. היום התחשק לי פלפל. מאורע נדיר ביותר שהתרחש בפעם האחרונה לפני... אין לי מושג. מזמן. היום פתאום בא לי. פתחתי את המקרר (תקלה מספר 1), הסתכלתי על הפלפלים האורגניים היפים שלי ומייד חשתי בפה את טעם הפלסטיק שלהם. אולי הם מחוץ לעונה ואולי סתם גודלו אורגני אבל בלי נשמה. בכל אופן, זה בהחלט חסם לי את החשק ולקחתי בננה. לפירות קל יותר לסלוח על איכות נמוכה כי הם בכל מקרה מתוקים ואני אוהבת מתוק. לירקות קשה הרבה יותר לסלוח וכך החשק אליהם נזנח. מסכנים הירקות...

[גוגוס*]

_לא נגעתי בלחם.
לא נגעתי בלחם.
לא נגעתי בלחם._

בשמת, מתחשק לי להגיד "כל הכבוד" וגם "איזה יופי". זה מרגיש לך טוב? זה נשמע קצת כמו סיום של מאבק.
אצלי מאבקים משמחים ברגע הניצחון ואחר כך עולה תחושת ריקנות קלה, לפעמים זה משהו שאפילו מרגיש קצת כמו דיכאון. אולי בגלל שאני בעצם מאבקת בעצמי.
מעניין איך זה אצלך ואצל אחרים.

מפרגנת לך מכל הלב על מעדן הגולן. רגע היסטורי קטן, אה?

[גוגוס*]

_כל כך לא מצליחה לאכול מיד כשהמחשבה על רעב עוברת לי בראש.
כי רוב המקרים זה הרי קורה לא בדיוק ברגע שבו אני גם ליד המקרר וגם יש לי את הזמן להתעסק בהכנה של משהו._
גוונים , זה היתרון של אכילה חיונית. אין סיבה להתעסק בהכנה של משהו. לוקחים ליד את הפרי או הירק שהכי קל להגיש לפה וזהו.
בגלל זה אני אוכלת כל כך הרבה בננות. שילוב של טעים עם מינימום התעסקות.
כל זמן שניסיתי לאכול מגוון הייתי גם אני עסוקה בלהכין. בעיקר סלט. וזה הוביל לתסכול ולמזון גרוע בגלל חוסר החשק.
ברגע ששחררתי את זה הוסר המכשול של ההתעסקות ונשאר רק לקחת מהשיש ולאכול.
לפעמים אני מרגישה שאפילו לקלף או להוציא גרעינים אין לי כוח. עצלות קשה.
זה בדרך כלל מתכון בטוח לאכילת בננה.

[גוגוס*]

יעל, יעל. קראתי אותך ואני מעלה אסוציאטיבית את המחשבות שלי בנושא.
אני מבינה היטב את מה שאת רואה כאשליית שליטה אבל אני באמת מאמינה שיש לנו שליטה.
המון שליטה על המון דברים. פשוט לא על הכל.
ולכן כאשר מחליטים לשחרר אפשר לשחרר חלק. את החלק שבו אנחנו זוכרים שיש גם הפתעות ואי וודאות וכו'.
אין פה שחור ולבן, כן/לא שליטה. יש מורכבות אמיתית ובתוכה יש אפשרות סבירה שלאנשים מסוימים ששליטה חשובה שלהם יש אכן מידה רבה של שליטה בחיים שלהם.

כמוני כמוך והיום, אחרי מחשבה רבה בנושא, אני מקבלת את עצמי באהבה, בעיקר על רקע היתרונות העצומים שיש לשליטה בשבילי .
גדלתי במשפחה שבה שליטה בנסיבות החיים היא ממש עיקרון מנחה.
ההורים שלי היו יוצאים לכל מקום המון זמן לפני שהיה צריך להגיע כי אולי יקרה משהו בדרך והם לא רוצים לאחר.
ואם הם הגיעו לפני הזמן (נגיד... כל פעם) הם פשוט ישבו וחיכו באוטו עד שהגיע הזמן להיכנס.
כל אפשרות של עיכוב חלפה במוחם וחלקן היו הזויות עד שצחוק פרוע היה מחויב המציאות.
כל יציאה מהבית ליותר מכמה שעות חייבה הכנת רשימה מפורטת של כל מה שצריך לקחת ועליה סומנו בוי כל הדברים שנארזו.
רק לא לשכוח רק לא לשכוח רק לא לשכוח.
כל יציאה לטיול גררה הכנת מפות, טלפונים לחירום, כתובות מדוייקות, תכנון מדוקדק של כל דקה מדקות היום ואפילו... עדכון הצוואה.
וזה רק קצה הקרחון, בחיי.
למה אני משתפת בזה? כי אני רואה את השורשים החזקים של זה בחיים שלי, מבינה שלברוח מזה ולהיות אחרת ידרוש כמות עצומה של משאבים, ויודעת שחלק גדול מהטוב שהוא מנת חלקי נוצר בזכות התכונה הזו.
יכול להיות שבלעדיה היה אפילו עוד יותר טוב אבל הנטיה שלי היא לשמוח בחלקי במקום להסתכל על מה היה קורה אילו.

ולאן כל זה מוביל אותי? לניסיון כן לשחרר שליטה במקומות נקודתיים שבהם זה פתאום חשוב לי במקום לראות את השליטה כסוגיה מהותית בחיים שלי שדורשת שינוי ענק ולכן מאיימת עלי.
במקום להיכנס לשיתוק מהאיום אני משחררת מעט פה ומעט שם ומי יודע, אולי בעוד פרק זמן מסוים יסתבר שאני כולי יותר משוחררת מהשליטה ואולי יתברר שפשוט נהניתי משחרורי שליטה נקודתיים ושזה היה כיף.
אני אמשיך לחשוב על זה.

[גוגוס*]

אצלי מאבקים משמחים ברגע הניצחון ואחר כך עולה תחושת ריקנות קלה, לפעמים זה משהו שאפילו מרגיש קצת כמו דיכאון. אולי בגלל שאני בעצם נאבקת בעצמי.
מזכיר לי שהבן שלי קיבל הצעה לשחק באיזה משחק קרב ואמר לחבר שהציע שלא כדאי שהם יעשו קרב כי אם יש קרב אז אין שלום.
כמה פשוט...
זה מחביא בתוכו את התובנה הפשוטה ששלום הוא לא תוצר של סיום הקרב. הוא פשוט משהו אחר. יש לו איכות אחרת.

[ניצן_אמ*]

_ניצן, האלצהיימר (הדחקה?) כבר מכה בי. שכחתי שבאיזה ערב יצאנו "לשתות" והיין ליווה את עצמו במאפה עם שם מגניב ביותר שהוא סוג של תחפושת ל...
את יושבת?
פיצה.
ביקשת ג'יפה - קיבלת. לכי תדעי מה יצוץ בהמשך היום._
את גדולה. (סליחה על המחמאות. תחליקי. )

[ניצן_אמ*]

רק רציתי להגיד לך שאשה חכמה (בטירוף) כיוונה אותי להבנה שאני יודעת לסמן את המטרות, לצייר את התמונה היפה יותר, לשאוף אליה, והרבה פעמים, גם להגיע ולעשות דברים. זה כרוך בזה שאני מה שקוראים "מפונקת" שזה אומר שאני לא מוכנה להסתפק בדברים שאחרים כן (לדוגמה, אתמול ראיתי שתי אמהות מבסוטות אש, מדברות על סיגריה בכניסה לבניין, מחוץ לו, על הרחוב. על "רחבה" של 2X2 היו שני הפעוטות שלהם עם תלתאופנים, ורעש, וזיהום אויר, וסיגריות, ואורות נאון, ובלי מילימטר טבע.) התלבטתי. מצד אחד, בחיים לא הייתי יכולה לחיות ככה בסיפוק ובמבסוטיות שהן היו, מצד שני, וואלה, מקנאת ביכולת להעלים עין מה"חליקות" ולהנות מהרגע עדדדד הסוף. אז אפשר להתפלסף עד מחר על זה שאני, לצערי ולשמחתי, לא במקום שיכול להסתפק בכל כך מעט הזה, כי אני רואה אותו בדיוק כמו שהוא... ואני חותרת בהמון אנרגיה לשינוי עמוק בהמון רמות. וזה יקרה, וזה יהיה, וזה בקרוב. סבבה? אבל עדיין יש את זה שאני לא יכולה לצאת ככה עם הילדים לרחוב העירוני ולהיות בסבבה כשזה מה שיש סביבי. לא יכולה.

את יכולה לקחת מזה איזה מוסר השכל שבא לך, אבל נראה לי שאני מכוונת קצת למשהו שאמרתי כבר פעם - אם כבר אכלת פיצה? אל תסתירי, כי את מסתירה את זה מעצמך. אם את כבר אוכלת פיצה - חווי אותה עד הסוף, היהני ממנה עד הסוף, לקקי את השפתיים וטיפחי לעצמך על הבטן. לא חבל לא להיות נוכחת במאה אחוז כשאת כבר "חוטאת"?
<זו תמונה יפה. אם מדבר אלייך, ואת יכולה בכיף, אז בכיף. אם לא, אז פשוט לא. זה שמישהו יודע לצייר תמונות יפות לא אומר שצריך להתאבד עליהן, או שהוא מצליח לעמוד בזה בעצמו. >

[גוגוס*]

הו, ניצן, אני לגמרי שם. יודעת ליהנות עד הסוף, גם מהחטאים הכי גדולים, וגם לצייר את התמונה היפה כשהדברים עקומים.
ואני מציירת תוך כדי מודעות מלאה למה שחסר ומה שפגום ועדיין נהנית מאוד.
אצלי ביקורת, על עצמי או על המצב, מנותקת מהיכולת ליהנות. ככה זה עובד אצלי.

ההסתרה היא עניין אחר. במנגנון שלי יש הפרדה גדולה בין מה שמתוכנן למה שלא.
ההסתרה שמורה למה שלא מתוכנן. מה שכאילו נופל עלי. מה שאני מרגישה שקורה לי בלי שליטה.
שם אני מתקשה מאוד ליהנות.
היכן שאני מתכננת יש הנאה עצומה. אולי כי גם היא מתוכננת
למשל, המעדן דמוי הפיצה שאכלתי היה מתוכנן ובשליטה והרגיש מעולה. אכלתי אותו עם בן הזוג שאף פעם לא מטיף לשום דבר ולא מבקר וזה היה תענוג.
את המאפינס אכלתי בלי שליטה כי הם היו על השולחן וכבר הייתי עצבנית. אכלתי בביסים גדולים וניקיתי מהר את הצלחת.
מעניין שאת שניהם הדחקתי למרות שמאחד נהניתי וחגגתי ומהשני ממש נגעלתי.

[גוגוס*]

מציינת תופעה משונה מאוד, אגב שחרור ושליטה -
מאז ששחררתי את ה"לא" שלי בחזרה לכתב (אבל אני עדיין מקפידה לבחון כל אחד מהם אם ניתן להחליף במשהו אחר, רך יותר) הרבה יותר קל לי לשים אליו לב במציאות.
למשל, מול הילדים, פתאום אני בוחנת כל "לא". אפילו את הפשוטים ביותר שבכלל לא נובעים מאיסורים ושליטה.
ממש משתדלת שהמילה הזו תהיה פחות נוכחת בדיבור שלי אליהם.
וזה עובד ממש יפה מאז השחרור הזה של הבלוג.
מעניין למה.

[קוראת_בשקט*]

ומעירה (אנא מיחקו אם לא מתאים)
לגבי שליטה - נדמה לי שבמגוון האוכל שבו אנו מוקפים היום יש מלכודת גדולה. אני אסביר דרך דוגמאות קיצון:
כשאוכלים אוכל אמיתי (כל אחד והגדרותיו הוא), שליטה היא מיותרת, כי יש פשוט רעב ושובע. רעבים - אוכלים סלט, טחינה, משהו מקמח מלא ליד. אחרי חצי צלחת, או צלחת או שתי צלחות שובעים, וזהו. אם היה נורא טעים ואכלנו יותר מידי, יקח לנו יותר זמן להיות רעבים שוב, ואולי אפילו לא נרצה לאכול יותר היום.
כשאוכלים אוכל מעובד - נניח איזה חטיף שבא משקית. לא מתחילים לאכול אותו כשרעבים, ולא מפסיקים כששובעים, כי לא שובעים ממנו. או שרוצים עוד (ואז נכנס עניין השליטה), או שמגיעים עד פיצוץ או בחילה. וזה גם משבש את המערכת כי אחרי זה לא ברור (לפעמים כמה ימים) מה קורה כאן: רעבים? שבעים?.

[גוגוס*]

אני מסכימה מאוד. וזה מתאים מאוד. מה פתאום למחוק?

[בשמת_א*]

בשמת, מתחשק לי להגיד "כל הכבוד" וגם "איזה יופי". זה מרגיש לך טוב? זה נשמע קצת כמו סיום של מאבק.
בכיף! באמת כל הכבוד לי! (-:
אבל זה לא סיום של מאבק.
אני מאוד אוהבת לחם, וכשאני מאוד רעבה, אם זה מה שיש, אני אוכל לחם.
כל יום הוא יום חדש, וכל יום אני עושה את ההחלטות שאני מסוגלת לעשות לאותו רגע.

אבל אין תחושת ריקנות, ואני לא מרגישה מאבק.

דווקא יש תובנה חשובה וטובה שהבנתי לא מזמן. היא רלבנטית ל"רזים", כמוני. אלה שכן יכולים לשכוח לאכול, ואלה שמגיבים רע לרעב:
יותר חשוב לאכול משהו, מאשר לאכול משהו בריא.

זה אומר: כן, אם מה שיש לאכול זה זבל, עדיף לאכול זבל מאשר לרעוב.
חשוב לי. חשוב לילדים שלי.
יותר חשוב לאכול ולקבל אלרגיה אחר כך, מאשר לרעוב ולשלם את המחיר על זה.
פעם לא הבנתי את זה, וזה לא היה נכון לנו.

לא לכל אחד זה נכון, אגב. לכן זו תובנה לגבי עצמי וילדי, לא תובנה לגבי היקום.

לגבי שליטה - נדמה לי שבמגוון האוכל שבו אנו מוקפים היום יש מלכודת גדולה
לא רק מסכימה, אלא אפילו כתבתי את זה בהרבה יותר מלים בדף ההוא על הקשר בין תזונה לבין ניוון הפנים והגוף...

[גוגוס*]

בכיף! באמת כל הכבוד לי!
באמת באמת כל הכבוד לך!!!

מעניינות התובנות שלך לגבי עצמך והמשפחה.
אני נגד רעב. זו תחושה בלתי נסבלת בעיניי.
החוסר הכי חוסרי שיש.
אני חושבת שיש סיבה לכך שהמילה הזו נקשרה בקשר שלילי לאהבה - רעב לאהבה. רעב למגע. רעב לחום.
זה בגלל שרעב הוא תחושה גרועה במיוחד שקשה להשוות אותה לדברים אחרים.
אין רעב לשינה. כי אפשר לחיות עם זה. אין רעב להשכלה.
אפילו דברים קרובים כמו "צמא לידע" נשארו עם מה שניתן איכשהו לסבול - צמא.
רעב זה אחרת. טוב, נו, אני דור שלישי לניצולי שואה. בטח גם זה מובנה אצלי איכשהו ונתפש אחרת בתרבויות אחרות.

[גוונים*]

זה היתרון של אכילה חיונית. אין סיבה להתעסק בהכנה של משהו. לוקחים ליד את הפרי או הירק שהכי קל להגיש לפה וזהו.
אז זהו שהיתרון הזה חמקמק מאד מבחינתי.
כי כשאמרתי שאין לי את הזמן להתעסק בהכנה של משהו, לא התכוונתי לאיזה בישול אמיתי. לזה אני ניגשת רק כשבאמת בא לי ואז לרוב באמת אין לי בעיה עם התוצאה (מרקים, תבשילי ירקות למיניהם וכד').
הבעיה היא כשאין זמן (וכמובן שזמן זה מן שם קוד שמסווה בתוכו את הבעיה האמיתית שהיא חוסר חשק, מוטיבציה או במילים אחרות עצלות) ברגעים האלה אפילו לקלף או להוציא גרעינים אין לי כוח ואז היד נמשכת לכל מה שזמין באמת וזה לרוב הזוועה האמיתית בדמות חטיפים למיניהם... ולמה יש אותם בבית, זו כבר שאלה אחרת.
הדוגמא הכי טובה לכך היא תפוז, תפוז הוא הפרי היחיד שאני אוכלת בתאווה ובחשק אמיתי. אבל לקלף, לקלף אני שונאת. לא מצליחה לעבור את המשוכה הזו, כל כמה שאני מנסה לעקוף את זה, לא יעזור. כל עוד יש לי ברירה אני לא מצליחה להביא את עצמי לבצע את הפעולה הפשוטה הזו על אף שאני יודעת שבצידה השני מחכה לי תפוז טעים ועסיסי. בעבר פשוט הפסקתי לקנות תפוזים כי הם היו הולכים בסוף לפח. עכשיו תודה לאל, יש את הבן זוג, שאוהב וחוגג על פירות ואין לו בעיה לקלף לי תפוזים מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, וכך, הצלחתי בדרך מקורית במיוחד לעקוף את הבעיה ולהחזיר את התפוזים לחיי. אבל נגיד כשהוא לא נמצא או משהו, בחיים בחיים לא יהיה מצב שאני אקלף לעצמי תפוז. ואם יגיע הרגע הזה של התחלת הרעב אני אמצא משהו אחר, זמין יותר ומזין פחות.
הסיפור של התפוז הוא דוגמא למנגנון שמצער אותי, הוא נראה לי אידיוטי ואני מנסה להתגבר עליו. כי אני לא מוצאת שום הצדקה להוצאת מזון שאני אוהבת ועושה לי טוב מחיי רק בגלל מאמץ קטן שנדרש ממני על מנת לקבלו.
הצלחות קיימות אך עדיין חלקיות בלבד (נגיד השתפרתי מאד עם החסה, ששלב השטיפה ויבוש העלים היה גורם לי בעבר לוותר עליה בכלל, אבל אני אוהבת חסה ולא רוצה לוותר עליה רק בגלל סיבה טיפשית כזאת) וברור שככל שאקטין את כמות החטיפים (חטיפים זה שם כולל לאוכל שאני לא רוצה להכניס לגוף שלי ושהוא מאד זמין, זה יכול להיות גם פסטרמה או טבעול) בבית יהיה קל יותר.
ובננות, לצערי, אני שונאת, אולי המאכל היחיד בעולם שממש יכול לגרום לי לבחילה...
וירקות ששם זה החשק האמיתי שלי באים פחות טוב בצורה הגולמית שלהם, את רובם צריך (כלומר אני מעדיפה) לקלף, לחתוך ואולי אפילו לתבל במשהו וזו כבר הכנה לכל דבר...

(טוב, כנראה שאם כבר לשתף אז עד הסוף, מרגישה מאד ילדותית וחסרת כוח רצון לנוכח התיאור לעיל, נא לא לשפוט בחומרה רבה מדי...)

[גוונים*]

ורק להוסיף שלרוב אני לגמרי בסדר עם ענין ההתעסקות עם ירקות, אין דבר שמשמח אותי ועושה לי תחושה טובה בבטן יותר מהסלט שאני אוכלת כל צהרים. דיברתי על הרגעים הספציפיים שתחושת רעב מתחילה להתהוות בגוף, שאז היד נשלחת בהיסח הדעת למה שזמין, שם משוכות קטנטנות כמו קילוף והוצאת גרעינים הופכות להרים.

[גוונים*]

צמא לידע" נשארו עם מה שניתן איכשהו לסבול - צמא.
צמא נחווה אצלי בתור משהו נורא. ביום כיפור זה מה ששובר אותי בצום, זה חוסר אונים שגורם לי אומללות ממש.
אולי גם אם רעב זה ככה, אני לרוב לא מגיעה לזה כי כאמור אני לא מהאנשים ששוכחים או לא מספיקים או לא רוצים לאכול.
וביום כיפור הצמא מכסה על הרעב ואני כל כך אומללה בגללו שאת הרעב אני פחות מרגישה.

אם את כבר אוכלת פיצה - חווי אותה עד הסוף, היהני ממנה עד הסוף, לקקי את השפתיים וטיפחי לעצמך על הבטן. לא חבל לא להיות נוכחת במאה אחוז כשאת כבר "חוטאת"?
יודעת ליהנות עד הסוף, גם מהחטאים הכי גדולים, וגם לצייר את התמונה היפה כשהדברים עקומים.
וואו, איך שאני צריכה ללמוד את זה. תודה.

[גוגוס*]

גוונים , יש לנו שותפות גורל בנושא התפוזים רק שאצלי חסר בן זוג חובב קילופים.
אז בלי תפוזים. אולי תמצאי לך משהו אחר. אפילו פירות יבשים (אם את אוהבת) עדיפים על זבל.
אצלי תפוזים זה משהו שאוכלים רק כשיש נחת. למשל בשבת בבוקר.
וכשאין נחת אוכלים דברים אחרים.
את לגמרי צודקת לגבי הירקות והעיסוק המוגבר שהם מייצרים אבל יש חריגים לזה.
למשל מלפפון. או צנוניות קטנות. או גזר.
ואת האבוקדו אפשר לחצות ולאכול בכפית במקום לקלף.

ואני האחרונה לשפוט אותך בחומרה. אני מבינה את הדברים שכתבת כאילו כתבת אותם עלי ואצלי זה מתחבר לעייפות שיש לה סיבות מעולות.
את הילדותיות (שזו אמירה מאוד שיפוטית) תשאירי לאחרים. בטח גם לך יש סיבות אמיתיות לסוג הזה של עצלות ובנסיבות אחרות את תהיי אחרת.

[גוגוס*]

עשית לי חשק לתפוז. אני הולכת לקלף לי אחד ולחלוק אותו איתך בדמיוני. סתם כי לכמה רגעים כולם יצאו ויש שקט. זמן טוב לתפוז.

[גוגוס*]

הממ... זה היה טעים. אבל גם הזכיר לי למה אני שונאת את הקילוף.
כי אחרי זה חייבים לשטוף ידיים. אי אפשר פשוט ללקק קצת את האצבעות כמו בפירות אחרים ולהמשיך הלאה כי זה מריר.
ונזכרתי גם ברימון שאני אוהבת מאוד אבל מתעצלת לגמרי לפרק. וזה אפילו שבשיטת המכות מצקת לוקח לי שתיים וחצי דקות לפרק רימון שלם.
אין כוח. זה מלכלך וצריך לשטוף ולהיזהר. מעייף רק לחשוב על זה.

נ.ב - השארתי לך את החצי הגדול.

[יעלפו_מהמושב*]

(מתפרצת ללא הקשר)

כולי מלאת מוטיבציה, למיליון דברים שאני צריכה לעשות עכשיו, ובחיי, מדובר באמת במיליון דברים. ואני רצה מפה לשם ומשם לפה ועושה-ועושה-ועושה, וכל הדברים דברים טובים, שממלאים אותי ומשמחים אותי ומקפיצים אותי לשמיים מבחינת אנרגיה. אז למה עכשיו (או אולי ברור- דווקא עכשיו) שומדבר לא מסתדר בתזונה. זה כל כך מעצבן/מעיק/מייאש/מעכיר את השמחה שזה חייב לבוא אחד על חשבון השני.

(זהו, רצה חזרה)

[גוגוס*]

מעניין יעל, גם אני מרגישה שצריך איזו נחת בסיסית כדי להיכנס לזה.
לפחות בהתחלה. זה מתאים לאורח חיים קצת יותר אטי ממה שנשמע שיש לך כרגע.
אני מרגישה שההתחלה דורשת ממני התבוננות ומחשבה והרבה מאוד מודעות.
כשאני בתוך מים סוערים המודעות שלי מאוד יורדת.
האוכל אז נתפש כמשהו שעושים אותו במילא ועל הדרך.

אגב, אם גם אצלך זה ככה אז אולי מוטב כרגע לעשות כמיטב יכולתך ולפרגן לעצמך את זה ומתישהו כשירגע ויהיה יותר מתאים לנסות לכוון את זה מחדש.
בכל מקרה, נראה לי שלאחזו בחיים סוערים וגם להתבאס מהתזונה זה מתכון להמון זבל שייכנס לגוף.
כשיורד החלק של הבאסה וההלקאה העצמית נשאר יותר מקום לתזונת ביניים שהיא אולי לא מזהירה אבל בהחלט סבירה.
מסתכלים על זה כמשהו שעושים לפרק זמן מוגבל ומחפשים את הנחת הקרובה כדי לאתחל תהליך אחר.

יאללה, רוצי.

[מיכל_בז*]

הדוגמא הכי טובה לכך היא תפוז, תפוז הוא הפרי היחיד שאני אוכלת בתאווה ובחשק אמיתי. אבל לקלף, לקלף אני שונאת.

אוי, גוונים! הביאי לי את תפוזייך! אני אקלף לך את כולם. איזו מדיטציה זו לקלף תפוז בשבילי, בעיקר כשעכשיו גם זה אסור לי.

ומה עם שיטת הרבעים? כשהייתי ילדה אמא שלי הייתה חותכת את התפוז לארבעה חלקים, עם הקליפה והיינו אוכלים אותו מהקליפה, בידיים.

(זה הבלוג הכי שוקק ב"באופן"! גוגוס, כה לחי!)

[גוונים*]

גוגוס, מצב רוח טוב עשה לי כל מה שכתבת לי על התפוז, תודה.
כי אחרי זה חייבים לשטוף ידיים.
בדיוק!
ונזכרתי גם ברימון שאני אוהבת מאוד אבל מתעצלת לגמרי לפרק.
אוהו, רימון זה פרויקט. השנה הצלחתי להביא את עצמי להתעסקות הזו בדיוק פעמיים וחבל כי זה פרי כל כך נהדר (הי, הזכרת לי עוד פרי שאני ממש אוהבת).
השארתי לך את החצי הגדול
איזה כיף לי, תודה (-:

ומה עם שיטת הרבעים
אז ככה, באינסטינקט רציתי להגיד שאין סיכוי, זה עוד יותר בלגן מלקלף ולאכול פלח פלח.
אבל למה להיות כזאת שלילית... אני אצא רגע מהאוטומט שלי, אחשוב על זה קצת ואולי אפילו אנסה את זה ממש, מי יודע...
(תוצאות הניסוי ינתנו על פי דרישה (-:)

[מצ'רה*]

_לפעמים אני מרגישה שאפילו לקלף או להוציא גרעינים אין לי כוח. עצלות קשה.
זה בדרך כלל מתכון בטוח לאכילת בננה._
בדיוק חשבתי על זה בימים האחרונים, שאני דוקא נורא אוהבת לשחק עם האוכל לפני שאוכלים:
לקטוף אותו מהעץ/אדמה
לפצח אגוזים וגרעינים
לפרק רימונים
לאכול פומלה בקבוקון בקבוקון

לפעמים ההתעסקות הזו יותר מספקת בעיני מהאכילה עצמה, ובכל המקרים אני הרבה יותר נהנית לאכול אוכל שקילפתי תוך כדי, ולא להכין מראש.

[גוגוס*]

בדיוק חשבתי על זה בימים האחרונים, שאני דוקא נורא אוהבת לשחק עם האוכל לפני שאוכלים
וזה מתכון בטוח להימנעות מאכילה מופרזת. אצלי לפחות. בשגרה שלי אין לזה מקום וזה חבל חבל חבל.
כשיוצאים לטייל ויש נחת גם אני מאוד אוהבת את זה. אולי כשהילדים קצת יגדלו יתפנה לי יותר זמן בשביל לחיות נכון יותר.
כרגע אני נאחזת בכל קיצור דרך אפשרי שמוביל עדיין לתזונה חיונית ומשתדלת לשמוח במה שנכנס לי לפה גם אם הוא נכנס בדרך הפחות רצויה.
כשאני טוחנת ראש רענן ויפה של חסה בויטמיקס ויוצא ממנו מן צ'יקמוק עלוב כזה משהו בי מתקומם. באמת שהייתי מעדיפה ללעוס אותו כמו שמגיע לו.

[גוגוס*]

גוונים, את יודעת לפרק רימון במכות של מצקת? זה לוקח שתי דקות בדיוק ויש לך ים גרגרים מתוקים בלי שום פיסות לבנות.

[ניצן_אמ*]

לפעמים ההתעסקות הזו יותר מספקת בעיני מהאכילה עצמה, ובכל המקרים אני הרבה יותר נהנית לאכול אוכל שקילפתי תוך כדי, ולא להכין מראש.
בשמת, איפה דיברנו על זה, בחייך? גם ריש גלית היתה שם אם זכרוני אינו מטעני...
גוגוס, שיטת המצקת היא פיקציה מבחינתי עד שלא הוכח אחרת. פרטי נמקי והדגימי בבקשה, או שתתני הסבר שאפשר לשחזר בקלות בבית, או שאני ממשיכה לסווג את זה כאגדה אורבנית.

[גוונים*]

גוגוס, שיטת המצקת היא פיקציה מבחינתי עד שלא הוכח אחרת. פרטי נמקי והדגימי בבקשה, או שתתני הסבר שאפשר לשחזר בקלות בבית, או שאני ממשיכה לסווג את זה כאגדה אורבנית.
ניצן, הוצאת לי את המילים מהפה.

[גוגוס*]

למה פיקציה? אני מפרקת ככה רימונים כבר שנים. אני אעשה כמיטב יכולתי להסביר אבל יום אחד כשאני פחות אתבייש בעצמי אני פשוט אזמין אתכן אלי לראות.
ועוד משהו - זה דורש מעט אימון. בהתחלה לוקח טיפה יותר ואחרי כמה פעמים היד כבר מתרגלת לתנועה. קצת כמו מי שמכין ממולאים מבצק ואת רואה שהאצבעות כבר עובדות לבד.
אז ככה...
לוקחים רימון, קוטמים לו את הכתר וחותכים אותו לחצי דרך גדם הכתר. כלומר, בכל מחצית יש חצי משארית הכתר.
לוקחים קערה עמוקה ומניחים אותה בתוך הכיור בשביל לא להתלכלך. המכות על הקליפה משפריצות נתזים קטנים של אדום שעושה צחוק מחומרי הכביסה האקולוגיים שאת בטח מחזיקה בבית.
אם את ימנית, תחזיקי את החצי שאת מפרקת ביד שמאל ואת המצקת ביד ימין.
האחיזה היא משוחררת. כלומר, האצבעות אוחזות את שולי הרימון עם כרית כף היד אבל בין כף היד עצמה לחלק החתוך של הרימון צריך להישאר מרווח לנפילת הגרעינים. הרעיון הוא שהגרעינים יפלו לך לתוך היד ואת תשחררי אותם לקערה.
עם יד ימין את מתחילה לחבוט עם המצקת בקליפת הרימון. מתחילים מהצדדים ולאט לאט מתקדמים לאמצע.
העיקרון הוא פשוט - המכות הראשונות מרככות את הקליפה והמכות שבאות אחרי זה משחררות את הגרעינים.
סיבוב ארוך על הקליפה עד שאת מרגישה בדי שהיא מתחילה להתרכך.
אחרי זה, דפיקות מסביב עד שתרגישי שכל היד שלך מתמלאה בגרעינים.
אחרי שהרוב יוצא תהפכי את החבוב ותציצי פנימה לראות איפה נשארו עוד ריכוזי גרעינים ותכי עם המצקת מבחוץ על האיזור הזה.
אני מקווה שזה יצליח לך כי בעיניי, לפרק ככה רימון, זו היציאה האמיתית מעבודת לחירות.

וחוץ מזה, אני חושבת שמעולם לא ניתן הסבר כה מפורט בשביל פעולה שיש לה משמעות זניחה כל כך.
כלומר, זניחה חוץ מהקטע של העבדות והחירות
בבקשה תדווחי אחרי שאת מנסה.

[גוונים*]

גוגוס, תודה על הפירוט. אני בהחלט אלך ואחפש ואמצא איפשהו רימון רק כדי לנסות את זה.
רעיון הכיור מצוין, לא שמעתי עליו קודם וזה בהחלט הופך את כל הקונספט לאפשרי (תמיד דימיינתי מטבח מלא נתזי מיץ רימון, אז אפילו לא ניסיתי).

[גוגוס*]

אגב, המכה עם המצקת ניתנת בחלק העגול של המצקת אבל לא עם הקודקוד שלה אלא עם זה שקרוב יותר לקו הישר שמחבר אותה לידית.
והמכות צריכות להיות נמרצות. לא לפחד. הכי הרבה הקליפה קצת תישבר וזה בסדר גמור.

[גוגוס*]

חחחח... יצא לי מקודם מרגיעון - אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך.
זה אומר שנתתי כנראה הסבר ממש גרוע.

[מצ'רה*]

וחוץ מזה, אני חושבת שמעולם לא ניתן הסבר כה מפורט בשביל פעולה שיש לה משמעות זניחה כל כך.
נראה לי שלא קראת הרבה באינטרנט P-:
דברים חשובים הרבה פחות מפרוק רימונים זוכים לטקסטים ארוכים מפורטים בהרבה

[ניצן_אמ*]

יצא טוב דווקא. דמיינתי במקור עם רימון סגור כמו על קוקוס. וגם זה נשמע קצת מסי, יש לי שיפור לפתיחה בסכין, אבל אתאר לכשיהיו לי 2 ידיים.

[מצ'רה*]

אה, ובקשר לזה -
כשיוצאים לטייל ויש נחת גם אני מאוד אוהבת את זה. אולי כשהילדים קצת יגדלו יתפנה לי יותר זמן בשביל לחיות נכון יותר.
לגמרי. _{לא רק בתחום האוכל.}

[גוגוס*]

דמיינתי במקור עם רימון סגור כמו על קוקוס
וואי וואי כמה צחקתי רק מלדמיין את זה.
שמחה שהצליח לך. וככל שתעשי את זה יותר ככה זה יבוא לך בעיניים עצומות.
בתאבון. נחמד לנפץ אגדות אורבניות...

נ.ב - יש לי שיפור לפתיחה בסכין
להשליך על סלע שיתנפץ לבד?

[ניצן_אמ*]

התכוונתי שההסבר יצא טוב, אין לי רימון לבדוק איתו עכשיו.
לא להשליך, אבל אחורי זה.

[גוגוס*]

מנסה לעת ערב להעלות על הכתב מחשבה מפותלת שקשה לי לסדר. אולי גם יצליח.
איך אני מחברת ביני לביני את הלא והשלילה והשליטה עם התזונה שלי ועם החיים שלי בכלל?
בכל מקרה אני רואה בהתמודדות שלי עם התזונה את כל הסימפטומים של האישיות שלי.
אז מה למדתי כאן?
השלילה, והשליטה באמצעות השלילה, הן סוג של צמצום.
כשאני אומרת למשהו "לא" אני מוציאה אותו החוצה. ככל שקטן מספר הפריטים הנשארים כך גדלה הוודאות. ככל שגדלה הוודאות כך השליטה קלה יותר.
ככל שגדלה השליטה אני מרגישה שאני מתחזקת. ככל שאני מתחזקת אני אמורה לשלוט בקלות רבה יותר.
ובכל זאת. המנגנון הזה פועל כנראה אחרת.
אני מנחשת שככל שגדלה שליטה אני רק מרגישה שאני מתחזקת אבל בפועל כנראה קורה משהו אחר שאני עדיין מתקשה לזהות.
לראיה - כאשר שיחררתי את ה"לא" שלי מהכתיבה דווקא התחזקה בצורה משמעותית היכולת שלי לשלוט ב"לא" הזה בחיים שמחוץ לבלוג הזה.
יכול להיות שמידה מסוימת של שליטה אכן מחזקת אותי בעוד שמידה רבה מדי של שליטה מחלישה.
איפה אחת הבעיות שלי נמצאת? בכך שהעולם התזונתי שלי נראה מאוד תחום ומסוגר ומלא בשלילה.
בפועל, הוא רחב ופתוח. זה רק תלוי מאיזו נקודת מבט מתבוננים בו.
אם אני רואה את המרחב של התזונה החיונית כצר ביחס לעולם הגדול שבו מגוון אינסופי של מוצרים שלא ראוי לקרוא להם אוכל בכלל - אזי נדרשת לי שלילה מרובה ושליטה מרובה כדי להישאר בתוכו.
אם אני רואה אותו כעשיר ומגוון בפני עצמו, בלי כל קשר לנעשה מסביב (האם זה אפשרי?) אזי נדרשת מידה מועטה של שליטה כדי לחיות בתוכו.
התקלה היא שכדי לראות אותו ככזה, עשיר ומגוון ורחב, אני צריכה לעבור איזה פרק זמן של שליטה קיצונית מאוד.

או קי. סידרתי את זה לעצמי. אין פה כל חדש, רק ניסיון לדבר אל עצמי בצורה מאורגנת.
אני הולכת לנסות ולחשוב איפה ניתן להקיש מזה על תחומים נוספים בחיים שלי. בעיקר אלו שבהם חשובה לי מאוד הוודאות אבל אני מתקשה להשיג אותה.
מציק לי הרעיון שאמירת הלא מצמצמת את העולם שלי. היא מקדמת אותי למשהו טוב יותר אבל יש בה סגירה.
אני אומרת לא ושומעת דלת נסגרת. לפעמים בטריקה. לפעמים תוך כדי נעילה.
והדואליות הזו שבין הרווח של השלילה למחיר שלה נוכחת אצלי בדברים רבים בחיים.
משהו שם צריך להיפתר.

[גוגוס*]

פעם ראיתי סרט אידיוטי שנקרא yesman על איש אחד שעקב נסיבות מסוימות בוחר לומר רק כן. אסור לו לומר לא לשום דבר.
זה כמובן מוביל אותו לחיים הרבה יותר מעניינים ועשירים מאלו שהיו לו קודם לכן. אבל גם לחיים מלאי תהפוכות ולעתים הרסניים.
אני מתבוננת באיש שלצדי. הוא אומר כן כמעט לכל דבר. היום טיפה פחות אבל בעבר הוא היה מסכים לכל הצעה שנגעה לתחום המקצועי שלו או לתחומי העניין שלו באופן כללי.
הוא עשה כל דבר שנראה לו אפריורית כגורם הנאה ומעולם לא החשיב את כמות הזמן העומדת לרשותו או את הכסף שישולם לו או את מידת התועלת שתצמח לו.
והאישיות הזו שלו הביאה אותו רחוק מאוד.
הוא יצר ככה קשרים וקיבל הערכה ומהם צמחו גם עם הזמן פרנסה טובה ותחומי עניין נוספים וזה מן מעגל אינסופי כזה שצומח מהיכולת לומר "כן".
אני שונה מאוד. מחושבת ביחס להמון דברים ושונאת סיכון. הכל מתוכנן. ומשהו בי מפסיד. דברים, חוויות, אנשים, הישגים.
אני תמיד מוצאת בקלות רבה מאוד את הסיבות למה להימנע ממשהו במקום את הסיבות למה כדאי ורצוי וכיף.
והעולם שלי הולך ומצטמצם כל הזמן. אני ממש מרגישה את זה.
ברגע שאני אומרת כן למשהו קטן מייד מתחילה צמיחה. כמעט תמיד יש לעשייה שהיא היענות השלכות שהן מעבר לדבר עצמו שעשיתי.
אני כותבת את זה כדי לסמן לעצמי ולהזכיר לעצמי לנסות ולפעול מתוך הכן הזה במקום מתוך הלא.
זו מחשבה שנבעה אצלי מהשינוי התזונתי הזה ואני מעריכה שאני אמצא גם את הדרך להחזיר לשם את התובנה הזו באיזו דלת אחורית.

אני מרגישה אחרי כמה ימים של עמידה במקום ששוב יצאתי לצעוד. אני שוב מתקדמת לאנשהו.

[גוגוס*]

מאז הדיון פה על הרימונים והתפוזים אני טוחנת את אלו ואת אלו בלי הכרה.
וגם הכנתי היום ממתקי תמרים שיצאו אליפות והם יושבים במקפיא ומחכים לנגיסה.
כמה פשוט ככה טעים.

[בשמת_א*]

_הוא עשה כל דבר שנראה לו אפריורית כגורם הנאה ומעולם לא החשיב את כמות הזמן העומדת לרשותו או את הכסף שישולם לו או את מידת התועלת שתצמח לו.
והאישיות הזו שלו הביאה אותו רחוק מאוד.
הוא יצר ככה קשרים וקיבל הערכה ומהם צמחו גם עם הזמן פרנסה טובה ותחומי עניין נוספים וזה מן מעגל אינסופי כזה שצומח מהיכולת לומר "כן"._
ממש מעניין.

אני ראיתי שכמות ה"כן" שאמרתי בלי חשבון הביאה אותי לעומס יתר. שרפתי את עצמי.
כי לא חישבתי את כמות הזמן העומדת לרשותי, או את כמות הכוחות שהיו לי. אז זה בא על חשבון דברים בסיסיים כמו אכילה ושינה...

[יעלפו_מהמושב*]

אני תוהה עד כמה היכולת שלי לשמור על התזונה במקום היא פועל יוצא של סיפוקים מידיים אחרים בחיים. אני אסביר- לדוגמא בימים האחרונים, כשאני עסוקה עד הראש בפעילויות שרובן ככולן הן עם ייעוד של הטווח הארוך, התזונה בקנטים. זה כאילו שאני מרגישה שאת הסיפוק המיידי בימים האלה אני יכולה לשאוב פחות או יותר רק מהתזונה, ולכן היא עולה קורבן. זאת אומרת, אני לא יכולה שכל הדברים בחיים שלי יהיו קודש לטווח הרחוק, ומה עוד יכול לתת סיפוק מיידי? קניות? סקס?

[גוגוס*]

בשמת, יש הבדל עצום בין היעתרות להצעה להיעתרות לבקשה.
אם לתת את מלוא הקרדיט לפרשנות של בן הזוג למושגים האלה -
הצעה היא מצב שבו שני הצדדים מרוויחים משהו. כשאת נענית גם את מרוויחה.
בקשה היא מצב שבו רק המבקש מרוויח משהו. כשאת נענית את עוברת למצב של נתינה.

וכדי להדגים את ההבדל - הדף של חוגי הבית שלך לעומת דף הבית האישי שלך.
בדף ההוא שמחקת היו הצעות. לו היית נעתרת סביר שהיית מתמלאה בכוח ואנרגיה ואולי אפילו כסף.
בדף הבית שלך עד לא מזמן היו בעיקר בקשות. כשנעתרת כל הזמן... טוב, את כבר יודעת בעצמך מה קרה.

בן הזוג שממנו אני מנסה ללמוד אומר כן לכל הצעה אבל נזהר מאוד בבקשות. הוא עסוק בנתינה אינסופית אבל הוא תמיד גם מרוויח משהו. אפילו אם בהתחלה קשה להצביע על המשהו הזה.

[גוגוס*]

יעל, אני מתקשה לרדת לסוף דעתך ואני אשמח מאוד אם תסבירי שוב למה התכוונת.
סקרנית.

[יעלפו_מהמושב*]

מנסה להסביר שוב: אני עובדת עכשיו על הרבה דברים שכולם כרוכים בכל מיני פעולות קטנות/מייגעות/אפורות שנעשות למען הטווח הארוך (נניח, לסיים הרבה עבודה שחורה על איזה מאמר, כדי לפרסם אותו). אני חושבת שאולי בגלל זה, בגלל שהאנרגיה מחולקת לדברים שאני אמנם רוצה מאוד לעשות, אבל לא לגמרי נותנים סיפוק באופן מיידי, אני מחפשת את המקום של הסיפוק המיידי ומוצאת אותו בתזונה מקולקלת. עכשיו יותר מובן?

(כמובן שזה מבאס אותי- שאין לי מספיק אנרגיות כדי להשקיע גם באוכל. שסיפוק מיידי שווה עבורי לאוכל שגרוע לי. ובכלל, שאי אפשר לעשות הכל כמו שצריך תמיד).

[גוגוס*]

יעל יקרה, אני שוב עונה לך מהרהורי לבי על עצמי בתקווה שמשהו ממה שאני רוצה לשוחח עליו עם עצמי ידבר איכשהו גם אליך.
כמוני כמוך. אולי טיפה אחרת. יש לי שלושה ערוצים אישיים (כלומר, בנפרד מהזוגיות או הילדים וכו') שתובעים ממני הרבה תשומת לב ומודעות בשביל להצליח:
עבודה; פעילות גופנית; תזונה.
משלושתם אני נהנית כשהם הולכים טוב אבל שלושתם הולכים לי קשה.
מתקשה להיזכר מתי קרה לי ששלושתם הלכו לי טוב. רוב הזמן שניים הולכים טוב ואחד עקום לגמרי.
כשאני עובדת היטב ופעילה גופנית התזונה שלי על הפנים. כשאני אוכלת טוב ומתעמלת העבודה שלי נשכחת.
מרגישה כמו מי שמסוגלת לעשות ג'אגלינג רק עם שני כדורים ותמיד נתקעת כשמנסה עם השלישי.
כבר מזמן הבנתי למה זה ככה אצלי.
יש לי מה שאני מכנה "בולען". זה איזשהו חור שחור שזולל אותי . כלומר, שבו אני מכשילה את עצמי. משהו שלא בסדר. משהו שצריך לפתור. איזו עקמומיות שיושבת גרוע.
הבולען הזה חייב לזלול משהו. עד שאני אטפל בו כמו שצריך הוא תמיד יזלול לי משהו שאני רוצה וזה תמיד יהיה את השאריות שלי.
כלומר, אם האנרגיה שלי מפוזרת על הרבה דברים אז הוא יזלול את הקצוות של הרבה דברים. במצב כזה העבודה שלי קצת תידפק, את ההתעמלות אני אצליח למשוך אבל לא בכל המרץ והתזונה תהיה בסדר אבל בלי הדיוק הנחוץ לי.
אם האנרגיה שלי מרוכזת מאוד על דברים מסוימים הוא יזלול לי את המקומות שאליה היא לא הגיעה וככה יוצא שאני מצליחה לאכול מעולה ולעבוד נפלא אבל מעבירה את הימים בלי לזוז בכלל או שאני מתעמלת ועובדת מעולה אבל התזונה שלי על הפנים.
כלומר, התזונה שלי היא רק ערוץ אחד מיני כמה שחשוב לי ושאני משקיעה בו מאמץ ומודעות ומה שקורה לי בתוך הערוץ הזה מבטא את הקושי שלי בחיים באותו רגע. התזונה לא עומדת בפני עצמה. היא חסרת חשיבות בפני עצמה. היא בסך הכל תזכורת לקושי שלי. היא ערוץ חלש שאליו קל לבולען הזה לחדור ולזלול.

אני יודעת על הבולען הזה כבר זמן מה. אני יודעת כבר כמה שנים שמשהו לא בסדר. שיש לי משהו לא פתור. ואני מתקדמת לעבר הגילוי ואולי הפתרון בצעדים ממש פיציים. אבל אני זזה. קודם כל בזה ששמתי לב לכך והכרתי בזה. ואני מקדישה לזה הרבה מחשבה בניגוד למחשבה שהיתה לי פעם שדברים הם פשוט כאלה וככה ושצריך להתמודד איתם בתוך המסגרת המקובעת שהם יוצרים.
היום אני יודעת ש אני ממוסגרת ושאני צריכה לפרוץ משהו. רק מתקשה למצוא מה זה המשהו הזה. ועדיין מחפשת.
אני חושבת שכאשר אני אמצא הבולען הזה זולל האנרגיה ייעלם. יכול להיות שמשהו ממנו יישאר איתי ולו מתוך הרגל אבל הדינמיקה ההרסנית והידועה מראש שלו תיעלם.

מהו הבולען הזה? באמת קשה לי עוד לדעת. בדמיוני חיברתי בינו לבין הציסטה שלי ואני רואה בה תזכורת פיזית לכך שהוא קיים ושצריך לעשות משהו בנידון. אני משערת שהבולען הזה הוא לא איזה ריכוז של כל הפחדים או כל הכעסים או כל הטראומות שלי. אני משתדלת להיזהר מלהלביש עליו משהו שהוא גדול מכוחות ההתמודדות שלי. שהרי איני מניחה שאי פעם אפתור את כל הכעס/פחד/טראומות של חיי. אני רואה בו משהו נקודתי שאינו פתור, שגודלו הוא משמעותי, ועדיין כגודל יכולת ההתמודדות שלי.
כלומר, אני חושבת שאני יכולה להכיל את הבולען שלי, את הציסטה שלי, ושאני יכולה במאמץ והתבוננות לגלות מהו ולעמוד מולו איתנה. ואחרי שאעמוד מולו אוכל לשחרר אותו לחופשי ולנוח קצת.

מתוך הבלוג הזה אני מנחשת שהבולען הזה הוא השליטה. בעצמי ובאחרים. ואני מרגישה שעם ובלי קשר לבלוג אני כבר כמה שנים נעה במעגלים סביב העניין הזה שלי עם עצמי ושיום אחד זה באמת יהיה פתור. בלי להיעלם לגמרי. אין לי ציפייה כזו. רק פתור.

הדברים הפכו ברורים יותר עם הלידה הראשונה שלי וכל לידה שבאה אחריה חידדה אותם יותר. זה ניכר בעיקר בשינויי תזונה כסוג של מראה למה שעובר עלי עמוק יותר. החיים מול הילדים ומול בן הזוג המשתנה הם הרי כמו מראה בעצמם. אי אפשר לברוח משום דבר. אז הפסקתי לברוח. נעמדתי מול המראה הזו ואני מנסה בריכוז גדול להבין מי עומדת שם מולי.

[גוגוס*]

_הצעה היא מצב שבו שני הצדדים מרוויחים משהו. כשאת נענית גם את מרוויחה.
בקשה היא מצב שבו רק המבקש מרוויח משהו. כשאת נענית את עוברת למצב של נתינה._

נעזרת לרגע בדברים שכתבתי לבשמת כדי להמשיך קו מחשבה - יש לי די הרבה מערכות יחסים בחיי שבהם אני בוחרת במודע ובשמחה בנתינה, כלומר, בקבלה של בקשות. בן הזוג, הילדים, ההורים, האחים, חמותי וגם שתי חברות. די הרבה אנשים שכאשר הם מבקשים ממני משהו אני שמחה לתת. ההיענות לבקשה טומנת בחובה את השמחה והסיפוק שבנתינה וזהו. אין רווח מעבר לזה. זו היענות להרבה בקשות שבצדן יש "רק" את הסיפוק מהנתינה.

הסיפוק הזה יכול להחזיק מים כל עוד הוא נשמר ברמה מסוימת שסבירה עבורי. אם הוא עולה על גדותיו הוא כבר נעלם. הוא נשפך מעבר לשפתי הכוס ואני כבר לא מרגישה אותו ומאותו רגע והלאה כל נתינה נוספת שלי היא רק בזבוז אנרגיה. היא לא מחזירה בחזרה שום דבר שאני יכולה להרגיש, אפילו לא את הסיפוק הזה, כי הכוס הזו של בקשה=נתינה=סיפוק כבר מלאה.

אני מתעכבת על זה כי לפעמים אני מרגישה שהבולען שלי עובד שעות נוספות בגלל זה.
דוגמה - יש ימים בהם אנשים רבים מהרשימה הזו מתקשרים אלי כדי שאקשיב. הם רוצים לדבר והם זקוקים לקשב התומך והמכיל שלי. לעיתים נדירות אני אשיב פניו של מישהו מהם ריקם. סביר שזה יהיה יום שסופו באכילה גרועה. כלומר, כאשר אני משקיעה יותר מדי אנרגיה במקום שאין בו החזרה והכוס שלי כבר מלאה אני נחלשת. והבולען שלי ידע מה לעשות בחולשה הזו ולאיזה ערוץ פתוח לגשת. אם זה זמן עבודה שלי אני אמצא את עצמי שורפת זמן יקר על האינטרנט במקום לעבוד. או שביום מוצלח מבחינת אכילה אני אמצא את עצמי דוחסת מזון גרוע או שלא אקום מהכסא ולא אצא בכלל מהבית.

גם בגלל זה אני מקשרת בין הנושא של שליטה לבין הבולען הזה. כשאני נותנת יותר מדי, לאלו שהם ברשימת הנתינה הקבועה שלי או לאלו שמחוצה לה והשתחלו לרגע פנימה, לא נשארת לי אנרגיה לעמוד על המשמר מול הבולען הזה.
מוטב לי שהוא בכלל יתנדף ולא אאלץ לעמוד על שום משמר כדי להילחם בו. אבל כל עוד הוא כאן איתי זה מה שנדרש לי כדי להתמודד וכאשר אני נותנת יותר מדי זה בהחלט הופך מסובך יותר.

[בשמת_א*]

מאוד מתחברת למה שכתבת בפוסט האחרון שלך על הנתינה והבולען.
אחד הדברים שנאלצתי ללמוד במהלך השנים האחרונות היה לשים לב ולהרגיש מתי אני מתחילה לאבד כוחות, וללמוד להפסיק קודם.
כי הדבר היחיד שהיה עוצר אותי היה מחלה, וככה הייתי חולה כל הזמן.
היה לי מאוד קשה ללמוד להרגיש את הנקודה שבה עברתי את גבול הכוחות שלי.
ואני עדיין לא שולטת בזה, יש לי בכל זאת נטייה לעשות קצת יותר מדי.
והגוף מוצא כל מיני דרכים לעצור אותי.
למשל, אלרגיה מוזרה בכפות הידיים: פתאום הכל אדום ומגרד וכואב! לא יכולה לגעת במים, לא יכולה לעשות כלום!
וברגע שאני מבינה למה זה קרה, הופ, זה נעלם. פשוט מדהים.

גם אצלי, כמו אצלך, אם נגמרת לי האנרגיה אז האוכל סובל. ואם אני משקיעה ביום של תזונה מצויינת (לי ולילדים), לא נשאר לא זמן ולא כוח לשום דבר אחר.

הצעות. לו היית נעתרת סביר שהיית מתמלאה בכוח ואנרגיה ואולי אפילו כסף.
טוב, זו גם נתינה.
כי אני הולכת לתת הרצאות בחינם.
אחת התובנות הכי גדולות שלי היתה, שאני לא רוצה לקחת כסף על ההרצאות האלה. "כובע קסמים" לא איכפת לי, אבל לדעתי זה מקסימום יממן את הוצאות הנסיעה שלי הלוך ושוב.

ודווקא נעתרתי (המממ, קרן שמש מאוחרת עדיין לא חזרה אלי במייל, זה ברשימה שלי להזכיר לה בדף הבית ששלחתי לה מייל (-: אבל זה במקום 5572 ברשימה...), אבל אני מודה שבשלושת השבועות האחרונים היו שני בלת"מים רציניים: מוות של חברה )-: (ביקורים בבית החולים, הלוויה, השבעה, ועוד) וכן, להבדיל, ביקור של חברות מארגנטינה, שלקחתי אותן לטיול בירושלים ובת"א. וגם עכשיו יש משימה מתמשכת דחופה וראשונה בסדר העדיפויות, עד סוף החודש. אז בכל מקרה, ההרצאות שלי לא יכולות לבוא על חשבון מחוייבויות קודמות.

[בשמת_א*]

עוד משהו:

אחד ה"בולענים" (מאמצת לעת עתה את המושג) בחיים שלי, הוא נוכחות של אנשים קרים.

זו תובנה שהבנתי בין היתר בזכות מה שלמדתי בקורס של אורי מאיר-צ'יזיק. לא רק (התחלתי מרפואה סינית דווקא), אבל ממש הפיל לי את האסימונים.

הבנתי, שאני אדם חם. והבנתי, שיש לי נטייה להיות פזרנית מדי עם החום שלי.
זה עובד טוב עם אנשים שהם בערך חמים כמוני (או יותר), כי התקשורת איתם, היחס שלהם, קלים וחמים והכוחות שלי לא נוזלים ממני החוצה. אני יכולה אפילו להתמלא כוחות, באותו זמן שגם האחרים (החמים) מתמלאים כוחות גם הם.
אני מתמלאת אנרגיה חיובית מלהיות איתם, והם מתמלאים אנרגיה חיובית מלהיות איתי. כיף, נכון?

לעומת זאת, אנשים קרים, שהטבע שלהם קר, הרבה פעמים גם שואבים ממני אנרגיה. ולהיות לידם, מעייף אותי. זה ממש בולען. עדיין לא פענחתי למה ואיך בדיוק, אבל לפחות הבנתי שזה ככה.

[גוגוס*]

בשמת, הצטערתי מאוד לשמוע שאיבדת חברה ועוד אחרי אשפוז. לבי איתך. עברתי את זה פעם ועד היום צורב לי.

[גוגוס*]

_הצעות. לו היית נעתרת סביר שהיית מתמלאה בכוח ואנרגיה ואולי אפילו כסף.
טוב, זו גם נתינה.
כי אני הולכת לתת הרצאות בחינם._

נכון. אבל זה שונה. קשה לי להסביר למה אבל אני רואה הבדל בין מתן הרצאה בחינם לבין ניהול שיחת טלפון בנושא בחינם.
וגם כאן אני נסמכת על ניסיון חייו של האיש.
כשנותנים הרצאות נחשפים לאנשים. ולאנשים יש כל מיני רעיונות. והרעיונות הללו יכולים לפעמים באופן בלתי צפוי לחלוטין להוביל לפרנסה.
משהו בפומביות המעמד הזה משרת אותך גם אם קשה לך לראות את זה כרגע בצורה שהיא מעבר לנתינה הרגילה.
זה בחינם במובן שאין בזה כסף אבל יש דרכים אחרות לתגמל שהן אולי פחות ברורות מכסף אבל הן יותר מרק הסיפוק שבנתינה.
(האיש עשה די הרבה דברים בחינם בחייו או בתשלום סמלי ומגוחך. חלק אפילו הוגדרו כהתנדבות. ובאורח פתלתל מאוד אבל בלתי ניתן להפרדה דבר הוביל לדבר ויצאה פרנסה)

[גוגוס*]

בשמת, אני כמובן מזדהה עם רוב הדברים שכתבת. אצלך אלו הידיים עם אלרגיה ואצלי זו האוזן.
מאז שכתבתי על זה בפעם הראשונה, והייתי סקפטית מאוד, היו לי עוד כמה התנסויות שהראו לי בלי צל של ספק שהאוזן הימנית שלי פשוט מדברת אלי ומשדרת לי כל הזמן עד כמה אני מאוזנת.
ברגע שהדברים מסתדרים גם היא מסתדרת.
שמחה שאת מאמצת את הבולען. אני חושבת שבולענים בטבע הם פשוט תופעה מדהימה. רגע אחד הכל נראה שטוח וישר ונטול כל איום וברגע השני האדמה פוערת את פיה ואת שוקעת בלי שום נקודת אחיזה.
לגבי האנשים הקרים - כמוני כמוך. גם אני חמה וגם אני מרגישה זליגת אנרגיה רצינית במחיצת אנשים קרים. הניחוש שלי לגבי עצמי הוא כזה - בסיטואציות אנושיות הרבה פעמים יש חוליות חלשות שגוררות את כולם למטה. למשל בשיחה, אם מישהו ממש בור בנושא המדובר אבל הוא מתעקש לדבר הוא ימשוך למטה את רמת השיחה. את לא תוכלי למשוך אותו למעלה כי יש דברים שהוא פשוט לא יודע והם חסרים לו. כלומר, יש אנשים שגורמים לך לשנות את ההתנהגות שלך כי את יכולה להיות כמותם אם את מתאמצת אבל הם לא יוכלו להיות כמותך אם הם יתאמצו.
ככה זה גם בחום וקור. את יכולה להיות קרה אם את מתאמצת. את פשוט תמנעי מעצמך להתנהג בצורה חמה ומה שיישאר זה קר. אדם קר לא יוכל להיות חם גם אם יתאמץ מאוד. במקרה הכי טוב יצא לו משהו מזויף ולפעמים זה גרוע מכך שהוא פשוט יהיה מי שהוא. אי לכך, במפגש בין אנשים קרים לחמים, הקרים הם החוליה החלשה. כדי לתקשר איתם בלי לתת להם הרגשה מאוד לא נוחה את חייבת לשנות את התנהגותך. אנשים קרים, אפילו בלי שתשימי לב, מאלצים אותך להיות לא-עצמך. הם מאלצים אותך להיות מישהי אחרת. ולהיות מישהי אחרת זה המאמץ הכי גדול והכי זולל אנרגיה שיש. ככה זה עובד אצלי.

[גוגוס*]

אגב, זה מדהים איך לחצת לי על כפתור כל כך אקטואלי. בדיוק הייתי בסיטואציה כזו מול אדם קר מאוד. חצי שעה של אינטראקציה אתמול ועוד כמה דקות היום ואני עייפה רק מהמחשבה על מה שהיה שם.
כל כך הרבה מאמץ בשביל שהוא ירגיש בנוח. כל כך הרבה איפוק והחזקה. כל כך מתיש.
במפגש אתמול הוא ניסה להיות חם. ממש ניסה. שתי נקודות על הניסיון (באמת, בלי שמץ של ציניות) אבל מה שקרה בפועל הוא שאני נאלצתי להגיב לניסיון הזה, שהיה כושל, וגם התגובה הזו היתה מעייפת.
כמו שמישהו מעלה מופע ממש גרוע וצריך לעמוד ולמחוא לו כפיים כפול מהמקובל כדי שלא ייעלב. מתיש מאוד.

[גוגוס*]

ענייני תזונה - אני מסכמת את השבוע הזה כגרוע ביותר. בכל הימים אכלתי דברים שרחוקים מהתוכנית שלי. את חלקם בתכנון ואת חלקם מתוך העדר תכנון.
גם העבודה הלכה לי רע מאוד ובקושי זזתי.
זקוקה לאיתחול של עצמי.
בשבוע הקודם כשעשיתי מאה אחוז תזונה חיונית הרגשתי מעולה. פשוט מעולה. וגם עבדתי היטב.
מחפשת את הזיכרון של זה כדי לחזור לשם.

[בשמת_א*]

כדי לתקשר איתם בלי לתת להם הרגשה מאוד לא נוחה את חייבת לשנות את התנהגותך. אנשים קרים, אפילו בלי שתשימי לב, מאלצים אותך להיות לא-עצמך. הם מאלצים אותך להיות מישהי אחרת. ולהיות מישהי אחרת זה המאמץ הכי גדול והכי זולל אנרגיה שיש
אוי, נכון! בול! וואו. אני צריכה לחשוב על מה שכתבת. זה כל כך מדוייק שעשית לי סחרחורת.

[יעלפו_מהמושב*]

_ענייני תזונה - אני מסכמת את השבוע הזה כגרוע ביותר. בכל הימים אכלתי דברים שרחוקים מהתוכנית שלי.
זקוקה לאיתחול של עצמי._

גוגוס, נראה לך שאנחנו יכולות ללכת לטיפול פסיכולוגי ולבקש שתיים במחיר אחת? מה שכתבת על הבולענים הוא לגמרי ובדיוק אני. מה שמוזר הוא, שכשאני מנסה להסביר את זה לבעל, נראה שבכנות אין לו שמץ מושג על מה אני מדברת. טוב לגלות (שוב) שאני לא לבד.

אז שבוע חדש, בוקר חדש, הזדמנות חדשה. איך יהיה השבוע הזה עבורנו?

[ניצן_אמ*]

ניסית לבדוק האם הבולען הוא האינטרנט?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

_כדי לתקשר איתם בלי לתת להם הרגשה מאוד לא נוחה את חייבת לשנות את התנהגותך. אנשים קרים, אפילו בלי שתשימי לב, מאלצים אותך להיות לא-עצמך. הם מאלצים אותך להיות מישהי אחרת. ולהיות מישהי אחרת זה המאמץ הכי גדול והכי זולל אנרגיה שיש
אוי, נכון! בול! וואו. אני צריכה לחשוב על מה שכתבת. זה כל כך מדוייק שעשית לי סחרחורת._

וואי...זה כל כך נכון שזה מפחיד!
וגם רוצה לציין שהבלוג הזה מקסים ושגם אנחנו שנים אוכלים רימונים בשיטה שלך (-:

[בשמת_א*]

ניסית לבדוק האם הבולען הוא האינטרנט?
אני בדקתי.
גם כשאני מחוץ לבית עם המחשב ובאינטרנט - אין בולען. אני מצליחה למלא את המשימות שלי במהירות, בריכוז וביעילות.
כשהבולען פועל, אני נשאבת לאינטרנט ונתקעת שם.
כשהבולען לא נמצא - אני משתמשת באינטרנט בדיוק בהתאם לצרכי ולא נשאבת לשם.

[גוגוס*]

איך יהיה השבוע הזה עבורנו?
מה זאת אומרת? יהיה מצוין, כמובן.

לכי את לטיפול. אני מממנת ותספרי לי מה אמרו לך. אלף פעמים בחיים חשבתי ללכת לטיפול ואף פעם לא עשיתי את זה. איזה כוח דוחף אותי להתאמץ ולהגיע לתובנות שלי בעצמי אפילו אם זה לוקח לי שנים. אין לי מושג למה ומה מרתיע אותי שם. וזה מדהים כפליים מאחר ויש לי תואר ב... פסיכולוגיה.

טוב לגלות (שוב) שאני לא לבד
את אף פעם לא לבד. זה מזכיר לי שפעם אמרה לי אשה מדהימה שלימדה אותי הנחיית קבוצות שקול שעולה בקבוצה, לא משנה עד כמה חריג או מעצבן, הוא לעולם קול קבוצתי ולא קול פרטי. תמיד יהיה עוד מישהו בקבוצה שחושב ככה ובוחר לשתוק.
אז כשאת מניחה שאת לבד פשוט תניחי שאת לא. ואז תיכנסי לכאן ותגלי שגם צדקת

[גוגוס*]

יש לי יום מאתגר. אני עובדת כל היום מחוץ לבית. אין לי קופסה עם דברים טובים מהבית. אני צריכה לגלות אחריות ולדאוג לאכול תזונה חיונית.
אני שמחה שכך נפתח השבוע הזה, באתגר, כי כמעט כל הנפילות שלי, ובעיקר אלו שנמשכות ימים רבים, מתחילות מאכילה גרועה מחוץ לבית.
אז אולי היום אשבור את הרצף האינסופי הזה ואוכל בכיף תזונה חיה מחוץ לבית וארגיש בסוף היום הזה... נפלא!

[גוגוס*]

_גם כשאני מחוץ לבית עם המחשב ובאינטרנט - אין בולען. אני מצליחה למלא את המשימות שלי במהירות, בריכוז וביעילות.
כשהבולען פועל, אני נשאבת לאינטרנט ונתקעת שם.
כשהבולען לא נמצא - אני משתמשת באינטרנט בדיוק בהתאם לצרכי ולא נשאבת לשם._

כנ"ל

[גוגוס*]

הי קוסמת, כיף שבאת לבקר ותודה על הפרגון.

[גוגוס*]

ואגב בולענותו של האינטרנט - "תזונת" האינטרנט שלי זהה לתזונה האמיתית שלי.
רוב הזמן אני צורכת ברשת דברים שהם בסדר גמור בלי להתדרדר למיץ של הזבל.
כשהבולען שלי שואב בכוח אני מוצאת את עצמי (נגיד אתמול) קוראת את "נא להפריד את הנא מבאופן".
זה שקול לאכילת פיתה מקמח מלא. זה לא עושה לי טוב, לא מועיל בשום דבר, מעודד לצריכה נוספת מאותו הסוג ומלכתחילה נצרך רק בגלל שזה היה מונח לפני העיניים (ב מה חדש). מיותר לגמרי ומרגיש אחרי זה כמו חור שחור בלי מילוי.

[בשמת_א*]

אלף פעמים בחיים חשבתי ללכת לטיפול ואף פעם לא עשיתי את זה. איזה כוח דוחף אותי להתאמץ ולהגיע לתובנות שלי בעצמי אפילו אם זה לוקח לי שנים. אין לי מושג למה ומה מרתיע אותי שם. וזה מדהים כפליים מאחר ויש לי תואר ב... פסיכולוגיה.
לא מדהים בכלל.
הודות לתואר שלך, את יודעת שאין שום טעם שתלכי לטיפול P-:

(כבר אמרתי את זה המון פעמים ואני אכתוב את זה שוב, במיוחד לטובת חברותי הפסיכולוגיות שקוראות כאן P-: : אלה שהם מטפלים טובים, עושים את זה למרות הפסיכולוגיה ולא בזכותה.)

חשבתי לפתע על הדף הזה.
הוא כל כך באופן טבעי! חשבת על זה?
זה דף שעוסק בתמצית של התמצית של המאבק לחיים באופן טבעי.
אין לי כוח לפרט, לא בטוחה שמבינים אותי ככה...

[גוגוס*]

אין לי כוח לפרט, לא בטוחה שמבינים אותי ככה...
האמת, מתקשה להבין. אבל אולי יבוא לך בפעם אחרת להסביר.
בכל מקרה, זה נשמע כמו משהו טוב, אז תודה (אל תגלי לי אם טעיתי אפילו באבחנה הבסיסית הזו )

[בשמת_א*]

קצת יותר פירוט:
תזונה באופן טבעי.
בריאות באופן טבעי.
התנקות מכל הדברים שהתרבות המודרנית בכלל, החברה המערבית בכלל, והתרבות המקומית בפרט מטילים עלינו.
המאמץ להבדיל ולהבחין בין הצרכים שלי באופן טבעי לצרכים שנוצרו באופן מלאכותי, כתוצאה מגדילה לא טבעית.
המקום שלי מול המשפחה, מול החברה, מול העולם.
אורח החיים המיטבי לאדם בכלל ולכל אחד מאיתנו בפרט (באופן טבעי, ותוך כדי משא ומתן מתמיד עם הסביבה הפיזית והתרבותית).
זה רק חלק.
ברור שזה משהו טוב... P-:

[יעלפו_מהמושב*]

גוגוס, אי אפשר ככה, עם זה שאנחנו אותו הבנאדם... אני עושה בימים אלה קורס הנחיית קבוצות, וכנראה שזה הכי קרוב שאגיע לטיפול (אבל תודי שזה קרוב למדי). מותר לשאול במה את עובדת? (כי יש לי כמה התלבטויות לגבי העתיד, אם את אני של כמה שנים קדימה, אולי תוכלי לספק לי את התשובות כבר עכשיו P-: ).

[מצ'רה*]

אם את אני של כמה שנים קדימה, אולי תוכלי לספק לי את התשובות כבר עכשיו
D-:

[גוגוס*]

יעל, מה חשבת, שנגיע למסקנה שאנחנו אותו דבר ופתאום יסתבר שטעינו?
איפה שלך חסרות תשובות - גם לי חסרות. אני את של היום ולא של העתיד, גם אם כנראה מפרידות בינינו כמה שנים. הדמיון בינינו הוא במהות. זו תחושתי.
אני מגנה על הפרטיות שלי כי כתבתי על העיסוק שלי בכל מיני מקומות באתר אז רק אומר שאני עוסקת במשהו שאין לי כוונה לעסוק בו בעתיד ושעל אף הנאתי ממנו הוא נבחר מראש בשביל לגדל ילדים כמו שצריך במקביל.
נותנת לילדים שלי טיפה לגדול ואז אאלץ לחפש את עצמי מחדש.
בואי נקבע שהראשונה שמוצאת עיסוק מגניב מחויבת לעדכן את השניה. מתאים?

[יעלפו_מהמושב*]

אז גוגוס, אני בדיוק מתלבטת לגבי העיסוק, אבל נראה לי שזו תהיה הרחבה סופר מוגזמת של מטרות הדף המוצלח הזה שלך. (בשתי מילים- מתלבטת בין משרה שהיא לא משהו בפני עצמה אבל עם פוטנציאל למשהו שמגניב אותי מאוד בעתיד, לבין לבחור להתרכז בדוקטורט בחו"ל ולעשות לנו חוויה של חיים בארץ אחרת לכמה שנים, לבין האפשרות לשלב את השניים [ולקרוס?]).

ולרגע לא חשבתי שיסתבר שטעינו!

[ניצן_אמ*]

_מדהים כפליים מאחר ויש לי תואר ב... פסיכולוגיה.
לא מדהים בכלל.
הודות לתואר שלך, את יודעת שאין שום טעם שתלכי לטיפול_
לא מסכימה.

[גוגוס*]

לבין האפשרות לשלב את השניים [ולקרוס?]
אני תמיד נגד לקרוס. על אחת כמה וכמה כשיש ילדים.

[גוגוס*]

מתלבטת בין משרה שהיא לא משהו בפני עצמה אבל עם פוטנציאל למשהו שמגניב אותי מאוד בעתיד

אגב, אני גם בעד שיהיה כיף ומעניין כל הזמן ולא רק בעתיד. אני גם בעד חוויות מגניבות בחו"ל.
אבל זה באמת רק ברמת העיקרון. אלו הקווים שמנחים אותי בבחירות כבדות מהסוג הזה: כמה שיותר כיף ועניין בהווה.

[בשמת_א*]

_הודות לתואר שלך, את יודעת שאין שום טעם שתלכי לטיפול
לא מסכימה._
טוב, קצת בבדיחה.
אבל אני מאוד ממליצה על הספר "בגנות הפסיכותרפיה".
ואני מאוד בעד טיפולים, אבל לא פסיכולוגיים. ויש לי הרגשה שגוגוס מזהה "טיפול" עם "ללכת לפסיכולוגית".

[ניצן_אמ*]

אני בטיפול פסיכולוגי מוצלח כבר שנים. ההכללה הזאת מכעיסה אותי, וזה לא חדש. אז נרד מזה כדי לא לסחוף לגוגוס את הבלוג לכיוונים לא רלבנטיים.

אני עוסקת במשהו שאין לי כוונה לעסוק בו בעתיד ושעל אף הנאתי ממנו הוא נבחר מראש בשביל לגדל ילדים כמו שצריך במקביל.
מעניין. קצת מזדהה (לא עובדת כרגע) במובן זה שכשבחרתי את הלימודים, דמיינתי איך אני אוכל לחיות מהבית ולהיות עם הילדים שלי. הייתי בת 22, למדתי פסיכולוגיה ומדעי המחשב. עבדתי בהייטק כמעט 15 שנה, מעולם לא מהבית. ברגע שהילדה נולדה, פרשתי מזה והתחלתי לעבוד בהדרכת שחייה לתינוקות יחד איתה. עכשיו אני קצת בלימבו עד שנעזוב את הארץ, ואז אני אבנה את הכפר שלי בשתי ידיים.

[גוגוס*]

ויש לי הרגשה שגוגוס מזהה "טיפול" עם "ללכת לפסיכולוגית".
גוגוס לא מזהה טיפול עם ללכת לפסיכולוגית (מצחיק שמדברים עלי בגוף שלישי כאן. תוך שנייה הרגשתי כמו ילדה ששתי אמהות מדברות לה מעל הראש. מעניין כמה פעמים זה קרה לי בילדות )
אני נרתעת מכל סוג של טיפול, נפשי או פיזי או מעורב. אבל זה רק לעצמי. דווקא מעודדת אחרים ללכת לטפל בעצמם בכל דרך שנראית להם מתאימה.
אני חושבת שקצת מסוכן לעבור ממצב שבו יש סטיגמה על מטופלים למצב שבו יש סטיגמה על טיפול.
אני די בטוחה שיש אנשים שאפילו הטיפול הפסיכולוגי הכי קלאסי מתאים להם. וככל שמגוון אפשרויות הטיפול גדל כך יש סיכוי שיותר אנשים ימצאו מישהו שיכול לקדם אותם. אולי יום אחד אפילו אני אמצא מישהו שאצליח לתת בו אמון. בינתיים אני מאמינה בעצמי ותומכת נלהבת בכל סוג של ריפוי שמתבצע בתוך המשפחה והקהילה כחלק מהחיים בלא הפרדה. כמו הבלוג הזה למשל. עבורי זה עובד הכי טוב.

[גוגוס*]

ואז אני אבנה את הכפר שלי בשתי ידיים.

אם תזמיני אותי אני אבוא.
רוצה לומר - אין לי ספק שהחלום הזה יוגשם ושהביצוע שלו יהיה פשוט... חלומי.
לי יש יופי של תוכניות לארבע או חמש השנים הבאות שכוללות גיחה משמעותית לחו"ל.
הקטנה שלי תהיה בת חמש כשיגמרו התוכניות ואצטרך להתחיל לתכנן חדשות בהתאם למצב המשפחתי.
מה יהיה אז? כמו בתזונה אני אצטרך להתחיל לנקות את כל הפחדים והחסמים ולבדוק מה אני רוצה באמת.
משימה קשה למדי במקרה שלי. אני מקווה שזה לא ילדותי להאמין שמה שאני עוברת עכשיו יצליח ללמד אותי משהו לסיבוב הבא בנושאים אחרים.