החיוניות שלי חלק חמישי

אהלן אינדיאנית (וואו, כמה זמן לא "ראיתי" אותך. מקווה שאת בטוב) ותודה בשמת.

נראה לי קיצוני מידי , לא מתאים לאורח חיים מאוזן בכלל , לפחות לא בצורה שזה מוצג שם
מזדהה. אצל רוב האנשים שאני מכירה הדברים עובדים אחרת.

גם אני הייתי שמחה מאוד להיפגש. ואם כבר בהזדהות בלתי נגמרת עסקינן - אז גם לגבי התרגול. אני תוהה למה לסדר את הבית נתפש אצלי כחשוב יותר מתרגול, ברמת מציאת הזמן.
בא לך לפרק את זה איתי לרגע? אולי יצא לנו מזה משהו מועיל.

אני מנסה - כשאני חושבת על תרגול אני מייד נהיית עייפה ועוברת למחשבות רציונליות. למשל, אני חושבת על כמה שזה מועיל לי ונותן לי הרגשה טובה. אבל בו זמנית הגוף שלי מדבר בשפה אחרת. של "אין לי כוח". ושל "נעשה מחר". יש איזה פער שם שאני לא בדיוק יודעת מאיפה הוא מגיע. איך זה אצלך?

משתפת כאן קצת בנוגע לתוכניותיי. אלו שהיו ואלו שיהיו.
הסתיימו להם שלושה חודשים של מסע קטן. כל מה שאני כותבת עכשיו לא היה מתוכנן ברובו ונכתב בדיעבד.
החודש הראשון היה בסימן הרמת המודעות. דייקתי את התזונה אבל לא עד המקסימום כי עדיין אכלתי מבושל ממש כל יום, גם אם בכמויות קטנות. הכנסתי תנועה על בסיס יומי, גם של רצפת האגן וגם של הגוף כשלם, אבל במנות קטנות. עבדתי עם עירית והתקדמנו יפה מתוך הנושאים שעבדנו עליהם בעבר. החודש הזה הסתיים בטיול שלי לוויילס, בצום הקצר והלא כל כך מוצלח ובתחושה עמוקה של שקט פנימי.
החודש השני היה בסימן העמקת כל התהליך. דייקתי עוד את התזונה ונשארתי עם כמויות מבושל מזעריות. התנועה הפיזית נעצרה. לא היה לי כוח להמשיך בזה. כמו שכתבתי, משהו בי התעייף רק מהמחשבה ואני מבינה שיש איזו התמודדות שם שטרם עברתי דרכה. התהליך עם עירית התקדם בצורה משמעותית והיו כמה פריצות דרך יפות ומועילות.
החודש השלישי היה משונה. לא זזתי באופן יזום ומודע כמעט בכלל והתזונה נעה בגלים כי שחררתי גם אותה אבל התהליך עם עירית העמיק בצורה משמעותית. משהו ננגע והתפוצץ, וכמו שעירית אומרת, הצלחתי לזמן לחיים שלי סיטואציות של ניקוי וגם לראות אותן ככאלה ולא להיבלע בתוכן.
זה מזכיר לי את הקושי שפעם דיברנו עליו, לעשות ג'אגלינג בין שלושה כדורים. במקרה שלי - תזונה תנועה ותהליך. יש כמות מסוימת של אנרגיה שאני יכולה להשקיע בעצמי במקביל לשלושה ילדים איש ובית ועבודה. במצב הנתון, שבו החיים שלי בטלטלה בלתי פוסקת במובנים הכי פיזיים, יש גבול למה שאני יכולה להחזיק.
זה מה שהיה.

ומה יהיה?
אז ככה. ב 9.9 יש לדף הזה יום הולדת שלוש.
<אגב - ב 9.8 יש יומולדת שלוש אצל דג חתול ואני חושבת שהקיום המשותף הזה של שני הדפים שנפתחו בהפרש של חודש הוא קסום>
אני מתכננת להיפרד מהדף (כן, שוב) ולהתכנס קצת בעצמי ולצאת קצת לעולם שמחוץ למחשב. זה חלק מהתנועה שלי ואני מרגישה שזה הדבר הכי מתאים כרגע. תהליכים פנימיים משמעותיים אצלי דורשים שקט בראש והאינטרנט לא מאפשר את זה. לפחות לא באופן שבו אני עושה בו שימוש.
אני מרגישה שהגעתי למיצוי של הדרך המסוימת הזו ושאני פשוט חייבת ללכת הלאה. יש בדף הזה משהו שגם מחזיק אותי קשורה במקום. אני לא יודעת להסביר מה זה אבל זו התחושה. אולי כי הוא נותן לי איזו פרסונה שאני מחוייבת אליה או תחושה כללית של מחוייבות למשהו. לא יודעת להסביר.

בכל אופן, אני בטוחה שזה לא יהיה לי פשוט ואני רוצה לארגן לי את זה באיזי, במקביל לשלל פרידות אחרות. אני מרגישה שאנ נפרדת שוב מישראל בסוף החודש והפעם לא יודעת מתי אשוב. נפרדת מהמון חברות והמשפחות שלהן. עוברת ממצב ארעי למצב שאני מקווה לצקת בו מידה של יציבות. בקיצור, רק עכשיו אני מרגישה שמשהו באמת נגמר ומשהו באמת עומד להתחיל.
אני לוקחת לעצמי את החודש הקרוב לדייק כמה שאוכל בנסיבות הקיימות את כל מה שחשוב לי בחיים. למדתי שזה מקל עלי מאוד לצלוח שינויים.

בהצלחה גוגוס... @}

תודה אינדיאנית (מתה על ניק שלך). תאחלי שוב בעוד חודש

לקחתי נשימה עמוקה בזכותך. זה הולך להיות יום מוצלח (למרות שהוא כולל לוויה. דר' אריקה לנדאו נפטרה ואני קשורה שם איכשהו).

איתך

דר' אריקה לנדאו נפטרה ואני קשורה שם איכשהו
אוי! לא ידעתי )-:

אז גם לגבי התרגול. אני תוהה למה לסדר את הבית נתפש אצלי כחשוב יותר מתרגול, ברמת מציאת הזמן.
בדיוק , בדיוק מה שעבר לי בראש אתמול.
חשבתי לעצמי , שאני צריכה להתחיל , כמו שאני מוצאת את הזמן לסדר ומגדירה לעצמי חצי שעה עכשיו לסדר ככה להגדיר זמן ליוגה
הילדים התעוררו אז עוד מחשבות בהמשך...

לא התכוונתי בכלל לכתוב, כי לא סיימתי לקרוא ולדעתי זה לא מנומס.

אבל, מנגל בתור טקס פאגאני?!

היי פעם בטקס פאגאני שאת משווה עליו מנגל? טקס פאגאני זה טקס מלא ביופי ובקרבה לטבע, ולרוב גם בנשיות. מה לו ולמנגל?

אולי אם תהיי בארץ אחרי שאשתחרר מהצבא אזמין אותך לאיזה טקס פאגאני, כדי שלא תוציאי דיבתו רעה.

תודה לכל המחבקות באשר הן

מגדירה לעצמי חצי שעה עכשיו לסדר.
אצלי זה עובד קצת אחרת. אני לא מגדירה זמנים לסדר. אני מסדרת את הבית בזמנים קבועים שבהם חשוב לי שיהיה בית מסודר. וזה בא לי באוטומט לגמרי כי זה באמת באמת חשוב לי. ואז אני שואלת את עצמי למה החשיבות של התנועה לא מספיקה בשביל לגרום לי לנוע לתוכה באותו אוטומט. על הבית אני כמעט אף פעם לא אומרת "טוב, נו, זה יכול לחכות למחר". ועל הגוף שלי, שבאמת לא יכול לחכות, אני אומרת כל יום.

אזמין אותך לאיזה טקס פאגאני, כדי שלא תוציאי דיבתו רעה.
קבענו! ועד שהנס הזה יקרה אני מבטיחה להפסיק להשמיץ.

שני סיפורי אוכל קטנים.

אתמול ביקרנו במסעדת הרואה בקפה בכפר הרואה. אכלתי שם סלט פטריות מענג ביותר. על ערימת חסה הוגש מגוון עצום של פטריות בכל מיני גדלים, אחרי שהושרו במשהו טעים נוצלו בגריל. וואו, כמה שזה היה טעים. לתשומת לבכן אם אתן בסביבה.

היום הייתי בפארק קנדה ליד האגם הקטן ובמסלול שיוצא ממנו. יש שם עצי תאנה מתפקעים מרוב פרי. אכלנו עד שגם אנחנו כמעט התפקענו. שנים רבות חלפו מאז הפעם האחרונה שקטפתי תאנה בשלה מהעץ והצנחתי אותה ישר לתוך הפה. איזה אושר... הרגשתי ממש כמו נסיכה.

שאלה לציבור הקוראות - כשהיינו בישראל בפעם האחרונה נפגשנו המון עם משפחות החינוך הביתי והתאהבנו לגמרי.
מישהי יודעת אם יש מפגשים שעוד מתקיימים בקיץ (חוץ מהסיורים של ימי רביעי, על זה אנחנו יודעים באדיבות חלוקית)? כאלה שאפשר להצטרף אליהם בקלות?
אנחנו בתל אביב אבל נוסעים בשמחה. אמא נחמדה שלא מנג'סת לאף אחד בענייני אוכל חוץ מלילדים שלה, שני בנים בגילאי 6 ו 8 ובת בגיל 3.5
רעיונות? מחפשת חברה נעימה, ופחות דברים שכרוכים בהוצאה כספית.

הי לכולם
אני שותה כל יום שייקים ירוקים עם או בלי פרי
אמרו לי שאם השייק נשתה יותר מ20 דק' אחרי הכנתו הוא מאבד את כל הויטמינים שלו .
אני כמובן משתדלת לשתות מיד אבל לפעמים לוקחת לעבודה. ידוע לכן האם ועד כמה נשמר הערך התזונתי כעבור כמה שעות מההכנה?

אני דוקא חושבת שמנגל הוא אכן טקס בעל שורשים פגאניים, ומכאן קיסמו (לא מתנגדת אליו למרות שאישית אני צמחונית ולכן אין לי מה לחפש שם)
אולי לא פגאני במשמעות הניו אייג'ית שניתנה לתנועה הזו כיום, אלא פגאני במשמעות של טקס בעל שורשים עמוקים בקיום האנושי.
שוב, אני ממש לא מתנגדת. אני חושבת שמשהו בצירוף בין בשר ואש (וגברים, בדרך כלל) מדגדג שורשים אנושיים כה עמוקים, שמי שאוהב את זה - יש לו סיבה עמוקה לכך.

הי גוגוס,

לא יודעת לגבי מפגשי חינוך ביתי, אבל אם את רוצה חברה לקטנה, יש לי בת 3, ואמא (אני) בגילך שסקרנית לפגוש אותך

אנחנו בת"א למהדורה מוגבלת (חוזרים מחר לשדה בוקר).
חשבנו לבלות אחרצהריים בפארק הירקון.
אם בא לכם, אני באפס חמש שתיים, ארבע שלוש ארבע וארבע פעמים תשע.

הי שייק,
אני לא חושבת שמישהו יכול לענות ברצינות על השאלה הזו. זה גם תלוי מאוד כמה היה בשייק בהתחלה, באיזה תנאים הוא נשמר, מה הוא בדיוק מכיל (למשל, יש ויטמינים שתנאי חומציות משפיעים עליהם ויש כאלה שלא) וכמה הגוף שלך סופג.
אני מציעה - עזבי אותך מכל זה. תתמקדי בדיוק במה שאת עושה - להשתדל לאכול דברים כמה שיותר טריים. ומה שיוצא אני מרוצה. הרי אם לא תקחי לעבודה, מה תאכלי במקום זה? אם בעבודה את יכולה להכין לעצמך משהו טרי יותר וזה משמח אותך ויש לך זמן ונחת אז אפשר לחשוב שם. אבל אם במקום השייק תאכלי משהו פחות טרי אז די ברור מה כדאי לך לעשות.

מי שאוהב את זה - יש לו סיבה עמוקה לכך
בהחלט יכול להיות. או שזה פשוט משהו שהוא התרגל אליו. ובהיעדר הרגל נעלמת גם ה"סיבה".

הי קרן מקסימה,
אחרי הצהריים אנחנו נפרדים מקרובי משפחה שנוסעים לחו"ל בעצמם. אבל אולי ננסה משהו מוקדם יותר?
טוב, אני הולכת להתקשר אליך. גם אני אשמח מאוד לפגוש אותך.

גוגוס,
מנגל לא היה חלק מחיי גם בטרם היותי צמחונית. אבל כשראיתי את בני הקט, אולי בן שנתיים וחצי או שלוש עם רקע של בית צמחוני לגמרי, נמשך בחבלי קסם אל המנגל ומעדיף את התהליך+תוצאה שלו על כל תהליך+תוצאה אחרת שקשורה באוכל - הבנתי שיש כאן משהו ששורשיו עמוקים מני חקר.
זה לא היתה רק המשיכה לאש - במדורות הוא התנסה גם לפני כן ואהב אותן מאד.
אבל פה היה משהו אחר, רב עוצמה ובהחלט לא סביבתי או מתוך הרגל.
ההיפך: דוקא היום, אחרי שנים, נראה שעוצמת המשיכה של המנגל עבורו פוחתת בהדרגה, לדעתי בהשפעת המשפחה הגרעינית הממש-לא-מתלהבת שבחר או נקלע לגדול בה.

מצ'רה, אני לגמרי מסכימה שלצירוף הזה יש כוח משיכה רב עוצמה. זו לדעתי ממש עובדה שקשה להתווכח עליה ברמת התופעה.
העניין הוא שבתחושה האישית מאוד שלי, האנרגיה של הצירוף הזה נובעת מהאנשים ולא מהדבר עצמו. יש איזה ריר וירטואלי כזה באוויר וזה כמעט תמיד קשור להיות בקבוצה, שלה עצמה יש כוח שמהלך קסם.
בדיוק קראתי קטע במשחקי הכס שגרם לי לחשוב על זה. חבורה של ילדים יתומים שתקועה במצב בלתי אפשרי נאלצת לצוד בעלי חיים שלרוב לא נחשבים למעדן. יונים... עכברושים...
והמנגל שלהם נראה בדיוק כמו שזה נשמע. וגם בו יש חיה מתה ואש ועוד אנשים. אבל זה לא חלק מחגיגה, והטעם של בעלי החיים לא מושך וכולם במצב רוח רע ולכן זה נטול קסם לגמרי.
זה מתחבר לי לאותה נקודה. בתרבות שלנו הדבר הזה נטוע ביחד עם טקס ושפע, ועמוס במשמעות וסימבוליקה (וגברים...) וזה אולי כוח המשיכה. בהיעדר מה ששמנו על זה לא נשאר שם כלום.
אני תוהה איך אפרוח כזה היה מגיב למנגל מהספר. קשה לי לדמיין שם משיכה בחבלי קסם.

מצ'רה

המשמעות המקורית של המילה "פאגאני" היא כפרי. בימי כפיית הנוצרות על כל אומלל שנקרא בדרכה האנשים בערים הגדלות כבר היו נוצרים, והאנשים בכפרים ובאזורים פחות מרכזיים שמרו על הדתות המקוריות שלהם. כך שהמילה עברה לייצג אנשים שמאמינים בהרבה אלים. האמונות האלו האמינו באלים ובאלות, כך שהן היו הרבה פחות שוביניסטיות מהנצרות. הן חגגו את חגי מעגל השנה, והיו להן עוד כמה מאפיינים משותפים.

אני דוקא חושבת שמנגל הוא אכן טקס בעל שורשים פגאניים, ומכאן קיסמו (לא מתנגדת אליו למרות שאישית אני צמחונית ולכן אין לי מה לחפש שם)

להרבה מאוד דברים בעולם יש שורשים פאגאניים. תצביעי לי על חג כלשהו של דת כלשהי ורוב הסיכויים ששורשיו פאגאניים. לא סתם לרוב החגים, גם היהודיים, גם הנוצריים, ואפילו חלק מהמוסלמיים, יש מקור במעגל השנה. למשל, היום הקצר ביותר <חג המולד, חנוכה>. אפשר לעבור על דתות של תרבויות מקצוות שונים של העולם ולמצוא חגים באותם תאריכים.

אולי לא פגאני במשמעות הניו אייג'ית שניתנה לתנועה הזו כיום, אלא פגאני במשמעות של טקס בעל שורשים עמוקים בקיום האנושי.

פאגאני - של אמונה באלים רבים. לא מכירה את המשמעות הניו אייג'ית. מכירה אנשים שמאמינים. מאמינה בעצמי.

שוב, אני ממש לא מתנגדת. אני חושבת שמשהו בצירוף בין בשר ואש (וגברים, בדרך כלל) מדגדג שורשים אנושיים כה עמוקים, שמי שאוהב את זה - יש לו סיבה עמוקה לכך.

יכול להיות שכן ויכול להיות שלא. מה היה קורה אם במנגל היה אוכל צמחוני? בכל מקרה, שורשים אנושיים עמוקים =! פאגאניזם

=! זה שונה.

המשפט האחרון ללא מתכנתות הוא שורשים אנושיים עמוקים לא שווה פאגאניזם.

משתפת בתובנה נעימה מהיום בבוקר, שבעיניי מסמנת לי עוד כברת דרך שצעדתי במסע שלי. לא קשור לתזונה בכלל אבל כן קשור לגבולות ופתיחות וגמישות, שעליהם אני עובדת עם עירית.

אחת השיחות שזכורות לי מתחילת מערכת היחסים שלי עם האיש, לפני 15 שנים, עסקה בחברויות. לי כמעט ולא היו חברות. לו היו הרבה. אני באה מבית שבו ההורים מאמינים שהזוגיות הטובה היא משק אוטארקי שמקיים את עצמו ואין צורך בשום דבר חיצוני לה. כשניסיתי לשווק את הרעיון הזה לאיש הוא הבהיר לי בעדינות שאני יכולה לשכוח מזה. הוא עצמו מתכוון להיות חבר שלי ולא לגדל אותי, למרות פער השנים בינינו שאז נראה לי גדול.
ובאמת, הקשבתי לו. מערכות סגורות שמספקות את עצמן מזכירות לי יותר הורה וילד מאשר זוגיות. הקשבתי וליישם לא ממש הצלחתי. המשכתי לדבוק בחברות המעטות וכמעט שלא נפתחתי למערכות יחסים חדשות. כאמור, ענייני גבולות, גמישות ופתיחות.

ופתאום, בעקבות עוד מפגש עם באופנית שווה במיוחד, קלטתי איך השתנתי. כל מי שמציעה לי פגישה עושה אותי שמחה. וזה שאני עצמי מציעה, בהתכוונות מלאה ובשמחה, לא הולך ברגל בכלל. אנשים חדשים הפכו אצלי מעול ומטרד לשמחה גדולה.
יש לי סייג קטן כי אני חושבת שאני מתנסה בזה במסגרת מאוד בטוחה. בתכלס, כל מי שפגשתי עד היום דרך הדף הזה היתה לא פחות מאשה מדהימה. אני לא יודעת אם הייתי נלהבת כזו במסגרות אחרות שהיו נחוות בעיניי כפחות מסננות. בקיצור, בעוד היומן שלי הולך ומתמלא בתענוגות שכאלה קלטתי את גודל השינוי שעברתי וזה מדהים בעיניי. משהו עמוק מאוד נפתח אל העולם בחדווה שלא יודעת שובע. שובע... המממ... אולי זה בסוף כן יהיה קשור לתזונה

ולכל מי שכאן אני רוצה להגיד, למקרה שפספסתן את זה איכשהו - יש כאן אוסף של נשים שאי אפשר להאמין כמה הן מגניבות וחכמות ונעימות ומכילות ומעניינות. קל מאוד להתרשם מזה בכתיבה אבל המציאות לגמרי עולה על הדמיון בהקשר הזה. מתאים לי מאוד לטוות את כל הקשרים האלה שנייה לפני שאני נעלמת שוב (בכל זאת, אני מי שאני) אבל מה שבלב נשאר ובשבילי יש לזה ערך עצום.

וזה אולי כוח המשיכה.
אולי...
להרבה מאוד דברים בעולם יש שורשים פאגאניים.
לגמרי. ומשותפת להם עוצמה רבה בקיום האנושי כיום, הרחק מהסיבות המקוריות שלהם.
בכל מקרה, שורשים אנושיים עמוקים =! פאגאניזם
מבחינתי אשמח לעזוב את הנושא. מה שכתבתי היה רק האבחנה שלי, ואולי המינוחים לא מדויקים ולא מעודכנים.

אבל מה שבלב נשאר ובשבילי יש לזה ערך עצום.
זה כל כך יפה, הקטע שכתבת עכשיו!

גוגוס איזה פוסט מקסים ומלא השראה.
תודה!

אין לי בעיה לעוב את הנושא. רק רציתי להאיר את עיני הנוכחות לכך שפאגאניזם זה אוסף של דתות, שקיימות גם בימינו.

גוגוס, פוסט מקסים. אולי מתישהו ארשום תגובה ארוכה ומפורטת, בינתיים רק ארשום שקראתי, ואחזור להתעסק בהצלת המחשב הנייח, ששבק חיים. <איזה כייך זה! פתאום אני מורידה מלא מערכות הפעלה שההורים שלי בחיים לא היו מסכימים לנסות בנסיבות רגילות, ובגלל שההארד דיסק מת אני בעצם יכולה להשאיר אותם אם איזה לינוקס שאני רוצה, כי הם גם ככה לא מבינים בזה וזה לא מעניין אותם!>

תודה על הפרגון. נעים נעים...

תפילה_לאם

גם אני נהניתי לקרוא.
הזדהיתי במיוחד עם אני מתנסה בזה במסגרת מאוד בטוחה.
נראה לי שקל להיפתח לחברויות חדשות, כשמרגישים ש"יש כימיה" בקשר, כשיש שפה משותפת.
לי באופן אישי קל יותר גם כשמדובר בפגישה של אחד-על-אחד.
בעלי התפלא שאני לא מתחברת לקהילה שלנו בשכונה, אבל נפגשת עם נשים שהתכתבתי אתן מעט באינטרנט.

תודה, יקרה.

נפגשת עם נשים שהתכתבתי אתן מעט באינטרנט
שלא לדבר על כמה שקראת אותן. לפעמים זה הרבה יותר אינפורמטיבי מה"שלום שלום" מחוץ לבית שכולו חיוך מנומס. חיוך מנומס זה חשוב אבל זה מספק מעט מאוד מידע.

לפני שלושה חודשים, כשיצאתי למסע הנוכחי, כתבתי את זה:

_זו רשימת הדברים שמציקים לי ושאשמח להיפרד מהם:
הציפורניים ברגליים במצב לא משהו. לבנות כאלה ומתפרקות.
העור שלי באופן כללי יבש מאוד וממש מתפורר.
יש לי מגוון של כאבים קלים מכפות הרגליים ועד לאגן.
הגידול שלי עדיין איתי וכך גם כאבי הגב התחתון שהוא מייצר בגלל המיקום שלו והלחץ שהוא מפעיל.
הגרון שלי מגורה ומכחכח.
הלשון שלי לבנה מאוד.
יש לי כאב כמעט קבוע באוזן ימין (רגישות ישנה שנעלמת בתזונה מיטבית).
עור הפנים שלי במצב לא טוב. אדמומיות בלחיים ויובש באזורים אחרים.
יש לי ליחה מבאסת.
חלקים בשיער שלי יבשים מאוד ולא נוצרים מהם תלתלים בקבוקיים יפים כמו בחלקים אחרים.
לפני שלושה חודשים נפלתי חזק מאוד על אגודל שמאל ומאז לא התאוששתי. יש לי שם כאב קבוע ודי רציני.
אני מרגישה רפיון של הבטן, ממש בפנים, וזה מתכתב עם ריפיון של הלשון (משהו שלמדתי ממיה גל).
נראה לי שזהו._

הנה מה שיצא לי:
נשארו איתי מתוך הרשימה - הגידול (והכאבים בגב שנלווים אליו), ציפורניים ברגליים במצב לא מזהיר אבל יותר טוב ממקודם, הכאבים באגודל הפגוע מהנפילה והרפיון של אזור הבטן.
נפרדו ממני לשלום - העור היבש, כאבי המפרקים עד לאגן, הגירוי בגרון, הלשון הלבנה, כאבים באוזן ימין, אדמומית בפנים (לא עד הסוף אבל הרבה הרבה יותר טוב), ליחה, יובש בשיער.

אני מרוצה. הרבה מבאסים נעלמו. מה שנשאר ידרוש עבודה רבה יותר, הרבה יותר תנועה מדויקת והמשך העבודה הפנימית. יופי. התחלה טובה.

תפילה_לאם

אני מרוצה. הרבה מבאסים נעלמו.
שווה ביותר!

שבת שלום!

הנה התוכנית שלי לחודש הקרוב. כשאני כותבת אותה אני מרגישה יותר מחוייבת.

אני רואה יחסי גומלין בין הזמן הקצר שיש לי, להיעדר התנועה, לעייפות. לו הייתי פחות עייפה הייתי יכולה לנצל טוב יותר את שעות הבוקר. כרגע אני יוצאת ממש כל ערב עד שעות מאוחרות וקמה מאוחר. אחרי זה אני מבלה עם הילדים ובערב שוב יוצאת. נעלם לי זמן הבוקר שבו אני יכולה להשקיע בעצמי.
הדרך היחידה שאני מכירה להתמודד עם עייפות היא תזונה חיונית. אחד הדברים הכי בולטים בתזונה הזו, כשהיא מדוייקת על אמת, זה שפוחת מאוד הצורך בשעות שינה. כלומר, אם אני אוכלת מדויק, מעבר ליתרונות הברורים מאליהם, אני זקוקה לפחות שעות שינה ויכולה לנצל את הבוקר שלי טוב יותר. הפעם - לתנועה.
אז זו התוכנית. לדייק תזונה למקסימום. כבר מזמן לא עשיתי את זה לפרק זמן ממושך. לחכות לשינוי בצורך בשינה ולהתחיל לזוז.
במקביל, להעמיק את העבודה שלי עם עירית ולהעז לגעת בכמה דברים שמונחים על השולחן ומעוררים בי כרגע אימה ברמות שונות. כשאני אוכלת היטב וזזה אני הרבה יותר פתוחה לזה.
יאללה, לעבודה. אני אוהבת להתחיל בשבת. משהו פתוח ושלו. זו התחלה במקום של נחת ורוגע וקבלה במקום במקום הסוער והעמוס של תחילת השבוע.

אגב, אם למישהי יש חשק לנסות משהו ביחד, או במקביל, אני לגמרי בעניין.
יותר כיף בשתיים. או בהרבה יותר...

גוגוס, אני קוראת. עד עכשיו התעסקתי בכל מיני בעיות מחשוב <ההארד דיסק שבק חיים ואני כתבתי או מהמחשב הנייד או ממערכת הפעלה מגניבה על דיסק און קי, בלי הארד דיסק, ועכשיו הצלחתי להחזירו לחיים>. עכשיו אולי יהיה לי זמן לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב לך על הקטע המקסים שלך.

וגם רציתי לכתוב לך על הזה שהדף שלנו, ושאחרי שהזמנת אותנו כל כך הרבה פעמים והדגשת שהדף לא שלך אלא שלנו, הרי שלכתוב על הדף שהוא שלך נראה לי חוסר כבוד כלפייך. אבל זו תגובה להודעה שרשמת כבר די מזמן, אני כבר לא זוכרת מתי, ורציתי לרשום לך את זה ושכחתי.

בינתיים אני חושבת על דברים שאפשר לנסות. למצוא זמן לתנועה גם בזמן שבוע העבהודה ולא רק בסופש? אני חושבת.

אויש, כמה שאת מתוקה. בחיי.

גם אני בשאיפה לא לקיים הפרדות בין השבוע לסוף השבוע בדברים שחשובים לי. השאיפה הזו קודם צריכה להתגבר על איזו משוכה, שלפיה יש כל מיני דברים שמגיע לי לקחת מהם מנוחה או שכדאי לי לקחת מהם מנוחה. אני מקווה שאחרי כל המילים שנשפכו בדף הזה הבעיה ברורה.
מה הייתי רוצה שיקרה? שאני אקח מנוחה ממשהו רק כאשר אני תופשת אותו כמאמץ ומכאן שזה יקרה לאו דווקא בזמנים קבועים אלא מתי שצריך.
ואחרי זה אני אשמח לא לראות בדברים האלה מאמץ. הכי קריטי לי בהקשר הזה, וגם הכי קשה, זה העניין של התנועה.

אני לא חושבת שהבחירה בין לקיים הפרדה בין השבוע לסופ"ש היא שלי. בשבוע יש לי עבודה. הרבה. כך שיש הבדל, ויש הפרדה. וההפרדה נוצרת באופן טבעי. למשל, קל לי יותר לקרוא ספרים רציניים בשבוע העבודה. בסופש אני נחה מכל המאמץ הזה, של תפקוד במסגרת שלא מיועדת לבני אנוש.

אבל דווקא לרוץ אני רוצה. גם בצבא. הבעיה היא ששם זה טרייד אוף. יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות. לצאת לריצה קצרה של כמה דקות, הליכה כמה זמן שמתחשק לי, ריצה אם בא לי, וכו' - זה לא בעיה. הבעיה היא שלא ישאר לי זמן לשאר הדברים - לקרוא ספר, לדבר עם חבר שלי, לשמוע מוזיקה. גם ככה אין לי הרבה זמן.

ובנוגע למנוחה - השיטה שעובדת בשבילי זה להרפות. אחרי שהרפתי לכמה חודשים מהמחשבה שצריך לעשות ספורט הרצון לרוץ הופיע אצלי באופן ספונטני, ומבחינתי זה לא מאמץ עכשיו.

אולי אם לא תנסי לקבוע זמנים בלו"ז לתנועה, ולא תנסי להכריח את עצמך לנוע כאשר את לא מרגישה רצון וצורך לנוע, אז התנועה לא תיחשב מבחינתך למאמץ?

ועוד בנוגע לכבוד. יוצא לי עכשיו לחזור לכמה בפרים הומוריסטיים שאני ממש אוהבת, ומסיבות ספרותיות כאלו ואחרות אני נזכרת בלא מעט ספרים בהם אנשים מנסים להגן בכוח על אנשים שהם אוהבים. למנוע מהם להשתתף במלחמה על ידי הסתרת עובדת קיומה, לצאת להילחם עם הרעים ולהשאיר את האהובה בהשגחה של מישהי שתדאג שהיא לא תברח ותצטרף, ועוד כמה כאלו. וזה תמיד נראה לי לא מכבד. ולפני כמה זמן נתקלתי בספר שונה. שם הגיבור הראשי מניח לגיבורה הראשית להיות שומרת הראש שלו ולסכן את חייה למענו. ואחר כך, הגיבורה הראשית ניצבת בפני בחירה, להקריב את חייו של אהובה, או לעשות משהו שלדעתה יכול להביא תועלת גדולה מאוד לעולם. ואז היא חושבת על מה שהגיבור היה מעדיף, ומבינה שהדבר הנכון הוא לתת לו להקריב את עצמו למען העולם, כי זה מה שהוא היה רוצה. ונותנת לו למות. הוא דווקא נשאר בחיים בסוף, ושניהם מתים יחד בסוף הספר השלישי.
ואהבתי את הקטע הזה, את הכבוד להחלטות של האדם. אם מישהו היה פרטיזן שלוש שנים ורוצה להילחם במלחמת השחרור של הארץ שלו, אז למנוע זאת ממנו זה לא לכבד אותו. זה אגואיזם, לא אהבה, ולא כבוד. אם מישהי רוצה לצאת יחד עם אהוב ליבה להילחם מול אויב מרושע, אז לנסות למנוע זאת ממנה זה לא מעשה אוהב.

וכל הספרים האלו שאני נזכרת בהם בקלות כה רבה היא הוכחה נוספת לכמה מעט הזדמנויות יש בחברה שלנו למצוא דוגמאות להתנהגות אוהבת יותר. הגיבורים שלנו מראים את הערכים שלנו. אם אין מטרה של להגדיל את האהבה והכבוד לקרובים לנו, אם זלזול בשיקול דעתם של היקרים לנו מכל נחשב להתנהגות של גיבור, התנהגות ראויה לחיקוי, אז איך נלמד לאהוב ולכבד יותר?

מזכירה לעצמי שכבוד הוא חלק בלתי נפרד מאהבה. ושאותו גיבור מספר, למרות שהספר אהוב ומצחיק, נהג בצורה לא מכבדת ולא ראויה. ורושמת לעצמי מתישהו, באיזשהו סיפור, להכניס סצנה שבה הגיבור/ה עומדת בפני החלטה אם להתערב או לא ונותנת לאדם האחר להחליט לבד.

וגם, אחד מהספרים האהובים עליי והמלאים אור, ספר שבו ניתן למצוא דוגמאות לגיבורים אמיתיים, הוא "הנידחים" של זנה הנדרסון. בעברית כמעט בלתי אפשרי למצוא

ממליצה בחום.

https://www.google.co.il/#bav=on.2,or.[po]r cp[/po].&fp=74cc1cbb4d786924&q=zenna+henderson++the+people+

ותודה על המחמאה <על מה? ההארד דיסק או הכבוד עלייך?>

המחמאה על זה שבכלל את חושבת על דברים כאלה במונחים של כבוד.
וזו לא בדיוק מחמאה. פשוט אבחנה על סמך מה שעשית לי בלב.

באיזה עוד מונחים אפשר לחשוב על זה?

במונחים של שייכות? את האישו שלי עם שייכות סגרתי עוד בתיכון.

באילו מונחים את חושבת על זה?

אני חושבת על זה במונחים של חוויה. הרי אי אפשר לגרום לאף אחד להרגיש שייך (ואולי בגלל זה סגרת את זה עוד בתיכון

שהרי את מקדימה את זמנך בכל כך הרבה מובנים) ואי אפשר לגרום למישהו להרגיש שיש לו חלק במשהו.
אז התקווה שלי היתה שמי שכאן תרגיש שזה שלה כמו שאני מרגישה שזה שלי אבל אני לא יכולה לאלץ את החוויה הזו אלא רק לייחל לה. זה שהדבר חשוב לי לא אומר שהוא חשוב לאחרים או אפילו צריך להיות חשוב להם. אז כל זמן שמי שכותבת מרגישה שזה לא שלה, שהיא אורחת, אני מעדיפה שהיא תכתוב במילים שלה. אני לא חווה את זה כחוסר כבוד אלא כביטוי אותנטי של תחושה. ואני מעדיפה אותה גם אם הייתי שמחה יותר לו הדברים היו מתגלגלים אחרת.
כשאני "מתקנת" מישהי אני מביעה בכך את הכמיהה שלי, אבל כמו שבטח שמת לב הפסקתי לעשות את זה, כי הנחתי שהכמיהה הזו כבר ברורה לגמרי ולא ראיתי טעם להביע אותה יותר. השלמתי ושחררתי שכך נראה הדף ואני גם לוקחת על זה אחריות במידה מסוימת.

אחרי שהרפתי לכמה חודשים מהמחשבה שצריך לעשות ספורט הרצון לרוץ הופיע אצלי באופן ספונטני, ומבחינתי זה לא מאמץ עכשיו
אני מראש לא אוחזת במחשבה כזו. הגוף שלי משתוקק ומביע את ההשתוקקות הזו לתנועה בדרכים רבות, חלקן כבר דומות מאוד לצעקה.

אולי אם לא תנסי לקבוע זמנים בלו"ז לתנועה, ולא תנסי להכריח את עצמך לנוע כאשר את לא מרגישה רצון וצורך לנוע, אז התנועה לא תיחשב מבחינתך למאמץ?
זו מחשבה טובה מאוד בשבילי אבל היא לא פרקטית לצערי. אני מרגישה רצון וצורך לנוע כמעט כל הזמן אבל לא באופן שבו זה אפשרי בחיים שלי כרגע. אני חושבת שהצורך הזה הוא אחד הכוחות שמניעים את ה"תנועה" הבלתי פוסקת שיש בחיים שלי לא דרך הגוף במובן המקובל של ספורט או ריצה או הליכה. מצד שני, אפשר להעלות השערה הפוכה, שלולא "זזתי" כל הזמן במישורים לא פיזיים, היו נמצאים לי המשאבים הנחוצים לתנועה הפיזית. אני באמת לא יודעת. הנחת המוצא שלי היא שהדברים האלה בסוף מוצאים את דרכם להתאזן, גם אם זה לוקח הרבה זמן.

ורושמת לעצמי מתישהו, באיזשהו סיפור, להכניס סצנה שבה הגיבור/ה עומדת בפני החלטה אם להתערב או לא ונותנת לאדם האחר להחליט לבד.
לעמוד בפני החלטה אם להתערב או לא ולתת לאדם האחר להחליט לבד... כסצינה מסיפור... המממ... הסיפור הזה מוכר לי נורא. אה, נזכרתי, זו פשוט הורות!

אני לא חושבת שסגרתי את האישו הזה כי אני מקדימה את זמני. אלא בגלל שהייתי לא שייכת בערך כל הילדות שלי. ובתיכון, בעיקר בגלל קריאה על פאגאניזם, וגם בגלל חורשה נחמדה שתהחלתי ללכת עליה, הרגשתי שייכת. שייכת לליל הקיץ ולמדורה הבוערת ולירח, ולעצים, ולאדמה. לעולם. ואז פתאום הרגשתי שיכת באופן כללי. והבנתי שהבחירה בין להרגיש שייכת ללא שייכת היא בחירה. שאני יכולה לבחור להיות שייכת. ויכולה לבחור לא להיות שייכת. ואני בחרתי להרגיש שייכת לדף הזה. ולמרות שלא הרבה השתנה אצלי אחרי התובנה, ואני עדייך מעדיפה לא להשתייך לרוב הקבוצות, הידיעה שאני יכולה להיות שייכת אם רק ארצה, משמעותית בשבילי.

ואני אומנם רואה בזה במובן מסויים ביטוי אותנטי שלח תחושה, אבל הוא מוביל לסתירה פנימית.

אני מניחה בשלילה שהדף הזה הוא הקניין שלך. אם הוא הקניין שלך זכותך לעשות איתו את שברצונך. ואת בחרת לחלק אותו לחלקים ולתת במתנה לנוכחות. מכאן שחלק מהדף הזה הוא שלי.
אבל הדף שייך לך. סתירה פנימית. מכאן נובע => הדף הזה לא שייך רק לך.
מש"ל.

במקרה הרע אפשר להניח שהדף שייך לקבוצת נשים שאת עומדת בראשן. אבל כל הנחה שהדף הזה שלך כוללת את ההנחה שאת לא יכולה לעשות איתו מה שאת רוצה, ואז בעצם הוא לא באמת שלך.

יש משהו בנקודת המבט שלך. היא נראית נכונה. אבל גם נקודת המבט של כבוד נראית לי נכונה, וכרגע אני לא מוצאת דרך לשלב את שתיהן. אני אחשוב על זה.

אולי את יכולה לפנות זמן לתנועה, וזהו? פשוט לפנות X זמן כל יום שמוקדש לתנועה, ואת לא חייבת לעשות בו שום דבר. למה נחוצים משאבים לתנועה פיזית? זו השאלה שלי. אני גם מאמינה שדברים כאלו מתאזנים בסוף, אבל לפעמים מוטב לאזן אותם במודעות, ולא לחכות שהם יתאזנו גם בלעדיה.

גוגוס, התכוונתי לספר אמיתי. אני זוכרת, איפשהו באיזה דף בשמת ציטטה פסקה גאונית ממש. על איך הייתה נראית חברה אנושית שבה גידול ילדים לוקח את אותו מקום בספרות שלוקחת האהבה הרומנטית בכמה מאות השנים האחרונות, והמלחמה מתחילת ההיסטוריה האנושית.
אני יכולה להיזכר אך ורק בסיפור אחד שבו הגיבורה היא מורה וגבורתה מתבטאת בזה שהיא לא מתערבת. בזה שהיא מאמינה ומחכה. אם אני אספור כל ספר שקראתי שהייתה בו מחלמה כלשהי...

גם, אחד מהספרים האהובים עליי והמלאים אור, ספר שבו ניתן למצוא דוגמאות לגיבורים אמיתיים, הוא "הנידחים" של זנה הנדרסון.
הי, אני גם אוהבת את הספר הזה! ובדיוק חשבתי עליו לפני כמה ימים, שאני לא מכירה כמעט אנשים שקראו אותו!
המממ... הסיפור הזה מוכר לי נורא. אה, נזכרתי, זו פשוט הורות!
D-:
במיוחד שמי שמשלם את המחיר או חלק ממנו - הוא את

מצ'רה, את ודעת כמה קשה להשיג את הספר? נתקלתי בו במקרה בספרייה הבית ספרית, ואחר כך, כרציתי לקרוא אותו שוב, לקח לי המון זמן למצוא אותו. היה רק עותק אחד של הספר בספרייה, והוא נחשב לספר נדיר ונתנו לי להשאיל אותו רק בפרוטקציה. הספר הודפס בעברית לפני המון זמן, ועכשיו אין כל כך איך להשיג אותו. ואני כל כך רוצה!

מי זו ה"את" במשפט האחרון שלך? גוגוס? כל אמא באשר היא?

ואני בחרתי להרגיש שייכת לדף הזה
וזה משמח אותי כל פעם מחדש! ההיכרות איתך מאוד משמעותית עבורי.

למה נחוצים משאבים לתנועה פיזית?
מכיוון שהחיים שלי רחוקים מהמצב הטבעי שלהם ולכן התנועה שבאמת מתחשק לי לעשות דורשת התארגנות. הרבה פעמים אני רוצה לרוץ או לצעוד במרץ אבל הסביבה המיידית שלי לא מפתה אותי. אספלט, בניינים, כבישים... כשהייתי בוויילס עמוק בתוך הטבע היה לי קל מאוד לנוע, וזה לא רק בגלל שהייתי בריחוק מהמטלות שלי. פותחים את הדלת והמרחב מזמין תנועה. הלב נפתח. כשאניפותחת את הדלת לרחוב סואן הלב שלי לא נפתח באותה צורה, אם בכלל.

גוגוס, התכוונתי לספר אמיתי
אני יודעת. עניתי לך בהומור. לפעמים המדיום לא מעביר היטב דברים כאלה.

פתחתי היום את החודש האחרון שלי כאן על שלל תוכניותיו. והיה זה יום מקסים. ביליתי עם חברים אהובים ועם הילדים שלהם גם בבוקר וגם אחרי הצהריים ותוך כדי הרגשתי איך השלווה עוטפת אותי בגלל ההחלטות המתאימות שקיבלתי.
אכלתי נפלא ממש בהנאה מרובה, לרצפת האגן נתתי תשומת לב תוך כדי נהיגה ארוכה ועוד רגע אני אומרת שלום ויוצאת לצעוד. אה, כן, ואת הבוקר פתחתי בהתמתחויות נפלאות. מילה על זה - מעבר לטוב שזה עושה לגוף, אני מרגישה שהתמתחויות בוקר ממקדות אותי בעיקר, מזכירות לי להיות קשובה לעצמי ומספקות מן ברכת בוקר טוב מוצלחת באופן כללי. אני אנסה לזכור את זה כי זה באמת נעים.

עניין אחר לגמרי.
היה שלב השנה שבו התחלתי לדאוג שמא התזונה שלנו לא מספקת את הצרכים של חלק מילדיי. המרכזי אוכל כל הזמן וגדל כל הזמן בצורה רציפה. משני הצדדים שלו יש אח ואחות שגדלים בקפיצות. הבעיה היא שהשנה הלכנו עוד כברת דרך בכיוון החיוני והגדילה התעכבה מאוד. אני מודה - דאגתי.
היתה לי בראש ניצן אמ עם הסיפור של בתה ואני מוכרחה להודות שזה נפלא שיש סיפורים מעוררי השראה מסביב, על ילדים שניזונים באופן חריג, מדאיגים קלות או קשות את ההורים שלהם, אבל בסוף מתאזנים. אני חושבת שלניצן יש באופן כללי קצת יותר סבלנות לתהליכים ארוכים יחסית אלי.
אז כאמור - דאגתי. והאיש, שהולך איתי באש ובמים, העלה תהיות וספקות והרגשתי שאני צריכה לנשום עמוק כדי לא להתבלבל מהקולות השונים ששמעתי בראש - כולם בעצם שלי.
סוף טוב לסיפור - המדידה האחרונה מראה שלא דובים ולא גמדים. כולם סופר בסדר, כנראה קפצו בחודשים האחרונים.
זה הרגיע אותי ושימח אותי. כשעושים דברים חריגים, ושפני הניסיון הם ילדים, יש בהחלט צורך בצפירות הרגעה מדי פעם.

גם אני מעריכה מאוד את ההיכרות הוירטואלית איתך.

מה שאת אומרת לגבי טבע מול כבישים מעניין אותי. בעיקר בתור מישהי שצועדת לרוב בסביבה אורבנית. אין לי מספיק טבע כדי להשוות.

כל אמא באשר היא

ועכשיו אין כל כך איך להשיג אותו. ואני כל כך רוצה!
אני לא יכולה להציע לך את העותק שלי, כי הוא מפורק לדפים בודדים (אולי פה ושם יש שלושה דפים שעוד דבוקים יחד). הוא ספר רק כישות וירטואלית.

שגדלים בקפיצות.
זה לא תמיד ככה?
בכולופן, אמהות לא היסטריות כמונו, כשהן חוששות פתאום - נראה לי שווה לבדוק. אולי אנחנו מרגישות משהו ולא יודעות לנסח אותו.
אז יופי שעשיתם את זה וממש יופי שכולם גודלים!

זה לא תמיד ככה?
כאמור, אצלי המרכזי גדל באופן מאוד רציף. אז כנראה שזה לא תמיד ככה

אולי אנחנו מרגישות משהו ולא יודעות לנסח אותו.
לגמרי! העניין הוא שלפעמים מה שאני מרגישה זה את הקולות של הבחוץ נכנסים לי עמוק מדי לבפנים. וגם את זה אני לא תמיד יכולה לנסח

בטח לא בזמן אמת.
בכל אופן, אני בהחלט בעד לבדוק דברים כשהם מטרידים, אבל אני גם בעד לבדוק למה הם מטרידים. אחד לא סותר את השני בעיניי.

אבל אני גם בעד לבדוק למה הם מטרידים. אחד לא סותר את השני בעיניי.
זה מאד מאד נכון.
מרוב קולות שונים ומשונים אפשר לבלות את כל החיים בהקשבות שונות ומשונות, ובמיון P-:

יש לי תובנת בוקר.
יש את המחכימון הזה שאתה מלמד הכי טוב מה שאתה צריך ללמוד בעצמך. האוזניים הפרטיות שלי לא אהבו את המחכימון הזה. הוא תמיד נחווה אצלי כמשהו מאשים. יעני, לפני שאת פותחת את הפה תבדקי את עצמך, כזה.
בכל אופן, בתוך שלושה ימים מצאתי את עצמי נואמת על חופש בזוגיות בשלוש שיחות שונות ובסוף הסתכלתי על עצמי והבנתי משהו.
אני "מלמדת" לא בגלל שאני צריכה ללמוד אלא משום שאני בדיוק בשיא של הלמידה הזו בעצמי. אני מרגישה בהפנמה עמוקה של התכנים האלה ובגלל זה הדברים יוצאים לי רהוטים ונלהבים ומשכנעים.

אז אני מחברת לי מחכימון חדש, הרבה יותר נדיב ומועיל לדעתי - את מלמדת הכי טוב מה שאת כנראה לומדת ממש עכשיו בהנאה גדולה.

במיוחד שמי שמשלם את המחיר או חלק ממנו - הוא את

זה מחייב? זה תמיד ככה? למה?

לי המחכימון לא נשמע מאשים, אבל גם לא נדיב במיוחד. המחכימון שלך מוצא חן בעיני הרבה יותר.

שליחה על ידי טל* » 11 אוגוסט 2013, 21:07

גוגוס
המחכימון שלך נהדר!
כל כך מדויק ואכן נדיב.

או, תודה על ההסכמה! גם אני חושבת שהוא שווה

נגמר לו עוד יום מופלא. תזונה מדויקת ברמות על ומצב הרוח בהתאם.
מה עוד? גיסתי האהובה שאין כמותה היא מורה לפילאטיס שמלמדת בביתה עם מיטה כזו. שנים התנגדתי לקונספט הפילאטיסי, בניגוד לדעתה של יעל שוראקי, שחשבה שרצפת האגן האומללה שלי משתוקקת בדיוק לזה.
לא יודעת מה קרה שפתאום נעתרתי להפצרות של גיסה אוהבת ומוכשרת. אולי בגלל שאחותי ובן זוגה התחילו והתלהבו ואז גם ההורים שלי ופתאום הייתי מכותרת במבסוטי פילאטיס.
יאללה, הלכתי. מה זה נהנתי... אבל ממש. ואהבתי את השניים במחיר אחד - גם תנועה נעימה מאוד וגם טיפול עומק ברצפת האגן.
קבענו שעד שאני עוזבת אני מגיעה אליה עם הילדים כמה שאפשר, הם צופים באיזה מסך לשעה (ויסלחו לי אלוהי העקרונות) ואני גונחת באושר. בהינתן שהאיש באנגליה אלו כנראה גניחות האושר היחידות שיצא לי להשמיע בזמן הקרוב אז אני לוקחת מה שיש.

איזה כיף לגלות דברים חדשים שעושים שמח לגוף.

עוד יום אחד כזה... אני מתחילה לשעמם את עצמי אבל מאחר ועצמי פה לבד כרגע זה עניין שלי

יש לי הרגשה שאם אביט אחורה בדף ואראה את מקבץ הימים שילך ויגדל, שכולם שעמום אחד גדול, זה ישמח אותי. אני שמחה לא להיות על רכבות הרים.

כצפוי במקרים כאלה, כל מיני שרירים קטנים שלא ידעתי על קיומם נתפסו לי בעקבות הפילאטיס. אין דבר. זה היה צפוי. אני עסוקה בלהתרגש ממה שזה עשה ועוד יעשה לרצפת האגן שלי ורוחי מתרוממת.
מחר שיעור נוסף. גיסתי הבטיחה לא לקרוע אותי למרות שנורא מתחשק לה לבדוק את הגבולות שלי. אמרתי לה שעם שלושה ילדים בבית ואיש באנגליה אני לא בעניין של שום גבולות. מאחר ואם אני קורסת הטיפול בילדים עובר אליה אני מקווה שהיא תעמוד במילתה.

התזונה שלי מעולה וזה באמת משמח אותי. אני אוהבת את מה שזה עושה למצב הרוח שלי ולסבלנות שלי. פייר, זה פי אלף יותר חשוב ממה שזה עושה לגוף שלי.
זה תמיד ככה. שלושה ימים לתוך מאה אחוז תזונה חיונית ותחושה של שקט מתפשטת בתודעה שלי. הכל נרגע. אני מרגישה שאני אוחזת בעדינות באיזה חיוך פנימי ושלסבלנות שלי אין גבולות. אלוהים, כמה שזה נעים, ובהחלט לא טריביאלי עבורי.
אני פוצחת בשייק ירוק עמוס בעלים ואגוזים ופירות, מחסלת בהמשך הבוקר את חציו השני ומנשנשת פירות נוספים עד אחר הצהריים. לקראת הערב המוקדם אני מכינה לעצמי סלט שווה ואם צריך עוד קצת אגוזים. זהו. אני שבעה כל היום ושמחה כל היום.

הנה סתם דוגמה להלך רוח שלא ממש אופייני לי כשאני מדברת על עצמי ותקף אותי היום במלוא עוזו - פגשתי את דודתי האהובה בבוקר ודיברנו על תוכניותיי בברייטון. היא שאלה אם ארצה להמשיך לעשות מה שעשיתי בישראל ועניתי לה שיש לי שם קושי. מה הקושי? שפה, כמובן. במקצוע שלי, שאפשר להגדיר בקווים כלליים כליווי במצבי משבר והנחיית קבוצות, מילים הן דבר סופר חשוב. מספיק לפספס מילה אחת בשביל לפספס הזדמנות יקרה מפז לצמיחה. הסברתי, ולזה ענתה דודתי - אה... אז לא תעסקי בזה בברייטון.

מצאתי את עצמי פותחת עליה זוג עיניים גדולות ועונה שזו ממש לא המסקנה ההכרחית. אולי אני אמצא דרך להתגבר על הקושי? אולי אני אסכים לזה שבהתחלה הפוטנציאל המקצועי שלי לא ימוצה עד תום? אולי אני אסכים לוותר על אחת מנקודות הכוח המקצועיות שלי ולהצמיח אחרות תחתיה? אולי...

הייתי בשוק מעצמי. הרגשתי כאילו אני יוצאת מהגוף שלי ומתבוננת מהצד על אשה חדשה. ברגיל שלי, תגובה לדברים כאלה תהיה הנהון ושקיעה במחשבות נוגות מעט. והנה, תגובה מפתיעה ביותר. אז אני ממש לא תולה את זה על קולב התזונה לבדו. יש עבודה ארוכה ועקבית עם עירית ויש המון דברים שעשיתי בשנה שנתיים האחרונות, אבל אני מרגישה שמשהו במזון הזה ובתזונה הזו תמיד מקפיץ אותי. זה כאילו שיש חסמים עדינים מאוד, כמעט בלתי מורגשים, וכאשר כל מה שנכנס הוא מושלם הם פשוט מתפוגגים ואני גורפת יש מאין איזו תעוזה חדשה.

גוגוס, אני קוראת אותך כל הזמן וכרגיל סופגת ממך השראה ונהנית מהעליצות שעולה מהדברים שלך בזמן האחרון, שפשוט מדבקת.
אני בימים קצת צולעים תזונתית, אחרי תקופה נהדרת.
אומרת את זה כאן כדי שתנעץ לה בחלל האוויר האמירה, ההצהרה והכוונה.
רוצה לחזור לדרך שלי, כבר כמה וכמה ימים מרגישה שירדתי קצת לשוליים.
שוב הבנתי כמה משמעותי מבחינתי ענין האספקה השוטפת של ירקות טריים, קשה לי לתחזק את זה וכשאני מתחילה להרפות ואין מספיק ירקות בבית, ישירות אני נשאבת למנגנונים ישנים שכבר נזנחו.
הולכת מחר למלא את הבית בירקות ופירות, זה השלב הראשון והמכריע.

הי גוונים,
איזה כיף לראות אותך.

למלא את הבית בירקות ופירות, זה השלב הראשון והמכריע.
אני חושבת שמעולם לא נאמר משהו נכון יותר, קולע יותר ומדויק יותר ביחס לנושא. הולכת לגריין אותך.
שיהיה בהצלחה רבה.

זה מזכיר לי שפעם בכמה זמן אני מצלמת את הקטנה אחרי שמגיע משלוח. שיש ענק, עמוס עד להתפקע בפירות וירקות, ממש כמו אצל הירקן, ובאמצע יושבת הגברת עם איזה פרי ביד.

בפעם הראשונה שצילמנו תמונה כזו היא היתה ממש קטנה. שלחתי את התמונה למכרים אהובים וגיסי שחי בחו"ל ענה שזה מקסים ושאל מאיפה מארגנים משלוחים כאלה. עניתי לו באריכות על כל מי שעושה משלוח, שוכחת לגמרי שהוא בחו"ל ולא מבינה את המהות האמיתית של השאלה.
הוא התכוון בצחוק למשלוחים שכוללים ילדים כאלה על המשקל

שיש מלא בצבע וריח וטעם גורם לי שמחה עצומה. אני מרגישה מוקפת בשפע, ושפע של דברים טובים זה דבר משמח מאוד.

איזה קטע! בדיוק אתמול הבן שלי העלה זכרון איך פעם הוא ואבא היו בחנות הירקות שבעגלות שלה אין מושב לפעוט, וראו עגלה מלאה פירות וירקות ובאמצע צומחת פעוטה ואוכלת אשכול ענבים!
גוגוס, זו לא פעם ראשונה שדברים שאת כותבת פה בדף מתחברים בול לדברים שקורים לי יום קודם. אנחנו מחוברות פה ברשת מסתורית, ומדי פעם איזו נקודה מהבהבת ושמים לזה לב.D
אז אני לוקחת מה שיש
D-: פרסומת כזו לפילאטיס עוד לא שמעתי.
שיש מלא בצבע וריח וטעם גורם לי שמחה עצומה. אני מרגישה מוקפת בשפע, ושפע של דברים טובים זה דבר משמח מאוד.
מזדהה.

_שיש מלא בצבע וריח וטעם גורם לי שמחה עצומה. אני מרגישה מוקפת בשפע, ושפע של דברים טובים זה דבר משמח מאוד.
מזדהה._
לגמרי!

באמצע צומחת פעוטה ואוכלת אשכול ענבים!
אוי מצ'רה... התמונה האחרונה שצילמנו היתה עם אשכול ענבים. יו, מפחיד קצת... תשאלי אותו באיזה צבע היו הענבים. שלנו סגולים על גבול השחור.

אנחנו מחוברות פה ברשת מסתורית
לכבוד הוא לי להיות מחוברת איתך. תכף הולכת לכתוב לך מייל עם משהו.

ו... עוד יום. הרבה פעמים אני מרגישה את המעבר משלושה ימים של משהו ליום הרביעי. זה ככה בכל שינוי אצלי. הפעם לא. מה שנקרא - לא מצמצתי.
פתחתי את היום בפילאטיס אצל גיסתי. היה תענוג צרוף. רצפת האגן אמרה תודה וכך גם כל מיני שרירים שמעולם לא דיברתי איתם. מדהים איזה הבדל יש בין שיעור פרטי לשיעור בקבוצה. לגיסתי יש ידיים טובות. צחקתי עליה שזה קצת כמו ביקור אצל כירופרקט. מה הסיכוי שהייתי מקבלת דיוק כזה בקבוצה? נראה לי קלוש, פשוט כי אי אפשר. הגוף אומר תודה על זה.

תזונה - מאה אחוז של חיוניות משמחת. המצב רוח - בשמים. ואותה סבלנות ונחת שהגיעו כבר אתמול. איך אני יודעת שזה חריג? כי אני עושה דברים חריגים. למשל... לשחק עם הילדים במשחקי דמיון. משהו שאני לא עושה אף פעם. אחד הלך לחבר והנשארים טענו לקיפוח. הבטחתי שיהיה ממש כיף וזה מה שיצא לי. משחקי דמיון. ארגנו מסעדה, האפרוח שלומד לכתוב המציא וכתב תפריט. הגברת מלצרה והוא היה שף ואחרי זה החליפו תפקידים ואני הייתי הלקוחה מהגהנום שיש לה מלא שאלות על התפריט וכל דבר היא מבקשת לשנות או להוסיף. יש מצב שהאדון הצעיר, שיכול להיות שף מוכשר מאוד לדעתי, יירתע מאוד מהמקצוע בבגרותו ואפילו לא ידע למה.
ואיך אני באמת יודעת שסבלנותי חריגה? כי אשכרה נהניתי מכל זה.

ואחרי זה בילינו בבריכה ופגשתי אמהות נהדרות של חברים נהדרים של הילדים והעולם נראה לי כמו יופי של מקום להיות בו. כל זה נעצר לרגע כאשר מישהו בכביש החליט לחנך אותי. דמיינתי את עצמי מרימה את החלון החשמלי של האוטו בעודו מדבר וזה הספיק. אפילו לא נאלצתי לנהוג כך באמת. עשיתי על זה delete ונסעתי הלאה. באוטו ובהוויה.

יש פה קוראות שחובבות הרוקי מורקאמי? בשמת שכנעה אותי פעם שתרגומים בעברית טובים מתרגומים באנגלית והחלטתי לקנות לי ממנו בישראל ולקחת איתי.
יש לו הרבה ואשמח להמלצות כי לא קראתי אותו מעולם.
תודה מראש.

תסתכלי בדף של שיחות - בדיוק היה שם מיני-דיון על הרוקי מורקאמי...
קראתי המון ספרים שלו, מומלצים מאוד "קורות הציפור המכנית" וגם "קפקא על החוף" - אבל יש עוד שאני לא זוכרת כבר... בעצם גם 19Q4 שלו יפה, אם כי לא קראתי עדיין את החלק השלישי שלו...
תהני!!

תודה, תפוזית. הדיון שם הוא זה שהניע את הרצון הנוכחי. מאחר ואני לא אגיע לישראל בקרוב רציתי לקחת כמה, ואצל שיחות עלו שמות מעטים. אז את הציפור סימנתי לעצמי כי עושה רושם שיש עליו הסכמה רחבה ואולי גם את קפקא. אני תוהה לגבי הפיל נעלם ויער נורווגי ואולי יש עוד ששמותיהם לא עלו בדיון. למשל, קראתי שהמאוחרים שלו נוטים לסוריאליזם קיצוני שפחות חביב עלי. גם את רואה את זה ככה?

תפילה_לאם

ואיך אני באמת יודעת שסבלנותי חריגה? כי אשכרה נהניתי מכל זה.
מבינה על מה את מדברת...

יופי של ימים עוברים עלייך.

תפילה_לאם

התכוונתי לכתוב גם שנחמד לקרוא אותך.

אני פוצחת בשייק ירוק עמוס בעלים ואגוזים ופירות, מחסלת בהמשך הבוקר את חציו השני ומנשנשת פירות נוספים עד אחר הצהריים. לקראת הערב המוקדם אני מכינה לעצמי סלט שווה ואם צריך עוד קצת אגוזים. זהו. אני שבעה כל היום ושמחה כל היום.
לא מבינה את זה. באמת. אני נורא מנסה להיטיב את התזונה שלי לקראת סוף ההריון הבאמת מיוחד הזה (טוב, כל הריון הוא מיוחד, אבל זה משו-משו), ואני לא מצליחה לשרוד ככה בלי למות מרעב. אמנם אני לא דוחפת כמויות עצומות (של שייק, או של משהו) כי אני פשוט נעצרת (באופן טבעי) בשלב כלשהו, אבל אני מסתובבת ברעב תמידי, שמחרפן אותי. רעיונות?

_יש פה קוראות שחובבות הרוקי מורקאמי? בשמת שכנעה אותי פעם שתרגומים בעברית טובים מתרגומים באנגלית והחלטתי לקנות לי ממנו בישראל ולקחת איתי.
יש לו הרבה ואשמח להמלצות כי לא קראתי אותו מעולם._
אני הכי אוהבת את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", אם את מתחברת לריצה ורצים, אולי תאהבי אותו גם

תודה, תפילה... מאחלת גם לך. את כל כך בדרך הנכונה. ואם כבר התכנסנו לרגע, אז עוד מילה - את מרבה לציין שהמודעות שלך נמוכה. מיכל כבר אמרה את זה ואני מחזקת את הנקודה גם מהצד שלי. אני חושבת שזה לגמרי לא נכון. אני קוראת אותך ואני חושבת שיש לך יופי של מודעות. אני לא יודעת למה את מחזיקה בדעה הזו על עצמך אבל יש מצב שהיא עצמה מעכבת אותך. מה יקרה אם תזנחי אותה ולא תתני למודעות שלך ציון כלשהו?

אני לא מצליחה לשרוד ככה בלי למות מרעב.
את מכינה שייק ירוק? עם המון אגוזים? איך אפשר להישאר רעבים אחרי שאוכלים הרבה אגוזים? שואלת עם אפס התרסה, למקרה שזה לא ברור.
משהו לא ברור לי. מצד אחד את נעצרת באופן טבעי. מצד שני את רעבה. את לא נעצרת כשאת מרגישה שבעה ובעצם לא רעבה יותר?
זה נשמע קצת כאילו את מפחדת לאכול. אם זה מדבר אליך - יכול להיות שזה קשור להקאות? שנהייתה איזו התנייה כזו שכל מה שאוכלים מגרה בצורה לא נעימה את המערכת ועדיף להימנע. ואז את בעצם עוצרת לא באופן טבעי אלא באופן לא טבעי, מאיזה חשש עלום, ונשארת רעבה במקום להיות שבעה.

אחותי לא יכולה לשאת תחושה כבדה של שובע והיא אוכלת במנות קטנות מאוד. אצלה זה עובד יופי אבל זה גרם לי לחשוב על אנשים שנרתעים משובע באופן כללי, שמשהו בו מאיים וגורם לכך שהם בעצם לא מגיעים אליו.

תודה על ההמלצה. הסתקרנתי לגבי הספר על הריצה אבל לא מצאתי הרבה המלצות עליו. אני אבדוק אותו שוב. ואיזה כיף שיש לך הריון מיוחד משו-משו. תענוג לשמוע.

לא חושבת שאני מפחדת משובע (נניח, יכולה בהחלט לטרוף המבורגר גדול עד לתחושת התפקעות). עם שייק (ירוק ואגוזים, כן, כן, ממש לפי הספר) אני פשוט לא יכולה לשתות עוד בשלב כלשהו (די מוקדם), ואז תוך שעה אני ממש רעבה. וזה מתסכל!

בהחלט יש אצל הרוקי מורקאמי מוטיבים סוריאליסטים - קשה לי לומר אם זה בספרים המאוחרים יותר, כי לא חושבת שקראתי לפי הסדר. "מרדף הכבשה" זכור לי כסוריאליסטי במיוחד. דווקא אחד מהמאוחרים יותר, שהוא 19Q4 - היה אמנם סוריאליסטי אך יפה בעיני. גם יער נורווגי מומלץ מאוד - מצחיק, אני כאילו לא כוללת אותו ברשימת ספרי הרוקי מורקאמי, כי קראתי אותו כמה שנים לפני שהתחלתי לקרוא את ספריו בהתלהבות, ורק בדיעבד כשקראתי אותו שוב עשיתי את הקישורים הרלוונטים (יש לו כל מיני מוטיבים ורעיונות שחוזרים על עצמם ברוב הספרים).

תפילה_לאם

אבל אני מסתובבת ברעב תמידי, שמחרפן אותי. רעיונות?
תכווני אותנו...

מה בדיוק את מבקשת?
גם אני לא שבעה לאורך זמן משייק, מכמה פרות ומסלט, אבל יש הרבה דברים נוספים אכילים בעולם: ביצים, בשר, תפוחי אדמה, אורז, קינואה, גבינות.

צריך לדעת למה את מתכוונת כשאת כותבת אני נורא מנסה להיטיב את התזונה שלי

אני לא יודעת מה עובר עלייך בהריון, אבל קחי בחשבון שבעוד שבהריון הראשון אם וכאשר חשת עייפות, יכולת לנוח, עכשיו אם וכאשר את עייפה, את יכולה לכרכר סביב שני ילדייך הרכים ולהתעייף יותר...

אני מתכוונת לזה, שאני קוראת תפריטים יומיים של אנשים שחיים על raw food (בקבוצה ישראלית בפייסבוק, בעיקר) ואני לא מבינה איך הם לא מתים מרעב באופן ספציפי, ובאופן כללי איך הם לא נשברים תוך כמה ימים. זה נשמע לי נורא מעט- שייק, כמה פירות, סלט. זה נשמע לי כמו ארוחת עשר. לא יודעת, משהו לא מסתדר לי.

תפילה_לאם

אז תוך שעה אני ממש רעבה. וזה מתסכל!
לא אידאלי אבל גם לא נורא: שמרי את השייק במקרר וחזרי אליו כעבור הפסקה של חצי שעה-שעה. נראה לך?

עוד רעיון נחמד (לפחות לי): לזרות על השייק שברי אגוזים או צנוברים או משהו ולגוון את הלגימה שלו בלעיסה.

תפוזית, תודה.

תפילה_לאם

אני לא יודעת למה את מחזיקה בדעה הזו על עצמך אבל יש מצב שהיא עצמה מעכבת אותך. מה יקרה אם תזנחי אותה ולא תתני למודעות שלך ציון כלשהו?
עד כה ראיתי ב"מתן ציונים למודעות שלי" ראייה מפוכחת של הכלים העומדים לרשותי.
אם אני בוחרת לאמץ את הראייה שאת מציעה... אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה...
כלומר, אני קוראת לא מעט על "להזמין מחשבות מעצימות" וכד' ולא יודעת איך באמת להחליט מה ואיך לחשוב. לשנן מנטרות?
< שואלת עם אפס התרסה, למקרה שזה לא ברור. >

אני נורא אהבתי את יער נורווגי כי יש בו משהו מאוד עצוב ומוסיקלי. אבל, הוא קצת ילדותי. רומן התבגרות כזה.

אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה...
את רואה? אמרתי לך שאת בדרך הנכונה. את לא יודעת איך לעשות את זה כי אין מה לעשות. פשוט לא עושים. זונחים את הציפיות (ויש לך הרבה כאלה למרות שאת ממש בתחילת הדרך מבחינת ציר הזמן) ונהנים מהחיים.
את הרי יודעת שאת עושה משהו שהוא טוב לך. לא משנה מה את בוחרת לאכול, את יכולה להיות וודאית שכל מה שנפרדת ממנו ראוי לפרידה הזו. אז מה נשאר? לשמוח במה שהשגת.
כל הדברים שתשמחי לראות במו עינייך יגיעו עם התמקדות התהליך והתמשכותו, ככל שיתחשק לך וככל שתוכלי להכיל. ואין שום דרך לדעת מראש ממה צריך להיפרד, ולכמה זמן, ובאיזה הרכב, בשביל שדברים יקרו. יש חשודים מיידיים אבל כמו שראית בעצמך על עצמך ועל אחרות גם שם השונות עצומה. מה זה אומר? שחבל לבזבז גרם של זמן או מחשבות על התוצאה. במקום זה, להנות מהדרך. והדרך שלך מקסימה ברמות על. יאללה, להתמסר לזה כמו שזה.

אני קוראת לא מעט על "להזמין מחשבות מעצימות" וכד' ולא יודעת איך באמת להחליט מה ואיך לחשוב. לשנן מנטרות?
מה פתאום??? תיפרדי מהמחשבות הלא מעצימות (כמו חלוקת ציונים לעצמך וציפיות) ותפני מקום. הן תבואנה לבד. ומה שעוד קורה כשמפנים מקום וחושבים קצת פחות זה שעוד חברה מגיעה - המודעות. מודעות לא יכולה לנשום בתוך מחשבות כי היא מאוד פיזית ובחלקה רוחנית. מה לה ולמחשבות?
מקווה שפיתיתי אותך @}

מיכל, תודה רבה. זו אבחנה ממש מועילה! במחי משפט הוצאת לי את החשק

וגם לי יש גבול עם שייק ירוק, אני אפילו חוטפת בחילה די רצינית כשזה יותר מכוס אחת נגיד. אבל פירות ועלי ירוקים בנפרד אני יכולה לאכול בסבבה, אז נראה לי שזה גם פתרון. אבל יעל, למה את בכלל צריכה לאכול רואו? זה מזכיר לי את הרומן שלי עם פליאו. זה נשמע כל כך טוב על הנייר וכל כך הגיוני וכל כך אני וכל פעם שעשיתי את זה נחלתי אכבה עצומה מעצמי, למרות שזה פשוט לא התאים. זה היה כל הסיפור.

תפילה_לאם

כשכתבתי אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה..._ , לא התכוונתי לדעת מה בדיוק להוסיף או להשמיט מהתפריט, כי אני מתחילה סוף סוף להפנים ש _אין שום דרך לדעת מראש ממה צריך להיפרד, ולכמה זמן, ובאיזה הרכב, בשביל שדברים יקרו. יש חשודים מיידיים אבל כמו שראית בעצמך על עצמך ועל אחרות גם שם השונות עצומה
התכוונתי להנחיה הזאת:
תיפרדי מהמחשבות הלא מעצימות (כמו חלוקת ציונים לעצמך וציפיות) ותפני מקום.
איך?

_התכוונתי להנחיה הזאת:
תיפרדי מהמחשבות הלא מעצימות (כמו חלוקת ציונים לעצמך וציפיות) ותפני מקום.
איך?_
תבהי במחשבה. כשהיא מגיעה, אם הצלחת להבחין בה, תתבונני בה ותחייכי אליה מבפנים. היא תלך. כשאת באה לכתוב "קחי בחשבון שהמודעות שלי..." תעצרי רגע לפני ותסתכלי על המחשבה הזו. כאילו היא ממש ישות. היא תלך. את לא מגרשת אותה. את רק מזכירה לעצמך שזו בסך הכל מחשבה. וכמו שהיא באה היא יכולה ללכת ושאם היא תלך יהיה מקום למחשבה אחרת או לריק נעים.
בהתחלה תתפסי מחשבה אחת ביום ועם הזמן תתפסי עוד ועוד. וכל אחת כזו תפנה לך מקום הולך וגדל לשמוע את הקולות הלא מילוליים שלך, שמעניינים פי אלף ממחשבות כאלה.

זה מועיל או שאת צריכה משהו מסוג אחר?

כשכתבתי אני פשוט לא יודעת איך לעשות את זה... , לא התכוונתי לדעת מה בדיוק להוסיף או להשמיט מהתפריט
תפילה, אני מקווה שהבנת שהבנתי

כיוונתי בדיוק לשאלה שלך רק שלא ידעתי מה בדיוק את צריכה.

נשמע לי נורא מעט- שייק, כמה פירות, סלט. זה נשמע לי כמו ארוחת עשר. לא יודעת, משהו לא מסתדר לי.
יעל, מי שאוכל מעט יישאר רעב. עזבי אותך מתפריטים של אחרים ותעשי רק מה שמסתדר לך. גם בראש וגם בגוף.

למה את בכלל צריכה לאכול רואו? זה מזכיר לי את הרומן שלי עם פליאו.
המשפט הזה מזכיר לי למה העדפתי את "חיוניות" על "טבעונאות". כי זה לא משנה מה הכותרת של הגישה שלך לתזונה. משנה רק מה זה גורם לך להרגיש. אני לא יכולה ולא רוצה להתחייב כן לאכול מזה ולא לאכול מההוא. אני כן יכולה וכן רוצה להתחייב שמה שאני מכניסה לגוף שלי מגדיל את תחושת החיות והחיוניות שלי. מבחינתי בזה מתחיל ונגמר הכל.

תפילה_לאם

עוד משהו בעניין השייק הירוק.
אני פשוט לא יכולה לשתות עוד בשלב כלשהו (די מוקדם)
תגלית מהיום! גם אני מרגישה לפעמים שזה קצת יותר מדי לי, וגיליתי שאם אני מוסיפה מים יותר מהטיפונת שהוספתי בדרך כלל, זה מעדן את השייק והרבה יותר נחמד לי לשתות אותו ככה.