החיוניות שלי חלק חמישי

סיפורון ומתכון

לפני כחודשיים גילינו את חוות הקטיף העצמי הקרובה לביתנו ומאז הפכנו אותה למשכננו הקבוע בסופי השבוע. המקום קסום לאללה. משהו בשילוב של שדות אינסופיים, חנות חקלאית אמיתית, בית קפה מדוגם אבל צנוע ומרחבי משחק מושקעים לילדים עשה לנו את זה.
אתמול הייתי שם עם הילדים ועם חברה ויצאנו בידיים מלאות וגם בבטן מלאה, כל על כל אחד שקוטפים אוכלים. תותים משלושה מינים (בכלל לא ידעתי שיש... חשבתי שתות זה תות, ולכל אחד באמת טעם מעט שונה), פטל שחור עצום מימדים ומתוק מאוד, 3 סוגים של פטל אדום שאי אפשר להפסיק לאכול ועוד המון סוגי berries שגלגלנו על הלשון אבל לא ערבו לחיכנו.
הרגשנו שזכינו בלוטו, לקטוף את כל זה טרי מהשיחים ולקחת הביתה.
בעודנו משלמות ניגשה אלינו בעלת בית הקפה ונתנה לנו דף. מסתבר שהולכים לסגור את המקום עקב סכסוך בין תושבי הכפר הסמוך. עניינים של שטחים, אדמה וגם בטח סתם דם רע. פייר, עשה לי עצוב. מעבר לקסם של המקום הם גם עושים עבודה חינוכית מדהימה עם ילדים, ובעיקר ילדים עם מוגבלויות, שמקבלים הזדמנות להיות בתוך טבע מתקשר ולא מאיים וגם להשתולל כאוות נפשם, לצרוח ולהתפרע (כך, לדברי בעלת הקפה). בקיצור, הצטערתי מאוד מאוד.

ולרגל החלק הטוב של היום שהיה, מתכון לשייק ירוק שאני לא מצליחה להפסיק לשתות - בסיס הפירות הוא ענבים ירוקים חמוצים מתוקים ופטל אדום חמוץ מתוק. על זה שופכים בנדיבות אגוזי מלך ומטביעים בעלים ירוקים מכל מין וסוג. אח, כמה טעים שזה יוצא. את הענבים אני מקפיאה אז גם המרקם והטמפרטורה יוצאים אליפות העולם בשקשוק.

יכול להיות שזה באמת עודף נוזלים ושתיה מרובה ובבת אחת. אבדוק. תודה

הי ירוקה, תנסי במשך כמה ימים להוריד את כמות הנוזלים וקרוב לוודאי תראי הבדל די מהר.

גוגוס,
המתכון לשייק הירוק נשמע מעולה!!
(ואני, לרוב שייקים ירוקים מה זה לא עושים לי את זה!)

שקיות תחת העיניים זה בדרך כלל כליות. או שאת שותה יותר מידי או פחות מידי
עדינה, מה זה הפתעת אותי עם המידע הזה. ועכשיו כשאני חושבת על זה, אני מכירה כמה וכמה אנשים שקיתיים וכולם שותים הרבה אבל לא מים אלא קפה. מעניין... אני אעביר הלאה.
וירוקה, אני אשמח אם תדווחי על הניסוי הזה אחרי כמה ימים. אני ממש סקרנית.

המתכון לשייק הירוק נשמע מעולה!!
יאמממי. מאוד קשה לעמוד במשימה החדשה שלי שעוסקת בצמצום ועודפות כשהשייק טעים כל כך

אבל אתמול דווקא הצליח לי. עד הערב

קיבלנו אתמול תשובות ששני הבנים לא קיבלו מקום בבית הספר המקסים שלידו נגור, שהוא אחד הטובים בסביבה, אלא בבית ספר הגרוע ביותר שיש בסביבה שהוא גם רחוק. ברייטון היא קצת כמו תל אביב, עיר עם קצב גידול מטורף של ילדים. הכל מלא.
הודענו למועצה בנימוס שנמשיך בחינוך הביתי עד שימצא לנו מקום בבית הספר שבחרנו. בתכלס, זו אפשרות לגמרי סבירה בשבילי אבל אני מודה שמשהו בי מאוד התאכזב. התחשק לי כבר שמשהו כאן ילך חלק ובקלות והיתה לי הרגשה שהנה המשהו הזה בא. ושוב אכזבה.
גייסתי את האופטימיות המפורסמת שלי בקלות יחסית כי יש עוד הרבה זמן עד פתיחת שנת הלימודים וכל מה שצריך זה ששני ילדים שעוזבים גם יודיעו על זה

תפילה_לאם

וכי אני מגדלת בתוכי את ילד מספר שלוש.
קודם כל, בשעה טובה!

חוץ מזה,
גם אני תופסת אכילה בריאה כ"מטלה"
לא בדיוק כמו שתארת. אני כן מוכנה לשלם על סלט קנוי, ורואה בהרבה מאכלים מזינים פינוק (אם כי גם במאכלים לא-מזינים מסוימים), אבל מרגישה שהאכילה המזינה מצריכה הרבה יותר התארגנות והשקעה מאשר זו התעשייתית המעובדת, וזה מקשה עלי.
עכשיו אמשיך ואקרא מה ענו לך...

אני מכירה כמה וכמה אנשים שקיתיים וכולם שותים הרבה אבל לא מים אלא קפה.
הקפה משפיע על הכליות באמצעות שיתון וייבוש נוזלי הגוף החיוניים. זה פוגע כאמור בכליות.

גייסתי את האופטימיות המפורסמת שלי בקלות יחסית כי יש עוד הרבה זמן עד פתיחת שנת הלימודים וכל מה שצריך זה ששני ילדים שעוזבים גם יודיעו על זה.
מזכיר לי משהו נחמד. לפני כמה שבועות היה לי תיכנון מאד מאד מדוייק ליום בילוי לבד בתל אביב. היום הזה השתבש ברגע האחרון (ממש כשהייתי עם הרגל ביציאה מהדלת). חשבתי שאני הולכת להתפוצץ, אבל ממש להתפוצץ. רציתי להאשים מישהו (את האיש כמובן) אבל לא היה איש אשם.
בקיצור הפואנטה של הסיפור הזה הוא שמפה לשם מחשבה נפלאה צצה במוחי שכמו שלא היה לי מושג שהדבר הזה עומד לשנות לי את התוכניות ככה גם אין לי מושג מה צופן בחובו הרגע הבא, דהההה.
הקטע הוא שבאינטלקט זה ברור שאין לנו מושג מה יהיה ברגע הבא אבל אנחנו לא ממש חיים את זה בדרך כלל.
ב"הארה" של אותו הרגע חוויתי את פיזית והתרגשות מילאה אותי, התרגשות של ציפייה לקראת הדבר המפתיע הבא שיקרה ואין לי מושג מה הוא

היום התפתח כמו שהוא התפתח ובסוף אפילו הגעתי לתל אביב והיה לי יום נפלא.
שבת שלום אהובה, מחכה כבר לראות אותך ואם לא שמת לב עדכנתי בדף שלי לגבי התזונה לפני כמה ימים.

גם אני תופסת אכילה בריאה כ"מטלה"
אהלן תפילה לאם.
תגידו, יכול להיות שזה בגלל שאתן מבשלות? אני חושבת שבישול בריא הוא באמת חתיכת מטלה. אבל ברגע שמפסיקים לבשל זה מקבל צורה אחרת לגמרי.
הקיץ הוא זמן טוב להתנסות כזאת, אם הבישול מכביד.

גילוי נאות - בחיי שבדיוק אתמול חשבתי לעצמי שיצא לי יום מטבח. לוקח לי חצי שעה להכין סלט עצום ואחרי זה עמדתי לגרד גזר לסלט גזר עם צימוקים ומשמשים. מצאתי את עצמי במטבח הרבה יותר זמן ממה שתכננתי. וזה הוביל אותי למחשבה שמי שמתעקש על מזון אסתטי בעל טעמים מורכבים ימצא את עצמו במטבח הרבה זמן בכל מקרה, בישול בריא או לא.
לעומת זאת, כשפשוט אוכלים שייקים קרירים ופירות מתוקים ואגוזים וקצת ירקות זה באמת לוקח דקות ספורות לארגן ארוחת ענק. אבל זה בהחלט סגנון חיים שונה לגמרי ממה שמקובל.

התרגשות של ציפייה לקראת הדבר המפתיע הבא שיקרה ואין לי מושג מה הוא
דינדוש, קראתי והתמלאתי השראה. אני מאחלת לעצמי בזאת הרבה רגעים כאלה.

מחכה כבר לראות אותך ואם לא שמת לב עדכנתי בדף שלי לגבי התזונה לפני כמה ימים
מחכה גם. ממש ממש. לא מחבקים כאן (חוץ מסקוטית מגניבה ונדיבה במגע) וזה חסר לי. ולך יש חיבוק שווה במיוחד. מזכיר לי שבסוף שנת הלימודים נשארתי לקשקש עם המורה. הייתי בתחושה של אסירות תודה, ומאחר וזו השנה הראששונה שהיא מלמדת רציתי לתת לה הרגשה הכי טובה שיש. היא באמת נהדרת. ואז בסוף שאלתי אם אפשר לחבק אותה (אני בחיים לא נוגעת בלי רשות) והיא אמרה כן וקמה אבל החיבוק שלה אמר לא. ביאס אותי.
אני מתגעגעת לחיבוקים של ישראליות. הם ממש באיכות אחרת.
וברור שאני קוראת אותך. אני תמיד קוראת אותך. עוד לא הספקתי להגיב במייל אבל זה בתנור

אני בענין של שאלות?????
קיבלתי ענף של אלוורה. אני רוצה להכניס לשיקים (את הג'ל שבפנוכו)
וגם קראתי שזה טוב למרוח על העור (להזנה וטיפוח , לא עקב כוייה או חבלה)
האם יש לכם רעיון איך לשמור את זה? חשבתי לחתוך ולהכניס למקפיא אבל אז איך אשחרר את הג'ל מהקליפה?
אשמח לשמוע בכלל על ניסיון שלכן עם האלווורה.
מעניין מה שעדינה כתבה על הקשר בין קפה לשקיות. אני לא שותה קפה ,רק מים ושיקים אבל (ווידוי מביש!) במשך שנים רבות שתיתי דיאט קולה והפסקתי לפני 3 חודשים. האם יכול להיות שזה קשור? או שזה כבר היה אמור להעלם?
מ

שליחה על ידי טל* » 26 יולי 2013, 23:08

גוגוס,
איך את מצליחה לתפעל בית עם שלושה ילדים ובלי בישולים?
גם ארוחה אחת ביום שהיא מבושלת - נניח ירקות מוקפצים עם משהו- דורשת זמן מטבח מבחינתי. ובטח שסלטים מסוגים שונים.
ועוד שאלה, אני מקווה שלא מנדנדת, ההתנהלות הייחודית שלך פותחת עבורי כיוונים חדשים:
מה את עושה כשבאים חברים של הילדים, והם רעבים ומבקשים לאכול? הרי אי אפשר להציע להם מלפפון וחסה וזהו, לא? או שאפשר? אשמח לשמוע איך את מתנהלת במצבים הללו - אני מסתבכת בהם.

ירוקה, לצערי אין לי שום מידע על אלורה. אם תגלי משהו תבואי לספר גם כאן.
סקרנית, מה גרם לך לרצות לאכול את הג'ל הזה? זה נראה לך טעים? טעמת אותו?
פעם לימדתי ילדים טבע ומדעים והיינו מכינים מזה קוסמטיקה ביתית. אבל הזיכרון שלי הוא שזה מגעיל ברמות על. מר בצורה יוצאת דופן. אולי אני מבלבלת עם משהו אחר אבל זה מה שנשאר איתי. זיכרון של טעם שלא יכול להיות טעם נרכש בשום אופן. וכאלה אני לא אוכלת.

אהלן טל.
אני לא מכינה ירקות מוקפצים, עם או בלי משהו

הכי מבושל שיש אצלנו זה אפונים עם חמאה/שמן זית וקצת מלח או בטטות בתנור עם אותו רוטב מסובך

זה הסטנדרט. כל אחד מהם לוקח חמש דקות להכין.
הדבר היחיד שעליו אני מכלה את זמני זה סלט ענק ועשיר שהוא רוב הארוחה בערב. אין אצלי סלטים מסוגים שונים אלא יש סלט אחד עשיר וטעים מאוד שכולם אוכלים. סלט הגזר "קרה" בגלל שקניתי גזר לצורך שימוש בעלים שלו ובסוף גירדתי אותו.
אז בבוקר שייק ירוק בחמש דקות, בארוחת עשר בעיקר פירות חתוכים ואגוזים, בצהריים בעיקר פירות חתוכים אחרים ואגוזים עם קצת ירקות (זה בעצם פלפל), בסביבות ארבע חמש יש סלט עצום מלא בכל טוב וקצת יותר מאוחר משהו מבושל שלא לוקח יותר מכמה דקות של הכנה. סה-טו. מי שרעב בין לבין, וזה לא קורה כי זה המון אוכל והרבה אגוזים ושמן זית, יכול לקחת כל פרי שיש.
זו השיגרה. יש לה לא מעט חריגות אבל הן תלויות בחשק שלי ולא בתפישה של כורח. לפעמים בא לי להכין טורטיות או מאכל משני רכיבים

כשחברים באים לאכול הם יכולים לאכול מה שאנחנו אוכלים. אם נחה עלי הרוח אני אארגן בארבע פופקורן. בארוחת ערב זה יהיה כרגיל ואם יש לי חשק אני אשקיע קצת יותר בחלק המבושל. בשנה שעברה עוד הכנתי פסטה פשוטה לחברים שהיו להם עניינים. השנה גם זה לא כי ממש לא בא לי שהילדים שלי יאכלו את זה.
אני מודיעה מראש להורים מה יש לארוחת הערב, כאילו בתירוץ של למקרה שיש רגישות למשהו (בעיקר אגוזים) וככה הם יודעים לבדוק בבית אם הילד רעב. מה שקרה בכל המקרים זה שילדים שלא נוגעים בבית בפירות וירקות אכלו אצלנו פירות וירקות וההורים היו מבסוטים לאללה, גם אם הכמות היתה קטנה והם השלימו להם אחר כך.
אני לא לוקחת שום אחריות על הרעב של ילדים אחרים. מה שיש זה מה שיש וזה בשפע. זה מזין וטעים. מי שלא מתאים לו שיישאר רעב (בתכלס, זו גם הגישה שלי לילדים שלי. רעב לא מאיים עלי בכלל או זה שמישהו לא יאכל. אני יודעת שזה נשמע נורא אבל אם אני בודקת בכנות אז זו העמדה הרגשית שלי בעניין).
בגלל שאני מודיעה מראש להורים אין לי בעיה אם הם שולחים עם הילדים שלהם משהו שמתאים להם או מאכילים אותם אחרי זה בבית במה שנוח להם.

משהו קטן שאולי קשור - אני לעולם לא מציעה את השפע שיש אצלנו בטון מתנצל. כשחבר מבקש לאכול אני לוקחת אותו לשיש המלא בכל טוב ואומרת מה שאני מרגישה - תראה, יש מלא דברים לאכול והכל טרי וטעים, תבחר לך מה שאתה רוצה. ולפעמים רואים את התגובה המנומסת שלהם שהם קיוו למשהו אחר. אני מתעלמת מזה, מחייכת ושואלת שוב מה מתחשק להם. הם תמיד בוחרים משהו. תמיד תמיד. עוד לא בא אלינו ילד שלא הצליח לבחור לעצמו פרי.
פעם בא אלינו הביתה חבר שלאור הטקס הזה הודיע לי שהוא אוכל בבית בארבע עוגיות וגלידה. זה מאוד מקובל כאן. עניתי לו בנועם שאין לנו בבית עוגיות או גלידה. חיכינו שנינו בשתיקה עד שהוא אמר שהוא יאכל תפוח. אני די בטוחה שהוא היה מאוכזב ושזה לא הזיז לי את הריס. שמחתי בשבילו שהוא זכה לאכול באותו יום תפוח (ועוד פינק ליידי אורגני. סליחה, כן, אבל זה לא משהו שאני חולקת בקלות עם כל אחד

).

הי גוגוס
הייתי בהרצאה על סופר פוד והאלוורה הוזכרה שם. קראתי על זה שיש לזה המון סגולות רפואיות. היום ניסיתי לראשונה בתוך השייק, שמתי כמות קטנה וזה היה בסדר. באופן כללי חייבת להודות שלא תמיד השייקים שלי טעימים לי. אני משתדלת שהם יהיו על בסיס ירקות וסופר פוד. נכון שאם פרות זה הרבה יותר טעים אבל הם רווים בסוכר ואני גם ככה אוכלת הרבה פרות אז אני לא רוצה להגזים.

תפילה_לאם

תגידו, יכול להיות שזה בגלל שאתן מבשלות?

המממ...
חוששתני שלא.
כלומר, כן.
כלומר... אנסה להסביר...
בשלב זה לא רק שתזונא רחוקה ממני, אלא שאני גם לא שואפת אליה.
ובוודאי שהיא רחוקה מאוד מאוד מילדיי, ולא מעשי (כרגע?) לבסס את ארוחותיהם על מזונות נאים.

אבל אני לא חושבת שדווקא זה מוקד הקושי העיקרי.
חשבתי על שאלתך במהלך השבת. השוויתי בין מאכלים שונים מזינים ולא מזינים מבחינת ההשקעה בהכנתם.
כבר שנים שאני מנסה להגיש לבני ביתי ולי מאכלים מזינים ולאחרונה חיזקתי את המגמה הזאת.
כלומר, לא שעברתי מחימום שניצלים מעובדים במיקרו לבישול ביתי. גם כך בישלתי בדרך כלל, אבל כשהאוכל מוקפד יותר, זה מסובך יותר ותובעני יותר.
דוגמות:
ארוחת ארבע שמורכבת מוופלים קנויים קלה יותר ל"הכנה" מאשר פופקורן ביתי (צריך גם לשטוף את הסיר אחר כך ולפעמים הוא נשרף קצת) ואפילו מקילוף מנגו ומשטיפת ענבים. הוופלים יכולים גם לרבוץ במגרה הרבה זמן מראש אחרי שקניתי במרוכז כמה חבילות במכולת שמחזיקה את אלה מהקמח המלא. הפרות יצריכו תכנון רב יותר, כי צריך לחשוב כמה לקנות כך שלא יתקלקלו אבל שיהיו מספיק עד לביקור הבא בסופר.
אם בארוחת הערב אני מגישה פירה במקום פסטה מלאה, צריך לקלף את תפוחי האדמה ולחתוך ואחר כך למעוך במקום לשפוך את תכולת השקית לסיר מי מלח.
אפילו כשאני מכינה לי שייק ירוק, מאכל לא מבושל, אני צריכה להשרות מראש את עשבי התיבול במי סבון (מטעמי כשרות), לשטוף אותם היטב מהסבון ו/ או מחרקים, ואחר כך לקצוץ קצת כדי להקל על הבלנדר ולשטוף או לקלף ולחתוך את הפרות, שלא לדבר על שטיפת הבלנדר לאחר מעשה. וגם כאן מתעוררת הסוגיה של אספקה טרייה שאי אפשר לקנות יותר מדי זמן מראש. ובשונה מתבשיל ירקות או קציצות או אורז, שאשמור בשלווה במקרר לחימום מנות קטנות בימים שלאחר הבישול, כוס השייק שהשארתי מיום שישי במקרר תססה והחמיצה במהלך השבת (כנראה בגלל הקשיו שהוספתי הפעם) , ואפילו אלמלא כן, אני מניחה שהערך התזונתי של כל העסק יורד בחדות כשמתרחקים מזמן הריסוק.
וכו' וכו' וכו'.

תפילה_לאם

גם ארוחה אחת ביום שהיא מבושלת - נניח ירקות מוקפצים עם משהו- דורשת זמן מטבח מבחינתי.

(בתכלס, זו גם הגישה שלי לילדים שלי. רעב לא מאיים עלי בכלל או זה שמישהו לא יאכל. אני יודעת שזה נשמע נורא אבל אם אני בודקת בכנות אז זו העמדה הרגשית שלי בעניין).
אני עוד לא במקום הזה.

עוד לא בא אלינו ילד שלא הצליח לבחור לעצמו פרי.
בא לי לשלוח אלייך שתי ילדות...

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 09:23

גוגוס ,
תודה רבה על פירוט הארוחות אצלכם. השגרה שלכם נשמעת כמעט פנטסטית עבור רוב הילדים שאני מכירה.
נתת לי רעיון מצוין בענין ההודעה מראש לחברים (ולהוריהם) על ארוחת הערב המתוכננת. זו באמת התנהלות טובה ואנסה ליישם אותה.
בענין הילדים המתארחים - נדמה לי, ואשמח לשמוע מה דעתך, שהילדים הישראלים פחות מנומסים מהילדים הבריטיים. כשאני מציעה פירות (ואצלנו אוכלים הרבה), אני שומעת לא פעם מחאות נמרצות מחברים רגזניים. וגם אצלנו אין גלידות וממתקים, כך שזו לא אופציה. ובכל זאת שמעתי תגובות נרגנות, וחברה שלא יכולה להמשיך לשחק כי היא רעבה, ואין מה לאכול אצלנו, ולמה אני לא יכולה להכין לה פסטה (כי אין) או סנדוויץ (כי עכשיו לא אוכלים לחם אצלנו). חבר אחר (קטן) ביקש שאצלצל לאמא שלו והיא אכן באה לקחת אותו. זה לא נורא, אבל גם לא נעים...
ואפשר לשאול אותך עוד שאלת ילדים:
בהנחה שילדייך (הגדולים יותר) יצאו מהבית לגן / בית-ספר (נדמה לי שכך הבנתי ממה שכתבת כאן) לא הצליחו שם לקלקל את משטר התזונה שלכם? הם לא נחשפו ללחם אחיד עם ריבה זולה? או איזה חומוס תעשייתי? שלא לדבר על עוגיות וכדומה? בהיסטוריה המשפחתית שלנו ה"חוץ" מציב כל הזמן אתגרים שדורשים התמודדות. לא משנה כמה נכון ובריא אנחנו אוכלים בבית, כל ילד מגלה את הזבל שבחוץ ומתחיל לדרוש אותו במרמור הולך וגובר.
נכון שאפשר לסרב (וללא התנצלות כמו שכתבת). אבל אני מרגישה שזה הולך ומסתבך כשהילדים גדלים. אי אפשר לכפות על בת 10 משטר אכילה שהיא מתנגדת לו. בגיל הזה הכפייה כבר מאוד מורגשת, ואני מרגישה שזו התנהלות שאני לא רוצה אותה בביתנו.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 09:37

ומשהו לתפילה לאם (קראתי גם בדף שלך על ענייני התזונה):
אני גם מכירה ילדים שלא נוגעים בפירות ובירקות. והאחים שלהם אוכלים שפע של ירקות ופירות. זה לא רק תלוי במה שאנחנו האימהות עושות או לא עושות, כנראה שכן יש נטיות שונות אצל ילדים שונים, כמו בכל התחומים, כך גם בענייני מזון. וזו לא רק פסיכולוגיה. ולא מניפולציה. ולא תמיד יש מה לעשות, חוץ מלנסות ולהגיש גם את מה שהילד רגיל לאכול (נניח בגירסה היותר בריאה שלה) וגם ירקות ופירות, שמן הסתם יישארו זנוחים.
בענין ההתעסקות עם האוכל:
אצלנו בשלב מסוים בחיים הוחלט (על ידי הצוות הבוגר - אני ובן-זוגי) שאין יותר אוכל מתועש בבית.
באותו הרגע נפתרו הרבה סימני שאלה. אין וואפלים, אז אי אפשר לא להתעסק עם פירות וירקות. ואני מסכימה איתך שזו התעסקות. אז בשבוע הראשון זה מרגיש ככה, כמין עומס, ואחכ מתרגלים וזהו. היום יש לנו שגרה נוחה של עבודה במטבח, שיש בה קילוף, חיתוך, שיטוף, וגירוד, וגם בישול , אבל היא ממש לא מעיקה. כאמור - עד שבאים חברים שדורשים בקול גדול "משהו אחר"...

תפילה_לאם

ולא תמיד יש מה לעשות, חוץ מלנסות ולהגיש גם את מה שהילד רגיל לאכול (נניח בגירסה היותר בריאה שלה) וגם ירקות ופירות, שמן הסתם יישארו זנוחים.
אני מניחה שאת צודקת. יש לי נטייה לחפור.

אז בשבוע הראשון זה מרגיש ככה, כמין עומס, ואחכ מתרגלים וזהו.
התחילה להיווצר לי איזו שגרה, אבל בכל זאת אני מרגישה שעמוס. נו, שאלה יהיו הצרות.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 11:10

תפילה - מתנצלת. לא התכוונתי לכתוב משפט שישתמע ממנו שאת חופרת. הרי זה מה שעושים כאן באתר, לא?
להיפך. רציתי להגיד שנראה לי שמה שאת עושה (בענייני תזונה) זה ממש בסדר גמור (וגם אני עושה די דומה ((-:
כי נדמה היה לי שקראתי נימה של ביקורת ואשמה בדברים שכתבו לך על סגנון האכילה (ואי האכילה) של בנותייך. ונדמה לי שמי שלא מכיר ילדים שלא מתקרבים לפירות וירקות (יש לי אחות כזו) לא יכול לדמיין מצב כזה. וכל העצות להרעיב את הבנות או לנהל איתן מלחמת חורמה כדי שייכנעו ויאכלו ירקות ופירות נשמעות לי ממש לא לענין.

לא צריך להרעיב.
צריך להציע.
לשים על השולחן.
שוב ושוב ושוב. ללא ליאות. וללא אומר ודברים.
ואם היא לא מוצאת שום דבר לאכול בשולחן מלא כל טוב, לא להתרגש. כי יש פה גם פחדים משינוי. וייקח זמן להתרגל שגם זה אוכל...

נדמה היה לי שקראתי נימה של ביקורת ואשמה בדברים שכתבו לך על סגנון האכילה (ואי האכילה) של בנותייך. ונדמה לי שמי שלא מכיר ילדים שלא מתקרבים לפירות וירקות (יש לי אחות כזו) לא יכול לדמיין מצב כזה. וכל העצות להרעיב את הבנות או לנהל איתן מלחמת חורמה כדי שייכנעו ויאכלו ירקות ופירות נשמעות לי ממש לא לענין.
מה ?????
מי אמר דבר כזה?
בכל אופן, תפילה לאם, אם שמעת משהו כזה בדברים שלי אז חשוב לי להבהיר שלא דובים ולא יער. הכי חשוב - אין לי שום ביקורת על אף אחד ואם יש דבר שלא נתתי זה עצה כלשהי. בטח שלא להרעיב או לנהל מלחמת חורמה או מלחמה כלל.

ומילה בעניין הזה - לא כל נחישות הורית היא מלחמה ולא כל עמדה עקרונית היא פתיחה של מאבק. אני כן בעניין של נחישות ובהחלט בעניין של עמדה עקרונית ביחס לתזונה. והיחס שלי לרעב לא אומר שהילדים שלי רעבים. מה שהוא אומר זה שאם ילד שלי יהיה רעב כי היום הוא החליט לא לאכול שום דבר מהשפע שיש בבית אז אני לא רואה בזה שום בעיה. אבל זה נכון לבית שלי שמתנהל כפי שהוא מתנהל וזה נכון לאישיות ההורית שלי. זה הדבר האחרון שאני אמליץ עליו למשהו. להרעיב ילד ככלי להשגת מטרה כלשהי נשמע לי פשוט איום ונורא.
מ שניסיתי לומר זה שאצלי, רעב זה לא כפתור כמפעיל אותי. כשילד שלי רעב זה לא מלחיץ אותי ולא מאיים עלי ואני לא מרגישה שצריך עכשיו לרוץ להכין משהו או לעצור בצד הדרך ולקנות משהו אם אנחנו בדרך הביתה או כל דבר מהסוג הזה. צריך לטפל בזה, ברוגע ובנחת ובחיוך, כמו בכל דבר אחר.

אני חושבת שההצעה של בשמת יפה מאוד. לא מתאימה בכלל לאמא שאני אבל בהחלט מדברת אלי. ומזה ברור שאני חושבת שיש הרבה גישות לטפל בדברים ושלפני הכל הן צריכות להתאים להתנהלות של ההורים והילדים והבית. כדי להבהיר, ההצעה של בשמת דורשת סבלנות. לי אין. אני אתחרפן ואוציא את זה על הילדים. אז אני בוחרת בדרך אחרת.

לא מעשי (כרגע?) לבסס את ארוחותיהם על מזונות נאים
תפילה לאם, תודה על ההבהרה. לא היה לי מושג מה קורה אצלך ולכן שאלתי.
קראתי בעניין את התיאור המפורט שלך ובהחלט השתכנעתי. כמו שאת מציגה את זה זו בהחלט עבודה. משתפת אותך שעברה לי בראש מחשבה על הנקה. יש רבות, ואני ביניהן, שבשבילן הנקה זו האופציה היותר קלה ופשוטה. עוד לפני כל שאר השיקולים. אני מרגישה שהבחירה שלי בתזונה חיונית היא גם כזו. היא עושה לי את החיים יותר פשוטים ונוחים.
יש לי זיכרונות חיים מאוד מתקופת הביניים שבה בישלתי בריא ואני אכן זוכרת את זה כמעיק מאוד וכמטלה. את צודקת. כלומר, אני לא יודעת אם את צודקת אבל אני בהחלט מזדהה.

מה שכן, נשמע שאת בסופר מודעות ושאת צועדת בדרך שלך כמיטב יכולת ההכלה של עצמך ושל הבית וזו נראית כמו הדרך הנכונה היחידה בכל מקרה.

נ.ב - אני כרגע בישראל לחודש. הבנות שלך מוזמנות בחום רב. ברצינות. לא בשביל להוכיח שום דבר, סתם בשביל להכיר. אנחנו בתל אביב אם בא לך להשאיר פרטים.

לא תמיד השייקים שלי טעימים לי. אני משתדלת שהם יהיו על בסיס ירקות וסופר פוד
ירוקה, זו התנהלות שנוחה לך? אני יכולה לפצוח בנאומי נרגשים אבל אם טוב לך בזה אז סבאבה.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 21:34

גוגוס ותפילה,
נראה לי שניסוחו האינטרנט שלי יצרו בלגן ואני מתנצלת.
גוגוס, לא בדברים שלך קראתי ביקורת על תפילה. ממש לא. זה עלה בדברים שכתבו לה בדף שלה, וטעיתי כשהגבתי על כך כאן.
גוגוס, כשאת כותבת על ההתנסות שלך מבחינתי אין בכך שום התייחסות, ביקורתית. או אחרת, להתנהלות של אנשים אחרים. חבל לי שהכתיבה שלי יצרה רושם אחר.

הילדים הישראלים פחות מנומסים מהילדים הבריטיים
בהחלט נכון. אבל את הלא מנומסים אני לא מזמינה פעם שנייה

ועכשיו ברצינות, אני מנסה להתמודד עם מה שהעלית.
מחאות ונרגנות גם אני שמעתי. כשזה מגיע למצבי קיצון של חברים שאנחנו עדיין רוצים להזמין אבל זה ממש לא מתאים להם אנחנו עושים כל מיני דברים.
הדבר הראשון הוא שהם לא אוכלים איתנו ארוחה גדולה. שיאכלו בבית שלהם. אם מדובר על ארוחת ארבע או עשר או משהו ביניים אז ההורים שלהם יכולים לשלוח איתם מה שטוב להם ועדיין שפוי, כמו כריך. שיאכלו את שלהם איתנו ואין לי שום בעיה עם זה. קרה לא מעט. הסברתי להורים שזה המצב והם שלחו משהו ברצון. כאמור, לרוב כריך. פעם אמא אחת שלחה שקית עם חטיף ואמרתי לה בעדינות שאנחנו בעייתיים (שלא תרגיש רע) ושזה מקשה עלי. היא קיבלה את זה לגמרי ברוח טובה, שאלה כמה שאלות סקרניות על התזונה שלנו ולא שלחה יותר.

ומעבר לזה, אם יש לי כוח להתגמש וזה לא כל יום, אז אני מכינה דברים כמו אטריות אורז או תפוחי אדמה או טורטיות (שבהן אפשר גם לשתף את הילדים בהכנה).

זה מועיל לך או שזה ממש לא בכיוון של דברים מתאימים?

טל, תודה על ההבהרה. פייר, הפסקתי לנשום לרגע...

לא הצליחו שם לקלקל את משטר התזונה שלכם? הם לא נחשפו ללחם אחיד עם ריבה זולה? או איזה חומוס תעשייתי? שלא לדבר על עוגיות וכדומה? בהיסטוריה המשפחתית שלנו ה"חוץ" מציב כל הזמן אתגרים שדורשים התמודדות. לא משנה כמה נכון ובריא אנחנו אוכלים בבית, כל ילד מגלה את הזבל שבחוץ ומתחיל לדרוש אותו במרמור הולך וגובר

תראי, טל, אני לא מתסכלת על זה ככה, ובעיניי זו לא רק סמנטיקה. אני לא מתייחסת לזה כאל קלקול שמישהו הצליח להעביר דרכנו. העולם נוהג כמנהגו ולרבו כוונותיו טובות ובורותו רבה

מי שתכנן את התפריט של הגן ומילא אותו בלחם אחיד, ריבה וחומוס תעשייתי התכוון לטוב. אני יודעת את זה כי שוחחתי ארוכות עם מי שצריך. וברגע שהבנתי שכל שינוי שהצעתי לא מתקבל בכלל החרגתי את הילדים שלי, לקול מחאות רמות מאוד מצד מערכת הגן. הילדים שלי לא אכלו כלום בגנים שלהם. הם קיבלו קופסה מלאה בכל טוב מהבית וזהו. זה היה מאבק לא פשוט אבל זה היה לי כל כך חשוב שלא השארתי לגן שום ברירה. בשלב מסוים ממש שקלתי להגיש בג"צ על רקע זה שלמערכת אין מנדט להזין את הילד שלי

בסוף זה סודר וזהו זה. באירועים חברתיים או בכל חוץ אחר אני משחררת לגמרי כי כעיקרון הדבר היחיד שמעניין אותי זו השיגרה. שיגרה זה בשבילי מה שקורה שבעים או שמונים אחוז מהזמן. כל השאר - כפרות. והילדים שלי יודעים להפריד היטב בין הבית והשיגרה לבין דברים אחרים. אני מזכירה לפעמים לאכול במתינות ומה שיוצא להם יוצא. אני לא מתעכבת על זה. במסגרות חוץ יותר אינטימיות אני מסרבת בנימוס להרבה דברים ואין לי בעיה להגיד לא כשלא מתאים לי. זה עניין של שיקול דעת וזה תמיד מוסבר לילדים היטב.

לגבי המרמור, אני לא יודעת מה את עושה מול זה. אני יכולה לספר לך שכאשר אצלנו עולה מרמור אנחנו לא מדברים על שום דבר אחר חוץ מהמרמור עצמו. האוכל נדחק הצידה ומדברים על האופן שבו מתנהל הדיאלוג. אני חושבת שזה כל כך מבאס את הילדים עד שהם מפסיקים להתמרמר ממש מהר

אי אפשר לכפות על בת 10 משטר אכילה שהיא מתנגדת לו
הגדול שלי עוד לא בן עשר אז אני לא יודעת איך ארגיש לגבי זה כאשר זה יגיע. וגם... הדברים אצלנו מקובעים באותה צורה כבר כל כך הרבה שנים. בכורי לא זוכר שבגיל שנה הוא אכל לארוחת בוקר לחם לבן עם גבינה לבנה ומעליה פרוסת גבינה צהובה... ואני חושבת שצריך לומר כאן משהו שכבר אמרתי אבל הוא כנראה לא נקלט - אז אני אומר אותו אחרת - השיגרה היא החשוב. הילדים שלי אוכלים מדי פעם סוכר ומדי פעם לחם ומדי פעם שוקולד ומדי פעם כמעט הכל, כולל חטיפים.

אבל יש לי שני כללים בהקשר הזה. הראשון הוא שתמיד מובהר שהחריגות האלה הן חריגות ושאני לגמרי לא מתחייבת לשמור על איזה נוהל קבוע בנוגע אליהן. אז מה שקורה בפועל זה שפעם בכמה זמן מישהו מבקש משהו לא בריא ואני שואלת מה יש לו בראש והוא עונה ואז אנחנו מחפשים דרך למלא את מבוקשו בלי להתפרע לחלוטין. ולפעמים עם. אני חושבת שזה קורה בערך פעם בשבועיים בממוצע.
הכלל השני הוא שכאשר אני מגישה משהו שאני לא מאמינה בו אני קונה את הטוב ביותר. אם זה שוקולד זה יהיה המריר הכי איכותי שיש. אם זה פיש אנד צ'יפס אז נלך למסעדה הכי טובה שמגישה את זה. ואני מסבירה את זה לילדים וזה נראה לי חשוב. הזבל מקבל ככה מיסגור אחר. עושים אותו פחות כי הוא יקר ודורש היערכות וצריך להשקיע בו מחשבה ולא סתם לדחוס לפה מה שבא.

ומילה לגבי הכפייה - אין מצב שאני נכנסת עכשיו לדיונים האלה שפרוסים על פני כל כך הרבה דפים אבל אני כן אומר משהו כללי כי אמרת את שלך ונראה לי חשוב שתביני שבדברים מסוימים האמהות שלנו מאוד שונה. אני חושבת שכפייה הרבה פעמים מוגדרת באתר הזה באופן רחב מדי ואני אישית לא מתחברת לזה. כשמשהו מאוד חשוב לי העולם יכול להתפוצץ. אבל החשוב שלי הוא אף פעם לא באמת קיצוני. תמיד יש בו פתחים לשבירת שיגרה והמסר הוא שהשיגרה היא חשובה ולא הקיצוניות של העיקרון. העיקרון מנחה ובשמו מותר לכפות שיגרה. מה יהיו אחוזי השיגרה? זה כבר לגמרי נתון למשא ומתן.
האם הדרך שלי טובה? לא יודעת. לא יודעת מה יהיו המחירים העתידיים שלה. אני לא עוסקת בזה. אני עושה בכל רגע מה שנראה לי טוב ונכון.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 22:06

כן, את נותנת לי כיוון. בעיקר הנקודה של להיות מאוד ברורה עם עצמי ומראש. וובהמשך לכך ליידע את הילד והוריו מראש בתפריט הצפוי. מאוד בכיוון.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 22:21

גוגוס, תודה עצומה על הדברים האחרונים שכתבת. הם מאוד חשובים עבורי.
ברור שההתנהלות האימהית שלנו שונה, ובכל זאת, כפי שכבר כתבתי לך הדרך שלך מעוררת בי השראה רבה. אני מאוד מסכימה עם תפיסת השיגרה שלך. ואני גם מבינה שאת משקיעה הרבה חשיבה ונוכחות אוהבת כדי שהשגרה תהיה ברורה לכולם.
גם מה שסיפרת על הגן מסביר הרבה. כי אני חושבת שהעמידה הנחרצת הזו מול מערכת שפועלת לא נכון, וההחלטה לא להיכנע לה, משדרת מסר מאוד חזק לילדים.
על-פי תפיסתי, מסר חזק - הורי, מכבד, אוהב אבל נחרץ- הוא לא בגדר כפייה.
הסיפור שלך אגב, שונה לגמרי ממה שמספרת תפילה (בעיקר בדף שלה). כי המסר הנחרץ חייב לדעתי לבוא לידי ביטוי בחיים שלי לפני שאציב אותו בפני ילדי.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 22:23

מה שנראה לי מיוחד במיוחד (-: זה שאת מתארת שגרה די נוקשה ובכל זאת יש לך את היכולת לסטות ממנה בלי להבהל. בלי לחשוש שכל שינוי מוביל לשבירת השגרה.

את מתארת שגרה די נוקשה ובכל זאת יש לך את היכולת לסטות ממנה בלי להבהל
בהחלט. לייצר שיגרה בלי סטיות זה הדבר המבהיל בעיניי. אפילו הניסיון מבהיל.

אני לא יודעת כמה זמן את משוטטת כאן אבל טרם נולד הניסוי הקיצוני שלי שלא הוגדר מראש כניסוי. אני חובבת קצוות וקיצוניות, יש לי כמעט אובססיה לזה, אבל כבר עברתי דבר או שניים בחיים בשביל להבין שכדאי לשמור את זה כתחביב וכמקור ללמידה ולא כדרך חיים.

המסר הנחרץ חייב לדעתי לבוא לידי ביטוי בחיים שלי לפני שאציב אותו בפני ילדי
את יודעת, טל, אני לא בטוחה בקשר לזה. אני חושבת שאולי יש כאן שני דברים. אחד זה הנחרצות הפנימית, שגם לדעתי חייבת להיות בנוכחות מלאה לפני שזזים ומזיזים אחרים.
אבל ברגע שזה מסודר לא חייבים להיות דוגמה ומופת כדי להתחיל. אפשר לנוע ביחד כמשפחה. אפשר שכל התנועה תהיה משותפת ובדרך נצחק אחד על השני ועל מה שאנחנו אוכלים ועל הקשיים שלנו והגחמות שלנו וזה יהפוך להיות טיול משפחתי שלא תמיד יודעים מראש איפה הוא יסתיים.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 22:58

טוב, זה תלוי כמה דרסטי השינוי שעושים, וגם כמה הוא מזעזע כל אחד מבני המשפחה. כשאני החלטתי להפסיק לאכול לחם ודגנים יום אחד לא הרגשתי שיהיה נכון להנחית את ההחלטה שלי על הילדים. חיכיתי שבן זוגי יצטרף אלי (כיוון שהוא אדם בוגר הרגשתי שמותר לי לנאום באזניו נאומי בריאות), ואחכ פשוט נמנעתי מלהגיש לחם, אבל מי שביקש קיבל. אחרי כמה זמן כבר היה ברור שאנחנו כ״משפחה״ חושבים שלחם זה לא דבר בריא, וכולנו משתדלים להמנע. אבל להרגשתי, מה שעזר לתהליך להתקדם היה לא רק שההבנה שלי היתה נחרצת אלא גם שהילדים ראו שאנחנו לא אוכלים לחם. נדמה לי, ואולי אני טועה, שאם לא היינו נותנים דוגמא ברורה בנושא הזה, לילדים היה הרבה יותר קשה לוותר על הלחם.

שליחה על ידי טל* » 28 יולי 2013, 23:01

אבל זה משהו אחר לעשות ניסוי קיצוני ככל שיהיה, שיש לו זמן סיום ברור (גם אם לא הוגדר ראש), לעומת לבנות שגרה (די קיצונית ביחס לנורמה) ולהיות עקביים אך גם מסוגלים מדי פעם לשבור אותה.

אני הייתי אומרת, לסלוח לאמא שהיתה לך, על העקיצות, על ערעור הבטחון העצמי, על הביקורת, שלא הגיעו לך בכלל והיו מיותרים כולם.
ואו, בשמת... לסלוח לאמא שלי ? אני מניחה שאני צריכה קודם לכעוס, אבל ככה כמו שצריך כמו שמעולם לא עשיתי כי אני עסוקה מידי בלהבין אותה ומאיפה היא באה. בואי נגיד שהייתה לה אמא הרבה יותר קשה ומתוסבכת ובסה"כ אמא שלי באמת נפלאה וכמו כולנו, אדם עם חולשות... (כמו שאת מבינה, אני באמת לא מסוגלת ממש לכעוס, בניגוד לאחים שלי שיכולים להעביר שיחות שלמות בביקורת וכעסים ואני רק חושבת - הם בני אדם , הם לא מושלמים , גם אני לא מצליחה להיות האם המושלמת לילדי...)
כתבתי לסלוח לילדה שהייתי לא כי אני באמת חושבת שהייתי ילדה לא בסדר, אלא כי ברור שהמסר שהועבר אליי נחרט בזכרון שלי, בסיפור שלי כחלק ממני . אולי לא נכון היה להגיד עליי את הדברים הללו אבל אני אמרתי אותם לעצמי, במובן מסויים, הם חלק ממני, חלק שגם אותו אני צריכה לקבל , כדי לשחרר... (נדמה לי, בכל אופן... אני לא בטוחה שאני ממש מגובשת עם זה)

טל, אני מתחברת מאוד לדרך שבה הצגת את הדברים. במיוחד כאשר מדובר בשינוי נקודתי ולא בטלטלה שלמה, שאותה דווקא כדאי לעבור ביחד לדעתי.

אני מניחה שאני צריכה קודם לכעוס, אבל ככה כמו שצריך כמו שמעולם לא עשיתי
סגולה, אני מזדהה עמוקות. אבל אולי כדאי לשקול לכעוס לא לצורך מטרה שהיא מחוץ לכעס. קודם כל כדי לחוות את הרגש האנושי, כדי להתנסות בהכלה שלו, כדי לראות שהשמים לא נופלים. אם תבוא מזה סליחה אחרי זה או לא זה קצת פחות משנה. בשביל זה הלכתי למסע. הרגשתי בדיוק במקום שאת מתארת אבל היה לי צורך לעבור את זה בסביבה מוגנת. שמישהו יתן לי יד. כאמור, זה היה מועיל בצורה בלתי רגילה. זה הפך אותי לחסידה נלהבת של רגשות מכל הקשת, וזה בהחלט לא דבר שהייתי קודם. אני מרגישה שזה הפך אותי לשלמה במובן כלשהו. טוב, כמו שאת רואה, גם אני לא בדיוק מגובשת עם זה אבל אני יודעת שעברתי משהו טוב שהיה חיוני לבריאות הנפשית שלי.

ואגב, אני מזדהה גם עם התחושה שלך שהם בני אדם ולא מושלמים וכו'. אבל אני מרגישה שעד שכעסתי כמו שצריך זו היתה מנטרה שאמרתי לעצמי, בין היתר כי הם לימדו אותי להגיד דברים כאלה. ואחרי שכעסתי טוב טוב זו הפכה להיות אמירה עם הרבה יותר עומק, גם אם המילים אותן מילים. התמלאתי חמלה אנושית בסיסית, כלפיהם וכלפי רוב האנושות. והאיכות הזו לא היתה לי עד שהצלחתי לכעוס.

תפילה_לאם

וואו, היה פה אקשן.

תפילה_לאם

לא התכוונתי לכתוב משפט שישתמע ממנו שאת חופרת.
חבל לי שהכתיבה שלי יצרה רושם אחר.
מה פתאום?
אמרתי על עצמי שאני חופרת, ולא גזרתי את זה מתוך דברייך.
התכוונתי, שעל אף שכנראה די ברור שהנטייה לבררנות של בנותיי נובעת משלל גורמים, שעל רבים מהם אין לי יכולת להשפיע, אני ממשיכה בכל זאת לדון ולדוש בנושא.
הרי זה מה שעושים כאן באתר, לא?

תפילה_לאם

מה שכן, נשמע שאת בסופר מודעות ושאת צועדת בדרך שלך כמיטב יכולת ההכלה של עצמך ושל הבית וזו נראית כמו הדרך הנכונה היחידה בכל מקרה.
כנראה שאכן כך.
וההוכחה - עצם זה שאני בדף שלך, שעד לא מזמן הרגשתי שאין לי בו שום מקום...

אני כרגע בישראל לחודש. הבנות שלך מוזמנות בחום רב. ברצינות. לא בשביל להוכיח שום דבר, סתם בשביל להכיר.
גם אני אשמח להכיר! ואנחנו אפילו לא רחוקים מתל אביב.

שעד לא מזמן הרגשתי שאין לי בו שום מקום...
לא פעם ראשונה שאני שומעת את זה ואני לא מצליחה להבין את זה. איך אפשר להרגיש לא במקום איפה שמקבלים את כולם והכל מותר ואין ביקורת וכמו בדירה להשכיר יושבות פה כבר עכשיו נשים כל כך שונות שלפעמים המשותף היחיד להן זה שאיפה והשתדלות?
טוב, את לא חייבת להסביר, כמובן. פשוט משהו במשפט הזה ציער אותי. נכון שזו לא האחריות שלי אבל כשמישהו מרגיש שאין לו מקום לידי אני חושבת שכדאי לי לבדוק גם את עצמי.

ובלי כל קשר אני ממש מקווה שיצא להיפגש @}

קטע שכתבתם על זה עכשיו
מישהי בדיוק כתבה לי במייל אתמול שהחיוניות זה אחד הדפים היחידים שהיא קוראת באתר, אם כי הוא כתוב בסינית מבחינתה (למרות העברית...)
אני תמיד הרגשתי ככה אבל חשבתי שזה בגלל שאנחנו לא מאותה תרבות, אבל גם היא לא ממש מהתרבות שלי (אבל אולי גם לא משלך, אני משערת שיש כאן הרבה יותר משתי תרבויות שזה די מעניין כי כולנו אני חושבת יהודיות ישראליות)
את מאוד מכילה ומאוד נעימה גוגוס, אני ככה סתם תוהה מה קשה לי כאן בשפה ולמה עוד נשים מרגישות כך והאם ההערה של תפילה קשורה למה שאני כותבת או באה ממקום אחר.

<לא קוראת את הדף בקביעות, לפעמים קופצת לביקור חטוף>

תפילה_לאם

את מאוד מכילה ומאוד נעימה גוגוס

ההערה של תפילה_ _באה ממקום אחר.
<נחמד לי שכולם התחילו לקרוא לי "תפילה".>
אני מבינה את ההתלבטויות שלך, אבישג, אבל הקושי שלי מול "דפי החיונות" היה מסיבות אחרות.
מקום איפה שמקבלים את כולם והכל מותר ואין ביקורת (היי, גוגוס, האנגלית נושבת מדברייך...)
הרגשתי שהדף הוא כתובת תמיכה למי שעוברת תהליך, וכשהתוודעתי אליו לראשונה, לא הצלחתי להחזיק מעמד עם שום החלטה יותר מיומיים, ולכן הרגשתי רחוקה כרחוק מזרח ממערב מתכני הדף.
היום אני מבינה אחרת, מבינה שגם כשהחלטתי בשלב מסוים, שאני פשוט מרשה לעצמי הכול בלי להיאבק עם עצמי, זה היה יכול להשתלב בדף. יכול להיות שאז קראתי כל כך מעט שלא התרשמתי די מאופיו של הדף.
בכל אופן, כרגע הוא מרתק אותי, וגם חזרתי קצת לקרוא אחורה.

(וגם... שלחתי לך מייל.)

את מאוד מכילה ומאוד נעימה גוגוס
תודה, אבישג, אבל עם כל הכבוד לי, אני באמת לא חושבת שזו רק אני. אני מתקשה לזכור איזושהי תגובה כאן בדף שלא היתה מכבדת ונעימה.
אבל את בעצם שמה את האצבע על משהו אחר לגמרי. על השפה. שאולי השפה היא הגורם המרחיק.
את יכולה להסביר למה התכוונת?
<קצת באסה, כי לשנות שפה נראה לי הרבה יותר קשה מאשר ליצור אווירה מגניבה

>

גם כשהחלטתי בשלב מסוים, שאני פשוט מרשה לעצמי הכול בלי להיאבק עם עצמי, זה היה יכול להשתלב בדף
ממש הערה מעוררת מחשבה לגבי המיקוד של הדף בתהליכים. אני יכולה להתחבר לזה, אם זו האווירה שנוצרת כאן, כי לי עצמי יש קוצים בתחת. עם הכסא החדש שלי אפילו כשאני יושבת אני זזה

בודקת משהו - התכוונת לזה שאם סתם רוצים להגג בנושא בלי לעשות שום דבר בעניין אז זה לא מתאים? כאילו שחייבים לעשות משהו כדי להרגיש כאן בנוח?

בכל אופן, זו תובנה ממש יפה בעיניי. אם מישהי בדרך כלל לא נותנת לעצמה רשות ואז בוחרת כן לתת לעצמה רשות (בכל דבר, בלי קשר בכלל לאוכל) זה לא פחות ממדהים. גם כתהליך וגם כאינדיקטור להתקדמות בתהליך כלשהו. המשפט הזה נגע לי באיזה עומק.

ומחשבה מקבילה בעניין - אדם שקרוב אלי מתעסק כרגע באיזה עניין משפטי סבוך שנוגע לשימוש במילה הרשאה בהסכמים. הוא קיבל ייעוץ משפטי לא לחתום על מסמך כלשהו, שמאשר שלגוף אחר יש הרשאה לנהוג בדרך מסוימת. הסבירו לו שמי שמרשה יכול גם למשוך אחורה את הרשות ולכן רשות היא דבר לא יציב שלא ניתן לסמוך עליו משפטית. שכאשר נותנים לך רשות אתה בעצם נתון לגחמות.
החיבור של זה לדברים שלך עורר בי את המחשבה שכאשר אני נותנת לעצמי רשות (שלא נתתי קודם) אני מצד אחד עושה משהו מאוד חשוב ומצד שני מאוד לא יציב. לא חשבתי על זה ככה קודם.

שליחה על ידי טל* » 29 יולי 2013, 10:28

מצד שני, ביחסים עם עצמי, זה בסדר שיהיה לא יציב לפעמים. "אני נותנת לעצמי רשות" זה השלב של הניסוי בעיני. זה שלב שבו אני בודקת מה קורה כשאני נותנת לעצמי רשות. זה לא שלב יציב מעצם טבעו וזה בסדר, כי זה אומר שבכל רגע אפשר לסגת. הארעיות היא בעצם מה שנותן לי את האומץ לתת לעצמי רשות במקומות "מסוכנים".

טוב , גוגוס, נשברתי. אפשר לשמוע עוד על שיטת המסע? כולל מטפלים מומלצים?...
וגם , באמצע שיעור יוגה היום חשבתי עליך , וחשבתי לי , שאם את בתל אביב אז למה שלא תנצלי את הזמן כדי ללכת לאיזה שיעור או שניים, יש פה כזה שפע והכל קרוב.. אשמח לעזור בהמלצות אם תרצי...
ודבר אחרון - החלטתי לפתוח את הבוקר בפירות. עד עכשיו היינו אוכלים טוסטים עם טחינה וסילאן בבוקר , אני השתדלתי שלא לגעת ולאכול פירות אח"כ הגדולה גם לא ממש אכלה והקטן אכל. פתאום זה נראה לי מטופש לפתוח את היום עם לחם. אז קמתי בבוקר, פרסתי לנו מלון , חתכתי מנגו והנחתי על השולחן. שמי שרוצה שיאכל. אני אכלתי. האיש קצת אכל. הקטן ביקש (וקיבל)בננה והגדולה נשנשה מעט. נראה לי שזה הולך להפוך להרגל אצלנו (אח ובעזרת השם בקרוב זה יהיה אחרי סיבוב רגלי לבוסתן לקטוף את ארוחת הבוקר שלנו...)

תודה, אבישג, אבל עם כל הכבוד לי, אני באמת לא חושבת שזו רק אני. אני מתקשה לזכור איזושהי תגובה כאן בדף שלא היתה מכבדת ונעימה.
צודקת, התכוונתי לכל משתתפות הדף ולא רק אלייך

תפילה, גם לי קשה עם זה שאני לא מתקדמת בכלל לכיוון אכילה בריאה ולכן לא כותבת כאן (למרות שיומיים בריאות נשמע לי הישג אדיר - אותי גוגוס עודדה על 10 שעות בריאות (-8 כל אחד והרמה שלו) - התרשמתי שהיום את בליגה אחרת.

וגוגוס נחמד מצידך שחשוב לך שכולם ירגישו נעים, לא חושבת שיש לך מה לשנות, אני משערת שזה פשוט הבדלי מנטליות (הומור שונה, מילים שאני לא מכירה, סלנג לא מוכר, סגנון כתיבה, תרבות, ערכים וכד'), גם את הדף דג חתול אני לא ממש מבינה, נראה לי מאותה סיבה.

יום נעים לכולם, ברוך שובך לארץ, מאמינה שגם אנחנו יום אחד נפגש, אולי באנגליה, נראה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טל, ממש אהבתי את מה שכתבת. קצת קשה לי שם, לקבל חוסר יציבות ממש לא בא לי בקלות, אבל לפחות אני יודעת שזה משהו שכדאי לעבוד עליו. בכל אופן, המילים שלך עשו לי חשק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סגולה, לגבי שיטת המסע הכי הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר לפני הכל ולבדוק אם זה מדבר אליך. הוא כתוב נורא בעיניי אבל כשמתעלמים מהנחיתות הספרותית שלו ומתרכזים בעיקר אפשר לקבל ממנו רושם לא רע ביחס לעקרונות של השיטה הזו.
אני הלכתי לרינה כורש. היא ביהוד ואני ממליצה עליה בחום. אבל... שלחתי אליה רבים ולא לכולם הסגנון שלה התאים. היא לא חמה רכה מלטפת מלחששת. לי זה התאים יופי, משהו תכלסי כזה, אבל זה עניין של צרכים. כאמור, גם מפגש אחד יכול להניע משהו אם באים בכוונה מלאה לעבוד. אני מציינת את זה כי זה יקר. 450 שקלים למפגש של עד שעתיים.
אני עשיתי חמישה כאלה, אחד כל חודשיים בערך, ואז פשוט ידעתי יום אחד שזה מוצה.
הרווחתי מזה את הדברים הכי טובים - אלו שקשה להסביר ואין להם שם אבל הם נוגעים הכי עמוק שאפשר. בעיקר אני חושבת שהשתוקקתי לסלוח סליחות אמיתיות ולא הצלחתי לבד. אז עוד לא ידעתי את מה שאת, חכמה שכמותך, הבנת לבד - שצריך קודם לכעוס כדי לסלוח. אז כעסתי וסלחתי, אלוהים כמה שבכיתי, ויצאתי מהצד השני כמו חדשה עם כל כך הרבה מקום לעצמי. כן, זה העניין. התפנה לי מקום. ובמקום שהתפנה יכולתי לעבוד. פליי ליידי לנפש?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סגולה, תודה על הרעיון לגבי היוגה. מגלה לך משהו משונה בסוד - אני כרגע קצת בתוך איזו בושה בגוף שלי. לא נעים לי לפגוש מורה אחרי שלא תרגלתי הרבה זמן. אני אנסה לצאת מזה ולעשות משהו בעניין. את עצמך עדיין בתל אביב או שכבר התעופפת? את עושה דברים כאלה?

פתאום זה נראה לי מטופש לפתוח את היום עם לחם
עשית לי כזה פלאשבק! גם אני אמרתי לעצמי את המילה "מטופש" בהקשרים דומים כשפתאום הבנתי שיש דרך נוספת.. לא בביקורת עצמית אלא בחיוך.
שיהיה לכולכם לבריאות. נשמע מעולה. פשוט מעולה. מסוג המהלכים המשפחתיים שרק טוב יכול לצאת מהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם לי קשה עם זה שאני לא מתקדמת בכלל לכיוון אכילה בריאה ולכן לא כותבת כאן
אבישג, נראה לי שבשביל לכתוב כאן כשהולך קשה צריך להניח שהכתיבה הזו תשרת אותך איכשהו. האם זה אומר שנעים לספר כאן רק כשזה מצליח? אם כן, אז זה באג רציני בתוכנה.
אני אשמח לשמוע מה את חושבת על זה (וגם אחרות שמרגישות דומה).
יש לי פה אינטרס אישי לגמרי כי ממש נעים לי כאן. החברותא הזו ממש עושה לי את זה. אני שמחה כשאני כאן, ואני חושבת שקשב לצרכים כאלה יכול לקדם לא רע את המצב.
זה לא עניין של לגרום לכולם להרגיש נעים. זו לא המטרה שלי. המטרה של השאלה היא לבדוק למה קבוצה כזו, שיש בה אקראי ויש בה קבוע, יוצרת שער שלא נחווה אצל כולם כפתוח.

בטח שניפגש. רגע אחרי שתחזור אליך שפיותך ותביני שמכשירי חשמל לא יכולים בחינוך ביתי חופשי. הם חייבים משהו מובנה. צחקתי מלא מהדף הזה. איך מרגישים שקיץ...

שליחה על ידי טל* » 29 יולי 2013, 13:16

גוגוס,
משעשע עבורי שאת כותבת כך, כי אני חשבתי שאת ההבנה הזו בדבר החשיבות של חוסר היציבות - שנדרשת כדי שנצא למסע חדש, להתנסות רדיקלית וכדומה - למדתי כאן ממך. כלומר, את הנכונות לזעזע את המוכר והידוע ולהסכים שלזמן מה (וזו הארעיות) משהו חדש מתאפשר.

שליחה על ידי טל* » 29 יולי 2013, 13:24

אני חושבת שזה גם מה שאולי מלחיץ קצת בדף הנעים הזה.
או כך לפחות אני הרגשתי כמה זמן.
שיש כאן בדף הזמנה להעז, להתנסות, לשבור מוסכמות (בתזונה אבל זה משליך על עוד תחומים). ההזמנה הזו הופכת את השיחה כאן למרתקת ומאתגרת בעיני. אבל עלול להיות בה לעיתים גם משהו לא פשוט - לא תמיד קל להקשיב להזמנה כזו, לא רק שלא קל להענות לה בחיוב (לא משנה אגב, לדעתי, מהו בדיוק מסלול התזונה, אבל הנקודה היא שהוא נבחן בצורה קפדנית ביחס לגוף-נפש שלנו) אלא שגם לא קל לסרב לה, לא קל לחשוב מה עושים איתה.
לפעמים כאמור.
הקיצור, לדעתי מה שהופך את הדיון כאן למענין כל-כך וחשוב הוא גם מה שעלול לאיים או להלחיץ. וזה קשור למטענים שאנחנו באות איתן, לא לאופן שבו מתנהלת השיחה - שגם לדעתי נעשית כאן בצורה מאוד נעימה.

שליחה על ידי טל* » 29 יולי 2013, 13:25

וכמובן שהתכוונתי לכתוב למטענים שאנחנו באות איתם ולא איתן. אם כי לא נורא אם נחדש גם מבחינה לשונית...

את עצמך עדיין בתל אביב או שכבר התעופפת? את עושה דברים כאלה? איזה כאלה - מתעופפת? מתרגלת? מלמדת?..

כרגע אני רק מתרגלת וגם זה די מעט בייחוד עם החופש הגדול הקרב ובא אבל אני בתל אביב ואשמח להמליץ על מורים מצויינים , אני לא חושבת שאת צריכה להתבייש בגוף שלך, אף אחד הוא לא מושלם. אף אחד. אנחנו עוברים בעוד חודש וחצי..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

החשיבות של חוסר היציבות - שנדרשת כדי שנצא למסע חדש
איכשהו, זו לא המילה שהייתי בוחרת בה לתאר את הלך הרוח שיש לי לפני מסעות חדשים. יש לי... דגדוג, איזו דחיפה פנימית שאומרת לי יאללה. יכול להיות שכל זה מכסה על חוסר יציבות שלא מתחשק לי להכיר בו או להודות בו ואת פשוט הבנת את התמצית ועכשיו את מכוונת אליה פנס.

לא קל לסרב לה, לא קל לחשוב מה עושים איתה.
מעניין... תודה על זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סגולה, איזה כאלה - מלמדת באחד על אחד. תודה, אני אהרהר בזה עוד קצת.
הבושה היא לא בדיוק בגוף אלא בעצם ההזנחה שלו ובקושי למצוא צידוקים שיתמכו בזה

הבושה היא לא בדיוק בגוף אלא בעצם ההזנחה שלו ובקושי למצוא צידוקים שיתמכו בזה
בדיוק היום היתה לי שיחה עם מטופלת שאמרה את אותן המילים.
אני הייתי כל חיי משוגעת על ספורט, בעיקר על ריצה אבל היו תקופות שממש הייתי אונסת את עצמי לזה והיו תקופות שכמה שרציתי לא הצלחתי להניע את עצמי והייתי מסתובבת יום יום עם תחושת אכזבה מעצמי על זה,
עד ש ------
הגיעה בלוטת התריס והביאה איתה שקט בתחום הזה. נאמר לי מכל הרופאים המערביים והאלטרנטיביים שאסור לי לעשות פעילות פיזית עד שהבלוטה מתאזנת (לא לוקי מהרזרבים של הגוף שאין כשהמערכת ההורמונלית לא מתפקדת כמו שצריך). וזה לא שלא נסיתי מאז אבל מספיק שאני עושה הליכה קלה ואני ממוטטת אחרי זה. אשכרה צריכה לשבת על הספה שלוש שעות עד שאני מסוגלת ללכת שוב.
כן מומלץ לעשות טאי צ'י או צ'י קונג שאת זה ממש בא לי אבל עוד לא הגעתי לזה אבל משום מה אני לא מרגישה רגשי אשם שם (אני כן מבינה למה זה אחרת ממה שאני מרגישה בריצה אבל לא מוצאת את המילים להסביר כרגע).
בקיצור, הגיע בלוטת התריס ופתרה אותי מהקושי ןהדילמות מול הספורט

אני לא מרגישה עם זה לא בסדר כבר. כאילו הגיע משהו מבחוץ ומכתיב לי באופן הכי ברור שיכול להיות שבתקופה הזאת אני לא יכולה לעשות את זה אז אני לא עסוקה בזה.
נו, לכל דבר יש מחיר!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעניין, דינדוש... אצלך הגוף מאלץ אותך לעצור משהו. אצלי הגוף מאלץ אותי להתחיל משהו, לטפל בעצמי.
את מבינה שלולא זה לא היינו נפגשות? נכון שזו מחשבה משונה?

קראתי עכשיו את מה שכתבתי וזה מבולגן נורא

ברגע מסוים נפל לבת שלי בקבוק של לק והכל נשפך עלי ועל הרצפה ונשבר... ואני ככה שלחתי את ההודעה בלי לעבור על זה, שמחה שהבנת מזה משהו.

אצלך הגוף מאלץ אותך לעצור משהו. אצלי הגוף מאלץ אותי להתחיל משהו, לטפל בעצמי.
בעיקר הגוף שלנו קורא לנו נורא חזק להקשיב לו. לפעמים זה לעצור לפעמים זה להתחיל אבל זה תמיד לטפל.
נשיקות

גוגוס

פשוט משהו במשפט הזה ציער אותי.

מעניין לחשוב על זה בהקשר של עצמי וההיסטוריה שלי עם שייכות. רושמת יל כאן כדי להזכיר לעצמי לספר את הסיפור בסופ"ש.

וגם מה שנאמר עם תהליכים מעניין. אני לא ממש רואה את עצמי בתהליך. אני מוכנה לשנות את הדעות שלי בנושא תזונה, אבל זה נכון בערך לכל נושא בעולם, השאלה היא כמה מידע יש לי בנושא, תמיד אפשר לשנות את דעתי בעזרת מידע חדש.

ואני מניחה שאני אוכלת גרוע יותר מכל נשות הדף, פשוט כי אני אוכלת אוכל צבאי, והוא ריק ומלא בשמן וחומרים איכסה, ואניא פילו לא יכוהל לדעת איזה בדיוק איכסה אני אוכלת. ואף אחת לא אמרה לי "קישטה!, אין לך מקום פה!". למען האמת, אני מחשיבה את עצמי אחת מהכותבות הקבועות. מה שהפריע לי ישר להצטרף לדף הוא הנימוס האינטרנטי שלי - ההנחה שלפני שמצטרפים לדף ראוילקרוא את כולו. ודפי החיוניות ארוכים מאוד. אבל צלחתי מכשלה זו, קראתי את הדפים. וטוב שכך. מעניין היה לקרוא את הדיבורים על התמכרות בהתחלה, מאוד לא התחברתי עליהם, אבל היה מעניין. והיה ממש נחמד לראות את שינוי הטרמינלוגיה. ובכלל, עשיתן לי חשק להדפיס את כל הדפים, או לפחות לערוך אותם לסוג של ספר, ולשבת לקרוא.

מעניין, אולי כדאי להוציא את הדפים לאור? הם יכולים להיות ספרים מוצלחים!

אבישג

כי כולנו אני חושבת יהודיות ישראליות
אני ישראלית, אבל לא יהודייה.

עדינה

מעניין, גם לי היו קצת קטעים עם צריך ופעילות גופנית. אבל בזכות הדף הזה שמתי לב שבאופן טבעי יש בי רצון ללכת ולרוץ. והחלטתי לוותר רשמית על המשימה של פעילות גופנית. וכמה זמן הכל המשיך אותו דבר. אבל הקשבתי לעצמי יותר, ונתתי לעצמי לרוץ. ולפני כמה שבועות לקחתי יום חופש והיה לי סופ"ש ארוך. והלכתי בו המון. שעות על גביי שעות. ואני חושבת שעכשיו אני זזה יותר משעשיתי כל עוד הייתה לי בראש משימה של "צריך לעשות ספורט". כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להקשיב לעצמי ולבטוח בכך שהאיזון יבוא בעצמו. וכרגע זה מוצלח לי מאוד.
וגם בזמן האחרון יוצא לי לשים לב לזה שאני רוצה להתמתח. אני מתעוררת והגוף שלי מבקש מתיחות. שמתי לב לזה במיוחד כמה ימים אחרי הסופש שבו הלכתי ממש הרבה. ואז הבנתי שזה כי הפעלתי שרירים יותר מכפי שהם רגילים, ובעצם המתיחות זה בדיוק המתיחות שהם צריכים. זה ממש נחמד.

ברגע מסוים נפל לבת שלי בקבוק של לק
בדילוג אסוציאטיבי - אנחנו גרים אצל חמותי ויש לה אוסף לקים מרשים. כל ילדיי, כולל הבנים כמובן, מרוחים בכל צבעי הקשת, על כל אצבע צבע אחר. המבטים של האנשים ברחוב לא משאירים מקום לספק. אמא שלהם משוגעת

וגם... פגשתי היום בגינה מכר ותיק. הוא הוריד את המבט לנעלי חמש האצבעות שלי ושאל בצחוק גדול אם אני תמיד חייבת לעשות דברים אחרת. גם הוא חשב שאני קצת משוגעת אבל אני חשבתי שזו אחת המחמאות הנהדרות שקיבלתי בזמן האחרון.

אני לא ממש רואה את עצמי בתהליך. אני מוכנה לשנות את הדעות שלי בנושא תזונה, אבל זה נכון בערך לכל נושא בעולם
המחשבה שעלתה לי בהקשר הזה היא שאולי את באמת לא בתהליך כי את לא זקוקה לתהליך. את פשוט לא תקועה. התנועה היא בהוויה שלך.

קראתי את הדפים.
את רצינית??? את כולם? יו, בטוח מישהו מחלק על זה איזה מדליה. רק בשביל ההתמדה...

הם יכולים להיות ספרים מוצלחים!
הו, אני עובדת על זה כבר למעלה משנה וזזה בקצב הצב. אבל חני בונה שכנעה אותי להתעלם מקצב הכתיבה ולכתוב את זה לעצמי, כאילו זה לא יתפרסם לעולם. קיבלתי את עצתה וזה מה אני עושה.
שמעת על הספר wild? הוא מתאר תהליך התפתחותי של מישהי במסגרת טיול והיא פירסמה אותו 20 שנה אחרי הטיול והספר זכה להצלחה עצומה וגם יוצא כסרט. נו, אז יש לי עוד זמן לפני שארים ידיים מהכתיבה רק בגלל שהיא זזה לאט.

תפילה_לאם

אם זו האווירה שנוצרת כאן
כאילו שחייבים לעשות משהו כדי להרגיש כאן בנוח?
לא.
הייתי כל כך רחוקה מתהליך ומיכולות לעמוד בהחלטותיי, שלא יכולתי לקרוא את הדף לעמקו ולהתרשם מהרוח הנושבת בו.
ראיתי באופן כללי שמדובר במשהו מאוד חיוני, ירוק וכו', והייתי מאוד לא בכיוון, ולכן חשבתי שרק יהיה לי רע להציב מול עצמי את המראה הזאת.
כשנכנסתי וקראתי יותר לאחרונה, הבנתי שהראש הוא אחר.

תפילה_לאם

זה שלב שבו אני בודקת מה קורה כשאני נותנת לעצמי רשות.
אוכלת שטויות ללא הכרה ועולה 4-3 ק"ג?

תפילה_לאם

התרשמתי שהיום את בליגה אחרת.
ב"ה. מקווה שאמשיך כך.

את הדף דג חתול אני לא ממש מבינה
אוי. לגמרי!!!

הבנתי שהראש הוא אחר
תרשי לי רגע להיות מנחת הקבוצות שאני

המראה אותה מראה. אבל את שונה אז את רואה את עצמך אחרת. זה טיבן של מראות, לא?

אוכלת שטויות ללא הכרה ועולה 4-3 ק"ג?
בטח! אבל מה קורה לך אז? כלומר, אחרי שגמרת להוציא לשון? מה את מרגישה וחושבת?
משתפת אותך בשלי - פעם... במצב כזה הייתי עסוקה באשמה בושה הלקאה עצמית ושאר חברים. היום... אני מסתכלת על זה ופשוט מפסיקה. אין לי מחשבות על זה. וזה למרות שאני וודאית שזה יקרה לי שוב ושוב ושוב. משהו עמוק בפנים יודע שמתישהו המחזוריות הזו תפנה את מקומה ליציבות גדולה יותר. זה קורה כבר עכשיו בעצם. קודם כל כי אלו סבבים מובחנים ולא פשוט "החיים שלי". וחוץ מזה בתהליך ארוך ואטי אפשר לראות שהמרווחים בין הסבבים האלה הולכים וגדלים ומשכי הזמן של כל סבב הולכים וקטנים. וזה הדבר היחיד שמשנה. התנועה הזו. הסוף שלה ידוע, מחשב את קיצו לאחור. וגם אם הוא יגיע בשנת חיי האחרונה דייני.

מה שמזכיר לי שבספר 80/10/10 הכותב מספר על מטופל שלו שבחר בגישה שלו בגיל 89, ביום אחד שינה את חייו ומעולם לא הסתכל אחורה. צחקתי לעצמי שכאשר כותבים סיפור כזה מן הראוי לשתף כמה זמן נותר לו בשביל להסתכל אחורה. סליחה, זה מרושע נורא, אבל כמעט בלתי נמנע כשמציינים גיל כזה.

את הדף דג חתול אני לא ממש מבינה
את הדף גם אני לא מבינה. אבל את הסיפורים של שיחות אני מבינה מצוין. והם נוגעים בנימי נפשי ואני מחכה להם. משהו בראייה שלה את העולם, את האנשים שסביבה, הוא לא פחות ממפעים. שילוב של סקרנות, אהבת אדם וחמלה שלא ראיתי אצל הרבה אנשים. וזה מוציא כתיבה שאני לא יכולה להפסיק לקרוא.
בשבילי, שמתעסקת כאן בעצמי עד רמת התא, יש משהו מרענן בקריאה שכל כולה התבוננות באחרים כשלמים. אם היא היתה מוציאה קובץ סיפורים אני חוששת שהייתי מפסידה הרבה שעות שינה בגללו.

ואולי זה דף שפשוט מדגים, איך כאשר מישהו מתבונן בעולם במבט ייחודי ונדיב כל כך, אחרים רוצים להיות בחברתו. את זה אני מבינה מצוין.

תפילה_לאם

אבל את שונה אז את רואה את עצמך אחרת.
כמובן.
אבל יש עוד עניין: קודם לא העזתי להסתכל במראה הזאת. כשהסתכלתי הבנתי שאולי היא אפילו לא חייבת לראות מראה אלא מה שאבחר.

פעם... במצב כזה הייתי עסוקה באשמה בושה הלקאה עצמית ושאר חברים.
אני מניחה שאחרי התקופה של השחרור, שנבע ממידה מסוימת של ייאוש (אם ממילא אני לא מצליחה לעמוד בשום החלטה - למה בכלל לנסות ואחר כך להרגיש רע מעוד כישלון?), הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להידרדר ככה.
קרוב לוודאי שחשתי את כל הרגשות שנקבת בשמותיהם, אבל החידוש היה - שהרי כולם כבר כיכבו גם בשנתיים-שלוש שלפני כן - שגמלה בלבי החלטה להתמיד.
אני לא יודעת עד כמה היא הייתה מחזיקה מעמד במתכונתה הראשונית, אבל ב"ה אבישג פתחה את הדף שלה, שהיה קרוב ללבי.
הניסוח הזה דיבר אליי:
_מראש אני מזהירה, אין לי שום כוונה לוותר לגמרי או אפילו כמעט לגמרי על ג'אנק, על שוקולד ועל טעם החיים (קוקה קולה). קראתי בעבר חלקים מתוך הדף (דפים) האינסופי שנקרא החיוניות שלי חלק שמיני והתרשמתי לטובה מהחבורה שם, אפילו לקחתי לי טיפ שעזר לי מאוד בהיריון לאכול נכון יותר. אבל הדפים האלה מאוד רחוקים ממני, אני בקושי מבינה מה כתוב שם ואין לי כל כוונה לחיות על חסה ואגוזים (ועם החסה סליחה). גם לא מצאתי את עצמי בין הדיונים המרתקים שם אם לאכול את הירקות חיים או לאדות אותם קמעה (קמעה ממש כן ? שלא יאבדו את החיוניות שלהם).

על סמך המדרש המופלא "כך היא גאולתם של ישראל קמעא קמעא" גם אני טוענת קמעא קמעא, תנו לי לאכול רגיל ורק לעשות שינוי קטן מאוד בתזונה. צעד קטן בעולם, צעד גדול בשבילי._
והודות לשיח בדף התפתח שיח בבלוג שלי, שהוביל אותי לשינוי תזונתי, שמצד אחד הוא גדול משהתכוונתי, אך מצד שני הוא קל ונכון יותר משיכולתי לשער. (טפו-טפו-טפו, נכון לעכשיו.)

תפילה_לאם

את הדף גם אני לא מבינה.
ובכל זאת
אני לא יכולה להפסיק לקרוא.

ולי קשה לקרוא כשאני לא מבינה, אבל כנראה שזה שוב רושם ראשוני שקיבלתי מההצצה הראשונה בדף, כי לאחרונה נכנסתי שוב ונהניתי.
הבעיה היא רק שאני לא עומדת בשאיפה שלי ללכת לישון מוקדם בחופש, וחציו כבר עבר.

אולי היא אפילו לא חייבת לראות מראה אלא מה שאבחר
את יכולה להסביר למה התכוונת? בחוויה שלי, כל מפגש שלי עם כל דבר הוא מראה. לא תמיד אני עוצרת להתבונן אבל אם אני אעצור, מה שאני אראה שם זה את עצמי.
וכהערת אגב אני חושבת שבגלל זה גם קשה כל כך להקשיב לאחרים לפעמים וזה דורש מודעות מסוימת, כזו של יציאה מתוך מצב המראה למשהו אחר. אולי ללהיות המראה בעצמי ולאפשר לדובר שמולי לעשות בי שימוש.

קראתי אותך לעומק. זה מסוג חלקי הכתיבה שאחרי שאני קוראת אותם אני לא זוכרת מה נאמר בהם כי אני מרגישה אותם בלב במקום לקטלג אותם בראש. את נשמעת בהלך רוח חיובי באופן מדבק.

יאללה, נלך לישון? אני עוד על שעון אנגליה אבל לצערי השמש מכוונת על שעון ישראל.

תפילה_לאם

את יכולה להסביר למה התכוונת?
נראה לי שקצת הסתבכתי עם המשלים והנמשלים, אבל אולי בשעה שפויה יותר אצליח להבין את עצמי וגם להסביר...

את נשמעת בהלך רוח חיובי באופן מדבק.
וואו! באמת? לא שמתי לב...

יאללה, נלך לישון?
כן. כדאי.
לילה טוב!

ואולי זה דף שפשוט מדגים, איך כאשר מישהו מתבונן בעולם במבט ייחודי ונדיב כל כך, אחרים רוצים להיות בחברתו. את זה אני מבינה מצוין.

חמודה גוגוס. זה בדיוק הסיפור שלך בעצמך

אני מקווה ששמת לב.

חמודה גוגוס. זה בדיוק הסיפור שלך בעצמך
מסכימה!!

כאשר מישהו מתבונן בעולם במבט ייחודי ונדיב כל כך, אחרים רוצים להיות בחברתו.
ובדיוק בגלל זה אני כ"כ אוהבת את הדפים האלו - של גוגוס ושל שיחות.

תפילה_לאם

_אולי היא אפילו לא חייבת לראות מראה אלא מה שאבחר
את יכולה להסביר למה התכוונת?_

כשאני מנסה לשחזר את כוונתי, נראה לי שהתכוונתי, שמראש כשעוד לא הכרתי את הדף לפנימיותו אלא רק מתוך רושם ראשוני שטחי, חששתי שהוא יאלץ אותי להתבונן במראה בעיקר מתוך קריאת התהליכים של הנשים האחרות, שישקפו לי עד כמה אני רחוקה מהם.
אבל עכשיו אני מבינה, שההתנהלות של כל אחת בדף יכולה להיות אישית, ובוודאי שאין ביקורת נוקבת אבל אפילו אין הכרח לחוש ביקורת עצמית.

בכל מקרה, על אף התהליך המשמעותי שאני חווה מבחינה תזונתית, אני מרגישה רחוקה מאוד מרמת המודעות, שרבות מהכותבות כאן מגלות. שאזכה.

זה בדיוק הסיפור שלך בעצמך

אני מקווה ששמת לב.
אה... האמת שאני לא רואה את זה ככה. אני רואה את זה כדף תוכן במהות שלו ואת כוח המשיכה של התוכן. תודה, מותק. המחמאה הזו קצת גדולה עלי, אבל תודה. אני חושבת שהסמקתי.
ותודה גם לך, תפוזית.

שאזכה
את תזכי. והיופי הוא שלא תצטרכי בכלל להתאמץ בשביל זה. זה משהו שפשוט מתפתח עם הזמן, ככל שאת בתוך התנועה הזו.
והיופי האמיתי בעיניי הוא שאין בהכרח קשר בין המודעות שלך למה שאת עושה. זה שאת מודעת לא מאלץ אותך לבחירה כלשהי. את יכולה לדעת בדיוק מה מזון מסוים עושה לך, לצפות מראש את המחיר, לחוש בכל החושים את הרעילות של זה ובכל זאת לאכול. רכישת המודעות (בכל דבר, כמובן, לא רק בתזונה), היא תהליך שאפשר להתקדם בו רק בכיוון אחד, חיובי, וגם כאשר מקבלים לכאורה פידבק שלילי מהגוף. זה די מדהים לדעתי.

תפילה_לאם

תודה!
אני רק חייבת לציין שהתכוונתי אמנם לדעת בדיוק מה מזון מסוים עושה לך, לצפות מראש את המחיר, לחוש בכל החושים וכן הלאה, אבל גם הרבה יותר מזה: מודעות לכעסים ולמקורותיהם, לביקורת העצמית גם כשהיא מוסווית ולמניעים וכו'.

אז מצאנו יופי שלישי

הניסיון הפרטי שלי הוא שמודעות זה מהלך כולל. מתחילים בתחום אחד וזה עושה תאבון לעוד ושולח זרועות תמנון לכל תחום שבו יש לנו חשק למודעות הזו.
תחשבי כמה זה מוזר לגלגל מודעות רק בתחום אחד... זה לא ממש סביר, לא?

תפילה_לאם

נכון, בייחוד כשמקשרים בין גוף לנפש.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אני לא ממש רואה את עצמי בתהליך. אני מוכנה לשנות את הדעות שלי בנושא תזונה, אבל זה נכון בערך לכל נושא בעולם
המחשבה שעלתה לי בהקשר הזה היא שאולי את באמת לא בתהליך כי את לא זקוקה לתהליך. את פשוט לא תקועה. התנועה היא בהוויה שלך._

אני לא רואה בתהליך או בתקיעות מושגים מהעולם שלי. אני יכולה להבין בתיאוריה תהליך או תקיעות, אבל זה בשפה אחרת. זו לא שפת האם שלי. כמו מילים באנגלית. אני קוראת באנגלית, במיוחד חומר מקצועי ומחקרים. אבל זו לא השפה שלי. אני לא יודעת אם אני זקוקה לתהליך כי אני לא באמת מבינה מה זה התהליך הזה.

אצלי זה הולך ככה: אני נתקלת ברעיון חדש. מסתקרמת. במשך זמן כלשהו קוראת הרבה מידע תיאורטי והתנסויות של אחרים, ומחליטה מה העמדה התיאורטית שלי. אני ממסגרת את העמדה הזו ותולה אותה על קיר מחשבתי. כדי שמידי פעם, כשאני אעשה בחירות, אזכור לאן אני רוצה להגיע. אחרי פרק זמן כלשהו, כשהזמן הנכון יגיע, אני אממש את החלטתי במציאות. הזמן הנכון תלוי בגורמים סביבתיים. למשל, יש לא מעט דברים שהייתי שמחה לקנות אבל הדרך היחידה שלי לקנות אותם היא להזמין באינטרנט. כרגע זה מבחינתי מאמץ גדול מידי. אולי בעתיד זה ישתנה. לכן הזמן הנכון לסבון טבעי, למשל, הוא הזמן שפתחו את המחלקה הירוקה בשופרסל הקרוב לביתי. אם היא לא הייתה נפתחת אולי זה היה הזמן שבו הייתי מנסה להכין סבון בעצמי, או להשתמש באפר של מדורה בתור סבון. עם תחבושות רב פעמיות זה היה הזמן שבו החלטתי לנסות עם תחבושות שהכנתי בעצמי. עם מודעות וסת זה קרה מתי שקראתי על זה בבאופן והבנתי שזה אפשרי. נתקלתי ברעיון הזה פעם לפני כן אבל זה היה בטור ניו אייג'י באתר לא אמין בעליל, אז לא באמת האמנתי בזה, ולא התייחסתי לזה ברצינות.

איזה משני החלקים הוא "תהליך"? השינוי המחשבתי? השינוי הפרקטי? אני חושבת שהמרחק ביניהם הוא שמאפשר לי גמישות.

אני רואה שמילותייך על תנועה מחמאה, ומודה עליה. אני מקווה להישאר במצב כזה. אם פעם חשבתי שזה חלק מתהליך ההתבגרות ואחרי שאגבש לי דעה על הנושאים החשובים בחיי, עכשיו אני חושבת שאין גבול לנושאים אלו, ועד סוף חיי אני רוצה להמשיך במסע.
כמו כן, אני חושבת שבמובן מסויים מילותייך נכונות לגבי כל יצור חי.
כל מי שחייה - תנועה היא בהוויה שלה. ההפך מתנועה - חוסר תנועה, זה מוות. וגם אז אני אמשיך לנוע, רק באיזה מקום אחר, לא בעולם הזה. כולם נעים, תמיד. אני אל יכוהל לדמיין מישהי שלא נעה. החיים הם כמו נהר, וגם אם מישהי לא מנסה בכוונת תחילה לשחות לאנשהו, הזרם לוקח אותה איתו, היא נתקלת בזרמים שונים, מערבולות, אולי מכשולים, קטעים עם מים רדודים או עמוקים יותר, זרימה מהירה או איטית יותר. וגם אם המהירות היחסית שלה ביחס לזרם היא אפס, ביחס לגדת הנהר היא נעה, תמיד. ואם היא נתפסה באיזה סלע ויושבת עליו, אז ביחס לגדה מהירותה היחסית היא אפס, אבל ביחס לנהר היא נעה בכל מקרה...

את רצינית??? את כולם? יו, בטוח מישהו מחלק על זה איזה מדליה. רק בשביל ההתמדה...
את כולם, וכשקראתי היו פחות. אני לא זוכרת באיזה דף התצטרפתי, אבל מאז כבר הספקת לחלק את הדפים ולפתוח כמה חדשים.
ואני לא חושבת שיש טעם במדליה. קראתי ספרים עלילתיים הרבה יורת ארוכים, ואף אחד לא נתן לי מדליה. פשוט כי נהנתי. וכמו שנהנתי מהספרים, כך נהנתי מהדפים שלנו. הקריאה לא דרשה התמדה, כמו שלא נדרשת התמדה כשעושים דברים שאוהבים.

_הו, אני עובדת על זה כבר למעלה משנה וזזה בקצב הצב. אבל חני בונה שכנעה אותי להתעלם מקצב הכתיבה ולכתוב את זה לעצמי, כאילו זה לא יתפרסם לעולם. קיבלתי את עצתה וזה מה אני עושה.
שמעת על הספר wild? הוא מתאר תהליך התפתחותי של מישהי במסגרת טיול והיא פירסמה אותו 20 שנה אחרי הטיול והספר זכה להצלחה עצומה וגם יוצא כסרט. נו, אז יש לי עוד זמן לפני שארים ידיים מהכתיבה רק בגלל שהיא זזה לאט._

לא שמעתי על הספר. והרעיון של לכתוב לעצמי מהמם. מאמצת.

חמודה גוגס. זה בדיוק הסיפור שלך בעצמך

מסכימה! שיחות מקסימה, והסיפורים שלה מקסימים, אך לצערי יש חלקים לא מעטים בדפים שלה שלא מובנים לי, הם פשוט בשפה אחרת. למרות זאת, אני קוראת. אולי אם אני אתקלת אי פעם בגמבה אני אטעם, מסקרנות

משום מה לא מופיע לי כפתור עריכת הדף. זו הייתי אני.

אני לא רואה בתהליך או בתקיעות מושגים מהעולם שלי.
קצת קינאתי בך

ואז גם נזכרתי שזה ענין של תקופה. עד שנכנסתי לאיזשהו תהליך עם אשת מקצוע לא עשיתי שימוש במונחים כאלה. אני מניחה שבאיזשהו שלב הגעתי לתקיעות גדולה כל כך עד שלא נותרה ברירה אלא להכיר בה ומשם התגלגלו הדברים. ואני מרגישה שכרגע (מזה זמן מה) אני בראש אחר והמושג שמלווה אותי זה "תנועה", משהו הרבה יותר חלק וזורם, במקום תקיעות ותהליך. אני חושבת שזה קרה בגלל שהצלחתי לראות תנועה גם במה שפעם נתפש אצלי כסטגנציה.

כך נהנתי מהדפים שלנו
איזה כיף. כתיבה בלשון רבים.

הם פשוט בשפה אחרת. למרות זאת, אני קוראת
אז נראה שיש כאן שני סוגי נשים לפחות. אלו ששפה זרה מרחיקה אותן ואלו ששפה זרה לא מרחיקה אותן. במקרה שלי אני כמוך. השפה לא תמיד משנה לי. לפעמים המוסיקה שלה נעימה ואני מצליחה להבחין שגם בין הררי המילים האל מובנות יש שם משהו בשבילי. בין אם הוא נחוץ לי ובין אם הוא פשוט מענג בדרך כלשהי.

שבתי מחופשה של ארבעה ימים עם המשפחה המורחבת. זה משהו שאני מארגנת כבר שבע שנים ובו כל השבט פשוט רובץ במקום מקסים עם בריכה ופינוקים. מה צריך יותר מזה?
האיש שלי אמר שזו היתה החופשה שהוא אכל בה הכי בריא אי פעם, אפילו יותר בריא מהיום יום שלו. זה מקסים בעיניי כי המשפחה המורחבת שלי זזה כל כך הרבה בהקשר הזה. לא כולם באותו כיוון ויש כאלה שהם יותר פליאו אבל בשורה התחתונה כולנו נפטרנו מרוב הזבל התעשייתי ומילאנו את כל החלל שנוצר בפירות וירקות. זה כל כך נעים כשהסביבה תומכת בשינויים כאלה ובעצם משתנה בעצמה.
מבחינתי נשאר להיפטר מהערב האחד שבו עושים על האש. לא בגלל התנגדות עקרונית לבשר אלא בגלל ההתנגדות לחגיגה שבזה. הטקס הגברי כל כך... הדיבור סביב זה... הכמויות...
משהו שם בכלל לא מתאים לי לאכילת בשר. מרגיש כמעט פגאני.

אולי הדף של שיחות לא ברור לכן כי אתן לא מכירות את הבלוגים הקודמים והממש אבל ממש מומלצים שלה.. אם רק הייתי זוכרת את השמות?! אולי צדיקה אחרת זוכרת.
יש את בדידותו של בוחר האבטיחים אבל גם עוד הרבה לפני..

הדף המכונן, למיטב זכרוני:
בלוג החיים בבית
ואז:
בדידותו של בוחר האבטיח
גשמי ברכה
דג חתול

כולנו נפטרנו מרוב הזבל התעשייתי ומילאנו את כל החלל שנוצר בפירות וירקות. זה כל כך נעים כשהסביבה תומכת בשינויים כאלה ובעצם משתנה בעצמה יופי. משפט נהדר שהגדיר לי טוב את המטרה. להפטר מזבל תעשייתי ולמלא את החלל בפירות וירקות. נהדר.
(קוראת לאחרונה בקבוצה של 811 וזה נראה לי קיצוני מידי , לא מתאים לאורח חיים מאוזן בכלל , לפחות לא בצורה שזה מוצג שם, הכניס אותי למחשבות מבלבלות וסידרת לי אותן)

אח... הייתי שמחה לפגוש אותך לאיזה שיעור אחד על אחד , אולי זה אפילו היה יכול להיות טוב כי אני לא לימדתי המון זמן... אבל הילדים בחופש ואני עוברת... אין לי בכלל זמן לזה... (וגם באמת לא לימדתי המון זמן... ואו, קרוב לשנה, אני לא זוכרת איך זה)

ומחשבה חדשה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן שהייתה ממש מזמן (שבוע וחצי לדעתי) מה שחשוב לי זה התרגול. אני צריכה למצוא זמן לתרגל. כמו שאני מוצאת לסדר את הבית. כשאני מתרגלת טוב לי. הכל טוב יותר. זהו. ממחר.