החידה הגדולה של גידול ילדים

[טלי_ופיצקה*]

"האם אני מסכימה להיות היום רכה ונחמדה אל עצמי? האם אני מסכימה לדבר אל עצמי היום רק במילים יפות ומעצימות?"
משננת.עוד לא הצלחתי לגשת לזה ככה,בפשטות,אבל זה יבוא. אני ממתינה.
אני מסכימה לנסות.מספיק שהמסר מהדהד בין קירות ביתי...בין קירות נפשי.

מאז שפתחתי את הדף,אני מרגישה סוג של רעידת אדמה.רעידת אדמה עדינה.לא מפרקת,אבל הכל זז קצת.עוד לא יודעת לאן,אבל אני יודעת שאני משנה צורה.רעידה שמובילה לנישול-העור הישן ייפול כמו נשל יבש,ויהיה שם עור חדש מתחת,שחיכה להחשף.אני עוד לא יודעת איך הוא נראה ,העור הזה.לא יודעת מה טבעו. מה צבעו.
ממתינה.
היו לי כמה שבועיים לא פשוטים.לא קלים.כל הרגשות סערו בתוכי,כמו מים לקראת רתיחה.הרתיחה הגיעה לשיא אתמול,ומאז,הבוקר,יש קצת רגיעה.אני מתחילה להתרגל לתהליך החדש-פחות נסערת מלראות את כל החולשות שלי,את הקושי הגדול,ויותר ציפיה לשינוי.יותר תקווה.יותר המתנה.
אתמול ישבתי עם אחותי(שהיא מאמנת מלידה,גם אם לא באופן מקצועי..)והתחלנו ללמוד ניהול זמן.התחלנו למיין את הצרכים,לדרג אותם לפי דרגת חשיבות,ולמיין את "סוגי הזמן" שיש לי(לפי "פנוי מאוד"-כמו כשהתינוקת שנה,"פנוי רק אם זה מסתדר בכיף",כמו כשהיא ערה,וכד'...)לכמת את "יחידות הזמן" האלה,ולנסות להתחיל לשבץ ...בקיצור,לעשות סדר במוח.להוריד את הלחץ הזה,הזמזום האין סופי במוח של-"אני-לא-מספיקה-אני-לא-מספיקה-אני-לא..." ולארגן ככה שהמוח יודע כל זמן-מה לצפות ממנו-מתי לעבוד,מתי להרפות...

הרגשתי שאני חייבת עבודה משתי הכיוונים-מבפנים,על מה שחוסם אותי,ומבחוץ-פשוט לארגן את הדברים,ככמה שאוכל להוריד את הלחץ מבפנים.
וברוך השם,כמה הוא רחמן!אני מרגישה עכשיו בתנועה,עם ליווי ועזרה משני הכיוונים.
תודה.

[עירית_לוי]

_משננת.עוד לא הצלחתי לגשת לזה ככה,בפשטות,אבל זה יבוא. אני ממתינה.
אני מסכימה לנסות.מספיק שהמסר מהדהד בין קירות ביתי...בין קירות נפשי._

כן, בלי ללחוץ על עצמך. כל הרעיון בסוג כזה של תהליך הוא להיות סופר-רכה ומאפשרת כלפי עצמך. גם כדי שהשינוי יתאפשר וגם כדי שתטפחי את הערך והאהבה העצמיים שלך. ולכן, גם המפגש שלך עם השאלה צריך להיות כזה - רך ומאפשר.
את לא אמורה לשנן או לשטוף לעצמך את המוח עם זה , אלא בדיוק כמו שאת כתבת כל כך יפה: "לתת לזה להדהד בין קירות נפשך". לתת לעצמך לפגוש את הרעיון. להתרגל אליו. להתרכך אליו.
הגישה שלך לזה כרגע היא מעולה. היא מאפשרת ולא חוסמת, וזה חשוב.

לצד האנרגיה של הרכות והאפשור של מי שאת כרגע - חשוב לזכור לשמור גם על אנרגיה של נחישות להתקדם וליצור את השינוי. אלה הן שתי איכויות שונות. אחת נשית והשנייה גברית, וצריך לשלב ביניהן נכון על מנת ליצור התקדמות שהיא הרמונית. כדי "לשחק" נכון עם שתי האיכויות הללו – נדרש להביא ערנות ומודעות והקשבה לעצמך וגם כנות.

הסיבה לכך שקשה לך לגשת לשאלה בפשטות היא כי עולות בתוכך התנגדויות לתוכן שלה, ועולים פחדים. וזה בסדר שזה כך. זה טבעי.
יותר מזה - טוב שהפחדים הללו עולים משום שרק כך אפשר לטפל בהם ולנקות אותם. הניקוי מתאפשר בזכות המפגש עם השאלה ובזכות ההתנגדויות שעולות כתוצאה מהמפגש עימה. זאת למעשה אחת המטרות במפגש עם השאלה.
.

היו לי כמה שבועיים לא פשוטים.לא קלים.כל הרגשות סערו בתוכי,כמו מים לקראת רתיחה.

יש סיכוי שחווית הרתיחה והטלטלה שאת מתארת הגיעה משום שאת הסכמת להשתנות. מרגע שהסכמת – מתחיל לעלות הפחד מלפגוש את כל הכאבים שצריכים להשתחרר בתהליך השינוי, וגם מתחילים לעלות יותר מנגנוני הגנה על מנת להגן עליך מפני הפחד הזה.
ההתעוררות היא לא קלה ונעימה. אבל היא מבורכת.

את נשמעת לי ממש בדרך הנכונה.

[פלוני_אלמונית*]

ואוו. דף מדהים
מקווה שהוא ימשיך עוד קצת לפעול ולא נגמר.
לא קראתי הכל עוד לא הספקתי (גם על מה שהספקתי לקרוא בא על חשבון דברים אחרים)
אני בבית עם ילד חולה. שישן עכשו. תכף צריכה ללכת להביא את הגדולה. וחושבת על כל מה שכתוב כאן.
קודם כל על עניין השבט שאני קוראת עליו פה הרבה, ו'אחת' כתבה מאוד יפה את חוסר הרלוונטיות שבחלום עליו כיום (משהו שתמיד הרגיש בי אבל לא יכולתי לבטא).
וגם העניין הזה שבאמת אי אפשר הכל. פשוט אי אפשר וצריך לבחור ולהעדיף משהו ולוותר על דברים אחרים (והנה הרחתי ריח שרוף. שרפתי את ארוחת הצהרים שחיממתי לבת שלי. ארוחה מחוממת, בטח לא אורגנית. ובכלל נראה אם היא תסכים לאכול. נוגד כל כך דברים שמדברים עליהם באתר:מרכוז הילד,אורגני,טרי,ילדה בגן). ובאמת כמו שכתבה מישהי העבודה העיקרית היא על השלמות הפנימית שלי עם זה. ואני לא שם בכלל. אבל טוב שזה יהיה במודעות שלי שזו עיקר העבודה. ולאו דוקא השיפור המתמיד להספיק יותר ולהיות יותר ממה שאני מצליחה בפועל ומכלה את כוחותיי, ומרגישה עצובה בסופו של דבר, ומסכנה ו'דפקו אותי' ו'בעצם אני לא רוצה להיות פה' לא זוכרת כבר מי כתבה מה.
ואני מכורחה לומר שזו לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לרעיון הזה. לרוב זה מתבטא בעיקר במשפט: 'עדיף אמא מרוצה ושמחה על אמא שלכאורה נותנת יותר אבל מקריבה את עצמה ועצובה'. אבל זו הפעם הראשונה שזה באמת חודר משהו פנימה לתוכי. אני לא יודעת למה אולי בגלל שזה כתוב דוקא באתר הזה מכל האתרים. ולא בפורום הורים מיינסטרימי. ואולי בגלל הניתוח המדוייק והעדין של הפרטים של העניין.
ובאמת מאז שגילית את האתר הזה רף הציפיות שלי עלה ועלה. ואני מוכרחה לומר שבניגוד גמור לסביבה שבה אני חיה. במיוחד במיוחד לסביבה העיקרית שהיא התא המשפחתי, כלומר:בעלי. ואני לא מדברת בכלל על חמותי וגיסותיי. ולקבל דוקא באתר הזה אישור לעשות 'העדפה' למרות שיש כל כך הרבה עקרונות חשובים שבדיבור עליהם בדפים שונים זה נשמע יהרג ועל יעבור. (לא זוכרת כבר אבל 'אמא שאוהבת יותר' למשל או דפים על השכבת תינוקות ולינה משותפת ובטח על חינוך ביתי).
ואני במקום שכל הדברים האלו לא יכולים אפילו להתחיל להיות מיושמים. כי בעלי לא מתחיל בכלל להאמין בכל הדברים האלו. לצערי הוא, והוא בא מבית כזה, שהילדים לא באמת חשובים. הילדם נולדו כי הם נולדו. אוהבים אותם, בטח. שומרים עליהם רוצים בטובתם, ברור. אבל בבקשה שלא יפריעו לנו יותר מדי. שיתעסקו עם עצמם, שיאלו ג'אנק כי זה הכי קל, שילכו למסגרות עד 7 אם אפשר כי זה הכי קל (ומבחינת חמותי גם לא משנה בכלל לאיזו מסגרת זו תהיה העיקר שמישהו ישמור על הילדים וישחרר אותה, ככה היא גידלה ילדים) שיראו טלביזיה וישחקו במחשב כמה שהם רוצים כי זה הכי קל, שילכו לישון בצרחות כי ילד חייב לדעת להרדם לבד ולא נורא שיבכה קצת כי זה הכי קל. וזה לא שלא ישחקו איתם קצת ויקנו להם משחקים שונים וישבו איתם קצת כדי 'לפתח' אותם - אבל לא בשביל זמן אמיתי של הקשבה בשבילם.
ואני כשאני מנסה לעשות העדפה, זה בכלל לא חינוך ביתי כאידיאל או לקחת בצהרים. זה להשאיר בצהרון כל השבוע או רק חלק מהשבוע. ואני עוף מוזר לגמרי. וזה כל כך קשה. וכך גם לגבי דברים רבים נוספים שאין לי זמן לפרט.
ובסיכומו של דברים אני מרגישה שאני גם לא מצליחה להגיע לשלמות שלי עם רצונותיי. וגם נתספת כמוזרה, סיזיפית ולא הגיונית שמכלה אנרגיות וכספים לשוא (כשמול בעלי זה בעיקר מפריע, אבל כמובן קשה לי שגם חמותי חושבת כך כי זה רק מחזק אותו. למרות שלזכותה יאמר שהיא ממעטת להתערב בחיינו אבל זה לטוב ולרע)

צריכ לזוז
אפילו לא קוראת את מה שכתבתי

[פלוני_אלמונית*]

ממשיכה עוד קצת (כמה דקות הילדים משחקים פה לבד)
האמת היא שאני לא כל כך כועסת על בעלי בעניין הזה. היתה תקופה ארוכה שכעסתי, ארוכה מדי, וגם האשמתי. ועברתי תהליך ארוך (בשילוב עם פרחי באך) שהפחית ומסמס את הכעס וההאשמה. ואני ממש לא רוצה להגיע לשם שוב-לעניין הכעס.
והיום אני מבינה שלשלמות הזו עם עצמי אני צריכה להגיע. אני צריכה לבחור ולעשות העדפות. ועם ההשלמה שלי אז בא גם הויתור או המוכנות מצדו, ולא מתוך הכעס וחוסר השלמות שלי.
זה לא מופנם בי באמת שאני יכולה לעשות העדפות. עדיין אני רוצה הכל הכל ולא לוותר על כלום,על שום עקרון.
והעקרונות והרצונות שלי הרבה פחות מרחיקי לכת ממה שבפה באתר (אז כבר עשיתי העדפות וויתורים ): אוכל קצת יותר בריא ומזין ולא ג'אנק, קצת פחות צהרון,קצת יותר זמן ותשומת לב לילדים והקשבה. לא חינוך ביתי, לא לינה משותפת כעקרון, לא נשיאה תמידית במנשא, כן עגלה כשאפשר. לא הנקה יותר משנה-שנה וחצי. וויתרתי על השאיפה להשאר עם הילדים יותר מחצי שנה בבית בתור תינוקות (וגם זה הרבה מאוד כלכלית בשבילנו ובעיקר מול בעלי, שגם צריך לעשות ויתורים בשביל הרצון שלי) וזה קשה לי מאוד.
ובאמת ההרגשה היא שמראש הורדתי דברים שלא רלוונטים לחיי ולמשפחתי וסביבתי, אז על מה כבר אפשר לוותר עוד??
אבל זו פעם ראשונה משהו חודר אליי בעניין הזה ואני מקווה שימשיך להדהד בתוכי ואולי יצמח מזה משהו.

תודה על הדף הזה

[תות*]

אחותי האהובה הפנתה אותי לכאן.
רק היה לי חשוב להגיד, לכל האמהות ולכל האמהות שלעתיד ממרומי אמהותי בת השנה וקצת...
אמא שישנה טוב יותר היא אמא טובה יותר

סליחה שאני לא מסייגת את זה ולא אומרת בתנאי שהיא מרוצה או בתנאי שהיא לא מרגישה ש.... בעיני זו האמת.

[אין_ייאוש*]

פלוני אלמונית ,
קראתי אותך בעניין רב.
מזדהה עם חלק מהדברים...

[טלי_ופיצקה*]

וואו.בנות,לא ייאומ כמה כולנו בסירה אחת.
אין מה לאמר,יש בזה משהו מאוד מעודד.
אני יודעת-צרת רבים ,נחמת טיפשים(מכירות את הביטוי?)
אבל זה לא זה-זה לא שמה שעוזר זה לדעת שכולם סובלות,אלא ההבנה שזה לא שאני דפוקה,אלא שההתמודדות היא באמת לא פשוטה.קראתי איזה ספר פעם,של איזו חוקרת,(אוף,לא זוכרת את שמה...) אמריקאית שחיה בצרפת שנים,ואז חזרה לארה"ב,ומה שהיא מנסה להסביר לאורך כל הספר-זה עד כמה הבחירה של אמהות היא לא באמת בחירה...שזה בערך כמו לבחור בין לדפוק את הראש בקיר,או לקבל סתירה...ואז אומרים לך:"מה את רוצה? את בחרת בזה!מה את בוכה שכואב?"היא מתארת איך בצרפת כל המערכת בנויה כדי לתמוך במשפחות צעירות,ואיך בארה"ב המציאות של אמהות היא פשוט בלתי אפשרית.הייתי מאריכה,אבל כמו שאמרה בחכמה תות :
אמא שישנה טוב יותר היא אמא טובה יותר !
וואי,נכון...
ובכל זאת,עוד שתי מילים:
(וסליחה על החזרה לטון של בכיינות,זה פשוט מאוד מרגיע אותי להתבכיין,ולא לבעלי... ) :החיים באמת לא הגיוניים.
שכירות מופרעת.הדלק מטורף.הגנים הטובים יקרים,והחינמיים נוראיים.והמשכורות לא משהו.
מה נסגר עם העולם הזה?!!!!?!!!????!!!!!
<יאללה,יש לי רעיון! בואו נצא לרחובות ת"א,עם אוהלים ,ונדרוש צדק!נראה לכם ייתפוס? >
יאאלה,לישון...

[אחת*]

_(וסליחה על החזרה לטון של בכיינות,זה פשוט מאוד מרגיע אותי להתבכיין,ולא לבעלי... tongue ) :החיים באמת לא הגיוניים.
שכירות מופרעת.הדלק מטורף.הגנים הטובים יקרים,והחינמיים נוראיים.והמשכורות לא משהו_

ואני לפעמים חושבת שיש מצבים כל כך יותר קשים.
התמודדות עם מוגבלויות של ילדים
התמודדות עם מחלות כרוניות.
חד הורית (הכי קשה בעולם, וזה שזה הפך נפוץ מאוד זה אלא ורמ שזה קל יותר רק שיש יותר אמהות להוריד בפניהם את הכובע)
זוגיות קשה קשה קשה, לא הקשה הרגיל, הקשה קשה...
מחלה של הורה
שכול
זוגיות בפרק ב' עם הילדים שלו הילדים שלה


החיים לא קלים. ואני חושבת נראה לי שזה גם עניין של מנגנונים בראש, כימיה. ויש כדורים וכדאי לפתוח את הראש. גם לקונבנציונאליים וגם לאחרים. יש ויטמינים, יש פרוזאק, ריטלין, יש רסקיו, דיקור סיני, הומואפוטיה,. הליכה מהירה, מכון כושר, סקס.

כל אלו ואחרים קשורים קשר הדוק לחומרים שהמח שלנו משחרר וצובע את אותה מציאות בדיוק ואת היכולת שלנו להתנהל בתוכה בצורה טובה בצבעים אחרים.
כ יאני מכירה הרבה אמהות שקשה להם אבל הן לא מסמורטטות וכאובות 90% מהזמן.
ואני מכירה זוגות שקשה להם, אבל זה קושי נקודתי, או בגלים, או כזה שאפשר לעכל אותו, לא כזה שמלווה כמו עננה שחורה את כל היומיום.
ואני מכירה משפחות עם קשיים כלכליים ומחנק וקשיים אמיתיים וגדולים אבל רוב הזמן ממש נחמד להם, אווירה טובה מינימום מתחים.

בקיצור, שלא נטעה לחשוב שזו גזירה ושכולנו באותה סירה.יש אנשים שנדמה שהם בואתה סירה אבל הם בצד היפה שלה, זה שלא מקיאים ממנו כל הזמן ורואים את האופק.

[פלוני_אלמונית*]

אחת-
יפה כתבת. זה נכנס. לא מספיק עמוק עדיין, ולא עושה שינוי עדיין. אבל נכנס.
(למרות שכשמכניסים לי את ה"יש מצבים יותר קשים" זה מיד מעורר בי אנטגוניזם, וזה אף פעם לא עוזר לי)
וטלי ופיצקה-
באמת כנראה הבחירה היא לא בין שתי אפשרויות מעשיות, אלא בחירה בין האופציה לבכות כמה רע לנו,לבין האופציה לנסות לראות את הדברים אחרת.
יש בפרחי באך תמצית אחת שעובדת על תחושת מסכנות ומרירות WILLOW תמצית 38. האמת שלקחתי אותה אבל דוקא היו תמציות יותר חזקות אחרות שעזרו לי ולא זאת, שלכאורה נראית מתאימה (למשל HOLLY שהיא תמצית לאהבה שכנראה היתה לי משמעותית כל כך כי ברגע שהתרחב לי קצת הלב כלפי העולם וכלפי הילדים שלי וכלפי בעלי התרחבה גם יכולת ההתמודדות שלי). אבל שווה לחשוב על זה כתמיכה בתהליך. לי פרחי באך מאוד עזרו.
ואני עדיין לוקחת,וההתקדמות איטית אך קיימת. ואני צריכה גם לעשות את החשיבה הזו הפנימית כמו שאת עשית בדף הזה. שאגב מה שלומך עם זה - הצלחת קצת לעבוד על זה?

[טלי_ופיצקה*]

אחת-ברור.ברור שיש תמיד קשה יותר,וברור שהכל תלוי באיך תופסים את המציאות. ברור.
וגם אני לא מרגישה שאני חיה בחווית סבל תמידית.ממש לא.
גם לא כשאני מתבכיינת.(למשל מה שכתבתי למעלה,לפני שענית לי-נכתב ממש מחצי חיוך.אז נכון,זה עדיין קיטור,אבל זה חלק מהכיף )
ועדיין-(כמו שהמרגיעון כותב לי עכשיו:ידיעה פנימית לא נקנית - היא מתגלה.)
כמו שלכל אחד יש את הגורל שלו,המוכתב לו מלמעלה (בריאות,פרנסה,כל הדברים שהזכרת.)ככה,גם מוכתב לו מבנה הנפש שלו.או אם הוא יוולד לאמא חיובית,או שלילית,לחוויה של קבלה עצמית ו\או של המציאות,או לא.
וכמו ששני אנשים לא יתמודדו באותה צורה עם ילד מוגבל-אחד יכול להרגיש שהחיים שלו נהרסו,ולהסתובב בתחושת זעם על גורלו הרע,ואחד יכול לחוות את זה כזכות,וכמנוף לצמיחה,
אבל אף אחד לא יחלוק על זה שחיים עם ילד מוגבל הם לא קלים.ולהבין את זה,ולקבל את זה,מוריד קצת מהעומס.
אותו דבר,כל אחד עם הפקעלא שלו.
להבין,ולקבל את זה שלגדל 4 ילדים קטנים,בעולם הזה,עם יוקר המחיה שהוא לא קלישאה,אלא מציאות יומיומית,זה לא רק.
ולקבל,ולהבין,שאני אחת כזו,שיותר קשה לה עם עצמה(וגם זה-כמובן לא לאומת אחרים,שמתמודדים עם דכאונות,או חרדות,או כל מני מטעמים פסיכיאטריים אחרים...)ושחסר לי קצת קבלה עצמית,
ושגדלתי עם אמא מאוד שלילית,עם כישורי ניהול ירודים מאוד מאוד-עוזר לי קצת.
אוקי-אני לא דפוקה,אני מתמודדת.
ולהשוות את הקושי שלך,לקשיים של אחרים זה טוב לפעמים בשביל לקבל פרופורציה,אבל פאופן עקבי-זה מטופש בעיני.
כי אין אדם בלי ייסורים.וכל אחד-הייסורים שלו-הם הייסורים שלו.והם אלו שכואבים\מגרדים\מציקים לו.
אם ה' חלילה ינסה אותי במשהו הרבה יותר קשה מזה-כמו אובדן חלילה,או משהו אחר-אז זה יהיה הדבר שאיתו אתמודד.(מה גם שאומרים שעם הנסיון,באים הכוחות).
אבל כרגע זו החבילה שלי.
זה כמו מבוגרים,שאומרים לילד בן 3-מה אתה מתייפח שנפלה לך הגלידה?!אתה יודע איזה צרות יש בעולם? אבל בעיניו של הילד,זו הטרגדיה שלו עכשיו.במימדים שלו-זה אסון.
אז ככה, כל אחד עם הכוחות והחולשות והניסונות ש-ה' נתן לו,מתמודד\כואב לפי המידות שלו.
ויש לי גם עוד מה להגיד,לשתף על מה שפלונית אמרה,אבל אני חייבת לסיים עכשיו.
שבוע טוב ומבורך,ומלא חיוכים והודיה על מה שיש!

[טלי_ופיצקה*]

נראה לי שהדף הזה גווע...
שנה חדשה,
עבודה חדשה,
הקטנה גדלה,והיא כבר בת שנה...
אני קצת אחרת.
אני רוצה להודות לכל מי שהאירה לי בשביל הזה-
נתתם לי המון!
ותודה רבה לאחת,שהאירה הרבה נקודות,וגם טילטלה,
ותודה ענקית לעירית לוי,שנידבה את הזמן שלה,והידע שלה,ואת הלב שלה-עבור מישהי שהיא בכלל לא מכירה-
הארת לי עומקים גדולים.
אני לא מרגישה שעשיתי עבודה גדולה,או קשה,או רצינית-
אבל היתה פה פתיחה.אני חושבת שהתחוללה איזו רעידת אדמה תת-תת-תת מודעת-תזוזה פנימית מאוד-בשכבות הפנימיות ביותר(איך קוראים לזה-הלוחות הטקטוניים?)
ואני לא יודעת לקשור את זה בוודאות לתהליך-
אבל אולי ירגש אותך(אותכן?)לשמוע-שהיתה לי יבלת ברגל,בין הבוהן לאצבע השניה,כבר המון זמן.אולי 5 שנים.וגם אחת באצבע.ותמיד הן נראו לי כ"כ תקועות.ממש הרגשתי איך הן מבטאות איזו חסימה פנימית.ובדיוק התחלתי לשקול ללכת לאיזה פלסטיקאי שיוריד לי את הזו שבאצבע.היא עצבנה אותי,והיתה מכוערת.ובכלל-היא היתה כ"כ סטאטית,כ"כ הרבה זמן.לא היה נראה שהיא הולכת לזוז לשום מקום...
ויום אחד,שתיהן פשוט לא היו שם יותר.
זהו.
אין זכר.חלק לחלוטין.
גם באצבע,גם ברגל.
זה לכאורה משהו קטן,אבל הוא סימל עבורי המון.
זה שימח אותי מאוד מאוד מאוד.זה סימל עבורי איזו השתחררות מאוד גדולה.
אז אי אפשר לגמרי לדעת,אבל יש לי הרגשה שזה מאוד קשור.
אני מקווה לפחות.

אז שוב-
תודה!

הרבה זמן הסתובבתי עם אשמה-"למה אני לא נכנסת לדף,למה אני לא ממשיכה לכתוב,לא יפה,אנשים מחכים...!"
<רק עכשיו שאני כותבת את זה,אני קולטת כמה זה אופייני,וזהה לכל הלך המחשבה שעליו בדיוק אני עובדת פה... >
אבל אני רואה שבאמת-1-החיים שלי נהיו עוד יותר עמוסים ממה שהם במיילא היו,ו-2-שכנראה,שאם אני לא מוצאת את הזמן,זה כבר לא כ"כ בוער.אני תמיד נכנסת,ורואה קודם כל את הקטע הראשון שכתבתי,באותו יום שלישי ארור,(האמת,שימי שלישי האלו עוד מחייבים פיתרון,הם תמיד מקור לקשיים...)כשהייתי ממש על הקצה,ואני מחייכת.אני כ"כ רחוקה מאותו קצה...אמנם,אני עוד בעיצומו של המסע,ואני בטוחה שאגיע לעוד המון קצוות מסוגים שונים ,(ואני כבר רואה באופק כמה מהם...)אבל לפחות אני לא על הקצה ההוא ...

אז זהו לבינתיים,
אני מברכת את כל אלו שחיבקו אותי פה ,בזמן שהייתי כל כך זקוקה-בשנה נפלאה,שתהיו מלאות בה,כך שהטוב פשוט יישפך מכם מאליו.
ואת כל אלו שבאו כדי לקבל חיבוק-או שזקוקות לו(אפילו שלא ביקשו)-שתרגישו מחובקות-שתרגישו עטופות באהבה,ושמירה,מכל כיוון-מבפנים,מבחוץ,מלמעלה...
שנה טובה!

[רסיסים_של_אור*]

שנה טובה! (הברכות והמילים שלך מאד מרגשות !!)

[א_ל_א_ן*]

איזה דף מדהים!!!
שנה טובה!

[עירית_לוי]

_אני לא מרגישה שעשיתי עבודה גדולה,או קשה,או רצינית-
אבל היתה פה פתיחה.אני חושבת שהתחוללה איזו רעידת אדמה תת-תת-תת מודעת-תזוזה פנימית מאוד-בשכבות הפנימיות ביותר(איך קוראים לזה-הלוחות הטקטוניים?)_

אני חושבת שדווקא כן עשית פה צעד גדול ומשמעותי שאכן שחרר משהו חשוב.
אני חושבת שמשהו התגמש ונפתח בתוכך, ואני חושבת שחלק מהפחד זז הצידה.
לא סתם היבלות נעלמו. זה אכן ביטוי של פתיחה, גם בעיני, והיא לא מקרית. היא מאוד משמעותית.

בהצלחה בהמשך.
תני לדברים לקרות מעצמם. אל תדחקי בעצמך.
כשיגיע הרגע לצעד הבא הוא פשוט יקרה.

שתהיה לך שנה מבורכת.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי,
טפחי לעצמך על השכם
ארבעה ילדים תוך תשע שנים זה המון
מכל הבחינות (שיהיו בריאים)
לדעתי, יש גבול למספר הילדים שאפשר להכיל כאשר אדם חי בעולם המודרני וצריך גם להתפרנס
אז גם להעמיס על זה ציפיות באופניות
זה נראה לי כבר יותר מדי
ורק פתח להרבה הרבה הרבה אשמה
מאמא לשתיים שבקושי חיה אבל, לא מוכנה להפסיק לעבוד, הבנות במסגרות עד חמש, נעזרת כמה שאפשר בסבתות, עובדת הרבה שעות, וכן, מודה שנעזרת בכל מה שאפשר: מטרנה (טוב, הנקות אצלי זה אסון), חיתולים חד פעמיים, טלוויזיה (לא להרביץ לי ), צעצועים וכמובן רגשות אשם
ועדיין: זוגיות מעורערת, לא מטופחת כפי שרוצה, לא אוכלת טוב, בלגאן וכו'
אולי אני סתם עצלנית

[אני_אבא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מעניין אותי אם עדיין רואים התראות של הדף הזה אחרי 10 שנים.
נולדו לנו תאומים לפני חצי שנה אחרי שעם הבת הראשונה זה עבד די טוב (לא ברמה המתוארת למעלה, אבל הרבה מנשא, הרבה אמא, הרבה הנקה, מסגרת בהדרגה וכו'), עם התאומים זה בלתי אפשרי ודי ויתרנו על הרוב, מלבד זה שהם לא במסגרת מכמה סיבות טכניות.. בכל אופן אשמח לדעת אם היום בפרספקטיבה של 10 שנים: איך התמודדת בסוף? על מה לא ויתרת? איך זה נראה במבט לאחור? מה ההשפעות?
ובנוסף, האם השתנה משהו מאז - יש איזשהו מרחב יותר שבטי שאפשר להשתייך אליו? או שזה רק מחמיר עם הזמן?