הולכת הביתה

פרק ראשון: חייך עומדים להשתנות

going home השיר
שנת אלפיים. יותר נכון הקיץ של שנת אלפיים. אני מתגוררת כשלוש שנים בדירת סטודיו פיצפונת באיסט וילג'.
ריבוע קטן. מטר על מטר. הפוטון על הרצפה תופס את רוב המקום בחדר. כיור ומתחתיו מקרר קטן. כיריים. טוסטר. שני חלונות גדולים שפונים לרחוב ומכניסים הרבה אור, כשמאחד החלונות יש יציאה למרפסת קטנטנה, ה-fire escape, עם כמה עציצים קטנים של פרחים ועשבי תיבול. אפשר לשבת בבוקר על ה-fire escape ולהסתכל על התנועה ברחוב, לשתות קפה ולעשן סיגריה. בשירותים יש אמבטיה וורודה, עם מכונת הגדלה ענקית, שתופסת את רוב המקום ובשביל להתקלח צריך להיות צעירים וגמישים. בעל הבית השאיר אותה מאחור, כתנאי לכך שיוכל מדי פעם להשתמש במעבדה, ובתמורה השכירות היתה מצחיקה. טוב... לא ממש מצחיקה, אבל כזאת שבחורה לבד יכולה לעמוד בה.
הוא מעולם לא השתמש במעבדה, אבל כן ערך לי מדי פעם ביקורי פתע. היה לו מבט קצת נואש בעיניים. ומבטא גרמני. פאטריק שנל.
הדירה הזאת היתה העוגן שלי בעיר הגדולה. בית. עצמאות. בטחון. הרגשתי שזה שבכלל מצאתי אותה זה נס לא קטן.

את הדירה מצאתי כשלושה חודשים אחרי שהגעת לניו יורק, אחרי שעברתי תקופה לא קלה. דירה שכורה ראשונה, בצ'לסי (שכונה שאם אתה לא הומסקסואל צעיר ושרירי אתה מרגיש לא במקום). חלקתי חלל פצפון עם שותפים תמוהים שהיחסים איתם היו של זרים גמורים. בלרינה בלונדינית טבעונית, עצבנית ונירוטית שחלקה את החדר שלה עם חבר בודי בילדר שחור וגדול, שותפה שחורה גבוהה ומאד שמנה, ארכיטקטית במקצועה, שבחודשיים שגרתי בדירה, אולי נתקלתי בה כחמש פעמים. היא היתה מגיעה לרב מאוחר בלילה ויוצאת את הדירה לפנות בוקר. רב הזמן הרגשתי שאני גרה עם עוברי אורח מהסאבווי. הניכור של העיר יחד עם הניכור בדירה, שלא הרגישה כמו בית, הקצינה את התלישות והבדידות הקיומית. בלילה היתי סוקרת ביאוש את המקומונים בחיפוש אחר דירה להשכיר ומתייאשת, הכל היה יקר מדי וחסר סיכוי. לא היו לי חסכונות, לא עבודה מסודרת ורק לפני רגע נחתתי בעיר הגדולה.
יום אחד במקרה, במהלך שיטוטים באיסט וילג', נתקלתי במודעה כתובה בכתב יד על חלון של סוכנות תיווך איזוטרית לשותפים.
כבר מהמודעה היתה לי תחושה שזאת הדירה שלי שאליה התפללתי בדמעות כל לילה. סטודיו לבד במחיר שאוכל לעמוד בו.
ביום שבו הלכתי לראות את הדירה הגעתי מוקדם וישבתי בגן מול הבית. גן קהילתי. בדיוק היה מין ג'ם סשן של משוררים ואני נישארתי להקשיב. הלב שלי דפק כי כל הסימנים היו שם שזאת אכן הדירה שהזמנתי לי. כל הזמן הרגעתי את עצמי, על ידי זה שאמרתי לעצמי בלב, שאם זאת באמת הדירה שלי אז אין לי מה לדאוג. היא הרי כבר שלי. הפגישה עם בעל הבית, סטאז'ר גרמני לרפואה שעבר לגור עם החברה הרופאה שלו, היתה כל כך מוצלחת שבסופה הוא השאיר לי את המפתחות. הדירה שימשה אותו בעיקר כמעבדה והיא היתה מרוהטת במינמליזם גרמני.
באותו לילה כבר ישנתי שם לראשונה והייתי המאושרת באדם. בלילה הראשון בדירה, מדי כמה זמן הערתי את עצמי והבטתי מסביבי בהתרגשויות צובטת את עצמי לוודא שזה לא חלום.

כשנה אחרי שעברתי לשם באו בולדוזרים ענקיים והורידו את הגן הקהילתי ובנו במקום מבני מגורים חדשים. אני צילמתי את ההפגנות של המתנדבים הקהלתיים ואחר כך את ההריסות מהחלון.
היו לי שכנים מעניינים. בשתי דירות זהות בגודלן שלי, התגוררו שני מוזיקאים שחורים, קייסי וג'וני, בשנות השבעים לחייהם. חצוצרן ופסנתרן. אחד מהם, קייסי, גר עם החברה היפנית הצעירה שלו והפסנתר תפס את כל המקום בדירה. באותה תקופה רציתי להיות במאית דוקומנטרית וצילמתי אותם בשעות הפנאי במצלמת וידאו. כל אחד בחדרון מטר על מטר שלו. לפעמים התלוותי אליהם להופעות.

בערבים עבדתי בתאטרון. מוכרת מזכרות (טי שרטים ודיסקים) אחרי ההופעות. בבקרים עבדתי בחנות.
ככה התאהבתי לאט לאט בדירה שלי, אחר כך בבנין, בבלוק, בשכונה, בעיר.

אבל יום אחד בתחילת הקיץ, קיבלתי טלפון מבעל הבית, שבישר לי בקור רוח שהוא החליט למכור את הדירה. הוא נתן לי את החודשיים המקובלים בחוזה.
הרגשתי שהקרקע הבטוחה נשמטת מתחת לרגלי.
הdefault הקיומי היה בטח לעבור לגור עם צייר צעיר שבדיוק ניהלתי איתו רומן (אפילו שכבר אז קראתי את הסימנים) או לנסות למצוא משהו אחר...
אחרי שמתרגלים לגור לבד המחשבה של לגור עם שותפים היתה מבעיתה.

אלא שאז קיבלתי הצעה...

פרק שני: living life as fiction
את ליזי פגשתי בתאטרון. היא עבדה שם כסדרנית. שיער בלונדיני עם תלתלים גדולים שעוצבו על ידי רולים שישנה איתם בלילה. תסרוקת על ה- מרלין מונדו. לבוש וינטג'. שמלות סקסיות עם מחשוף עמוק. ריסים מלאכותיות. ליפסטיק. דיבור מתפנק. היא נראתה כאילו שלפו אותה ממגזין אמריקאי מהפיפטיז. מסתובבת במסדרונות התאטרון, עם פרח בשיער ושרה לעצמה. או יושבת על המדרגות בחוץ, מעשנת סיגריה וקוראת ספר שירה מתפרק של וולט וויטמן "leaves of grass". או מתחבאת בפינה חשוכה וכותבת לעצמה באחד היומנים המרוטים שלה עם כריכת עור. היא היתה מין עירבוב הזוי של "אמריקאנה", ולא תמיד כל החלקים והאלמנטים השונים התישבו יחד, אבל דווקא בגלל זה אני חיבבתי אותה. היה בה משהו מופרך ובאותה מידה מרענן ומשעשע.
היפית היפסטרית שחשבה שהיא והכלב שלה הם בכלל גילגול נשמות של אינדיאנים.
היה בה שילוב של אמביציה, אקצנטריות, אומץ לב, מעורבב עם קצת נאיביות. אה וגם רוחניות.
יותר מכל ליזי רצתה להיות זמרת מפורסמת.
ללא צל של ספק ליזי היתה דמות שהמציאה את עצמה.

היא גרה יחד עם החבר שלה, שארקי פייבוריט והכלב האהוב שלה פיגארו, בויליאמסבורג, ברוקלין.
הם שכרו דירת חדר וחצי קטנטנה בשיכון מכוער של היספאנים ושחורים ב-south side.
לשארקי היתה להקה משלו בסגנון רוק-א-בילי. שיער שחור על ה-אלביס וחיוך ממיס (באמת קראו לו דני).
היה להם אוטו משותף, chevy celebrity משנות השבעים. היא היתה הנהגת הגרועה ביותר שפגשתי בחיי.

ליזי גדלה בכלל ב-אפר איסט סייד בפארק אבניו, בת למשפחה עשירה ומורכבת.
הורים גרושים. אבא אלכוהוליסט. אמא קרייריסטית. אמא שלה היתה מפיקת מיוזיקלס ידועה.
שבועיים אחרי שהיא נולדה, היא הופקדה בידיה של אומנת סינית שישנה איתה באותו החדר.
האומנת האהובה שלה היתה לוקחת אותה במנשא, מרדימה אותה עם שירי ערש סיניים, ומאוחר יותר כשליזי גדלה היא היתה לוקחת אותה על הגב לבית הספר הפרטי לבנות עשירות.
לפעמים, ליזי סיפרה לי, האומנת היתה לוקחת אותה איתה לצ'איינה טאון, למאורת Mahjong, חדר אפל וחשוך עם הרבה עשן סיגריות ושולחנות גדולים שבהם שיחקו המהגרים הסיניים כל הלילה במין משחק דומינו. "זה היה הסוד שלנו" היא אמרה.
כשגדלה היא עזבה את ניו יורק ללימודים בפנימיות של עשירים. כשליזי היתה בפנימיה, האומנת האהובה שלה נפטרה.
ליזי קיבלה מכתב לפנימיה שהבן של האומנת שלה כתב. היא מתה בסין. לליזי היתה תמונה שלה בארנק תמיד.
בגיל עשרים היא פגשה אנגלי מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה, התחתנה ועברה ללונדון.
במשך שנה היא כתבה ספר ופיתחה תאוריה. לתאוריה היא קראה living life as fiction.
התאוריה אומרת שבכל רגע נתון אתה יכול להמציא את עצמך מחדש.

אחרי שגמרה לכתוב את הספר היא התגרשה. עזבה את אנגליה. עשתה טיול ברחבי ארצות הברית.
היא הגיעה לממפיס, קנתה גיטרה בpawn shop ולימדה את עצמה כמה אקורדים.
היא החליפה את השם שלה לשם שמצלצל כמו שם של זמרת קאנטרי. חזרה לניו יורק, התאהבה בשארקי.
עברה לברוקלין וחיה מהיום למחר. עבודות מזדמנות. אמא שלה הפסיקה לתת לה כסף כי היא לא הלכה לקולג'. ככה זה באמריקה.
תמיד היינו צוחקות ואומרות שהחיים שלה הם בעצם מ: riches to rags.
במשך הימים היא התאמנה על שירים שהיא כתבה בתחנת הסאבוויי ובערבים היא התחילה להופיע בבארים חשוכים שהסכימו לתת לה להופיע.

ליזי שמעה ממשהו בתאטרון שאני רוצה להיות במאית דוקומנטרית ומיד פנתה אלי בבקשה שאעשה לה קליפ.
צילמתי את הקליפ בפילים במצלמת סופר שמונה. ליזי שרה על הגג עם הכביסה המתנופנפת של דירי הבנין. תחתונים, חזיות וגופיות wife beaters. צילמתי להקות של יונים עפות בין השיכונים כשברקע מגדלי התאומים. צילמתי את ליזי הולכת לעשות רולים במספרה השכונתית. צילמתי את הילדות מהשכונה משחקות בברזים הפתוחים של כיבוי האש.
לשיר קראו waiting for a sign.
אחר כך היתי מצלמת אותה באופן קבוע, לפעמים מנגנת בסאבווי, או במועדונים.

הסגנון שלה היה folk קאנטרי עם טוויסט של ליזי. בכל הופעה היא סיימה עם גרסה משלה לשיר "i'm your man".
ליזי היתה מתעוררת תמיד עם הזריחה. שש בבוקר, לפעמים גם קודם. יוצאת לעשות ג'וגינג עם פיגארו ואז חוזרת וכותבת באחד מהיומנים הרבים שלה.
אבל בעצם, רב הבקרים היא היתה מחכה בקוצר רוח לשאר העולם שיתעורר, בשביל שהיא תוכל להתקשר ולהפעיל אותו עם התוכניות שלה. הופעות, פליירים שצריך להדביק בשכונה, חזרות, אודישנים.
אני מעולם לא הייתי טיפוס של בוקר וגם לא של הפעלות, ויצא שליזי הפכה לשעון המעורר שלי.

באותו בוקר ספיציפי אני קיללתי את הטלפון ונתתי למזכירה האלקטרונית לענות, אבל הטון של ליזי היה נרגש כל כך שהסכמתי לצאת מהמיטה ולהפגש איתה בבית קפה.
שעה אחרי הטלפון שהעיר אותי באלימות משנתי, ישבנו יחד בבית קפה וליזי סיפרה לי בהתרגשויות שהיא החליטה לעשות סיבוב הופעות, מחוף לחוף והודיעה לי שאני באה איתה.
ניסיתי להתנגד. העבודות השונות, הצורך למצוא דירה, חוסר הכסף.
ליזי כבר חשבה על הכל- זה זמן מעולה בשבילי לנסוע כי ככה אוכל להעביר חודש בלי לשלם שכירות. במילא הדירה שלך נגמרת עוד רגע.
תחיי לרגע בלי מחויבויות, חוץ מהסרט המדהים שאת תעשי.
"ומה לגבי הכסף?" שאלתי "מי בדיוק יממן את הפרויקט?"
ליזי פערה זוג עיניים כחולות ממוסגרות בריסים מלאכותיות וצחקה "darling this america- we will do it the american way"
"?and what is the american way" שאלתי בהיסוס
"credit cards" היא ציחקקה. "תעשי רשימה של כל הציוד שתצטרכי למסע. מצלמה, ציוד סאונד. אני כבר אדאג להשיג לנו כרטיסי אשראי".
"ואיך נסע?"
"עם ה-chevy celebrity...אבל קודם נצטרך לתקן אותו שהוא לא יתפרק בדרך..."
"אין לי רשיון נהיגה" הקשתי.
ליזי שוב הסתכלה עלי כשהיא כבר צעד אחד לפני "this is america darling anybody can get a drivers licence. it's easy... i'll teach you"
"ומתי נוסעים?"
"חשבתי שהכי הגיוני שנצא עוד שבועיים"...

פרק שלישי: הקוסם מארץ עוץ או עליסה בארץ הפלאות
אני לא יודעת אם ליזי נתנה לי מספיק זמן להרהר בתוכנית המופרכת. בכל מקרה היא לא ממש השאירה לי ברירה.
על כל דבר היתה לה תשובה והרגשתי שאני יושבת על נקודות ובעצם אין שום דבר שעומד בפני הרצון (שלה).

הימים שקודמו לנסיעה היו מלווים בקדחת של התרגשויות ותכנונים אינסופיים.
מדי בוקר, בשעות שמעולם לא הכרתי קודם במצב צבירה עירני, הטלפון מעיר אותי בצילצול אלים ומתמשך.
אני מקללת את העולם, מתהפכת במיטה, מנסה להתעלם ולחזור לישון, עד שאני נכנעת ועושה את הצעד וחצי מהפוטון לטלפון.
מהצד השני קולה הערני והנרגש של ליזי "?hey darlin, wassup" היא שואלת, לא מחכה לתשובה וישר יורה רשימה אינסופית של מטלות שאנחנו צריכות לעשות: פגישות, טלפונים, אירגונים...
ליזי מצידה אחראית על "הבוקינג", תכנון מסלול ההופעות ויחסי הציבור.
אני מצדי נפגשת עם דוקומנטריסט צעיר בשם אנטוניו. אנטוניו עובד עם במאי מבוגר ומוכר והוא עוזר לי לגבש את רשימת הציוד.
חוץ מזה שאני צריכה לארוז את הדירה ולהיפרד ממנה, לעבוד, להתארגן על טסט, ובכלל אני בעיצומו של סיפור אהבה שרק התחיל עם צייר צעיר ומיוסר....

אנחנו מבלות את כל הימים ביחד מסתובבות שיכורות מהפרויקט. לליזי יש אנרגיות אדירות של עשיה ולמעשה היא לא מסוגלת לעצור. השמים הם הגבול ואני מוצאת את עצמי נסחפת לסרט שלה.
בימים אנחנו מתרוצצות בין פגישות ותיאומים. בערבים אנחנו נפגשות בדירה הקטנה של ליזי. מנסות לקבל השראה על ידי צפיה בסרטים מעוררי השראה ובמקביל מנסות לגבש קונספט לסרט.
באחד הערבים אנחנו צופות ביחד בסרט הזה, סרט דוקומנטרי ישן על לאונרד כהן.
קצת אחר כך אנחנו צופות בסרט האהוב על ליזי "הקוסם מארץ עוץ" בגרסה המקורית עם ג'ודי גארלנד. פתאום מתגנב לו התחלה של רעיון...
למה שלא נבסס את המסע, באופן רופף, על סיפור המסגרת של הקוסם מארץ עוץ: כשליזי היא דורותי, פיגארו הוא טוטו, אל איי כמובן תהיה ה"אמרלד סיטי", ברוקלין היא קנסס והקוסם הוא....
מתוך השכרון של הפרויקט אנחנו מתישבות לכתוב מכתב ללאונרד.
לליזי יש מכונת כתיבה משנות החמישים שעובדת בקושי ואנחנו כותבות יותר מחמישים טיוטות שונות עד שאנחנו מרוצות מהמכתב.
עכשיו רק נשארת השאלה לאן לשלוח אותו...אבל כאמור אין דבר שיעצור את ליזי בדרכה.
ליזי מנסה לשכנע אותי שאולי הקוסם צריך להיות ווילי נלסון. אבל אני מסרבת בתוקף...אנחנו מתפשרות על לאונרד.

בלילה אחרי שכבר גמרנו לעבוד אנחנו יוצאות לבר השכונתי שבבעלותה של אחותה של ליזי. לבר קוראים "העוקץ" או באנגלית "the stinger".
יש שם עירבוב מענין של אוכלוסיה מקומית (ערסים ופרחות מהשכונה) לצד היפסטרים.
המוסיקה השולטת היא היפ הופ, אבל יש גם כל ערב הופעות חיות של אומנים וליזי מרבה להופיע שם.
פיגארו יושב איתנו על כסא בר והברמן מוזג לו את המשקה האהוב עליו. כוסית גינס.

כרטיסי האשראי מגיעים ואנחנו מגהצות חופשי. הימים הם הימים האחרונים לכהונתו של הנשיא קלינטון. השנה היא כאמור שנת אלפיים. השמיים הם הגבול.
בצעד חסר תקדים ליזי רוכשת טלפון נייד ראשון והיא מחוברת אליו ללא הפסקה.
ליזי משוכנעת שהיום שבו היא תהיה כוכבת ענקית הוא ממש מעבר לדלת. כולם ירצו לקנות את הסרט שלנו.
אני נדבקת בהתלהבות וחלק מהזמן אני ממש מאמינה לה. לרגע זה מרגיש כמו הדבר הכי מציאותי ונכון שאפשר לעשות.

במקביל אני צריכה לעבור את הטסט. אני מצליחה להשיג תאריך לטסט כמה ימים לפני הנסיעה, בברונקס.
לא ממש יצא לנו להתאמן אבל ליזי אומרת שאני אנהג כל הדרך מברוקלין לברונקס. מה שהופך להיות משימה בלתי אפשרית.
אנחנו הולכות לאיבוד כשכל שניה אנחנו עוצרות מישהו אחר לשאול איך מגיעם. תוך כדי אנחנו גם עוצרות את כל התנועה. כל פעם מחדש אנחנו מקבלות הסברים מפורטים מנהג משתומם אחר, כבשניה שהוא מתרחק שתינו מסתכלות אחת על השניה ושואלות "?what did he say" (אחר כך זה יהיה אלמנט שזור במסע שלנו)
לבסוף ליזי עולה על פתרון, אנחנו שוכרות נהג מונית ועוקבות אחריו עד למקום הטסט. בדרך לשם אנחנו כמעט נהרגות כמה פעמים.
כשכבר הגענו באיחור למקום שבו מתרחש הטסט, הרגליים שלי כל כך רועדות שאני יודעת כבר שאין מצב שאני עוברת את הטסט.
אני מקבלת בוחנת קשוחה במיוחד. אשה שחורה, קשת יום וזועפת שמתעצבנת להכנס לאוטו מלא בסיגריות וכוסות הקפה החד פעמיות והכי גרוע...מלא בשערות של פיגארו.
אני נכשלת. מה שאומר שליזי תצטרך לנהוג כל הדרך...רגע וכבר אמרתי ששום דבר לא יעצור את ליזי?

הדירה האהובה עלי כבר בארגזים. הכל מוכן ליציאה. אני אורזת תיק עם כמה בגדים אהובים, מחברת, מצלמת פולארויד. והציוד כמובן.
לא ממש כתבתי על הצייר הצעיר והמיוסר. לא יודעת מה לכתוב. היה רומן סוער שנמשך כמה שבועות עד לנסיעה שלנו. ביום שנסעתי ידעתי שזה הסוף.
לילה לפני המסע הוא נותן לי מתנת פרידה. בקבוק קטן של טיפות עיניים מלא ב"ליקוויד אסיד" (שזה מצב צבירה קטלני במיוחד ל-אל.אס.די)
הפרידה שלי ושל הצייר מתרחשת בלילה שלפני המסע כששנינו יוצאים למסע משלנו ברחבי העיר (או אולי בכלל לא יצאנו את החדר?)

למחרת אני יוצאת בשקט את הדירה. הצייר הצעיר עדיין עמוק בשנתו. אני מתעקבת לרגע ומסתכלת עליו ישן. שיער שחור מפוזר על הכרית. שפתיים אדומות. אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותו.
אני תוחבת את בקבוק טיפות העיניים, שנמצא על השידה, לכיס. וסוגרת מאחורי את הדלת.
ליזי כבר מחכה לי למטה עם ה-chevy celebrity
ואני בכלל צריכה לצלם את סצינה הפרידה קורעת הלב והפוטוגנית שלה ושל שארקי פייבוריט.

פרק רביעי: ערה בומביי. ינואר 2003

אני לא מצליחה לישון מרב התרגשות. קרוב לארבעים ושמונה שעות שלא עצמתי עיניים ואני בכלל לא עייפה. בלילה עשיתי את הדרך הארוכה מניו יורק לבומביי. עוד מעט יעלה היום. בחוץ מין תאורה אפלולית, מאובקת, מעושנת. תאורה הודית. קצת כמו נגטיב משנות השבעים. אני יושבת על אדן החלון בחדר, מעשנת סיגריה, מסתכלת החוצה ומקשיבה למוסיקה. באיי פוד מתנגן לו ה טראק הזה שמתלבש באופן מושלם על הכאותיות של הסצינה שמתרחשת בחוץ. זה מרגיש כאילו נחתתי לעולם אחר עם כללים אחרים. לילה ובחוץ כל כך הרבה אנשים ערים. גברים בחצאיות בד, נשים עם סארי ושיער שחור ארוך, ילדים קטנים יחפים. כולם ניראים עסוקים כל כך. בכביש יש תנועה סואנת. ריקשות. מוניות משנות החמישים. אופנועים וגם חמורים ופרות. כולם צופרים. נדמה לי שראיתי ברבור תועה מסתובב לו בגינה של המלון. על המדרכה כמה אנשים מתחממים מסביב למדורה קטנה. ילד אחד גורר הר של אשפה. הוא יחף. לבד. וקטן כל כך... הכל מרגיש כמו הזיה אחת גדולה.
איפה אני?!!
אני מנסה להיזכר איך הגעתי לפה...
למלון קוראים kemps corner, השם של המלון כתוב על פתק קטן מצ'וקמק שסחבתי איתי בג'ינס מניו יורק ונתתי לנהג מונית בשדה התעופה. הנהג ניסה לשכנע אותנו ללכת למלון אחר. אבל אני התעקשתי שזה המלון. "אף אחד לא יעבוד עלי... אני מניו יורק" אני ממלמלת, בעיקר לעצמי. העובדה הזאת כבר לא מרגישה רלוונטית בנסיבות האלה. בנסיעה במונית מהשדה אני מסתכלת החוצה מהחלון. אמצע הלילה ועדיין כל כך הרבה קורה בכל מקום. כל כך הרבה חיים. העיניים בולעות את המראות. משאיות מקושטת בצבעוניות מסנוורת דוהרות בלילה. בתים ארעיים מקרטונים ופחים בשולי הדרכים. מדורות. כשהגענו לבסוף למלון, אחרי שעה ארוכה של נסיעה הייתי בטוחה שהנהג התבלבל. או עבד עלינו. כבר שמעתי סיפורים. אבל בקבלה זיהו את השם שלי ואפילו חיכה לי פתק במעטפה עם השם שלי.
"welcome to kemps corner" אמר הפקיד עם השפמפם וניענע את הראש שלו מצד לצד כמו שההודים עושים. הוא הוביל אותנו לחדר ה"דלוקס" ואני הרגשתי ששום דבר בעולם לא הכין אותי לעליבות שקיבלה את פני. המים במקלחת קרים. המזגן לא עובד וחם. השמיכות דוקרות. הכיור מט לנפול. המזרון שריד משנות השבעים. חוץ מזה שהחדר פונה לרחוב הרועש ביותר שקיים עלי אדמות. באינטרנט היה כתוב שלמלון הזה יש כוכב. אולי שניים. יכול להיות שהתבלבלתי בכתובת?
אני מקללת את העולם ובעיקר את עצמי... איזה מין רעיון זה היה לנסוע להודו!? למה לא תאילנד? תמיד רציתי לנסוע לתאילנד. בגלל האוכל, הפירות הטרופיים והים. יכולתי להיות עכשיו על חוף זהוב, שותה שייק פאפאיה, השמש מלטפת, הגלים מדגדגים. הודו ניראת לי כמו טעות אחת גדולה ועלובה. החל מהנסיעה המפחידה במונית, הטיסה הארוכה ועכשיו ההתמודדות עם המלון הזה ועם נדודי השינה. במיטה לידי אחותי ישנה כמו תינוקת. איך היא מצליחה לישון? אני מתפתה להעיר אותה. אני רעבה. אין לי כלום לאכול. אני צמאה. אני ניזכרת בזה שאסור לשתות את המים מהברז. אפשר לחטוף מזה מלאריה. אני ממהרת לבלוע כדור מלאריה בלי מים.
איזה סיוט. אני כותבת ביומן, מנסה להעביר את הזמן. עוד מעט תפציע השמש והכל יתבהר. חוץ מזה שבשנה האחרונה אני כבר רגילה להתעורר באמצע הלילה. הלב שלי שבור והוא מעיר אותי כמו שעון. בשעות שכולם ישנים אני ערה. ניזכרת. חושבת על התינוק שלי שיכל עכשיו להיות איתי. על הבחור שעזב אותי. אבל בעיקר ההפלה הזאת שרודפת אותי. סופרת את חודשי ההריון שיכלו להיות, ועכשיו את החודשים של הילד שיכל להיות לי. לא האמנתי שזה ירדוף אותי עד לכאן. חשבתי שהשדים שלי מתעוררים בניו יורק. בדירה שבה היו הזכרונות. אבל לא, מסתבר שגם בבומביי אני מרגישה את החור הגדול בבטן. ואת הכאב בלב שמפלח אותו כמו עם סכין.

איך הגעתי לפה?
פתאום כמו מתוך חלום, אני נזכרת שזה המלון שבו לאונרד מתארח ואני נסעתי לפגוש אותו.
לאונרד ישן עכשיו באחד החדרים במלון.
המחשבה הזאת מוזרה, מרגשת ומבעיתה באותו הזמן.
הוא השאיר לי בקבלה פתק שניפגש בערב לארוחה משותפת. הוא יסביר לנו הכל מחר.
כבר אין טעם לנסות לישון. השמש מתחילה לעלות.
אני מסתכלת בחוסר סבלנות על אחותי שישנה. אני נכנסת למקלחת, מתקלחת במים הקרים, נזהרת לא לבלוע אף טיפה בטעות, מתלבשת בגופיה, חצאית מיני וסנדלים. חם כל כך. הגוף שלי מנסה להתמודד עם שינויי הטמפרטורות בין קור הכלבים שעזבתי בניו יורק לחום מגיהנום שמחכה לי בבומביי.
השמש עולה. אני מעירה את אחותי ובוער לי לצאת. לטייל, לטעום, לראות, לגלות, לבלוע את העיר. אני סוחבת עותק משומש של הלונלי פלאנט the gateway of india מסתמן כמו הכיוון הבלתי נמנע. ממול "הטאז'" מלון פאר ואני נמלטת לשם לעשו פיפי ולשטוף פנים. אני מסתכלת במראה המפוארת ולא מבינה מי אני ואיפה אני נמצאת. פתאום אני ניזכרת. לאונרד. בומביי. אל איי. החיים מרגישים כמו סרט.
היום ממשיך להתגלגל לו כמו הזיה ארוכה. אני ואחותי משוטטות לנו ברחובות כאילו שיש עלינו שלט שעליו כתוב שהשניה ירדנו מהמטוס ושיש לנו הרבה כסף. כל הילדים זבי החוטם והיחפים משתרכים אחרינו בשיירה. חצאית המיני והגופיה היו רעיון גרוע... יש בחור שהולך אחרינו כבר כמה שעות ולא מרפה. אנחנו צועקות עליו, מתעצבנות, כלום לא עוזר. בסוף לא נשאר לנו מה לעשות חוץ מלצחוק. הוא צוחק גם. באחת הסמטאות הדביקו לנו על המצח בינדי והידיים שלנו מקושטות במאות צמידים שמישהו הצליח להשחיל לנו כמעט מבלי ששמנו לב. אנחנו קונות פורמולה לתינוק לילדה בת ארבע שמחזיקה בידיה את אחיה בן כמה שבועות. "הוא רעב" היא אומרת ושולחת אותנו לחנות שם אנחנו קונות פורמולה במחיר של משכורת חודשית של הודים ושל נסיעה במונית בניו יורק.
אחרי כמה שעות של שוטטות כזאת אנחנו חוזרות מוטשות למלון. פתאום המלון ניראה לי יפה יותר. בטוח. עוד מקלחת קרה. אני קורסת לסייסטה ארוכה והזויה. הרבה חלומות. הכל מתערבב. אחותי מעירה אותי. השעה שבע. לאונרד מחכה לנו בלובי.

פורטרט

פרק חמישי: ירח ירושלים, שנות השמונים
אני לא מוצאת את התאריך המדויק של ההופעה. אבל אי שם בשנות השמונים, לאונרד כהן הופיע בירושלים, בבריכת הסולטן. אני הייתי בערך בת עשר, אחת עשרה, או שתיים עשרה, והלכתי להופעה עם אבא שלי. אמא שלי נשארה בבית כי היא לא אוהבת להיות במקומות צפופים עם הרבה אנשים. אני זוכרת את ההתרגשות שבכניסה לבריכת הסולטן. הקהל שנדחף. אני מחזיקה לאבא שלי את היד. ואז היה רגע אחד בהופעה ההיא שלעולם לא אשכח, באחד השירים לאונרד עצר לרגע וביקש מכולם להסתובב. הקהל כולו הסתובב וגילה ירח מלא זוהר ומפואר עולה לו מעל לסינימטק. אני זוכרת שחשבתי לעצמי שהירח עלה במיוחד ללאונרד בזמן שכולנו הסתכלנו עליו. אף פעם לא שכחתי את הרגע הזה למרות ששאר ההופעה מטושטשת.
אחר כך שאלתי אותו אם הוא זוכר את הירח בירושלים "היו כל כך הרבה הופעות" הוא אמר "וכל הרבה ירחים"
(אחר כך הוא אמר לי שהוא בכלל מעדיף ירח חדש על ירח מלא).

יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בלעתי כל מילה, מחכה לעוד....
תודה לימונדה יקרה

את כותבת כל כך יפה.
רוצה לקרוא אותך לדעת.
מי את? זה כל כך מסקרן.

איזה יופי. מחכה להמשך..

יש יש יש יש יש!

היה שווה לחכות.
את כותבת נהדר נהדר.

וואו, סוויט למון, איזו הפתעה משובחת!!
(לכבוד תחילתו של העידן החדש?

)
קראתי מההתחלה (שוב) בנשימה עצורה. ובלב דופק. בחיי.

_איך הגעתי לפה?
פתאום כמו מתוך חלום, אני נזכרת שזה המלון שבו לאונרד מתארח ואני נסעתי לפגוש אותו.
לאונרד ישן עכשיו באחד החדרים במלון.
המחשבה הזאת מוזרה, מרגשת ומבעיתה באותו הזמן.
הוא השאיר לי בקבלה פתק שניפגש בערב לארוחה משותפת._
פגישה עם לאונרד במלון עלוב בבומביי? המממ . הסיפור נעשה מותח (ומוזר) מרגע לרגע..
אוף עד שאז שחררתי, כעת אני שוב במתח...

פלן דה ביזו, סיס.
<הבלוג מופיע פעמיים.. כמעט פספסתי את י"ם>

חצי בקבוק וויסקי וחפיסת סיגריות...זה מה שקרה פה אתמול בלילה (וזה גם ההסבר לפתיחת שני הבלוגים [-: )
האנג אובר רציני. העולם עדיין קיים...נדמה לי...

מקסים ומרתק

פגישה עם לאונרד במלון עלוב בבומביי? המממ . הסיפור נעשה מותח (ומוזר) מרגע לרגע..
מדהים... מזל שבמקרה הגעתי לפה...

איזה כיף שאת ממשיכה.
@}

שיואו....
נהיה מעניין פה

יש לי דמעות בעיניים...
(אוף ,איזה רגשנות..)
מהתרגשות, מהכתיבה שלך ומהודו ועוד מעט גם לאונרד..

תודה
@}

גמני הגעתי לכאן כאילו במקרה
וגמני מחכה להמשך
הכל מתערבל כמו קליידוסקופ
צ'לסי ויפניות ונגנים זקנים ודירות שכורות וציירים ולאונרד וגינות והפגנות ובומבי וירח מלא וירח חדש וזמרת והקוסם מארץ עוץ ועוד ועוד צבעים וריחות וזכרונות.
מחכה לעוד.

באופן טבעי

באופן טבעי