הבלוג של חמומה

[חמו_מה*]

והעזרה ההומניטרית מעידה על קשר אמיתי - ציף, גרמת לי לחשוב (כמו תמיד), תודה.
נמצאת - תודה שאת נמצאת. אין כינים עכשיו - אל תהיי כל כך בטוחה...

[חמו_מה*]

ה 1 לספטמבר. אני לא הולכת לגנות את התאריך הזה, אז יכול להיות , שחלק לא יהנו ממה שאני הולכת לכתוב.
כל מה שאני יכולה לומר הוא, שאני מאוד יכולה להבין אנשים שרוצים את הילדים שלהם בבית. בזמנים מסוימים גם לי זה היה טוב. היום זה גדול עלי.

יש משהו נורא תמים ביום הזה. כולם יפים, גבוהים וחדשים. הכתב הכי יפה עלי אדמות נכתב ביום הזה.
בבוקר הבנים שלי אמרו אחד לשני : "אני אוהב אותך" הלוך וחזור. כמו חברים בגמר הקרב שנפרדים ושבים לשיגרה.
הנצחתי במצלמה את הנקיות והתמימות. כרגיל, מחלקים תפקידים : דמומי עם ידובכול , אני עם הפרופ' , מחר מחליפים עמדות. כל הדרך לגן אני מתרגשת, והפרופ' שואל אותי חידות. כשנכנסים, יש הורים שמדברים בחופשיות עם הגננת.
לא אני. מתרגשת, נבוכה, מרגישה כמו אחת שבעצמה הולכת לגן.
הפרופ' כמובן ניגש לחיות - נמר ואריה. עוד כמה בנים מצטרפים. הבנות כבר מאכילות בובות ומציירות. ורק אמא של הפרופ' עומדת ומסתכלת איך הוא משחק עם האריה, ותוהה אם הוא מרגיש לבד או לא. אני שומעת אבא דבוק למצלמת וידיאו, מברך את הבן שלו : "אז שיהיה לך טוב וכיף בגן" הבן לא מקשיב, הוא עסוק בלמעוך את האריה של הפרופ' עם הדינוזאור שלו. אני מנשקת את אלוף החידות שלי, והוא עושה לי שלום. אני מסתובבת פעם אחרונה לראות אם הוא לבד. הוא לא מסתובב אלי . אני יוצאת. ואחרי 10 פסיעות, מגיעות הדמעות, ככה זה אצלי תמיד ב1 בספטמבר.

כשאני שואלת: "איך היה היום? " הוא עונה : "לא טוב. הגננת מנסה לספר סיפור, וההורים באים מוקדם לאסוף את הילדים, ובגללם לא שמענו את סוף הסיפור".
,

[לב*]

אני מנשקת את אלוף החידות שלי, והוא עושה לי שלום
ריגשת אותי...
שתהיה לכולכם שנה טובה ומוצלחת @}.

[ציפ_ציף*]

ההורים באים מוקדם לאסוף את הילדים, ובגללם לא שמענו את סוף הסיפור".

אנטיטזה לבאופן-אהבתי

[חמו_מה*]

לב, לב, לב....... כמה טוב לשמוע ממך. שנה נהדרת ויפה גם לך מקסימה.
(איך יכול להיות שאין לך דף בית באתר שכ"כ מתאים לך??? )

[לב*]

[-:

[הגבירה_בחום*]

חמומצ'יק יקירתי.
מה שלומך?? האם ה- 3 לספטמבר מאיר לך עיניים ( בניגוד ל-1)
קראתי את מה שכתבת על הראשון בספטמבר ועל הדמעות, ורציתי לומר לך לך מלא דברים מהרגש, מן התפוצצות אוכלוסין בלב שלי. אני אנסה לומר חלק מהם, ובגלל שהם קצת אמוציונאליים כרגע (למרות שאני לא במחזור (-:) אולי יהיו קצת מבולבלים.
קודם כל רציתי לומר, חמומה אהובתי, זה רק ה-1 לספטמבר (לא ה-11...), בלי קשר למה שאני חושבת על מערכת החינוך (ואני חושבת עליה כ"כ הרבה רעות עד כדי כך שלמרות שיש לי תואר מטעמה בי נשבעתי שרגלי לא תדרוך בתוכה - ועד היום, זה 6 שנים, קיימתי), על החומר האנושי שמלמד בה, על השיקולים שהיא מקבלת ועל אופן החינוך שמתבצע בה - אף על פי כל אלה - זה רק ה - 1 לספטמבר, רובינו היינו שם, נהננו מחלק ושנאנו חלקים אחרים.
זאת ההחלטה שאת קיבלת מתוך הקשבה ובדיקה לעומק וזהו. ובי"ס, למרות "החוויה המעצבת" שהוא, הוא רק בי"ס.
השנה הזו תעבור וגם זו שאחריה וכך גם הגננת, והמורה וזו שאחריה, וגם זאת שחכמה היא לא התכונה החזקה שלה, וגם זאת שנחמדות היא לא התכונה החזקה שלה. ומה שישאר כחוויה מעצבת אמיתית - הוא את, והמשפחה, והחינוך המודע שאת מעניקה, והאהבה והערכים וההקשבה, והדוגמה האישית שאת נותנת ללמידה יומיומית למודעות וליכולת לשנות - אלה הדברים שבאמת מעצבים אותנו. שבאמת נשארים איתנו. הם שחשובים ( ומאוד יכול להיות שבבית היה יותר טוב, או שלא - וכמו שאמרת, לך זה לא מתאים כרגע ולכן זה לא יכול לעבוד)
טוב... הבטחתי שיהיה מבולבל? הבטחתי. הבטחתי שיהיה אמוציונאלי? גם.
הילדים שלך, חזקים וסתגלתנים, ולא נשברים בקלות מכל מה שיגדו או לא יגידו להם - ואולי גם את זה צריך לקחת בפרופורציה, אם זו הבחירה שעשית.
כי את פשוט אמא ואישה מדהימות (שתיכן) והדרך שאת עושה עם עצמך ועם ההורות שלך מדהימה - וזה מה שחשוב.

• הסוף -

[חמו_מה*]

קמתי הבוקר וכבר ידעתי עוד לפני שניגשתי למראה. עין אחת קטנה קטנה ונפוחה.
כל הפרופורציות של הפנים מתעוותות אני מתלוננת לדמומי. איך אני אצא עם הילדים לרחוב?
דמומי עונה : יום טוב, ונוסע לעבודה.
עם עין אחת אני מכינה להם ארוחת בוקר, ארוחת עשר, ורודפת אחריהם להלבישם. תוך כדי מרדף הבוקר, ידובכול מתנפל על הפרופ', כמו נמר שלקחו לו את הפסטרמה. אני קמה להפריד, ובאותו רגע אני חוטפת התקפת לב בצוואר.
עכשיו אני לא יכולה לישר את הראש בצד של הדלקת בעין.
"נו, מעולה," אומר לי דמומי בטלפון, "אז עכשיו לא ישימו לב לעין."
זהו, אני והגיבן מנוטרדם מאותה שכונה.

פינת הפרופסור : בסעודת החג הפרופ' הכריז, שהוא לא מעוניין להתחתן אלא להשאר עם אמא.
בכורה מסבירה לו : " אבל אל תשכח, כשאתה תגדל אמא כבר תהיה זקנה..."
אני רואה אותו חושב ומחשב, ובסוף אומר, טוב, אז אני אראה מה כדאי לעשות..."

[הגבירה_בחום*]

הוי חמומה.
כמה התגעגעתי אליך, יא מצחיקה אחת (-:
אני מבינה שאת הולכת לראות הרבה תיונים בזמן הקרוב. זה מעצבן, אבל ממש עוזר.
לא יצא לי עוד לברך אותך ולאחל איחולים לשנה החדשה.
אז הנה: מקווה שתהיה שנה מליאה צמיחה ויצירה ואהבה - אפילו יותר מזו שקדמה לה.
@}@}

[ציפ_ציף*]

תרגישי טוב !

[אורגנית_מתחילה*]

רפואה שלמה.
הרבה זמן לא הייתי כאן.
התגעגעתי לבלוג שלך.

[לב*]

(-:
כל כך נהנית ממחשבות ושיחות של ילדים.
החלמה מהירה.

[חמו_מה*]

נלחמת עם עצמי לא לקחת עוד פרוסת לחם, ומתיישבת לספת הפסיכולוג שלי (= הכסא מול המחשב).
אז אחרי שהרעפתי ברכות לשנה החדשה וקיבלתי אותם בחזרה, האמת היא, שאין לי כוח.
אין לי כוח לשנה חדשה. אין לי כוח להתאמץ, לחשוב על רעיונות חדשים, לעבוד ולחכות לכסף, להתחיל מחדש עם אנשים חדשים, לקוות להצלחה, להרגיש שאני נותנת את כולי (לעבודה, ללימודים, לילדים) , ומקבלת הרבה פחות. הלחץ של להספיק לחשוב ולתכנן הכל בזמן.
ואולי הכי גרוע זה הרגע הזה, רגע לפני המרוץ הגדול. השניה לפני הקפיצה למים העמוקים. המבט מהצד שיודע כבר מה מצפה לי.
ואיפה האמונה ? שתחזיק אותי קצת. ואיפה האמונה שלי בעצמי? שפעם אחת סוף-סוף אני אוכל לומר לעצמי, עברת כבר את כל זה, ו הצלחת אז עד מתי תרגישי, שאת מתחילה כל פעם מהתחלה ???
האם אי פעם אני אנוח על השמרים, ולא רק אוכל אותם?

[לב*]

היי, חמו מה,
בימים אלו את לא חשה טוב + העייפות לאחר חודשי הקיץ + חגים+ סתיו (שינויים במזג האוויר לעיתים גורמים קצת לדיכדוך),
לכן החולשה בנפשך ובגופך, והמחשבות על העתיד מערערות את הביטחון.
המלצה - תני למוח לנוח.
ולאט, לאט, מחשבה, מחשבה,
והמצב יתבהר.
@}

[הגבירה_בחום*]

ואם יורשה לי להצטרף ל לב ולהוסיף לדבריה, אחריה שתתני למחשבות לעבור אחת אחת, נסי פשוט לוותר על כמה - כלומר פחות מחשבות. (זה כמובן לא פשוט לביצוע)
את מתארת מצב של הגעה אל השנה החדשה עם הלשון בחוץ. כולם מגיעים תמיד מהחופש מצוחצחים אחרי חופשות עם מרץ לשנה החדשה ואת, עוד לפני שהכל התחיל כבר תשושה למפרע... (אני חושבת שאני יודעת, כי אני הייתי שם שנה שעברה. את כל מי שיצא לחופשה אני החלפתי ועבדתי במקומו. הם מילאו מצברים ואני רוקנתי את שלי בטורבו, ואז הגיעה השנה החדשה - הם חזרו עם כוחות חדשים, והסוללות שלי היו מחוסלות. נשמע מוכר...?)
אני קוראת את המילים שלך, וזה ממש נשמע כאילו אני אמרתי אותם, או שאת צוטטת לי בחשאי שנה שעברה ודיקלמת כל מילה.
כמה הצעות, שלי עזרו בשעתו ואולי יהיו לך לשימוש (ואולי לא):

• להפסיק לחשוב במונחים של מאמץ. זה פשוט לא כיף לחוות את העבודה שלך כמאמץ. נסי לחשוב במונחים של עשיה מפרה רק עד לרמה שמספקת אותך. נסי לראות מתי העשיה שלך הופכת להיות מטלה מעיקה (בד"כ יש שלב כזה) ונסי לעצור שם. אולי מראש את עושה בשביל אחרים יותר מידי (יש מצב כזה..)
• לחשוב יותר שאת כל מה שאת עושה את עושה למענך בעיקר ופחות כדי לקבל חזרה. נסי לעשות מה שבאמת משמח אותך לעשות, כמה שאפשר ללא תלות במקבל. (כמובן שיש השפעה גדולה ליחס שאת מקבלת מאנשים ולפידבק מהם אבל נסי להנמיך קצת את החשיבות של זה). כאילו את שם בשבילך, לא בשבילם - הם פשוט גם מרוויחים מזה בונוס.
• העניין הבא הוא אגוז קשה, ואני ממש בימים אלה חושבת שאני מתחילה אולי (....בהיסוס רב) להתחיל להנות מהפירות שלו: והוא עניין הציפייה להצלחה. זה ברור לגמרי שאת רוצה להצליח, להיות טובה במה שאת עושה, לקבל על זה את ההכרה שמגיעה לך. נסי להחליט בראש שההצלחה תבוא. ממש כעובדה ואז שחררי את הציפיה לה. כשעסוקים בעשיה היומיומית ובתיחזוק מבלי לצפות להצלחה ויחד עם זאת מפתחים (זה לגמרי בר השגה) בטחון פנימי שזה הולך לקרות - ההמתנה לזה הופכת קלה יותר ואפילו מהנה לפעמים.

אני מסכימה איתך לגמרי לגבי התחושה הזאת של רגע לפני משהו, רגע לפני העומס, מן רפיון איברים כזה. ללא ספק עדיף להיות אחרי הקפיצה למים מאשר לפני קפיצת הראש.
נסי לראות מתי את מעמיסה על עצמך יותר מידי בזמן שאת לא חייבת, נסי לראות אולי יש דברים שאת יכולה לוותר לעצמך בקטנה עליהם, ולהקל על עצמך (גם אם זה אומר שתצטרכי לוותר על כתר האמא/ רעיה/ עובדת/ אישה המצטיינת של השנה) במקום לוותר על עצמך....
תורידי הילוך, קחי כמה נשימות (אמיתיות וגם מטאפוריות) והכל יסתדר.

טוב, יצא לי מאוד ארוך.... )-:
אני כאן, מתי שתרצי (-:
חיבוקים

[כרמל_האורחת*]

הי חמומה!
רציתי לספר שהכנתי את פשטידת הגבינות שלך לחג. (עם שני קוטג'במקום שלושה. גבינת פרמזן במקום בולגרית וקמח מלא.. זה מה היה בבית)
יצא בסדר גמור. תבורכי, תודה!

האם אי פעם אני אנוח על השמרים
לא סיפרו לך שאמהות נחות רק בקבר??
וברצינות:
עד מתי תרגישי, שאת מתחילה כל פעם מהתחלה ???
ההרגשה הזו היא הלחץ שלפני ההתחלה ועוברת יחד איתה, לא?

נותנת את כולי
אולי זה הזמן לתת יותר לעצמך? לפרגן לעצמך (לנוח, לעשות שופינג, לצאת עם חברות מה שמתאים לך)
מאחלת לך
אושר, בריאות, פרנסה טובה, נחת מהילדים, כוחות לעבודה (ולילדים..), אהבה (לזוגך, לעצמך ו.. לילדים)!
שנה טובה!

[ציפ_ציף*]

האם אי פעם אני אנוח על השמרים, ולא רק אוכל אותם? והבן הקטן שלי שמאוד נהנה להכין איתי חלות לחג חזר בבית הכנסת על תקיעות השופר-שגם מאוד הרשימו אותו:"תקיעה-שמרים טו טו טו"

[חמו_מה*]

חברות שלי, מחבקת אתכם ואת העצות שלכם.
בלומי, זה מדהים. הנקודות שכתבת הן כ"כ נכונות, וזה בדיוק הראש שהלכתי איתו בשנה האחרונה, וזו הסיבה שנהנתי בשנה החולפת. שמתי לב שבאמת אני לא עושה בשביל לקבל חזרה אלא למען עצמי. רק שלעצמי יש דרישות גבוהות.
הפרפקציוניזם יימח שמו, גומר אותי. אני משקיעה המון מחשבה בכל פרוייקט שאני עושה, וזה נותן תוצאות טובות, ואני מתמכרת, חייבת להצליח.... זה בלתי נשלט.

לב וכרמל, החלטתי לקחת את העצות שלכם בידיים : תני למוח לנוח_. ו _לפרגן לעצמך
אני יוצאת מהחננה, ונוסעת הבוקר למקום שלא הייתי בו הרבה זמן, שוק הפישפשים

ורק סיפור המשך לציף, בסוכות לפני שנתיים, הפרופסור נורא התאכזב, והתחיל לבכות בערב החג הראשון : " אבל אמרתם שיהיה ארבעת תנינים, ובכלל אין ארבעת תנינים" (ארבעת המינים).

שיהיה לכם יום נעים, חמים ומקסים
חמומה

[לב*]

בילוי נעים,
" אבל אמרתם שיהיה ארבעת תנינים, ובכלל אין ארבעת תנינים" (ארבעת המינים). D-:

[חמו_מה*]

חמומה איז באק אינ ביזנאס. כולי עיזוז וגבורה להתחיל שנה חדשה.
ואיך אני יודעת שאני מאוששת? מהשמחה שבה הכנתי את הקופסאות הקטנות שהם לוקחים לארוחת עשר. שמתי ביצה קשה חתוכה עם חתיכות גזר ומלפפון ו אה הפתעה, שמתי לבכורה גם קוסקוס ועוגה, ואני מרגישה לשתי שניות אם השנה.
הם כל כך צריכים את ההתייחסות האישית הזאת, ואת ההקשבה והחיזוקים או בקיצור, את כל הפוצי מוצי שאני מפחדת שלא יהיו לי לתת אותם אחרי סוכות - אז מתחיל המרוץ הגדול.
חייבת חייבת לדאוג, שכל המרוץ הזה לא יהיה יותר מידי על חשבונם.
שאוכל להקשיב לכל אחד,ולא רק לנהל כל אחד.

התוכנית שלי לשלושת הימים לפני סוכות הוא לעשות סדר פסח. (אם כבר חגים, אז עד הסוף)
כלומר :

• סידור ארון גדול של משחקים. (וסוף סוף להחזיר את כל החלקים שחיכו בסבלנות לקופסאות האורגנליות)
• סידור קלסרים שלי (אני סטודנטית)
• לסדר תמונות באלבומים (מדצמבר ועד היום)
• לסדר את הארון המזעזע שמתחת לטלפון.
• בסוכות - לסדר ארון סתיו.
• לנגן.
• לאכול הרבה גזר.

ועכשיו, מתחילים עם מכונה מס' 1.
לא היה יפה, אם היה שיר כזה כמו "מצעד הפיג'אמות" של דתיה בן דור, כל פעם שהיינו הולכות עם ערמת הכביסה למכונה?

[פלונית_כרגע*]

לא היה יפה, אם היה שיר כזה כמו "מצעד הפיג'אמות" של דתיה בן דור, כל פעם שהיינו הולכות עם ערמת הכביסה למכונה?
ואוו חשבתי שזו רק אני
ואם אני כבר מתפרצת אז: איזה קופסאות יש לכם? אני רק ראיתי כאלה שסותמות את כול התיק..
תודה ,גם על הבלוג שמדוייק לי כ"כ

[חמו_מה*]

היה לי קטע לא נעים עם אמא שלי. סטייל חמומה.
אמרתי לה, שנורא נחמד שאני נכנסת לחמותי היא קוראת לי (בשמחה), הנה הגיעה הילדה או מי זאת הילדה הזאת?
(יעני, אני נראת כמו ילדה).
אז אימי מצאצאי חסידות לודג', אומרת במירמור כבד : את הולכת עם טי שרט וג'ינס בלי איפור, אז בטח שאת נראת כמו ילדה.
אז אמרתי לה : עם אמא כמוך, לא צריך שיהיה חמות בעולם.
אח"כ רק הסתבכתי עוד יותר, וניסיתי להסביר איך זה שיש לה דפוס כזה, להנמיך כל מה שהוא לא לטעמה, גם אם זו הבת שלה. ואיך אני מאמינה בבת שלי שהיא ילדה, יותר מאשר אמא שלי מאמינה בי (שאני לא ילדה, רק נראת ככה, והכל בגלל עודף הזנחה, מסתבר.)
שבוע שעבר, הסתובבנו, ומצאה חן בעייני מפה ורודה אתנית כזאת, הלכתי לשלם, ואמא שלי אומרת: "ורוד מזעזע, את רואה גם אבא אומר שזה מזעזע....."
ברור שקניתי את המפה. אבל לשים אותה על השולחן, ולהנות מימנה אני כבר לא יכולה. (היא מקופלת בארון).
ונורא מצער אותי ש :

• היא בכלל לא מבינה מה אני רוצה ממנה.
• שאנחנו בכל זאת יום אחרי יום כיפור, וכבר פישלתי.

[פלוני_אלמונית*]

וכבר פישלתי.
לא את, אמא שלך פישלה.

[ציפ_ציף*]

מזדהה עם תחושת "אם השנה" כשהם זוכים ליותר מסנדוויץ' בתיק.

ומפה בצבע ורוד מזעזע נשמעת לי מדהימה (אם את לא צריכה אשמח לקבל )

_וכבר פישלתי.
לא את, אמא שלך פישלה_
מזדהה עם הפלונית.רק שאת אמא כבר לא נשנה ולנו יש עוד עבודה...אז לרצות לוותר על אמירות פוגעות זה בסדר,גם בסדר לדעת שאנחנו עוד לא לגמרי שם...

אחותי את@}

[אורית_ים*]

הם כל כך צריכים את ההתייחסות האישית הזאת, ואת ההקשבה והחיזוקים
תודה על התזכורת.
בלוג מקסים, קוראת קבועה שלך.

[בבב*]

חמומה, רק שתדעי, אני קוראת קבועה שלך. את מקסימה בעיני, חמה ואנושית ואמיתית כל כך. כיף לקרוא. חג שמח שיהיה לך!

(קוראת אנונימית, שאפילו לא יודעת איך עושים את הסוגריים המשולשים הקוליים האלה שכולם משתמשים בהם)

[חמו_מה*]

< ואני לא יודעת איך עושים את הפרצוף המסמיק, אבל ככה אני נראת כרגע >
המון תודה על ההזדהות והתמיכה.
אני מרגישה את החום עובר דרך המסך הממוחשב ישר לליבי הקודח.
(איפה לב אגב? מישהו שמע מימנה?)
חוויות יותר ספציפיות אחרי שנכין ארוחת ערב,ניסע לבקר את החמות עם הילדים, נסדר את המשחקים המבולגנים של החג, אמבטיות, כביסה (לפרופסור נגמרו התחתונים), ונראה את הסרט אושפזין לכבוד סוכות, כלומר, בשנה הבאה....

[חמו_מה*]

אז מה היה לנו בחג הראשון? (לפי המנגינה אחד מי יודע של פסח)

• עשרה קילו שבטוח העלתי כבר מראש השנה
• תשעה סירים ותבניות שבישלתי לחג, ולא היה לי דרך לדחוף את כולם למקרר
• שמונה קישוטים חדשים שקניתי לסוכה - כי אף אחד אצלנו לא מתנדב להכין לבד.
• שבעה חתולים, ונחש קטן שהברחתי בצרחות ומחיאות כפיים מהסוכה. ובהזדמנות זו, סליחה מהחתול, שהפרעתי לו באמצע ארוחת הגורמה שלו על שולחן החג שלנו.
• שישה מאווררים לא יספיקו לגרש את החום בצהריים מהסוכה.

(גם בני ישראל אכלו בצהריים במדבר מרק עוף חם עם אטריות??? )

• חמישה אנשים שיצאו לחפש את הפרופסור שהלך לאיבוד עם הפיג'אמה.

לפרופסור שלום, מצאתי אותו בבית הכנסת. (למזלי, הפיג'אמה האדומה שהיתה פעם של בכורה מאוד בלטה בבית הכנסת, שכולם כל כך חגיגיים עם חולצות לבנות )

• ארבע אמהות - שלהן בטח היו שפחות שיכינו להם את החגים.
• שלושה ילדים
• שני אקמולים
• אחד דמואומי. דמומי, דמומי דמומי, דמומי, שמרוב דאגה לסוכה, הוא לא רואה אותי.

חג שמייח !

[ג'ינ_ג'ית*]

_פינת הפרופסור : בסעודת החג הפרופ' הכריז, שהוא לא מעוניין להתחתן אלא להשאר עם אמא.
בכורה מסבירה לו : " אבל אל תשכח, כשאתה תגדל אמא כבר תהיה זקנה..."
אני רואה אותו חושב ומחשב, ובסוף אומר, טוב, אז אני אראה מה כדאי לעשות..."_

_אמא, יש לי חידה . את מי את חושבת שאני אוהב יותר אותך או את ה'?
תשובה : את ה'. כי הוא עשה שאבא יכיר אותך ותתחתנו._
חמומה, הילד שלך מבריק ברמה מטורפת.

[לב*]

<אני כאן קוראת אותך תמיד, חושבת, מהרהרת, מזדהה עם חלק מהמצבים, צוחקת, מזילה דמעה....>
_(למזלי, הפיג'אמה האדומה שהיתה פעם של בכורה מאוד בלטה בבית הכנסת, שכולם כל כך חגיגיים עם חולצות לבנות ) - וואו, מלחיץ נורא....

(מדהים איזו אישה חרוצה את.... מעוררת השראה......@}).

[ציפ_ציף*]

אשכרה נס !!! (בהשראת אושפיזין-גם אנחנו רואים עכשיו...)
אשכרה אחר מי יודע ואת אשכרה כותבת מדליק.
הבעות בצ'יק צ'ק יעזרו לך לגוון כדאי פשוט להדפיס ולתלות ליד המכשף (מחשב).

[חמו_מה*]

לב

חמומה, הילד שלך מבריק ברמה מטורפת.
מעניין, דווקא הוא הכי מדאיג אותי . מבקשת מכם עצות בקשר לילד סנדוויץ', שאומר "תמיד יש לי מזל רע".
ילד שבוכה בקלות, נוהג לצווח על כל הצקה , ונוהג להציק הרבה בעצמו ככה בקטנה, שלא ישימו לב.
מפחד כרוני מחוסר הצלחה, אלוף בחידות וציטוטים מספרים. איסטניסט עם נטיה קלה לקוטריות.
הדאגה העיקרית שלי היא שנראה כי באמת קשה לו עם המקום שלו במשפחה. לצערי, למרות ההבנה שלי, הרבה פעמים אנחנו כועסים עליו, יש הרגשה שהוא מזמין את זה.
אני לא באה מרקע של סנדוויץ'. האם יש מאפיינים מיוחדים לסנדוויצ'ים?
האם זה נכון להתייחס אחרת? מה הדרך להבין אותו ?
קל לי להגיע אליו כשזה רק שנינו. מאוד קשה לי איתו עם כולם יחד.
מ ה ע ו ש י ם ? ? ?

נקודה חיובית - הוא יפיוף קטן.
נקודה שלילית - בת דודה שלי אמרה שכל הבנות ירוצו אחריו אבל רק בגיל מבוגר.

[חמו_מה*]

ציפציפונת, קראתי אותך רק עכשיו, אשכרה המחשב הזה מכשף...
צפייה מהנה. @}

[הגבירה_בחום*]

חמומצי'ק, מה את צוחקת?? לא שמעת על סינדרום ילד סנדביץ'??
הילד שלך עונה על כל הקריטריונים. הוא מה שנקרא מקרה קלאסי - לפי הספר (-:
בטח שיש מאפיינים מיוחדים. אחיינית שלי היא סנדביץ ואחותי מתמודדת שנים עם הסוגיה ועם דרכים נכונות לחיות איתה (ואחותי היא אשת חינוך מיוחד, למעשה היא מרצה בתחום - אז את יכולה להבין כמה דנים בסוגיה הזו בבית...)
מעליה אח גדול ומבריק, יפהיפה, ובבת עינם של כל מי שפוגש בו (מורים, הורים, חברים, חברות, סבים סבתות), הוא גם ממש מודע לזה ודואג להזכיר לה את זה.
מתחתיה ילדון בן 7 קטן אבל ממזר גדול. מודע היטב לחמידותו ו"משתמש" בה היטב (-:
ובאמצע, היא ילדה בת 13 רגישה בטרוף. ילדה מאודית. כשהיא שמחה יודעים כולם, כשהיא עצובה- וואי ואי וואי, מת העולם!!
בוכה מכל שטות, מתקרצצת בקלות, לא מבחינה מתי לאנשים אין סבלנות ולא מרפה, בלי סבלנות, צריכה הכל עכשיו. ויחד עם זאת יפהיפיה, מוכשרת, מטפלת בכל סביבתה, ילדה מקסימה שאיכשהו תמיד צריך להזהר שלא תיפול בין הכיסאות או בין שני הקצוות....
בקיצור, יש כל מיני דברים שאחותי למדה לעשות, אם זה מעניין אותך, אני יכולה לשאול (-:
נשיקות בינתיים

[ציפ_ציף*]

מעניין...את מתארת בדיוק את מס' 4 שלי!
אני בנתיים בשלב של האשמה... אבל באמת מעניין לשמוע איזה עצות תקבלי.

אגב,גם הוא יפיוף...

[לב*]

אני מסכימה שמיקום הילד במשפחה משפיע על אישיותו של הילד, אך יחד עם זאת יש עוד כל כך הרבה משתנים שמשפיעים על ההתנהגות (אני, בן זוגי, ביתי, ועוד הרבה מסביבי ילדי אמצע)
לדעתי, ילדים (בכל גיל) מאוד מושפעים מהיחס של ההורים ו מההגדרות שאותם הם מאמצים לעיתים קרובות באוטומטיות (כי פשוט כך מקובל).
ביתי השניה קיבלה מתנה מדודתה ספר "ילדת הסנדוויץ' " (כשנולדה אחותה) + נאמר לה: "עכשיו את ילדת סנדוויץ" + הסבר למה הכוונה.
ביתי (שהיתה בת 3) נהנתה מההתרגשות סביבה והדימוי שהיא הממרח בין שתי פרוסות הצחיק/הביך אותה, וכל מה שנותר היה לעשות מאותו הרגע, הוא לצפות ממנה שתנהג בהתאם למעמדה החדש(ולא עשינו כך). ברור שהצטרפותה של אחותה לחיק המשפחה השפיע עליה, אך ההשלכות של אותה השפעה התבטאו באופנים שונים שלדעתי קודם כל נבעו מתכונות שקיימות בביתי מלכתחילה.

קל לי להגיע אליו כשזה רק שנינו. מאוד קשה לי איתו עם כולם יחד.
להניח להגדרות, לקחת אוויר, להניח לביקורת, להתבונן, להקשיב, לגשר בין הצדדים.
(למשל בזמן מריבה/מחלוקת בין הילדים אפשר לבקש לשוחח בפרטיות עם כל צד ואחר כך לגשר, לתת להם להוביל לפתרון).
השינוי הוא בתפיסה, באותו רגע לעשות שינוי , אפילו פיצפון.
@}

[ג'ינ_ג'ית*]

בפסיכולוגיה אומרים שלילדים אמצעיים יש נטייה להוציא את עצמם מ"התחרות". בנוגע לרוב הנושאים הם מראש מכריזים שהם לא בעניין ומדגישים בכל דרך אפשרית את הפחיתות שלהם כביכול. זה בעיקר פסיכולוגי, וגם הדברים שנאי כותבת הם בעיקר פסיכולוגיה (כלומר לא בהכרח עם קשר למציאות ובטח לא שלך או של הגאון).
מה שכן, אינסנקטיבית נדמה לי שהדרך שלו- לרתק ולהבריק בחידות ובפילוסופיות היא הדרך שלו לפלס את הייחוד שלו. נדמה לי שבעיקר לחזק ולהחמיא ולהרבות בחיזוקים. גם במקומות שיש מקום להעיר- רגישות העל שלו לא יכולה לו כרגע לקבל הערות.
העניין של הלהכעיס דווקא נשמע כמו ניסיון לקבל תשומת לב. התעלמות מ"הלהכעיסים למיניהם" עד כמה שאפשר וחיזוק כל מה שחיובי נשמע טרוויאלי, אבל יותר מזה, נדמה לי שדווקא ילד כמוהו צריך חיזוקים לא רק בהברקות ובסיפורים- כלומר בדברים המוצלחים- אלא על דברים קטנים ובכשלונות, לחגוג כשלונות! פחד מהצלחה מעיד על תחושה שכל הקיום שלך והערכתך העצמית מושתת על הצלחות, אם הוא מפחד מהצלחה כמו שאת אומרת- אז חיזוקים ומחמאות וחגיגת כשלונות לאורך זמן לדעתי ישחררו את זה ממנו. נדמה שאז הוא ירגיש ראוי רק כי הוא קיים ואל כי הוא קטן גדול או סנדוויץ'. אני בטוחה שאת עושה את כל אלה, כנראה שהוא צריך מינון גדול יותר, או עוד זמן להפנים שהוא אכן מדהים. אגב, ראית את הפרסומת על הגבינה הצהובה (שכל הדברים הטובים באים באמצע כמו פרוסת הגבינה הצהובה בין שתי פרוסות הלחם, ואני הייתי מוסיפה כמו הגלידה בקסטה ולא חזרות דוגמאות ציוריות להמחיש כמה המקום האמצעי מכובד).

אגב, אני הקטנה במשפחה, ולא מזמן אמרתי לאחותי הגדולה (כאחוות קצווה אחת לאחרת) את יודעת, לאחים באמצע (כמו אחותי השנייה ואחי) יש גם אח/ות גדולים וגם אח/ות קטנים. אני כקטנה לא חווה את הכיף והגאווה בלהיות אחות גדולה למישהי/ו ואת כגדולה לא חווה הנאה של להיות אחות קטנה של מישהו (שדואגים לה למשל וסולחים לה לרוב). ככה שאפשר להמחיש לו שדווקא הוא זוכה "בכל הקופה" אם מתעקשים לעסוק בהשוואות (וזה מה שבדר"כ כולנו עושים).

[אורית_ים*]

מבקשת מכם עצות בקשר לילד סנדוויץ'
היי חמומה, באמת יש לנו הרבה במשותף, מוזמנת לקרוא דף שפתחתי ילדת סנדוויץ'.

[חמו_מה*]

אחת מההתמחויות שלנו כאימהות היא להטטנות. טוב, זה ידוע. אני לא מדברת על להסתדר עם העולם המשפחתי והעולם שבחוץ. אני מדברת רק על העולם המשפחתי, שהוא לבדו כמו קרקס שלם.
הרי מה קורה? יש לי כדורים באוויר, ואני צריכה לשמור שהם חלילה לא ייפלו - הסכנה ממשית וקיימת ולכן אני מפעילה שתי מערכות שמירה :
אחת : להסתכל על כל הכדורים בבת אחת. שיהיו בקצב הנכון, שלא יתנגשו אחד בשני, שיתנהלו איתי ביחד.
השנייה : לעשות זום על כדור אחד, ולבדוק את הדרך שלו, ולא לשכוח להסתכל כל פעם על כדור אחר.
ואיך אני יודעת על איזה כדור להסתכל? - הוא כבר קורא לי.
ולפעמים אני מזניחה כדור אחד, כי אני באמצע טיפול בכדור אחר, וככה באיזון לא מודע, עוברים כל פעם לטפל בבעיה חדשה. והמפחיד הוא לא המאמץ והטיפול אלא כל החריקות, והפינות האפלות המוזנחות, לשם אנחנו לא מצליחים להגיע.

אז עכשיו על הכוונת הוא הפרופ' המתוסכל שג'ינ ג'ית תארה אותו באופן מדויק לגמרי.
ללא ספק דרוש שינוי בתפיסה ובתגובות. מתכוונת לגבש לי תוכנית תמיכה לתקופה הקרובה. משהו של עשה ואל תעשה
מוזמנים לתת רעיונות שאולי עבדו אצלכם, ויכולים להתאים לסיטואציה.

[אילה_א*]

השני גרוש שלי
להחליף את המילה סנדביץ במילה מרכזי - הילד המרכזי .

[חמו_מה*]

חייבת, חייבת לפרוק קצת. ואיפה אני אכבס את כביסתי המלוכלכת, אם לא פה קבל עם ועדה?
אני כולי רותחת כסיר חמין מבעבע. וכל זאת למה?
כי אחרי שכל הבוקר עמדתי במטבח, ניגשתי לשבת קצת ולהניח את רגלי הדואבות למול המחשב. ועוד אני מתעמקת בבאופן, מגיע דמומי, ואומר משפט אחד שהרס לי את הצהריים :
"אולי תשתחררי מזה (מבאופן) קצת?" או במילים אחרות למה את מבזבזת את הזמן ?
הפיוז שגם ככה די רעוע, ניתר לגובה, ומיד פרצתי בנאומים שיכולים לככב בהייד-פארק.
מה יש לגברים (או שמא זה רק דמומי) שהכל צריך להיות תכליתי איתם, ולמה אני צריכה להיות כמוהו?
מאיפה חוסר הלגיטימציה לבזבז את הזמן. כן, בזמני הפנוי בא לי גם לבזבז את הזמן. זה עושה לי טוב, זה נותן לי כוח.
יש לי הרגשה עמומה שיש איזושהיא ציפייה, שאני תמיד אהיה זמינה למשפחה, אלא אם כן אני עוסקת בדבר חשוב אחר, אבל סתם בשביל "שטויות" ככה באמצע היום, זו נקודה לרעתי.
אבל זאת אני, מה לעשות, בין חשוב לחשוב, אני זקוקה קצת למעוף בלי מטרה, להתפעל ממשהו יפה שאין לו מטרה, אחרת מה הטעם?
וזה מתקשר לי לתופעה שעליתי עליה החג הזה. שמתי לב שההורים שלנו שנסעו לחופש בחג אמרו כל מיני משפטי התנצלות פולניים כאלה כמו : "מותר לנו פעם גם לצאת, לא? " או "כולם בשכונה שלנו נוסעים, כ-ו-ל-ם "
ולא הבנתי מה המשפטים המסכנים האלה. רוצים לצאת? תסעו ותהנו. על מה אתם צריכים בדיוק לחפות?
וזהו, זה זה, הם לא מסוגלים להרפות ובלי נקיפות מצפון לומר: אנחנו רוצים לחיות בסבבה.

רוצה יום חופש בשוויץ.
לבד.
חג שמח !

[לב*]

(לדמומי יש עניין/עיסוק שטוב לו, כמו שלך ה -"באופן"?)

[אורית_ים*]

"אולי תשתחררי מזה (מבאופן) קצת?" או במילים אחרות למה את מבזבזת את הזמן ?
רק אתמול הבן זוג שלי אומר לי "עוד לא נמאס לך מהאתר הזה?" כמובן שזה היה בשש וחצי בערב, כל הבית בלאגן, הילדים משתגעים להם וכולם רעבים. אני פשוט עניתי לו "לא!" המשכתי לשבת מול המחשב עד שאגרתי קצת כוח ואז קמתי.


יש לי הרגשה עמומה שיש איזושהיא ציפייה, שאני תמיד אהיה זמינה למשפחה
אצלי ההרגשה בכלל לא עמומה
מה שרציתי לומר הוא שנראה לי שאם היית "שלמה" לגמרי עם "הבזבוז" זמן הזה אז לא היית מתעצבנת ככה. (זו רק דעתי כן? פשוט הייתי פעם במקום שאת נמצאת, עכשיו אני רחוקה משם).

[הגבירה_בחום*]

מסכימה עם אורית ים
אם היית שלמה עם זה, לא היית כ"כ מתרגשת. וסביר להניח, שהוא לא היה מנחית עליך ככה בקטנה, משפט כזה, אם לא היה יודע שזה עובד עלייך מצויין.
אני מתמודדת עם הבחור שלי עם סוגיה דומה, שבה יש לו צפיה שאני אציל אותו ואטפל בו. וזו צפייה לגיטימית מהאישה שלך. וזה קורה לרוב. חוץ מכשאני עובדת/ עסוקה/ מתעצלת/ עייפה.... וכשזה קורה ואני אומרת לו, תשמע היום אני לא במצב לעשות - אני מקבלת פרצופים ונקיפות מצפון וזה כולל רקיעות למיניהן ברצפה ושאר תגובות שלא היו מביישות ילד בן 4.
בקיצור, בפעם האחרונה שזה קרה. כבר הייתי מנוסה, וממש לא התחשק לי להכנס לסצנה, במיוחד לא לפני השעור שעמדתי ללמד. ולכן פשוט חייכתי, והמשכתי בשלי ונתתי לו להמשיך ולרקוע ולפרצף תוך כדי שהוא חותך ירקות ומכין לעצמו ארוחת ערב ובעודו עושה כך, היה לו ברור שהוא מתנהג באופן מטופש, אבל עדיין היה במצב נפשי שכזה- כי זה שלו, לא שלי. למה להפוך את זה לשלי? נתתי לזה להשאר שלו, עד שעבר לו.
ואני בטוחה שאם הוא לא היה בטוח שההתנהגות שלו דורכת לי על היבלות, הוא לא היה טורח לבזבז עליה כ"כ הרבה אנרגיות....
נשיקות

[חמו_מה*]

טוב, בסוף התברר שדמומי רצה לומר : אולי תשתחררי מזה קצת, ותלכי לנוח במיטה?
אבל הוא לא הצליח להשלים את המשפט בגלל הנאומים שלי על זה שלא נותנים לי רגע מנוחה בבית הזה.
טוב, בכל זאת, לא סתם הודבק לי הניק שהודבק לי.
לא קל לו לדמומי המסכנצ'יק.
מצד שני, גם לב נגעה בנקודה נכונה. דמומי לא מבזבז זמן, הוא תמיד בעשייה, חוץ מאשר הוא משחק במחשב עם טנקים...

אוי, אורית, אורית, השעה הזאת שש וחצי בערב ,הייתי מוחקת אותה מהשעון...
כן, יכול להיות שאני לא תמיד שלמה לגמרי, אבל זה לא יעזור, אני מכורה.

[חמו_מה*]

גבירה קראתי אותך רק עכשיו.
יש לי דיבור איתך, אבל המשפוחה פה לא נותנים מנוחה (ארוחת ערב.....) אחזור אלייך בקרוב.

[הגבירה_בחום*]

דיבור? איתי??
מחכה בקוצר (-:

[אורגנית_מתחילה*]

אולי תשתחררי מזה קצת, ותלכי לנוח במיטה?
חמוד.
ומאד מוכר העניין הזה של לא לפרש את מה שהוא רוצה לטובתי, אלא כנגדי.
מותר לך לגמרי, בלי התנצלויות לשבת ליד המחשב.
אבל שלמות אפעס, זה קצת הרבה לבקש בשביל פולניות לא?


השעה הזאת שש וחצי בערב ,הייתי מוחקת אותה מהשעון...
כנ"ל כנ"ל.

היום הם כבר ישנים (עשינו את כל האמבטיות ארוחת ערב ושאר הטקס אצל ההורים שלי, והם נרדמו בדרך הביתה...)
אבל בדרך כלל זאת השעה שאני צריכה את מירב האנרגיה כדי לא לצאת מהכלים.
מי אמר "השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים"? אה?!

מחזיקה לך אצבעות.

[לב*]

טוב, בסוף התברר שדמומי רצה לומר...
גם לי קורה, ומקבלת נזיפה S-: תוך כדי, על כך שאני לא מחכה לשמוע את כל המשפט......P-:

[ציפ_ציף*]

מזדהה עם מה שעברת עם דמומי,אנחנו חיבות להודות בזה-אנחנו מכורות לאתר הזה! ונכון שיש כאן דברים מענינים לקרוא,ונכון שיש לנו כאן מקום לביטוי ולכתיבה,אבל האמת היא שאנחנו בורחות לכאן ,לפעמים כשצריך להיות עם הילדים,לפעמים פשוט במקום לנוח במיטה.
ההתפרצות שלך מוכיחה-נגעת לי בנקודה,יש כאן אמת,
והיא כואבת.

ציפציף בעצמה מכורה כבדה ומנסנ להוריד מינון....
עיניין לשנה החדשה.

סליחה עם הייתי עכשיו לא תומכת,מבטיחה שזה מהזדהות (אוהבת אותך...)

[חמו_מה*]

תודה מתוקות שלי, נו, איך אני לא אהיה מכורה שאני קוראת אתכן , איך ? @} @} @}

השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים"? אהבתי.

[אורית_ים*]

טוב, בסוף התברר שדמומי רצה לומר : אולי תשתחררי מזה קצת, ותלכי לנוח במיטה?
על זה נאמר במחוזותינו "אופס...."
D-:
השעה הזאת שש וחצי בערב ,הייתי מוחקת אותה מהשעון...
גמני, קופצת היישר משש לשמונה.....

[אלנור_יה*]

מי אמר "השעה המרגיעה בה נרדמים הילדים"? אה?!
טוב, זו לאה גולדברג, לא היו לה ילדים, מה אכפת לה להגיד...
אבל אולי אפשר לזמזם בין כיור לאמבטיה. לשירות הציבור:

ערב מול הגלעד

האילנות כל כך כבדים,
כופף הפרי את הבדים,
זו השעה המרגיעה,
בה נרדמים הילדים.

אל הבקעה מן הגלעד
טלה שחור ורך ירד,
כבשה פועה בוכה בדיר -
זה בנה הקט אשר אבד.

ישוב טלה אל חיק האם,
ישכב בדיר וירדם
והכבשה תישק אותו
והיא תקרא אותו בשם.

נסתר הליל בין הבדים
והנביא הגלעדי
יורד דומם אל הבקעה
לחזות בשנת הילדים.

[הגבירה_בחום*]

חמומצ'יק,
התכוונתי לזה שזה לגיטימי לצפות מבנהזוג שיתמוך ויהיה שם חזק לפעמים כשאתה חלש. וכמו שאני מצפה ממנו לקחת את המושכות לפעמים ולהוביל את הכרכרה, כך גם הוא מצפה ממני. וזה, בפורמט הזה בסדר. זה גם בסדר לצפות שלכל אחד בבית יהיהו הדברים שהוא אחראי עליהם
העניין מתחיל באמת, כשהדבר הופך לתלות וקורה לרוב אצל צד אחד, ופתאום שזה לא קיים יש מרמור. ולזה אני באמת לא מסכימה. בסופו של דבר גם האיש שלי יודע שזה לא לעניין, אך מתקשה יותר ממני, להתמודד עם התיסכולים הפנימיים שלו ועם זה שהוא אדון לעצמו ואחראי לטובתו. זה נפלא כשיש שם מישהי שמעניקה ומרעיפה עליך בזמנה החופי ומרצונה הטוב, אבל האחראיות היא עדיין שלך. כשאין שם מישהי, או שהיא לא זמינה, אתה עדיין נשאר אחראי לגורלך.
כן, וזה נכון מה שאת אומרת, שלומדים עם השנים מה לא לקחת על עצמינו (וזה אגב קשור גם ליחסים עם אנשים אחרים בחיים: הורים, חברים, תלמידים ועוברי אורח) לדעת לזהות מתי תגובות של אנשים הם לגמרי שלהם ולא לתת להם לזהם גם אותנו.
שבת שלום חמומי ותודה על התמיכה
נשיקות @}

[חמו_מה*]

מזל - טוב

ידובכל בן שלוש.
היום ברוב טקס ידו היגיע עם רעמת תלתליו הבהירים למשה הספר השכונתי.
זה מפחיד, הוא אמר למשה וישב על הכסא. וכך בדקות ספורות הוא הפך מילד פרחים חופשי לעובד הייטק.
כשחזר הבייתה, בכורה ואני עמדנו בפתח הדלת עם חיוכים, מחמאות ודמעות זולגות מהעיניים. אני עוד ניסיתי להיות גיבורה, בכורה בכתה כאילו אין מחר. למזלנו ידו היה עסוק לגמרי במתנת יום ההולדת שלו - מכונית עם שלט. ואנחנו היינו רק רגליים שמפריעות לו באמצע הדרך.
אני יודעת מתי הבכי הזה יחזור. בכל הארועים הללו שמרחיקים אותו עוד קצת מחבל הטבור :
הבר-מצווה, הנהיגה הראשונה, היום שהוא יחזור מהטירונות, רגע אחרי החופה....
נו שויין, שאני אבכה מימנו רק בארועים האלה. (במנגינה פולנית)
שבת שלום
ואחרי החגים שמח !

[לב*]

מזל טוב! מזל טוב!
@} מזל טוב! @}
מזל טוב! מזל טוב!

[אורית_ים*]

מזל טוב
אושר עושר והמון כיף

[חמו_מה*]

תודה על הברכות, המתנות, העוגות והבלונים [-:

[ג'ינ_ג'ית*]

מזל טוב

ונקודה למחשבה בנוגע לפרופסור, משהו שעבר לי בראש וממש לא מחייב - בהמשך לעניין תחושות הנחיתות (איפה לכתוב לך, אצלך, אצלי או פה? ).
את מגדירה את עצמך חמומה , על הגדולה- בכורה , יש את ה פרופסור ויש את ידו בכל וכמובן דמומי. כל אחד מתוייג. כל אחד מאופיין על ידי מרכיב אחד באישיות שלו.
אני מניחה שאת לא קוראת לפרופסור ככה ביום יום (או שכן?) אבל אם כך הוא מצטייר בעינייך- אז כך הוא מצטייר גם בעיניו. משקולת של "פרופסור" יכולה להיות כבדה מאוד. ההגדרות האלו מחייבות בייחוד ילד. גם אם שוב, את לא קוראת לו מילולית פרופסור- המסר עובר חד וחלק. מבחינה פרקטית- לתחושתי כדאי גם לעודד אותו להשתטות לחלוטין, שלא בכל דבר יהיה תחכום וטוויסט, או ייחוד. יש לי תחושה שהוא לקח על עצמו (או שהכתירו אותו) להיות חכם ומעניין ונכון וצודק ומנצח, ואם הוא לא- אז מתחילות התחושות הקשות.
לא רק זאת אלא שכילד סנדביץ' ציינת תחושות חוסר הייחוד והנחיתות, ומצד שני- הנישה הזו שהוא מצא או מצאו לו- בבחינת הפרופסור מספקת ייחוד שלא אחותו או אחיו יכולים לו ומבחינתו הוא חייב להאחז בזה, כי אחרת מה נשאר לו (חוסר הייחוד כביכול?). פלא שבשנייה שהוא טועה/נכשל/מפסיד - מתרחשת אצלו מהומת עולם?
לדחוף אותו להשתטות ועוד השתטות (לשיטתי... ) זה יעשה לו רק טוב, בנוסף לחיזוק של הייחוד שלו (בבחינת מותר להיות סופר חכם ופיקח אבל גם להשתטות - השייכות שלך אלינו לא תלויה במשהו משני אלה ואנחנו מעודדים את שניהם)

[חמו_מה*]

ג'ינ ג'ית , אני חושבת שלא כך פני הדברים. אבל אולי אני טועה.
שמו נולד רק ביום בו פתחתי את הבלוג, ואינו בשימוש מעבר לבלוג (אני חושבת שגם לא בלב שלי).
אין לי דרישות גבוהות ממנו, להפך אני לא מעמידה אותו בכלל בפני תסכולים. (ואולי זה לרעה)
אולי אני אוסיף מעט אור לדמותו של הפרופ'.
קווים לדמותו של הפרופ':
אם הייתי צריכה לבחור דמות היסטורית שמתאימה לו, לא הייתי בוחרת בפרופ' איינשטיין אלא ביעקב אבינו : "איש תם יושב אוהלים" . הוא ההפך מ ידובכל. את הכינוי פרופ' הדבקתי לו בגלל המזג האיטי והרחפן. יש בו משהו בסיסי מאוד דומה לדמומי, ושונה ממני.
יש משהו מאוד נכון, שהוא נאחז באינטלקטואל כדי להשיג שליטה ולפעמים לברוח קצת מהמציאות הלוחצת.
לדוגמא : הוא צועק לחבר שלו, תראה איך אני רץ מהר, ומנצח אותך. החבר התחיל לרוץ ובשניות עבר אותו בקילומטר.
אז הפרופ' צועק לו : טוב, התחרות הייתה רק עד אמא שלי (שזו ריצה של שתי פסיעות).
אני מרגישה שזו אישיותו בלי קשר לציפיות שלנו. אלה קווים של טמפרמנט. מה שלא קשור לטמפרמנט הוא ידובכל שנושף בעורפו ומעלה לו את הפיוזים.
בעקבות שיחתנו, אני גם חושבת, שהוא זקוק לשחרור . (ראיתי אותו משתנה מאוד לטובה, כשהוא בים או בפארק )
אבל עכשיו יהיה חורף.. וכן, להשתטות. המבוי שלי הוא מלחמות העולם בין הבנים, שלא נותנות לי את החופש לתת להם להשתטות, ובפועל, אני כועסת כל רגע על צרחן אחר. (ידובכל למד מהפרופ' לצרוח, ועכשיו הוא מחקה אותו)
אני מקווה שהשכנים חושבים שהיתקנו רכבת הרים בבית, ולא משהו אחר.

[אורית_ים*]

נשמע מדהים הפרופסור שלך.

אני מקווה שהשכנים חושבים שהיתקנו רכבת הרים בבית, ולא משהו אחר.
D-:

[לב*]

החיים לא פשוטים....(אני לא מחדשת).
מעניין מה שכתבתן.

[ג'ינ_ג'ית*]

אז הפרופ' צועק לו : טוב, התחרות הייתה רק עד אמא שלי (שזו ריצה של שתי פסיעות).
איזו תושייה !
לגבי הכינויים של החבורה- גם עגנון כינה את דמויותיו בשמות מאפיינים, כך שברמה הסיפורית (בלבד) זה מדליק בעיניי. אצלי בחיים, לרוב, טקסטים מתכתבים עם המציאות ובוראים אותה וגם להיפך, לכך הצבעתי על הקשר הזה למציאות. אם את מרגישה שזה רחוק מהמציאות - את הרי יודעת הכי טוב מן הסתם, אני מהגגת

[רסיסים_של_אור*]

אני קוראת אותך וחושבת על המרכזי שלנו. וכמה זמן לקח לי להבין שמדובר גם בחוסר בבטחון עצמי. העסק התחד בעיקר כשהפך למרכזי ופתאם יש מעליו ומתחתיו מושכי תשומת לב ומיוחדים. ואת צודקת, חלק מזה הוא גם בילט-אין באישיות שלהם. אבל יש לנו באמת מקום לנסות למתוך ולעזור לבנות את הבטחון והדמוי העצמי.

חוצמזה כתבת משהו על:
וכן, להשתטות. המבוי שלי הוא מלחמות העולם בין הבנים, שלא נותנות לי את החופש לתת להם להשתטות, לקח לי המון המון המון המון זמן להבין שלפעמים המלחמות האלה הן בדיוק מה שהם צריכים כדי להצליח להגיע למשחק משותך ממושך ונעים. לפעמים זה מין קריאה לקשר, לתקשורת, לקירבה. המרכזי כבר זמן ממושך מזמין את הגדול לשחק איתו באמצעות הצקות, ניג'וסים ואח"כ גם כל מיני נגיעות מעצבנות וכו'. לאט לאט הוא לומד להגיד שהוא פשוט רוצה שהגדול ישחק איתו...
שחרר אותי אישית מאד, לדעת שברוב הבקרים הם יצטרכו מתישהו לעלות על בריקדות כדי לזרום לתוך התנהלות נעימה ומשותפת...

[חמו_מה*]

לגבי הכינויים של החבורה- גם עגנון כינה את דמויותיו בשמות מאפיינים - עגנון ואני באותה שורה, וואללה...
אגב, דמומי בצד שלך, הוא טוען שברגע שאני משתמשת בדימוי, ככה הוא מצטייר ונשמר לי בתודעה, ואני כמובן משליכה אותה הלאה...

רסיסים, לגמרי, לגמרי, לגמרי, מדויק.

[לב*]

הוא טוען שברגע שאני משתמשת בדימוי, ככה הוא מצטייר ונשמר לי בתודעה, ואני כמובן משליכה אותה הלאה...
רובנו נוהגים כך, לא? (ולדעתי, תכונה זו גם מנוצלת ע"י תעשיית הפרסומות).

[חמו_מה*]

סיכום המצב עד עכשיו : התחלתי את הבלוג לפני שלושה חודשים עם כולסטרול גבוה ואיום בבדיקה נוספת לפני מתן תרופות.
מסתבר שסגרתי את ארון הקודש (המתוקים), אבל לא את הפה. והמשקל בהתאם : 5 קילו ו300 גרם עודף.
הושבתי את דמומי ופרשתי לפניו תוכנית פעולה לחודש הקרוב. חודש שאמור להיות עמוס וקשה בבחינת לימודים-עבודה, ולכן תוספת עומס של תוכנית דיאטטית לא תורגש כלל וכלל
תוכנית החודש של חמומה :
רכשתי על חשבון הבית שני פנקסים.
(דמומי הופתע שהוא צריך לשלם על הפנקסים, הוא חשב שהם על חשבון "התוכנית")
כל יום דמומי ואני רושמים כל מה שהכנסנו לפה (כולל לקים וביסים), ומחשבים ערכים.
בערב כשנפגשים כל אחד מספר את חישוב אותו יום.
פעם בשבוע נשקלים.
לאחר שבועיים אם יש ירידה ארוחה קצת יותר מיוחדת.
לאחר חודש כאשר יש ירידה של 2 קילו, ארוחת שחיתות במסעדה.
דמומי רצה גם לתת עונשים למי שלא עומד בהסכם. אני הצעתי: מי שלא מצליח, שישטוף את הכלים בערב.
אבל דמומי טען בצדק, שבטח לא יהיה לי כוח, ואז הוא ישטוף בלאו הכי, כי הוא עושה את זה כל יום.
הסכמתי איתו, ובזה תם הדיון.

בהצלחה !

[רסיסים_של_אור*]

בהצלחה !

[הגבירה_בחום*]

דמומי הופתע שהוא צריך לשלם על הפנקסים, הוא חשב שהם על חשבון "התוכנית"

נשמה שלי, תגידי, נראה לך שלספור את הקלוריות של כל ביס ולחשב אותה היא דרך טובה לחיים טובים יותר?
אני לא באה בביקורת, מאוד יכול להיות שזה אכן עובד, פשוט מעברי השמנמן אני זוכרת שפשוט זה אף פעם לא עבד ויצר אצלי תיסכול, הפינקסאות הזאת - מה גם שלקנות על חשבון דמומי שני פינקסים זו גזלה לאור היום.
כששיחררתי את כל החשבונאות ולמדתי לאזן את התזונה, המצב השתפר ( לא שזה מה שהביא אותי לרזון. בסוף רזיתי בדלת האחורית בלי לרצות, ואני לא מאחלת לאף אחד לעבור בדלת הזאת (-:)

[לב*]

_לאחר שבועיים אם יש ירידה ארוחה קצת יותר מיוחדת.
לאחר חודש כאשר יש ירידה של 2 קילו, ארוחת שחיתות במסעדה_
יש לי שאלה - הכרחי שהפרסים יהיו ארוחה כלשהי?
שיהיה בהצלחה|Y|

[חמו_מה*]

נראה לך שלספור את הקלוריות של כל ביס ולחשב אותה היא דרך טובה לחיים טובים יותר?
ברור שלא. היא רק דרך טובה להוריד מידה בבגדים, ולהרגיש יותר קלה. ככה אני יותר מתמקדת באוכל בריא. רק בזכות הפנקסים חזרתי למשקל המקורי אחרי הלידות, מקווה שזה ילך גם הפעם.

לב יקירתי, יש משהו בדברייך. ועכשיו בזכותך עלה לי רעיון. כל חודש, בתחילת חודש נחליט דמומי ואנוכי על פרס אחר. החודש הזה, המסעדה תשאר בגלל שכל ההתחלות קשות.... @}
אם עולה לכם פרס מיוחד בראש, או כל אמצעי חיזוק אחר, אשמח לשיתוף.

[אינדי_אנית*]

אם את כבר בעניין של לרשום אני ממליצה לך להשיג את החוברת של שומרי משקל ולספור נקודות במקום קלוריות- כי קלוריות זה מטעה (למשל דיאט קולה אין בה קלוריות אבל היא מאוד עוצרת ירידה במשקל).
בשיטת הנקודות לומדים לצמצם מנות ולאכול אוכל עם פחות שומן ובכלל לומדים מה הגוף צריך. מומלץ..

[ציפ_ציף*]

הפרס הכי שווה הוא בגד במידה חדשה (יפה ומחמיא,כן?)

אני עוד לא הגעתי לרצון מספיק חזק לדיאטה,אבל בפעמים הספורות שהצלחתי לרדת,לא עשיתי דיאטה,פשוט החלטתי שאני מרזה,ובאופן טבעי אכלתי בעיקר מה שהגוף שלי צריך,כשוויתרתי על מה שהוא לא צריך זה בא ממקום נקי,לא ממקום של מסכנות שהפסדתי.
היום שאני ממש מרגישה בצמיגים שנעטפים סביבי אני מתקשה לחזור לזה,אבל אני בהחלט בדרך...
עוד דבר שעוזר-לרקוד הרבה בבית ולעשות הליכות (גם מרגיע ת'עצבים )

[פלוני_אלמונית*]

פרס מיוחד בראש,
מיטה זוגית חדשה עם מזרון נהדר (פרס על ירידה של 25 ק"ג לפני אי אילו שנים)

[חמו_מה*]

ג ד ו ל ! ! !
באמת הגיע הזמן להחליף סלון...

[ציפ_ציף*]

נו...איך הולך?
נראה לי שאני אספתי את הקילוגרמים שאת הספקת להשיל....P-:

[ציפ_ציף*]

באמת לא פשוט לשמור על האיזון הזה,עד כמה אני מקדישה לעבודה ולימודים וכמה לחיים ה"אמיתיים" ,כלומר,הבית והילדים.
גם אני מרגישה לפעמים שמרוב שאני רוצה להיות "בסדר" עם העולם,אני מפסידה את העולם האמיתי,את החויה האמיתית של ההורות והמשפחה.
עצם זה שאנחנו מקשיבות לקולות האלו,כבר עוזר להיות במודעות ובדרך לאיזון המיוחל.
מצד אחד לא למחוק את ה"אני",את הפוטנציאל שלי,מצד שני לגלות את פוטנציאל האמהות האמיתי.

[חמו_מה*]

רגע האמת.
היום לאחר שבוע דיאטה,
מכרים, מכרות, צופים וצופות נכבדים :
חמומה ירדה 2 קילו.
האמת היא, שלפי החישוב מגיע לי את ארוחת השחיתות כבר עכשיו, ולא אחרי חודש, אבל מי רוצה לאכול, כשאני רוצה רק לישון.
האם הדיאטה תחזיק מעמד?
האם חמומה תחזיק מעמד?
כל זאת ועוד ב הבלוג של חמומה.

ותודה לכל מי שליווה אותי בשבוע עמוס זה : הגזרים בקופסה, התפוחים והקלמנטינות, וכמובן ידידי הניצחי, הלחם הקל.
שבוע חדש יוצא לדרך...

[בשמת_א*]

חמו מה יקירתי, ירדת 2 (שני) קילו בשבוע????
אני חוששת שזה דווקא מהר מדי, יותר מדי, ולא מומלץ לבריאותך. גם מאוד מחליש.
חצי קילו בשבוע זה קצב טוב.

מה זו הדיאטה החשודה הזאת? מה את אוכלת בכלל? מה פירוש "סגרתי את ארון המתוקים אבל לא את הפה"?
מה רע בלא להכניס יותר מתוקים מעובדים הביתה וגמרנו?

[אילה_א*]

זה בסדר ,כשיורדים בשבוע הראשון שני קילו זה לא שומן ולכן לא מסוכן .
אבל אם כל שבוע תרדי שני קילו .
אז שתדעי שמשהו לא בסדר כלל .

[ציפ_ציף*]

ואני מעיזה לעודד אותך
סומכת עליך שתמשיכי בצורה מאוזנת בלי לאבד את השפיות ואת החיות שלך.

[לב*]

שבוע קל

[רסיסים_של_אור*]

וואו !!!!!!!
ישר כח ! כל הכבוד !!
שתהיה לך שבת נהדרת וטעימה (יש לי חברה שאלופה בדיאטות שטענה שאמא שלה לימדה אותה שבשת לא עושים דיאטה כי "שבת היא מלזעוק...")

[חמו_מה*]

בנות יקרות, תודה על התמיכה, הדאגה, והעידוד. @}
אל דאגה, גם לי נראת הירידה כתגובה של השבוע הראשון, הדיאטה מאוזנת, ואמורים להוריד בה חצי קילו בשבוע. וכמו שרסיסים אמרה, בשבת אין דיאטה. וזה גם חשוב.

מה זאת אומרת לאכול מתוקים לא מעובדים?
הכוונה לפירות?
והנה לפנכם קושיה :
מה אפשר לאכול מתוק, אבל לא פירות ולא משמין?

[ציפ_ציף*]

מה אפשר לאכול מתוק, אבל לא פירות ולא משמין?
חברה שלי הכינה עוגת תמרים ותפוחים מקמח מלא,במקום סוכר היא שמה מיץ תפוחים.
בתור אוהבת מתוקים הופתעתי מטעמה העסיסי והמתוק למדי.
לא יודעת אם זה ממש דיאטטי,אבל אם לוקחים חתיכה קטנה בשביל הנשמה,לא נראה לי קריטי.
<אין לי מתכון כרגע,אם יעניין אותך אברר אצלה>

[בשמת_א*]

מתוקים לא מעובדים:
כן, פירות. אני אוכלת פירות אורגניים בלבד, טריים ומיובשים.
לך יכול להיות שיתאים רק תפוחים ואגסים, אם יש, כי הם לא עושים צרות במשק הסוכר. גם גויאבות, אני חושבת, כי זו העונה ואם את אוהבת.

למי שאוכל, כמוני, אורגני ולא מעובד ולא תעשייתי, גם בטטה (אורגנית! בחיי שיש הבדל גדול בטעם) אפויה בקליפתה בתנור היא ממתק. לפעמים אפילו מתוקה מדי ואני צריכה קצת תפוח אדמה בשביל טעם נייטראלי... (-: וזה מעדן מלא בויטמינים ומינרלים, ודל מאוד בקלוריות.
האמת, פעם אכלתי אצל מישהי מרק כתום שהיה גם מתוק, בלי ממתיק: מרק מבטטה, דלעת וגזר ואני לא יודעת מה עוד היה במתכון. אני רק זוכרת שליקקתי את הקערה והכף עד שנראו כאילו רחצו אותן D-:

[בשמת_א*]

עוגת תמרים ותפוחים
אם כי, בעיני, לאפות תמרים ותפוחים במקום לאכול אותם חיים - נראה לי כמעט פשע...

[ציפ_ציף*]

נו,נו...כבר היו לי פשעים גדולים מזה D-:

[חמו_מה*]

בשמת, גם אני ממעריצי הבטטה והמרק הכתום.
ציף, רק מלקרוא על העוגה כמעט עליתי קילו.
חתיכה קטנה בשביל הנשמה ועוד חתיכה קטנה, ועוד קטנטנה, ורק ליישר וזהו....

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

וכמובן ידידי הניצחי, הלחם הקל
צר לי להצטרף למקהלת משביתי השמחה - פרוסה אחת של לחם טוב ועשיר, שאפית (באופה לחם, בלי להתאמץ) או קנית ממאפייה טובה, נותנת תחושת שובע וסיפוק גדולות הרבה יותר מאשר חמש פרוסות דקות של לחם "קל" שקרי (מה קל בו? זה לחם רגיל שמנפחים אותו וחותכים פרוסה קצת יותר דקה).
לחלופין וכדי לגוון - קרקרים אורגניים של כוסמין או שיבולת שועל יתנו הרגשה טובה לא פחות.

בתיאבון