האם ומתי אתם עוברים לאנגלית

[אמא_שואלת*]

מעניין אותי לשמוע שיתופים שלכם: האם ומתי אתם עוברים לאנגלית בנוכחות ילדיכם הקטנים?

אנחנו הורים לפעוט בן שנתיים, ואנחנו עושים את זה לא מעט (לפחות פעם פעמיים ביום). אני לא מבסוטית מזה כ"כ. אבל לעתים קרובות אני מוצאת שזו האפשרות העדיפה.

יש לי זכרונות די טובים של עצמי כילדה, ואני זוכרת הרבה מצבים שבהם הרגשתי שלא מכבדים אותי. דווקא זה שדיברו לידי באנגלית לא קומם אותי במיוחד. אבל אולי בכל זאת אני לא זוכרת...?

מתי זה לגיטימי בעיניכם? מתי לא? מה אפשר לעשות במקום?

[סודית*]

בדיוק דיברתי על זה עם בן הזוג. ושמנו לב שאנחנו לא עושים את זה הרבה.
אבל,
כשהבת השניה שלי היתה תינוקת, עברתי עם הבת הגדולה הרבה לאנגלית. ככה להרוויח שתי צפרים במכה. ההפרש הגילאי שלהן הוא 6 שנים, אז ככה הגדולה תרגלה אנגלית, והקטנה לא "דחפה את האף"
הגדולה אמרה לי שבהתחלה היא לא הבינה מילה, אבל אחרי זמן מה היא נאלצה לעקוב אחרי השפה.
בינתיים התינוקת גדלה, ועתה גם לה יש דרך סתרים לתקשר עם הבוגרים- ככה שאחיה לא יבין: היא מאייתת את המילה, ולפעמים כותבת לי על פתק. הקטן עוד לא יכול לביצועים האלו, בינתיים.
אני ובן הזוג, פשוט מנהלים את השיחות הטפשיות שלנו לפני הילדים ובכך מאבדים מנדטים בסמכות ההורית, כי אנחנו נחשפים מולם.

[אמא_שואלת*]

תודה, סודית!

(וואו מעט תגובות. מה, לא נושא חשוב ומעניין?)

[מודי_תאני*]

למה בדיוק אתם עוברים לאנגלית?

[אמא_שואלת*]

למה בדיוק אתם עוברים לאנגלית?
דוגמאות מאתמול:

• הודעתי לאבא שלו שאני לוקחת את הקטן לטיול בעגלה במקום משהו אחר שהוא (אבא שלו) ביקש ממני לעשות, כי חשוב לי שהוא יישן - זה מה שאמרתי באנגלית, כי אם הוא (הילדון) היה יודע שזה חשוב לי, יש סיכוי שהוא היה מתעורר מזה (לא בהכרח, לפעמים זה לא מזיז לכאן או לכאן, אבל באחה"צים חמים ועצבניים שכאלה כשאני חייבת שעה שקט אני לא אקח ת'צ'אנס P-:).
• אני שואלת את אבא שלו אם בא לו לקחת אותו ל-playground, כי אם אני אשאל על הגן-שעשועים ההחלטה כבר לא תהיה שלנו לגמרי - כלומר אני נותנת לאבא שלו להחליט קודם אם בא לו, ורק אז מלהיבה את הדור הצעיר.

ת'אמת, הדוגמאות הספציפיות לא לגמרי משנות כי זה כ"כ משתנה ממשפחה למשפחה, מילד לילד ובין גילים שונים. ובכל זאת: זה לגיטימי בעיניכם? יש אופציות אחרות שאולי לא חשבנהו עליהן?

[אמא_שואלת*]

אה, לפעמים גם סתם בעדכונים אינפורמטיביים, כשהאופציה השנייה היא דיווח בעברית בגוף שלישי בנוכחות מושא הדיווח המתוק. איכשהו יש לי (לנו) הרגשה שעדיף שלא יבין בכלל על מה מדברים מאשר שישמע שמדברים עליו בגוף שלישי (הרי לא תמיד יש פנאי לשתף אותו בשיחות כאלה; הן גם ככה נעשות בקצרנות).

[רעות_וצליל*]

איזה קטע, לי בכלל אין עם מי לדבר אנגלית, אני חד הורית.....

אבל כשהאחיינית שלי חוזרת מהצבא, אנחנו מחפשות סיבה לעבור לאנגלית, ואז בגלל איזה מילה אחת שרצינו שצליל לא תבין אנחנו מתחילות לדבר באנגלית איזה שעה.....

והכי מצחיק, שלפעמים כשאנחנו מדברות בטלפון, בגלל מילה אחת אנחנו עוברות לאנגלית, שתינו, אפילו שהיא בעצם מעבר לקו וצליל במילא לא יכולה לשמוע אותה...

ותוך כדי כל זה אני ממש מקווה שצליל תקלוט משהו ותלמד אנגלית.

[תלתל_בתוך_תלתל*]

גם אנחנו עוברים מידי פעם לאנגלית,
במיוחד כשיש משהו שאינו מוסכם בינינו
ואנחנו נאלצים לנהל דיון בנוכחותה (הרבה פעמים זה קשור אליה).

הבעיה היחידה היא שכשאנחנו עוברים לאנגלית היא לעיתים קוראת אותנו לסדר
בצורה הבאה: "אבא! אמא! fair! fair! fair! "....(-:
אין לנו מושג מאיפה היא קלטה את זה אבל בדרך כלל המחאה הזאת מצידה גורמת לנו לעבור נושא
ולחזור מיידית לעברית.
@}

[אחת*]

כשהיינו קטנים, הודענו להורים שלנו שזה לא יפה שהם עוברים לאנגלית
הם הסכימו איתנו שזו הפגנה של חוסר כבוד והפסיקו עם ההרגל המגונה במיידי.
אני גם לא עושה את זה לבת שלי.
זה מכוער בעיני

[אחת*]

יש אופציות אחרות שאולי לא חשבנהו עליהן
להתייחס לילד כמו למבוגר.
אם יש דברים שאת לא רוצה שהוא ישמע -
אל תאמרי אותם בנוכחותו

[בלה*]

_אם יש דברים שאת לא רוצה שהוא ישמע -
אל תאמרי אותם בנוכחותו_
זאת גם הגישה שלנו. זה התחיל מזה שבשנתיים האחרונות אין לנו שפה שהם לא מבינים, כי הם מבינים אנגלית אחרי כמעט שלוש שנים בארה"ב. אבל התפתח לגישה של כבוד.
אפשר למשל לפרוש רגע לחדר אחר ולדסקס איזה נושא בשקט. אפילו במטבח הקטן שלנו אנחנו מצליחים להתלחש לפעמים בלי השהילדים ירגישו (משפט או שניים, לא דיון עמוק). זה כמו שאני מבקשת מהילדים לא ללחוש משהו בסוד על האוזן, כי זה מעליב. זו תחושה לא נעימה שמישהו מסתיר ממך משהו. אם אתה רוצה להגיש משהו שאני לא אמורה לשמוע, אל תגיד את זה בנוכחותי. (אופס, רק עכשיו ראיתי שאחת כבר כתבה את זה.....)

כבר מגיל צעיר מאוד אני יודעת איך אומרים גלידה ואבטיח באנגלית כי אלה מלים שההורים שלי היו אומרים באנגלית כדי שלא נבין. P-:

[פולה*]

שפת האם שלי, אנגלית, דיברנו בילדותי אנגלית וגם עכשיו עם הילדים שלי.
אני נזכרת כשהייתי קטנה ההורים שלי היו עוברים לאידיש (מגומגמת מאד) ומילה אחת שלמדתי היה "שלופן" כשרצו שאני אלך לישון.
היום אין לי ולבן זוגי שפה אחרת...אז לוחשים.....

[סמדר_נ*]

לא מדברים אנגלית ליד בננו, ואני אף מנחה את מי שעושה כך לחדול (כמו ההורים שלי).
בפעמים האחרונות שדיברנו אנגלית במשפחת המוצא שלי זה היה כדי שהכלב (ז"ל) לא יבין. אזכור מלים מהשורש א/כ/ל היה גורם לו לאקסטזה קולנית ומטרידה-משהו. מדי פעם היינו מחליפים לגרמנית, כי שיערנו שאם לא נעשה את זה גם את האנגלית הוא יבין מהר מאד.

מה שגורם לי לתהות, מעבר לחוסר הכבוד שאני מרגישה בשיטה הזו, היא בכלל יעילה, חוץ מאשר כדרך ללימוד אנגלית (או יידיש, או הוטנטוטית)? כמה זמן לוקח לילדים להבין, לפחות את הרעיון הכללי?

[דרך_עפר_שם_זמני*]

אם יש דברים שאת לא רוצה שהוא ישמע - אל תאמרי אותם בנוכחותו
גם אצלי. וגם אצלי מקל מאד זה ש{{}}אני חד הורית. (מומלץ! D-:)
אם מישהו היה עובר בנוכחותי לשפה זרה כדי שלא אבין - והרי ילדים מבינים שזה מה שאנחנו עושים - הייתי נפגעת. כמו שאני לא עושה את זה למבוגרים, אני לא אוהבת שעושים את זה לילדים שלי. נכון שלפעמים קשה להסתדר בלי זה. בעלי לשעבר ואמא שלי עושים את זה לפעמים. אני חותרת להימנע מזה, לחלוטין אם אפשר.