דרכים צדדיות

[דרכים_צדדיות*]

קשה להתחיל ולפתוח, אך הצורך, הרצון העז לשתף, להשתתף, מניע את האצבעות על פני המקלדת- והנה נרקם לו המשפט הראשון.
מעל לשנתיים שאני קוראת בקביעות, כותבת מידי פעם, בעילום שם, בכינויים משתנים, רק לאחרונה החלה מתגבשת המחשבה ליצור לי כאן פינה קטנה, עם דלת פתוחה, מזמינה.

יותר ויותר אני מרגישה עצמי חלק ממה שהאתר הזה מגלם: קהילת אנשים עם מודעות אחרת כלפי הורות, סביבה, בריאות, חברה, עבודה- חשה שהדיונים, עומקם, רמתם- רלוונטיים לי, מחזקים, מאירי עיניים.

בעיקר בכל הקשור בהורות ובחינוך בבית. אני אמא לילדה בת שנתיים וארבעה חודשים, והיא איתנו, בבית.
אין לנו כוונה, נכון לכתיבת שורות אלו, לצרף אותה למסגרת כלשהיא בזמן הקרוב. הבחירה הזו מזמנת אתגרים עצומים וקשיים, אך גם שמחה ואושר גדול וגילויים משותפים, מרתקים.

לאושרי ולמזלי הרבים, בן זוגי שותף מלא לדרך הזו, תומך ומאפשר במלא מובן המילים. הוא המפרנס העיקרי, אך גם אני עובדת, ובשעות שאני מחוץ לבית (ויש תקופות שהן לא מעטות) הוא עם הילדה.

שנינו עוסקים בעבודות דומות, הקשורות בחינוך ואומנויות הבמה, וגרים בעיר הגדולה. אני מעדיפה לשמור על עמימות בכל הנוגע לפרטים המזהים, מתוך תקווה שהאנונימיות תאפשר לי להתבטא ולשתף ביתר חופשיות. ויש לי מין מטען גדול ורב שמבקש פורקן. לאט-לאט.

אנו חלק מקבוצה חינוך-ביתית שנפגשת לעיתים קרובות, אותה אני לומדת להעריך יותר יותר ככל שעובר הזמן.
שמחה על הזכות להיות על הדרך הזו ועל הצעד הזה, של לפתוח לי כאן דף בית אישי.

[דרכים_צדדיות*]

ואני בכלל לא בטוחה שאני עושה שימוש "נכון" במה שנקרא באתר דף בית אישי, שאולי משמש בדרך-כלל לתקשורת יותר מעשית ויום-יומית, ופחות אנונימית. כנראה שאני מנסה ליצור משהו שדומה יותר לבלוג, אבל, כמו שכתבתי, בלוג עם דלת פתוחה, שמזמין כניסה וישיבה וכוס קפה והקשבה הדדית.
לאט-לאט. בסוף גם אני אולי אבין מה אני מחפשת.

[דרכים_צדדיות*]

כמובן שמגישים פה גם תה צמחים.

ובהקשר של הגדרת הדף הזה, אם בכלל יש צורך בכזו, אני מניחה שהמשיכה להיות במקום אחד עם דומים לי, גדולה מתמיד.

כי עודני מופתעת בכל פעם מחדש מכך, שעד שסוף-סוף נוצרת תחילת-תחילתה של קרבה עם אמא חדשה, שילדיה במסגרות, מייד נוצר הזיגוג הזה אצלה בעיניים, כשאני מציינת, בעדינות ובדחילו, שילדתי איתי בבית. גם מבלי זה, יצירת קשרים חדשים אינה קלה לי. ומרגע שזה נאמר, לתחושתי, נפערת תהום.

והתהום הזו מצטרפת ל"תהום" הטבעונות-צמחונות שלנו, ו"תהום" הבלי-טלביזיה שלנו ועוד ועוד. ומפתיע אותי למצוא את עצמי בשוליים. עם כל כמה שאני שלמה ומאמינה בדרכנו, ההבנה של עד מה אנחנו, בבחירות שלנו ובעיקר בבחירות ההורות, ממקמים עצמנו בשולי-השוליים של החברה, של "הזרם הראשי", מחלחלת לאט ולא מפסיקה לטלטל אותי.

וכן, לאט לאט ובבטחה נרקמים קשרים יפים עם משפחות הדומות לנו, אבל הייתי רוצה לדעת שלא לנצח נפער בור בינינו לבין משפחות ואנשים בכלל מה"שורה". כנראה שיש לי עדיין איזה שהוא פלירט עם המיינסטרים, משהו לא פתור, עמוק בפנים, ואולי לא כל-כך עמוק. קצת מפחיד אותי, המקום הזה, השוליים.

לבן-זוגי נוח כאן מאוד, בצדי הכביש המהיר, יש לו הקצב והדרך שלו והוא הולך בה, לא פעם מלגלג על הדוהרים בדרך הראשית. אני לעיתים נתקפת בהלה מהדרכים הצדדיות ולא פעם ולא פעמיים שואלת את עצמי- לאן היא מובילה.

[דרכים_צדדיות*]

ולגדל כאן את הילדה שלי, בצדי הדרך. והבלבול הזה, שבלראות את הכביש הראשי הולך ומתרחק מאיתנו. אני לא בטוחה שאי-פעם הייתי לגמרי על הכביש הזה, אבל לא שערתי עד מה ארחק ממנו.
מאיפה החשש והצער הזה?
אני מניחה שלהורים שלי, שמהרבה בחינות עונים להגדרה "מלחי הארץ", יש יד מאוד משמעותית בכך. יש בי פן הישגי, תחרותי, מוחצן, שאפתן, כמעט קונפורמיסטי ואפילו- רחמנא לצלן- קרייריסטי.

לפעמים אני מרגישה מן יצור כילאיים, לא לגמרי כאן ולא לגמרי כאן.

מישהי שומעת? מרגישה רגשות דומים?

[עולם_חדש_מופלא*]

ברוכה הבאה
קוראת ומתעניינת (ואוהבת את הניק).

[דינה*]

קוראת אותך @}

[ר_ו_ת_ה*]

אוי, בטח שמזדהה
אפילו ברגע קשה אחד פתחתי פעם דף שנקרא האם תפסנו אזימוט לירח? או משהו כזה...

[הילהלה_לנד*]

קוראת אותך

[צפרדע_ית]

הבטיחו קפה, אז באתי...
תתחדשי לך.
אני חושבת שהדרך הצדדית מעניינת הרבה יותר מהדרך המובנת מאליה, וגם קוצים, חרולים ונחשים זה הרבה יותר מעניין מעשן המכוניות וריח האספלט של הכביש המהיר.
בהצלחה...
ץ

[הילהלה_לנד*]

רציתי להוסיף גם פרח וחיבוק,אבל הייתי באמצע הנקה כפולה.
אז קבלי- @}

[אמא_ללי*]

קוראת.
מזדהה עם תחושת הפלירט עם המיינסטרים למרות המרחק ממנו.....

[אמא_בבית*]

הי, גם אני כאן, מאוד אוהבת את הניק ורוצה לכתוב לך אימרה ידועה: "אם את לא משתלבת בעדר, תחליפי את העדר".
לאט לאט תגלי שאין עדר ובעצם אף אחד לא לגמרי משתלב.
אבל במפגשי חינוך ביתי יש הרבה צמחונים (והרבה אוכלי בשר), הרבה בלי טלוויזיה (והרבה עם) והרבה ילדים שגדלים בבית... אצלינו יש גם לא מעט ילדים שהיו בחינוך ביתי ועכשיו הולכים לבית ספר אבל ממשיכים לבוא לחלק מהמפגשים.
הדרך הזאת היא כל כך אישית שמהר מאוד מבינים שכל אדם מיוחד בעולם וכל משפחה מיוחדת.

[דרכים_צדדיות*]

מפתיע עד כמה נעים ומשמח לגלות שנכנסים וקוראים ומגיבים, זו תזכורת מצויינת לעשות את זה יותר- להגיב, להשאיר פרח. למילים יש הרבה כוח, וגם למחוות קטנות ועדינות של השתתפות. אני מקווה שבקצב שלו, הדף הזה יהיה פחות מונולוג ויותר שיחה.

כשהתחלתי לכתוב, לא היה לי מושג שמה שהכי לוחץ ומבקש מפלט, הוא דווקא "סוגיית" הצדדיות. והנה מתחדד לי שזהו לב לבו של העניין, ושיתר העניינים, הם כמו ירחים קטנים שסובבים סביבו. על כל פנים, כך אני חווה את פני הדברים, נכון לתקופה זו.

שאין עדר ובעצם אף אחד לא לגמרי משתלב

תודה על המשפט הזה, אמא בבית, הוא יפה ונכון וכמעט פיוטי בעיני. אני לא יכולה להמלט מהתחושה, שיש בו גם משהו עצוב. יכול להיות שכולנו, במידה זו או אחרת, כמהים לאיזה עדר דמיוני, שכלל אינו קיים? עם זאת, העדרו של העדר, הרי שהוא גם מרגיע ומאוד משחרר.

יש לנו זוג חברים, שדי רחוקים מלהיות "מיינסטרימיים" במובן המלא של המילה, אך אני מגלה שאנחנו מאוד נהנים למקם אותם תחת הכותרת הזו, ולעבד מולם כל מיני החלטות ונטיות שלנו. הבת שלהם, שנולדה בסמוך לשלנו, גדלה עם מטפלת ובמסגרות מגיל מאוד צעיר, ואנחנו "חוגגים" על זה בשיחות רוויות השוואות ותובנות כאלו ואחרות. זה לא עושה לי טוב. אני שואלת את עצמי, לעיתים קרובות, איזו מן חברות זו. אם להודות על האמת, הם החברים הכי קרובים שלנו. למרות שנדרתי לא להכנס לזה, אני מוצאת שאני מפתחת אתם שיחות דווקא בנושאי הורות, ומתפוצצת על כל המוקשים שאני בעצמי טמנתי. למה אני עושה את זה?

לאחרונה שמעתי את עצמי אומרת את המשפט הבא, בתארי באוזניהם את אנשי החינוך הביתי:
"הם אנשים מאוד קהילתיים". עכשיו מתבהר לי, שאת המשפט הזה השמעתי בעיקר באוזניי עצמי,
ואני תוהה למה היה לי חשוב להגיד לי את זה,
והאם כך אני באמת מרגישה.

[דרכים_צדדיות*]

מודדת, מתייגת, משווה, מחפשת עדרים זמינים... נאנחת.
הדרך עוד ארוכה.

[אמא_ללי*]

למה אני עושה את זה?

דווקא מאד טבעי בעיני הצורך הזה, לעבד החלטות וכיווני מחשבה "דרך" אנשים שהם גם קרובים אבל גם בוחרים בחירות אחרות לגמרי. וזה יכול לשרת המון דברים בדרך - את ההבנה שלנו, את הצורך להרגיש צודקים, שיקוף שעוזר למקם את הרגשות שלנו בנוגע לכל מיני דברים....

הסוג הזה של שיחות זכור לי מאד מהתקופה שבה היינו עסוקים בכל מיני שאלות על הדרך שלנו, ועל מידת ה"צדדיות" שלה. עם הזמן, ככל שהדרך נהייתה יותר ברורה ויציבה בתוכי (ובתוכינו כזוג וכמשפחה), הצורך בשיחות האלה פחת.

[דרכים_צדדיות*]

אני מחכה לתחושה הזו, שהדרך תהיה ברורה יותר ויציבה יותר בתוכי, תהיה אשר תהיה.
אני בטוחה שהדברים יראו וירגישו אחרת. כנראה שהשיתוף, גם אם אינו במקומו, אכן משרת לי
כל מיני צרכים, שבתקווה יתמעטו או יתרככו.

אבל כרגע אני חווה איזו בהלה, ברור לי שהיא מיותרת, אבל היא שם והיא חזקה ואני מתייסרת
מכך שאני מתייסרת- והאנרגייה שלי נשאבת לחיבוטים וחיטוטים מיותרים לגמרי.

אתמול שוחננו אל תוך הלילה על חינוך בבית, על הכיוון שלנו, הייתי כעוסה ומפוחדת,
זו הייתה שיחה קשה בשבילי וקמתי בבוקר מודאגת ולא נחמדה.
בן-הזוג שלי מאוד מאוד מלא עכשיו מהתגליות החדשות והמרגשות על דרך אפשרית אחרת
לגדל ילדים, ובכלל, לחיות, מדבר על זה, או סביב זה, הרבה ולא תמיד עם מי שכדאי וצריך לדבר על זה,
וגרוע מכל, מביא את זה איתו לעבודה, ששם, מתוקף תפקידו ואופי העבודה, כדאי מאוד, לדעתי,
לא לגעת בזה בכלל.

אך בשיחה אתמול הבנתי, עד כמה, למעשה, גם לי זה פולש לעבודה ולמרות שאני לא מדברת או פעולת מתוך זה
שם, אני רואה את הדברים בעבודה באור אחר, ביקורתי יותר. אני עובדת בין היתר עם ילדים ונוער,
במסגרות תחרותיות ותובעניות ופתאום יש כל-כך הרבה צרימות ואספקטים בעבודה שפשוט קשה לי איתם.

וואו. אני קצת מרגישה שאני עושה מהדברים יותר ממה שהם. מנפחת וגורמת לעצמי סבל.
ואני מצטערת שאני לא נחמדה וקשה ורבה עם בן-זוגי.
הוא טיפוס מפה עד להודעה חדשה, אבל הוא מקסים, מיוחד במינו. והוא אוהב כל-כך ושותף נדיר והוא שלי.

אני צריכה לצאת מסבך חיבוטי הנפש המיותרים האלה.

[דרכים_צדדיות*]

המושג הזה "להקשיב לקול הפנימי", הניגון שלו כל-כך יפה ומפתה.

בפועל, אני מוצאת שיש לי המון קולות פנימיים והמילים שהם לוחשיםמשתנות,
וכך גם הטונים, העוצמות, התוכן. לא בטוחה שיש שם בפנים איזה קול אחד ויחיד,
הקול "האמיתי", הקול "שלי", הקול ה"אחד". מרגישה שכל הקולות האלו הם שלי, באיזה שהוא אופן.
כרגע, תהליך זיכוך שבסופו יתאפשר לי לשמוע קול אחד ויחיד שהוא-הוא האחד, נראה לי בדיוני.

בימים אלו יש בי שני קולות דומיננטיים:
אחד שמכוון להישאר בעיר הגדולה, להעמיק העשייה בעבודה ולהמשיך להתפתח, לחשוב קדימה על השתלבות במסגרת לילדה, לא להרחיב את המשפחה.
השני רוצה לצאת מהעיר אל סביבה טבעית ושקטה, לקחת פסק זמן מהעבודה, להכנס להריון, ללדת, להיות בבית עם הילדים.

שניהם חזקים בי וכל פעם קול אחר משתלט.
כאילו יש בי שתי נשים.

[סקרנית*]

הגעתי אל הדף שלך ותהיתי, ממרחק של זמן- איפה את היום? סיימת בהתלבטות באיזה שביל ללכת- במה בחרת?

[או_רורה*]

כן, חבל שהדף לא התפתח, נשמע מעניין מאוד.