דף תמיכה להורים שעושים ברית

מוהלים שנוהגים לבצע את הפריעה בחדר צדדי, ואח"כ רק את החיתוך. נראה לי חשוב שהתינוק יהיה עם אמא בזמן הפריעה).

לא מדוייק.
המוהל מפריד את הערלה מהפין עצמו לפני הברית, על מנת שרק היא תחתך, ולא הפין.
הפריעה היא השלב האחרון.
אינני מבינה מה כל העליהום בפריעה, מוהל מיומן - וחשוב מאד לבחור אחד כזה - הוא יותר יעיל אפילו מרופא במקרים לא מעטים - עושה זאת תוך 2 שניות, ומיד אחר כך באה מציצה עם יין (המוהל מכניס לפיו מעט יין ונוגע עם פיו והיין בפין) זהו השלב שבו כל התינוקות (למעט מקרים חריגים) נרגעים
(נוכחתי בהרבה בריתות)

חבל לי לנפץ לך אשלייה; אבל אין קרישיות יתר ביום השמיני. זו שמועה שמעולם לא הוכחה מבחינה מדעית.

חבל שאתה כותב מבלי לבדוק!
ראה בספר "המהפך" של הרב זמיר כהן, שם הוא מביא מחקר רפואי מעמיק המוכיח ברורות על כך שיש קרישיות יתר דווקא ביום השמיני.
אמנם, זו לא הסיבה למילה, (כמו שאני לא יולדת ומניקה בגלל האוקסיטוצין שמשתחרר לי לדם בזמן הזה) אך זה מוכיח שאותו אחד שהחליט על המילה ביום השמיני, גם הכין את הגוף האנושי לעבור אותה בצורה הטובה ביותר.

_איזה חוסר רגישות. גם הבדיחות שלו ברקע ממש היו לא במקום. אני שואלת "איפה למרוח שמן?" והוא בבדיחותא מראה לי את האף ואומר "כאן".
מצחיק מאוד_

חבל מאד שכך היה.
מוהל רגיש ומיומן משנה את כל התמונה.
ב"ה ישנם הרבה כאלה - רק צריך למצוא אותם.

אני מחפשת כלים להתגבר על זה מראש. להבין שזה אפשרי, לסלוח לעצמי ולאיש, ולרצות שיהיה לי בן, ולא רק לקוות שזו בת כדי שזה לא יקרה.

מדוע צריך כל הזמן "לסלוח"? את הולכת לבצע פשע?
כמו שעמנואל כתב:
_גם אני מתרגש ונמצא שם, באירועים משפחתיים, יחד עם כל תינוק שעובר ברית.

הערות:

חלק מהבכי של הילד הוא בגלל מה שהוא חש מסביב. הייתי בכמה בריתות של חרדים עם 8 ו-10 ילדים והכל עובר חלק, שקט, בלי בכי של התינוק. גם שאר הילדים של המשפחה מסתכלים על הברית ותוך כדי כך על ההורים (האמא היולדת והאב) וכשרואים את התגובות השקטות והשלוות שלהם מפנימים את השקט ואת השלווה האלה לעצמם.
קשה להיות יהודי וזה הוא הסימן של הברית בין העם היהודי ובין הקב"ה. מעשה הברית הוא זכות גדולה ועוד רבות הזכויות הממתינות להיעשות על-ידינו ועל ידי הרך הנולד..

מזל טוב!_

תודה לך עמנואל על ההארה.
"כי עמנו - אל"!

איזה קטע יש משהו בדברייך חלוקית! הייתי צריכה למחוק איזה 7-8 פעמים את שם הארגון! D-: אבל זה מקום טפשי לפרסם בו ארגון כזה, לא?

מוהלים זריזים
האיבר קטן והפרדת העורלה דורשת ריכוז, מדובר בניתוח כירורגי ואין יתרון לזריזות.

נשים יקרות
אודה לכן על המלצה למוהל (אנחנו באיזור עמק חפר-מרכז) והעיקר שיהיה בן אדם חם נעים ורגיש! היחס זה הכי חשוב לי. כמובן שגם מקצועיות ומינימום חומרים כימיים
אני לפני לידה ורוצה להיערך עם זה.
תודה

בתגובה לצ'ילי,

לנו כבר עברו שנתיים.. גם אני נשואה ללא יהודי וחיה פה איתו. גם לנו היו ה מ ו ן שיחות על הנושא. מה שהפליא אותי היה שמי שהיו בעד הברית היו לא האחרים מאשר אבא שלי האטאיסט המוחלט ובעלי הגוי הגדול! אני עד היום עוד לא בטוחה שההחלטה למול הייתה נכונה. מה שכן ביום השואה הראשון אחרי הברית כאן (גרמניה), הייתה בי איזושהי תחושת גאווה על כך שבני ישן במיטתו בשלווה ובביטחון, נימול ויהודי, ללא פחד. פשוט בשלווה. זה לא משהו שאני ממש יכולה להסביר... אנחנו מצפים למספר 2 ואני ממש ממש לא יודעת אם אוכל להתגמש הפעם במידה ויהיה בן, אני מקווה שהפעם ארגיש חזקה ובטוחה מספיק על מנת להגיד לא מתאים לי! ואני לא רוצה!

שליחה על ידי תמרי* » 26 מאי 2011, 13:40

נירית, את יודעת שגם ללא ברית המילה הוא היה יהודי, נכון? כי אימו יהודיה.

בתור גבר אני חייב להדגיש בפני הנשים:
צאו מהסיפור החברתי, אנחנו לא משווים איברים . האיבר של כל אחד הוא פרטי אישי ושונה.
מנהג נוראי.
אישית אני לא רואה שום טעם באקט האלים הזה אלא אם כן ההורים דתיים .
אין לכך שום הצדקה אחרת פרט לדת.
חבל שאישתי לא מסיכמה איתי, נראה מה יהיה בסוף.
מה שחבל הוא שאני כל כך בטוח שאם בסופו של דבר תהיה ברית היא תצטער על כך מיד אחר וכך ולעולם.

הי פלוני

יכול רק לספר לך שאצלנו אני הייתי הבטוח-שלא-מלים, והצוויליכית לוקה בספקות לעיתים.
אני חושב שנוח לה להיות גם כאן וגם שם (לא למול, אבל לעשות קולות של כן-הייתי-מלה...).
כל זוג וסיפורו. מאחל לכם שתהיו שלמים (עם כל החלטה (-: )

צוויל

תודה צווליך.
משום מה נראה לי שנשים חוששות מנושא החברתי יותר מתוך תפיסה שהאיבר שלנו זה כל מה שמעניין אותנו ועל זה אנחנו מדברים כל היום.

ועל זה אנחנו מדברים כל היום.
נו ודאי. על מה כבר יש לנו לדבר? טופחים על החזה בקצב ופולטים "אאארררגגג! אררררגגג!!" .

לעיתים ניראה שזה כמו במונטי פייטון, בריאן כוכב עליון, בסצנה שלפני הצליבה, עם שני הפקידים שמעמידים פנים של חרש ומגמגם קשות, וכשהם לבד הם ממשיכים את השיחה הקולחת.

מעניין באמת, מה ההתפלגות בקרב ההורים - אבות ואמהות - מי בעד/נגד, מי "מוביל" את ההחלטה שלא לחתוך.

צוויל

חבל שאישתי לא מסיכמה איתי, נראה מה יהיה בסוף.
נראה לי שאם אתה סגור על זה, אתה תוכל להכריע. אתה הרי הגבר, היא לא יכולה לספר לך סיפורים על מה שיהיה, אתה חווית את החיים בארץ כגבר. יש היום כל כך הרבה ילדים שלמים, זה לא להאמין. רק סביבנו יש איזה עשרה. אי אפשר היום כבר להגיד משהו חברתי ובאמת להאמין בזה ב - 100%, המציאות כבר מראה את זה. ההצעה שלי - לא לקבל את זה אוטומטית שהיא קובעת. נכון הוא בבטן שלה, היא מניקה והכל - אבל בכל זאת יש לך פה חלק חשוב בעניין.

נראה לי שאם אתה סגור על זה, אתה תוכל להכריע. אתה הרי הגבר,
הלו, אני נשאתי ברחמי, עברתי גיהנום בלידה, אני גידלתי, אני מניקה, והוא יכריע בהחלטה כל-כך משמעותית ?
את רצינית ? או שזו פשוט ההשקפה שלך בעניין (נגד ברית מילה) - היית כותבת אותו דבר גם כשהמצב היה הפוך ?
ורק כדי לדייק, מאוד לא אהבתי לקרא באתר את מי שכתב שהגבר יכריע גם כשהתכוונו לטובת הברית
נא לא להוציא אותנו הנשים מהתמונה, אני מוכנה לשקול לתת לגברים מעמד שווה בגידול הילד, אבל אחרי מה שעברתי כדי להביא אותם לעולם אין מצב שהם יהיו קובעים בלעדיים.

הי הי, אבישג, לא מנשלים את האם !! D-:
גם מעבר להשקפה ההלכתית (עד כמה שאני מבין) שזה תפקידו של האב לדאוג למול את בנו.
אמא ל 2 חותמת:
נכון הוא בבטן שלה, היא מניקה והכל - אבל בכל זאת יש לך פה חלק חשוב בעניין.
לפי הבנתי, הכוונה היא שמתוך ש אתה סגור על זה , כלומר בטוח בהחלטה שלא למול לצד חוסר הבטחון בהחלטה של אשתו (לדבריו: תצטער על זה מיד אח"כ) ההחלטיות שלו תגבר.
ועוד נקודה שהיא מעלה, שלגבר נימול יש מה לומר בתור אחד שעבר את זה וחי עם זה - מכמה הבחינות: תפישה עצמית, מינית, חברתית.
יש פה קשר של אב-בן-אב (לעשות לבני מה שעשו לי) שאם האב מצר על שמלו אותו הוא במקום בעייתי מאד אם הוא מחליט למול את בנו. ויש פה פסיכולוגיות בערימות גדולות...

ואני חושב שמי שמוציא את הנשים מהתמונה זה דווקא הנוהג הדתי, לא במקרה זו אחריותו של האב למול. שדווקא את, האם, כמו שכתבת -
נשאתי ברחמי, עברתי גיהנום בלידה, אני גידלתי, אני מניקה, והוא יכריע בהחלטה כל-כך משמעותית ? ואת אמורה לקבל את המעשה הזה, להסכים לו ואיתו ויותר מזה - לשמוח בו?

צוויל

צוויל יקירי, ברית מילה אני מקיימת אך ורק כי זה ציווי אלוהי לא כי בעלי אמר
זה ברור ?

המ"מ, ברור המ"מ!

D-:

צוויל (לא מהמסתבכים על שטויות)

ההחלטה היא משותפת, אני שלם לחלוטין עם ההחלטה לא למול ואם זה היה תלוי רק בי אז זה מה שהייתי עושה.
אבל אנחנו זוג וחייבים להחליט יחד.
לי אין בעיה עם העובדה שמלו אותי, אבל היום אני לא רואה סיבה הגיונית לעשות זאת לבני. עם זאת אני חייב להודות שאין לי תשובה טובה לחשש של אישתי לגבי הצורה שבה בחורות יקבלו את זה כשיתבגר. אישית,מבחינתי זה לא טיעון חזק , אני לא חושש מזה אבל עדיין אין ל מקור מידע רציני שרלוונטי לנקודה הזאת כדי להפיג את חששות אישתי.
נחליט יחד מאוחר יותר .

נחליט מאוחר יותר.

מידע רציני שרלוונטי לנקודה הזאת כדי להפיג את חששות אישתי.
ובסוף הוא עשוי למצוא את אהבת חייו שכל מה שהיא מכירה זה פין שלם D-: . סה"כ, שני שליש מהגברים בעולמנו שלמים הם.
אבל כמובן, אם הוא יגדל פה בארץ ולא באירופה או באמריקה הלטינית וכו', כניראה שבנות זוגו תהיינה רגילות למראה האיבר הנימול.
ואז?
האם גברת כזאת או אחרת תתחלחל מהעורלה של השייגץ? אולי...
אני חושב, מה היתה דעתנו על גבר שמראה איבר מינה של אשה דוחה אותו - כל העסק עם הדגדגן שם, יאק! שבחברות נורמליות פשוט חותכים אותו וזהו.
P-:
בהצלחה עם ההחלטה, אני בטוח שבת זוגו העתידית של הילד תאהב אותו ולא את העורלה שלו או חסרונה (-:

צוויל

תודה צוויל, אני כבר משוכנע, עכשיו נראה מה עם האמא. זה סוף ההריון ואני לא רוצה להעמיס עליה יותר מידי . נמתין ונראה.

אני חיה את חיי עם גבר לא נימול, ובאמת שיכולה רק להמליץ... יותר נעים, יותר טבעי ומאוד יפה, סקסי ומושלם בעיני. גם אני נולדתי בישראל ועד שהתחילו הרפתקותי עם גויים (שובבה:) נגלו לעיני רק פינים חתוכים.
לחברתי היה חבר לא נימול במשך כמה חודשים (בישראל), מה שהכי שבר אותה ברגע הפרידה היה "איפה לעזאזל אני אמצא פה עוד פין כזה?!..."
מקווה שהצלחתי לעזור עם מעט מידע רציני ורלוונטי...
מקווה גם בשביל בנכם שתשאירו אותו שלם. בהצלחה ומזל טוב!

"איפה לעזאזל אני אמצא פה עוד פין כזה?!..."

ללא ספק, אהבה גדולה P-:
(-:

זה גם מה שאני אומר כשמרכיבים מיטת קומותיים של איקאה ומגלים שחסר איזה חלק מתכת קטנצ'יק.

אני מציע להעביר את הדיון האחרון מכאן אל דף שאינו דף תמיכה להורים שעושים ברית , אם יש גמד עריכה מתנדב...

צוויל

אהלן, צוויל קלטת מה התכוונתי. אבישג - גם את פחות או יותר קלטת, כתבתי את זה מתוך התמיכה בלהשאיר את הילדים עם כל החתיכות שהם נולדו איתן.
לא מדובר במשהו נגד נשים חלילה.

תודה פלונית על המידע!

_ההחלטה היא משותפת, אני שלם לחלוטין עם ההחלטה לא למול ואם זה היה תלוי רק בי אז זה מה שהייתי עושה.
אבל אנחנו זוג וחייבים להחליט יחד._
לי נראה שכשמדובר במילה, יש יתרון לצד הנחוש בדעתו שלא מסכים לחיתוך.
בין אם זה האב או האם - לי נראה שאם הם אלה שלא מוכנים לחתוך, ואומרים "ייהרג ובל יעבור", יש להם הרבה יותר סיכוי להצליח עם אולטימטום כזה, מאשר לאב / אם שרוצים לחתוך בכל מצב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
מלתי את בני לפני כמה ימים ואני מרגישה נורא. לא רציתי לעשות את זה, בעלי הסכים והודענו לכולם (שלא לקחו את זה טובמ וכמובן שכווולם היו חיבים להשמיע את דעתם, מה יהיה עם הילד חברתית, יצחקו עליו, ילדים הם רעים, הוא יתבייש בצבא, את לא יודעת איזה אופי יהיה לילד, אם הוא לא חזק כמוך? למה הוא צריך לסבול? אפילו רופאת הילדים אמרה לנו את הדברים הללו!) התחלנו לחשוב על זה כשכל פעם שטני חושבת על זה לחיו טני בוכה, בעלי כבר השתכנע ואמר שכדאי שנעשה, הסכמתי. קבענו עם רופא מוהל שבא מהג אלינו הביתה ועשינו את זה מהר בלי שאוכל לחשוב על זה עוד, כי אומרים שאם מחכים עם זה, זה נהיה הליך עוד יותר כואב. זהו. זה נגמר, הבולבול המושלם שהיה לו התחלף בבולבול קצר ונפוח ומצולק, אני בחיים לא אסלח לעצמי על זה. עבאי ארבעה ימים ואני בוכה כל רגע שהתינוקי לא לידי, לא מצליחה להתגבר על רגשות הרשמה והחרטה, שאי אפשר לתקן יותר, ולמה עשיתי את זה בכלל. עצה שלי, אם יש לכם ספקות, כל תעשו את זה הילד המושלם שלכם יחיה מצוין עם בולבול שלם, ואתם תחיו בשלום עם עצמכם

ברוכה הבאה למועדון ההורים הלא מושלמים

עזרי לבנך להחלים, העניקי לו אהבה וסלחי לעצמך על שגיאות העבר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה, אני מבינה מה שאתה אומר, לצערי אני לא יודעת אם אוכל לסלוח לעצמי, אני לא מפסיקה לחשוב על אותו היום, על כל דקה שהיתה לפני זה ואיך יכולתי להפסיק את הניתוח בכל אחד מהרגעים האלו, אני חיה את אותו יום על רגע מחדש. ומייחלת לנס שאוכל לשנות את מה שקרה. אני יודעת שאני לא רציונלית, אני חושבת שהעניין גרם לי לטראומה נפשית, מרגישה שאבדה לי השמחה שבאה עם התינוק , אבל אני מנסה להיות חזקה כשאני איתו.

אולי כדאי לך לקבל תמיכה רגשית, את נמצאת בתקופה רגישה, כמובן גם לבנך עדיף שתמצאי דרך לשמוח בו, על אף הפגיעה שחווה,
חשבי איך היית מעודדת אישה שמאשימה את עצמה בניתוח קיסרי, או בהנקה שלא צלחה ונכנסת למרה שחורה, לא חבל?

מציעה לפנות לתמיכה מחוץ לאינטרנט

בשלב ראשון אפשר להתקשר לער"ן 1201, העיקר לדבר עם מישהו שתפקידו להקשיב @}

שליחה על ידי אחת* » 15 יוני 2014, 20:29

קודם כל , את מאוד אמיצה להודות בטעות ולהתריע בפני אחרות.
כולנו טועים ומי שמסוגל ללמוד מטעויות יכול להתקדם ולהיות יותר קרוב להורה שהוא/היא רוצים להיות.
אני מקווה שתמצאי את הדרך לאהוב את האם שאת לילדך, את האם הטובה ביותר בשבילו, ושניכם ברי מזל על הדרך הקשה והיפה שלכם, שתהיה רוויה ברגעי קסם וברגעי קושי .

מזל טוב לכל המשפחה!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה לכם על המילים, קצת קשה לי לצאת בימים אלו לקבל עזרה, עם התינוק החדש. קיוויתי שתגידו לי שזה לא נורא, ושאוכל למצוא קצת נחמה... תודה על הניסיון

בלי לצאת, תטלפני לער"ן, דלית ב כתבה את הטלפון 1201. תחייגי, דברי עם איש מקצוע שיתמוך בך.

ולגבי הברית- זה לא נורא, ואם יהיה לך עוד ילד כבר תיהי בטוחה בעצמך יותר בהחלטה.

מה יעזור לתינוק שלך עכשיו? איך הוא היה רוצה שתרגישי?

שליחה על ידי אחת* » 16 יוני 2014, 09:19

לגבי הברית עצמה, הכל מחלים תוך זמן מה , הנפיחות תרד והכל יראה כמו כל פין נימול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברור שעדיף לתינוק שאהיה שמחה וחזקה, ולא אעביר לו את כל הורמוני הסטרס, הלוואי שיכולתי לשלוט בזה. כל דקה שהוא לא יונק אני חושבת רק על הברית הנוראית. אני בעצמי טבעונית, לפגוע ביצור תמים וחסר אונים נוגד את כל האמונות שלי. אני לא יודעת איך אצליח לסלוח לעצמי. מה שכן, אני קבעתי עם הפסיכולוגית שלי ואני מקווה שהיא תוכל לעזור לי קצת בכל פעם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם מאוד מפחדת שהניתוח לא יהיה מוצלח, והאיבר יהיה עקום או קצר עו כואב לו בעתיד.

יקרה נשמע שאת עוברת משהו גדול יותר, שמוצא ביטויו בעניין של הברית

את מתארת רגשות שמזכירים אבל, והם אופייניים למצב של דיכאון לאחר לידה (זה מעבר לסתם דכדוך רגיל).
האם את אוכלת? ישנה?
מצטרפת בחום להמלצה
להתקשר לער"ן 1201, העיקר לדבר עם מישהו שתפקידו להקשיב

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוכלת וישנה, וזה נכון, אני באבל, אולי בפוסט טראומה. כל הזמן חיה את היום ההוא ואת אלו שלפניו מחדש, כואבת כל רגע שיכלתי להפסיק את מהלך העינינים.
אני לא רוצה לדבר עם ער״ן, אני לא מסתדרת עם שיחות שבהן אין דו שיח, צריכה את ההתיחסות לעניין מהצד השני.
יכול להיות שגם התינוק בפוסט טראומה מהברית? לפעמים כשהוא בשלבי הירדמות הוא פתאום מתעורר בבכי, וקשה לו להירדם חזרה והוא נהיה עירני שוב ומוטרד. יכול להיות דבר כזה? כמה זמן תחנוקות סוחבים איתם השפעות של אירוע טראומטי?

שליחה על ידי יעל* » 18 יוני 2014, 08:54

את חייבת לתפוס את עצמך ולהתרומם.

א. את הנעשה אין להשיב
ב. עשית דבר מקובל בעם שלך, שכ80,000 תינוקות עוברים מידי שנה .
ג. ההתעסקות בעבר, עד כדי הגדרת "אבל" הם חמורים. את צריכה עזרה, וכנראה זה באמת לא קשור לברית
ד. התינוק שלך כבר התגבר על זה עכשיו גם את צריכה

למה כל-כך בקלות פוטרים את העניין בכנראה זה לא הברית??
די עם ההקטנה של האירוע הזה, לא רואה איך זה יכול לעזור למישהו.

מתחרטת, אני לא יודעת אם זה רלוונטי לך עכשיו או בכלל, אבל אולי את יכולה לעזור למשפחות אחרות להימנע מהסיוט שאת עוברת, אולי זה לא סתם שלתינוק שלך לא הצלחת לעזור בזמן אמת, ואולי כשקצת תוכלי יותר לנשום אפשר לחשוב יחד איך ומה את יכולה לעשות כדי שהסבל הזה יגמר.
אני מכירה המון נשים שמתחרטות ועצובות וכואבות את העניין וזה לא מובן מאליו להודות ברגשות האלו ובטח לא לדבר עליהם.
לדעתי התגובה שלך סבירה והגיונית ומתבקשת. זה לא אומר שטוב או כדאי שהיא תימשך עוד הרבה זמן, רק שאין סיבה לחשוב שצריך עוד משהו חוץ מלפצוע את התינוק שלך בניגוד לליבך ולרצונך כדי לעורר כזו תגובה.
לגבי התינוק, אני מנחשת שהוא מגיב למצב שלך כרגע, יותר מהכל...

ואיפה בעלך בסיפור?

דלית,
אני לא חושב שהכוונה היתה שאין קשר לברית,
אלא שקשה למתחרטת להתמודד עם מה שעובר עליה בעקבות הברית.
(ותתקני נא לי, מתחרטת, אם אני מבין לא נכון (-: )
ומסכים מאד עם
_אני מכירה המון נשים שמתחרטות ועצובות וכואבות את העניין וזה לא מובן מאליו להודות ברגשות האלו ובטח לא לדבר עליהם.
לדעתי התגובה שלך סבירה והגיונית ומתבקשת._

צוויל -

למתחרטת, נשמע שבאמת קשה לך. שולח חיזוקים...

יקרה נשמע שאת עוברת משהו גדול יותר, שמוצא ביטויו בעניין של הברית
ההתעסקות בעבר, עד כדי הגדרת "אבל" הם חמורים. את צריכה עזרה, וכנראה זה באמת לא קשור לברית

מה שמתחרטת משתפת כאן, זה ההתמודדות עם עניין הברית. אין צורך להקטין את העניין או לחשוב שזה "רק תירוץ" למשהו מעבר. זו דעתי.

מתחרטת, מה שלומך?

עברו כמה ימים, אני מנסה לא לחשוב על זה כדי לא לשקוע. אני חושבת שזה כן בגלל הברית, גם אימהות שבטוחות בעצמן שהן עושות את זה, בדיכאון מזה לתקופה ארוכה, כך לפחות הבנתי מחברות שעשו את זה לבנם.
האיבר של בני עדיין פצוע, מסתבר שבהפרדה של העורלה מהעטרה, העטרה השתפשפה ונפצעה גם היא, מה שמוסיף לנוראיות של הניתוח הדוחה הזה . אני ממש מקווה שהאיבר שלו לא ינזק כתוצאה מכך (יותר ממה שהוא ניזוק כבר).

שליחה על ידי אחת* » 20 יוני 2014, 13:28

בחברה שלנו נהוג להדחיק את כל הרגשות הקשים שעולים בעקבות פגיעה בתינוק ובהתקשרות אם-תינוק, למשל , להרבה אמהות יש קושי רגשי פיסי להפרד מן התינוק , להעביר אותו לישון בחדר אחר וכו, הרגשות הללו נחשבים כמשהו שצריך להתגבר עליו על פני להכנע לו. אני כמובן לא מסכימה.

אבל במקרה שלך, את הנעשה אין להשיב, מה שיכול לתמוך בתהליך ההחלמה שלך ושל בנך הוא, לדעתי, טיפול מיטבי. אם תלמדי לסלוח לעצמך , יהיה קל יותר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נסיונות ההדחקה לא עוזרים. היום רבתי עם בעלי, הוא כועס שאני לא נחמדה. שעה אחרי התפרקתי שוב, אני מרגישה שאני אמא רעה, שעשיתי את המעשה הנורא הזה לבני ופגעתי בו בצורה בלתי הפיכה כבר בהתחלה. היה לנו כל כך כיף לפני זה, ועכשיו לא רק שפגעתי בו פיזית, גם הוא קיבל אמא מתוסבכת ומפורקת כתוצאה מזה. איך אני אוכל לחנך אותו ולאהוב אותו אחרי זה? איך אפשר לחנך כשכתה אכול ביסורי מצפון? איך אפשר לאהוב כשאתה לא אוהב את עצמך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הייתי בפגישה אצל הפסיכולוגית, לדעתה עשיתי את ההחלטה הזאת למרות כל הלחץ, שזו היתה החלטה לגמרי שלי כדי להגן על הבן שלי מבעיות חברתיות ומהצורך להסביר את עצמו לחברה, כפי שאני תמיד הייתי שונה ווכל החיים עמדתי מול הזרם הייתי צריכה להיות חזקה מול האנשים בחיי, ובכלל.
אני אמרתי לה שזה נשמע אצילי, אבל אני לא חושבת שזה המקרה, פה פשוט נכנעתי ללחץ שהופעל עלי, ופעלתי מתוך פחד. פחד שכולם צודקים ואני טועה. איך כל החיים הייתי חזקה וברגע הכי חשוב נשברתי? על זה אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי. אני מרגישה מזויפת, שכל מה שהאמנתי בו לא שווה כלום.

מתחרטת יקרה,
אני לגמרי מזדהה איתך. אחרי שילדתי בבית, לא חיסנתי באף חיסון וכו' וכו' פתאום בנושא הזה של הברית, התקפלתי, ועוד בפני הטיעון המוזר של מניעת בעיות חברתיות. בסוף לבן שלנו יש בעיה אחרת, מולדת, בפין וגם כך הוא חריג (מקווה שרק עד גיל ההתבגרות).

זה היה שיעור חשוב, וקשה מאוד מאוד.

חברתי הטובה, שגם היא היתה מזדהה איתך לגמרי, בחרה כשנולד הבן השני פשוט לא לבצע את החיתוך. אז נכון שזה לא מתקן את העבר, אבל היא כן מבינה את מה שקרה, והצליחה גם לסלוח לעצמה וגם לא לחזור על המעשה, וגם להסביר לבן הבכור שלה שבעבר בחרה באופן אחד וכעת היא חושבת שיותר נכון לבחור אחרת. (היא לא מציגה זאת כסיפור של הפקרות של התינוק, וזה באמת לא היה כך, אלא של חוסר הבנה שלה בעבר).

ובאופן אישי, אני מרגישה שהקול הפנימי שלי, זה שנוזף ומאשים ומוקיע את מעשיי ואת אישיותי, לא מועיל לבן שלי וליחסינו ומנסה פחות להנכיח אותו. זה באמת קרה שטעות חמורה בשיקול הדעת שלי פגעה בילד שלי. אני לא יודעת אם ניתן להעריך את גודל הפגיעה. אבל בהחלט יש מקום בשבילי להתנצל בפניו, להודות שהייתי בוחרת אחרת היום, אך גם להסביר לו את הנסיבות, לגרום לאירוע הזה להיות מובן, בשבילי ובשבילו. ולבדוק כיצד ניתן להמשיך מכאן מבלי ליצור אצלי ואצלו את התחושה ש"הכל נהרס". (אני מתכוונת כמובן לשדר לו את המחשבות האלה בהתנהגותי, כי הוא כמובן עוד לא בשל לשיחת עומק התינוקי...)
תרגישי טוב!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה, כל מה שאתם כותבים נכוי, חבל שזה לא יכול לשנות כלום, הנזק נעשה, אני לא יכולה לשכוח או לסלוח, זה כל הזמן מולי. אני פשוט מטומטמת וחלשה, ולא אסלח לעצמי על זה, ולכל המשפחה עם הדעות והפחד שהם זרעו, גם לא אסלח. אני אוהבת את התינוק שלי, אני מחייכת אליו ומספקת לו את צרכיו, אבל יום יבוא והוא יבין מה עשיתי לו, כשהייתי בדעה צלולה ועם ידיעה של כל החסרונות והסיכונים, נכנעתי ללחצים ולהפחדות של אנשים בורים וחלשים. הוא גם לא יסלח לי.
תודה על כל המילים שלכם, חשבתי שזה יעזור לי איכשהו, אבל הן נופלות לריק.

שליחה על ידי אחת* » 24 יוני 2014, 14:38

אני אוהבת את התינוק שלי, אני מחייכת אליו ומספקת לו את צרכיו

הוא גם לא יסלח לי
יסלח, יסלח.
אני כבר סלחתי להורים שלי על דברים לא פחות גרועים.
ולמה? כי אני יודעת שהם עשו את מה שהיו יכולים לעשות אז, בהינתן כל מה שהם ידעו, ובעיקר כל מה שהם לא ידעו, וכל מה שהגורמים המוסמכים (שהיו אמורים לדעת יותר טוב) לא טרחו לספר להם.
וכי בין האירועים הטראומטיים הבודדים האלה, הם היו ההורים שלי, יום יום ושעה שעה, ונתנו לי המון ביומיום הזה, מספיק בשביל לאפשר לי להתגבר ולהחלים מהטעויות החמורות-אך-הנדירות שלהם.

את אוהבת את התינוק שלך, את מחייכת אליו, מחבקת אותו, ומספקת לו את צרכיו, וזה המון
תכל'ס, זה מה שיאפשר לו להחלים ולהתגבר ולהתעלות על הטעות האחת הזאת.

ועוד משהו: האופן שבו את מתעקשת לא לסלוח לעצמך, זה מין מנגנון כזה של ענישה עצמית, שקל להתפתות ולחשוב שזה מה שאת צריכה לעשות, כי זה מגיע לך.
וזו שטות גמורה. המנגנון הזה רק מפריע לך לעשות את מה שבאמת עוזר, את מה שבאמת מביא תועלת ומביא לשינוי ולהחלמה - לתת אהבה לבן שלך.

ואם את חייבת להגיד לעצמך משהו, במקום ה"מטומטמת" ושאר מחמאות לבביות, תגידי: "הוחלשתי. הופעלו עלי לחצים שלא הצלחתי לעמוד בהם. בפעם הבאה אהיה חזקה ואדע מה לעשות".
כי זה נכון.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צודקת. ברגעים שפויים אני ממש מבינה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה... אני חרדה מהיום שהוא יבין מה עשיתי לו. גם חרדה לעתיד אם יהיה עוד תינוק זכר שבטוח לא אעשה לו, ומהשאלות שהשונות בינהם תעלה.

ההורות רצופה דילמות, טעויות ושינויים. אם חשבת שההורות שלך תהיה חפה מבעיות את מתפקחת עכשיו , וזה טוב!
כדאי שתמצאי דרך להתמודד עם שגיאות העבר בצורה שתקדם אותך למקומות טובים יותר, במקום לטבוע ברגשי אשם ובהלקאה עצמית.
כדאי שתשתדלי היום לעשות את הטוב ביותר שאת יכולה. התינוק שלך זקוק לך, וגם לסליחה שלך.

פלוני יקרה, אנא קראי במעלה הדף, גברים מספרים על הקושי שלהם עם איבר המין הנימול. את מוזמנת גם לבקר בפורום בתפוז מוותרים על ברית מילה ולשמוע עדויות רבות מגברים שמתקשים לסלוח להוריהם על ביצוע השינוי הדרסטי הזה באיבר המין שלהם.
אני גם בטוחה שתוכלי למצוא נשים ששמחות שמלו אותן...
האם בנך מודע לשינוי התפקוד והמראה שנגרם לו? האם הוא מודע לכך שלשלמים רבים מספור אין כל קשיים חברתיים? (לפעמים להיפך, מקנאים בהם!)
האם הוא מודע לכך שיש עשרות אלפים שלא בוצע בהם השינוי הזה? האם הוא מכיר נימולים שסובלים מתופעות לוואי קשות ועצובות?
לא משנה בעצם, כי את הנעשה אין להשיב...

שליחה על ידי יעל* » 10 יולי 2014, 14:22

זה דף תמיכה למי שמלה את בנה!

רובכם הכל רק לא תומכים.

מותר למול, מותר למול ולהתחרט-
אבל אסור לדכא מי שמבקשת תמיכה.

יעל, להגיד שיש כאן מחרחר מדון (לא האם שמתחרטת על מילה כמובן) זה לא לא לתמוך, אלא להבהיר שלכתיבה הספציפית הזו לא כדאי להשיב, כי המטרה שלה היא לעורר סתם קשקושים לא ראויים.
האם המתחרטת לעומת זאת ראויה לכל תמיכה אפשרית.
מתחרטת, מי כמוני מבינה ללבך.
כשבכורי היה בבטן הבטחתי לו שלא אאפשר לאף אחד לפגוע בו, ושלא ימולו אותו.
אחרי הלידה היתה התנגדות נחרצת מבית, ועם כל קשיי ההתחלה, בעיות ההנקה האיומות, וחוסר התמיכה הגורף, פשוט הציבו לי עובדה ולא ידעתי שמבחינה חוקית לא יכולים לחייב אותי לערוך ברית אם אני מסרבת ובן זוגי מתעקש.
הברית נערכה אצל מוהל פרופסור כירורג מהמנוסים בארץ, מאלה שמתקנים כשלונות של מוהלים אחרים.
ואחר כך ביליתי עם היקר לי מכל יומיים בטיפול נמרץ.
הכעס שחשתי כלפי כל הסובבים שלא תמכו בנוסף לכעס על עצמי שלא עמדתי והגנתי עליו בגופי מפני הזוועה הזו ליווה אותי הרבה זמן. עד היום לפעמים נחמץ לי הלב על מה שאפשרתי שיקרה.
את לא לבד בתחושות האלה. אבל אין בהן טעם. מה שנעשה, נעשה. ויכול להיות שבנך יודה לך על כך יום אחד. יכול להיות שיכעס עליך. יכול להיות שלא ישנה לו. כמו על כל דבר שתבחרי בו עבורו.
אני כמוסיקאית כעסתי שנים על הוריי שלא הכריחו אותי להתאמן. מוסיקאים שכן הכריחו אותם , כועסים על כך שהכריחו אותם. אין דרך לצאת מזה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לעשות כמיטב יכולתנו. רחוקים משלמות. יש דברים שבהם אולי לא כל כך רחוקים, אולי אפילו קרובים לאידאל של עצמנו. ויש דברים שבהם שהמרחק הכה רב ממה שהיינו רוצים להיות או מכפי שרצינו לנהוג עלול לרפות את ידינו גם בתחומים הטובים יותר.
השלימי עם מה שנעשה. את מתחילה חיים חדשים כאמא, וזו אחת המתנות הנפלאות בחיים. זו לא פעם ראשונה בה תחושי אכזבה מבחירתך, אבל ההקשבה לעצמך יכולה להתחדד בעקבות כך. וזו מתנה גדולה.
אני למדתי שאף אחד לא יודע טוב ממני מה נכון עבור ילדי ועבור האימהות שלי. חבל שזו הדרך בה הייתי צריכה ללמוד, אבל זו היתה כזו דחיפה אדיר ללכת בדרך בה אני מאמינה בלי לתת לקולות הצדדיים להשפיע על תחושות הבטן והלב שלי.
שולחת לך חיבוק חזק. בעצם, חמישים.

אגב, לבכורי הנפלא והנימול יש אח נפלא, סוער, ושלם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי רונה, תודה על העידוד, אבל לצערי קשה לי להתנחם בהיבטים הרפואיים החיוביים של ברית המילה כי הם ממש לא משכנעים ונשמעים הזויים ולא ממש מועילים. כשהחלטי לא לעשות לקטן ברית מילה התמלאתי בתחושה של התאוממות רוח ושעול גדול ירד מכתפיי, כל כך שמחתי שבעלי גם בקטע ותומך. זמן קצר אחר כך הוא התמלא ספקות שהאכילה אותו הסביבה (אמא שלו) והתחיל גם להפחיד אותי שאולי הילד יהיה עם אישיות חלשה יותר ממה שאני מצפה ולא יתמודד טוב עם להיות שונה, ומה אם יהיה עם בחורה והיא לא תרצה אותו בגלל שהוא שלם? בקיצור הצליח להפחיד גם אותי. מהר מאוד חזרנו לדבר על הברית שוב עד שבסוף ברגע אחד חטוף החלטנו שכן וזה קרה מאוד מהר כדי להפסיק עם הספקות. חשבתי ששם זה ייגמר ואפסיק לפחד כי החלטתי וזהו, אבל זה לא נגמר שם ומאז אני כל יום כועסת ומדוכאת מההחלטה הפזיזה והמפוחדת שבה פגעתי בבני והחלטתי בשבילו דבר על כך משמעותי ששייך רק לו. אני מנסה לסלוח לעצמי אבל זה קשה, אני בן אדם מאוד ביקורתי ומודע לעצמו.
טדליק, תודה על סיפור ההזדהות, מרגישה גם כמוך שלמדתי בדרך הקשה להאמין וחסמוך על האינטואיציה שלי בגידול בני. איך את מתמודדת עם שני הילדים עם בולבול שונה, מה את אומרת להם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טדליק, הרגשות שלך אחרי הברית, הכעס על כולם ועל עצמך, דומה למצב. שבו אני נמצאת עכשיו, אני ממש לא רוצה לראות את המשפחה הלא תומכת. אני יודעת שזה לא אשמתם שהם חושבים שונה ממני אבל טני כועסת שהיו צריכים להפחיד וללחוץ עלי לפעול ע״פ הדרך שלהם. איך התגברת על זה? אני ממש לא רוצה לתת לסבתות לעזור ולהיות כאן איתי ולעזור אחרי הלידה וזה גורם גם לחיכוכים ביני לבין בעלי, שהוא מאוווד קשור לאימו.
האם הצלחת להתגבר על זה?

הצלחתי. הכעס אצלי היה יותר על אמי מאשר על חמותי. היא לחצה הרבה יותר. ועשיתי הפרדה בין הסבתות והאמהות המסורות שהן לבין הלחץ שהפעילו עלי. אמא שלי היתה זו ש"בילתה" איתי בטיפול נמרץ כשהילד דימם דימום מאסיבי. היא זו שהיתה לצידו כשהרופאים טיפלו בו בעוד אני על סף עילפון מפחד וכעס ואשמה שמילאו כל תא בגופי.
דווקא הטראומה הזו נתנה לי כח לעמוד אחר כך מולה ומול כולם בהחלטות הוריות שלקחתי, בלי לחשוש יותר. עם ידיעה ובטחון. אז גם הבנתי עד כמה ההורות שלי תהיה שונה משלה. (עד אז חשבתי שהיא היתה אמא אידאלית...

). המקרה המזעזע הזה נתן לי כל כך הרבה כאמא, ובזמן קצר יחסית, כך שלא הייתי זקוקה לכעס ברמה מאסיבית לזמן ארוך. לא שהוא לא היה קיים, אלא פחות מכפי שיכול היה. עדיין לא לגמרי נגמר השיעור שלי על לקיחת אחריות מוחלטת, אבל הוא קטן משמעותית.

ולגבי השונות בין הילדים.... הממממ... אותי זה משעשע עד מאד. השונות ביניהם היא כל כל בולטת הרבה לפני איבר המין. הצעיר השלם פשוט גובל בגניבה פושעת של תשומת לב מכל מי שרואה אותו. הוא ילד שמש כתום אש להבה כולו, כך ששלמותו או נימולותו ממש נדחקים הצידה.
ובפעם הבודדת שהם שאלו אותי למה אצלו זה כזה ואצל השני אחר הסברתי שיש אנשים עם שיער מתולתל (כולנו) וכאלה עם חלק, כאלה בלונדינים וכאלה שטנים או כתומי שיער, או שחורי שיער (יש אצלנו מהכל). שום דבר לא נראה זהה מאחד לשני וכך גם לא איבר המין.
אני מניחה שכשיגדלו ויבינו את משמעות המילה תצוצנה שאלות נוספות ואז לא אסתיר מהם את מה שהיה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טדליק, קראתי את סיפור הברית שלך, ממש סיפור קשה, ומדהים האופן שבו התעוררת להציל את התינוקי. כל הכבוד על הדרך שהצלחת להמשיך ללכת בה אחרי הטראומה הזאת, חיזקת אותי . חבל שלא הכרתי את הסיפור לפני חודש, אולי זה היה משנה את פני הדברים היום ולא היתה מתרחשת הברית...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוי, כתבתי את התגובה האחרונה לפני ששמתי לב שענית לי...
כנראה שיותר קל לסלוח לאמא שקרובה אלייך, ולבן זוג, אין ברירה, חייבים לסלוח (...)

אני לא לגמרי בטוחה. במקרה שלי, הרבה יותר קל לי לכעוס על אמא שלי לפעמים, כשעם חמותי (האהובה עד מאד) אני נזהרת יותר.

אולי אני משליכה את הכעס שיש בי על בעלי גם עליה, במיוחד כי מרגיש לי שהיא זו ששיכנעה אותו.
חוצמזה שיומיים אחרי הברית היא באה לבקר וממש לא היה לי מצברוח (בלשון המעטה)ולא קיבלתי אותה בברכה, אלא נשארתי עם התינוקי בחדר במיטה, יצאתי כדי שתעיף בו מבט (הוא ישן וגם אני). אז מסתבר שזה נורא העליב אותה והיא הטילה סנקציות ואמרה לבעלי שהיא לא באה יותר... מה שגרם לי ולבעלי לעוד מתח ביחסים וריבים מיותרים. ניסיתי להסביר לה שזה היה הורמונים, ברית ועייפות, היא לא קיבלה את זה. אז אני כבר לא נזהרת איתה, היא פשוט חצופה בעיני שהיא נכנסת ותוקעת את עצמה בתוך מצב כל כך רגיש בלי התחשבות , אולי בכוונה. לא ממש קשור לדף הזה, הא??? יש דף של חמות קשות?

יש דף של חמות קשות?
יש את חמותי ואני.

נשמע מבאס נורא.

מתחרטת שלום. אני הרגשתי בדיוק בדיוק את כל מה שאת מתארת.
היום בפרספקטיבה של שנים הדבר שאני הכי מצטערת עליו זה ששקעתי שוב ושוב לתוך אותו אירוע ולא נהנתי מהגידול של הילד.
אני יודעת מהמקום הזה שזה לא ממש יעזור לך כי את כבר יותר מידי שקועה - אבל אני באמת חושבת שזה ממש לא משנה עוד מילימטר או פחות בפין. זה הכל לא חשוב. חשוב שיגדל להיות בטוח ומאושר בעצמו. וחשוב שאת תהני ממנו כרגע ולא תצללי עוד ועוד לאירוע הטראומטי הזה. הגוף שלנו משתנה כל הזמן וזה באמת חסר חשיבות הברית. גם לו.

אגב גם חמתי הגיבה באותו אופן והתלוננה בפני בעלי שלא אירחתי אותה ואיימה שלא תבוא יותר. נו שויין.

תודה אלמונית, אני יודעת למה את מתכוונת. אני באמת שקועה בזה, ובמודע אני יודעת שאני פחות נהנית מגידול העולל, וזה מוסיף לכאב ולאכזבה, אני משתדלת לקחת את עצמי בידיים רוב הזמן, כי אני באמת מאוהבת בקטנצ׳יק, אבל סה לא אותו דבר עם הכאב שברקע. הכאב מתחיל להתקהות, אבל לצערי עדיין שם, יחד עם המחשבות ושחזור של כל רגע שהיה בימים שלפני ושל הרגעים שהובילו לברית.
גם כל הכעס על הסביבה די ניפץ לי את האשלייה שיהיה לי כיף לקבל עזרה מהאימהות שלי ושלו, ושהכל יהיה וורוד ומלא באהבה סביבו

מזל שבשלב הזה הוא לא ממש צריך עוד אנשים חוץ מההורים שלו.

מתחרטת. אני מרגישה שאני מדברת עם עצמי...

במשך שנים שיחזרתי כל שניה של לפני ותוך כדי ולא האמנתי שזה מה שקה ואיך לא עצרתי...
בלי קשר את האכזבה ואת הכעס על ההורים האגואיסטיים של בעלי לא הצלחתי לשחרר. ומדובר בנכדה ראשונה שהם חיכו לה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי לכולם, קודם כל אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה שהבעתם ושטרחתם לנסות להרגיע אותי.
מעניין שלמרות שאני כבר לא מרשה לעצמי לבכות על הנושא יותר, אני מוצאת את עצמי מסלקת מחשבות על זה כל הזמן, כל החיים מתחלקים לי עכשיו ללפני הברית ואחרי הברית, מה שלבשתי בבית החולים מזכיר לי שאז עוד הייתי בשליטה ויכולתי למנוע את זה, התמונה הזאת שלו היא לפני הברית.. כל מה שלפני מכאיב לי ודוקר אותי בלב. נהייתה לי סוג של אובססיה לדבר. אני מסתכלת על האיבר שלו כשאני מחתלת אותו ומנסה לאהוב אותו כדי שהילד לא ישים לב אצלי שאני ממש לא חושבת שזה צריך להראות ככה. בכלל, אני מסתכלת על גברים וחושבת אם הם נימולים או לא, ומפחדת לדעת אם יש ילדים לא נימולים שאני מכירה כי זה יכאיב לי ויפתח את הפצע שוב. מה אני אעשה עם זה? אני כל הזמן חושבת על זה ואין לי שליטה. גם איבר נימול נראה לי כבר ממש דבר מוזר ולא טבעי. משהו שאני מפחדת שיפריע לי בהמשך עם בן זוגי. כל הזמן אנשים מסביבי חושבים שאני הזויה, אז אני כבר לא מרשה לעצמי לדבר על זה עם טף אחד, גם לא עם הבי זוג, שממש נמאס לו ממני ויום אחד אמר לי שאני צריכה לקחת אחריות על זה כי זה אשמתי ואני עשיתי את זה לבד. אני כואבת בפנים אבל לא יכולה להביע את זה יותר.
אפילו התחלתי לחטוא בלעשן סיגריה לפני השינה, למרות שאני מניקה...
אני רוצה לתקן את העוול שעשיתי אבל אין לי איך. כשאני כותבת את כל זה אני מבינה כמה עצוב לי)-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מתנצלת ואני יודעת שיש דברים חשובים יותר שקורים עכשיו וכואבים יותר, אבל כמו שאמרתי, אני לא יגולה להפסיק לחשוב על זה

לכי לטיפול פסיכולוגי. את הורסת לך ולמשפחה שלך את החיים סתם. ואני יודעת שזה לא בכוונה פשוט אין לך שליטה על זה. גם אני שם. ורק כשאני קוראת את זה מהצד אני מבינה את הנזק שבמצב הזה. לא בברית.

מתחרטת יקרה, אני כל כך מבינה ללבך. זה נראה כמו דכאון אחרי לידה שמתנקז לעניין הברית. הברית נעשתה, וכעת אין דרך להשיב את הגלגל, ואין טעם לחשוב על זה. בסך הכל עברה בשלום יחסי. מה שנחוץ כרגע זה לחזק אותך, ולקבל את כל התמיכה הדרושה.
לא נשמע שהתמיכה הנכונה עבורך נמצאת בסביבתך, הן בשל חוסר הבנה של הסביבה את אשר את עוברת, ובעיקר בשל כעסך וחוסר יכולתך להיעזר בהם בנסיבות אלה.
אני זוכרת מעצמי כיצד הרגשתי בודדה כל כך אחרי הלידה, למרות תמיכה משפחתית, וכיצד אף אחד לא באמת מבין מה עובר עלי.
אנא פני לייעוץ חיצוני מקצועי, על מנת שלא תשקעי בכך יותר.מככל ששוקעים קשה יותר לצאת.
ואם את מתקשה לצאת, יש מטפלים נהדרים שעוזרים גם טלפונית.
כאן באתר הזה עולים לי שמות של 3 מטפלות שיכולות להיות מצויינות עבורך ואני בטוחה שיש נוספים. חני בונה, אמא ללי, אורנה שפרון.
מאחלת לך התחזקות ושמחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא נראה לי שאני בדיכאון, אני מטפלת בתינוק, אין לי סלידה ממנו, אני אוכלת מסודר... אין לי את רוב התסמינים של דיכאון לאחר לידה. אני כן מזועזעת מעצמי ובהלם ממה שעשיתי לתינןק היקר שלי, לכן זה רודף אותי. קשה לי להתנחם בכך שלרוב הזכרים עשו מילה, גם קשה לי להאמין לזה, זה פשוט כבר נראה לי כמו מנהג הזוי ולא מאמינה שאנשים ברי דעת ונאורים עושים דברים כאלו לילדים שלהם, וחיים עם זה עוד בשלום ובשלווה.
בנוסף, אני עצובה כי אין לי איך לשנות את הדבר שנעשה כבר, אין לי למי להתנצל או לקבל סליחה ממנו, ואני גם לא בטוחה שאני ארצה לדבר על זה עם הילד כשיגדל, שמא יחשוב שהוא לא בסדר. עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חייבת ללמוד לאהוב את המה שמו שלו ככה, כדי שלא יקבל ממני מסר תת מודע כלשהו שהוא לא תקין.
אז לסיכום, אני לא בדיכאון,
אני בחוסר אונים ובזעזוע מעצמי, ממש רדופה מהדבר הזה, בעיקר מרגישה שעשיתי דבר נורא ואין לי כיצד לתקן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתחרטת יקרה,
ראשית כל, חיבוק גדול. אשמה וחרטה הן ה"לופים" שהכי קשים לי בהורות- קשה לצאת, וככל שנשארים הנזק מחמיר והיציאה מהם מתרחקת.
סיפור אישי, אולי אפילו מעודד בטווח הבינוני-רחוק: כשאני מלתי את בני עשיתי זאת לאחר הרבה חשיבה, בהחלטה משותפת עם בן זוגי, בדעה צלולה וכו'... למרות זאת, אם יוולד לי בן נוסף, אני לא חושבת שאבחר למול אותו.
הדבר שרדף אותי בעניין הברית לא היה המילה עצמה, אלא העובדה שלא יכולתי להביא את עצמי להיות איתו, לידו, שלו- ברגע הזה. תכננתי להיות לידו, לומר לו שאמא כאן והכל בסדר, לחבק. לא יכולתי.
גיליתי את זה רק באותו הרגע, כשהחיתוך נמצא שניות לפנינו...
פשוט ברחתי, לא יכולתי לראות את זה. הייתי בשוק, ולא יכולתי להגיד "בטלו את האולם! לכו הביתה! אין ברית, אמא השתפנה".
המון זמן התקשיתי לסלוח לעצמי על ה"הפקרה" הזו שלו ברגע האמת, על זה שלא הייתי איתו, לא חיבקתי אותו, השארתי אותו בידי האיש הגדול והרשע שחותך ומכאיב, לבד! איזו מין אמא אני?! ורק בגלל שקשה לי לראות?! איך לא עצרתי אותו?! איך לא חטפתי את הסכין מידיו? איך לא הרגתי את המוהל?! ואת בטח יכולה להמשיך לבד את כיוון המחשבה, עד הפסים הקשים מאוד שזה מגיע אליהם גם אצלך.
חודש אחרי זה התחלתי טיפול. הייתי מוצפת בחרדה- שאני אמא חסרת אונים, מסורסת, שלא תצליח להגן על הבן שלה לעולם, שהוא יגדל בתחושה שאין על מי לסמוך, שהוא יהיה קורבן נוח לכל מי שירצה לפגוע בו...
אנחנו כבר שנתיים אחרי, והחדשות הטובות הן שכמעט סלחתי לי. לא הייתי חוזרת על זה, אבל כמעט סלחתי.
החדשות היותר טובות הן שהעזתי לפגוש את עצמי, ולהבין שזה שלי- אני זו שמרגישה לא מוגנת, כנועה, קורבן נוח, פגיעה, מתקשה לסמוך. זה לא שלו.
עכשיו זה נשמע לי ברור מאליו, אבל בגוף ראשון זה לוקח המון זמן לראות את מה שברור מאליו. אני מודה (כן, מודה!) על המשבר הזה, שכבר בתחילת חייו של הקטנטן שלי הפגיש אותי עם החלקים בי שכל כך מפריעים לי, שכל כך צעקו לתיקון, ולא עשיתי את השיפוצים עד בואו. מי כמו הבן שלי ראוי ששינויים כאלו יערכו בשבילו?
יצא שהשתפכתי פה. הנקודה היא, ואני יודעת שזו קלישאה, שיש לך הזדמנות. סיפרת על עצמך שתמיד היית חזקה, עומדת על דעתך, איתנה. כנראה שבכל זאת יש בך עוד חלקים, כאלו שיוצאים למשל במצבים של לחץ, חוסר אונים, תשישות אחרי לידה- השד יודע מה... מה שבטוח- אלו חלקים שצצים כדי לקרוא לך לטפל בהם, בשבילו, עכשיו. אל תתני להם ללוות אותך להמשך האמהות כפי שהם. הכירי בהם, דעי לקבל אותם וגם להיזהר מהם בעת הצורך. הוא ראוי לתיקון הזה, ואולי היה צורך לזמן טלטלה רצינית כזו כבר בתחילת הדרך כדי להעביר אותך את השינויים האלה. קבלי עזרה, בבקשה!!

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חייבת ללמוד לאהוב את המה שמו שלו ככה, כדי שלא יקבל ממני מסר תת מודע כלשהו שהוא לא תקין.

היה לי כואב מאוד לקרוא את זה... אי אפשר לעבוד עליהם, הפרחחים האלו, הם יודעים הכל. רק כשתשחררי באמת את עול האשמה שלך מעל המה שמו שלו, הוא יוכל לקבל את המסר שהוא אהוב ונהדר כמו שהוא.
הלוואי שנפגש פה שוב בקרוב, וכבר תהיי פחות מתחרטת.
הרבה אהבה, דרך צלחה

היי מתחרטת.
אני חמש שנים אחרי ועדיין במצבך. אוהבת את הילד, מתפקדת אבל במישור השני משחזרת על שניה מלפני, תוך כדי ומה יכולתי לעשות. העולם מתחלק לאנשים 'פגועים ' ו'שלמים'.
כשתמצאי מטפל מתאים אשמח לשמוע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי שירלי... עצוב לי לשמוע שהזמן לא ״עשה את שלו״, וההתמודדות האובססיבית הזו ממשיכה... אני מקווה שאוכל להתגבר על זה ולמצוא עזרה. אעדכן כאן אם זה יקרה

אשמח מאוד שתעדכני. זה יעזור לי. הזמן קצת עשה את שלו- אני מסוגלת לעיתים לדבר על עוד נושאים

. אני כבר לא בוכה כל פעם שאני מדברת ל זה. הסביבה שלי ממש לא רוצה לשמוע את זה בפעם הטריליון.

פלונית, תודה רבה על התמיכה

פלונית, תודה שסיפרת לי את הסיפור שלך, טדליק, אני אנסה לקבל עזרה, למרות שאני חושבת שמגיע לי לסבול (כמו שכתבו לי נכון בהודעה קודמת, זה מנגנון שנאה עצמית מפותח, שלא עוזר במצבי). אני אנסה בשביל התינוק בינתיים, כי אני במצב אחר, ואם לא היה תינוק והייתי מלאת שנאה כמו שאני עכשיו, הייתי מזמן פונה להרס עצמי של אלכוהול וסמים קלים

בכל אופן, אני מקווה שאוכל להתגבר על זה ולהיות יותר שלמה בשביל הקטנצ׳יק.
מזל שיש את הדף הזה, אני מקווה שיהיה לכם סבלנות אלי באפיזודה הבאה בה אצטרך לשפוך תחושות לדף.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חוזרת מדי כמה ימים לדף לקרוא מה שכתבתן לי וכל פעם מוצאת אותו מאוד מנחם, ונותן לי תקווה ומחזק אותי להיות אמא אחראית יותר, תודה, אתן נשים חכמות ומקסימות

מה שלומך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי שירלי, תודה על ההתעניינות.. אני עדיין באבל, לא מצליחה ולא רוצה לשחרר. אני מרגישה נורא, שאני אמא נוראית, גם בגלל שמלתי אותו ובכך פגעתי בגופו באופן קשה שלא ניתן לתיקון, גם בגלל שאני הפכתי לאדם עצוב, מריר ומלא שנאה, אני ממש שונאת את כולם שלא תמכו ברצוני, שאמרו דברים קשים ומפחידים כשהודעתי שאני לא מלה אותו, שונאת את עצמי יותר מהכל על שלא עמדתי חזקה עם האינטואיציה שלי והרצון לגונן על בני, שונאת את בעלי שרצה לעשות את הברית ושבלי תמיכתו לא רציתי לעמוד מאחורי ההחלטה הזאת לבד ולהתמודד עם השלכותיה לבד בעתיד. נכון שהוא אמר לי בסוף כשבכיתי ״אם את ככה בוכה אז עזבי, לא נעשה את זה״ אבל יש ביננו דינמיקה מאוד מגעילה שלאחרונה הבנתי אותה, שבה הוא מערער כל החלטה שלי ואם אני לא עושה מה שהוא חושב או אם עשיתי משהו לבד בלי להתייעץ וזה לא היה מוצלח אז הוא יזלזל בי ויגיד שאני לא צריכה להחליט לבד בלי דעתו כי אני תמיד מפשלת. אני יודעת שיש לנו יחסים מעוותים עכשיו ואני כבר ממש שונאת אותו ואנחנו רבים מלא ואין לי טיפת חיבה כלפיו. חוצמזה גם אסור לי לבכות על הברית בבית. אם הוא מוצא אותי בוכה אז הוא שואל מה קרה, ואני לא עונה, אז הוא אומר לי בביטול:״שוב פעם הברית?״ כמו לומר ״שוב את פסיכית״ . בחלק מהריבים הוא אומר לי לא להאשים אף אחד אחר כי אני החלטתי את זה (שוב אני אשמה, כי הוא לא נקט עמדה ברורה בסוף) וזו אחריותי, ושזה היה כבר ומספיק עם הבכי. אז אני בדיכאון כי לא רק שפגעתי בגופו של התינוק גם הרבתי את אמא שלו וכל סיכוי שתהיה לו משפחה נורמלית.
הכל ממש רע. גם לפי איך שזה נראה צריך יהיה לטפל בהיצרות פתח הושפעה של התינוק שזה עוד ניתוח, וההרדמה מלאה! אין. פשוט גמר לי את החיים הסיפור הזה. אם רק הייתי יכולה לחזור אחורה לאיזה נקודה אחת בזמן לפני הברית, לא משנה איזה, הייתי עושה הכל שונה:-(

איך היית רוצה שייראו החיים שלך עוד חצי שנה?
באיזו משפחה את רוצה שהילד שלך יגדל?

האם את רוצה שילדך יגדל במשפחה בה צומחים ביחד? לומדים משגיאות? ממשיכים הלאה?

האם את חושבת שמגיע לך לחיות באהבה ובטוב עם בני משפחתך?

אני מאחלת לך שנה של גדילה ואהבה והרבה טוב, שתגדלי את בנך בשמחה , שנה של סליחה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן, מאוד הייתי רוצה את כל זה, לצערי לא אני ולא בעלי אנשים חכמים כל כך, אני בטוח לא. כל כך כועסת ושונאת, ולא מסוגלת לסלוח.
מצטערת בשביל בני שקיבל אמא כמוני, ומשפחה כזאת. אפילו שונאת את ישראל כי זו מדינה שבה עושים ברית מילה לתינוקות כחלק מנורמה חברתית.

התינוק שלך קיבל אם שאוהבת אותו,כמה טוב לו.
הוא קיבל אב שאוהב אותו,הוא בריא ומתפתח,יש לו קורת גג מעל ראשו ועתיד מבטיח.

האם את יכולה למצוא דברים טובים בחייך?ביחסים במשפחה?בסובבים אותך? בתינוק שלך?
מהם נקודות האור בחייך?