דף בלוג במעלה מישור היהדות

[יער_ה*]

אתם איתי?
בהחלט.

למרות שאת אומרת - אם תשאלו אותי, היום לא הייתי חוזרת לשם בעד שום הון שבעולם. התנתקתי משם לחלוטין. אז כל התיאור שלפני כן מתאר כמה נעים וטוב היה לך בתקופה הזו שעברת לבית החדש. אולי זו השלמה? אם כן, אשריך, ככה, לפני יום כיפור..

[אתי*]

אתם איתי?

איזו שאלה, אחד מ3 הדפים שעוד מחזיקים אותי פה.

שבת שלום @}

[בצעדי_גמד*]

קוראים, קוראים. כמובן.

[כוכב_נגה*]

גמני קוראת, למרות שנדמה לי שפספסתי כמה קטעים בדף...

[ניצה_פורחת*]

פתאום חוזרים לי הבזקים נוספים מהתקופה שלי עם הנס. קצת בזכות מתחדשת שכתבה על סיני. זה ישר הקפיץ גם אותי לסיני של פעם. היום שברתי את הראש וניסיתי להיזכר האם היינו שם ביחד, או לא? וממש קשה לי לענות על כך.
מה שבטוח זה שהייתי שם, בסיני, פעמיים. פעם אחת עם שתי חברות טובות. היינו בחוף הכי מפורסם שם, לא זוכרת את שמו בכלל. אחר כך נסעתי לשם שוב. בטוח שזה היה בתקופה שהייתי עם הנס, כי אני זוכרת בברור שחזרתי משם עם כל מיני בגדים ופינטזתי על ללבוש אותם שם, בחו"ל, ולמשוך מבטים שואלים אלי (כל מיני שרוואלים ובגדים זרוקים צבעוניים כאלה. די מכוערים, אם תשאלו אותי ).
לאט לאט, תוך כדי כתיבה אני נזכרת בטשטוש רב.
נסענו לאילת. היתה לנו נסיעה נוספת לאילת. זה היה בהתחלה. היינו שם שבועיים, טיילנו בסביבה. אחר כך, אולי היה זה בביקור שלו האחרון בארץ, שוב נסענו לאילת ומשם כנראה לסיני. האם היה לנו רכב שכור? כן, היה, אבל לא לסיני.
איפה היינו? בטח לקחתי אותו לאותו המקום שהיכרתי מביקור קודם.
אבל מה עשינו שם? מה היה שם?
זוכרת במטושטש. כן, ניסיתי לעשות שנורקל שם בים, והים היה טיפה סוער. הנס הסביר לי שאי אפשר לעשות את זה בכזה ים סוער, ואני כל כך התעקשתי.
אבל אוף, באמת לא זוכרת הרבה. וזה גם לא משנה כל כך.
סתם בגלל מתחדשת נזרקתי לסיני, קצת המומה בגלל שאני חשה כאילו היה זה בגלגול אחר, כאילו היה זה חלום שנשכח מזמן.

והנה אני עושה את צעדי הראשונים, בארץ זרה, כבר לא כל כך זרה, אבל בלי הנס. בלי המשענת שלו. פתאום אני לבד עם עצמי. תחושה משונה. אולי בגלל זה עדיין המשכתי ללכת אליו, לקבוע איתו דברים, לשאול אותו מה הוא עשה כל היום.
אכן, הפרידה לא היתה קלה. נפרדנו, אבל לא ממש. עדיין היינו קשורים זה לזו. היה לנו באמת קשה להיפרד ולהתנתק.
אבל הקב"ה עזר, לאו דווקא בדרך הקלה.
הנס המשיך להיות מגעיל אלי.
ואני מצידי, החלטתי לא לתת לו את התענוג הזה יותר.
יום אחד הסתפרתי. היה לי שיער ארוך ארוך ובאמת יפה, והחלטתי לעשות קארה. נכון שארוך יותר יפה לי, אבל זה מה שבא לי באותו יום.
הוא ראה אותי ואמר לי כמה שזה מגעיל.
הבטתי בו ואמרתי לו שבעיני זה יפה, ושהוא לא רוצה שאני אתחיל לומר לו כמה לא הולמת אותו ההתקרחות המהירה שלו.
הוא האדים ושתק.
פעם אחרת הוא ניסה שוב להעליב אותי, כבר לא זוכרת איך, ואני עניתי לו כמו שצריך.
כבר לא פחדתי ממנו.
ואז הוא בא אלי יום אחד לספר לי בהססנות שיש לו חברה חדשה.
ובזאת באמת בא הקץ על הקשר שלנו. ברוך השם.

הזינוק שלי לחזרה בתשובה תפס תאוצה.
התחלתי לשמוע ללא הפסקה הרצאות בטייפ של הרב נויגרשל.
שמעתי שוב ושוב ושוב, למדתי כמעט בעל פה, ניסיתי להבין, להפנים.
מרים נתנה לי גם ספרים לקרוא. לאו דווקא ספרים שהייתי ממליצה לבעלת תשובה לקרוא, אבל גם אלו הובילו אותי בדרך שלי למעלה.

תוך כדי החלטתי שאולי כדאי לי לחפש שידוך.
אבל זה לא היה כזה מוצלח.
אצל הרפורמים הכרתי בחור נחמד מאוד. אמנם ממבט ראשון הוא לא מצא חן בעיני, אבל ממבט שני דווקא כן.
התחלנו לצאת ביחד. הוא היה גוי בדרך לגיור.
קצת התבאסתי מזה ששוב אני מוצאת את עצמי עם גוי, אבל התנחמתי בכך שעוד מעט הוא יהיה יהודי.
אבל הקשר שלנו החזיק מעמד בקושי חודש.
זה היה קשר לא ברור.
בתקופה ללא פלאפונים, כאשר הוא היה גר בשותפות עם כמה בנות, הייתי מתקשרת אליו כדי לשמוע מהשותפות שלו שהוא לא נמצא ושאין להן מושג איפה הוא.
באיזשהו שלב זה כבר הפך להיות הטרדה. לא יכולתי להתקשר יותר ולשמוע אותן שוב ושוב, לא היה לי נעים.
אחרי שסוף סוף תפסתי אותו, התחלנו לקבוע מדי יום כדי לא לאבד אחד את השניה.
היה קצת אינטנסיבי מדי.
הוא היה בחור מאוד מאוד רגיש וכל דבר הקפיץ אותו.
אני הייתי אחרי מערכת יחסים בת יותר מ 4 שנים ולא ממש בשלה לקשר חדש.
אחרי חודש אמרתי לו שאני חייבת אויר לנשימה, שאני לא יכולה.
הוא לקח את זה מאוד קשה.
ואני לא ידעתי מה לעשות.
אבל ברור היה לי שאני לא נשארת איתו אפילו דקה.
וזהו.
מבחינתי זה מן חור שחור, או נקודה אפלה בתהליך שלי. כמו נפילה כזאת. הוא היה כמו מטאור אחרי הפרידה מהנס, אבל נפל במהירות ובכוח רב. מהר מדי שוב נהיה לי חשוך.
ולכן עזבתי והמשכתי את דרכי לבד.
הבנתי שכדי למצוא את האור, עלי לבנות את עצמי מחדש. לבנות את הבטחון שלי בעצמי, להיות מבוססת יותר ביהדות, לדעת מה אני רוצה באמת.

בתקופה הזאת, עד שבאתי לארץ הייתי עסוקה בהמון דברים.
למשל עניין השידוכים.
כאשר הרגשתי שנרפאתי מהנס, שאני עומדת פחות או יותר על שתי רגליים, החלטתי באמת לעשות משהו.
התחלתי ממש לחפש בקהילה.
הייתי אופטימית.
חשבתי שיש מבחר עצום ורק לגחון וללקט מבין כל ההצעות את הטובה ביותר.
אז פגשתי כל מיני. אבל באמת היה זה "כל מיני".
טיפוסים שבכלל לא היה קשר ביני לביניהם, שום דבר משותף.
פגשתי מישהו מכופתר ומעונב, שבסוף הפגישה עדיין לא הבין מה אני רוצה ממנו.
היה מישהו שדווקא היו לי ציפיות לגביו, אלא שהוא הופיע לפגישה ללא כיפה וזה לא מצא חן בעיני.
תקופת האינטרנט התחילה ובאוניברסיטה היו מחשבים.
שמעתי על אתר בשם JDATE והתחלתי לגלוש שם.
אני זוכרת כמה איטי היה לגלוש.
ישבתי וכתבתי שם ממש כרטיס אישי, עם תמונה והכל.
התחלתי לחפש.
לא היו הרבה.
אבל אלו שהיו, היו דווקא חבר'ה טובים.
ויצא שפגשתי מישהו מארצות הברית. בחור באמת נהדר! הוא הגיע והיינו יחד שלושה ימים. ארגנתי לנו טיול נחמד. אבל אז עוד הייתי עם מכנסיים והוא היה נורא מאוכזב מזה.
אחריו פגשתי עוד אחד קצת משמים, גם מארה"ב. גרוש עם ילד בן 9.
לא התלהבתי ממנו כל כך.
ואז גם פגשתי עוד בחור אמריקאי שהיה בארץ. אז נפגשנו כשבאתי לארץ לביקור.
הלכנו לטייל במנהרות הכותל. היה נחמד מאוד, אבל בסוף הפגישה הוא הבהיר לי שלא אותי הוא מחפש.

נסעתי גם לארצות בסביבה כדי לחפש שידוך.
היו כל מיני סמינרים ליהודים שמטרתם היתה לערוך הכרויות. הסמינרים כעקרון היו שומרי שבת וכשרות כדי לאפשר לכל יהודי להגיע בלי בעיות.
הייתי עם מרים בסמינר כזה באחת הארצות.
היה נפלא ונהדר. יש לנו תמונות נהדרות משם וזכרונות יפים.
הגיע לשם איזה תרח זקן שבא כדי לתפוס בחורות. הוא ישר התלבש על מרים. מרים היא בחורה מאוד חביבה ולא היה לה נעים לברוח ממנו.
הוא הציע לשתינו לעזוב את בית המלון וללכת לגור אצלו.
כשהוא הגיע לאסוף אותנו, היה זה ממש ערב שבת. ראיתי איך הוא מביט במרים. תפסתי אותה ואמרתי לה - מרים, אנחנו נשארות כאן, בשום אופן לא הולכות אליו. הייתי נחושה מאוד.
הוא הגיע ומרים לא ידעה מה לומר לו.
שלחתי אותה לחדר ועמדתי מולו. אמרתי לו שאנחנו לא באות, תודה רבה על הכל, אבל אנחנו נשארות במלון, בלי הסברים. תודה ושלום.
סובבתי אליו את הגב והלכתי.
היה לי כל כך ברור שהוא מתכוון להציק למרים שממש חשתי שאני מצילה אותה.
בכל זאת, בכל הטיולים שהיו לנו הוא תפס אותה וניסה להסביר לה שאני סתם מנצלת אותה וכו'.
היא סיפרה לי כל זאת בצחוק, וגם אמרה שהיא לא כל כך יודעת איך להיפטר ממנו.
בסוף ניגשתי אליו שוב, לקחתי את מרים ואמרתי לו שמרים לא רוצה שיתקרב אליה יותר. שאלתי אם אני ברורה והבטתי בו במבט רצחני שלא מותיר מקום לפירושים.
הוא הביט במרים שסובבה את פניה, ושוב בי. והלך.
למחרת ראינו אותו מציק למישהי אחרת....
אבל זה היה קטע די שולי מהסמינר.
היו הרצאות מאוד יפות ביהדות, ובאמת היו הכרויות.
הכרתי שם בחור מאוד נחמד, שבסוף הסמינר אמר לי שהוא יודע שעוד ניפגש.
הוא צדק. בסמינר אחר הוא פגש בחברתי ונישא לה. ובאמת נפגשנו המון אחר כך. אני מאוד שמחתי בשבילה שמצאה בחור נחמד.
הוא הכיר לי חבר אחד שלו.
זה היה די קסום.
היינו בחתונה שלהם, והוא דאג שהחבר שלו ישב על ידי.
ישר נוצר בינינו קשר.
אחרי החתונה הלכנו לאיזה פאב.
אחר כך הוא לקח אותי הביתה.
קבענו להיפגש שוב.
אבל הפגישות אחר כך, איכשהו, לא יודעת למה, נכשלו.
דווקא ניסינו להיפגש הרבה ולשוחח הרבה. אבל הקסם של הערב הראשון פג לחלוטין.
אותי זה ציער מאוד. דווקא תליתי תקוות בקשר הזה.
אבל גם זה לא צלח.

אחריו, עוד הלכתי לעוד סמינרים, ופגשתי המון אנשים. אבל לא יצא לי מזה שום דבר.
זה היה מאכזב ומתסכל מאוד.
סך הכל היה מדובר בסמינרים חובקי עולם. בארצות שונות ובמקומות שונים.
עד לדרום אפריקה הגעתי.
אבל כלום...
למותר לציין שאז לא הייתי חרדית כלל וכלל. הייתי באמת בתהליך התחזקות, אבל עדיין עם מכנסיים, ועדיין חיפשתי את הדתי - מודרני. ברור שלסמינרים האלו הגיעו הרבה חילונים, מסורתיים ומעט מאוד דתיים מודרניים או דתיים קצת.

בשבילי, בכל זאת, היה זה נסיון מעניין.
פתאום, אחרי הנס, אחרי שרק אותו ראיתי מול העיניים, פתאום אני זוכה לפגוש כל כך הרבה אנשים - בחורים. והייתי מאושרת מזה שהם יהודים! כמה שזה נשמע משונה.
כאילו העולם נפתח לפני.
גם תחושת החופש מהנס היתה נפלאה.
החופש היה גמור. גם חופש ממנו, באופן אישי, וגם בכלל מכל המהות שלו, מכל ההוויה שלו. היה ברור כל כך שלא נחזור זה לזו.

ויום אחד, הגיעה אלי בחורה נחמדה הביתה.
היא ביקשה מאוד לשוחח איתי.
קראו לה ניקול. וכן, היא החברה החדשה של הנס.
היא היתה חייבת להכיר אותי, כך אמרה. כי הנס לא מפסיק לדבר עלי.
היא רצתה לדעת מי אני ומה אני ואם יש סיכוי שנחזור.
צחקתי ואמרתי לה שאין שמץ של סיכוי כזה ושאני מאוד שמחה שהוא מצא אותה.
היא סיפרה לי איך שנסעה ברכבת והנס שוחח עם מישהו (מישהו שגר איתי בבית הסטודנטים). ושאחרי כמה ימים ראתה אותו בחברת אישה שנראתה דומה מאוד לתאור של הנס אותי (מעיין היתה זו). היא סיפרה איך הלב שלה דפק בחוזקה כשראתה אותה, וחשבה שהיא - אני. היא אמרה שנהיה לה קר ונהיה לה חם, והיא לא הבינה מה קורה לה ולמה לראות אותי עושה לה כזאת תגובה.
לכן, היא החליטה לבוא לפגוש אותי.
ישבנו יחד והיא סיפרה לי המון דברים. היא סיפרה איך הנס מדבר עלי בהערצה (תראו מה זה, כל זמן שהייתי איתו, הוא לא הפסיק לרדת עלי, פתאום עכשיו הוא נזכר להעריץ אותי), היא סיפרה איך הנס החליט לכתוב מכתב לאבא שלו שלא הכיר (לא סיפרתי, אבל האבא של הנס לא היה האבא שלו באמת, היה לו אבא אחר שלא רצה להכיר אותו והנס התייסר כל החיים בגלל זה), ושאבא שלו ענה לו בחזרה שאם הוא רוצה כסף, אז שילך לחפש במקום אחר, ואיך שהנס לקח את זה קשה. (כי באמת הנס לא רצה כסף, גם לא היה חסר לו, הוא רצה להכיר את אבא שלו).
היא סיפרה לי על המשבר שהיה ביניהם כאשר איזה בחור התחיל איתה לפני הנס והנס נורא קינא בגלל שהיא גם חייכה לאותו בחור (הייתי שותפה למשבר, כי הנס הגיע אלי יום אחד עם פנים אפורות לספר לי על כך ושהוא לא יודע מה לעשות וכו').
היא סיפרה לי איך שהנס רוצה לדחוף אותה להיות יום אחד מנהלת בית ספר (היא היתה מורה) ושהוא מאוד שאפתן (אכן כן) ורוצה שגם היא תהיה שאפתנית.
היא סיפרה לי איך שהוא מקנא וחושד בה בכל פעם שהם קובעים והיא מאחרת (כי היא תקועה בפקק למשל והוא לא מאמין לה), ושבגלל זה היא קנתה פלאפון (המון כסף באותה תקופה) כדי שכאשר היא תקועה בפקק שתוכל להתקשר ולהודיע.
אמרתי לה שאם היא רוצה להישאר איתו, שלא תעבור לגור איתו אלא אם כן הם ינשאו. בשבילה לא רציתי שהוא ינצל את טוב ליבה מבלי להתחייב.
בכל זאת הם גרו ביחד תקופה לפני שנישאו, לזכותו יש לאמר שהוא עבר עיר בשבילה ולא הודיע לי, ואף למרים ביקש לא להודיע לי על כך, אולי הוא חשש מפני, לא יודעת.
לא מזמן עשיתי עליו חיפוש בגוגל ומצאתי שאכן הם נשואים וגרים באותו מקום (וממרים אני יודעת שיש להם שני ילדים).

התקופה של השידוכים היתה קשה לי. זו היתה אחת הסיבות שהחלטתי לחזור מהר לארץ. אמנם תמיד ידעתי שזה יקרה, אבל חשבתי בכל זאת להישאר קצת בחו"ל, אולי להיות נשואה שם קצת זמן ואחר כך לחזור.
וכפי שאתם כבר יודעים, זה לא קרה
לילה טוב בינתיים.

[מתחדשת*]

@}

[כוכב_נגה*]

@}
ממשיכה לעקוב

[פרח_הלימון*]

הדבקתי פערים
איזה כיף לקרוא אותך,כ"כ מסקרן ומותח
@}

[אמא_של*]

קוראת

[ניצה_פורחת*]

מה, כל כך הרבה זמן לא כתבתי??
האמת היא שמתחיל להיות לי קשה להמשיך ולכתוב. לא יודעת למה... איכשהו, הדחיפה הראשונית שהיתה לי פגה באיזשהו מקום, ואני חשה שכתבתי בעצם הכל.
משום מה, היה לי צורך עז לכתוב דווקא על התקופה עם הנס. רציתי לעבד את התקופה הזאת איתו, רציתי לדעת מה קרה לי אז, רציתי לחוות את זה שוב וגם להיפרד. אבל עדיין לא ממש נפרדתי מאותה תקופה. לא יודעת מה קשה לי...
בלי שום קשר להנס, אני חשה שתקופת חיים עברה עלי ואולי אפילו על ידי מבלי ששמתי לב. נכון שעשיתי המון, אבל למה אני חשה כאילו פספסתי משהו?
אבל יש לי ניחוש.
אולי דווקא בגלל שהתיישבתי, שהקמתי משפחה, ילדים, פתאום החיים לא זורמים כל כך מהר, לא מלאים בתוכן שמחליף את עצמו כל כמה שניות. אני לא פוגשת אנשים שונים בבית הסטודנטים יותר ואין את המפגשים האקראיים בחדרי מדרגות. אני לא הולכת לאוניברסיטה ומשוחחת עם סטודנטים גויים על יהדות. אני פשוט בבית, מטפלת בילדות, שמחה בחלקי והחיים על מי מנוחות
מה רע? כלום. סך הכל זה מה שרציתי וחיפשתי, לא?
האמת היא שדווקא בעלי ואני מארחים המון, וזה תמיד נחמד, אבל בגלל שאני כל כך עסוקה עם הילדות, בקושי אני מצליחה לתרום את שלי לשיחות על השולחן. יש בזה מן התסכול במובן הזה, למרות שאין תענוג גדול יותר בשבילי מאשר להיות עם שתי המתוקות שלי.
יתכן שיהא עלי למצוא איזשהו איזון. אולי בגלל זה פתחתי את הבלוג.
אגב, לא יודעת אם זה אומר משהו, אבל אני מזל קשת. אש, אש בוערת. חייבת תמיד לבעור ולרחף ולעוף וללכת מפה לשם, אין מנוחה ::-)). זה קשור? )
אבל בכל זאת רוצה להמשיך ולכתוב.
ותוך כדי כתיבה מתחילה להתגעגע לכל מי שהכרתי אז.
ניסיתי לחפש שני תלמידים שלי - את הכומר ההוא ואת המזכירה שלו שלמדו אצלי. הם כאלה אנשים נחמדים. אבל האתר שלהם כבר לא פעיל וכנראה שאין לי דרך להגיע אליהם. טוב מילא, לא נורא כל כך.
אה, וגילה, רק שתדעו איזה נכס הבחורה הזאת. שוחחנו כמה פעמים וזה פשוט נפלא! כל כך כיף שיצרנו קשר! כבר לחלוטין (אני חושבת, מקווה) נרפאתי מאודליה. את המכתב של גילה קראתי שוב ושוב, ואת המכתב של אודליה, רק להסתכל עליו עיקמתי את הפרצוף. זה אומר שנגמלתי ממנה?
אם יש לכם שאלות מנחות, אשמח לשמוע, אולי זה יעזור לי שוב להתחבר.

[פלוני_אלמונית*]

טוב שאת כותבת, ניצה.כמובן שאותי מעניין לשמוע על דרך ההתקרבות ממש.
כשאת מדברת עכשיו על הבית והילדות אני שומעת מישהי אחרת, אישה חדשה.
זה מעניין מאד.

בצעדי גמד

[עדינה_ניפו*]

באמת כיף לשמוע עליך גם קצת יותר באופן אישי-עכשוי.
אני גם מאד מזדהה עם
אבל בגלל שאני כל כך עסוקה עם הילדות, בקושי אני מצליחה לתרום את שלי לשיחות על השולחן
(רק שאצלי זה הילדים רק בנים!)
לפעמים זה לא מפריע לי ולפעמים זה מעצבן אותי.

חוץ מזה אני רוצה להגיד שאני גם מאד מזדהה עם הקושי להיפרד מהעבר.
אצלי אני דווקא משתדלת בשנים האחרונות כמה שפחות להתעסק בזה (למרות שהפיתוי גדול ולפעמים אני נסחפת לשיחות או מחשבות על זה) כי ברגע שאני מתחילה להעלות זמנים שונים בחיים שלי (והיו הרבה גילגולים שונים) אני מרגישה קרועה מאד, נהיית מוצפת געגועים ותחושה כמו שאת אומרת שהעניינים שם לא סגורים.

עד לפני כמה שנים ממש התייסרתי מזה שאני לא יכולה לחזור לכל מיני תקופות ולהמשיך לחיות אותם בוא זמנית להווה שלי.
לא רציתי להיפרד משום דבר ואף אחד.
ממש תחושה מתסכלת בשבילי.
פעם שיתפתי את בעלי בזה והוא להפתעתי ממש לא הבין על מה אני מדברת.
הוא לא מרגיש קשור לעבר שלו, לא רוצה לחזור אליו ולא בגלל שהיה לא רע או משהו, פשוט לא מעניין אותו.

[ניצה_פורחת*]

כן, זה מעניין, שאתן כותבות שלשמוע אותי מזוית אחרת זה שונה לכן. איכשהו הזכרתי פה ושם את הילדות כך שלא עלה על דעתי שאתן בפוקוס אחר.
ואכן, החיים משתנים כל כך מהר שלפעמים באמת בא לי לחזור לעבר, או כמו שעדינה אומרת לחזור לכל מיני תקופות ולהמשיך לחיות אותם בוא זמנית להווה שלי.
אבל אני גם יודעת ומודעת לכך שזה לא נכון ושזה לא יהיה אותו דבר.
לדוגמא, יש בי באיזשהו מקום רצון עז לנסוע למשל עם בעלי לאותו חו"ל בו חייתי ולהראות לו, הנה פה הייתי עם הנס, פה היתה הרכבת, את האוטובוס הזה לקחתי, כאן עבדתי, פה האוניברסיטה וכאן הכיתה שלי, כאן גרתי אחרי הנס, כאן גר הנס, פה מרים, הנה מעיין, והנה זה וההוא, וכאן הקהילה היהודית, וכאן בית הכנסת, ואת הדרך הזאת רצתי מהנס לאסתר ועוד ועוד. אני מדמיינת את שנינו רצים אצים טסים מפינה אחת לשניה ובעלי כל כולו התלהבות והשתתפות...
אבל לא.
אני יודעת שכאשר אגיע לשם יהיו לי אכזבות. אחפש את מה שהיה אז - ומה שהיה כבר איננו. ומי שעוד שם, הוא כבר לא אותו אדם. ואם הוא כן, אז זה עצוב מאוד.
דווקא בעלי לקח אותי לארץ הולדתו פעם אחת ובאמת עשה לי סיור כזה. ניסיתי בכל כוחי להיכנס לנעליים שלו ולסיפורים שלו, ובאמת היה כיף ומרתק. אבל גם הוא התפכח מאז ויודע שאין לו שם ולא כלום יותר, למרות שגם הוא נורא מתגעגע.

כן, זה מייסר, זה מתסכל. אולי לצורך כך אני כותבת בלוג.
ובאמת, אולי פעם הבאה (הילדה שלי עכשיו על הידיים משוועת לתשומת לב, הבטחתי לה סיפור ואני הולכת עכשיו לקיים, אז לא אכתוב ברגע זה) אכתוב על השבתות בבית הסטודנטים (רגע, כתבתי על זה כבר?). אבדוק פעם הבאה.
תודה רבה על התגובות, מרוב שלא היה לי מה לכתוב כבר שכחתי שכתבתי פה

[פרח_הלימון*]

[ימים_יגידו*]

@}

[אתי*]

כן, זה מייסר, זה מתסכל.
מבינה,
בכל זאת חתיכת חיים שהצטמצמו עד כדי זכרון פרטי.

[בצעדי_גמד*]

עכשיו תורך... (-;

[אתי*]

אז כן נזכרתי במשהו שרציתי לדעת.

ממה אמא שלך הזדעזעה יותר, מהנס או מחזרתך בתשובה?

[מיכל*]

קראתי כמעט בנשימה אחת
מדהים כמה דברים דומים עוברים אנשים בתהליך הזה
והבדידות...
וההצמדות הזו למי שמבין אותנו
גם אני עברתי המון המון, בארץ ומחוצה לה
כיף לך שבסוף הגעת
מיכל

[חצי_נחמה*]

מהמם קראתי בשקיקה הכול.