דף בלוג במעלה מישור היהדות

[ניצה_פורחת*]

עדינה, אני עוקבת אחרייך לפעמים, בכל אופן אשמח לשמוע אפילו מעט מן המעט.
כל כך מעניין ומרתק מה עובר על כל אחד שמתחיל להתחזק, כל כך הרבה ניסים וחוויות ונסיונות.

[פרח_הלימון*]

תודה על התשובה המתוקה
אז ככה...יש מצב שיש שם איפה שהוא שורשים יהודים,כי לפני כמה מאות שנים הספרדים הגיעו למקסיקו,ואני יודעת שהם התערבבו עם המקומיים. מה גם ששם משפחתו של בעלי הוא ספרדי לגמרי. מנעתי ממנו את הגיור כי זה נראה לי קצת מוזר שאדם נולד כגוי לא עבר ברית וכל חייו גדל בתרבות מסויימת,ואז יום אחד הוא הולך ללמוד תורה עם הרב,ואחרי תקופה מסויימת הנשמה שלו הופכת מלא יהודיה ליהודיה. מה ההגיון פה? או שאין ,אבל זה לא משנה כ"כ
את יודעת מה ואם הוא יבקש או ידבר על זה שוב ,אז שיעבור גיור. אני יודעת כמה הוא אוהב את תורתו של ישו ומעריך אותו כאדם אמיץ,בלי כל הממבו ג'מבו שמסביב,עם הניסים וכל זה.אנחנו אנשים חושבים ,לא ממש מאמינים שמישהו הלך על המים. וכמו שאמרתי ,בן זוגי יודע את התנ"ך יותר טוב ממני,אז אם יחליט הוא להתגייר זה יהיה בגלל שהוא אוהב ללמוד.
ובלי שום קשר,האם מותר לו על פי ההלכה להכנס לבית כנסת וגם לראות את ספר התורה?
תורה לך, את ממש מקסימה ואני מאחלת לך רק טוב.
אה...וגם רציתי לספר שמאז שחזרנו כבר שלחתי כמה דגלי ישראל לשם,הם ממש אוהבים את הארץ וחולמים להגיע לכאן. הם מאמינים שאם נמצא בביתם או לידם יהודי,אז אלוהים גם נוכח באותו מעמד. ככה שמצאתי את עצמי מחזיקה ילדים ומצתלמת איתם ובכלל הרגשתי כמו סלברטי וזה היה די כיף

[ניצה_פורחת*]

שושיק, את מבקשת ממני לפתוח פה תיבת פנדורה רצינית.
מצד אחד אני יכולה לכתוב מגילות על הכעס שלי כלפי המדינה, ומצד שני, אני בטוחה שאם ה"נשמות הטובעות" בבאופן יגלו את הדף הזה שוב, תהיה פה מלחמת עולם שלמה, אז אני אסתפק ברמזים קלים בלבד.
לא אכתוב הכל עכשיו, רק אתחיל.
תראו, הכעס כלפי המדינה נובע מכך שפשוט שיקרו לי, שיקרו לנו! ותראו גם את אורי זוהר בהרצאה שלו מה הוא אומר (וזה אמרתי וחשתי עוד לפני ששמעתי אותו).
אחרי שגם ראיתי את הסרט שהכין ארגון שופר על הרצל, ממש כעסתי.
אתם מבינים? גידלו אותנו וממשיכים לגדל פה דורות שלמים של ילדים טהורים ויפים, על טהרת השקר! מספרים להם על היסטוריה שלא קיימת, מעלימים מהם מידע חשוב לגבי ההסטוריה האמיתית שלהם, מסיתים אותם נגד הדת בכל הדרכים האפשריות, ומתוך כך באמת איך אפשר שלא לכעוס?
אני רק חושבת על כך שאילו רק זכיתי ללמוד בבית ספר דתי, הייתי יכולה ממש לפרוח, לפרוח! אתם יודעים מה זה היה בשבילי בית הספר החילוני בו למדתי? היה לי סיוט! הבנים הרביצו לי תמיד, צחקו עלי, משכו לי בחזיה, בדקו לי אם יש לי או אין לי שערות ברגליים. זוועה! אילו רק הייתי יודעת שקיימת כזאת אפשרות - בית ספר דתי רק לבנות, אפילו שלא בתור דתיה הייתי רצה לכזה בית ספר. אבל לא רק בגלל הבנים. אני זוכרת שכאשר דוד שלי חזר בתשובה, אז הוא הזמין אותי לשבת, ואמא שלי אמרה לי שלא כדאי לי ללכת, כי אצטרך ללכת צנוע ולא לעשות כלום בשבת וכו'. אני זוכרת שמאוד שמחתי ודווקא חיפשתי שמלה צנועה ללכת בה וכשהגעתי לשם שאלתי בדיוק מה לא עושים בשבת כי ממש רציתי להיות חלק מהאוירה.
בכלל, לימודי תנ"ך וגם יהדות (תורה שבעל פה) עניינו אותי מאוד בבית הספר. אני חושבת שבעצם נולדתי דתיה, רק למשפחה חילונית.
אני זוכרת ששנאתי ללכת עם גופיות ומכנסיים קצרים, אבל גם החברה וגם אמא שלי דחפו אותי להתלבש ככה.
למה אני כועסת על המדינה? כי שיקרו לנו!
וזה לא כולל את הכעס הנוכחי שכולל את היחס המחפיר לדתיים, את ההתנתקות הזוועתית שעשתה אותי חולה ממש, את ההתנהלות העכשווית נגד הדתיים, נגד המתנחלים, נגד החרדים.
ובכלל, אני לא חשה בטוחה כאן במדינה הזאת. בכלל לא. ולא בגלל הערבים דווקא, אלא בגלל היהודים הכופרים ששולטים פה. מערכת המשפט הצבועה, המשטרה הנוראית נוראית, הממשלה האיומה וכל זרועות השלטון למיניהם. הייתי חשה בטוחה יותר תחת שלטון לא יהודי.
אז הנה השאלה המתבקשת מטעם הנשמות הטובעות: "אז למה שלא תגורי בחו"ל?????"
אתן בטח צוחקות על השאלה.
כל מי שלא שומר מצוות חושב לתומו שהמדינה וארץ ישראל זה היינו הך. ובתמימות! גם אני חשבתי כך. בשבילי מדינה שווה ארץ הקודש, אלא מה? מציאות אחרת בכלל לא הכרתי. ויותר מזה. גדלתי על בוז לגולה ולגלות ולגלותיים. גדלתי ציונית גאה. אך ברוך השם החלפתי את הגאווה הציונית בגאווה יהודית.
טוב, עד כאן, אם יש שאלות בנושא, אשמח לענות. לא הקפתי את העניין מכל צדדיו, אולי שאלות מכוונות יעזרו לי.
שוב, לא ויכוחים מתלהמים, בשביל זה יש מליון דפים פוליטיים פה שלא מעניינים אותי, ומי שמתעקשת שתבוא לדף הבית שלי.
אמשיך אחר כך.

[ניצה_פורחת*]

פרח הלימון, שוב קראתי את הסיפור שלך. אני מבינה שבעלך הוא משורשים מקסיקניים? כי אם כן, אז בהחלט סביר שיש לו בעברו שורשים יהודיים.
יש איזה אתר שמתעסק עם הנושא הזה, אולי זה יעניין אותו. לא שאני מנסה פה להחזיר אותכם בתשובה או משהו, סתם נראה לי שזה יכול לעניין אותו, גם בגלל שאת אומרת שהוא מבין בתנ"ך. אני אנסה לעשות פה תיכף לינק.
אגב, רציתי לומר לך, שאחרי ששוב קראתי את הסיפור שלך, במיוחד על התגובה של ההורים. זה פשוט מדהים. מחנכים אותנו לחיות כמו כל הגויים, וסליחה שכך אני מגדירה את זה, אבל כתוב בתנ"ך "לא ככל הגויים, בית ישראל", ולכן ההגדרה הנכונה היא שמחנכים אותנו לחיות בדיוק כמו כל העמים מסביב. אין שום הבדל בינינו, שום הבדל תרבותי מהותי. אוכלים אותו אוכל, מתלבשים אותו דבר, אפילו כבר השמות לא ממש יהודיים כמו שהיו תמיד. באמת אין הבדל. ואז פתאום הבת יוצאת לה עם בחור נחמד, לא יהודי. למה לא? האם היא חונכה אחרת מכך? במה הוא בדיוק שונה ממנה? ואז, כמו שאת אומרת, ההורים הופכים פתאום לדוסים, ופתאום מתחילים להסביר לך שזה לא בדיוק מתאים וכו' ועושים רעש ולא מדברים ובוכים וצועקים.
אמנם מנקודת מבטי היום אני מבינה את זה באופן מסויים ומסכימה עם ההתנגדות, אפילו שזה בא ממקום לא נכון, אבל מנקודת מבטך ונקודת מבט גלובלית חינוכית יהודית, אני מתקוממת מאוד. וזו גם אחת הסיבות שאני כועסת על המדינה שחינכה אותנו, ודאגה לחנך אותנו כאילו היהדות שלנו היא הישראליות וצה"ל בלבד ותו לא. ואז קורים מקרים כמו שלך ושלי ובאמת שלא היתה לנו פה בחירה בכלל! סך הכל, מה ביקשנו? ועל מה התפללנו? על בעל טוב שיאהב אותנו באמת, על אדם שאיתו נוכל להקים משפחה. והנה אצלי זה היה בחירה אבל לא בחירה אמיתית, כלומר, הבחירה שלי בהנס היתה מתוך מידע מוטעה שהיה לי, כך שקשה לקרוא לזה בחירה חופשית. ידעתי שלא ראוי להיות עם גוי, אבל בגלל שהאמנתי שזה לא קשור אלי בהיותי חילונית, בחרתי להיות איתו. אני חושבת שאצלך זה היה פחות או יותר דומה.
ובקשר לסיפור שלך עם החבדניקית. לא שופטת אותה, ומבינה אותך מאוד. לא יודעת אם הייתי עושה אותו הדבר, בעצם, כן יודעת. לא. לא הייתי לכתחילה מזמינה אותך. אז. אבל היום דווקא כן, ובשמחה. ולא, לא כדי להחזיר אותך בתשובה, אלא כדי להכיר, וגם כדי לחוות איתך ועם משפחתך ביחד שבת או סעודת שבת אחת. בטח שלא הייתי אומרת לך לעזוב אותו. מה גם שאני יודעת מנסיון שזה בכלל לא פשוט. לא פשוט בלי ילדים ועל אחת כמה וכמה עם ילדים.

[ניצה_פורחת*]

קול ישראל טיוי
זה הקישור בשביל פרח הלימון שכחתי מקודם להוסיף. מקווה שיהנה, זה בספרדית, אני מבינה שהוא דובר ספרדית?

[ניצה_פורחת*]

האם מותר לו על פי ההלכה להכנס לבית כנסת וגם לראות את ספר התורה?
בטח שמותר, למה לא??
ובקשר לתהליך הגיור. אסביר בקצרה. תהליך הגיור דורש כמה שלבים, די פשוטים בעצם. סך הכל, כולנו בני גרים, הרי לפני הר סיני התגיירנו כולנו, לפני כן היינו בני ישראל, אבל לא יהודים, כלומר לא מחוייבים בתרי"ג מצוות. אחרי מעמד הר סיני, בו אמרנו "נעשה ונשמע", קיבלנו על עצמינו את כל התורה, עלינו ועל כל הדורות הבאים אחרינו.
גר הבא להתגייר, בעצם צריך גם כן לקבל על עצמו תרי"ג מצוות. ברגע שהוא מקבל את זה על עצמו, אז הוא יהודי לכל דבר. זהו. מאוד פשוט.
אולם בנוסף יש עוד שני טקסים שעליו לעבור - ברית מילה , עליה נצטוו כל בני אברהם אבינו, וטבילה במקווה. הטבילה היא לצורך טהרה ממצב של גוי למצב של יהודי. ברגע שהגוי טובל לשם מצוות גיור, הוא מקבל משמיים נשמה נוספת. זה לא שמתחלפת לו הנשמה, אלא שנוספת לו עוד נשמה.
לצורך השוואה, אומר לך שגם אנחנו מקבלים תוספת נשמה ביום השבת. ביום זה כל איש ואשה מישראל מקבלים עוד נשמה. בגלל זה מרגישים יותר טוב ביום הזה, עם יותר כוחות לעשות דברים. ובגלל זה, כאשר הנשמה היתרה עוזבת אותנו במוצאי שבת, אנו צונחים למעין "דיכאון" ואי יכולת לעשות דברים (כמה פעמים קרה לי שחשבתי לעצמי שבמוצאי שבת אעשה כביסות וכלים ואפילו אשטוף את הבית, ובמוצאי שבת בכלל לא התחשק לי....). בדרך כלל מי שחש בנשמה היתרה, הוא דווקא מי ששומר שבת, אבל גם מי שלא שומר, ייתכן שירגיש בכך. בכל אופן כולם מקבלים תוספת נשמה.
וגם הגר הבא להתגייר מקבל נשמה יהודית שלא עוזבת אותו לעולם. הנשמה הזו יש בה יותר כוחות לשמור מצוות, שהרי הגויים מצווים ב 7 מצוות על פי תורה, ואילו אנו ב 613 מצוות. לכן קיבלנו נשמה חזקה יותר. אבל יחד עם זאת קיבלנו גם יצר חזק יותר שיש לו יותר כוח למנוע מאיתנו לשמור מצוות. (אומרת לך פה ממש על רגל אחת תורה שלמה).
במקווה הגר, לפני הטבילה, שואלים אותו האם הוא רוצה לקבל על עצמו את כל המצוות. מסבירים לו שיש שכר ויש עונש. שכר למי שמקיים מצוות ועונש למי שלא מקיים (אולי לא כדאי לו בכלל...). אומרים לו שמצבם של ישראל לא טוב והם נרדפים, האם הוא בכל זאת רוצה להתגייר. אם הוא אומר שהוא מקבל על עצמו הכל, יודע ומודע למצבם של ישראל ובכל זאת רוצה להתגייר בכל ליבו, מטבילים אותו ולאחר מכן הוא יהודי לכל דבר, ואפילו יותר אהוב בשמיים מיהודי, ועל כל ישראל יש חיוב תורה לאהוב את הגר שתי אהבות - מתוך היותו יהודי - ואהבת לרעך כמוך, ומתוך היותו גר - ואהבתם את הגר.
(עכשיו אבא שלך יאהב אותו כפול שלוש אפילו, בגלל היותו מי שהוא, בזכות עצמו, וגם בגלל שהוא מצווה לאהוב אותו עוד שתי אהבות. יצא לו טוב לבעלך )

[ניצה_פורחת*]

הגעתי שוב לדף של אמא של אגוז מוסקט זה בלוג תשובה ונזכרתי בהבזק נחמד שעלה בי תוך כדי קריאה על חווית התהילים של אמא של האגוז.
אחרי אחד הביקורים שלי בארץ, בו פגשתי את אודליה שהיתה עדיין רווקה, אני זוכרת שהיינו בבית הוריה. היא קנתה לי ספר תהילים ואני זוכרת איך היא הלכה לחדרה, עמדה מעל המכתבה שלה וכתבה לי את ההקדשה הבאה: " בס"ד, לניצה היקרה, התמידי בקריאת התהילים זו סגולה בדוקה להצלחה בכל. באהבה רבה, אודליה, מירושלים עיר הקודש."
עד היום ספר התהילים הזה אצלי!
קראתי את ההקדשה, חייכתי לה בתודה, והבטחתי לעצמי לא להתחיל אפילו לקרוא בזה.... חחחח צחוק הגורל. איך אומרים? אני צחקתי למטה וה' צחק למעלה.
יחד עם התהילים היא קנתה לי את דעת תבונות להרמח"ל. אולי אחר כך אספר גם על זה.
כאשר חזרתי לחו"ל, שמתי את הספרים החדשים במדף.
אוף, נראה לי שהתבלבלתי קצת. נדמה לי שכבר אז היא גם נתנה לי לקנות את ספר התודעה, לא זוכרת.
טוב, תזכירו לי גם לספר לכם על המשרה בתור גננת אצל הרפורמים, זה קשור לספר התודעה.
בכל אופן. מרוב סקרנות כמובן, פתחתי את ספר התהילים והתחלתי לקרוא את ההקדמה, שחלילה לא אסחף ואקרא ממש תהילים, אני עוד עלולה לחזור בתשובה ה' ישמור
אז קראתי בהקדמה על מעלת אמירת תהילים, ומתי אומרים תהילים ולאיזה צורך ואיך מבטאים שמות וכו'.
בנוסף קיבלתי עוד מכתב מאודליה עם ספח בו כתובים דברי התעוררות על אמירת תהילים מאת הרבנית קוק.
כשקראתי את הדברים הם באמת היו מאוד מעוררים. היא כתבה שם (או בעצם אמרה, ומישהי שיכתבה את זה) שזה ממש חשוב לומר תהילים, שזה תרופה להכל, שכדאי לומר כל יום שעתיים תהילים וכו'. והיה גם כתוב משמה שאילו חברה ממש טובה היתה מבקשת מאיתנו עזרה שעתיים, מה לא היינו עוזרות לה? אז לומר תהילים זה יותר מעזרה לחברה, ועוד מלא דברים. היא אמרה שהיא היתה בכנס של אחיות וסיפרה על כך שתהילים זו רפואה להכל, והאחיות ממש חטפו לה את התהילים מהידיים ועוד ועוד, כבר לא זוכרת, אבל ממש דברי התעוררות, שגם לחילונית כמוני נכנסו אל הלב.
בקיצור, התחלתי להסתכל בתהילים קצת יותר. התחלתי לומר אפילו כמה מזמורים. רק הקפדתי לדלג על אלו שכתוב עליהם "לחזרה בתשובה" חחחחחחחח
התהילים משכו אותי כבחבלי קסם. כתבתי לאודליה. שאלתי אותה כמה תהילים אומרים בכל יום ואיך עובד כל העסק הזה.
היא כתבה לי חזרה שאני יכולה לומר את התהילים של היום, כלומר, תהילים של יום ראשון, של יום שני ועד שבת. או לפי הספר - ספר ראשון, ספר שני עד החמישי, או לפי היום של החודש, או איך שאני רוצה.
אז התחלתי לומר את התהילים של כל יום.
אני זוכרת שהסתרתי את זה מהנס. הייתי בבוקר קמה, מחכה שילך, ואז מתיישבת בסלון אל השולחן ואומרת את התהילים של כל יום. באותו זמן כבר לא דילגתי על פרקים, עד כמה שזכור לי.
היתה לי קצת בעיה עם ימי ראשון כי אז הוא היה בבית. הייתי יוצאת החוצה, היה לנו פארק גדול מאחורי הבית ויצאתי לשם, ישבתי בין העצים ומהר מהר אמרתי את הפרקים של היום.
באיזשהו שלב, קראתי בתהילים שאשה חייבת לשים כיסוי ראש כשהיא קוראת תהילים. אז מצאתי כובע ושמתי על הראש. אני זוכרת שיום אחד הנס תפס אותי. הרגשתי ממש נורא, כאילו נתפסתי בגניבה. הוא החליט שאני קצת לא שפויה, אבל סך הכל עבר על זה לסדר היום.
בכל אופן, העניין עם התהילים התחיל לתפוס תאוצה.
קודם כל, התחלתי לברך על האוכל. חשבתי לעצמי שאם אני אומרת תהילים, איך זה שאני לא מברכת על האוכל??
אני אפילו לא יודעת מאין היו בי כל כך הרבה ידיעות לגבי ברכות, לגבי שמירת שבת, אבל היו לי ואותם יישמתי כאשר התקדמתי לאט לאט.
אני זוכרת שהיה עלי להגיש עבודה באנגלית. עבדתי מאוד קשה כדי להספיק בזמן, אבל לא הצלחתי.
עכשיו, זו היתה שיטה בסמינר בו למדתי, שיחד עם הגשת העבודה, עלי גם להכין שיעור על העבודה לפני הסמינר. כך שהייתי בבעיה. השיעורים של הסמינר היו מוכנים מראש לפי סדר העבודות שצריכות להיות מוגשות. לא היה לי סיכוי, הייתי חייבת להגיש את העבודה כך או אחרת, ובכלל לא היה שייך לדחות את מתן העבודה כי זה היה תלוי גם בשיעור.
ישבתי על הדשא, מול הסמינר, והתחלתי לומר תהילים. אחרי שעתיים וחצי סיימתי את כל הספר. לא חשבתי שיצא מזה משהו, היה די בלתי סביר, אבל עצם האמירה אולי נסכה בי כוחות. האמנתי שאולי לפחות תהיה לי השראה נכונה לגמור את העבודה בצורה מוצלחת בכל זאת.
על הדשא ישבתי יום שני. יום רביעי היה היום להגיש את העבודה. ביום שני עוד עבדתי קשה על העבודה, ביום שלישי, תוך כדי הכנת העבודה ומחשבות נואשות שפשוט אין לי מה להגיש ואני זקוקה לפחות לשבועיים נוספים, צלצל הטלפון.
על הקו היתה העוזרת של הפרופ' לאנגלית. הייתי בטוחה שהיא מתקשרת לוודא שאני מגישה את העבודה וכבר היו המילים על פי....
אבל היא ישר אמרה לי במילים אלו "תראי ניצה, אני יודעת שבוודאי זה מאוד לא נוח לך, ואני מאוד מתנצלת, ואם זה מפריע לך אז לא אבקש ממך, אבל אם רק תוכלי, אולי תסכימי לדחות את הגשת העבודה שלך בשבועיים ולתת שיעור בעוד שלושה שבועות? פשוט יש מישהו שממש ביקש להגיש את העבודה שלו עכשיו והוא ביקש להחליף איתך. אמרתי לו שזה לא מקובל ושלא יבנה על זה, אבל אני בכל זאת שואלת...."
הייתי המומה לחלוטין. כמעט כמו ביום הכביסה. פשוט המומה. ועד היום אני עדיין המומה. כמובן שאמרתי לה שזה בסדר ושלא אקפיד על כך ושבאמת היו נחוצים לי ממילא עוד כמה ימים נוספים, כך שזה בסדר....
סגרתי את הטלפון. הייתי פשוט בשוק. לא האמנתי שישועת ה' ממש כהרף עין!

עלי לציין שהיו אלו הקריצות של הקב"ה שיש לכל בעל תשובה מתחיל. העזרה הזאת בדרך, כמה שאני מתגעגעת אליה! היום כבר אין לי את זה בצורה כל כך בולטת. למרות שאני עדיין חווה ניסים, אבל לא בצורה כל כך מיידית וישירה!

אבל זה אפילו לא היה ההבזק שרציתי לספר.
ההבזק ממשיך עם התהילים. כנראה שמאותו יום ואילך התחלתי לומר תהילים כל יום כל היום עד שסיימתי ספר שלם ביום. עשיתי זאת במשך חצי שנה תמימה אם לא יותר!
בדרך לאוטובוס, באוטובוס, בירידה מהתחנה, בהליכה לאוניברסיטה, בהפסקות ובסוף בבית השלמתי את מה שנשאר.
באותה תקופה הנס היה שקוע בלימודיו בחדרו וכך יכולתי ללא הפרעה ממשית להגיד תהילים כרצוני. היינו נפגשים לארוחות בלבד. מדי פעם גם צפינו באיזו תוכנית בטלויזיה, אבל סך הכל, החיים אז היו הרבה יותר רגועים מהיום.
בכל אופן, יום אחד אסתר אומרת לי "אני מקנאה בריכוז שלך!!"
מה קרה? שאלתי.
מסתבר שבדרך לאן שהוא, ישבתי עם התהילים על יד בעלה של אסתר והמשכתי לומר בדביקות. הוא מנומס, חיכה שאסיים כדי לומר לי שלום, אבל זה לא קרה אף פעם! אחר כך ירדתי בתחנה שלי בלי בכלל לדעת שישבתי על ידו, עדיין אומרת תהילים ללא הפסקה.
הוא סיפר לאסתר שהייתי כל כך מרוכזת באמירת תהילים שבכלל לא שמתי לב אליו (אולי הוא כן אמר לי שלום, לא זוכרת בדיוק מה הם סיפרו לי.)
אבל זו היתה אנקדוטה רצינית. אסתר לא הפסיקה לדבר על זה.
השתדרגתי עוד יותר בתהילים. שבתות הייתי הולכת לבית הכנסת עם תהילים ביד. הייתי עומדת אחרי התפילה וגומרת את התהילים. התמכרתי ממש.
אין פלא שבתקופה הזאת קרו לי הרבה דברים.
התחלתי לברך.
התחלתי לא לכתוב בשבת.
הכביסה כמובן (אגב, באותו זמן העזתי לבקש משכנה נחמדה שתחליף איתי יום והיא הסכימה!!!)
וכשרות מסויימת. אני זוכרת שפחדתי מהנס. פחדתי שהוא יאסור עלי לאכול כשר, שלא יראה בעין יפה את ההתקרבות שלי לדת.
אז החלטתי שבבית אמשיך כרגיל, לא אראה לו שאני לא אוכלת בשר, אלא אמשיך לאכול בשר בבית.
אבל במנזה הפסקתי לקחת בשר והסתפקתי רק בירקות ובדגים (עד שהבנתי שגם בדגים, ובמיוחד בשרימפסים הטעימים יש בעיה).
אחר כך הגיע קיץ ותקופת החגים ונסעתי לארץ. על זאת אספר בפעם אחרת.
אשמח לתגובות

[פלוני_אלמונית*]

הסיפור עם התהילים מדהים!
אכן, האורות של ההתחלה...אין עליהם.
תבורכי@}

[אמא_של*]

מקסים

[פרח_הלימון*]

ושוב תודה על תשובתך המפורטת
אתמול שאלתי את בעלי אם הוא עדיין חושב לפעמים על גיור.והוא אמר לי"כן ,היום"
אני יודעת שמה שירתיע בסופו של דבר זאת הברית מילה. בנתיים הוא באולפן לומד עברית.
ומי יודע ,יום אחד אולי זה יקרה. אני כבר לא מתנגדת בכלל.
ולגבי ארוחת שבת, בתחילה חשבתי שאולי בעלך לא יאהב את הרעיון שגוי יסתובב אצלו בבית. אנחנו נשמח לחוויה מתקנת בנושא זה
למרות שבפעם הקודמת היינו מוזמנים אצל החבדניקים,הם אפילו קראו למישהו דובר ספרדית ,שינעים לבעלי את הזמן,ויסביר לו מה קורה.
בעלי לא כ"כ התחבר אז.גם בגלל שהיו המון אברכים צעירים שדפקו על השולחן ושרו בקולי קולות,אולי זה הפחיד אותו טיפה
וגם כי היינו בתקופה לא כ"כ טובה ביינינו. אבל ברוך השם עכשו הכל טוב @}
אז שתהיה לכם שבת שלום ותודה רבה
@} @} @}

[פרח_הלימון*]

אה... מחכה בקוצר רוח להמשך..מתה כבר לשמוע איך את ובעלך הכרתם

[ניצה_פורחת*]

פרח יקרה, ביקשת שאספר לגבי ההכרות שלי עם בעלי, אז אומר לך משהו, זה בכלל לא אמור להיות חלק מהבלוג, כי בעצם לא היה כאן משהו יוצא דופן במיוחד (כלומר, ברור שהיה יוצא דופן, אבל לא באותו מובן כמו כל הסיפור שלי), חברה הכירה בינינו, היו קצת בעיות בהתחלה, כי הוא עדיין לא היה מוכן לצאת לפגישות עם בחורות, אבל בסוף איכשהו הוא הסכים ואז אחרי כמה פגישות החלטנו שזהו זה
כך ,בקצרה. זה לא היה סיפור מהרומנים בהמשכים, כך שאין לי הרבה מה לכתוב על זה.
אולי בפעם אחרת, אם תנוח עלי ההשראה הנכונה אדבר על שידוכים במגזר החרדי, לטוב ולמוטב (וכן, למרות שהרעיון הוא מבריק, יש חסרונות רבים בשידוכים, למרות שעדיין היתרונות עולים עליהם, אבל זה באמת בפעם אחרת).

[ניצה_פורחת*]

היא היתה הולכת לבית הכנסת הרפורמי בבקרים כדי להתפלל שם שחרית. אני התחלתי לעשות את זה רק מאוחר יותר. זו היתה חוויה בפני עצמה, תזכירו לי לספר גם על זה.
לא כתבתי פה הרבה זמן, ומדי פעם יש לי הבזקים, רק שלא מצאתי את הזמן לשבת ולכתוב. כשאני סוף סוף מול המחשב, ההבזקים נעלמים כלא היו...
אז בחרתי לי פה הבזק שכתבתי עליו קודם.

כאשר פגשתי באסתר בבית הכנסת הרפורמי, סיפרתי לכם כבר, שהיא היתה אשה (ועדיין) מיוחדת במינה.
הרצון שלה לקיים מצוות, הרצון שלה ללמוד, הרצינות בה היא לקחה את הדברים משך אותי אליה כבחבלי קסם.
בזכותה הצלחתי להסתכל על הדת כעל עניין רציני ולא בתור בדיחה.
בזכותה הצלחתי להבין שיש משמעות מאחורי כל תפילה, כל נוהג, כל לבוש.
היא היתה מסבירה לי באריכות ובדייקנות מדוע היא_ חובשת כיפה (ורודה עם פרחים, חחחח), מדוע חשוב _לה_ לשים טלית (וגם הדביקה אותי בעניין הטלית), מדוע היא חושבת שנשים ובמיוחד היא _צריכות וחייבות להניח תפילין.
והיא ביקשה מהרב החדש שינהיג תפילות שחרית.
הוא מצידו הסכים ואמר שהיה מוכן אפילו כל יום, אבל שנתחיל בימי שני וחמישי בהם מוציאים ספר תורה.
אסתר התלהבה מאוד ולא הפסיקה לדבר על זה.
אני לא הייתי בטוחה בכלל. זה היה ב 7 בבוקר ובשבילי זה היה מוקדם יותר מדי. מעבר לזה, הספיק לי לחלוטין ללכת בשבתות. כל שבת להיות שם בעשר בבוקר היה בבחינת מסירות נפש מצידי, כי למעשה עדיין הלכתי כדי להשלים מניין, למרות שהיה לי שם נחמד עם הזמן, אבל עדיין לא הגעתי למצב שאלך כי אני ממש רוצה
וכך קרה שאסתר היתה הולכת למניין בבקרים, חוזרת לביתה ומספרת סיפורים סיפורים. על הפעם שחזרה עם בכי נוראי כבר סיפרתי לכם. איני זוכרת אם זו היתה הפעם הראשונה שהלכה לשם (כנראה שכן), בכל אופן, באותה תקופה הצעתי לה ללמוד עברית והיא מאוד התלהבה. בתמורה למדנו לאחר שיעור העברית הלכות ביחד. הייתי באה אליה בסביבות תשע או קצת לפני, מחכה לה שתחזור מהמניין, משוחחת בינתיים עם בעלה (אגב, בעלה היה גוי, אבל מאוד רצה שהיא תתמיד ללכת לבית הכנסת, אהב את השבתות ואהב לעשות קידוש. בשלב מאוחר יותר החליט שהוא רוצה להיות חלק מזה והתגייר, כיום הם חיים כזוג חרדי לכל דבר לא רחוק ממני ואנחנו עדיין בקשר ).

הבקרים אצלה היו קסומים. הם חיו מעבר לתחנת הרכבת, גם לא רחוק ממני (כן, גם אז היינו שכנים כביכול) בבית יפה שהשקיף אל היערות מסביב.
האוירה בבית היתה טובה. בעלה הוא איש נחמד, איש שיחה מעניין, אדם משכמו ומעלה.
שאלתי אותו רבות אם הוא מאמין באלוקים ומה הוא חושב על זה. הוא אמר לי שהוא מאמין. בשבילי זה היה מדהים. שגוי יאמין באלוקים נראה לי אז תמוה מאוד. איכשהו חשבתי שאצל גויים אין כזה דבר (נכון, ידעתי שיש דתות וכו', אבל בכל זאת לא קישרתי). עצם זה שהוא האמין נסך בי בטחון. גם אני האמנתי אז, בעקבות יום הכביסה המפורסם וגם החלומות. אבל עדיין התביישתי להודות בכך בקול רם כדי שלא יחשבו שאני לא נורמלית.

אז היינו לומדות עברית. היא הגישה שתיה לשולחן ואני הייתי מברכת על משקאות של פרי "בורא פרי העץ", עד שאסתר שמעה אותי ותיקנה אותי שצריך לברך "שהכל נהיה בדברו". שאלתי למה והיא ענתה לי שמאחר שהפרי אינו ניכר יותר, אין מברכים עליו כעל פרי.
איך אהבתי את ההסברים שלה. שום דבר לא נעשה בצורה כביכול טקסית ללא סיבה. כשהייתי אצלה שבת עם הנס, היא דאגה לכזאת אוירה מקסימה. עשינו קידוש ולפני כן היא הקריאה קטע שכתבה על מה זה קידוש ולמה עושים קידוש ומה המשמעות של זה, ולמה שותקים ומקשיבים ולמה עומדים, ולמה יין. ממש הסבר מפורט. באופן כזה לא הרגשנו כמו זרים שעושים לפניהם טקסים משונים ללא כל סיבה, אלא חלק ממה שקורה. זה שימח אותי מאוד לדעת גם בלי שאצטרך לשאול וגם בלי להחשב טיפשה שאני לא יודעת, וגם שימח אותי שהנס מקבל הסבר ולא חושב שאנחנו עדת טפשים שסתם מדברים עם היין. גם עצם העובדה שגוי עשה לנו קידוש נסך בי בטחון שאולי גם הנס ירצה (זה לא קרה אף פעם....).
לפני שבצענו את הלחם, אסתר הסבירה לנו שוב מה זה ועל מה זה, הסבירה לנו איך נוטלים ידיים ולמה. למה שותקים אחרי נטילת ידיים וכו'. עד היום ההסבר היחיד שאני מכירה לכל הטקסים האלו זה מה שלמדתי מאסתר.

כך שלשבת וללמוד איתה היה מרתק, פשוט מרתק. היא לא ויתרה על שום הסבר, ולא נתנה לי אף פעם להרגיש לא נוח. תמיד הסבירה עוד לפני ששאלתי ותמיד דיברה ודיברה ללא הפסקה כך שבסוף היה לי הכל ברור.
איזו תקופה מדהימה זו היתה.
כשאני חושבת על זה היום, אני לא חושבת שהיתה לי תקופה יותר מדהימה מזו עם אסתר. מעבר לכך שהיא היתה אשה נעימת סבר, חייכנית, אוהבת לספר בדיחות, לשיר. היה נפלא איתה.

יום אחד ביקשה ממני אסתר לבוא לבית הכנסת ביום שני בשבע בבוקר.
היא עומדת לקרוא בתורה והיא צריכה מניין ואני חייבת לבוא (היא ביקשה מעוד כמה לבוא).
לי די הספיק שאני משלימה מניינים בשבת ועכשיו להתחייב גם ליום חול היה יותר מדי בשבילי. אבל היא ביקשה מאוד מאוד ולא יכולתי לסרב.
כך קרה שתכננתי לקום מוקדם ולנסוע לבית הכנסת.
אני זוכרת ששמתי שעון מעורר (אגב, היום קצת קשה לי להבין למה היה לי כל כך מוקדם, היום כאמא אני קמה הרבה יותר מוקדם מזה ולא חושבת שזה מוקדם....) ואיכשהו זה לא עזר.
פקחתי עיניים בחמש דקות לשבע.
אהההההה, קמתי בבהילות. הנס ניסה להרגיע אותי, אבל אמרתי לו שאני חייבת להיות בבית הכנסת בשבע ואם לא אין מניין ומה עושים. הייתי מבוהלת לחלוטין.
לכתחילה חשבתי לנסוע באוטובוס, אבל חישוב מהיר הבהיר לי שאין סיכוי שאגיע לשם בחצי שעה הקרובה.
הדרך היחידה להגיע לשם תוך חמש דקות היתה ברכבת. והרכבת עוזבת עוד שלוש דקות ואני עדיין לא לבושה ולוקח 5 דקות להגיע לתחנה.
אני חושבת שרק בצבא הייתי כל כך זריזה בהתלבשות ובריצה מטורפת לתחנה.
כמובן שלחכות לעוד רכבת גם לא בא בחשבון כי היא עוברת רק פעם בשעה.
אז התלבשתי תוך חמש שניות ורצתי כמו משוגעת ברחובות העיר עד שהגעתי לתחנה בדיוק כשהרכבת עמדה לסגור את הדלתות. קפצתי פנימה והדלתות נסגרו...
וווואואו, כשאני חושבת על זה היום. מי יודע, אולי קיבלתי על זה איזשהו שכר מן שמייא, למרות שהלכתי לבית כנסת רפורמי....

וכך התחלתי ללכת גם בימות החול.
היה מאוד נחמד דווקא. היינו מתפללים בקול רם כרגיל והרב היה כורע ומשתחווה מי יודע למי אם הוא בכלל לא האמין באלוקים. שרנו נחמד. כל בוקר היה מרעים בקולו "מההההה טווובו, ממהההה טווובו, אוהוהליאיך יאאאאאעקוווב, משכנותיך, משכנותיך, משכנותיך ישראאאלל----------"
עד היום אסתר ואני שרות את זה מתוך פרצי צחוק. מחקות את הרב המהולל.
אחרי התפילה היינו שולחים מי מאיתנו לקנות קצת לחם וחמאה וחלב לארוחת בוקר. היינו יושבים במטבח ואוכלים ושותים ומפטפטים.
באמת היה נחמד. גם לזה אני איכשהו מתגעגעת. להתחיל כך את הבקרים.
וברבות הימים גם מניין קבוע היה לנו.

בזכות המניינים האלו למדתי סוף סוף להתפלל. ואחר כך גם עם אסתר, למדתי איך מתפללים כשהולכים לבית כנסת רגיל.
היינו קבוצה שלמה במניינים האלו. היינו אסתר ואני, עוד חברה שאחר כך נפטרה מסרטן, חברה נוספת שהיום בכלל כבר לא מבקרת בשום בית כנסת, עוד זוג ישראלים נחמד ואני כבר לא זוכרת, אבל היו עוד כמה, הרב ואשתו.
אהה בטח, היה גם איזה סבא זקן שהגיע לשם עם המטפלת שלו, ולא היה ברור אם היא יהודיה או לא, אז לא צירפנו אותה למניין, אבל היא חשה מאוד בנוח איתנו ואפילו ידעה איך מתפללים.

בזכות זה היה בינינו קשר מאוד חזק. כאשר עזבתי את הנס, ציפיתי שהרב ואשתו יתמכו בי. אבל זה לעולם לא קרה לצערי. עוד סיבה לאכזבה מהם. לא היה להם זמן בשבילי.
פעם הבאה אספר לכם איך ברחתי מהנס יום שישי אחד.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני נהנת לקרוא את הבלוג שלך.
מאוד מעניין.
קצת מפריע לי הזלזול שאת חשה אל הרפורמים , מזכיר
לי את מה שאני לא אוהבת ביהדות - התנשאות ובדלנות.

[ניצה_פורחת*]

קוסמת יקרה. אני שמחה שאת נהנית מהבלוג שלי, לא ידעתי שאת קוראת.
הזלזול שאת חשה אצלי בנוגע לרפורמים נובע מעצם התנהגותם ובאשמתם הבלעדית. כאשר אדם או קבוצה מכבדים את עצמם, הם עושים דברים ברצינות ולא בצחוק. הם עצמם מזלזלים במה שהם עושים ולי לא נותר אלא לזרום איתם.
איני יודעת אם קראת הכל. למעלה סיפרתי על ההלם שחשתי כאשר הרב הסביר לי על ה"אנשים שכתבו את התורה". עצם העובדה שהוא לא מאמין שאלוקים נתן את התורה העלה בי את השאלה "למי הוא מתפלל????" כאשר הבנתי שמדובר בצביעות, בהעמדת פנים ובנוסף (גם כתבתי למעלה) בזלזול והתנשאות על מי שדווקא כן שומר על קלה כבחמורה, נשאתי את רגליי משם ולא חזרתי יותר.
מה שחשוב לי זו האמת. והאמת היתה חשובה לי גם כאשר הייתי חילונית.
כאשר בחרתי ללכת עם הנס, היתה זו בחירה מודעת על פי מה שהבנתי שהיתה האמת - הווה אומר - אם איני מתנהגת כיהודיה, מדוע עלי להימנע מלצאת עם גוי?
כאשר הצטרפתי לרפורמים, לא היה זה מתוך כך שחיפשתי יהדות "קלה", לא חיפשתי יהדות בכלל! הובלתי לשם בהתחלה בעל כורחי ואחר כך מתוך תחושת מחוייבות המשכתי ללכת. לאחר מכן כבר אהבתי ללכת בגלל האנשים וגם בגלל שהתחלתי ללמוד על יהדות וזה מצא חן בעיני. מאוחר יותר גיליתי את הצביעות אצל הרפורמים.

אין ביהדות התנשאות חלילה. ייתכן שניתקלת באנשים שמתנשאים, אבל היהדות כשלעצמה אינה מתנשאת. בדלנות אכן כן. בוודאי. "לא ככל הגויים בית ישראל", "והייתם קדושים", "והייתם לי סגולה מכל העמים". בוודאי. אולם בהתבדלות זו אין התנשאות, אלא אחריות, תפקיד. בדיוק כשם שאדם מתמנה לתפקיד אחראי וחשוב נניח בצבא, אולי הוא גם יתנשא בעקבות כך, אבל זה לא נובע מעצם תפקידו. תפקידו יהיה אחראי וחשוב בין אם הוא יתנשא ובין אם לאו. ההתנשאות שייכת למידתו הרעה והתפקיד שלו יהיה אחראי מטעם התפקיד בלבד.
כך גם עם ישראל. עם ישראל אחראי לרוחניות של העולם כולו. אין בכך התנשאות כלל וכלל, גם אם נדמה שכן הוא. אם מבינים שהקב"ה ברא את העולם כולו ואת כל האנושות, ושאותו בורא הוא זה שנתן את התורה וציווה בה על עם ישראל וגם על אומות העולם (7 מצוות בני נח), מבינים שאין כאן התנשאות. כאשר עם ישראל חוטא, העולם כולו במצב רע. כאשר עם ישראל הולך בדרך ה', לכל העולם טוב.
זה על קצה המזלג.
ואגב, לגבי אותו בית כנסת רפורמי ולגבי אותו רב. כתבתי למעלה שכאשר עזבתי את הנס הייתי זקוקה נואשות לתמיכה של הרב ואשתו, אולם לא היה להם זמן בשבילי. את יודעת מדוע? כי הם היו עסוקים יותר מדי בביסוס מעמדם בקרב כל מיני קהילות נוצריות למיניהן בעיר, היו עסוקים במתן ראיונות בימי שבת בבוקר מוקדם לפני התפילה לתחנות רדיו וכן הלאה. הם לא היו עסוקים בתמיכה באנשי קהילתם כפי המתבקש, ובמיוחד באלו שפקדו את בית הכנסת תדיר ותרמו לפעילות הרוחנית שם ואף שילמו דמי חבר!! אם זה לא זלזול בזולת, אז מה זה זלזול? אם כן, הם אלו שהביאו על עצמם את הרגשתי כלפיהם מאז ועד היום.
ועדיין לא סיפרתי לכם על איך אסתר עזבה את הקהילה הרפורמית. תזכירו לי פעם, זה דווקא קשור לנושא. אולי פעם הבאה.

[לבנה_במילואה*]

את כותבת ומסבירה כ"כ יפה באמיתיות ובפשטות! כיף לקרוא.
את יכולה לכתוב את ההסבר ללחם בשבת?
תודה

[רוצה_להיות_אני*]

איך אסתר עזבה את הקהילה הרפורמית?
עבר כמעט שבוע, אני במתח.

[ניצה_פורחת*]

איך אסתר עזבה את הקהילה הרפורמית?
יש לי כמה דקות עכשיו, אנסה לכתוב על כך.

סיפרתי לכם כבר כמה נהניתי ללמוד עם אסתר הלכות ובכלל על היהדות.
היא היתה (ועודנה) אשה ישרה וגם תמימה. אשה שחיפשה את דרכה ואת ביטוייה ביהדות, בדת.
היא היתה מאוד פמיניסטית ובגלל זה חברה אל הרפורמים.
מה שהיא אהבה שם זה את השיויון בין גברים לנשים, את היכולת שלה לקרוא בתורה, את היכולת שלה להניח תפילין, לשים טלית, כיפה.
היא היתה לומדת המון על התורה ולמעשה היו לה הרבה חברות חרדיות שלימדו אותה דברים.
ומתוך הדברים שלמדה היא הסיקה שמותר לה להיות אצל הרפורמים בגלל השיויון.

ואכן, היא פרחה בקהילה הרפורמית.
היה לה קול דקיק ויפה והיתה קוראת לנו כמעט כל שבת בתורה (ולפעמים אף בימות החול).
היא ישבה זקופה בשורה הראשונה עם בעלה, מתעטפת ברצינות בטלית, באהבה רבה.

אישית התחברתי מאוד לעניין הטלית. רכשתי לעצמי טלית כחולה קטנה במאה שערים. היא עדיין אצלי.
הייתי שמה בפנים קצת עלי רוזמרין שתריח טוב בתוך התיק שלה.
כך אסתר לימדה אותי
לא אשכח את הריח הנפלא של הטלית. ריח של טלית חדשה מעורב בריח רוזמרין.
הייתי מוציאה את הטלית בבקרים (במיוחד כאשר התחלתי להתפלל כל יום שחרית), פורסת אותה, מביאה אותה מול פני, מריחה אגב הכי את ריחה המיוחד, מצמידה נשיקה ומברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית".
אחר כך הייתי עוטה אותה עלי במין חיבוק כזה, אפופה בריחה וממשיכה לומר את הפסוקים הנפלאים - "מה יקר חסדך אלוקים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם. כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור, משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב."
עד היום יש בי געגוע עז לאותן תפילות, שנבעו מתוך הלב. הריח של הטלית, הפסוקים. קשה לתאר.

ואסתר היתה מעין מדריכה שלי, הערצתי אותה על כל מה שעשתה וחיקיתי אותה כמעט בכל.
פעם ניסיתי להניח תפילין בהדרכתה, אבל לא היתה לי את אותה הרגשה מדהימה כמו עם הטלית ולכן לא המשכתי בזה.

אבל אסתר היתה אמיתית. היא לא שמה טלית בגלל שהיא רצתה להיות דומה לגבר, אלא בגלל שהיא חשה שזו זכותה. ואגב, לשים טלית לאשה זה לא אסור. פשוט, נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן ולכן לא נוהגות בכך.
אבל היום, בגלל שכך נוהגות הרפורמיות, אשה חרדית שתשים טלית לא תתקבל בעין יפה בלשון המעטה.
אותו הכנ"ל לגבי תפילין.
לגבי כיפה זה שונה, כי אשה ממילא מחוייבת בכיסוי ראש, הרבה יותר מהגבר. כלומר, הכיפה היא בעצם הכיסוי ראש של הגבר, ואשה כשמכסה את ראשה היא עושה בכך יותר מהגבר, כך שפה אין עניין באמת לשים דווקא כיפה. אשה ששמה כיפה מראה בכך שהיא רק רוצה להידמות לגבר ולא באמת לכסות את ראשה.
אבל אסתר כמובן לא ידעה את זה. היא שמה כיפה נשית מאוד, וורודה. אותי זה שעשע מאוד. דווקא אהבתי את הכיפה שלה, אבל כלל לא התחברתי לזה.

אני זוכרת שאסתר היתה אומרת לי שהרפורמים בוחרים איזה מצוות לקיים ואיזה לא. ושהיא בוחרת לקיים את כל המצוות ועדיין להיחשב רפורמית.
היא שמרה שבת, לא הדליקה אור, היתה לה פלטה. היא אף הלכה בצניעות, חצאית, חולצה ארוכה. כשהיינו הולכות לחב"ד היתה שמה כובע רחב שוליים על ראשה.
עוד לפני שהיא הגיעה לקהילה, זכור לי שהיו הרבה דברים דתיים בקהילה.
בשירותים למשל היה שלט "נא לא להדליק ולכבות את האור בשבת". המטבח נחשב לכשר חלבי. כאשר היו הזוג הישראלי במקום הרב הם דאגו לכל ואף לכשרות מסוימת.
הם היו בעצם הדתיים היחידים שם, דתיים רפורמים כאלה, שאמנם נוסעים בשבת, אבל איכשהו מכבדים את הדת יותר מהרפורמים. אפשר לומר שהיו מסורתיים.
כאשר אסתר הגיעה, היא הכניסה רוח חיים לקהילה.
היא אמרה בקול רם את דעותיה, היתה בעד כשרות מלאה ואצלה בבית אכן היה כשר לחלוטין, היתה בעד שבת וכו'.
היו כאלה בקהילה שדבריה היו לצנינים בעיניהם.
אמנם לא שמנו לב לזה בהתחלה. סך הכל היינו חבורה של מתפללים חדשים שבאו באופן קבוע וגם למדו עם הרב החדש.
אבל ככל הנראה השלט בחדר השירותים עשה קצת את שלו.
מעבר לכך, שבת חורפית אחת אסתר הגיעה לבית הכנסת וגילתה שהתנור אינו דלוק.
היתה שם גויה אחת (ולא גיורת רפורמית, אלא באמת גויה) ואסתר שאלה אותה בנימוס אם תוכל להדליק את החימום, שכן היא שומרת שבת ולא יכולה להדליק בעצמה (אגב, אסתר לא ידעה שלא עושים כך, ויש אופן אמירה לגוי). הרב היה שם ושמע אותה ומאוד כעס עליה והלך להדליק בעצמו את החימום.
טוב, אז בטח יהיו כאן כמה קוראים שיצדיקו אותו כי זה כאילו "לא יפה" לנצל את הגוי. אבל באמת שאין לי חשק להתווכח על זה כאן.
אסתר קצת כעסה, אבל לא הראתה זאת.
אחר כך פתאום בא מישהו (ביום אחר) והוריד את השלט בשירותים.
אישית לא שמתי לב כי באותה תקופה עדיין הדלקתי אורות בשבת.
אבל היא שמה לב ורק העירה על כך ושאלה מישהו למה.
מיד התחיל פולמוס שלם והאשימו אותה ב"החרדה" מלשון "חרדים" של בית הכנסת הרפורמי, ומה פתאום היא באה ושמה פתקים כאלה, ושזה בית כנסת רפורמי ואין כזה דבר לשים כאלה פתקים. וכל מה שאמרה שלא היא שמה את הפתק, אלא היה שם תמיד (ועל זה אני מעידה שזה נכון), לא עזר לה.
התחיל אנטגוניזם גמור כלפיה, אבל היא עדיין המשיכה לבוא.
וכמובן העניין של התפילה ביום חול, שבאה ובכתה לבעלה שהורידו משם את התחנון.
ויום אחד, היה זה שבועות, כל באי בית הכנסת הגיעו לחגיגת שבועות בערב והביאו איתם דברי מאכל חלביים כמתבקש.
הגעתי גם אני והייתי המומה כשראיתי בשר חזיר על השולחן.
כשהערתי על כך, אמרו לי שזה מעדן שבא עם גבינה ולכן הביאו את זה.
אבל לאחר מכן זה הוסר מעל השולחן.
אסתר ראתה את זה גם כן ופרצה בבכי סוער.
היא אשה מאוד רגישה וכמעט על כל דבר הגיבה בהתרגשות ובבכיות.

בשבת שלאחר מכן היא לא באה לבית הכנסת.
כשבררתי אצלה למה, היא רק אמרה לי שהיא הולכת לבית הכנסת של החברה שלה (לא פחות מאשר בית כנסת חסידי חרדי).
לא שאלתי שאלות, לא כל כך הייתי בתוך מה שקורה לה, את כל הסיפור שמעתי ממנה מאוחר יותר.
חשבתי שהיא פשוט אותה שבת החליטה ללכת לבית כנסת אחר כפי שהיתה עושה מדי פעם.
אבל גם שבתות אחר כך לא באה.
ובתוך כך בעלה סיפר לי ואף הראה לי מכתב חריף שכתב לקהילה.
הוא אמר לי שגם בתור גוי הוא מאוד כועס על התנהלות הקהילה.
הוא אמר לי שהוא היה מעוניין שאשתו תלך לכיוון הדת כי זה עושה לה טוב. הוא גם ראה את הצביעות שהולכת שם. הוא כתב להם בצורה מאוד חריפה שאם המטבח הוא חלבי, אז איך זה שמרשים לכל אחד להביא טריפות? הוא גם דיבר על עניין האור בשבת ועל עוד דברים, כבר לא ממש זוכרת.
אבל זה היה מכתב חריף מאוד.
כעקרון הוא הצביע שם נקודה אחר נקודה על כל הצביעות שיש שם ועל כך שלא היתה להם רשות להתקיף את אשתו.

אני עוד המשכתי ללכת לשם.
וכפי שכבר כתבתי למעלה עזבתי גם כן יום אחד. גם בגלל הצביעות.

אפשר להתווכח על כל דבר, אבל אי אפשר להכחיש צביעות ואי אפשר לקבל צביעות.
ולאחר שעזבתי את הקהילה הרפורמית, התחיל אצלי עידן חדש ואחר.
אבל לפני כן, פעם הבאה תזכירו לי לספר על איך שברחתי מהנס יום שישי אחד.
כי העידן החדש היה הרבה אחרי שעזבתי את הנס.
ולמרות ההבזקים, הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה.
אשמח לתגובות.

[פלונית*]

את כותבת ומסבירה כ"כ יפה באמיתיות ובפשטות! כיף לקרוא
תענוג לקרוא אותך.

[יריד_מנשאים*]

מקסים.
תמשיכי...

[רוצה_להיות_אני*]

היא אשה מאוד רגישה וכמעט על כל דבר הגיבה בהתרגשות ובבכיות.
זה מקסים!
זה אומר שבמשך השנים היא לא איבדה את הרגישות שלה. היום כדי שיהיה מותר לבכות מישהו צריך למות.

ממתינה להמשך.

[נשואה_שנתיים_וחצי*]

גם אני ממתינה בקוצר רוח...

[גם_מחכה*]

ניצה פורחת
אני שמחה שאת כאן,נפגשו בדף על משיח,ורק עכשיו קלטתי שאת היית (זאת אומרת הבלוג שלך...)אחד הדברים הראשונים שקראתי באתר הזה "במקרה"(או בהשגחה פרטית יותר מדויק: ))
תבורכי על אומץ הלב,תמשיכי.

[דדיצ'ה_והללוש*]

יופי של נשמה יש לך
דיוק
חיפוש
מקבילה לרצונות הפנימיים שלך
ולא פחות חשוב נשמעת להם
את נותנת לי כוח לדייק
אמשיך לקרוא אותך

[ניצה_פורחת*]

תודה לכן, כרגע אין לי ממש זמן, רק מדי פעם אני משרבטת כמה מילים בדפים אחרים. עלי עוד לחשוב על מה אני הולכת לכתוב פעם הבאה. אולי יש למישהי בקשה מיוחדת? או שאלה שתנחה אותי?

[פלוני_אלמונית*]

אפשר להתווכח על כל דבר, אבל אי אפשר להכחיש צביעות ואי אפשר לקבל צביעות.
האם זה לא בעיני המתבונן?

[ניצה_פורחת*]

_אפשר להתווכח על כל דבר, אבל אי אפשר להכחיש צביעות ואי אפשר לקבל צביעות.
האם זה לא בעיני המתבונן?_
יקירתי, אולי הכל בעיני המתבונן. אולי גם את הפיגוע בירושלים אפשר לראות אחרת, כפי שטוענים כל מיני ארגונים לזכויות אדם.
צביעות זה אחד בפה ואחד בלב.
אדם שמתפלל אל הקיר וטוען שהוא מתפלל לאלוקים, ובאותה נשימה גם טוען שאין אלוקים, הוא פשוט צבוע שמתפלל אל הקיר ולא אל אלוקים ועושה הצגה!
מה כאן בדיוק בעיני המתבונן? האם עלי לחשוב אולי שהקיר הוא איזה סוג של אלוהים שלא קיים???
אמרי לי את, איזו צביעות את מכירה שהיא רק בעיני המתבונן. כי לא ירדתי אולי לסוף דעתך.

[תמרהינדי*]

זהו! בלילה ויום אחד, בין שאיבה לשאיבה (חלב)
לגמרי במיקרה- התחלתי וסיימתי לקרוא אותך
ללא קשר ממשי לדת, נשארתי מרותקת ומצפה להמשך
תודה

[ניצה_פורחת*]

_זהו! בלילה ויום אחד, בין שאיבה לשאיבה (חלב)
לגמרי במיקרה- התחלתי וסיימתי לקרוא אותך
ללא קשר ממשי לדת, נשארתי מרותקת ומצפה להמשך
תודה_
וואו!
תודה!

[רוצה_להיות_אני*]

עלי עוד לחשוב על מה אני הולכת לכתוב פעם הבאה. אולי יש למישהי בקשה מיוחדת? או שאלה שתנחה אותי?

ולמרות ההבזקים, הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה

|עלה|
אני מתפדחת להעלות לכאן תזכורת כל יום, בכ"ז לכולם יש חיים מחוץ לרשת....

[פלוני_אלמונית*]

אמרי לי את, איזו צביעות את מכירה שהיא רק בעיני המתבונן.
לדוגמה הדלקת החימום שסיפרת עליו - בעיני להטיל על מישהו אחר להדליק את החימום זו צביעות. אחד בפה ואחד בלב. יש גם דתיים אחרים שיסכימו איתי, אז האם הם דתיים יותר או פחות? צבועים יותר או פחות? זה בעיני המתבונן. עוד דוגמאות הן איסור שמיטה שכל אחד רואה בצורה אחרת, כשרות... מליון ואחד דברים.
למה את כועסת?

[ניצה_פורחת*]

לדוגמה הדלקת החימום שסיפרת עליו - בעיני להטיל על מישהו אחר להדליק את החימום זו צביעות. אחד בפה ואחד בלב. יש גם דתיים אחרים שיסכימו איתי, אז האם הם דתיים יותר או פחות? צבועים יותר או פחות? זה בעיני המתבונן. עוד דוגמאות הן איסור שמיטה שכל אחד רואה בצורה אחרת, כשרות... מליון ואחד דברים.
העניינים שהזכרת הם הלכה. מי שמחוייב להלכה לא עושה זאת מתוך צביעות, אלא בגלל שהוא מחוייב לכך. אם גוי לא מחויב לשמור שבת, אז הוא לא מחויב. נקודה. ואני בתור יהודיה שאסור לי להדליק חימום בשבת יכולה באופן מסויים לבקש ממנו. כלומר, אסור לי לבקש ממנו באופן ישיר, אלא באופן עקיף. אם הוא בוחר להבין את זה אז יוצא שהוא מדליק את החימום כי הוא בחר בכך ולא כי אני ביקשתי (כי למעשה לא ביקשתי ישירות). כמובן שמה שאסתר עשתה אז לא היה על פי ההלכה.
איך איסור שמיטה קשור לזה לא הבנתי וגם לא כשרות. יש אנשים שרמת הכשרות שלהם נמוכה או גבוהה יותר, מה הקשר לצביעות?

למה את כועסת?
לא כועסת.
למה את לא בניק שלך?

[פלוני_אלמונית*]

אין לי ניק. בעיני הדוגמאות שהבאתי הן צביעות בשביל כמה אנשים. צביעות היא בעיני המתבונן כי את אומרת אחד בלב אחד בפה, אבל את לא יודעת מה אומר האדם בלב, נכון? את רק מפרשת כראות עינייך. אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.

[רוצה_להיות_אני*]

אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.
הכל חד משמעי,
ואין יהודי אחד שדומה למשנהו.

הכללים הם אותם הכללים,
האנשים הם אלה שמשתנים.

התפילה, למשל, היא טקסט קבוע. אני לא מדברת על טקסטים חדשים - אלאל על אלה שעברו מדור לדור במשך שנים רבות. זה נראה נורא יבש, חדגוני וחד משמעי, לא?
זה שיש כליים ברורים ומדוייקים עד לפרטי פרטים (ההבדלים בין הזרמים לא עקרוניים, זתומרת בכל הזרמים ברור שאסור לאכול בשר וחלב יחד, אסור לאכול חזיר וכו') זה לא אומר שאין שוני.
בני אדם מטבעם שונים.

[פרח_הלימון*]

ואני בתור יהודיה שאסור לי להדליק חימום בשבת יכולה באופן מסויים לבקש ממנו. כלומר, אסור לי לבקש ממנו באופן ישיר, אלא באופן עקיף. כשהיינו בברוקלין אצל החבדניקים בשבת,האישה אמרה לבעלי,ככה בלי להניג עפעף,"הי מ' תעשה טובה ותלחץ כאן" זה היה הקומקום החשמלי כדי שתוכל להכין לנו תה. אותי זה הצחיק.

[ניצה_פורחת*]

כשהיינו בברוקלין אצל החבדניקים בשבת,האישה אמרה לבעלי,ככה בלי להניג עפעף,"הי מ' תעשה טובה ותלחץ כאן" זה היה הקומקום החשמלי כדי שתוכל להכין לנו תה. אותי זה הצחיק.
אסור היה לה. חד משמעי!
ואני שמחה שזה הצחיק אותך

[אור*]

אם הכל היה חד משמעי היה זרם אחד ביהדות וכולם היו יהודים אותו דבר.
להבדיל אלפי הבדלות,זה כמו בצבא,יש חיל רגלים,חיל אויר,חיל הים ועוד..
וכולם שם לשרת את אותה המטרה.
גם ביהדות, אלה ואלה דברי אלוקים חיים.
ברוך השם יש מקום לכולם.

[גם_מחכה*]

_הכללים הם אותם הכללים,
האנשים הם אלה שמשתנים._

כל כך נכון.
אנחנו עומדים כל יום בפני קיום אותן המצוות שמתקימות כבר אלפי שנים,וכל יום אנחנו חדשים,אנחנו יכולים להתחדש בתוך אותה התפילה עצמה אינספור פעמים....
להתחדש בתוך אותה המצווה שוב ושוב ושוב...כמו כל דבר בעולם שנברא בכל רגע ורגע מחדש...מעורר תקווה והשראה לא?הכל מתחדש בכל רגע
יש לנו אפשרות לשמור על נקיות ורעננות פנימית,אם רק ניתן לעצמנו להקשיב להתחדשות.לבריאה.

[תמרהינדי*]

מחכה לעוד הבזקים, הגיגים....
אולי יש לך עוד המלצה על בלוג מעניין, מחפשת משהו ללילות השאיבה המתישים....

[אתי*]

מחכה לעוד הבזקים, הגיגים....
מקווה באנוכיות גמורה שיהיה לך פנאי.

[ניצה_פורחת*]

מקווה באנוכיות גמורה שיהיה לך פנאי.
זאת לא אנוכיות, זו אהבת רעים לשמה. הלוואי ויהיה לי זמן...
אנסה היום, בלי נדר....
תתפללי בשבילי שיהיה לי זמן.


אולי יש לך עוד המלצה על בלוג מעניין, מחפשת משהו ללילות השאיבה המתישים....
לא ממש, אבל לכי לאינדקס מונחים ותחפשי משהו שמעניין אותך.

[ניצה_פורחת*]

פעם הבאה תזכירו לי לספר על איך שברחתי מהנס יום שישי אחד.
אז הנה, הגיעה הפעם הבאה הזאת.
הנס התחיל להבין מה קורה אצלי. הוא כבר ידע שאני הולכת להיות חרדית שנים לפני שאני ידעתי את זה.
אבא שלי סיפר לי לפני כמה שנים על שיחה שהיתה לו עם הנס.
"ניצה הופכת להיות כמו אלו שהולכים בשחור", כך אמר לו הנס.
אבא שלי לא הבין, אבל הנס התעקש. "אני לא יודע איפה אני בתמונה אצלה, אם בכלל. לא יהיה לזה סוף טוב. אני לא מצליח להשפיע עליה. יש לה כל מיני חברות חדשות שאני לא מסמפט"
אבא שלי סיפר לי זאת הרבה אחרי שחזרתי לארץ, כלומר, שנים אחרי הפרידה מהנס.
ואכן, הנס התחיל ממש לשנוא את אסתר.
בתור מגבה התחלתי שוב להתקשר ולשוחח עם מרים. אז גרה רחוק מאיתנו והקשר שלנו היה בעיקר בטלפונים או שקבענו להיפגש. רק כשעברתי דירה, עברתי לאזור בו היא גרה והייתי גרה שתי רחובות ממנה, ואז הקשר התחזק והייתי אצלה המון.
אבל בינתיים חיזקתי את הקשר עם אסתר שגרה במרחק הליכה ממני (תחנה אחת ברכבת).
הוא היה מדבר סרה עליה.
בעיני היא היתה מאוד יפה ומצחיקה וחכמה ורגישה.
הוא הצליח להפוך את כל התכונות האלה לשליליות.
הוא אמר שהוא שונא את החיוך השחצני שלה (שחצני?????)
הוא אמר שהבדיחות שלה מטומטמות.
הוא אמר שהיא טפשה.
וגם אמר שהיא מעצבנת.
כמה מילים הורסות.
אמנם הוא לא הרס לי את הקשר איתה, אבל כמובן שבעקבות מילותיו לא כל כך הזמנתי אותה אלינו הביתה.
לא רציתי לשמוע את המילים הרעות שלו עליה אחר כך, העדפתי שהיא תהיה מחוץ לתמונה כדי שלא ידבר עליה.
אז שוחחתי רבות עם מרים ודיברתי על מרים.
אבל אז הוא גם קצת התחיל להגיד שמרים היא לא כזאת חכמה, ושנמאס לו ממנה וכו'.

לאסתר ולי היתה עוד חברה ממש מקסימה. היא היתה גויה בתהליך גיור רפורמי וכולנו אהבנו אותה מאוד.
היינו אצלה המון שבתות, אסתר ואני, וגם אני אצלה לבד. היו לנו המון שיחות נפש.
היא היתה אחות במקצועה. בחורה מקסימה ומדהימה, שהקפידה מאוד לשמור שבת וללכת בצניעות.
קראו לה חוה. זה השם שבחרה לעצמה, השם היהודי.
אז כמובן שהייתי גם בקשר עם חוה.
ובהתחלה הנס אהב את חוה. היא היתה מצחיקה מאוד וחמודה.
ברגע שהבין שגם היא "בחבורה", התחיל לשנוא גם אותה.
זוכרים את רחל?
טוב, אז הסוף איתה היה מצחיק מאוד.
אולי לא מצחיק, אבל מצחיק אותי בגלל שגם אותה הוא שנא לבסוף...
למרות שהיא בכלל לא היתה בעניין של חזרה בתשובה.
היא היתה נשואה לאיזה בחור מקומי, לא יהודי.
ויום אחד הנס קיבל ממנו שיחה והם שוחחו ארוכות.
מסתבר שהם מתגרשים ושהבעל סיפר להנס על הרגליה המיניים של אשתו וכמה שהם בלתי נסבלים.
אז הנס סיפר לי שהם מתגרשים ושזה בגלל שהיא כך או אחרת, כולל פירוט לא מעניין על חייהם האיניטימיים.
עוד באותו יום רחל התקשרה אלי לספר לי שהם מתגרשים.
אחר כך היא עזבה אותו וגרה לה באיזה מקום במרכז העיר, איפה שהיו עוד מלא ישראלים.
אבל הנס מאותו יום לא סבל אותה.
לגבי זה לא היה כזה נורא, כי עם רחל הקשר הלך ופחת.
אבל מצחיק שאפילו זה, אפילו הקשר הזה לא היה רצוי מבחינתו.
נשארתי מבודדת לחלוטין.
לא יכולתי לספר לו כלום על חברותיי, לא יכולתי לצאת עם חברותיי ואיתו ביחד, לא יכולתי להזמין אותן אלי הביתה.
ומצד שני הלימודים באוניברסיטה תפסו תאוצה חזקה ומצאתי את עצמי מתרועעת עם המון חברים מהאוניברסיטה.
אז היתה לי תקופה כזו, גם כדי לשמור על יחסים תקינים עם הנס, שהיו אצלינו המון ערבים משותפים עם כל מיני חברים שלי ושלו מהאוניברסיטה ושוחחנו על כל דבר פרט ליהדות.
את הצ'ופר שלי קיבלתי מחברי האוניברסיטאיים אחר כך, כאשר היינו יושבים בבית קפה והם היו שואלים בכנות רבה על היהדות, ללא שמץ של שנאה או נסיון לבטל את דבריי. בעצם, כל השיחות שלי אודות יהדות עם אנשים שונים היו מלוות בהרגשת התגוננות מפני תקיפות. רק עם אותם חברים לא יהודים הצלחתי להעביר הכל, לספר הכל ואף לזכות להערכה רבה.
וכן, כיבדו אותי מאוד אותם אנשים שצעדו איתי אחר כך בשנות האוניברסיטה המאוחרות יותר, שחפצו בחברתי, שחפצו להגיש עימי עבודות, שהעריכו אותי, שביקשו להעביר איתי קורס (עוזרי הוראה. היינו בשלב בו חובה להעביר שיעורים, והם ביקשו ממני להיות זו שתלווה ותערוך עימם את השיעורים לסטודנטים הצעירים. למרות השפה הזרה, למרות שאני יהודיה, ואולי בגלל זה??).

הנס התחיל במתקפה עלי. במתקפה על הורי, במתקפה על כל היהודים.
מתקפה שכללה מילים לא יפות, לעג, דברי שנאה.
היה קשה.
הוא הרגיש כנראה לכוד.
מצד אחד, הוא באמת רצה לבנות איתי בית, באמת רצה להמשיך איתי כל החיים. תכננו להינשא אחרי הלימודים, הוריו אמרו לי מפורשות שהם מצפים ומחכים מאוד מאוד לצאצאים מאיתנו.
מבחינתי היה לקשר הזה המשך, לא חשבתי אז שארצה להיפרד ממנו, לא חשבתי שאלך כל כך רחוק, או אולי כל כך קרוב?
אז הוא תקף.
ואצלי התקיפות האלו הצטרפו למילה אחת "אנטישמיות".
חשתי על בשרי אנטישמיות.
ואז שבת אחת הדלקתי נרות והוא כיבה אותן.
עולמי חשך.
ולא רק פיזית.
עבר שבוע.
לא זוכרת מה קרה אותו שבוע. אבל הרגשתי שהנס לא יתן לי להדליק נרות, לא יתן לי לשמור שבת, לא יתן לי אולי לחיות.
הרגשתי שאני חייבת לברוח ממנו.
מהר.
אבל חששתי שהבריחה ממנו תזיק לי.
אז חשבתי שאולי כדאי לי לארוז את רוב הדברים שלי בלי שירגיש ולברוח לאסתר.
וכך יום שישי אחד, ארזתי בתיק גב ענקי מלא מלא בגדים ועוד דברים, לא זוכרת מה.
שעת הדלקת הנרות היתה אז בארבע וחצי.
בערך בארבע גמרתי לארוז.
והתחלתי ללכת לאסתר.
התיק הענקי על גבי.
הנס לא היה בבית.
לא סיפרתי לו שלא אהיה, פשוט הלכתי.
(אז לא היו סלולריים, כאשר מישהו יצא מהבית, אז לא ניתן היה לדעת היכן הוא).
הבטתי בשעון, היה מאוחר. את הרכבת פספסתי. התחלתי לרוץ.
היה קר מאוד וקצת גשם התחיל לרדת.
ואני הולכת במהירות לאורך המסילה, הולכת מהר מהר שלא לחלל את השבת ולהספיק להדליק נרות בזמן (מוזר, אז בכלל לא שמרתי שבת, אז למה רצתי? אולי בגלל הנרות? לא זוכרת...).
עוד מבט בשעון, כבר אין זמן (כן, הנרות, לא רציתי לפספס זמן הדלקת נרות).
אני רצה.
התיק כבד מאוד, תיק ענקי ענקי ובכלל לא נוח.
אני רצה ומזיעה. קר בחוץ וכולי בוערת מחום.
רצה וכאילו בורחת מהנס.
ואולי ברחתי ממנו?
התחושה שלי היום לגבי אז היא שברחתי ממנו ולכן רצתי. אבל הריצה היתה בשביל הנרות.
כמה שהזיכרון מתעתע בנו.
רק זוכרת מסילה, טיפות גשם, תיק גב אפור כבד, ואני רצה ורצה.
הגעתי לאסתר מתנשמת ומתנשפת.
רצתי להדליק נרות.
שבת שלום.

[מתחדשת*]

ניצה, איזה סיפור חזק. צמרמורות. תודה.

[אמא_של*]

וואו. את כותבת יפה. אני עוקבת

[גם_מחכה*]

מרגש...מדהים כמה כוחות נפש מצאת בתוכך,איך הניצוץ שלנו כשהוא נדלק-הופך מניצוץ קטן ומעומעם לאש ענקית בוערת....

[אתי*]

|פרח|
תתפללי בשבילי שיהיה לי זמן.

[פרח_הלימון*]

_ואצלי התקיפות האלו הצטרפו למילה אחת "אנטישמיות".
חשתי על בשרי אנטישמיות.
ואז שבת אחת הדלקתי נרות והוא כיבה אותן.
עולמי חשך.
ולא רק פיזית._
חזק מאוד ! אני גם הייתי מרגישה ככה.
איך מאהוב הוא נהיה אוייב,מדהים.

[אתי*]

הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה.

@}

[תמרהינדי*]

הייתי רוצה לגמור לספר על התקופה עם הנס, ולהתחיל עם התקופה החדשה, שהיתה לא פחות מדהימה.
כן בהחלט, כבר עבר המון המון זמן, מקווה שאת בטוב
((())

[ניצה_פורחת*]

כן, אני בטוב, רק חסרת זמן.
מאוד רוצה לכתוב, תתפללו בשבילי שיהיה לי זמן... (כתבתי את זה כבר פעם, לא??)

[ניצה_פורחת*]

טוב, מנצלת את שעות הלילה המאוחרות ובמקום ללכת לישון כותבת פה עוד קצת.
התקופה עם הנס עוד לא נגמרה, רגע, יש לי עוד כמה סיפורים.
אקפוץ קצת אחורה בזמן, ואחר כך בבקשה תזכירו לי לקפוץ עוד טיפה אחורה ולספר לכם על העבודה שמצאתי ועל יום כיפור ועל איך שלא הצלחתי לעבוד בשבת. תזכירו לי, טוב?
אז הקפיצה היא לקיץ שלפני שהנס ואני נפרדנו, לפני כל הסיפור עם הדלקת הנרות שסיפרתי לכם בפעם שעברה.
זו היתה בעצם ההתחלה.
סיפרתי לכם על התהילים שהייתי קוראת.
סיפרתי על כל מה שקרה לי בעקבות כך.
ואולי לא סיפרתי הכל.
בכל אופן הגיע הקיץ.
אני הייתי כנראה מצד אחד במצב רוח טוב, מצד שני לא ממש ידעתי מה קורה איתי.
כמו נר שלפני שהוא דועך, הוא מהבהב הכי חזק, כך גם לי קרה.
פתאום התמלאתי אהבה יתרה להנס, פתאום ישבתי וארגתי לנו חלומות משותפים לעתיד.
הוא היה מביט בי במין חמלה כזאת או בחוסר אמון, אבל נסחף יחד איתי לחלומות.
באותו קיץ, שנת 1996 כמדומני, תכננתי לנסוע לארץ לתקופה ממש ארוכה.
תמיד אהבתי את החופשות מולדת האלו והן תמיד היו לי קצרות מדי. במיוחד לאור העובדה שבמדינה בה התגוררתי היה חורף ארוך מאוד וקר מאוד, וקיץ עם הרבה גשם.
לכן באותו קיץ תכננתי לצאת לחופשה של לא פחות מחודשיים!
וכמובן שאמרתי להנס שהוא יצטרף אלי לפחות לחלק מהתקופה.
באותו קיץ החלטתי שנגור בארץ ולכן הנס חייב ללמוד עברית.
הוא בהתחלה לא ממש הבין מה קורה לי, אבל כמו שאמרתי, התחיל לשתף פעולה מתוך חדווה.
ישבתי איתו כל יום כמעט והתחלנו ללמוד דיבור וכתיבה.
הייתי מורה לעברית, אספר גם על זה בע"ה, ולכן היה לי חומר וגם נסיון וגם ידע כיצד מלמדים.
אני זוכרת איך הוא התלהב לומר לי בכל עת בעברית "אני אוהב אותך".
וזה ממש מזכיר לי איך כשהיינו בארץ לאחר מכן, היינו כמה ימים בנופש באיזה קיבוץ, ובבוקר חמדנו לנו לצון והנס לקח אותי על הידיים וזרק אותי לתא המטען של האוטו השכור. אשה שעברה בסביבה שאלה בתדהמה "מה קורה פה??" ואני מיהרתי לצאת ולהרגיע אותה שכלום. אבל מאז הנס לא הפסיק לומר לי "מה קורה פה?" וזה מאוד הצחיק את שנינו.
אז כן, זו היתה תקופה קצת משונה.
מצד אחד התקרבתי מאוד.
מצד שני כנראה ההתקרבות הזאת הפחידה אותי.
אני זוכרת שהלכתי עם אסתר איזה יום לקנות שמלה ואמרתי לה שאני פשוט חייבת שמלה חשופה לחלוטין, כי אני מרגישה יותר מדי דוסית ואני מוכרחה לאזן את זה קצת.
ואני גם זוכרת שהלכתי עם אותה שמלה קצרצרה בלי שרוולים לחתונה של בן דוד שלי. ואחד הדודים שלי שחזר בתשובה הסתכל עלי במבט מאוד לא מסכים ואפילו ברחמים. ואני אמרתי בליבי - כמה שהוא לא יודע שאני כבר שם, כמוהו ממש, רק חיצונית עדיין אני לא.

אז הנס למד עברית ואני נסעתי לארץ לפניו, השארתי לו חומר ללמוד לבד ושיעורי בית והשבעתי אותו לשבת וללמוד
הוא באמת היה תלמיד טוב ובארץ הוא הראה לי את המחברת עם שיעורי הבית שלו!

כשהוא הגיע לארץ שכרנו רכב ועשינו טיול מהצפון עד לדרום. ממש חרשנו את הארץ.
היינו בצפון על יד דן, אכלנו אפילו במסעדת דג על הדן למי שמכיר.
שטנו באיזה נחל שם, לא זוכרת וירדנו לכינרת.
נסענו והדרמנו למצפה רמון ומשם גם לאילת.
אחר כך חזרנו לבית הורי.
אני זוכרת שבאיזשהו שלב הוא שאל אותי אם אני באמת רוצה להישאר איתו ביחד.

• בוודאי, עניתי לו. לרגע לא חשבתי אחרת.

ואולי בעצם כן, אבל חששתי מכך. חששתי מהרגע בו אודה ביני לבין עצמי שאנחנו לא נשארים ביחד.
על מנת לבסס את הכוונות שלי, החלטתי שבאמת נגור בארץ, הוא לא התנגד אף פעם.
אז אמרתי לו שכדאי לנו כבר עכשיו ללכת ולראות דירות למכירה.
אז יום אחד נסענו לכל מיני מקומות בניה חדשים, ראינו תוכניות ודירות לדוגמא, חלמנו ביחד, או יותר נכון, אני חלמתי לבד, כי הוא היה מאוד סקפטי לגבי רצינות כוונותיי.
היינו במקומות כמו מודיעין, אפילו התווכחתי על המחיר של איזו דירה עם מישהו....
היינו גם איפשהו בפתח תקווה, ובעוד מקום סמוך או בתוך השטחים, לא זוכרת כבר...

ואז הגיעו החגים ויום כיפור.
אני כמובן צמתי.
הנס החליט לצום גם הוא על מנת להזדהות, כי זה לא יפה לאכול כשכולם צמים.
אבל הוא שתה בגלל שאחי הקטן גרר אותו לטיולי אופניים ביום הקדוש כמנהג בני ישראל מקדמת דנא...
ואני הייתי בבית הכנסת כל היום כולו.
הייתי גאה כל כך להבין סוף סוף את התפילות, לדעת איך מתפללים עמידה, לדעת מה פירוש כל התפילות וגם לדעת מתי הכל נגמר. זו היתה הפעם הראשונה בשבילי להיות בבית כנסת רגיל ולהתפלל וגם לדעת איך להתפלל.
אמא שלי היתה איתי אצל הנשים, וגם אבא שלי אצל הגברים. אני זוכרת שאמא שלי הביטה בי במבט ממש מוזר כשראתה אותי מתפללת ממש בלי הפסקה ולא מפטפטת או אומרת לה שאני הולכת הביתה.
בסוף היא התייאשה והלכה הביתה לנוח ואני ואבא שלי נשארנו.
זה היה אז כשהנס שוחח עם אבא שלי ואמר לו שמשהו קורה לי והוא לא חושב שהוא בתמונה.
יום אחד רבנו. לא זוכרת על מה.
הוא לקח את האוטו ונסע.
כשחזר סיפר בהתלהבות שתעה בדרך והגיע ל....רמאללה....
ושבהתחלה הסתכלו עליו בחשדנות, אבל אחר כך ראו שהוא תייר ועזרו לו לצאת. ברגע שהבינו שהוא לא יהודי, הניחו לו לנפשו.
אז מתוך כך הוא פתאום קלט כמה טוב לא להיות יהודי....
באותו יום היתה לי שיחה עם קרוב משפחה שחזר בתשובה.
שוחחתי איתו על כך שקשה לי להתפרנס בחו"ל ושאני מחפשת איזושהי מלגה.
הוא נתן לי טלפון של מכר שלו שלדבריו יש לו קשרים במדינה שלי ויכול לעזור לי.
ה"מכר" הזה היווה בשבילי קפיצת דרך חזקה מאוד אל תוך התשובה.
הוא היה איזה מקובל, אבל לא רב. מישהו קצת מוזר שעד היום איני יודעת מה טיבו.
לא אחד שלוקח כסף, אבל גם לא הולך עם כיפה, ואשתו בכלל לא דתיה והבת שלו ברסלבית או חבדניקית או משהו.
אבל הוא ראה דברים.
הוא נתן לי באמת שם וכתובת של אדם יהודי מאוד עשיר במדינה שלי ואמר לי לכתוב לו מכתב, להסביר לו שאני חוזרת בתשובה וצריכה עזרה כספית.
הוא גם שמע את הסיפור שלי עם הנס ולפי השם שלו הוא הגיע למסקנה שאף אם היה מתגייר לא היה לנו מה לעשות ביחד (אגב, זה לא ממש מדוייק, כי גר משנה את שמו, אבל בכל אופן...).
כאשר הוא הסביר לי שאני והנס לא הולכים ביחד, אז כבר השלמתי עם עצמי עם העובדה הזאת בצורה טובה יותר. הפנמתי את זה יותר וכבר לא פחדתי. ידעתי שזה רק עניין של זמן.
כשהנס חזר מהביקור שלו ברמאללה (כנראה גם ירד שם לשתות קפה עם מישהו, ובגלל שיש לו חזות מאוד מאוד לא יהודית בלשון המעטה, לא פגעו בו), כבר הייתי אחרי השיחה הזאת וגם עם הבנה חדשה. ברגע שהנס הראה כמה שהוא שמח על כך שהוא לא יהודי, כבר ידעתי שזה ממש לא בשבילי להשאר איתו ביחד.

כשחזרנו לחו"ל, הוא חזר לפני ואני אחריו, הרגשתי שזה הסוף, אבל עלי למשוך את זה עוד. כבר לא דיברתי איתו על התוכניות שהיו לנו, וגם לא למדנו יותר עברית.
הוא המשיך בלימודיו ואני בלימודיי. כביכול לא היה זמן לאף אחד מאיתנו לדבר ברצינות על שום דבר, אבל כמובן שמתחת לפני השטח שנינו ידענו, למרות שהכחשנו.

הוא פיתח אנטגוניזם ליהדות.
הוא ניסה לוודא שאני לא ממשיכה להיות כל כך "יהודיה" כפי שהגדיר זאת.
אז אחד מהדברים היה אוכל לא כשר.
כבר לפני הקיץ קיבלתי על עצמי לא לאכול לא כשר במנזה של האוניברסיטה. כלומר, לא בשר, רק ירקות ודגים (פחחח, דגים לא כשרים, לא ידעתי...).
אבל בבית המשכתי לאכול לא כשר כאילו כלום.
אבל כשחזרתי מהארץ, הרגשתי כמו נשמה חדשה נכנסה בי. אני זוכרת שהכנתי אוכל באחד הימים, היה זה עוף ברוטב שמנת וירקות מוקפצים.
מזגתי לצלחת שלו עוף וירקות.
לצלחת שלי מזגתי מתוך החלטה של שניה רק ירקות. חשתי שאחרי צום יום כיפור אני פשוט לא יכולה, לא מסוגלת לאכול יותר בשר לא כשר בכלל! חשבתי על הבשר הכשר שאכלתי אצל הורי, וחשתי שאני פשוט מקלקלת הכל אם אני אוכלת בשר לא כשר, שכל הצום שלי והתפילות ביום כיפור היו לשווא.

• למה את לא לוקחת עוף?

שאל.
כמובן שהוא ציפה לשמוע משהו על כשרות, אז השאלה שלו היתה מלווה במבט בוחן.

• אני צמחונית.

עניתי לו באדישות, מתוך הברקה של רגע שהקב"ה הכניס לי לראש באותה שניה, כי אף פעם בחיי לא חשבתי להיות צמחונית בכלל ולא עלה על דעתי מושג כזה.

• אה כן? ממתי?

שאל בחוסר אמון בולט.

• מעכשיו.

השבתי לו תוך כדי שאני מתיישבת ואוכלת ואומרת לו "בתיאבון".
הוא עוד הביט בי לא מאמין, אבל הניח לי.
היה זה אחד מהרגעים בהם חשתי סיעתא דשמייא אמיתית.
כל כך חששתי ממנו ומהתגובה שלו.
והנה, הוא פשוט מקבל את הדברים כפשוטם.
ומכאן באמת התחלתי ללכת יותר בטוח לכיוון של הדת.
פעם הבאה אספר לכם מה עלה בגורלו של המכתב שכתבתי לאותו עשיר, ואיך אודליה קשורה לזה בעקיפין.
אשמח שכל מי שקורא ישאיר סימן, סתם שאדע מי כאן
לילה טוב בינתיים, עד הפעם הבאה, שמקווה שלא תהיה עוד הרבה זמן.

[מתחדשת*]

כמה שהוא לא יודע שאני כבר שם, כמוהו ממש, רק חיצונית עדיין אני לא.

וואו, כמה אני מכירה את זה.

@}

[אתי*]

עד הפעם הבאה, שמקווה שלא תהיה עוד הרבה זמן.

[עדינה_ניפו*]

אני כאן קוראת

[אמא_של*]

קוראת. מרותקת

[אמא_דתית*]

גמני. קוראת מרותקת ושולחת חיבוקים !!!

[ענבר*]

וואו...
כל היום קפצתי למחשב כדי לקרוא את כל הבלוג שלך
איזה בנאדם את- עם המון עוצמות.. והכתיבה שלך סוחפת
ענבר

[תמרהינדי*]

אני פה קוראת אותך בהנאה מרובה!!![
להתראות במהרה

[גם_מחכה*]

גם אני כאן: )

[משתפת*]

מאוד נהנית לקרוא את הדף המקסים הזה. רוצה לשתף בכאב של התלבטות,בעקבות מה שקראתי פה על ההיכרות הבלתי אפשרית שלך עם כהן ,בעקבות זה שחיית עם גוי.
אני יוצאת ויצאתי רק עם יהודים מתוך אמונה ועקרון,אך נקלעתי למגע מיני חד פעמי לפני שנים שלא מרצוני המלא, (התנגדתי לחדירה עצמה וזה קרה בכול זאת, אמנם ללא שפיכה,ביהדות זה לא נחשב כאונס),עם בחור שיש ספק שהוא גוי.קיויתי לא לראות יותר בחיי וזה מה שהיה.הוא בארץ אחרת.
אני חוזרת בתשובה כבר כמה שנים, והכרתי לא מזמן כהן.
מה הרבנים יכולים לומר על זה, האם יש הקלות אם אישה יהודייה נקלעה למגע מיני עם מישהו שיש ספק שהוא גוי, לקשר עם כהן? אני לא מספרת לו כי מאוד קשה לי לספר משהו שמלכתחילה התנגדתי לו,והיה לי מאוד קשה עם זה. ושיש בכלל ספק שהוא היה גוי,ושממילא הקב"ה יודע את לבי ואת האמת,ושאם הוא הפגיש אותי עכשיו עם כהן,ושיש אהבה גדולה בינינו, זה כפיצוי על הכאב שנגרם לי,מצד שני, אני מרגישה שלמרות הכאב שנגרם לי,אני צריכה לשתף בספק, אם לא אותו ישירות אז רב,למרות שאני חוששת ומאוד מתביישת לספר, כי אם הם נפרד בגלל פסיקה של רב על ספק, ושאולי הבחור הזה היה בכלל יהודי מצד אימו, זה יהיה סבל כפול ולא נראה לי שאוכל לעמוד בזה.
אני חצוייה בין הרגשות שלי אליו לבין הרצון שלי לעבוד את השם ללא דופי. הלוואי והיו אומרים לי שיש הקלה, שרב יאשר לי מחמת הספק, כי שנינו חוזרים בתשובה ומאוד מחזקים אחד את השני, אם הייתי מקלה ועוד יוצאת עם גויים מתוך חוסר מודעות או אמונה, ניחא,הייתי אולי מוותרת יותר בקלות על הקשר הזה, אבל כשנעשה לי משהו שמלכתחילה לא רציתי ,כשניסיתי בכול מאודי לשמור על עצמי, מתוך אמונה ועקרון דתי,ושיש סכנה שעוד אשלם על זה מחיר נוסף וכבד, כמו לאבד קשר כזה , נראה לי קשה משאת..

[ניצה_פורחת*]

משתפת יקרה, לא יודעת מה לומר לך. על פניו, נראה לי שהכל בסדר, כי הרי לא רצית בזה. הניחי לי כמה ימים לברר את הנושא לעומק, בינתיים אל תשאלי רב, אודיע לך.

[משתפת*]

תודה רבה רבה לך ניצה פורחת מקסימה,. אני ממתינה לתשובתך, לא פונה לרב.@}

[ניצה_פורחת*]

משתפת, יש לי שאלה. האם הקשר היה ברצונך? האם היה מדובר באונס? האם את יכולה לפרט יותר? אולי כדאי שתעני לי על כך בדף הבית שלי.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

@}

[משתפת*]

ניצה _פורחת, עניתי לך בדפבית

[אתי*]

עבר עוד שבוע.....

[ניצה_פורחת*]

הממ, יש לי ילדים בחופש ומבחן.... יהיה קצת קשה לעמוד בקצב הציפיות. אשתדל מאוד מאוד.
ותודה רבה למי שקוראת

[אתי*]

טוב, נוריד את הרף לפעם בשבועיים @}

[פלוני_אלמונית*]

ניצה מדהימה
קוראת בהתרגשות כל מילה
אמא של אגוז מוסקט (במחתרת..)

[פרח_הלימון*]

גם אני פה מחכה בסבלנות

[ניצה_פורחת*]

הילדים ישנים ואני עם עיניים חצי רדומות חייבת לכתוב. אני רוצה להודות לכל מי שקוראת כאן, זה מרגש אותי ומדהים אותי. איך החיים של מישהי זרה יכולים לעניין כל כך הרבה אנשים.

כשאני חוזרת וקוראת את הבלוג שלי עד עכשיו, אני מגלה שפרט לכמה פעמים שחרגתי, כל ההבזקים נגעו בתקופה הראשונה שלי לפני החזרה בתשובה ממש, לתקופה של הנס.
היום אני רוצה להמשיך ולכתוב עוד קצת על התקופה הזאת, ברשותכם.

כאשר הייתי איתו, לא היו לי בעיות פרנסה. למרות זאת, הוא התעקש שאמצא כל עבודה שהיא.
אני זוכרת איך הסתובבתי בחורף הקר של שנת 93 בערבים, מבוססת בשלגים, עוברת מבית לבית ומבקשת תרומות עבור עמותה למען חולי איידס. זו היתה בעצם ה"משרה" הראשונה שלי שם. באוניברסיטה הייתי עוברת על כל ההודעות של היצע עבודה, ויום אחד עליתי על הודעה שמחפשת אנשים שיתרימו אחרים למען העמותה.
התקשרתי ובחורצ'יק אחד קבע איתי בקפטריה של האוניברסיטה.
היתה זו השנה הראשונה שלי שם והשפה הזרה אותה למדתי מאוד מהר, עדיין לא היתה שגורה בפי כל כך ולכן קצת חששתי שהוא יוריד אותי מעל הפרק.
אבל לשמחתי הוא לא הפסיק לפטפט ואני רק הנהנתי בראשי ואמרתי כל מיני מילים כמו "בטח", "ברור" וכו' על פי המבטים שלו ומבעי פניו.
שאלתי את עצמי אם אוכל בכלל לעסוק בעבודה כזאת שדורשת תקשורת עם אנשים, אבל הוא לא התבלבל, אלא הוציא דף כתוב באופן מפורט ואמר לי ששם כתוב כל מה שעלי לומר.
לקחתי הביתה והתחלתי לתרגם....
אחר כך למדתי בעל פה.
אחר כך קבענו שוב ונסענו לאחת הערים בסביבה, שם הוא נתן לי מפה וצייר לי בדיוק להיכן עלי ללכת ושהוא הולך לרחובות אחרים.
קבענו להיפגש אחרי שעתיים בבית קפה מסויים.
מעניין שאז עוד לא היו טלפונים סלולרים ובכל זאת שנינו היינו אחרי שעתיים בבית הקפה.
היה לי נסיון מעניין.
דפקתי על דלת. פתחו לי. התחלתי להסביר. חלק הקשיבו, חלק לא. חלק פשוט נתנו כסף, חלק גם צעקו עלי. היו כאלה שהזמינו אותי להיכנס הביתה ושמחו מאוד שיש להם הזדמנות לתרום לכזה דבר חשוב והיו כאלה שאחרי שפתחו לי את הדלת רציתי לברוח כי היו כל כך עניים שבכלל לא רציתי לקחת מהם כסף.
הדבר הטוב בכל זה היה שהמשכורת שלי היתה קבועה, בלי קשר לסכום שאני אוספת.
אבל אספתי סכומים יפים מאוד.
הקור היה עז ואני זוכרת שנכנסתי לחנות ספורט כדי לקנות כפפות חמות מאוד, צעיף עבה במיוחד ומגן אוזניים.
השפתיים שלי הכחילו מקור ובבואי לבית הקפה בקושי יכולתי לדבר.
הייתי נכנסת לבניינים ומחכה כמה דקות כדי להתחמם כדי שאוכל לדבר מרוב שהיה קר.
אחרי חודש כבר לא יכולתי לסבול את הטיולים הלייליים האלה יותר.
הנס מאוד כעס. ואני מאוד כעסתי עליו שלא איכפת לו שאני קופאת מקור.

אחרי העבודה הזאת מצאתי כל מיני שטויות לעשות.
הייתי ליצנית שתפקידה היה למשוך אנשים אל תוך חנות כלבו מסויימת.
(דווקא התפקיד שהכי מצא חן בעיני, שם נתתי פורקן ליכולת המשחק שלי, במיוחד בגלל שכל כולי הייתי מחופשת לחלוטין ולא זיהו אותי. אפילו הצלחתי למשוך לחנות חברה ישראלית שלי ורק בחנות הסרתי את המסכה ושתינו פרצנו בצחוק).
הייתי מורה לגיטרה!
מצחיק כמה עוז יש למי שאין לו ברירה.
וכי אני יודעת לנגן בגיטרה???
לא ממש.
קצת יודעת לפרוט על המיתרים, קצת תוים וכמה אקורדים. לא יותר.
אז פירסמתי הודעות שאני נותנת שיעורים למתחילים. מתחילים לא אמורים לדעת שאני לא יודעת לנגן.
ובאמת הלך לי לא רע וממילא עד שהגענו אחרי איזה 10 שיעורים למצב בו אין לי כבר מה ללמד, התלמיד התייאש (לאו דווקא ממני, לרוב מעצמו) או שפרש מסיבות אחרות שאינן קשורות אלי.
היה לי אפילו תלמיד אתגרי במיוחד שביקש ממני שאלמד אותו כל מיני שירים מסובכים שהוא אהב.
לתלמיד הזה הייתי מכינה את השיעור ממש במסירות נפש. הייתי הולכת לחנויות מוסיקה כדי לחפש את התוים של השיר וכל השבוע הייתי מתאמנת לנגן את השיר ממש טוב כדי ללמד אותו אחר כך. זה היה ממש קשה!
ואז גם הגיע הקטע של שיעורי עברית.
כבר ידעתי די טוב את שפת המקום ויכולתי להרשות לעצמי ללמד שפה.

וכאן היה לי דווקא קטע מעניין.
היו כמה מורים לעברית בעיר. מורים עם נסיון של שנים, לא סתם כמוני מתחילים.
וזו הרי תחרות במובן מסוים.
אבל חשתי אז שאין אף אחד שיכול להתחרות בי, בדיוק כשם שאני לא יכולה להתחרות באף אחד. חשתי שלכל מורה יש את האישיות שלו ואף אחד לא פוגע בשני בשום אופן.
כך יצא שיצרתי קשר עם כמה מורות כדי לברר איתן באיזה חומר הן משתמשות וכמה כסף הן לוקחות וכו' ועם אחת נהייתי ממש חברה טובה.
ובאמת, אני זוכרת תקופות בהם נסעתי לארץ לחודש ויותר ושלחתי את התלמידים שלי למורות אחרות בינתיים בלי לחשוש שמא "יקחו" לי את תלמידיי. לפעמים אפילו אמרתי לתלמידים מסויימים שעדיף להם אצל מורה פלונית. לעיתים צדקתי ולעיתים הם העדיפו אותי בכל מקרה.

היותי מורה לעברית היה קרש להצלחה לא נורמלית. זו היתה העבודה היחידה שהחזקתי בה עד הסוף ושממש התמחיתי בה. זו היתה עבודה עם הכנסה גבוהה ביותר מבלי שאחשוש למחסור אי פעם.
איך זה קרה?
אודליה כתבה לי באחד ממכתביה הארוכים על עניין המעשר. "עשר כדי שתתעשר" כתבה לי. "וגם אם אין לך הרבה, תעשרי ותראי מה יקרה".
אז כבר הייתי עמוק בתוך הרפורמים וכבר למדתי תורה ואפילו הכרתי את עניין המעשר מיעקב אבינו.
אמרתי לעצמי שאני, בתור בתו של יעקב אבינו, מקבלת עלי לתת מעשר מכוח ההבטחה של יעקב לקב"ה "וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך". חשתי בכל העוצמה את היותי בתו של יעקב אבינו וחשתי חובה וזכות להמשיך ולקיים את הבטחתו להשם.
היה זה כאשר חזרתי מהארץ, מאותו טיול עם הנס.
היו לי אז 3 וחצי תלמידים לעברית. חצי בגלל שתמיד היה אחד שפעם הגיע ופעם לא...
וקיץ לפני כן עשיתי השתדלות עצומה יחד עם עמיתתי חברתי למקצוע ורצינו יחד לארגן נסיעה לארץ עם תלמידינו כדי ללמוד עברית בשטח. היו לנו תוכניות מסודרות, היכן לאכסן את התלמידים וכמה זה יעלה ואף עשינו תוכנית לימודים מרתקת ויפה, כולל תרגילים בשטח (למשל לתת להם ללכת למודיעין באגד ולשאול שאלות, ללכת למוזאונים, למכולת וכו' ולתת להם להסתדר לבד לאור מה שלמדו אצלינו). זו היתה תוכנית כיפית מאוד שגם כללה טיולים בארץ.
אבל התוכנית כללה גם עבודה ונסיעה בשבת....
ואז עוד בכלל לא הייתי בקטע של חזרה בתשובה.
התוכנית נכשלה לחלוטין.
נרשמו למרבה ההפתעה רק 4 תלמידים, וזאת לאחר פרסום מאוד מסיבי מצידנו וגם לאור בקשות של תלמידים רבים, לא רק שלנו!
הסיבות היו בעיקר שהזמן לא התאים.
אז דחינו את הפרוייקט בחודשיים. בזמן הזה עשינו עוד פרסומים ושוחחנו עם תלמידים וקיבלנו בקשות.
אבל כלום!
כמובן שכל התוכנית נגנזה....
שנה לאחר מכן, אני מקרטעת עם שלושה וחצי תלמידים ובדרך לעזוב את הנס.
אני כבר יודעת שאני עוזבת אותו, אבל גם יודעת שאין לי כסף.

לא, זה לא ימנע ממני בכלל לעזוב אותו, אבל אני רוצה להישאר שם במדינה הזאת, יש לי מה לעשות שם ואין לי כוונות לחזור עם הזנב בין הרגליים חזרה.
אז כשחזרתי לשם, דבר ראשון ישבתי לכתוב מכתב ארוך ומפורט לאותו עשיר (זוכרים ששוחחתי עם מישהו בישראל שהפנה אותי לאדם הזה?).
מדובר באישיות מוכרת, מוכרת בעולם היהודי וגם פה בארץ. כמובן שלא אנקוב בשם.
כתבתי מכתב בשלושה עותקים, בכתב יד יפה, כי אז לא היה מקובל להדפיס במחשב.
שלחתי את המכתב אולם למודת פרקי תהילים ידעתי דבר אחד - הישועה לא תגיע ממנו, אלא מהשם. כבר אז היתה בי ההבנה הזאת, לא יודעת איך.
חיכיתי כמה שבועות לתשובה, אולם לא קיבלתי.
בינתיים כתבתי עוד מכתב לאותו אדם מהארץ. כתבתי לו בכנות על אותו מכתב ועל כך שעדיין לא קיבלתי תשובה ממנו.
וכתבתי לו עוד משפט "אני לא זוכרת היכן זה כתוב, אז אל תשאל אותי, אבל כתוב באיזשהו מקום בתהלים - אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אשרי שאל יעקב בעזרו, שברו על השם אלוקיו."
ובאמת האמנתי בזה וידעתי שזה נכון.
אותו אדם, נקרא לו יקותיאל לצורך העניין, ענה לי שהוא מאוד התרגש לקרוא את המשפט הזה ושהוא יודע שהישועה בו תבוא.

בד בבד יישמתי את העצה של אודליה, כלומר את עניין המעשרות.
באותו חודש עמדו רווחי משיעורי העברית על סכום של 300 דולר (נניח, לא מדוייק, אבל בערך). נתתי באותו חודש 30 דולר מעשר.
חודש לאחר מכן (ואני עוד מחכה למכתב תשובה מהנדיב הידוע) נתתי מעשר בסך כפול מזה - 60 דולר.
חודש לאחר מכן אני כבר יודעת שלא אקבל תשובה לעולם (ואכן לעולם לא קיבלתי תשובה, בסוף התברר לי לאחר שנים שאותו נדיב כנראה ישב בכלא על משהו באותה תקופה).
באותו חודש, היה זה ממש לפני חנוכה, דקות ספורות לפני שהנס ואני נפרדנו לעולמים, עמד המעשר שלי על לא פחות מ150 דולר!!!!!
רגע!!
איך ומאיפה הגיע כל הכסף????
טוב.
בחודשיים האלה בהם נתתי מעשר, היו לי שלושה תלמידים וחצי.
אתם זוכרים את הפרסום המסיבי לטיול עברית שעשיתי שנה קודם לכן?
אז פתאום התחילו להתקשר אלי כל מיני אנשים, מי יודע מאיפה, ואמרו לי שראו את ההודעה לשיעורי עברית ושהם מאוד רוצים ללמוד.
אתם לא תאמינו, אבל (אייקון צועק של רמקול) משלושה וחצי תלמידים נהיו לי בחודשיים 18 תלמידים!!!!!!!!
אההההההההההההההה
ועד היום אני בתדהמה.
לא, מספר התלמידים לא גדל משמעותית וגם לא ממש פחת. במשך השנים אחר כך היו לי כבר קבוצות. לא הרבה, שלוש קבוצות. אחת של 4, עוד אחת של 4, אחת של 3 ועוד אחת בבית הכנסת הרפורמי (בלי שאהיה קשורה יותר לבית הכנסת עצמו) של 6 תלמידים. מעבר לתלמידים הפרטיים שלי.
היו לי תלמידים שהתחילו אצלי ממש מהתחלה ויצאו מדברים עברית אחרי שנים של לימוד אצלי.
היה לי כומר שלמד אצלי שלא למטרות מסיונריות, שמאוד התעניין ביהדות עד שהקהילה שלו פטרה אותו מתפקידו בגלל שהוא "יותר מדי אוהב יהודים".
היתה אצלי קבוצה מקסימה של סטודנטים שאהבו מאוד ללמוד אצלי למרות שהיו עצלנים ובקושי עשו שיעורים. אבל ביחד יצאנו להרבה פיקניקים וטיולים תוך כדי שאני מסבירה להם על היהדות (היו רובם גויים).
היתה אשה חרדית אחת שגם בזכותה התקרבתי ליהדות אחר כך. עד היום אנחנו בקשר. הייתי עושה אצלה פסח כל שנה באופן קבוע. הם היו לי ממש משפחה.
אני לא הרווחתי סכומים גדולים יותר אחר כך. גם לא ביקשתי ולא ציפיתי. רק רציתי שיהיה לי די צרכי, לא יותר. ואכן, הסכום לא עלה על 2000 דולר לחודש. סכום שסידר אותי מכל הבחינות, גם תשלום לאוניברסיטה, גם למעונות, גם לאוכל, ביגוד ואפילו קצת לטיסות לארץ (למרות שאת רוב הטיסות מימנו לי הוריי).

כאשר עזבתי את הנס, היה לי הסכום החודשי הדרוש להתחיל את חיי מחדש.

פעם הבאה אספר על עבודה אחרת שלי במגדניה, מעדניה וגם על הנסיון שלי לעבוד בשבת ללא הצלחה.
נראה לי שבסיפורים אלו באמת גמרתי את תקופת הנס.
תודה לכם שאתם קוראים (בעצם תודה לכן, לא ראיתי פה גברים...)

[מתחדשת*]

מתרגשת @}

[פרח_הלימון*]

את כזאת מקסימה

[אתי*]

תודה @}

איך החיים של מישהי זרה יכולים לעניין כל כך הרבה אנשים.
זה מה שאנחנו עושים פה, לא?

מחכה כבר לפעם הבאה....

[לבנה_במילואה*]

וואו, איזה סיפור מרגש ומחזק!!
תודה!

[ניצה_פורחת*]

איך שה' מגלגל דברים....
עשיתי קצת סדר בארונות לאחרונה ונתקלתי בכל מיני דברים מהעבר.
למשל בטלית שלי, בכל מיני מחברות של האוניברסיטה, בתמונות. וואו, תמונות שלי מאז.
יושבת ועוברת על הכל ואז נתקלת גם בחבילת מכתבים.
מוזר.
חשבתי שלא היו לי יותר כל המכתבים שקיבלתי אז.
אבל יש לי ערימה שלמה מהם.
ובתוך המכתבים, שניים שמשכו את תשומת ליבי יותר מכולם.
האחד - מכתב אחרון מאודליה.
השני - מכתב אחרון מחברה ישנה מהארץ שהיה לי איתה קשר מקסים ונפלא, אולם הוא נגדע כאשר סיפרתי לה שחזרתי בתשובה. היא איכשהו ניתקה קשר. לא ברור לי כל כך אם זו הסיבה, או שהסיבה היתה שבאותה תקופה היא הכירה את בעלה ופשוט לא היה לה זמן לחדש איתי את הקשר.

אבל המכתב מאודליה המם אותי לחלוטין.
הרגשתי כאילו ה' הפגיש בינינו שוב, כמו ששאלתי, כמו שרציתי.
ה' בעצם הפך לי קצת את העולם במכתב הזה.

אני יושבת וכותבת פה בלוג על החיים שלי ב15 שנה האחרונות ופתאום מגלה כמה הזכרונות סובייקטיבים, כמה אי דיוקים אני מוצאת גם בתהליך הכרונולוגי וגם בתהליך הנפשי - רגשי.
ומשום מה אודליה נשארה לי כדמות חיובית, דמות שהייתי רוצה כל כך לפגוש שוב, דמות שאהבתי כל כך ושהצער על אובדן הקשר איתה מכאיב לי איפשהו בפנים.
ואילו אותה חברה אחרת - נקרא לה לצורך העניין גילה, כי די סביר שהיא גולשת באינטרנט ואולי אפילו באתר זה, נשארה אצלי כדמות שאמנם היה נחמד להיות חברה שלה, אולם הניתוק ממנה הכאיב לי פחות, וזאת למרות שגם איתה תמיד הייתי שמחה לחדש קשר, אלא שלא בכזאת דחיפות ורצון כמו עם אודליה.

והנה באים שני מכתבים משתי חברות והופכים את הזכרונות לחלוטין ומותירים אותי המומה.

כדי שתבינו על מה מדובר, אני רוצה מאוד לצטט כמעט במלואו את מכתבה של אודליה. אין חשש שהיא גולשת באינטרנט וגם אין חשש שהיא אי פעם תחשוב שהיא כתבה כאלו דברים, לכן אני מרשה לעצמי. תזכרו שזאת חברה טובה שלי שניסתה לקרב אותי ושאני התאמצתי מאוד לשמור איתה על קשר.
והנה מה שהיא כותבת לי במכתבה האחרון.
תאריך - 1997
המכתב מתחיל יפה דווקא "ניצה נחמודת שלי"
(לא מצטטת הכל, רק חלקים נבחרים ועם הערות שלי בסוגריים).
".....אין לי זמן לכתוב לך כלום. את צריכה לומר תודה שאת שומעת ממני בכלל....אבל בכל זאת... נעשה לך טובה!
מכתבך האחרון היה עמוס בשטויות ואני מזהירה אותך שאם זה ימשך כך פשוט אפסיק לפתוח אותם.
אם את מרגישה שאת צריכה לשרוף זמן - אז לא על חשבוני בבקשה. "
(וכאן מגיעים כמה ציורים של סמיילים כדי להבהיר שזוהי "נזיפה" רק בצחוק ושלא אקח את זה קשה. אבל היום כשאני קוראת את זה, אני דווקא כן לוקחת את זה קשה. איך לא נעלבתי אז, אני לא מבינה).
"ואחרי שפגעתי בך קשות, לא הבנתי לאן בדיוק עברת, מה זה המקום הזה, ואיך הגעת לשם?"
(אם כן, מסתבר שבמכתבי אליה, זה שהיה עמוס שטויות לדבריה, סיפרתי לה על הפרידה מהנס ועל כך שעברתי לאותו מקום שאספר לכם אחר כך. איזה חוסר רגישות מצידה לא להבין שפרידה כזאת ומעבר למקום אחר עלול ליצור מצב של בלבול ואולי זה בא לידי ביטוי במכתבי אליה שחבל שאין לי עותק ממנו ואין לי מושג מה כתבתי לה).

בהמשך היא כותבת שהיא תשלח לי קלטות של הרב נויגרשל, דבר שהזכיר לי נשכחות. הרי חלק מהחזרה שלי בתשובה קשור לכך שהייתי ממש מכורה להרצאות של הרב נויגרשל והיא זאת ששלחה לי אותן. אולם היא עוד כותבת שתשלח לי פרוספקט כדי שאזמין לבד. קצת מאכזב אותי היום לקרוא שעד כדי כך היא לא רצתה אפילו את הקשר הזה איתי, אפילו לא לעשות את הטובה הזאת של להיות חלק אינטגרלי בקירוב שלי. היום כשאני חושבת על כך, אני אמנם מבינה שהיא היתה באמת עסוקה, אולם לגבי דידה היא פספסה זכות שאני למשל, לא הייתי מפספסת.
היא ממשיכה לכתוב לי שאין לה זמן אבל זה מה יש ושאשתדל לא למרוח שם את הזמן ואף מבטיחה "לתפוס אותי" כאשר אגיע לארץ (אם כן, מדוע כשהייתי כל כך קרובה אלייך והתקשרתי אלייך בשמחה רבה, דחית אותי בק"ן תירוצים?).
המכתב הזה הראה לי כמה דברים. ראשית, אין ספק שמבחינתה היא רצתה לסיים את הקשר איתי כמה שיותר מהר.
שנית, בשבילי היתה זו מעין "פגישה" נוספת ואחרונה איתה היום שהבהירה לי שאודליה לא כל כך שווה שארצה לפגוש אותה אי פעם.
כשקראתי מכתב זה לראשונה, הייתי ממש המומה. לא זכרתי כזה מכתב ממנה ואני לא מבינה איך אחרי אותו מכתב עוד המשכתי להיות איתה בקשר, לחפש אותה לאחר שעברה דירה ולא השאירה כתובת, למצוא אותה, להתקשר אליה בחדווה כדי לספר לה שאני מאוד מתקרבת ולא להספיק לומר מילה ולשמוע ממנה שפשוט אין לה טיפת זמן בשבילי, לא היום, לא מחר ולא אף פעם, אפילו שאני בארץ לתקופה מוגבלת ואפילו שאני גרה ממש קרוב אליה ואפילו שאני פה ממש על יד ביתה חמש דקות הליכה...

אז זהו. סוף סיפור אודליה.

וגילה.
כל כך התלהבתי ממכתבה האחרון. היא לא כתבה לי שום דבר ששווה לצטט כאן, כלומר, שום דבר רלוונטי, אבל כל המכתב מלא אהבה, מלא הערכה, מלא געגועים.
אחרי שקראתי את מכתבה של גילה החלטתי לחפש אותה.
אז מצאתי אותה בספר טלפונים אבל אני מהססת אם להתקשר.
וגם מצאתי אותה בסקייפ וכתבתי לה. אני מחכה לתשובה.
אם לא אשמע ממנה עוד כמה ימים אתקשר אליה.
אמנם זכורה לי השיחה האחרונה בינינו. היתה זו שיחה של אכזבה מצידה. היא התאכזבה מחזרתי בתשובה ולא הבינה איך ומה והבטחתי לכתוב לה על כך בפירוט. אכן כתבתי לה ואפילו צילמתי לעצמי עותק (שדווקא אותו לא מצאתי, אבל לא נורא, קראתי אותו אין ספור פעמים מאז ואני זוכרת פחות או יותר מה סיפרתי לה, וזה לא היה שונה ממה שאני כותבת כאן בבלוג). אולם על מכתבי זה לעולם לא קיבלתי תשובה עד כמה שזכור לי, וגם לא זוכרת שדיברתי איתה מאז.
אבל שווה לי בכל זאת לנסות וליצור איתה קשר, הרבה יותר מאשר עם אודליה.

ובכלל, פתאום דרך המכתבים שם, התחלתי לקרוא ונזכרתי בכל כך הרבה דברים. פתאום אני שמה לב שהתקופה שלי אצל הרפורמים לא היתה שנה אחת כמו שחשבתי, אלא לפחות עד 97 אם לא אחר כך, איך שכחתי כזה דבר?

אה וגם גיליתי עוד שני מכתבים מדהימים שגם לא זכרתי שאי פעם קיבלתי אותם.
שני מכתבים גם כן האחד משנת 97 והשני מ 98 מאמא של הנס.
שני מכתבים עם ברכות ליום הולדתי ועם המון סימפטיה ועניין מצידה.
היא גם היתה זרה במדינה בה שהיתי, גם היא הלכה אחר אהוב ליבה, וכל כך הבינה את מצבי.
לכן, אחרי שנפרדנו, היא דאגה ושאלה את עצמה אם נשארתי או עזבתי.
בשני מכתביה היא כותבת שאינה יודעת בכלל אם אני עדיין שם או שמא עזבתי חזרה, או אולי בכל זאת המדינה הזאת הפכה להיות ביתי למרות הכל.
שני מכתבים יפים ונפלאים עם איחולים מכל הלב לחיים טובים.
אני שוקלת אם לכתוב לה היום. אני יודעת את הכתובת, זה בית של הוריה, אין סיכוי שעזבה אותו לאחר שהשקיעה המון כסף בשיפוצו. אני שוקלת לכתוב לה וגם לצרף תמונה משפחתית. נראה.

בתוך המכתבים מצאתי גם כל מיני סיפורים שהיו ונשכחו. המון גלויות מתלמידים שלי, במיוחד מאלו הסטודנטים העצלנים שמאוד אהבו אותי ולמדו אצלי רק כדי לבלות איתי את השעה השבועית, תמונות שלי מטיולים איתם, הזמנה לחתונה של אחד מהם, עוד מכתב התנצלות של אסתר על כך שפגעה בתלמיד שלי, מאורע שזכור לי במעומעם וגם רק בגלל שהתגלה המכתב הזה.
פתאום הנבירה הזאת במכתבים החזירה אותי כמו במכונת זמן אחורה וחוויתי שוב כמה וכמה רגעים מיוחדים ונשכחים.

דבר אחד לא ברור לי. מדוע כל המכתבים מגיעים רק עד 97 ולא לפני? היכן הם כל אותם מכתבים אבודים???
ותודו על האמת, היום בעידן האימייל, כבר אין לנו את הפריבילגיה ואין היכולת הזאת לעוף אחורה בזמן כל כך בקלות, וזאת אפילו אם נשמור אימיילים במשך שנים. כי אין תחליף למעטפות עם בולים, ולריח הדפים ולכתב היד שלפעמים לא כל כך ברור וכמובן לתמונות פספורט שנעשו ככה תוך כדי טיולים עם פרצופים מחייכים כזכרון לעוד טיול עם "המורה ניצה" - כפי שקראו לי התלמידים הסטודנטים שלי (3 בנים ובת אחת).

אז רציתי לשתף אתכן כל כך במה שגיליתי ואני יודעת שזה הרבה בזכות הבלוג הזה שפתאום אני חיה מחדש את העבר ומעבדת אותו על מנת לדעת יותר טוב מה קורה איתי בהווה.

[אסתר_המלכה*]

מודה, מודה.
זה משהו, הזכרון הזה שלנו (או שמא: השכחון?).

אני לא מתפלאה בכלל שחיפשת את חברתה של אודליה, גם אחרי מכתב כזה.
זוכרת שסיפרתי לך שאני לבד? (אמנם בשם אחר....אבל בכ"ז)
זה התחיל דווקא כשהתקרבתי לדת. כאשר כל חברותי דתיות. פתאום התחילו להתרחק, לאף אחת אין זמן, ואני רק רציתי להיות קרובה אליהן - היחידות שאמורות להבין מה עובר עלי. נאחזתי בקשרים האלה ככל יכולתי, מרוב בדידותי נאחזתי באחד שכל כך הזיק לי.

אז בהחלט מבינה למה דפדפת - גם בקריאה וגם בזכרון - את הקטעים האלה הלאה. איזה יופי שלפחות יש סוף לסיפור הזה. להחמצה טעם מר יותר מאכזבה.

[יער_ה*]

מדהים!
כי אין תחליף למעטפות עם בולים, ולריח הדפים ולכתב היד שלפעמים לא כל כך ברור
כל כך נכון..

[פלוני_אלמונית*]

תודה!

אמא של אגוז מוסקט

[ת_מרהינדי*]

בא לי גם לפשפש במכתביי העבר..........

תודה, כייף לקרוא אותך

[פרח_הלימון*]

אויי...כמה יפה את כותבת
היתה לי צמרמורת..
שולחת לך(())

[אתי*]

כתבת לה?

[ניצה_פורחת*]

תודה לכולן על התגובות ועל כך שקראתן אותי והשתתפתן במחשבותיי ובמה שעבר עלי תוך כדי חיטוט במכתבי העבר.
לא כתבתי עד עכשיו כי היה חופש לילדים. עכשיו הגיע החופש שלי ואני לאט לאט מוצאת זמן לכתוב.
עלי שוב להיכנס אל תוך עצמי, לנסות לדלות עוד זכרונות ועוד הבזקים. ההווה תפס אותי חזק מאוד החופש הזה. כמה שילדים יכולים לחבר אותך לכאן ולעכשיו, זה פשוט מדהים. לא צריך סדנאות ולא כלום, רק קצת ילדים לזמן בלתי מוגבל סביב השעון משעת הקימה עד שעת השינה ואתה לומד מה זה עכשיו.

אתי, אמנם מצאתי את גילה בסקייפ, כתבתי לה, אבל מאז לא קיבלתי תשובה. לא כן, ולא לא. אני יודעת שהיא קיבלה את מה שכתבתי לה ואני שוקלת אם לכתוב לה שוב. מי יודע, אולי היא פשוט לא רוצה בקשר איתי וזה סתם יביך אותה. אולי זה מה שאכתוב לה. אכתוב לה שאיני רוצה להביך אותה, אבל אני מתגעגעת לקשר הטוב שהיה לנו ואם זה מתאים לה שתכתוב, ואם לא - לא.

פעם היה לי קטע כזה עם חברה מהתיכון. נדמה לי שכתבתי כאן על זה מילה.
אחרי שנים של נתק מצאתי אותה באתר של חבר'ה. כתבתי לה בשמחה רבה ואף צירפתי תמונה די עדכנית שלי.
היא ענתה לי כך "תודה לך, אבל...מי את???"
אז עניתי לה בפירוט נרחב לגבי מי אני ושהיינו חברות, ובאיזה תיכון, ומתי, ומי עוד היו איתנו בחבורה וכו'.
נחשו מה?
היא לא חזרה אלי....
אז אולי עם גילה זה אותו דבר?
אין לי מושג.
מצאתי גם טלפון שלה (שלה? לא בטוח) ושהיא ככל הנראה גרה לא ממש רחוק ממני. אבל בינתיים אני לא רוצה להתקשר.

ואם כבר אני כותבת, אז אולי באמת אכתוב על הנסיון המעניין שלי לא לעבוד בשבת.....

הייתי סטודנטית עם רשיון שהיה זמני שהתחדש כל שנה לאחר שהאוניברסיטה אישרה לי עוד שנת לימודים. הרשיון לא כלל רשיון עבודה. לסטודנטים אסור לעבוד, כך הוסבר לי, אפילו לא למחייתם השוטפת. כאשר הגעתי לשם הם אמרו לי שמאחר שנאסר עלי לעבוד, על מנת לא ליפול עליהם לנטל כלכלי עלי להוכיח להם שיש לי כסף. התבקשתי להציג בפניהם סכום של 15 אלף דולר במזומן.
כמובן שלא היה לי כזה סכום ולבקש מהורי היה חזון נפרץ. לפיכך הנס הראה להם חשבון בנק שלו ואמר שזה ערבון עבורי.
כך שלא יכולתי לומר להם שאני חייבת לעבוד, שהרי הצגתי סכום כסף נכבד.

אולם כמובן שזה לא מנע ממני לנסות ולחפש עבודה.
אז עבדתי בתור מתרימה לחולי איידס בתור התחלה.
עשיתי בייביסיטר לטובה המקסימה, התינוקת הנפלאה, שאגב, לפני כמה ימים נכחתי בחתונה בה אמנם לא היא היתה נוכחת, אבל כן הבת של חברתי, אותה לא ראיתי קרוב ל 7 שנים וכיום היא בת 15. אני מתארת לעצמי שגם טובה בת 15 עכשיו, ואני רק זוכרת אותה כתינוקת וכמובן כילדה בת 8 או 9, אותה ראיתי אצל חברתי לכמה דקות לפני שנים.

עוד לפני שיעורי העברית שנתתי, ואולי במקביל, איני זוכרת, החלטתי שאמנם אני סטודנטית, אבל בוודאי יהיו המון שישמחו להעסיק אותי בתור יד נוספת לעבודה בסופי שבוע. מדובר היה על עבודה בתור מוכרת של בגדים למשל בכל החנויות בעיר העתיקה או ברחוב הראשי שהיו תמיד פתוחים בסופי שבוע.
(ובסוגריים, פתאום אני נזכרת בעוד נסיון מעניין שהיה לי, כאשר החלטתי למכור בשוק של שבת כל מיני דברים נחמדים שקניתי בארץ. המכירה הצליחה במידה קטנה, לפחות החזרתי לעצמי את ההוצאות, אבל לא יותר מזה. במשך שנים אחר כך הייתי נותנת מתנה בכל פעם מהדברים האלו שנסיתי למכור. ופעם ניסיתי למכור באיזה יום חול, ישבתי על המדרכה והצגתי את מרכולתי. לא אשכח איך עבר שם גבר חרדי אחד וזרק לי מטבע. רדפתי אחריו כדי להחזיר לו את הכסף ולהסביר לו שאני לא מקבצת נדבות אלא מוכרת, אבל הוא הלך מהר מאוד ואני חששתי להשאיר את הדברים שלי לבד).
אבל נחזור לענייני מכירות הבגדים.
כמובן שעזרה בסופי שבוע לחנויות האלו היתה דבר מאוד נצרך. המון סטודנטיות היו משלימות כך הכנסה, מרוויחות יפה ובעצם חיות מהעבודה הזאת.
כאשר הרגשתי שאני שולטת בשפה ממש טוב, החלטתי ללכת לכל חנות וחנות שיש בכל העיר ולהציע את עזרתי.
וכך עשיתי.
מלאה באנרגיות חיוביות, מצב רוח טוב ואמונה שהנה סוף סוף אני הולכת לקבל עבודה כלבבי, התחלתי לחרוש את הרחובות של העיר העתיקה.
יש לציין שעשיתי זאת כשנה לפני שהתוודעתי ליהדות.
עברתי חנות חנות, לא פסחתי על אחת. הייתי לבושה יפה, מצויידת בחיוך ובמילים הנכונות.
בכל חנות אמרתי שאני מוכנה לבוא ולעבוד בסופי שבוע, שיש לי נסיון (באמת לא היה לי, אבל מה איכפת לי לומר?), שאני מאוד אוהבת לעבוד במכירות בגדים ומבינה באופנה ושאני סטודנטית וכו'.
בדרך כלל, מילים כאלו היו אמורות לפתוח דלתות. סטודנטיות הן עם אהוב ביותר ותמיד אוהבים לתת להן עבודה, במיוחד במכירות. כי יש צורך בנשים אינטלגנטיות שיודעות לדבר, וסטודנטיות הן בדרך כלל כאלה מטבע הדברים.
אולם באופן לא נורמלי לחלוטין, כל מקום שעברתי שם סרב לי באופן נחרץ!
פעם זה היה כי הם כבר לא צריכים, פעם זה היה כי הם ממש דרשו רשיון עבודה, פעם הם התחמקו וביקשו לחזור אלי.
אף אחד לא אמר לי כן!
אולי זה לא נשמע כל כך מפתיע, אבל לי זה היה פשוט מוזר.
מהעיר העתיקה עברתי לרחוב הראשי.
אולם למרות שהייתי בעשרות חנויות, אולי אפילו מאות, אף חנות לא הסכימה להעסיק אותי!
חזרתי הביתה לאחר ימים של חיפושים. המשכתי לחפש בערים הקרובות, ניסיתי בכל מקום אפשרי, אבל כלום!
אז הייתי כשנה לפני חזרה בתשובה, אולי קצת פחות.
אני עד היום מאמינה שה' פשוט לא הסכים לתת לי לעבוד בשבת
למה לא הסכים?
אולי כי היתה לי איזושהי זכות והוא לא רצה לקלקל לי אותה.
מהי הזכות?

עד היום אני מאמינה שחזרתי בתשובה בזכות שני דברים - זכות אבות, שהורי הורי היו דתיים (רגע, לא סיפרתי לכם על החלום? אם לא, תזכירו לי בבקשה).
והדבר השני זה מה שאני הולכת לספר עכשיו.

כאשר חיפשתי עבודה בסופי שבוע, היה זה לאחר שעבדתי 3 וחצי חודשים רצוף ברשת של סופרמרקט ידוע באותה מדינה.
אמנם לא היה לי רשיון עבודה, אבל כן הורשיתי לעבוד בחופשים.
לשם כך המעביד היה צריך להגיש בקשה מיוחדת.
כל קיץ הייתי מחפשת משהו, אבל רק באותו קיץ של שנת 94, שנתיים לאחר שהגעתי לשם, הצלחתי למצוא.
קיבלתי דווקא עבודה נחמדה.
הייתי מוכרת בקונדיטוריה של הסופר.
אבל היו חוקים נוקשים מאוד וגם בוסית מאוד קשה.
אסור לשבת אפילו רגע.
אסור לאכול.
אסור לשתות.
אסור לדבר עם העובדים האחרים.
אסור לעמוד בבטלה, תמיד לעשות משהו גם אם אין כלום לעשות. לנקות, לצחצח את הסכין, לנקות את הויטרינה, לשטוף כלים וכו'.
כדי לשתות או לשבת הייתי צריכה אישור מיוחד. וכאשר קיבלתי אותו, הייתי יוצאת מחוץ למקום, כלומר, בתוך המתחם, אבל לא לפני קהל, והיה מוקצב לי זמן מדוייק שהיה יורד לי מהמשכורת כמובן.
היתה הפסקה אחת בבוקר לארוחת בוקר, אותה הייתי מעבירה במרפסת למעלה עם צלחת של פירות בדרך כלל.
הפסקה אחת לצהרים.
בשתי ההפסקות האוכל והזמן הם על חשבוני.

התחלתי לעבוד.
באמת היה קצת קשה, אבל לא נורא. מאוד נהניתי שם, למרות שלפעמים זה היה די בלתי נסבל.
העבודה היתה ללא פשרות. אם לא עובדים טוב, ישר הביתה.
וזה גם כלל שאם אי פעם צריכים שאשאר עוד זמן או שאחליף מישהו ביום החופשי שלי, עלי להתייצב בלי שאלות ובלי אבל.
ובאמת בוקר אחד בשבת צלצל הטלפון בשעה 7 בבוקר.
שעת ההתייצבות היתה בדרך כלל בשעה 6 בבוקר, אז מגיעים, מתלבשים, מכינים את הדברים ובדיוק בשבע פותחים.
הטלפון צלצל וידעתי שזה רק יכול להיות מהעבודה.
כמובן שלא יכולתי שלא לענות, כי הם ידעו שאני בבית וגם ידעו שאם אני לא עונה אז זה בכוונה, אז עניתי וכבר התכוננתי נפשית לכך שאני הולכת לעבוד.
ובאמת הבוסית היתה על הקו, מאוד התנצלה וביקשה שאבוא להחליף.
כמובן שלא סירבתי.
כך זה היה שם.

אז עבדתי שם כמה חודשים ואחר כך גם ביקשו ממני להמשיך לבוא לעבוד גם בסופי שבוע.
אבל אז חזרו אלי ואמרו שלא ניתן לי אישור עבודה למשך השנה.
ומתוך כך החלטתי ללכת לחפש לעבוד במקום אחר.

כל הקיץ עבדתי שם, הייתי נוסעת לעבודה באופניים. זה היה מדהים. ארץ שכל כולה אנשי אופניים, כולם שם על אופניים, וזה פשוט כיף לא נורמלי לנסוע על אופניים בשש בבוקר.
ובסוף הקיץ - החגים.
בדרך כלל החגים עניינו אותי רק בצורה סמלית.
לא היתה לי בעיה לעבוד בראש השנה או בסוכות, בדיוק כפי שלא היתה לי בעיה לעבוד בשבת.
אבל כן היתה לי בעיה לעבוד ביום כיפור....
יום כיפור של אותה שנה יצא ביום שלישי.
גמלה בליבי החלטה.
אמנם כל שבוע אני מקבלת יום חופשי וייתכן שהיום החופשי שלי יצא על יום שלישי, אבל אני גם צריכה את יום שני, כי הצום מתחיל מוקדם ואני מסיימת לעבוד בערב.
חוץ מזה, הבוסית שמסדרת את הימים לאו דווקא תתחשב ברצוני.
אז החלטתי להגיע אליה בהחלטה מאוד נחושה.
לומר לה בעוד מועד שביום פלוני אני לוקחת חופש יומיים בגלל יום כיפור, וגם להוסיף קצת הסבר על כך שצמים וכו'.
ידעתי דבר אחד - אם היא תסכים - יופי, אם לא - בכל זאת לא אבוא וגם אודיע לה שבכל מקרה אני לא מגיע שני ושלישי.
וכך היה.
הגעתי אליה בהחלטה נחושה כזאת וביקשתי ממנה את ימי החופש.
היא הקשיבה לי ואמרה שתבדוק אם זה אפשרי.
אמרתי שבסדר, אולם בליבי ידעתי שגם אם לא אפשרי - לא אבוא, אולם אחכה לתשובה שלה.
לאחר כמה ימים היא אישרה לי את היומיים האלה.

באותו יום כיפור, בערבו, החלטתי לערוך סעודה מפסקת אצלי בבית - תפוחי אדמה בשמנת.
שתי חברותיי - נטלי ודינה שהגיעו אלי לסעודה, שאלו אותי למה לא גם בשר ועניתי להן שזה לא בסדר בערב יום כיפור לאכול לא כשר.
אחר כך הלכנו לבית הכנסת. הן רצו שניסע באוטובוס ואני עמדתי בתוקף שנלך ברגל.
כך הלכנו לנו ברגל לבית הכנסת, כשחברותיי מאוד משועשעות מהרעיון, ואני קצת המומה מכך שהן באמת חשבו לנסוע.
כי למי שחיה בארץ, זה די טבעי לא לנסוע בכיפור למשל. ואצלינו במשפחה שמרו על כיפור כמו בשבת. לא מדליקים אורות, לא נוסעים, לא טלויזיה, לא רדיו. אבל כן בית כנסת רוב היום וכן צמים.
היום אני יודעת שבחו"ל להרבה יהודים זה די טבעי לנסוע לבית הכנסת ביום כיפור גם אם אתה לא רפורמי, ומאוד טבעי להשתמש בחשמל ואפילו לעבוד אם יש צורך.
ידיד שלי שלמד רפואה סיפר לי שיש לו מבחן ביום כיפור ושהוא שוקל אם ללכת. הייתי המומה ואמרתי לו שזה בכלל לא שיקול. אבל בסוף הוא הלך.

אבל למרות זאת, אני מאמינה שמבחן הכיפור, הוא גם אחד שנתן לי זכות לחזור בתשובה וגם זכות לא לעבוד בשבת. סך הכל, מאוד חששתי שיפטרו אותי ומאוד רציתי שיעסיקו אותי שם כל קיץ. אבל כיפור היה חזק יותר.
אגב, לא חזרתי לעבוד שם יותר, כי בקיץ לאחר מכן היו לי כנראה תוכניות אחרות ואחר כך התחלתי באמת לחזור בתשובה.

אני לא יודעת עד כמה הסיפור יצא חזק. המציאות היתה חזקה יותר עבורי, לא יודעת אם הצלחתי להעביר את זה בכתב.
אבל העובדה שלא נתנו לי משמיים לעבוד בשבת והנסיון של כיפור חרוטים בנשמתי עד היום ואני באמת מאמינה שהיתה לי זכות מכך לחזור בתשובה.
נשיקות לכולכן

[אושר*]

את כותבת כ"כ יפה ומעניין
רק דבר אחד בעייתי-


שאני לא מוצאת אותך כל יום במה חדש
וסבלנות זה לא הצד החזק שלי

[ניצה_פורחת*]

_רק דבר אחד בעייתי-


שאני לא מוצאת אותך כל יום במה חדש
המממממממ
טוב, הסברתי שהיה חופש והכל, אבל הפעם באמת אשתדל.
תודה רבה על המחמאה וגם על הציפיה וחוסר הסבלנות [אייקון של צחוק רחב]

[ניצה_פורחת*]

אז התקשרתי אליה....

כן, לגילה, זאת שאת מכתבה מצאתי אחרי 10 שנים והחלטתי לחדש את הקשר.
האמת היא שחששתי רבות מלהתקשר אליה.
חשבתי שאולי הקשר נותק מצידה, בגלל שחזרתי בתשובה ולא עניינתי אותה יותר.
חששתי להתקשר ולהתבדות. לשמוע קול לקוני וריק בצד השני.

אז דחיתי ודחיתי.
האמת היא שלא רק בגלל זה דחיתי את השיחה.
רוב שעות היום אין לי זמן בכלל וגם אני לא ממש לבד.
בשביל שיחה עם חברה שלא דיברתי איתה 10 שנים אני צריכה ממש להיות לבד.

אז יצא ששבוע שעבר באיזשהו יום הבנות שלי החליטו להירדם בשבע בערב!!!
אז ישבתי וחשבתי מה לעשות בזמן הפנוי, ופתאום נזכרתי בגילה.
אז מיהרתי להתקשר בלב הולם ובציפיה.

כשענתה לי, ידעתי שזאת היא. אותו הקול בדיוק, כלום לא השתנה.
"שלום, האם אני מדברת עם גילה?"
"כן" ענתה היא.
"שלום גילה, איני יודעת אם את זוכרת אותי, מדברת כאן חברה שלך מזמן רחוק מאוד..."
גילה היססה, לא זיהתה. למעשה, כך אמרה לי אחר כך, היא כן זיהתה, אולם חששה לטעות, לכן ציפתה לשמוע ממני.
"זאת ניצה" אמרתי לה.
"ניצהההההההההה!!!!!!!!, ווואו ניצה!!! אני לא מאמינה!!!!!! איזה יופי לשמוע ממך!!!!!"

זהו. עברתי את הגשר הזה.
גילה היתה שמחה מאוד מאוד, כל קולה הביעה שמחה אמיתית וכנה על הטלפון שלי.
שוחחנו חצי שעה על הכל.
הספיקה לספר לי על קורותיה בעשר השנים שחלפו. נולדו לה שני ילדים, אמה נפטרה
אולם היא ביקשה ממני שנשוחח בזמן אחר.
למחרת בבוקר התקשרה היא אלי.
כל כך שמחתי.
ישבתי ושוחחנו יותר משעתיים!

"כל כך מתחשק לי לעלות על רכבת ולנסוע אלייך" אמרה לי ברגע מסויים.
"אז בואי" עניתי.

גילה לא גרה ממש רחוק, עניין של חצי שעה ברכבת, לא יותר.
אבל שתינו מטופלות בילדים, לכן החלטנו לשמור את המפגש לזמן טוב יותר.

היתה שיחה מדהימה, נפלאה. כל כך שמחתי. הנה יש לי חברה אמיתית, חברה נפלאה, שכל כך הרבה שנים לא ידעתי בכלל שאפשר וכדאי לי להיות בקשר איתה. שכל כך הרבה שנים בכלל לא חשבתי עליה כמישהי שאי פעם נחזור להיות חברות. על מי חשבתי? נכון. על אודליה. זאת שאין לה זמן בשבילי ואף פעם לא יהיה. זאת שאילו הייתי מתקשרת אליה, היתה אומרת לי שהיא ממש תשמח לדבר איתי, אבל לא עכשיו, אולי בעוד 10 שנים כשהילדים יגדלו. ואז היא תגיד שאין לה זמן כי הבת מתחתנת, או יולדת, או הנכדה עולה לכיתה א', מה אני יודעת...
אבל גילה לא. גילה לוקחת זמן בשבילי, גילה תעלה על רכבת ותיסע אלי. גילה היא חברת אמת!

אז זהו, כל כך התרגשתי לשוחח איתה. ולא רק זה. היא אולי החברה החילונית היחידה שלה באמת אוכל לספר לה מה עבר עלי בחזרתי בתשובה מבלי לשמוע ממנה ביקורת! כי היא אמיתית וכנה!

אני רוצה לאחל לכולכן כאן שנה טובה ומתוקה, ומבטיחה לחזור אחרי החג מתישהו כדי להמשיך ולכתוב את הבלוג.
נראה לי שפעם הבאה הכותרת תהיה: נפרדים ואספר לכם על הפרידה מהנס. הגיע הזמן.

[אתי*]

היא אולי החברה החילונית היחידה שלה באמת אוכל לספר לה מה עבר עלי בחזרתי בתשובה מבלי לשמוע ממנה ביקורת! כי היא אמיתית וכנה!
זה מדהים, כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
אשריך שזכית בה, מחדש!

שנה טובה ומתוקה @}

[ניצה_פורחת*]

זה מדהים, כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
וזה מה שמצער אותי! אילו הייתי יכולה לספר לחברותיי החילוניות כיצד חזרתי בתשובה, ככה בלי לשמוע ביקורת וגם בלי להישמע מבקרת, היה לי ולהן הרבה יותר קל בקשר בינינו. כאשר ניסיתי לספר למי מחברותיי על מה שעבר עלי, קיבלתי תשובות, או יותר נכון, "הסברים" מהן על איך זה קרה לי. אחת טוענת שאני "קיצונית" מדי. קודם יצאה עם גוי, דבר ש"היא לא עשתה אף פעם" ולכן היא "בסדר" בעיני עצמה, ואחר כך עברתי לקיצוניות אחרת וחזרתי בתשובה בעוד שהיא מסתפקת במסורתיות קלה.
אחרת הקשיבה בהסתייגויות אין ספור וניסתה רק להצדיק את עצמה בכך שאמרה וחזרה ואמרה שזה אולי מתאים לי_ אבל לא _לה (נשמע מאוד באופני...) וכו'.
בקיצור, הרגשתי סתימת פיות די מיידית.
בלי לומר שאצל ההורים שלי זה רק ריבים וצעקות. הם כל כך מרגישים מאויימים על ידי, וכל כך מאמינים בכך שאני עשיתי זאת כדי להיות "נגדם", כדי שבכוונה לא אוכל מהאוכל של אמא, כדי שלא אבוא לבקרם בשבת וכו' שזה ממש בלתי אפשרי אפילו לדבר על זה קצת!

אבל עם גילה, למרות שאני יודעת שהיא גם תסתייג, לפחות היא תקשיב באמת ולא תחפש להתקיף. לפחות היא תוכל להכיל את מי שאני באמת.
שקלתי להראות לה את הבלוג הזה. אבל אני לא בטוחה כל כך. אם אראה לה, זה יהיה כמובן מצונזר קצת. ללא הקטעים האלה למשל. אבל שוב, איני בטוחה. כי מצד אחד, כמה יפה להראות לה את הבלוג הזה עם כל התגובות וגם עם הסיפור עליה. מצד שני... לא יודעת איך היא תגיב. מה דעתכן?

[יער_ה*]

מדהים! (הסיפור על גילה).
באמת כמה מעט אנשים יש בחיינו שאפשר לספר להם באמת מה עובר עלינו.
לשנה טובה, וכן ירבו האנשים הטובים האלה!

[ניצה_פורחת*]

נדמה לי שהיה זה ממש בסוף 96, אולי ינואר 97 כשהתחלתי לארוז, ביחד עם הנס, את כל חפצינו.
הבאתי ארגזים מהסופר. בעיקר ארגזי בננות שהם חזקים ויציבים יותר מקרטונים אחרים. אני זוכרת שנדהמתי מכך שחפצי נכנסו ל 15 ארגזים כאלה. היום, 15 זה ממש כלום בשבילי. בפעם האחרונה שעברנו דירה, מילאנו משאית ענקית ועוד נשארו מלא דברים בחוץ שדחסנו לאוטו שלנו.
אבל אז, 15 ארגזים זה היה לי המון.
הרי הגעתי עם שתי מזוודות וגיטרה, לא יותר. מאיפה אספתי כל כך הרבה חפצים במשך השנים?
4 וחצי שנים היינו יחד. אהבה גדולה שהתחילה קצת לפני ראש השנה 92, והסתיימה כעקרון בחנוכה 96 (הפרידה הסופית היתה קצת אחרי פסח למעשה).
שנה ראשונה היתה נפלאה. היינו מאוהבים כל כך, מאושרים כל כך. אחר כך בקיץ, כשהנס כעס עלי שלא הצלחתי למצוא עבודה, למרות שלא היה באשמתי, התחילו הבעיות.
אני זוכרת שכל ריב איתו היה בשבילי סוף העולם. ממש סוף העולם. היו פעמים שארזתי מזוודות ועמדתי על יד הדלת.
בדרך כלל הוא היה נבהל מאוד וישר מתפייס איתי.
רגעי הפיוס האלה היו מתוקים ויפים.
יש לי תמונה, שכבר למעשה אינה ברשותי, נדמה לי שזרקתי אותה לפח מתישהו כאשר עשיתי נקיון יסודי של כל התמונות בהן הוא מופיע. תמונה זו מראה אותנו מחובקים חזק, עם חיוך ענקי על הפנים.
אבל לפני החיבוק והחיוך, היה לנו ריב גדול.
היינו באיזשהו מקום לנופש, בארץ אחרת. אני סחבתי תיק גב של שנינו. בשלב מסויים ביקשתי ממנו לעזור לי לסחוב. הוא סירב בכל תוקף, כנראה כי הוא חש מנוצל או משהו כזה, או שרצה להרגיל אותי לסחוב גם. הסירוב שלו היה עקרוני.
מאוד כעסתי עליו ופשוט נעלמתי לו. טיילתי שעות לבד בעיר. להזכירכם - לא היו אז פלאפונים. אבל לא היה לי איכפת. אפילו שקלתי לעלות על רכבת חזרה הביתה ומשם חזרה לישראל.
שעות טיילנו כך בנפרד, עד שנפגשנו שוב.
הפגישה היתה די מרגשת. הוא היה המום כשלא מצא אותי (אני סתם הייתי שמחה שהוא שמח לראות אותי), והתחבקנו ארוכות.
אחר כך ביקשנו ממישהו שיצלם אותנו יחד (התמונה היחידה המשותפת שלנו מאותו יום טיול), וכמובן שהתמונה היתה בהתאם - חיבוק חזק וחיוך ענקי של התפייסות.
עד לפעם האחרונה שראיתי את התמונה הזאת, היו לי תחושות קשות של כעס כלפיו. נכון, חייכנו, אבל מה היה לפני?

אז זהו. עכשיו אנחנו אורזים את חיינו וכל אחד הולך לדרכו.
אח שלו הביא אוטו טנדר כזה כדי לסחוב לנו את הארגזים. העמסנו הכל על האוטו ונסענו.
הוא מצא דירה סמוך מאוד אלי, כך שמיד אחרי שהורדנו את הארגזים, ישבנו יחד. עדיין לא נפרדים לחלוטין.

אני מצאתי חדר בתוך מעונות לסטודנטים שהיו ברובם הגדול יהודים וישראלים. אמנם מדי פעם האיזון השתנה, אבל בגלל שבעל הבית היה יהודי, היתה לו עדיפות ליהודים. רק כאשר היה חדר פנוי זמן רב, הוא ניאות להשכיר ללא יהודי, בתנאי "שלא יעשה שום דבר נוצרי ולא ישתמש במטבח המשותף שהיה כשר".
בעל הבית, אגב, לא היה דתי בכלל בכלל, אבל איש עקרונות חזק, וכאשר הוחלט שהמטבח יהיה כשר, הוא נלחם על זה בעור שיניו.

היה זה בית סטודנטים די טיפוס למדינה בה שהיתי. גם לגויים היו כאלה בתים. חדרים של סטודיו, עם מטבחון קטן, לפעמים מרפסת בחדר. גודל חדרים שונה. טלפון היה ציבורי ובמסדרון. שירותים ומקלחות משותפים.
היה חדר ספריה והיה חדר התכנסות עם טלויזיה ועם שולחנות גדולים להכנת שיעורי בית בצורה נוחה.
היה חדר כביסה והיו חדרים לתליית הכבסים.
היתה גם עליית גג מרשימה ולכל אחד היה מחסן פרטי די גדול, בו היה יכול לשמור דברים שלא היה צריך בחדר כל השנה.
סך הכל היה בית יפה מאוד, מטופח. האנשים שם היו מעניינים ומגוונים. התחלפו כל הזמן, אבל היו כמה שהיו בגרעין, כמוני וכמו עוד כמה שעוד אספר עליהם.
עם חלקם עדיין יש לי קשר.

כאשר קיבלתי את החדר שלי והתחלתי לפרוק את ארגזיי, התחילה נהירה המונית לחדרי.
יש לי תמונה שלי יושבת על הרצפה, מולי טייפ שניגן את אתניקס שמאוד אהבתי, ומסביבי כל מיני חבר'ה מהבית, באים לראות ולשמוע מיהי החדשה הזאת שהגיעה.
זה היה קסום.
אני יושבת, שומעת אתניקס, כל הזמן באים אנשים, אומרים ברוכה הבאה, שואלים שאלות, מעירים הערות. חלקם מתיישבים ומשוחחים על כל נושא שבעולם, אחרים רק עוברים מכאן לשם במסדרון.
פירקתי את הארגזים לאט לאט, בהמון שמחה.
הנה, אני סוף סוף לבד ואף אחד לא יוכל להחליט בשבילי אם לשמור שבת או לא, אם לאכול כשר או לא.

בכל זאת, בשבת הלכתי למרים. היא היתה גרה ממש בהמשך הרחוב. הלכתי אליה כבר יום שישי בבוקר. אפיתי חלות, בישלתי משהו חלבי, ישבנו ושוחחנו ונהנינו.
כאשר נכנסה השבת הגעתי אליה להדליק נרות, אחר כך נסעתי לבית הכנסת הרפורמי.
בחזרה היינו עושות קידוש ביחד. לפעמים היו לנו אורחים. בדרך כלל היא הזמינה עוד אנשים לסעודה.
ככה היינו עושות שבתות במשך חודשים רבים, עד שלבסוף התמקמתי בחדרי הקט והתחלתי לעשות שבתות בעצמי. כמובן שעדיין עם מרים שהיתה באה אלי לסעודה אחת ואני אליה לסעודה אחרת, אבל לאט לאט נפרדו דרכינו והיו גם שבתות שכל אחת היתה בביתה עם אורחיה או בלעדיהם.

באותו בית הכרתי בחורה דתיה גם כן. שמה היה ורד. בחורה נחמדה מאוד, טיפה יותר מבוגרת ממני. היא היתה מזמינה אותי לעשות שבתות איתה. היא היתה עושה שבתות לבדה, כאשר לא היתה מוזמנת, אבל כשראתה אותי, ממש ביקשה שנעשה ביחד.
בהתחלה לא כל כך נראה לי. עדיין הייתי קשורה עם מרים.
אבל לאט לאט התחלתי לעשות שבתות עם ורד.
ורד אפתה חלות מדהימות והיו לה מתכונים נהדרים.
היינו אוכלים רק חלבי, כי עם מטבח כזה קטן שהיה לנו, היה ממש בלתי אפשרי גם בשרי.
ובכלל, אצלי עדיין לא היה כשר.
אז הייתי הולכת אליה לאכול.
אבל עם ורד הסתבכו העניינים, כיום איננו בקשר יותר. היא היתה בחורה די בעייתית, ובאיזשהו שלב פיתחה בי תלות חזקה מאוד ואני הרגשתי חנק.
היתה עוד בחורה חילונית מאוד נחמדה שבכלל לא התחברה לעניין השבת והדת, אבל היתה קנאית מאוד בכל הקשור למשהו יהודי. אם מישהו היה מתקרב אליה ומספר לה משהו על הנצרות או איזושהי עבודה זרה, היתה ממש מתעצבנת וכועסת. גם היא היתה קנאית לעניין המטבח הכשר המשותף (שהיה גדול מאוד והיה משמש בדרך כלל לאירועים, באיזשהו שלב השגתי את המפתח למטבח והפכתי אותו למטבח פרטי שלי ).
איתה אני עדיין בקשר. שמה מעיין, והיא חצי ישראלית ועדיין גרה שם.
למרות שמעיין לא התחברה לדת בכלל, הצלחתי לגרום לה לכמה דברים - היא התחילה ליטול ידיים לפני אכילת לחם, להגיד ברכת המזון, ולאחר שהתחתנה, גם לשמור טהרת המשפחה. שבת היא לא שומרת, אבל כן מקפידה לעשות סעודת שבת כשרה, עם חלות ויין, על כל הכרוך בזה.
מי עוד היה?
היה עוד בחור אחד מאוד נחמד, אבל מוזר מאוד. הייתי איתו בקשר טוב, אבל בגלל מוזריותו, הקשר לא נשמר והוא מדי פעם היה נתקף בהתפרצויות זעם כלפי כל העולם. פעם האחרונה שדיברתי איתו היתה לפני כחמש שנים. היתה לנו שיחה נפלאה מאוד, אבל אחריה לא שמעתי ממנו שוב. רק שמעתי שהוא החליט שאני לא בסדר בגלל סיבה מסויימת ובגלל זה הוא לא מדבר איתי. נו שוין.
כך או כך, עדיין שמורה לי בלב חיבה אליו, ואני שואלת את מעיין עליו תדיר.
הוא עדיין שם. מן סטודנט נצחי כזה.
כן, היו שם אנשים שגרו שם יותר מ 20 שנה. בעיקר אנשים שלא מצאו את עצמם.
ובהחלט היתה שם אוירה מעניינת מאוד.
כאשר גרתי שם היו ישראלים שהגיעו לביקורים מדי פעם בגלל עבודתם. היו להם עבודות מעניינות מאוד וגם דעות והשקפות שונות משלי. היינו יושבים שעות ומשוחחים. הייתי מזמינה אותם לשבתות אצלי כדי לשוחח על כך הדברים האלה.
כמה נפלא שבחוץ לארץ, גם אם תפגוש ישראלי שמתנגד מאוד לדת, עדיין תוכל לשוחח בניחותא בלי צעקות והאשמות שיש פה בארץ.
את אותו בית אני זוכרת ואזכור תמיד לטובה. היתה זו תקופה מדהימה עבורי, תקופה מלאת קסם ויופי. היו גם קשיים כמובן. הגעגועים לארץ היו בלתי נסבלים ולעיתים פשוט שנאתי להיות שם. אבל סך הכל היה שם נפלא.
אם תשאלו אותי, היום לא הייתי חוזרת לשם בעד שום הון שבעולם.
התנתקתי משם לחלוטין.
אתם איתי?