זהו. פסח עבר. עדיין אין לי כל כך זמן לכתוב מגילות, אבל אני רואה שכבר כל כך הרבה קוראים אותי פה שזה מחייב
כאשר החלטתי לנסוע לחו"ל, זכור לי שהבהרתי לעצמי במדויק מה אני עושה. לא נסעתי מתוך התלהבות. נסעתי עם כיוון ועם מטרה מאוד מסויימת.
היה לי את הנס. אהבתי אותו מאוד מאוד. הערצתי אותו. הוא היה בחור חכם מאוד, מקשיב, נחמד, מנומס. מעבר לזה הוא היה אחראי. זה מה שהיה הכי חשוב לי אצל גבר. שיהיה אחראי.
כאשר החלטנו לגור יחד אצלו, בארצו, הוא התחייב לדאוג לי לחלוטין, ובלבד שאהיה איתו.
הוריו התגלו כאנשים אינטלגנטים, נחמדים. אמא שלו אמרה לו במפורש שיתן לי לסדר את הדירה שלנו כרצוני כדי שארגיש בבית, כי אני היא הזרה כאן ולא הוא. אמא שלו בכלל מאוד אהבה אותי ודאגה לי מאוד בכל התחומים. בקיצור, נכנסתי ממש למשפחה טובה כמו שאומרים.
עד היום אני שואלת את עצמי מה היה קורה אילו הייתי פוגשת בהם שוב? על מה היינו מדברים?
היום ברור לי לחלוטין שכל קשר בינינו נידון לכשלון מוחלט. הפער העצום בינינו לא ניתן בכלל לגישור. הם חיים בעולם שונה לחלוטין מעולמי כיום.
אני זוכרת שכשהגעתי לשם, דבר ראשון הלכתי להרשם ללימודים אקדמאים באוניברסיטה, ולו כדי לרצות את הוריי שרצו שלפחות אלמד באוניברסיטה.
האוניברסיטה שם היתה משונה מאוד ממה שהכרתי בארץ. אבל זה מאוד מצא חן בעיני. הלימודים הם לפי קצב הלומד פחות או יותר ובכלל אין מבחנים, רק עבודות. מעבר לזה הייתי צריכה קצת זמן כדי להבין איך הכל פועל. מערכת הלימודים לא נקבעה לי על ידי אף אחד, רק על ידי, אבל הייתי צריכה לבחור רק במקצועות של שנה א' ולא של שנה ב' למשל. קיבלתי ספר עב כרס בו היו רשומים כל המקצועות וכל הקורסים. הייתי צריכה לברר מה קורס חובה ומה רשות ומה כדאי. בהתחלה נרשמתי לכל מה שחשבתי שחובה, אבל התברר לי למפרע שהיה רשות. בקיצור, היה קצת מבלבל, אבל בסוף דווקא הסתדרתי.
הכרתי בחורה בשם סוזן שהיתה נחמדה מאוד ושדרכה הכרתי עוד הרבה אנשים. אחר כך גם היתה רוזמרי שהיתה ממש מתוקה. היא היתה חצי צ'ילאנית מצד אמה. אחרי כמה שנים אמה נפטרה ונראה לי שאני הייתי היחידה שבאה אליה בזמן ה"שבעה" (להזכירכם - גויה) כדי לנחם אותה.
בכלל, היו לי מושגים יהודיים שחשבתי שהם כלל עולמיים כמו "שבעה".
בימי שישי לא הלכתי לאוניברסיטה למרות שהיו קורסים כי נראה לי פשוט מוזר ללמוד ביום שישי.
כאשר הפרופסור היה אומר לנו ללכת לספריה בשבת בבוקר, לא הבנתי על מה הוא מדבר. הייתי בטוחה שהוא צוחק או מתבדח. כי לגבי דידי, האוניברסיטה היתה סגורה בשבת. לקח לי כמה שנים לקלוט שגם בשבת האוניבסיטה פתוחה ושלומדים בימי שישי.
הנס למד במכללה אחרת, לא באוניברסיטה. הוא היה לומד ממש כל יום כולל שבתות. מעבר לזה הוא היה עובד מאוד קשה.
יום אחד הוא חזר הביתה וסיפר לי שיש בחורה בשם מרים שלומדת איתו ושהיא יהודיה ושיש לה תינוק ושהיא רוצה להכיר אותי.
לא כל כך התלהבתי, האמת. חשבתי לעצמי שאם היא יהודיה, אז בטח היא נורא משעממת, או שאולי היא תנסה להחזיר אותי לחיים יהודיים איכשהו.
כאשר הגעתי לחו"ל, נפרדתי באיזשהו מקום מיהדותי. רציתי בכל מאודי להידמות לכל הגויים. לא הבנתי מדוע עלי להיות שונה במשהו מהם. קינאתי בשלום שיש להם ובחיים השלווים. שנת 1992 היתה שנה קשה מבחינתי בארץ. אמנם יחסית לימינו היה ממש שקט, אבל אז התחילו הפיגועים ברחוב, והיו מקרים של סכינאות נגד יהודים ברחובות. אני זוכרת שממש שקלתי לעשות רשיון לנשק כדי להגן על עצמי.
לא אהבתי חיים תחת איום טרור. ואם זה בשל היותי יהודיה. אז למה לי להיות יהודיה??? במיוחד כאשר אצלינו בבית לא מתנהגים כיהודים!
כך שהמפגש עם מרים לא ממש הלהיב אותי. אבל הנס אמר לי כל יום שהיא שואלת עלי ורוצה להכיר אותי.
אז יום אחד נפגשנו.
מרים היתה אבן דרך משמעותית בחזרה שלי בתשובה. וזה אפילו שהיום אני יודעת שהיא בכלל לא יהודיה....
אני חושבת שהיה לי קליק עם מרים ישר איך שנפגשנו. המבט שלה. החיוך. היה לה מבט מלהיב, מסוקרן. היא רצתה לדעת הכל עלי. היא ממש שמחה לראות אותי. הילד שלה בן השנתיים היה איתה. ילדון חמוד שהיום כבר אחרי בר מצווה (היא עשתה גיור כלשהו, הגיור לא ממש כשר... בכל אופן הבן שלה עשה אותו גיור וגם בר מצווה).
מרים היתה דברנית גדולה. אבל תמיד סיפרה דברים מעניינים. היא לא שיעממה אותי אף פעם. הייתי יכולה לשתוק ולחייך ומרים היתה מדברת ומדברת.
מרים היא מסוג האנשים שמגדירים אותם בהלכה כהולכי רכיל. ממש כך. לשבת איתה לכוס קפה ולדבר על כל העולם. היו לה סיפורים על כל מיני אנשים. והיא גם דלתה ממני סיפורים. היא ידעה לספר לי על פלונית ועל אלמונית. לאו דווקא דברי גנות. היא ידעה הכל על כולם ואהבה לשתף אותי בידיעות שלה.
מעבר לזה היא בכלל היתה סקרנית לדעת, לא רק על אנשים אלא גם על היהדות ועל ישראל. פשוט בחורה סקרנית ומעניינת.
ההכרות עם מרים עשתה לי מאוד טוב.
היא החליטה להכיר לי עוד ישראלים. בשבילי פתאום להכיר ישראלים, אחרי חצי שנה עם גויים באוניברסיטה, היה כמו מים קרים על נפש עייפה. נכון שהתרחקתי מיהדות, אבל הרגשתי שאני חייבת לדבר עברית עם מישהו, ובכלל להכיר עוד ישראלים שגרים בחו"ל, לראות מה הם עושים, למה הם כאן, כמה זמן, איך הם מסתדרים וגם כמובן להתבדח על חשבון המדינה המארחת...
היא סיפרה לי על רחל. בחורה אקזוטית ויפהפיה (סתם מרוקאית שחומה. בשבילם כל מי שקצת שחום הוא אקזוטי ויפהפה...) שנשואה לגוי בלונדיני וגרה לה באחד הפרברים היפים על יד העיר הגדולה. רחל היא כל כך יפה, כך סיפרה לי מרים, שחושבים שהיא יצאנית. יש לרחל שער תלתלים שחור ארוך ארוך וכשהיא הולכת ברחוב בלילה לבד, היא חייבת ללכת עם מעיל פתוח כדי שיראו שהיא לבושה מתחת (כי הזונות היו לובשות מעיל ומתחת שום דבר).
מרים סיפרה לי ניסים ונפלאות על רחל ואני כבר רציתי לפגוש אותה.
כשפגשתי את רחל הייתי חייבת להודות שגם בתור ישראלית ממוצא מרוקאי, היא באמת יפהפיה, כלומר זה לא רק שבגלל שהיא שחומה היא נחשבת יפהפיה, אלא היא באמת כזאת.
כך התגבשנו לנו קבוצת ישראלים. רחל הכירה לי כל מיני ישראלים אחרים שהיו שם. ביניהם אחד מוכר פיצה ועוד אחד מוכר תכשיטים. בחורה אחת שלא היה ברור לאף אחד מה היא עושה, אבל היה לה המון כסף, ועוד כמה שהיו באים והולכים (מאלו שעובדים באל על).
היינו מתאספים בבית של מישהו מאיתנו, יושבים ומדברים עברית, מדברים על המדינה המארחת, כל אחד מנסיונו האישי, מנגנים ושרים בגיטרה על חוף הים ולפעמים גם מארגנים פלאפל.
וואו, תוך כדי כתיבה אני נזכרת בכל כך הרבה אירועים שעברתי עם הישראלים שם. מדהים! יש לישראלים בחו"ל ממש מדינה בתוך מדינה. עולם בפני עצמו.
הקשר עם רחל נמשך עד שחזרתי בתשובה. אחר כך כבר לא.
מרים היתה איתי בקשר עד שחזרתי לארץ והיום קצת באימיילים.
מרים רצתה שאבוא למסיבת חנוכה בבית הכנסת.
בהתחלה לא ממש רציתי. כי מה לי ולבית כנסת???
אבל היא התעקשה ואמרה לי שיהיו עוד מלא ישראלים ושכדאי לי וכו'.
אז הלכתי איתה.
היתה סעודה. ה"רב" הגיע לברך אותנו. הוא נפטר שנתיים אחר כך.
זו היתה בכלל קהילה רפורמית. אבל אז בכלל לא ידעתי ולא הבנתי ולא עניין אותי.
אחרי חצי שנה הלכתי עם מרים גם לראש השנה ויום כיפור בבית הכנסת הרפורמי.
לא אהבתי אז. גם לא בתור חילונית גויה.
ותוך כדי הכרתי גם את נטלי ועוד בחורה שאת שמה שכחתי. שתיהן מקומיות, אבל יהודיות דוברות עברית. הכרתי אותן בריקודי עם. כן. התחלתי לרקוד ריקודי עם בקהילה. כמובן דרך כל הישראלים שהכרתי. הרצון להכיר עוד ועוד ישראלים, דחף אותי ללכת לריקודי עם. נטלי היתה רקדנית מדהימה. בחורה חמודה עם חיוך תמידי על פניה. היינו משוחחות שעות בטלפון.
וכל הזכרונות האלה לא ממש קשורים לכלום.
אבל מרים.
כשעזבתי את הנס, ברחתי למרים.
היא מצידה פתחה את ביתה לרווחה וכמובן היתה לי לאוזן קשבת ולתמיכה אמיתית.
לא מזמן כתבה לי באימייל שהיא פגשה אותו וכבר יש לו שני ילדים. מדהים איך החיים ממשיכים, כל אחד בנתיב שלו.
את מרים אזכור תמיד בחיוב ובחיוך. אני קצת מצטערת שהקשר שלי איתה דעך. מצד שני, גם איתה כבר אין לי ממש שפה משותפת. בעוד שהיא לא השתנתה במשך השנים. נשארה אותה מרים, עם אותן דעות והשקפות, ללא כל התקדמות. אני עברתי תהליך מגויה גמורה ליהודיה חרדית דוסית עם מטפחת על הראש!
אבל עדיין אני חשה כלפיה אהבה וגם הוקרת תודה שהיתה לי אבן דרך.
היא הכירה לי את היהדות דרך הרפורמים.
ואחר כך היתה זו אסתר.
את אסתר הכרתי אצל הרפורמים.
היתה זו אשה ממוצא בלגי שחיה בארה"ב כמה שנים והגיעה לחו"ל הפרטי שלי עם בעלה הגוי.
גם כאן היתה מעין "אהבה ממבט ראשון".
אסתר היתה חייכנית מאוד וגם דברנית. אלא שבניגוד גמור למרים, היא דיברה הרבה על תורה ועל מצוות.
היא מאוד אהבה ללמוד והיתה משתפת אותי במה שלמדה.
בשלב מסויים התחלנו ללמוד הלכות ביחד.
לא הייתי דתיה, לא חשבתי על זה. אבל מבחורה שלא מתעניינת ביהדות בכלל ושרוצה להיות גויה, הפכתי לבחורה שכבר לא רוצה להיות גויה, כלומר, שלא מעניין אותה להיות גויה, וכן מתעניינת ביהדות. רק ממרחק, ללא כל התחייבות.
וכך למדתי איתה תפילות, והלכות קידוש וברכת המזון ועוד כמה דברים.
רגע, דילגתי פה על משהו חשוב.
איך בעצם הסכמתי להיות בבית כנסת רפורמי? נכון שמרים הביאה אותי לחנוכה ולראש השנה, אבל זה בכלל לא עניין אותי.
אז מה קרה?
הנס היה מאוד נחמד ועבד קשה כדי לפרנס אותנו, למרות שלא היינו נשואים בכלל. אבל גם אני רציתי להרוויח כסף לטובת שנינו וקצת היה לי קשה (תזכירו לי אחר כך לספר איך הצלחתי לא לעבוד בשבת).
אז מרים אמרה לי שבכלל אין בעיה, ושעלי רק ללכת לבית הכנסת ולשים שם הודעה על לוח ההודעות שאני מחפשת עבודה.
"היהודים פה עשירים, בטח אחד מהם צריך בייביסיטר או משהו דומה".
וכך יצא שהגעתי לבית הכנסת שלא בחנוכה או ראש השנה ותליתי פתק.
אבל אף אחד לא התקשר.
מרים יעצה לי ללכת בעצמי. "לכי ביום שישי בערב, אז באים הרבה אנשים. תכירי אותם וכך תשיגי עבודה".
מצא חן בעיני ובאמת הלכתי.
אבל האמת היא שבכלל לא היו הרבה אנשים כמו שמרים אמרה.
אז לתומי חשבתי שבוודאי יגיעו בשבת בבוקר.
אז הגעתי בשבת בבוקר.....
ואז....
ווואי וואי וואי מה שקרה....
אני באה לבית הכנסת ולתדהמתי רואה שהוא ממש ריק.
3 אנשים יושבים שם ומתפללים. גבר, אשתו ועוד איזה מישהו.
הם מקבלים אותי במאור פנים, ואני שבכלל רוצה לברוח, כי באתי לחפש עבודה, ובכלל אין פה אף אחד, אז מה יש לי לעשות פה, מוצאת את עצמי יושבת איתם, מביטה בשעון ושואלת את עצמי כמה זמן אתקע במקום הזה ללא תוצאות.
אני מקבלת "סידור" שזו בעצם חוברת בהוצאת בית הכנסת, שם יש כמה תפילות.
מתפללים בקול רם. אחר כך "עולים לתורה".
אני מקבלת הסבר שהיום לא מוציאים ספר תורה, כי אין מניין, אבל בכל זאת עולים לתורה וקוראים מתוך חומש.
אני מוזמנת אחר כבוד לעלות לתורה ולקרוא עליה מהחומש מולי.
דווקא אני שמחה. לקרוא בעברית זה תמיד נחמד בשבילי.
אני מוזמנת גם לשבת הבאה. אני שואלת ומוודאה שאכן שבת הבאה יהיו יותר אנשים ומקבלת תשובה חיובית.
אני מגיעה שבת לאחר מכן ומתקבלת כמעט במחיאות כפיים סוערות.
הו הא, מה קרה?
ניצה משלימה מניין!!! היום אפשר להוציא ספר תורה!
אני מתיישבת לי מבודחת, לא כל כך מבינה על מה כל המהומה. מסבירים לי שאי אפשר להוציא ספר תורה בפחות מעשרה ושעכשיו כשהגעתי, אפשר כי אנחנו עשרה. על מבטי התמה עונים לי מיד, שפה, אצל הרפורמים, גם אשה נספרת למניין.
האמת היא שבכלל לא הבנתי מה משמח כל כך בהוצאת ספר תורה ולמי בדיוק הפריע לקרוא מתוך חומש. אבל אני רואה את השמחה העצומה מסביבי, ושבת לאחר מכן, כאשר אני כבר יודעת ששום עבודה לא תצא לי מבית הכנסת הזה, אני מוצאת את עצמי קמה מהמיטה ורצה לבית הכנסת להשלים להם מניין....
וכך יצא שהכרתי את אסתר.
כשהכרתי אותה, כבר היינו קבוצה קטנה ומגובשת בבית הכנסת. המפגשים השבועיים היו ממכרים. היינו באים, מתפללים, אחר כך עושים ביחד קידוש ומשוחחים. לעיתים היינו נוסעים אחד לביתו של השני כדי לאכול ונשארים עד מוצאי שבת.
הנס לא כל כך הרגיש מה קורה איתי בשבתות כי הוא ממילא לא היה בבית. היינו קובעים תמיד אחר הצהרים בשבת כדי לעשות קניות, כך שלא השתנה כלום בסדר היום שלנו. רק כאשר הייתי נוסעת למי מהקהילה לכל השבת, הייתי מתקשרת להודיע לו שלא אגיע עד הערב.
עם אסתר התחיל להיות לי קשר יומיומי. הייתי משלבת אותה בהרצאות באוניברסיטה.
יום אחד היא פתתה אותי ללכת יחד לחב"ד.
בשבילי היה זה מרגש מאוד לראות דוסים מקרוב, ולא רק זה, אלא שכבר ידעתי להתפלל, כך שהם בכלל לא ירגישו שאני לא משלהם!!!
הלכנו לחב"ד, היינו לבושות נורא מצחיק לדעתי היום. חולצה וחצאית ארוכה, כובע על הראש (לא כובע של כיסוי ראש, אלא סתם כובע יכנע כזה). נראינו מאוד משונות. אבל זה לא הפריע למתפללי חב"ד להזמין אותנו לסעודה.
וכך הכרתי את משפחתה של רות. רות היא דוסית אמיתית למהדרין. במשך הזמן התחלנו גם ללמוד ביחד.
רגע. אני חייבת לעצור. אני חושבת שסיפרתי פה המון, בלי סדר ובלי הבזקים.
אבל זה מה שהיה לי לכתוב היום.
אמשיך בע"ה פעם הבאה (אולי מחר?)
ותודה למי שהגיע עד הלום
.
איתך.
).
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
הם ממש הזדעזעו ממני ואפילו רצו לבוא ולקחת אותי הביתה