דמעות גן

דמעות גן נוספות - כפי שהיטבת לתאר, ענת, התבכיינות, צער, חרטה ורגשות אשם:
הקטנצ'יק עכשיו עם מטפלת, בשנה הבאה יילך לגן (בגיל שנתיים). הבכורה תלך לגן חובה. השנה היא בגן טוב, אבל הוא לא ממשיך לחובה.
בקיבוץ הקרוב יש מקומות (לשם שינוי ולאור המצב הכלכלי עזבו אותם כמה אנשים), אבל זה עולה 2,600 לחודש לקטן, 2,400 לגן חובה! עם הנחה של 5% לשני ילדים, זה היה יוצא סכום סמלי של 4,750 שקל. ביקרתי בקיבוץ והגן של הקטנים נראה חביב אבל לא הרבה יותר מזה, גן החובה נראה טוב.
אז בשביל הקטנצ'יק יש לנו חלופה טובה דיה, מעון ב-1,200 שקל. אבל לבכורה, לא ממש. הגן הקרוב לבית, שאליו אנו שייכים עפ"י אזור הרישום, לא הפיל אותי מהתלהבות, כשביקרתי - אם כי הוא גם לא נראה נורא. השנה היו בו 25 ילדים. הגננת נראית חביבה, אבל לא יותר מזה; בדיוק כשבאתי גם הגננת וגם הסייעת היו בתוך הגן לכמה דקות, והילדים שיחקו בחוץ לבד. אין נקודה בחצר שממנה ניתן לראות את כל פינות החצר, ואני לא מרגישה בנוח עם זה שהילדים משחקים ללא השגחה, גם אם זה לכמה דקות. יש טלוויזיה, וידיאו ומחשב - טוב, כמו בכל הגנים כיום. לפי דברי הגננת, הם לא רואים הרבה טלוויזיה, אבל לכו דעו מה קורה בפועל. כנ"ל המחשב.
הקטנצ'יק ילך ליום מלא - עד ארבע. אין במעון אפשרות לחצי יום, ואני גם חייבת כבר לעבוד יותר מחצי משרה. בגן "של" הבכורה כנראה שלא יהיה צהרון. אז או שאני אצטרך לצאת מהבית פעמיים ביום - באחת ובארבע - כדי להביא ילדים, ואני כבר צופה את הבעיות, שבימים חמים/גשומים או סתם כשאין חשק ועסוקים במשחק אחר, לכו תגררו ילדה בת חמש להביא את אחיה מהגן, יום אחר יום. או לחלופין, לקחת בייביסיטר שתיקח מהגן ואולי גם תהיה איתה אחר כך, או כזו שתיקח אותו מהגן (לא נראה לי, הוא קטן מדי).
בקיצור, הלוואי שיכולנו להרשות לעצמנו אפילו להכניס רק אותה לגן בקיבוץ. גם זה לא אידיאלי, מאחר שהמעון נמצא בדיוק בכיוון השני, אבל נראה לי יותר טוב.
מרגיז. מפחיד. גם ככה הגן העירוני השנה, עם גננת נפלאה ועשרים ילדים, עשה לדעתי נזק מסוים, אולי הפיך אולי לא. מה יהיה בגן פחות טוב, עם יותר ילדים?

ענת,
רוב החברים של רועי אחה"צ הם ילדים שהולכים לגן\בית ספר.
לאחרונה התחלתי להסתכל על התנהגויות שמתרחשות בין בילדים.
והגעתי לכמה מסקנות,קודם כל הילדים מדברים כל הזמן בטונים גבוהים ובצעקות,כאילו רוצים שישמעו אותם
ויקשיבו להם.
שנית הם מאוד מנסים למצוא חן בעיניי המבוגר שבסביבתם(במקרה הזה זו אני) ולומר לי את מה שהם חושבים שאני רוצה לשמוע.לרצות אותי.
הם מפילים אשמה אחד על השני מפחד להענש,תמיד התשובה היא "זה לא אני זה הוא ""הוא אמר כך עשה כך" וכ'ד.
גם כשאני מנסה לברר ע"י שיחה איתם מה באמת קרה הם מתחמקים מסיטים את העיניים ומתחמקים,מלאי רגשות אשמה.
וזה קורה גם כשאני מבהירה שהכל בסדר אני רק מנסה לברר מה קרה ואף אחד לא אשם.
אני רוצה להדגיש שלמרות מה שכתבתי זו דעתי האישית בלבד,
אני חושבת שהאחריות המרכזית על החינוך של הילדים היא עלינו ההורים,וילדים שמקבלים תמיכה מלאה ואמון מלא מהוריהם יוכלו להתמודד יפה בכל מקום.
אבל ,הם צריכים בכל יום להיות בסדר עם המבוגרים סביבם,למצוא חן,לעשות מה שמצפים מהם,להלחם על מקומם
להסתדר עם מה שיש,להתמודד לבד מול הבלתי אפשרי.
וזה קשה מאוד קשה.

כן, מסעדה. נקודה שמפריעה לי: קלטות הוידאו. גם בגן שלה יש מחשב, אבל אני מאוד שמחה שהיא לא מתעניינת בו.
לבי לבי לדילמות שלך, מסעדה.
שוב אני חושבת למה אנחנו כולנו לא גרים באותו יישוב, קרוב זה לזה.

איילת השחר, בדיוק. אלה חלק מהתופעות שמופיעות פתאום לפעמים אצל בתי.
למשל, כשהיא באה ואומרת לי בקול "מוקסם": "אמא, כל כך כיף לי בגן!" מה הצורך הזה להבטיח לי שכיף בגן? מייד אני חוששת שהיא סובלת, זה לא נשמע לי טוב.
למזלי, בתי מדגימה רק חלק מהתופעות וגם זה רק לפעמים, ב"הופעה" נקודתית, אבל זו בשבילי סיבה מרכזית "לדלל" את חווית הגן.

למשל, עכשיו שאני בבית כל השבוע וגם יש לי עזרה (ותהיה עוד יותר בקרוב), אני שמחה להשאיר אותה בבית ולא לשלוח אותה לגן בימים שהיא לא רוצה (למשל, ביום ראשון זה).

שליחה על ידי גילה* » 09 מאי 2002, 18:24

איילת -
אבל רגשות אשמה, ו"לרצות את המבוגרים" לומדים גם בבית, במרבית הבתים.
הגן עושה את זה, אבל לא רק הגן.

גילה, נכון שלרצות את המבוגרים יכולים ללמוד גם בבית, אבל נראה לי שזה כמעט אוניבסלי בגנים, ובסדר גודל אחר. אלינו מגיעים גם ילדי גן (כבר בי"ס בעצם) וגם ילדי חינוך ביתי, ואחד ההבדלים הבולטים הוא שילדי המסגרת כל הזמן מעיפים הצצות לעברי, לראות מה אני עושה ואיך זה ישפיע עליהם. עצם הנוכחות שלי הורסת להם את היכולת לשחק בצורה חופשית. (אצל ילד חינוך ביתי אני צריכה לפחות לצעוק עליהם בשביל זה

)

שליחה על ידי רותי* » 11 מאי 2002, 10:50

הבת שלי בת שנה וחצי. והיא מדברת קצת..
פתאום תפשתי את עצמי אומרת לה חלקי מילים כדי שתשלים..
בואי נחליף חי..
אם היא זוכרת את המילה היא אומרת לי "תון"
ואם היא לא זוכרת אני רואה אותה טיפה מתעכבת ואז במין הבעה שמנסה לרצות אומרת לי משהו חצי מטושטש כזה, כמו
אני: "חי.."
והיא: "בום".. העיקר שאמא תשמח?
הכי גרוע שבשני המקרים היתה לה על הפנים הבעה כזו של מודעות / חשש / משחק / ריצוי.
אני כמובן הפסקתי עם זה.

שליחה על ידי גילה* » 11 מאי 2002, 12:11

יונת, אתמול היתה לי שיחה מענינת בעקבות דיון על גמילה ממוצץ באמצעות פרסים.
אדם שפוי לחלוטין אמר לי (אני מצטטת) "כל הילדים מנסים לספק את ההורים שלהם כל הזמן. הורים חכמים - דואגים שהילד יבין שהוא צריך לספק גם את עצמו - בשטחים מסוימים של החיים".
וזה ממשיך: "וחוץ מזה: הילד צריך לדעת כל הזמן למה ההורים שלו מצפים ממנו. אסור שהוא יחיה בעלטה. הם צריכים לומר לו מה הוא נדרש לעשות ומה נאסר עליו וכו'. ברב המקרים - הם צריכים לתת לו חיזוק חיובי על דברים טובים שהוא עושה, ובמקרים נדירים, חיזוק שלילי על דברים לא טובים שהוא עושה.
אם החיזוקים יבואו באופן אקראי, ולא באופן מתוכנן וקבוע (שבו לילד יש טבלא כמו: זריקת זבל

סוכריה, הפרעה בצהריים

געירה, רחיצת כלים == ביסלי וכו') הם יתפסו הרבה יותר".
לי זה קצת הזכיר את בתי הסוהר, כמו במאמר שהיה בבאופן.

רותי - אני לא מנסה ללמד. כמובן שאחות טיפת חלב ניסתה לשסות בי את אמי, אז מה? ד"א - בלי שאמרנו לדולב (שנה ושליש) עשרות פעמים "איפה אור" עם החיוך הנוראי הזה, הוא מתענין לפעמים במנורה. הושלם פער (-;

שליחה על ידי רותי* » 11 מאי 2002, 23:23

לא ניסיתי ללמד. בעיני זה היה מן משחק. למען האמת בהתחלה בכלל לא שמתי לב מה אני עושה..

שליחה על ידי ענת_ג* » 12 מאי 2002, 19:05

רותי זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שראיתי את בתי סוף סוף "עושה שלום" וקלטתי שזו פעולה שכולה מיועדת לרצות אותנו.(אחרי אין סוף תחנונים ומיצמוצים ושידולים מכל המשפחה תעשי שלום! תעשי שלום!" אפשר היה להגיד
" תראו איזה יופי. היא עושה שלום !")
כנ"ל עם "איך עושה כלב".

שליחה על ידי גילה* » 12 מאי 2002, 20:17

אוף! "תעשה שלום!" אוף! ואם לא בא לו?
מצד שני - כשאני עוזבת אותם אצל המטפלת, אני אומרת שלום, ועושה עם היד, ומחכה לתפוס מבט - כי אני לא רוצה לחמוק. ברור שהם עושים שלום, בעידודה הנלהב.

פעם, בפרהיסטוריה, בעבר הרחוק, לפני שהייתי אמא (כלומר, לפני יותר מארבע שנים ושמונה חודשים...) באה לבקר אותי קרובה עם בנה הקטן (בן שנתיים בערך? שכחתי בדיוק בן כמה הוא היה אז). יש להבהיר שהוא אולי ראה אותי פעמיים-שלוש בחייו, במרווחים גדולים. פתחתי את הדלת כשהם עוד עלו במדרגות (אפשר לשמוע אצלנו מי עולה במדרגות...) וברגע שהם ראו אותי בפתח, אמרה האם לבנה: "תגיד שלום לבשמת!" הקטן כמובן התחבא מייד מאחורי אמו במקום לעשות כמצוותה. מייד תכפו ובאו פקודות חוזרות ונשנות "לבצע" את ה"תרגיל". אני, שכבר נחנקתי מההופעה הראשונה של הפקודה, אמרתי בקול רם וברור, שהילד לא צריך בכלל להגיד לי שלום, והזכרתי שהוא לא מכיר אותי בכלל. האמא לא התרשמה מתגובתי, והסבירה שזה לא משנה, כי ממילא "הילד צריך ללמוד".
שתקתי. יש גבול לכמות ההתערבות שאפשר להתערב בחינוך של אמא אחרת.
חשבתי על כלבים, פבלוב וכדומה.

שאלה אחרת: אני, כזכור, בשמירת הריון. לבתי יש הצגה בגן במקום מרוחק, עם הסעה באוטובוס בלי השגחה. בעלי אינו מוכן להצטרף להצגה ולדעתו אין בעיה שהילדה תיסע לבד. אני רוצה לא לשלוח אותה. מה דעתכם?

שליחה על ידי יעל_ג* » 14 מאי 2002, 15:22

בשמת - אני תמיד מצטרפת ולא אתן לבתי בגילאים אלה לנסוע לבד!!!! במצבך - את בבעיה, הייתי מבקשת מבעלי שלמרות שאננותו יסע עם הבת - גם ירוויח זמן משותף ביחד וגם יענה לבקשתה של אישה בהריון - וכידוע זו מצווה (לפחות אצלי בבית...)
בכל פעם שאני קוראת את מה שאת כותבת, בזמן האחרון, אני קולטת כמה מעט שליטה יש לנו על חיינו וחיי יקירנו כשאנחנו לא ניידים ועד כמה זה מתסכל. תחשבי איך זה להיות מוגבל כל הזמן ונתון לחסדי אחרים...

אכן, יעל, וזה מתסכל אותי עד הגג. ותודה שאת תומכת בדאגתי.

בשמת, האם אין הורים המצטרפים להצגה?
אני הצטרפתי לא פעם לנסיעות כאלה עם הגן,תמיד היו הורים מלווים לפחות 5 בנוסף לגננות כך שכל אמא היתה משגיחה על כמה ילדים ולא הכל על הגננות\סייעות.
חוץ מזה,אני חושבת שאת צריכה ללכת עם ההרגשה שלך,אם תשלחי אותה ולא תהיי רגועה כל היום זה לא שווה את זה .
בד"כ ההצגות די גרועות(חוץ מאלה של דתיה בן דור),כך שלא יהיו לך נקיפות מצפון.

כמה ימים לפני יום העצמאות היה טקס לילדים בטרום וחובה. היו 7 הורים מלווים, חלק עם נשק (חוץ מהאבטחה הכבדה במקום), ועוד 4 מהצוות. נשמע לי בסדר דווקא, יוצא מבוגר על כל כמעט שלושה ילדים (24 בגן).
לרוב אני מצטרפת אליהם להצגות באולם שנמצא בקיבוץ (במקרה לחלוטין) לכל ילדי טרום וחובה מהמועצה האזורית, ואני חייבת להגיד שהכל נראה מאוד מאוד רגוע ובסדר.
מנסיוני כמטפלת בגן כזה, בנסיעות באוטובוס דווקא היה תמיד בסדר, אף פעם לא היו ילדים שרצים במעברים, או השתוללויות.
אם את דואגת, אז אפשר להביא אותה באוטו פרטי ולהישאר איתה בהצגה, או לוותר.

שליחה על ידי ענת_ג* » 14 מאי 2002, 22:07

ומה עם אמא היסטרית שפויה? לפעמים ההגדרה הזו בדיוק מתאימה.בגן שהיה שלנו,יש נסיעה אחת לשבועיים לפעילות העשרה (ספרייה,סיפור ושיעור הפעלה במוסיקה),מרחק ארבעים וחמש דקות כל כיוון.ללא ליווי נוסף.ילדים נרדמים ללא השגחה על מסעד הספסל וכמעט נופלים למעבר,מריבות וצעקות ובכי,ושתי הגננות יושבות מקדימה ומשוחחות.
כמובן שתמיד הצטרפנו (בעצם כמעט רק בן זוגי כי אני למשך איזה נצח הייתי או מאד בהריון או ממש אחרי לידה),והיינו די מזועזעים מרמת הבטיחות הנמוכה,ועוד בלי לחשוב מחשבות מחרידות על פיגועים,סתם דברים "קטנים" כמו האופן בו הילדים נפוצו לכל עבר עם הירידה מהאוטובוס,והנהג קרא לגננת "הלו הלו הם רצים לך על הכביש".וכמו הספירה האיטית הזו של הילדים,ואיך בכל פעם היא הגיעה לתשע עשרה במקום לעשרים,אופס,עוד פעם,אבל מי חסר? רגע,נספור עוד פעם,עד שהסייעת פתאם הופיעה עם הילדה החסרה,ועוד גערה בגננת שנילחצה לעיני,אוי לפאדיחה, "מה קרה?אם היא לא פה ברור שהיא איתי,לא??".כשלא יכולנו להתלוות והיא נשארה בבית,הבעיה היחידה עם זה היתה למחרת,כשכל הילדים סיפרו לגאיה כמה היא הפסידה. איך תתמודדי עם זה? אותי תמיד מאד ציער לראות אותה ברגעים האלה,כשכולם (כולל הגננות) תובעים לדעת למה היא לא באה ואיך החמיצה כיף גדול כזה. אמרתי לה את האמת אמנם,שאנחנו לא מרשים לה לנסוע בלעדינו למקומות רחוקים . אבל אז היא אמרה ,"יש לי רעיון,לפעמים תיסעו איתי,ולפעמים אני אסע לבד.אפשר גם ככה וגם ככה." אז איך יוצאים מכאלה? בקשר להצגה עצמה,שטויות.תשלימי לה את החסך הלא נוראי הזה כשתרגישי יותר טוב או תני לסבא וסבתא לעשות את זה.(בהצגה האחרונה לפני הגמילה,חילקו דפים עם תקציר,בו הופיע המשפט הבא :"סיפורה של נערה והתהוותה לרקדנית".סתם קוריוז אם כבר מדברים על העשרה מטעם משרד החינוך).

לדעתי - או שאבא ייסע איתה, או שתישאר בבית, ויהיה פיצוי אחר, אם היא תרגיש שהיא זקוקה לפיצוי. אני ליוויתי בשלוש מתוך חמש הפעמים שנסעו באוטובוס לפעילות במתנ"ס, והצטערתי מאוד שלפעמיים האחרות לא יכולתי להצטרף. מאחר שזו נסיעה קצרה, החלטתי שהסיכוי שיקרה משהו בדרך שקול לסיכוי שיקרה משהו בגן בכל יום רגיל.

כאמור, אבא שלה לא מוכן.
אם היא לא תלך, הפיצוי יהיה במה שהיא תעשה "במקום": תקום בנחת בלי זירוזים, פעילויות בבית וכו'.
הורים מלווים - אני לא יודעת כמה יהיו, כי בגן עוד לא שלחו לנו שום פרטים על ההצגה (המידע שקיבלתי היה מאותה אמא שהציצה ברשימות של הגננת ונזעקה).
בכל מקרה, אביב חדש, הבעיה היא לא השתוללויות, אלא ילדים קטנים שיעופו בספסלים, 60 ילדים באוטובוס אחד, נסיעה מאוד מאוד ארוכה גם בנתיבי איילון וגם בכל מיני כבישים מתפתלים מהגרועים ביותר בגוש דן, לחץ, דוחק, חוסר סדר, חוסר אפשרות להשגחה מספקת, ילדים קטנים לבד בלי מבוגר פרטי לכל אחד שיכול לשמור מנפילות, מחבלות, מללכת לאיבוד, מלרוץ על הכביש, לקחת לפיפי באמצע ההצגה בין מאות ילדים, לשים לב.
אני רואה שכל האמהות מחזקות את דעתי, ואף אחד לא אמר שאני סתם מבלבלת במוח. תודה! התחזקתי!

בגלל השביתה ברשויות המקומיות, ההורים מחליפים במשמרות את הסייעת בגן העירוני, אחרת אי אפשר לפתוח את הגן.
אז נתתי אתמול משמרת של שלוש שעות.
התברר לי שאנחנו שולחים את הבכורה ל"אוֹז".

מסעדה, ו....?
מה קורה? איך אתם מסתדרים? מה את חושבת לעשות?

מסעדה, נו?
פרטי נמקי והסבירי.
סוף סוף יש לנו מרגלת מאחורי הקוים (-: (-:

טוב, זה מורכב ואני עוד מתקשה לעכל ולהסיק מסקנות, בגלל זה לא פירטתי.
בקיצור, הייתי שם שלוש שעות. במשך כמעט כל הזמן הזה הם היו בחצר, כשהגננת לוקחת כל פעם קבוצה קטנה של ילדים - 3-5 לעבודה בתוך הגן (מוכנות לכיתה א' וכל הג'אז הזה). הסייעת - אני במקרה זה - נשארת לבדה איתם בחצר.
אין המון דברים לעשות בחצר, אף שהיא גדולה מאוד. הגודל הוא אחד החסרונות - היא בנויה בצורת ח', משום נקודה אי אפשר לראות את כולה. בנוסף, יש מחסן שבינו לבין הגדר רווח של 40 ס"מ בערך, והשד יודע מה הם עושים שם.
הבת שלי גבוהה וחזקה מאוד, אז לא ממש מתעסקים איתה - פיזית. אבל יש חבורה של בנים שפשוט נוהגים באלימות מפחידה. ילד אחד, שמשדר סביבו "בואו תכניסו לי" (אני מכירה את האמא משנה שעברה, זה בעיקר בגלל הגנת היתר שלה עליו) רץ לו בחצר בכיף, ואז פתאום החליק ונפל. בעוד הוא שוכב רץ אליו ילד אחר, שבכלל לא תיקשר איתו קודם, והתחיל לבעוט בו הכי חזק שהוא יכול. הוא הספיק שלוש בעיטות עד שהגעתי לשם. ילד אחר עובר ליד ילדה ופשוט דופק לה אגרוף בגב, שוב, הכי חזק שהוא יכול.
חזרתי ממש עם התכווצויות שרירים ברגליים מפני שכל הזמן התרוצצתי בבהלה מפינה לפינה.
פרט לכך, יש התעללות רגשית ונפשית - חופשי חופשי. מניפולציות, איומים, החרמות קטנות, מריבות על רכוש יקר (מקלדת מחשב ישנה).
שוב, בתי במצב לא רע - יש לה חברות, יש לה עיסוקים - אבל אותה, למשל, ראיתי משפיטה את הילדה הכי קטנה בגן, שבאה אליה ומתחננת, "בכורה, בכורה, בואי לשחק איתי" - והפרינצסה, שגבוהה מהקטנה בראש, פשוט מישירה מבט קדימה ומתעלמת מקיומה. יעני, למה-מי-את-בכלל שאני אדבר איתך.
אנחנו עוברים תקופה מאתגרת מאוד איתה. באתי באותו יום הביתה ואמרתי לאבא שלה, "עוד יש לך טענות? איך אתה היית מתנהג אחרי יום ב'אוז'?" ואתם יודעים מה, באותו יום היה כל כך כיף איתה אחרי הגן. כאילו השהות הזו שלי שם פשוט מילאה לה מצברים, למרות שבקושי "הייתי איתה" בפועל (ע"ע הילד במרכז).
דיברתי עם הגננת. היא ותיקה מאוד, אשה חביבה ותרבותית (לא זו שכתבתי עליה מוקדם יותר בדף זה - שבוע לפני פתיחת השנה הוחלפה שם הגננת) ועדינה, אם כי דידקטית וקצת דומה לסטריאוטיפ הגננת. היא אומרת שמניסיונה, מה שקורה בגן הזה איננו חריג. "אבל תני לי חודש-חודשיים, לא תכירי אותם" (ובן זוגי מוסיף, "כי היא תנפח אותם במכות" (-; )
דיברתי עם הורים אחרים שהיו שם. כנראה שנפלתי על יום "מוצלח" במיוחד, כי הם לא ראו דברים כאלה, בטח לא חמורים עד כדי כך. אני רוצה מאוד שבן זוגי ילך לשבת שם גם, אבל הוא לא יכול בתקופה הזו להיעדר מהעבודה (אולי ביום שישי... נראה).
אני לא יודעת מה לעשות. אני יכולה שוב לדבר עם הורים, עם הגננת, עם המפקחת. אבל ברור לי שזו תוצאה של סיר לחץ, שעמום, ועוד דברים שפשוט אין להם פתרון מעצם מבנה המערכת. וחינוך ביתי כרגע לא אפשרי כלכלית. אני קוראת את הספר הזה שהזכרתי בדף אחר, Come Home to Your Children, אבל נראה לי שאלא אם הם מסגירים שם את סוד הזכייה בלוטו, אנחנו במלכוד.
אגב, הבכורה אוהבת את הגן, אומרת שכיף שם, בוכה אם אני מאיימת ש"אם לא תזדרזי אני לא אקח אותך לגן" (כן, מתפלקים לי איומים. כן, אני עובדת על זה). היא ילדה חברותית ואנרגטית מאוד, ואני לא רואה מה היא יכולה לעשות כל היום בבית, אם אני מוציאה אותה עכשיו וממשיכה לעבוד - למזלי אני עובדת מהבית, אז יש גמישות מסוימת. אבל לא מספיק.
פידבק? עגבניות רקובות? תמיכה?

תמיכה . לבי איתך . ברררר. מאחלת לכם זכייה בלוטו או כל דבר אחר שיעזור .
(גם בגן שהיינו בו , ההורים היו מופתעים כשסיפרתי להם מה ראיתי . )

מסעדה

רעיון: אם עצם נוכחותך בגן עשתה לה טוב, ואם ממילא את עובדת מהבית, יש סיכוי שתצליחי מדי פעם לעבוד מהגן? לא בתור סייעת - סתם לשבת בחצר ולעסוק בענייניך.

דיברתי עם הורים אחרים שהיו שם. כנראה שנפלתי על יום "מוצלח" במיוחד, כי הם לא ראו דברים כאלה, בטח לא חמורים עד כדי כך.
מנסיוני, "הורים אחרים" לא רואים. את באמת חושבת שילד יכול להיות יום אחד אלים באופן קיצוני ובכוונה לגרום מפח נפש, וביום שאחריו נופה צופים? אני לא.
אני תוהה מה גורם להבדל בין מה שאני ראיתי למה שראו "הורים אחרים":
האם הם רגילים לראות אלימות בין ילדים ומקילים בה ראש?
האם הם בדרך כלל לא באמת נמצאים שם?
מנסיוני - הרבה יותר קל ללכת מאשר להישאר בגן:
הרעש, ההמולה, ילדים שהם בלתי נסבלים, חוסר אינטימיות אמיתית בין ילדים.
אותי שואלים: לא חסרה לה חברה? ואני עונה: איזו חברה יש בגנים? אין לכם קצה קצהו של מושג מה באמת הולך שם. האם אתם עדים לאינטרקציות בין ילדים, לדיאלוגים ביניהם?
ביקרנו השבוע בגן ואני אומרת זוועה!!! האם לזה הייתי חשופה כל שנותי בתור ילדה ואחר כך בתור אם?
חרם על ילדים, לעג, התעללות (פיזית ונפשית) והגננות שנותנות לכל זה יד לא מכיוון שהן מסכימות לזה. הן פשוט התרגלו ולא חושבות שיכול להיות אחרת.
אנחנו עוברים תקופה מאתגרת מאוד איתה. באתי באותו יום הביתה ואמרתי לאבא שלה, "עוד יש לך טענות? איך אתה היית מתנהג אחרי יום ב'אוז'?" ואתם יודעים מה, באותו יום היה כל כך כיף איתה אחרי הגן.
עברתי אותה תקופה בדיוק עם ביתי ולא ידעתי מה הסיבה לה. לאט לאט לקח לי להבין שכמו שהיא גדלה בבית (בית רגיל לחלוטין עם הורים רגילים ולא יוצאי דופן) אין שום סיכוי שתצליח להשתלב ב"אוז" הזה. ואם יש כזה סיכוי, השינוי בה יהיה רע רע רע.
ואם היא אוהבת את הגן?
ביתי במשך תקופה ארוכה ביקשה ללכת לגן. בסופו של דבר היינו שם במקרה.
הסייעות התנפלו עליה והזמינו אותה להכנס. והיא: "אמא בואי נלך הביתה"
ובביקור נוסף שאלתי אותה רוצה להישאר? התשובה היתה חד משמעית לא.
זהו הרגל ללכת לגן ולראות את החברים. קשה להגמל ממנו וללכת אל הלא מוכר, אל האינטימי והאמיתי.

ענת, יונת, מיכל, תודה על התמיכה.
רעיון: אם עצם נוכחותך בגן עשתה לה טוב, ואם ממילא את עובדת מהבית, יש סיכוי שתצליחי מדי פעם לעבוד מהגן? לא בתור סייעת - סתם לשבת בחצר ולעסוק בענייניך.
המחשבה הראשונה שלי היתה, כן, רק קודם צריך לקנות מחשב נייד. אבל לא, זה לא אפשרי. קודם כל אין שום סיכוי שבעולם שהגננת תסכים לסידור כזה. בקושי נותנים להורים להיכנס לגנים - מזל שהיתה שביתה. שלושה ימים אחרי תחילת השנה כבר התבקשתי להישאר עם הבכורה בחוץ בזמן ה"מפגש" עד שהיא החליטה שהיא יכולה להישאר בלעדי - "גן זה לילדים, לא להורים" - מוּכר?
וחוץ מזה, אני צריכה שקט וריכוז, ואני ממש רואה איך כל הילדים באים לעזור לי בעבודה כשאני יושבת שם...
טוב. הרמתי עכשיו טלפון לגננת בעניין אחר (הצעתי לה שנעשה "יום מקצועות", כי שמעתי את הילדים עונים, בתשובה לשאלה "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים", את התשובות הבאות: כלה, אמא, וטרינרית וטרזן.) וכמובן שדיברתי גם על הנושא הזה.
היא אומרת שבימים שאינם ימי שביתה הילדים נמצאים הרבה פחות בחצר (מקסימום שעה וחצי, לעומת השלוש ביום שבו הייתי). היא פתוחה לרעיונות אחרים להוצאת אנרגיות ואגרסיות (הצעתי לתלות כדורי ים מנופחים מהעצים בתור "שקי איגרוף", להכין נדנדה שהיא בעצם חבל טרזן, ועוד) ואפילו אמרה שתארגן ישיבת הורים נוספת.
מיכל, אני מאמינה שלכולנו, ילדים כמבוגרים, יש ימים טובים יותר ופחות. ילד אגרסיבי לא יהפוך לעדין בן לילה, אבל יהיו ימים שהוא יבעט בילד שנפל על הרצפה, וימים אחרים שבהם קודם יפיל אותו בעצמו <סמייל קורץ עצוב>.
מה שמטריד אותי יותר, כאמור, הוא האלימות הרגשית והנפשית המתמשכת.
המשך יבוא.

אתמול דובר אצל יעל דן מחקר ש 3 מתוך 10 ילדים מוטרד בבית הספר. לא רק הטרדות מיניות, ולא רק על ידי ילדים. המחקר נערך על 5000 ילדים.
המצב קשה.

אני קוראת.
אתמול, כשחשבתי על הסיפור שלך, נזכרתי בילד שבעט בהוא שנפל. לי זה נראה כניצול הזדמנות - כאילו הוא מסתובב עם משהו בבטן, שרק חיכה לצאת. הדבר הזה בבטן - הוא בטח נורא גדול וקשה!

למה הרבצת לה ?! בוא הנה ! תראה את הפנים שלה ! כמה עשית אותה עצובה . עכשיו תחשוב על זה ותסביר לי למה עשית את זה ."
איך יסביר למה ? כי אבא צעק על אמא אתמול . כי הילדה שהכיתי היא יפה וחמודה ועלי אתם כועסים כל הזמן אז תיכף אני הולך להוריד לה עוד כאפה . כי אני לא יודע למה אבל קשה לי נורא . כי אתן חושבות שאני ילד רע .
אז הוא רץ ודוחף את כל הקוביות הענקיות שכבר סידרו ומחייך . והיא כבר חמה עליו לגמרי וגוררת אותו תוך מעיכת יד חינוכית ולא אלימה בכלל לפינה , כמעט מעיפה אותו לשם ואומרת "תחשוב כאן על מה שעשית! הכל אני אספר לאמא שלך "
עיניים חומות עגולות כאלה . עוקבות אחריה מהפינה . הוא מיטיב את הישיבה שלו שקודם היתה עקומה משהו , ויכול , בעונש , סוף סוף קצת לנוח .

הי ענת,
אני רוצה להאמין שזה לא כך.
אבל עכשיו אני נזכרת שגרתי מול גן טרום חובה של ביתי (בגיל 3:8) לפני שנתיים.
אירגנתי לי נקודת תצפית מעולה עם משקפת ובשעת תליית הכביסה או כשהם בחצר הייתי משקיפה או לחילופין יורדת לגן המשחקים שגבל בגן.
יום אחד שמעתי את הסייעת צורחת על הילדים: לא לרוץ להפסיק לקפוץ, ככה לא עושים ובמשך רבע שעה צעקה/הסבירה איך יורדים מספסל.
הייתי כל-כך נסערת שכתבתי מכתב לאחראית על הגנים בעיריה עם ציטוטים קשים מהנאמר באותו יום.
הם כמובן נורא התפלאו, אף אחד לא האמין לי, וגם הורים שבהתחלה הזדעזעו, העדיפו כעבור יום לשכוח מכל העניין ורק ביקשו ממני (להשקטת המצפון) לדווח אם יהיה עוד משהו.
לדעתי עד היום היא סייעת (ש"הילדים מאד אוהבים").
כולם חיים באשליות, ועולם כמנהגו נוהג.
גם הגננת בגן הנוכחי מ ע ו ל ה. עד שבאים ורואים מה קורה (רק מי שרוצה לראות, לא להדחף...)
אם אני הייתי גננת וודאי גם אני הייתי עונה לסטראוטיפ הזה.

ענת - כמה עצוב. ושוב אני חוזרת שלא בכל מקום זה ככה. בגן של בני הדברים מתנהלים אחרת, רוגע, כבוד לילדים, ואני יודעת זאת מתוך שעות של שהיה תוך תהליך הקליטה וגם כיום.

דיברתי עם חברה פסיכולוגית שהציעה, מאחר שזה גן עירוני, להשתמש במשאבים שלו ולבקש מן הגננת להיעזר בשירות הפסיכולוגי החינוכי, שייכנסו לגן וילַמדו שפה (לא רק מילולית) חדשה, של אי-אלימות. הדרך של הגננת, שיחות נפש + "ספרים חינוכיים" איננה אפקטיבית, לדעתה. אני אנסה לדבר עם הגננת, מקווה שתהיה פתוחה לרעיון. הילד של החברה, אגב, הולך לגן אנתרופוסופי והיא מספרת איך שם, כשילד נופל, יש תחושת אחריות קולקטיבית שגורמת לשאר הילדים לרוץ לגננים ולומר להם שהוא נפל וזקוק לעזרה. זה גן שהוא סניף נוסף של גן שהבכורה היתה בו לפני שנתיים וגם אני זוכרת לטובה את האווירה הנעימה והתומכת בין הילדים - רוב הזמן (-; אבל בוודאי ובוודאי שלא היו גילויי אלימות כאלה - וזה גן רב-גילי, היו שם כבר אז ילדים בגילה היום.

מסעדה, נורא ואיום. )-:

השבוע היינו כל השבוע בצפון בביקור משפחתי ועוד (עוד = יונת והמשפחה

). היה נפלא.
בין השאר, בתי היתה נהדרת ואני הייתי רגועה, שלווה ונינוחה.
חזרנו ליום שישי בגן, שבחציו היינו איתה - מסיבת יום הולדת לבן דודה. את הסבים שלו בתי מכירה כחלק מהמשפחה, אז בכלל היה יום כיף.
הוזמנו לביקור ארוך נוסף בצפון בעוד כשבועיים או משהו, ואני בהחלט רואה בחיוב.

כאמור, אני מבצעת את תוכניתי:
הגן כמקום בילוי אלא אם כן יש תוכניות אחרות, טובות יותר.

בטח יש דף יותר טוב להכניס בו את הקישור הזה - מאמר מעניין שכותרתו "דילמות הוריות בתקופת הינקות: יציאה לעבודה ובחירת מסגרת טיפולית לא-הורית עבור תינוקות".

האמת, למרות שהיה ארוך, שווה כל דקת קריאה.
זו כתבה מעניינת לאללה ו...עצובה גם קצת.
שמחתי מאד לקרוא אותה. תודה מסעודה!

שליחה על ידי ענת_ג* » 09 מרץ 2003, 22:51

וואו ורד , קראת הכל ? כל הכבוד . אני קפצתי לסיכום . אבל באמת נראה מעניין מאד .
<ענת דוחה את הקריאה למתישהוא אחר , יעני על מי אני באה לעבוד >
ודרך אגב תמר מתחילת הדף - עדיין כאן?

קראתי לפרקים תו"כ משחק עם אומני, חיוכים אליה, הרמות, החלפות, ציצי, טלפון וכו'.
זה לקח לי חלק גדול מהיום, אבל היה שווה!

>ורד לא חשבה מראש על האופציה של רק הסיכום והבינה את זה רק בסוף

>

שליחה על ידי בשמת* » 10 מרץ 2003, 14:45

קראתי הכל. אמליץ לתלמידי. בדיוק אתמול בשעור שאלו אותי על זה.

היום בבוקר הורדתי את הבכורה בגן שלה, אח"כ את הקטנצ'יק בשלו, והתעכבתי שם, ובדרך חזרה, בסביבות תשע וחצי, אמר לי לבי ללכת להציץ על הבכורה. הגן שלה מוקף בגדר חיה. עמדתי שם דקות ארוכות - הגננת והסייעת היו שתיהן בתוך הגן, בזמן שהילדים מתרוצצים בחצר.
בסוף נשברתי, נכנסתי ועשיתי בלגן.
הן ניסו לשקר ולומר שהגננת כן היתה בחוץ, ובסוף הגננת הודתה והתנצלה. הסייעת
אמרה שאני היסטרית (למזלה, רק רתחתי. אם הייתי בהיסטריה הייתי תולשת לה את
הראש).
חזרתי הביתה והתקשרתי למנהלת הגיל הרך בעיריה. היא הבטיחה לנזוף בהן קשות.
חלק מהזעם שלי נובע מרגשות האשם על כך שהיא בכלל נמצאת שם.
אני יודעת גם שזו לא הפעם הראשונה שהן משאירות לבד את הילדים. האמא הקודמת שראתה את זה יותר עדינה ממני, והסתפקה בלהזהיר אותן. לא עובד, מתברר.

שליחה על ידי א.ילת* » 17 מרץ 2003, 14:57

מסעדה, אם כי הייתי שמחה לצפות בסיטואציה אספר לך שיש כאן שני גנים צמודים, עירוניים, חובה וטרום חובה. החצר בצורת ר הפוכה ואיני יודעת אם הגננות בחוץ או בפנים אך ללא ספק הן לא נמצאות בצלע הרחוקה ואף אין להם שום נקודת תצפית עליה. אנחנו עוברים שם לפחות ארבע פעמים בשבוע, כשהילדים בחוץ. מעולם לא ראיתי את הגננות.
מעניין שהלב צודק.

הבכורה כל פעם אומרת לי שהמורה להתעמלות בגן "מכריחה אותה להשתתף", או אומרת לה "די עם הפינוק הזה" כשהיא לא רוצה להשתתף.
אני כבר מזמן אמרתי לגננת, שיש להניח לבתי לא להשתתף בכל דבר שאינה רוצה, בלי הערות.
אז אתמול באתי לראות את שיעור ההתעמלות.
דווקא היה שיעור נחמד, ובתי בחרה להשתתף (כי עניין אותה).
אבל:
"עכשיו רק אני מדברת!"
"לא נתתי לכם רשות לעשות רעש!"
"אם תפריע עוד פעם אחת אני אוציא אותך!"
"פלוני, עוד פעם אתה מפריע?"
"עכשיו תשב שם ותחשוב על מה שעשית, ואחר כך תבוא אלי ותגיד לי שהתחרטת ותבקש סליחה".
"אלמוני, תמיד אתה מפריע בשיעורים שלי!"
"פלמוני, למה אתה לא משתתף? בוא, תשתתף! אמא שלך משלמת הרבה כסף על התעמלות ואתה יכול להתעמל פה בזול! למה אתה לא משתתף? חבל, זה מאוד חשוב להתעמל. הנה, כולם מתעמלים" (היה עוד, אבל נשרפו לי הפיוזים במוח אז שכחתי את הפנינים הכי מרשימות).
"כולם למקום! להפסיק לעזור לפלוני! אני אמרתי רק לפלוני לאסוף את הקונוסים, ולא הרשיתי לכם לקום!"
"עכשיו כולם עושים פסל! בשקט, בלי לזוז! בואו נראה מי הפסל הכי מוצלח?" (לא אומרת מי הכי מוצלח. זה רק פיתוי בלי כיסוי).
בפעילויות אחרות: "[שם המורה], מי ניצח?"
המורה: "אף אחד לא ניצח, זו לא היתה תחרות!" (בטון של: "מה פתאום חשבתם שזו היתה תחרות?" באמת, מה פתאום?)
נותנת לילדים קונוסים מפלסטיק, כאלה ממפעל לאריגה, שהיו של צמר.
הילדים שמחים, מתלהבים, מדברים בהתרגשות, בודקים מה אפשר לעשות בקונוס.
היא עוצרת אותם, משתיקה בצעקות, ומתחילה להדריך מה לעשות - כשהיא שולטת ומכוונת.
ה"ילדים הטובים" כבר למדו: הם יושבים בשקט ומחכים שיגידו להם מה לעשות.
זו רק אני שקיבלתי פריחה?

ויי. אני אלך לראות חוגים בהקדם...
בגן הקודם הייתי יכולה להיות בטוחה במאה אחוז שהגננת לא תרשה דיבורים כאלה. בגן הנוכחי, יש לי תחושה די דומה, אבל פחות... לגבי הצהרון - אני יכולה לראות את זה קורה.
הייתי בחוגים כמה פעמים בגילים היותר צעירים, ותמיד המדריכים היו מקסימים ועדינים.

יש לה מורה למוסיקה מקסימה ועדינה. הייתי בהמון שיעורי מוסיקה, ומעולם לא ראיתי אצלה שום שיטור או אי כבוד לילד.

בגלל הגועל נפש הזה הוצאתי את ליהי מהגן לפני פסח שנה שעברה והקמנו דמוקרטי והיא בילתה בבית עד סוף השנה והשנה זה כבר עולם אחר בדמוקרטי.
פעם היא היתה בחוג בלט, אבל אותו יחס הבנות קיבלו גם שם אז אחרי כמה זמן היא החליטה שזה ממש לא בשבילה, למרות שהיא נורא אוהבת לרקוד והחברה הכי טובה שלה נשארה, אבל היא רגילה מהבית ליחס אחר וזהו.

בשמת - כל מה שציטטת, לא הפתיע אותי. הכל משפטים שאני חושבת שזכיתי לשמוע בכל מיני הזדמנויות, כילדה.

גילה - ברור! ישר הזכיר לי את בית הספר!
פלא שהילדה שלי לא רוצה להשתתף...

שליחה על ידי א_ילת* » 01 מאי 2003, 14:33

בשמת- קצת קשה לי עם התיאור הזה. אני אתייחס לתיאור המילולי שרשמת היות ולא הייתי שם.
אציין שאני מסתייגת ממשפטים כמו "פלמוני, למה אתה לא משתתף? בוא, תשתתף! אמא שלך משלמת הרבה כסף על התעמלות ואתה יכול להתעמל פה בזול! למה אתה לא משתתף? חבל, זה מאוד חשוב להתעמל. "
אבל השאר נראה לי מאוד סביר. אני מדריכה. אחה"צ ולא במסגרת גן אולם רב המשתתפים הם ילדי גן חובה. אני מדריכה ג'ודו. כן, המשמעת חשובה. אני לא יכולה לקיים שעור ללא משמעת. אני לא יכולה לצטט את עצמי אומרת משפטים זהים למשפטים ששמעת- אבל מאוד קרובים.
כשאחד הילדים נכנס לחדר באמצע השעור- אם אחר, ואם יצא לשתות, או להשתין, אני מבקשת שיסגור את הדלת אחריו. לעיתים קמים עוד ארבעה לסגור את הדלת. אני מבקשת מהם לשבת ומתעקשת שהילד שנכנס הוא יסגור. למה? כי סגירת הדלת היא באחריותו של הנכנס. אם יקומו ארבעה אחרים הם יריבו מי יגיע ראשון, שניים ידרסו בדרך, אחד יבכה ולי ייקח רבע שעה להחזיר את הקבוצה למצב שהיה קודם.
בהחלט קיים אצלנו מצב של "אני מדברת- אתם מקשיבים. אם רוצים לדבר- מצביעים". לא ניתן לקיים שיעור בצורה אחרת. בשעור מקשיבים. אם מישהו לא רוצה או לא מסוגל להקשיב, פעם, פעמים, שלוש וארבע- אני עשויה להוציא אותו. למה? כי אני מתמודדת עם ארבעה עשר ילדים אחרים שלא מנסים להחריב את השעור וכי הוא צריך להיות קצת לבד. אני לא בטוחה ש"לחשוב על זה ולהתחרט" זו ההגדרה הנכונה אבל לפעמים הילדים צריכים להמלט מהרעש וההמולה והנוכחות שלי, והכעס הרגעי, כדי להרגע ולשוב לשעור.
לפעמים אני עושה תחרויות- כל עוד התחרות מתנהלת ברוח טובה- הם עושים ככל יכולתם, אינם מפריעים אחד לשני אינם פורצים בצעקות לכשנצחו או בבכי לכשהפסידו- אז בסדר. ברגע שנגמר ה"בסדר" וזה שרימה, דחף וניצח בפעם הרביעית וכל פעם גורם לעצירה של דקות בשעור שואל: "נכון שניצחתי?" אני מודיעה שהתחרות שייכת לכל ילד- תחרות עם עצמו. כל ילד יעשה הכי טוב שהוא יכול. אין כאן התיילדות או מניפולטיביות.
בשעור לומדים ג'ודו. זו מטרת השעור. לא- אי אפשר לשחק משחקים כל השעור. אי אפשר לשחק בחפצים של הארובי. אי אפשר להצליף בחגורות על ילדים אחרים, אי אפשר להטלות על מוטות. לעיתים אני משנה את תוכנית השעור שנכתב מראש כדי להתאימה למצב הרוח הכללי. אם הילדים במצב רוח בלתי נסבל אני עשויה לשחק כל השעור.
אולי יש לציין כמה הבדלים: החוג הוא בחירה ורק מי שרוצה מגיע. לא חייבים. לחוג מגיעים ילדים רבים עם הפרעת קשב וריכוז, בד"כ גם עם היפראקטיביות, ברמה זו או אחרת. מגיעים עם הרבה ילדים עם בעיות מוטוריות שונות (לא נכים אבל טורטיקוליס, רפיון שרירים וכד'. ילד בגן חובה שאינו מסוגל ללכת בקו ישר, לקפוץ בדלגית או רגל אחדת חוסר תאום עין יד וכד'),
כמו כן ההורים אינם יושבים בשעור אולם הם צופים בו דרך חלון גדול.
שוב, לא צפיתי בסיטואציה אולם מבחינה אובייקטיבית אני מסוגלת במידת מה להזדהות עם המדריכה ועם דבריה.

א.ילת, אני קולטת ממך שקשה לך עם התיאור שלי, מפני שאת נוהגת די דומה למורה שציטטתי במסגרת דומה?
ובכן, לדעתי זו הבעיה:
עצם המסגרת.
כלומר, ברגע שיש "שיעור" מובנה לילדים בגיל הזה ויש "רצון" (מחוסר מלה טובה יותר כרגע) "להעביר חומר", יופיעו התנהגויות מסוימות צפויות של הילדים שנוטות "לפגוע" (שוב, חסרה מלה מדוייקת כרגע) בקו של השיעור.
הואיל וכולנו גדלנו כך, קשה לנו מאוד, עד בלתי אפשרי, לחרוג מתפיסות אלה ולחפש דרך "זורמת" שתכליל בשיעור גם את ההתנהגויות הצפויות של הילדים, בצורה שמכבדת אותם ואותנו.
לדעתי, זו דווקא דרך הג'ודו: לזרום עם המכה ולזוז רגע, או להסיט אותה כך שהאנרגיה תפיל את התוקף ואת נשארת במקומך, למשל.
בעניין הדלת:
דוגמא:
אני מבקשת מהם לשבת ומתעקשת שהילד שנכנס הוא יסגור. למה? כי סגירת הדלת היא באחריותו של הנכנס. אם יקומו ארבעה אחרים הם יריבו מי יגיע ראשון, שניים ידרסו בדרך, אחד יבכה ולי ייקח רבע שעה להחזיר את הקבוצה למצב שהיה קודם.
אתחיל מהסוף:
למה להתעקש "להחזיר את הקבוצה", למשל?
בעיני זה חיובי שכמה מתנדבים לעזור, וזו תכונה שראוי לטפח.
אפשר להגיב בתודה לכל אחד מהילדים שקם, וללוות אותה באיזכור שאתם זוכרים שאצלנו, בשיעור הג'ודו, הכלל הוא שמי שנכנס הוא שסוגר את הדלת. וזהו. לחכות בשקט שכולם יישבו.
אז ייקח זמן, אבל בהדרגה ובכבוד הם ילמדו את הכלל.
"הפסדת" רבע שעה על משהו שלא נראה כמו ג'ודו - סגירת דלת, יחסי אנוש, כבוד וכללים.
הרווחת משהו אחר.
ובחשבון הסופי אולי חסכת המון "מריבות" מיותרות שאולי העליבו את הילדים שרק רצו לעזור ויצאו נזופים.
אם חשוב לך לחזור מהר מהדלת לג'ודו,
אפשר בינתיים, עד שכל מי שקם מתיישב ונרגע,
להתחיל להדגים תרגיל ולהגיד בשקט לחקות אותך/לעשות איתך. הם כבר יצטרפו.
תהליך הלימוד הוא תהליך.
הילדים שאת מלמדת באים עם מטענים, לפי תיאורך, ואינם משתפי פעולה בבסיסם (כמו ילדים שגדלו בתרבות כזאת ואין להם חסכים, למשל). לוקח זמן ללמד אותם את ההתנהגות המצופה.
משמעת פנימית וכבוד הדדי עדיפים בעיני על משמעת חיצונית, ביקורת ושליטה של המורה.
אבל זה מאוד קשה לנסות את הדרך (המאוד מאלתרת ומאוד לא מוכרת) שאני מציעה.
ולא כל אחד חייב להסכים אתי, שהיא עדיפה.

שליחה על ידי ענת_ג* » 01 מאי 2003, 18:07

נראה לי סביר לגמרי הענין עם הדלת. נכחתי בשעורי אומנות לחימה של ילדים ביפן, (סתם מתוך ענין הייתי באה לצפות), והסדר, השקט, הוא מופתי והוא חלק ממה שמנסים לתרגל. להפתעתי גם חוג הג'ודו בכרכום- שם גרנו- התאפיין בשקט, כבוד למורה , והקפדה חמורה על משמעת. המורה לא היסס להעיף החוצה מי שלא התאים למהלך השיעור .אלה הם לימודים קשוחים ,זה טבעם.

שליחה על ידי א_ילת* » 01 מאי 2003, 19:07

בשמת- את צודקת- אבל זה "לא עובד". לא הולך. הילד שלא סגר את הדלת לא יסגור אותה גם בפעם הבאה. הילדים לא יחקו אותי כי הם לא הצליחו להפנות את תשומת הלב אלי ברגע הנכון. הם לא יקומו ויחקו אותי. הם יקומו וירדפו אחד אחרי השני. הסתייגתי מהתרשמותך לא מפני שהיא גרמה לי לחוש שאני "לא בסדר" אלא משום שהתאור נשמע לי די "בסדר" וההסתייגות שלך ממנו לא היתה לי ברורה.
אין "זרימה" אם אין הבנה בסיסית.
בענין למידה: חיש ילדים שהבינו בסוף שנתם השלישית ש"זה לא מתאים להם" יש כאלו שזה ברור להם אחרי חודש ויש כאלו שאחרי שנה. יש ככאלו שמתחילים בגיל שלושים (וגם אז יש משמעת ברורה וגם אני לעיתים מקבלת "נזיפות" בשעורים".
ענת- אני מקנאה בך שצפית בשעורים האלו ביפן.
מלבד הלימודים הקשוחים, שאלו טבעם- זה טבעו של חוג. בכל חוג (ובכל מסגרת וזה כבר עניין נרחב יותר) יש מטרות,, יש כללים ויש דרך עבודה. לא איש הישר בעיניו יעשה. הבוחר להצטרף למסגרת- ישהה בה לפי הכללים. יש מקום להערות, ולתיקונים ולשינויים אבל יש לזכור שהבחירה היא בידי המצטרף.
בשמת- מה רצית שיהיה בשעור? שהמורה תגיד בוקר טוב, תוציא את האביזרים ותאפשר לילדים לעשות כרצונם? שתדגים מה אפשר לעשות ומי שרוצה יסתכל? שבסוף תבקש לאסוף ומי שירצה ירצה ומי שלא לא?

א.ילת, קשה לי לתאר את שיעור ההתעמלות העדיף.
רק ברור לי ש"זה לא זה". שכרו יוצא בהפסדו. עוד דרך לדיכוי הילדים. הייתי מוותרת על החוג. אני שמחה שבתי מעדיפה לרוב להימנע מהשתתפות בו.
לגבי החוג שלך:
למה לקיים אותו כך?
ילדים שלא מוכנים לכבד את הכללים - לא באמת רוצים להיות שם.
אני, ואני מדגישה אני , בחירה אישית שלי - הייתי אומרת להורה של ילד כזה:
"תראה, הוא עוד לא בשל. אולי בשנה הבאה".
ואם הילד מתעקש - לקיים איתו שיחה ולהסביר למה את מצפה ומהי התנהגות של ילד שבשל.
מסכים - שישתתף.
לא מסוגל - ביי ביי, אין בעיה.
לא רואה למה את צריכה להפוך לשוטר. זה חוסר כבוד כלפייך.
כאמור, רק זוית הראייה שלי, ולא מוכרחים בכלל לראות את הדברים כמוני. זו השקפת עולם, לא "האמת והצדק האוניברסאליים".

ילד בגן חובה שאינו מסוגל ללכת בקו ישר, לקפוץ בדלגית
א.ילת, ילד בגן חובה אמור להיות מסוגל לקפוץ בדלגית? כאילו, ממש, ברצף? וסליחה על הבורות, דלגית, אני מניחה, זה מה שהיינו קוראים "חבל" בילדותנו?

שליחה על ידי א_ילת* » 02 מאי 2003, 12:17

מסעדה- כן אבל לא ברצף. וכן, חבל קפיצה.
בשמת- לא מדויק. יש ילדים שקשה להם עם הכללים והם רוצים להיות שם.
אנחנו לא מתחילים עם טרום חובה משום שהם באמת לא בשלים. זה לא דיכוי. זו צורת עבודה.
אני מאוד אשמח לקרוא שאת נהנית מכל מה שאת עושה ומכל מה שאת לומדת.
אני מאוד אשמח לסיים את התואר שלי אבל אני לא מצליחה להשלים את הקורס האחרון. אני סובלת ממנו.
בהשלכה- אם רוצים ללמוד משהו לעיתים יש להסתגל בצורה זמנית למשהו אחר ולהקריב מעט. לא הכל אפשר ללמוד בחינוך הביתי.

בהשלכה- אם רוצים ללמוד משהו לעיתים יש להסתגל בצורה זמנית למשהו אחר ולהקריב מעט
בוודאי, אבל ההבדל ענקי בעיני בין החלטה שלי להסתגל למשהו לא נוח למען מטרה שנחשבת בעיני יותר, לבין החלטה שלי שהילד שלי יסתגל.
בתי, למשל, מוכנה בחפץ לב לסבול לבוש לא נוח רק מפני שהוא יפה בעיניה או מפני שהוא מתאים לתפקיד שהיא רוצה לגלם במשחק דמיוני. זו בחירה שלה. אני לא הייתי מסוגלת. אבל לכן לא צריך להגיד לה כלום.
ילד שרוצה להשתתף אבל לא מסוגל לכבד כללים - יש לו בעיה, והיא גדולה. השיטה של המורה להתעמלות להתמודד עם זה לא נראית לי. משהו חסר בהנעה הפנימית שלו, ואני נגד לשנות אותה בעזרת אילוף והנעה חיצונית (איום, ענישה, נפנוף בגזר וכדומה).
יונת, איפה הקישור לאתר של אלפי? א.ילת, בדיוק השבוע קראתי שם מאמרים שממש חידדו את דיעותי בנושא. הוא מסביר הרבה יותר טוב ממני.

בגלל זה יש לי בעייה להעביר חוגים לילדים. אני לא מוכנה להשליט משמעת, יש לי ממש בעייה עם דרישה מילדים לשמור על שקט וסדר שזה לא בטבע שלהם. אני מעדיפה את השובבות הצחקנית של הבת שלי ואין לי עניין לאלף אותה בגיל ההנאה מהנעה גופנית ושמחה לעצור את זה. היא אכן החליטה אחרי זמן מה שחוג בלט ממש לא מתאים לה, ולא בגלל הריקוד, שהיא אוהבת מאוד, אלא בגלל האילוף הנילווה שלא מתאים לדרכנו בבית. היא ציפור, היא דרור, היא שימחה ואהבה ולכן היא גם בדמוקרטי, שם לא מצרים את צעדיה.

בעיני אין בעיה של משמעת (כמובן ברמה סבירה) כל עוד שני הצדדים מכירים בכללי המשחק. ילדים שבאים לאומנויות לחימה מודעים כי משמעת חיונית להתפתחות שלהם באומנות וגם לטובתם (למנוע תאונות כמו התנגשויות נפילות לא מבוקרות וכדו'). כמו כן גם בחיים שימוש במשמעת עצמית יכול לעזור לא מעט (הרי אנחנו מטיפות לזה כאמהות: לא להתפרץ על הילד וכדו' - ואם ילדינו לא ילמדו קצת מזה כיצד הם יתייחסו לילדהם?). בטוחני כי משמעת עצמית אשר מלווה באהבה ובכבוד הדדית, יכולה בהחלט לתרום. והרי ילד אשר לא חש בנוח תמיד יכול לעזוב את החוג.

שליחה על ידי א_ילת* » 12 מאי 2003, 20:33

חייבת לצטט מתוך פורום בתפוז. לי עלו דמועת כשקראתי את ההודעות.
הוא בוכה ולא יודעים למה
וזה היה המקרה הקל.
כאן הילד ממש סובל
ואם אתם רוצים להתעמק אפשר לקרוא את הדיווחים הנוספים
הרובד הנוסף
ו תגובת הגננת
סליחה שאני מתנצלת (...) אין בכוונתי לפגוע באף אחד. אין בי מחשבות רעות על האמהות או על הגננות. המקום נראה לי מתאים.

ואנחנו נחשבים לא לגיטימיים אם נגיד לאמהות כאלה, "די כבר להתעלל בילד שלך! קחי אותו הביתה!".
כי הכל נראה להן ממש סביר, לא גורם לתלישת שערות, ובטח לא סיבה להוציא מכל גן מייד.
סתם, הוצאת קיטור.

רציתי לעדכן שבשביתה האחרונה שוב סייעתי בגן במשך כמה שעות, והתמונה היתה שונה לחלוטין. הרבה פחות אלימות בין הילדים, הרבה יותר שיתוף פעולה. רוב הילדים עסוקים ומבסוטים. יש כמה שנראים מנותקים, אבל אולי זה עניין של אופי ובחירה שלהם. כנראה שהגננת באמת הצליחה לעשות שינוי משמעותי. עדיין, נראה לי שבשנה הבאה לא נשתמש בשירותי הצהרון, והבכורה תלך לגן רק עד הצהריים. מה שבטוח, האוכל יהיה יותר בריא (על הטעם אני לא מתחייבת).

והבכורה תלך לגן רק עד הצהריים
לא כיתה א'?
מה שבטוח, האוכל יהיה יותר בריא
איך?

אופס. כיתה א'. קשה לי להפנים, או שאני לא רוצה להפנים? (-;
האוכל. אם היא לא תלך לצהרון, היא תאכל ארוחת צהריים בבית. נתקלתי בתפריט של צהרון כיתה א' תלוי איפשהו - המון מטוגן/מעובד. ואם כבר היה יום של "חזה עוף בגריל" או משהו כזה, המזכירה הבטיחה לי שהם קשובים לרצונות של הילדים, ואם הם לא אוכלים את זה, אז הם יוסיפו יום של נקניקיות או שניצלונים. מעודד, נכון?

היום באתי לגן לקחת את אגם מהגן ב 13:10, קצת מוקדם. היה להם מפגש עם מספר סיפורים. הגננת במפגש, שתי מטפלות שוטפות את חדר האוכל. יופי. ברקע, בכי-צרחות. שאלתי מה זה, ענו לי: ג'. כשהיא תסיים לבכות, היא תכנס למפגש. טוב, לא יכולתי, ניגשתי. היא שוכבת על המיטה, בוכה. מה קורה ג'? התחילה לספר לי. ריב על מקום במפגש, היא לא רצתה לוותר, בכתה, הוציאו אותה החוצה. בינתיים, תוך כדי שספרה לי, נרגעה. שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות, והיא רצתה להשאר בחדר. דיברנו על זה שהבכי הוא בחירה שלה וזהו. שימו לב, זה לקח לי בדיוק שתי דקות להיות איתה.
נסעתי לשים את הדברים בבית וחזרתי. אמרתי לגננת מה שאני חושבת והיא אמרה ש "אין מה לעשות, יש 30 ילדים בגן ואי אפשר להיות עם כל מי שבוכה. ומה יקרה אם ילד אחד יהיו איתו וילד אחר לא? צריך גם לשטוף את הגן! את יכולה להגיד ואני עושה מה שאני חושבת".
לפני שבועיים, אותו הסיפור, עם אותה הילדה. הערתי, והמטפלת הוציאה אותה וישבה איתה יחד. אז אולי יש בעיה עם הילדה, אבל רק אני רואה מה קורה שם? איזו אטימות. לא מקובל עליי שילד בוכה, לבד בחדר. שמישהו יהיה איתו.

מה אתם אומרים?

הייתי מספרת לאמא של ג'.

טוב, התפנתה לי עוד יד, אז יש לי כמה דברים להוסיף:
איך מרגיש ילד במפגש, או כל ילד בגן ששומע את הילדה הזו בוכה לה ואף אחד לא ניגש אליה? אולי הוא יפחד לבכות כי ישלחו אותו לחדר?
אני יודעת על מקרה אחד עם אגם בו הוא נשלח לחדר בעקבות גרוד הקיר עם מכשיר, לאחר בקשות חוזרות להפסיק והוא רק עובר מקום. במקרה שביט הגיע והוא היה בחדר, ומטפלת יושבת ומדברת איתו.
ככה אני חושבת שזה צריך להיות. להישלח לחדר (לא בטוח שזה מה שצריך לעשות) עם מטפלת. לדבר שם כמה דקות בנועם, ברוגע, להירגע ולחזור. אבל לא להיות לבד בשום פנים ואופן ככה נוצרים חריגים בחברה. מוציאים אותם החוצה. במקום לעשות להם קצת שיקוף ולגמור עם זה מהר, מושכים ומושכים את הבכי הזה עוד ועוד.

חשבתי להתקשר לאמא של ג'.

אורנה סיפרה ביום-עיון על ילד שאמר ש"בבית הספר אני לא בוכה - כי שם אני לבד". )-:

שגית, נשמע כמו חוויות מבית הסוהר (שומעים את אלה שבצינוק?).
גם אני במקרים דומים דיברתי עם אמא של הילד ש"סומן" בגן. אמרתי לה לתמוך בו ולא לתת לגננת להעניש אותו כל הזמן (ניסוח מקוצר, ביד שמאל עם התינוק מטפס עלי...).
הבכורה חזרה היום בשמחה לגן שלה, אחרי שבוע חופשה (לא רק בגליל. גם חופשה בבית מבחירה שלה עוד לפני הנסיעה).

שליחה על ידי רינת* » 25 מאי 2003, 10:18

לפני כמה ימים הסבתא סיפרה לי שנכדתה בכתה כי אמא שלה מכריחה אותה ללכת לגן.
מזכרונות ילדותי הורי תמיד אמרו לי שאם אין אני רוצה ללכת לגן או לביה"ס יכולה אני להישאר בבית.
גם שעורי בית הפסקתי להכין בכיתה ו, כי דרך שינון החומר היתה שונה אצלי והיה זה בזבוז זמן להשקיע בלימוד כפי שהמערכת דרשה.

מאז שנכנסתי לראשונה (לפני יומיים ) לדיונים של "באופן " קשה לי להגמל ...

עוד לפני שאפילו הפכתי לאם תמיד התלבטתי באם להכניס את ילדיי למשפחתון ,
או גן . עוד כשהייתי בשנות העשרים לחיי ועזרתי להוריי עם האחיינית שלי לאסוף אותה מהמעון , נוכחתי לגלות שברגע שאני פותחת את דלת המעון משהו בגוף שלי מתעוות .
אני מרגישה את זה בעצמותיי , שכשהייתי קטנה לא אהבתי גן , לא יודעת למה , לא זוכרת מקרים ספציפיים במיוחד .
הוריי , שאני בת הזקונים שלהן , לא ממש זוכרים , מכירות את המשפט " הילד השלישי גדל לבד " ...( משפט שאני מקווה שלעולם לא אשתמש בו , כל ילד בנקודה מסוימת רוצה לדעת פרטים על ילדותו ) ,

בכל אופן זה לדיון אחר . והנה לפני שבועיים אותה אחיינית חוגגת גיל חמש והלכתי עם בתי וגיסתי למסיבת היום- הולדת שלה בגן , גם לאחר התחננות שייתנו לנו להשתתף ( ברוב הגנים , לא מסכימים להורים להשתתף ) .
ואז נסגר המעגל מבחינתי . מה שראיתי זה לא שמחת ילדים טבעית וכנה ביום - הולדת אלא מכלול קשה מנשוא של הוראות וצעקות כיצד צריך לשיר , לרקוד , לשמוח ולחבק את כלת - השמחה . ישבנו שם שעתיים שלמות לא ראיתי אפילו פעם אחת צמה אפילו לא אמרה יום -הולדת שמח , שום בקשה שלה לא לוותה ב " בבקשה " או תודה . האחיינית המתוקה שלי ישבה בכיסא , ואני בספק אם היא הרגישה שזה יום - מיוחד בחייה . היא עקבה בצייתנות להוראותייה של הגננת : תראי את העוגה לכולם
תבחרי ילד למשימה וכו' ....

יותר מזה, מה שהחריד אותי היה שבסוף הארוע, היא נגשה אלינו ואמרה שני משפטים שצרמו לי מאוד:
"זה או הם שישתלטו עליי או שאני אשתלט עליהם "
" אמא טובה ילדים חרא , אמא רעה ילדים נהדרים " .
האומנם ???

ההרגשה הרעה הזאת שמחזירה אותי אחורה לא עוזבת אותי , והנה היום יש לי בת מקסימה בת שנה שאני מגדלת תחת זכוכית מגדלת ולא יעלה על הדעת שאני אשים אותה במשפחתון וכשהד

אני רוצה לשתף אתכם בחוויה טובה מגן, כי יש גנים טובים. אבל מה שעושה אותם טובים זה הצוות בגן, וה"אני מאמין" של אנשי הצוות.
שני ביתי בת הארבע בגן ששייך לביה"ס הדמוקרטי ויש לה 2 חונכות (גננות) מדהימות.
הילדים שם זוכים לכבוד אמיתי ולדאגה אימהית אמיתית. (כולל רייקי כשנופלים ופלסטר על הלב כשמתגעגעים)
יש להם את החופש לבחור באיזו פעיולות לעסוק במהלך כל היום בין אם זה בגן או בחצר.
יש להם אפשרות לאכול מתי שהם רוצים ומה שנשאר בצלחת שמים על השיש או במקרר עד לתחושת הרעב הבאה בבטן (כי כל אחד מקשיב לבטן שלו).
הם שותפים ללבטים של "איך כדאי לעשות כך" ו"איפה כדאי לשים את זה" ו"מה דעתכם על העניין הזה".
החוקים בגן הם תמיד לטובת כל הילדים (לא נוגעים בגוף של ילד ללא רשותו ומותר לצעוק בחוץ כמה שרוצים)
ועוד כאלה דברים טובים ונעימים.
במשך כל שנת הלימודים היו אולי שלושה מקרים בהם היא אמרה שהיא לא רוצה ללכת לגן (ובמידת האפשר נשארה בבית), אך הילדה הולכת לגן בשמחה, כי טוב לה שם.
היא באה למקום שמלא באהבה. (נכון שזה לא אמא ואבא, אבל יש שם המון אהבה)
יש לה חברות טובות איתן היא נפגשת גם אחה"צ ולילדות יש הורים מקסימים שתמיד נעים לפגוש.

נכון שזה לא קיים בכל מקום, אבל רק רציתי שתדעו שזה קיים!!!

שליחה על ידי עדי* » 30 יוני 2003, 23:12

איפה הגן הזה?

הגן שייך לבית הספר הדמוקרטי במודיעין

שליחה על ידי יעל* » 01 יולי 2003, 17:48

איזה יופי! (יעל ממודיעין).

הילדה שלי הלכה לגן בשמחה כל השנה (בזכות הגננת החמה והמסורה) אבל עכשיו היא מה-זה שמחה שיש חופש. כנ"ל הבן בבית הספר.
<חבצלת מאוד בעד חינוך ביתי אבל לא מסוגלת>

אני גם מאד בעד חינוך ביתי, אבל המציאות לא מאפשרת בשלב זה.
זאת הסיבה שכל-כך חשוב לי שהגן יהיה מקום שהולכים אליו באהבה ובשמחה. (גם הילדים וגם ההורים...)
שני בקייטנה שבית הספר אירגן לכל ילדי הגן וכיתות א,ב (כולם יחד). כך שבנתיים היא עוד לא בחופש.

דרך אגב, על מנת להוזיל את עלות הקייטנה, התאחדנו 5 אמהות שבנותיהן חברות בגן, ואירגנו "קייטנת הורים". כל יום אותן 5 בנות יבלו בבית של מישהי אחרת וכל יום אמא אחרת תעשה להן קייטנה בבית.
כולן מחכות בכליון עיניים!!!

הבת שלי בת חמש וחצי ואמורה להתחיל בימים הקרובים ללכת לגן חובה בפעם הראשונה. עד עכשיו היא היתה איתי (ועם שלושת אחיה הקטנים) בבית. אם למישהו יש עצות לגבי הדרך הטובה לעשות את המהלך (אם יש כזו) אשמח לשמוע. היא עצמה מביעה רצון ללכת לגן אבל רק אם אני אשאר איתה שם.

טלי אני מאוד מזדהה עם חששותיך. ביתי מתחילה גן חובה גם כן. אנחנו אמנם לא בחינוך ביתי, אבל חויית הגנים שלנו עד כה הייתה מאוד מוצלחת. כל הגנים היו פרטיים כך שהרגשתי שיש לי ולדעותי מקום מול הגננות. הגן האחרון, בעיקר, היה נפלא. ביתי אהבה כל רגע ושמחה בכל בוקר ללכת לגן. אבל בגן חובה הכל משתנה מבחינתי. אני חוששת מהגן - יהיו בו 33 ילדים. אני חוששת מהגננת - גם אם לא אהיה מרוצה - מי יקשיב לי בכלל? הרי זה מערכת החינוך הישראלית הידועה לשימצה!!! דיברתי עם הגננת שאמרה לי שבימים הראשונים היא מרשה להורים להישאר עד רבע לתשע בלבד ואחר כך היא מבקשת מכל ההורים לעזוב. אם יש ילד בעייתי במיוחד מבחינת היקלטות (הגדרה שלה) היא מאפשרת להורים לקחת אותו מוקדם.
אני מנסה להגיד לעצמי שהיא כבר בת חמש, גדולה וצריכה להתמודד גם עם חוקים שאחרים מחוקקים, גם עם היפרדות מאמא והתמודדות עם מסגרות חדשות - אבל הלב שלי רועד ואני ממש ממש מפחדת. נשבעתי שאהיה קשובה עד כמה שאפשר ואם יהיה סימן אחד למצוקה של הילדה אהפוך עולמות על מנת לא לתת לה לסבול. אבל אני מרגישה שבמערכת הקיימת אני חסרת אונים.
חינוך ביתי אינו אופציה מבחינתנו, אז אל תציעו אפילו.
אני אומרת לעצמי שעלי לסמוך על ילדתי וללמוד לשחרר.
נשמע נורא נכון? איזו אמא שפויה שולחת את ביתה למקום שהיא בעצם לא יודעת עליו דבר?!

הגן שהבת שלי (שמה תמוז) הולכת אליו הוא גם גן עירוני עם הרבה ילדים אבל נפגשתי עם הגננת והיא יודעת שזו הפעם הראשונה שתמוז הולכת לגן ולכן אני מעוניינת לבלות איתה זמן בגן ככל שידרש עד שהיא תרגיש מספיק נוח להישאר. אני חושבת שחששותייך לגבי המעבר מגן פרטי וקטן לגן עירוני הן מוצדקות. אם הדברים לא יסתדרו אולי תשקלי מסגרת אלטרנטיבית (יש מקומות שבית הספר הדמוקרטי מתחיל כבר מגיל גן) - כמובן בכפוף לשיקולים כלכליים. אני עצמי חשבתי על זה אבל מאחר שיש לי ארבעה ילדים ואני לא עובדת זה לא אפשרי. גם בגנים העירוניים יש גננות חמות ומתחשבות עם סבלנות ורצון טוב אז אני אופטימית.

טלי?
כמה טוב לשמוע ממך!
מזל טוב על הקטנצ'יק (-:
מה שלומכם?

תודה חגית. זו קטנצ'יקית. שמה גפן והיא מדהימה. מה לשום יובל? הוא בגן?

שם יפה!
על יובל והגן אפשר לקרוא ב תלאות בגיבוש קבוצת חינוך ביתי.
(הפרק הקודם נמצא בדף למה לא גן ) (-:

מחכה לשמוע איך הולך לבכורה בגן (-:

שלום לכולן! רון בת שנתיים ושמונה חודשים, הייתה במשפחתון מדהים שנה שעברה, שמחה ללכת בכל יום, והייתה עליזה ושמחה. השנה עברנו דירה, ומצאנו גן שמשלב ילדים חריגים וילדים לא חריגים, עם פינת חי, והמון אנשי צוות. הגן נראה מאד נחמד, אם כי הוא "גן" - אמיתי כזה, עם מפגש ופינת בובות וכו' (בגן הקודם הכל היה שונה ומדהים). רון אינה מסכימה ללכת לגן בבוקר. איני יכולה להגיד כי הייתה לה איזושהי התנסות טראומטית, מפני שכל הזמן שהיא הייתה שם, הייתי איתה. ולכן היא בכלל לא נתנה צ'אנס לגן הזה. איני יודעת כיצד להתמודד עם זה. חשוב לציין שאני בבית עם ילדתי השנייה, ורון יודעת את זה, ולכן מתוך שבועיים של שנת הלימודים, רון הייתה בגן (איתי) בערך 5 ימים...
עכשיו החלטנו להיות חד משמעיים. כלומר, רון תלך לגן שבועיים רצופים (בכל בוקר), ואם לאחר שבועיים אלו היא לא תרגיש טוב, אז נשקול אופציות אחרות. אבל כרגע נראה לנו שהיא עדיין לא חוותה בכלל את הגן, ולכן השיפוט שלה נובע ממניעים אחרים (מתחשק לה להשאר בבית עם אמא, אינה רוצה להתמודד עם הכרות חדשה וכו'). מעניין אותי לשמוע דעתכן

יעל בת 3. עד עכשיו היינו ביחד בבית, היה כיף בד"כ, אבל לפעמים, לאורך התקופה ובמיוחד בחצי שנה האחרונה, הרגשתי שקצת נימאס לי מה"ביחד" הצפוף. אז היו משברים, ימים דביקים כאלה, שהרגשתי שהיא צריכה ואני צריכה קצת יותר ממני וממנה... והאמת? די חיכיתי ל-1 בספטמבר. היום הזה הגיע, היה שבוע קליטה די קשה בגן אבל לאחר שבוע היה נראה כי הענינים הסתדרו. יעל לא קמה בשמחה לגן (גם לא שכחה לומר שהיא לא רוצה ללכת, כמובן) אבל ניפרדה ממני יפה בבוקר והגננות אמרו שהיא ילדה מלאת חיים, שמחה, משתתפת בפעילויות ונהנית לאורך היום. הבעיות התחילו לאחר שבוע בגן, הגננות טענו שהיא ילדה מאוד ארסיבית, מחבקת חזק את הילדים נגד רצונם (זה נחשב אגרסיביות?), שופכת חול, דוחפת ילדים, וכו'...אבל בשאר הפעילויות היא כן נהנתה והשתתפה בשמחה. המשבר האמיתי התחיל בשבוע הזה, לאחר חופשת ראש השנה. ביום שני היא ניפרדה ממני יפה בבוקר אבל כשבאתי לקחת אותה הגננת אמרה שהיה לה יום קשה והיא מאוד התגעגעה אליי ובכתה הרבה לאורך היום. ביום שלישי היא כבר בכתה לכל אורך היום, לא היתה מוכנה להשתתף בפעילויות, לא אכלה כלום והתחילה להתלונן על כאבים והרגשה לא טובה...אני פשוט לא מאמינה שהיא התחילה להפעיל מניפולציות, היא אף פעם לא שיקרה. (????אני לא מאמינה שזה קורה לנו...) בבית היא לא מראה שום סימנים של מחלה, רק בגן.... היום היה שיא הסיוטים, היא ניפרדה ממני בזעקות שבר קורעות לב והתחננה שאקח אותה הביתה ושהיא לא רוצה להישאר בגן. במשך 3 ימים רצופים היא לא אוכלת כלום בגן, לא משחקת, לא יוצרת אינטרקציה עם הילדים, כלום...רק בוכה ומתלוננת שהיא לא מרגישה טוב...אני בדילמה מאוד גדולה. אני ניקרעת לראות אותה ולהרגיש אותה כ"כ מיוסרת וזועקת לעזרה ומצד שני, רק התחלתי מקום עבודה חדש, אחרי 3 שנים שלא עבדתי מחוץ לבית. ליבי נישבר. אני מחר לא שולחת אותה לגן ולוקחת יום חופש או מחלה מהעבודה. אבל מה לעשות הלאה? אני ניקרעת.

אמא עצובה,

, מזדהה אתך מאוד. הבת שלי הלכה במשך חודש לגן, ואחרי חודש הוצאנו אותה. לא היו סימנים ברורים כאלה כמו שאת מתארת, ובכל זאת לא הייתי שלמה עם זה ובסופו של דבר החלטנו שאנחנו לא מוכנים להתפשר עד כדי כך עם מה שהלב שלנו אומר. אבל, אני ממילא לא עבדתי כי יש לי עוד ילדה, תינוקת, אתי בבית, ולהחזיר את הגדולה הביתה לא אמר להתפטר מהעבודה, אלא רק לבחור שוב, מחדש, במה שחודשיים קודם לכן נראה לי כבלתי אפשרי וקשה מדי (החינוך הביתי). כך שהדילמה באמת קשה. לדעתי אם יש לך אפשרות לחזור בך ולהחליט מחדש, אחרת, ולראות איך מסתדרים בלי המשכורת ועם להיות יחד בבית בדרך שתתאים יותר לשתיכן (למשל מפגשים עם עוד אמא או כמה אמהות, או אפילו בייביסיטר או מה שזה לא יהיה שיעזור לך)- אז נראה לי שעדיף. אבל כמובן שרק את יודעת, והכי חשוב שבסופו של דבר תהיי שלמה עם הבחירה שתעשי. בינתיים, עד שתחליטי (או לא), אותי מעודד (כשבנותי חוות קשיים מסוגים שונים) לזכור שהן בחרו בכל זה(כך אני מאמינה)-בי, על כעסיי ושאר חסרונותיי, בעצמן, על כל מה שזה אומר, בלהיות אחות גדולה או קטנה, וכל שאר הקשיים שקיימים בחייהן. אז גם הבת שלך בחרה בקושי הזה שהיא חווה כרגע, ואם תחליטי שכרגע זה מה שנכון (או אפשרי), אני מאמינה שלבתך יש את הכוחות להתמודד עם זה, במיוחד עם אמא קשובה ואוהבת שהעניקה לה ותמשיך להעניק לה (גם אם היא בגן) בסיס חזק של חום ואהבה ושתאמין בה.

היא לא בחרה רק בקושי, היא בחרה גם באמא שתוכל להציל אותה ממנו.

ליטל, עברו השבועיים? איך היה?

ענת, (אהלן!)- להציל זה כשיש סכנת חיים. גן (לפחות בדרך כלל) לא מסכן חיים. אין לי ספק (באופן אישי), שעדיף בבית- ולכן בשבילנו זה אכן כך. אבל יש הורים שלא יכולים (או מאמינים שהם לא יכולים) לחנך בבית. אני לא יודעת אם זה המצב במקרה זה, אבל נראה לי חשוב לזכור שבכל בחירה שעושים או אילוץ שמפעיל אותנו (גם אם באופן זמני), כדאי שלא נרגיש גם, בנוסף לכל, רגשי אשמה. זה בטח לא יעזור. שלווה, שמושגת על ידי אמונה שבסופו של דבר- הכל בסדר, כל עוד אני עושה כמיטב יכולתי, לא פחות, אבל גם לא יותר, כן עוזרת למצוא כוחות להחלטות יותר מצמיחות ולהגדלת מיטב יכולתי, כך שאוכל לבחור אחרת. קצת מסורבל, מקווה שהובנתי.

עצובה, גם אם חינוך ביתי אינו אופציה מבחינתך, זה לא אומר שבתך צריכה להשאר במקום שגורם לה להרגיש כל כך רע. יש עוד גנים. גם אם לא תמצאי גן שהיא תרוץ אליו בשמחה כל בוקר, בוודאי תוכלי למצוא גן שבו היא לא תשבות רעב.

אמא עצובה, זה נשמע קשה מאוד )-: אני מצטרפת ליונת, עקרונית, אבל זה אולי לא פשוט פתאום באוקטובר למצוא גן - בד"כ הטובים כבר מלאים מזמן, אבל לכי דעי. אולי אפשר לתקופת ביניים לפחות למצוא לה מטפלת?

יכול להיות שהגננות כעסו עליה באיזשהיא הזדמנות כשהיא התנהגה לדבריהם "באופן אגרסיבי"
והיא לקחה את זה קשה עלייך לברר כיצד הן מתייחסות בפועל אל ההתנהגות שלה.
חוצמזה אני מסכימה לא עם הגננות אלא באופן כללי שהתנהגות כוחנית כלפי ילדים אחרים איננה אידיאלית,גם בני מתנהג כך,ואני מנסה לגרום לו להיות יותר מעודן,בדיוק בגלל מה שתיארתי לעיל,אני פוחדת שמבוגרים יפלו אותו לרעה או ידביקו עליו תויות של "בעייתי".
אולי כדאי שתקחי את בתך לשיחה ותבררי מה באמת קרה,תסבירי לה שאת עובדת ואין לך ברירה.