דכאון של אמהות בבית

[ג'ינ_ג'ית*]

לבשמת:
כתבת: ואפשר לפתוח דף ולתייג אותו כדף תמיכה. וביקשת הסבר.

בבקשה:
_בנוסף- נכנסו לכאן כמה נשים שהזדהו ורצו ואמרו כמה מילים מהבטן. על הקושי ועל החווייה שלהן. ואז נכנסו אלו מהצד השני מצד כאלו שממש לא מבינות על איזה דכאון אני מדברת, ומה פתאום יש צורך/רצון / מחשבה לצאת מהבית החוצה, ומה פתאום יש עירעור על מקומה הבלעדי והחשוב והטוטאלי של האם בחיי הילד. ובואו נקים עוד מקומות כמו דיאדה. והדיון הפך תאורטי ולא אישי, ובעיקר כזה שמערער על כך שיש נשים בדכאון כי הן בבית. או אם הן בבית אז למה לעסוק רק בהן? שהרי גם נשים עובדות בדכאון ועוד ועוד כיוונים אינטלקטואליים שלא חדשים לאתר, ושבעיקר מרחיקים את ההתמודדות עם הנושא באמת. אם אני נאלצת להגן על כל מחשבה לצאת מהבית, על דכאון, על זה שאידיאולוגיה לא תמיד פורחת במציאות, ועוד ועוד- ועל כל משפט כזה קופצות שלוש הודעות שטוענות שכמה קשיים לא שוברים אידיאולוגיה, ושגנים הם איומים, שבכלל, איך אמא יכולה להרגיש צורך לצאת מהבית, ושהכי טוב זה אמא, ורק אמא, ולמה ריחוק צריך להיות פיזי, ושביולוגית הכי נכון לילד להיות עם אמא, ושהאמירה שאמא שטוב לה לילד טוב- מסוכנת (למרות שלא אמרתי את זה. דיברתי על דכאון ואמהות). ועוד ועוד- אז איך נשים שגם ככה מכירותהיטב את הנ"ל אבל מרגישות אחרת ולכן מצויות בקונפליקט עמוק - תשמענה קול?
למרות שזה ממש לא דף תמיכה- אולי הטריק הזה של לכתוב דף תמיכה (להבא או בכלל) נכון רק על מנת לאפשר במה לקול אחר..._
פתחתי דף שמדבר לאישה בטון הכי אישי שיש. לא בחרתי לפתוח דיון עקרוני, לא תאורטי ולא כל מה שמסביב. אישי, אישי, אישי. מה כמה למה התכוונתי - הסברתי באמת במאות משפטים כאן בניגוד לרצון המקורי לעשות בסיפור האישי ופחות בתאורטי, באמת ומתוך כבוד לאלו שבחרו להתווכח, ומתוך רצון אמיתי להבהיר את הדברים לכל מי שהתחרפן, רצה לדעת יותר או ביקש לפתוח עימות.

מסתבר שלפחות כמה משתתפות מאוד הזדהו, מאוד, מאוד, מאוד עם כל מילה שכתבתי , הן הבינו היטב ובדיוק למה התכוונתי, ואימצו את הדברים כמו שהם ושמחו מאוד על קיומו - ו-זה מדבר בעד עצמו. ההנחה היא שכולנו יודעות לקרוא, רובינו בעלות מנת משכל סבירה כך שאין כאן עניין של בעיה בהבנת הנקרא או בניסוחים. אגב, גם נשים רבות שהתנגדו כאן לדף, לא אמרו שהן לא מבינות אותו, כך שהרוב כן הבין לטוב ולרע. כשמופיעה קיצוניות גדולה כזו בין נשים שמבינות לחלוטין כל מילה לבין כאלו שלא מסכימות ומדברות על אי הבנה, זה הזמן לומר שאולי יש דברים שקל יותר להתחבר אליהם ולהבין אותם ויש שלא, בייחוד בנושא טעון כל כך.

אני רוצה להפריד את הדף טכנית מהויכוח העקרוני שהוא נכנס לתוכו ומהפאן האישי שניסיתי להקנות לו - להפרדה לדף תמיכה ודף על דיון, אבל לא מצליחה להגיע לזה (דחיינות כרונית). אם תהיה מי שתתנדב לעשות את זה אולי הדברים ייראו אחרת.

אולי גם צריך לפרסם אזהרה בראש הדף - שהוא יכול לגרום להזדהות גדולה או לאטרף גדול.

אז גם אם משהו בדברים שלי לא ברור, אחרי שעות טיסה ארוכות מעבר לגבול ההגיון הסביר להסביר את הדברים שלי - אני אסתפק, לצערי, בכך שהם ברורים לכל הפחות לקהל היעד המקורי שלהם. ובזאת פרשתי מהסברים תאורטיים על הכוונות שלי, עם כל הכבוד ויש כבוד לחברות המבקשות, חאלס לבקש ממני הסברים.

[לילה_טוב*]

רציתי להגיד עוד משהו.
הדיון כאן הזוי מבחינתי. אין לו שום קשר עם מה שאני יודעת מכירה וחווה על חינוך ביתי.
העובדה המצערת היא שרוב האנשים באתר לא בחינוך ביתי ורוב האנשים שבחינוך ביתי לא באתר.
לכן אני מרגישה שאין לי כאן בכלל מצע משותף לדיון ומוצאת את עצמי שוב ושוב בלי מילים בדיון הזה.
כן, יש באתר הרבה אמהות שנמצאות בבית עם תינוק או פעוט או שניים.
ויכול להיות שמה שאת כותבת מאוד מדבר אליהן. אבל אין לזה שום קשר לחינוך ביתי.
עכשיו בעצם אני שמה לב שכתוב אמהות בבית. אז אולי יש לשים דגש על ההבחנה הזאת.
אני הראשונה לומר שאין שום סיכוי לשרוד לבד בבית עם הילדים. פשוט אין.
ומתוך הנחת היסוד הזאת את מציעה את ההצעה השגורה והמקובלת, לצאת מהבית, להוציא את הילדים מהבית.
החינוך הביתי מציע משהו קצת אחר, אבל כמו שאני מבינה אותו אין פירושו להישאר עם הילדים לבד בבית.
היומיום שלי כולל אינסוף פעילויות, מפגשים, חוגים, חברים ויציאות מהבית. וככל שהילדים גדלים היציאות הן גם לא בהכרח לאותם מקומות. זאת אומרת, אנחנו גם נפרדים.. (זה אפרופו מרחב בחינוך הביתי..)
הימים שאנחנו לבד בבית הם מעטים. אני חייבת לומר שאני מתענגת על כל אחד ואחד מהם, כי פשוט אין לי מהם מספיק. אבל באותה נשימה אני אומרת שהמפגשים האלה, שיש נטייה לתאר אותם כחסרי תוחלת, כי אמהות סתם יושבות ומדברות ו"לא עושות כלום", בעיני הם דבר גדול וענק. הם מקור התמיכה שלי.
ודרכם אני חווה שייכות לקהילה, ותמיכה, וחברות, ופעילות שמחוץ לדלת אמותיי - אם למשל אני מארגנת מסיבת חג ל-40 משפחות, או מעגל נשים - ודרכם אני לומדת כל כך הרבה דברים, גם כאלה שבכלל לא קשורים להורות אלא נאמר, לאקולוגיה, אבל כל כך משמעותיים לי.
ודרך החינוך הביתי אני חווה התפתחות אישית שמעולם לא התקרבתי אליה בשום שלב בחיי ובטח ובטח לא דרך מקום עבודה כלשהו. שם בעיקר התעסקתי במה שמחוץ לעצמי, ונשאר לי מעט מאוד זמן לעצמי.
ואני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא באמת המפגש הזה עם אנשים בוגרים על בסיס כמעט יומיומי. אני חושבת שבעיקר בשביל זה אנשים הולכים לעבודה. יש מעט מאוד עבודות (אולי כאן באתר זה לא מייצג, אבל באופן כללי) שבשבילן אנשים היו יוצאים מהבית. או שיוצאים בשביל כסף, שזה סיפור אחר שאני לא אכנס אליו כאן, כי הוא לא חלק מהסיבות שאת מנית לצאת מהבית.
כאן באתר יש המון אמהות שעוברות את השלב הקשה הזה שבאמת נדמה שהיציאה מבית תפתור את כל הבעיות, וכיוון שכולנו עברנו אותו, ורבות מאתנו באמת יצאו מהבית או לפחות הוציאו ממנו את הילדים, יש כאן באמת המון תמיכה בבהתלבטות הזאת, ובדפים שאני קראתי יש לגיטימציה מלאה למהלך הזה.
אני גם חוזרת ואומרת שלדעתי רוב הכותבים כאן ובטח ובטח הקוראים, הם לא בחינוך ביתי.
אני רק מנסה להראות כמה המתקפה הזאת היא בכיוון ההפוך. כי מי שבמיעוט ומי שהעמדה שלו מותקפת ולא מקובלת בדרך כלל, הוא אנשי החינוך הביתי. ולעומת זאת, גם כאן באתר, האופציה של חינוך מוסדי היא יותר מלגיטימית, לכן אסכם ואומר שגם לי לא כל כך ברור על מה המהומה כאן.
אני מבינה שיש כמה נשים שהדף הזה עזר להן לפרוט את המקרה האישי שלהן ולקבל תמיכה. וזה אכן מצדיק את קיומו.
אבל בכל זאת, התחושה הכללית היא שאפילו כאן, עוד לא הספקת להגיד עלה ירוק, וכבר דחפו לך נבוט של קפה בחלב לראש. זאת אומרת, למה כל דחוף לבוא לאתר של חינוך ביתי ולהציע להוציא את הילדים מהבית?
היית נכנסת לאתר של הנקה ופותחת דף על זה שאמהות שנורא קשה להן להיניק יכולות לעבור למטרנה? מה הרעיון? הן לא יודעות את זה?
ושוב אני מדגישה, שאם מישהי פותחת דף אישי כזה ומספרת את הסיפור שלה, היא מקבלת, גם כאן ואני בטוחה שגם באתרי הנקה, את מלוא התמיכה, אבל הדף הזה פשוט מוזר.

[ג'ינ_ג'ית*]

פלמונית וקיזי - תודה על המחמאה

[עינ_התכלת*]

העובדה המצערת היא שרוב האנשים באתר לא בחינוך ביתי ורוב האנשים שבחינוך ביתי לא באתר

תודה רבה על המשפט הזה.

[טליה_טקאוקה*]

דרך החינוך הביתי אני חווה התפתחות אישית שמעולם לא התקרבתי אליה בשום שלב בחיי ובטח ובטח לא דרך מקום עבודה כלשהו. שם בעיקר התעסקתי במה שמחוץ לעצמי, ונשאר לי מעט מאוד זמן לעצמי. גם אני מרגישה ככה!! לראשונה בחיי חופש גדול ומתמשך!! כל יום לומדת ומשחררת את עצמי קצת יותר...ולמרות שאני כרגע עם 2 ילדים ואין לנו מפגשי חינוך ביתי -לא מוצאת ילדי חינוך ביתי בכלל כאן באיזור...(וגם יותר רחוק). עדיין אנחנו יוצאים הרבה וטוב לנו.
באופן אישי אף פעם לא הרגשתי כל כך שלמה עם עצמי...אז נכון שהמצב שלנו רחוק מלהיות אידיאלי אבל בינתיים הילדים מאושרים ולא מתלוננים על חוסר בחברה.

הדף הזה פשוט מוזר.
מסכימה עם לילה טוב
מצד שני אני מודה על כך שהביא אותי להעריך ולהודות על מה שיש לנו@}

[טליה_טקאוקה*]

אני רוצה להוסיף שהשנה הראשונה עם בני הבכור (כמעט בן 5) היתה לי מאד מאד קשה...הקושי/דכאון של תחילת הדרך ,לפחות אצלי, הוא חלק מהתהליך של למצוא את הדרך שלי באמהות, לראשונה בחיי בבית בלי עבודה בחוץ. היה לי מאד קשה להתמסר-שזו מהות האמהות...היה לי קשה עם השינוי הגדול בחיי ולא היו לי כלים...(וגם לא מחשב...) הרגשתי מאד בודדה למרות שגרתי בארץ קרובה למשפחתי ולחברותי שמלפני הלידה (עכשיו אני בחול בלי חברים בחינוך ביתי ובלי משפחה...וכמעט שלא מרגישה בדידות.) אבל מהקושי גיליתי את העוצמה שבי, את היכולת להתמסר, רכות, נשיות, אהבה ללא תנאי ועוד הרבה דברים נפלאים.
רואה את הקושי כהזדמנות.
תודה@}

[מיכל_שץ*]

אבל מכל מה שקראתי כאן באתר אני מבינה שזה לא ממש מספיק כדי שתהיה באמת תחושה של תמיכה ושל שייכות לקבוצה חברתית כלשהי.
הא?

תודה לכולן על הדיון המעניין ובעיקר לבשמת שמצליחה לנסח אותי כ"כ נפלא.

[אביטל_וייס*]

שבאתר הזה אסור לומר שהן חושבות שהפיתרון "לצאת מהבית" הוא מה שיפתור להן את הבעיה.
באתר הזה, היציאה מבמשבצת של הנורמה החברתית הכללית, הולידה נורמה חדשה.
קהילת באופן טבעי - כלומר המתחנכים בבית!
ואם אני חלק מהקהילה אולי אני לא בסדר אם אני בדיכאון אם ילדיי בבית.
אתם שכאילו יצאתם מהנורמות החברתיות בחוץ יצרתם באבו אבוהה נורמות חדשות.
באופניות לגמריי.
ואבוי לאמא שהיא חלק מהקהילה אם לא בענייני לידה טבעית , הנקה ןגם חינוך בייתי.
הכצעקתה???????????

[אביטל_וייס*]

זה לא עיניין של החליטו או לא, זה עניין תת הכרתי שנמסר פה מסר מאוד גלוי.
אם את באופנית את הכי
בענייני לידה טבעית , הנקה ןגם חינוך בייתי.

[אביטל_וייס*]

ולך הכי קל להגיד תזמורת יקרה, את בחינוך בייתי ובלי חיתולים .
הכי באופנית שיש.

[רסיסים_של_אור*]

הנה באתי: אני הכי לא באופנית, חוץ מזה שילדיי בבית, אני לא חושבת שאני עונה על אף פרמטר אחר מהרשימה שהצעת. מדהים כמה קשה לנו לקבל שמי שבוחר להרגיש מקוטלג, הוא המקטלג.
אני הולכת למפגשי חינוך ביתי, חלק גדול מחברותיי המאד קרובות הן "באופניות". הן מקבלות אותי כמו שאני, בתנאי שאני כמובן מקבלת את עצמי כמו שאני: עם הקמח הלבן, הלידות בבית החולים, ברית המילה, חיתולים של האגיס, שניצל המאמא עוף וכו' וכו'.
וכבר אמרו חז"לינו: "כל הפוסל - במומו פוסל"

[פלמונית*]

אז לדעתי דכאון הוא ענין של החלטה ואני מציעה לצאת ממנו
או בעברית: "קחי את עצמך בידיים, בכיינית מפונקת". כבר מזמן לא נתקלתי בכל כך הרבה רכות, הכלה, אמפטיה, סובלנות ורגישות בבת אחת. כל הכבוד, יפעת.

[אלמונית_בהייטק*]

אני כבר שמונה שנים לא עובדת במקצועי שהוא מקצוע היי טק שמתפתח כל יום ואני בכלל לא דואגת

אשרייך... לדעתי יש לך סיבה לדאוג.

[טליה_טקאוקה*]

התלבטתי אם לכתוב לה ולטליה טקאוקה כמה התשובות שלהן הן מלח על הפצעים
מצטערת... @}
אבל מה שכתבתי בא ישר מהלב ולכן אני יודעת שיש אחרות שזה עזר או יעזור להן. מצטערת אם את בחרת לקחת את דברי למקום של כאב...@}

[פלמונית*]

מה שכתבתי בא ישר מהלב
מצטערת אם את בחרת לקחת את דברי למקום של כאב...

או בעברית: "העיקר הכוונה (שלי), ואם נעלבת, זה רק מוכיח שהבעיה היא אצלך".

[פלונית*]

או בעברית: "העיקר הכוונה (שלי), ואם נעלבת, זה רק מוכיח שהבעיה היא אצלך".

למה בעברית? אם כבר אז ב"באופנית"

[פלמונית*]

הרשו לי לחדד את הסוגיה:
ב"באופנית יש לומר: " מה שכתבתי בא ישר מהלב... מצטערת אם את בחרת לקחת את דברי למקום של כאב...
ובעברית של אנשים "רגילים: "העיקר הכוונה (שלי), ואם נעלבת, זה רק מוכיח שהבעיה היא אצלך".

[פלונית*]

הרשו לי לחדד את הסוגיה:
D-:
תודה על ההבהרה.

[רחל*]

קשה לי לצאת מהבית, כל יציאה, למכולת, או לכל דבר מצריכה ממני כל כך הרבה, מה ללבוש, איך להתנהג, הכל נראה לי כל כך מיותר ועדיף להשאר בבית, אבל חייבים (אני לא אמא וגם לא נשואה, וגם לא צעירה)

[או_רורה*]

מנסה להחיות שוב את הדף, שנגמר בקול ענות חלושה, בגלל הדיון ההזוי.
אולי יימצא בו ערך הפעם?

[אמ.*]

אורורה, רצית להחיות...
דווקא רותקתי לכסא מהצורה הקולחת שבה נכתבו הדברים...
ואני רוצה לשאול:
אז למה, למה אני צריכה תמיד לתרץ לסביבה את היותי בבית?
אני חושבת שאני שלמה עם עצמי על הבחירה... (עד לקריאת הדיון הייתי בטוחה...)