דכאון מתהווה בתוך אמא

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

הדף על אימהות ודיכאון הזה יושב לי חזק על בלוטת התריס שבגרון.
זה חילחל וחילחל ופתאום נפלך עליי בבום.
ילדתי לפני חצי שנה את ילדתי הבכורה, אני מניקה עדיין כל שעתיים והיא נורא קשורה אליי, אני גרה בחור וכדי להתאוורר לבד צריכה יותר משעתיים (בין הנקה להנקה) היא מסרבת לבקבוק ואחרי כשעתיים מתחילה לבכות אפילו אם היא נשארת עם אבא שלה.
אני חנוקה,
אני כבולה.
אני כבויה.
כלואה.
שבויה.
אני בודדה למרות שמוקפת מלא נשים מקסימות מסביבי
אין לי את האנרגיות לקום ולפגוש אותן,גם כשהן מציעות.
אני עייפה
מלוא לעשות כלום.
אני מבולבלת מיקצועית.
מצד אחד כל עבודה לא נראית לי מספיק טובה וריווחית עבורי,מצד שני לא מרגישה מספיק בטוחה לגשת לאף עבודה שווה יותר, מצד שלישי היא לא יכולה בלעדיי (אבל האם אני יכולה איתה?)
הייתי מלאת חיים יצירתית חופשיה ספונטנית וזורמת הייתי מטורפת תמיד אמרו עליי שאני אש, שאי אפשר לעצור אותי.
אני עצורה.
כנראה שאפשר.
מתגעגעת אליי.
אימל'ה !!! (תלתי משמע !).

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

פתאום אני מבינה , שהיא פה וזה לתמיד.
מה עשיתי?!?!?!אולי זה מוקדם מידיי בשבילי?!?!?! (מוקדם בהרגשה, מבחינה פיזית זה כמעט מאוחר מידיי), למה הייתי צריכה לעשות את זה לעצמי?!?!?
יכולתי להמשיך לטייל בעולם לבד, להיות ספונטנית, לטייל בארץ בטרמפים לצאת מהבית ביום שישי מבלי לדעת היכן אסיים ביום ראשון, לקפוץ לשבוע בחו"ל...לבד.
הבלוג של סוסת פרא מכאיב לי מזכיר לי אותי ששכחתי.
הייתי כזאת שהכל קורה לה בקלות, אנשים היו קולטים אותי ממטר ומתמגנטים אליי , הייתי מנגו ועכשיו אני מלפפון חמוץ,חייתי מחוויה לחוויה בעוצמות מטורפות ותמיד אמרו לי שצריכים לעשות על החיים שלי סרט, ניזונתי מצירופי מיקרים מטורפים שהתמגנטו אליי בלי סוף, עכשיו אני מגנט הפוך ומבריח, אני מרגישה כמו סבתא של עצמי, אני אפורה ומשעממת,.
ועכשיו זה לא יקרה, אולי לא יקרה לעולם?אולי יקרה בפנסיה ואולי עד הפנסיה כבר לא אזכור איך עושים לבד את הדברים האלו?כבר לא יהיה לי אומץ, אולי כבר לא אהיה ? אולי כבר לא אהיה אני?
הכי הכי מפריע לי כרגע שתי דברים האחד זה שאני מרגישה בודדה והשני זה שאני כבר לא יכולה להיות לבד.
יש לי זנב, משקולת מקרקעת ששוקלת לפי טיפת חלב שמונה טון (קילו) ו320 גרם לפי טיפת חלב.
והחמצה.
וחרטה.
ובהלה.

יעזור לי אפילו אם כל מי שקרא/ה את מה שכתבתי תציין בפניי שהיא קראה (אפילו בעילום שם)כי אני מרגישה ללללבבבבדדדד.

[איתך*]

קראתי.
אני איתך.

[אלטר_אגו*]

קראתי, את לא לבד, ואת על סף הרפתקה חדשה שתעשה צחוק מכל ההרפתקאות הקודמות. אבל ההתחלה קשה, אין מה להגיד.

[ילדת_קיץ*]

אני כאן. קוראת אותך.
גם אני הרגשתי פתאום אחרי הלידה כבולה. כאילו-זהו. אין לי חופש יותר לעשות מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה ומתי שאני רוצה. המחשבה שהתינוקת שלי צריכה אותי כ"כ.. וכל הזמן היתה מחניקה קצת.
אני רק יכולה לומר לך שעוד מעט היא תינק במרווחים יותר ויותר גדולים (גם הבת שלי הייתה ככה בגיל חצי שנה. כל שעתיים ולפעמים יותר. כל תינוק בקצב שלו..) וגם תתרגל לעוד אנשים חוץ ממך. ככה שתוכלי מידי פעם לצאת לבד אם זה חשוב לך, וליותר זמן כל פעם...
עוד הצעה-לקחת אותה איתך לפעמים כשאת יוצאת מהבית.?

[לוטם_מרווני*]

קראתי(())
את לא לבד.

[ילדת_קיץ*]

ועוד דבר-
הבת שלי כבר בת שנה וחצי ועדיין לפעמים אני אומרת לעצמי איזה כיף היה לפני הלידה שיכולתי לעשות עכשיו מה שבא לי ועוד ועוד.. אבל אין מה להשוות את גיל שנה וחצי לחצי שנה מבחינת ההיצמדות וההיזדקקות אליך! אז יש תקווה! למרות שעכשיו זה ממש לא נראה ככה...
אני פשוט מקבלת את זה כמו שזה. בכל תקופה בחיים יש יתרונות וחסרונות... צריך להתמקד בטוב. (זה מה שמתאים לי, אבל אצל כל אחד זה שונה...ההסתכלות על דברים בחיים והכל.)

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

תודה.תודה.

אלטר אגו תודה,אבל לצערי זה לא מרגיש לי כמו הרפתקאה,אין פה את הקלות והקלילות שמאפיינת את ההרפתקאות שלי בדרך כלל, אין פה את הבחירה לקום ולעבור להרפתאה אחרת, אין פה את המשחק, זה לא משחק זה רציני וזה כבד וזה נשאר פה לתמיד , זו חומה גבוהה ועבה מכה שורשים ומסתירה את הנוף שהתנחלה לי על שביל ההרפתקאות

ילדת קיץ תודה, האמת היא שהמחנק מתגבר ככל שהיא גדלה כי בגיל שבוע עוד יכולתי לצאת לשעתיים להסתפר ולהתאוורר כי היא ישנה יותר שעות ועכשיו זה כבר לא אפשרי.
ובגיל חודשיים היא הייתה פחות קשורה אליי ויכלה להשאר,למשל,עם אמא שלי אבל עכשיו היא כבר מזהה זרים ויודעת מה צריך לעשות כדי להחליף אותם באמא שלה.
גם לצאת איתה נהייה מסורבל וקשה יותר, קשה להניק ולהרדים אותה בחוץ כי יש גירויים, להרדים זה ממש סיוט וגם בנסיעות היא נהייתה חסרת סבלנות, ויותר חיתולים ובגדים ואוטטוטו מתחילים מוצקים ואז נצטרך גם לסחוב אוכל בקופסאות וסינר ובגדים להחלפה.
שלא תביני לא נכון,אני עושה את זה בערך אחת לשבוע וזה עוזר מעט להעביר את הזמן באותו היום ,אבל זה לא עונה לי על הצורך הקיומי שיש בי, זה לא ספונטני , זה לא ייצרי ויצירתי ומפתיע ומרגש זה כבד ומתיש ומטרתו : לעשות וי על עוד יום איתה, אני מרגישה שאני חייבת ספייס ממנה , חייבת להתרחק לאיזה יום שלם כדי לחזור מגועגעת, אני כבר לא יודעת איפה היא מתחילה ואיפה אני נגמרת.

[באופן_לייט*]

דכאון שגעון
יש 7 דפים תחת דכאון ועוד כמה דיכאון חפשי לקרוא שם ?!

[נועה_בר*]

מחבקת אותך ושולחת לך כוחות
גם אני הייתי שם. אשמח מאוד לשוחח איתך, יש לך כוחות לזה??
אם תירצי כתבי את המייל שלך.
(שלי בדף בית)

[יסכו_נט*]

מוכר ככ.. אני אחרי תהליך, עם ביתי השנייה, הבנתי שאני צריכה הרפתקאות איתה. אולי נטוס עכשיו.
חלק מהזוועה זה לחכות לאיש שיגיע מהעבודה, ואז להציף אותו בכל הקושי, ואז הוא נשאב, ורע לכולם..
לא בשביל זה התחתנתי, לא בשביל זה הבאתי ילדים, עם אמא מבואסת לא כיף להיות. אני מאמינה שאם לא מצליחים לעשות שינוי פנימי, צריך להחליט על שינוי חיצוני, כמו לטוס ולבלות זמן משפחתי, לעבור דירה ליד אמא, או מרכז שאפשר ללמוד בו, לצאת לעבוד וכו.
אני לא עשיתי את כל זה עם הילד הגדול שלי, ואני מקווה שלמדתי משהו..
בהצלחה חמודה..

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

רק רציתי להגיד שאני קוראת אתכם, וזה מאוד מאוד מאוד עוזר, מרגישה ממש צורך לחזור ולקרוא שוב ושוב את מה שכתבתם אבל אין לי עכשיו זמן להגיב , אני מקווה שמחר אוכל להתיייחס למה שכל מה שאתן אומרול עושה אצלי .

[מיכלול_ה*]

חיבוק וירטואלי גדול ממני. כל כך מבינה. לא חושבת שהגעתי לרמות כאלו של דכאון אבל בעצם הייתי בדכאון לפני הכניסה להריון מהפחד להיות אמא. עדיין מדי פעם אני חוששת שהבת שלי תסבול מזה שאמא שלה לא ממש רצתה להיות אמא. רוצה לספר לך את הדבר שאת בטח יודעת - הילדים שלנו הם המורים הכי טובים עבורנו. חשבי מה את יכולה לעשות כדי שיהיה לך טוב, כי אם לך יהיה טוב גם לה יהיה טוב ואז גם יהיה לה הרבה יותר קל להיות הבת שלך. הילדים שלנו הם מראה של הרגשות שלנו. אם תשדרי לעצמך שטוב לך להיות אמא, שאת לומדת ומתפתחת בעקבות הבחירה הזו שעשית (וזו הבחירה הכי טבעית והגיונית בעולם עבור כל אישה), הבת שלך תקלוט את זה, זה יעזור לך ולה להפרד לקצת יותר זמן זה מזה.
זכרי את תהיה אמא נהדרת גם אם לא תהיה איתה 100% מהזמן. הרי עכשיו את איתה כמעט כל הזמן אבל הלב שלך והרגשות לך לא תמיד איתה. היא קולטת הכל. מגיע לה אמא שטוב לה. הרגשות שלך כל כך נורמליים. קחי עצמך בידיים. חפשי כל עזרה שאת יכולה לקבל - בסידור הבית בשמרטפות וכמובן בתהליך התפתחות של עצמך. עזרה של מטפלת טובה (בכוונה כתבתי אישה כי נראה לי שזה נכון בשלב הזה של אמהות לקבל תמיכה מנשים) יכולה מאוד לעזור. פרגני לעצמך בעזרה, זה יהיה שווה כל שקל. אני מצאתי מטפלת אחרי הלידה שהסכימה שאבוא עם פיצקית אחרת לא הייתי באה, אז דעי שזה אפשרי לקבל טיפול גם עם המטען החורג 8 קילו מתיקות שיש לך.
איפה את גרה? יש ליידך עוד אמהות בגישה באופנית? נסי להפגש כמה שיותר עם אמהות וילדים (אבל רק כאלו שעושים לך טוב, שממלאים אותך באהבה). אולי יש קבוצה של אמהות אחרי לידה? מפגשים של ליגת לה לצדה, לא משנה מה - צאי וספרי שאת במצוקה, שאת רוצה שקישיבו לך.
קחי נשימה עמוקה של סבלנות, תהיה אופטימית - בקרוב היא תגדל קצת, תינק פחות. אולי יהיה לך כוח לתת לה חלב שאוב מדי פעם. היא תהיה כזאת מתוקה ומקסימה שכל כך תשמחי שהיא הבת שלך. זה יקרה.

[מיכלול_ה*]

_יכולתי להמשיך לטייל בעולם לבד, להיות ספונטנית, לטייל בארץ בטרמפים לצאת מהבית ביום שישי מבלי לדעת היכן אסיים ביום ראשון, לקפוץ לשבוע בחו"ל...לבד.
הבלוג של סוסת פרא מכאיב לי מזכיר לי אותי ששכחתי._

אבל הכי הכי מפריע לי כרגע שתי דברים האחד זה שאני מרגישה בודדה והשני זה שאני כבר לא יכולה להיות לבד.

גם לי היה קשה להרגיש ביחד עם תינוקת שעדיין לא מדברת ולא זזה יותר מדי אבל בקרוב אולי תראי שזה נהדר שאת לא לבד. שיש לך אותה.
נסי לדמיין את החיים הספונטניים שלך לאורך השנים לו היית נשארת סוסת פרא, האם באמת היית מאושרת לנדוד בעולם?.
תשמחי שאת באה להורות שלך אחרי חוויות מדהימות שעברת ואחרי שפיתחת בתוכך בטחון ביכולת שלך להיות לבד בעולם. כולנו יודעים להיות לבד בעולם, אבל הלבד הזה הוא בדידות. הילדים שלנו באו ללמד אותנו שהרבה יותר מוצלח זה לעשות דברים ביחד גם אם המחיר הזה הוא איבוד היכולת לנדוד ולנוע ממקום למקום בחופשיות.

גם אני קינאתי עד לא מזמן באנשים חופשיים נטולי משפחה אבל למדתי שמשפחה זה הכיף האמיתי שלי בחיים. ההתפתחות האמיתי היא לא להיות לבד אלא להיות מוקף באהבה ומי יכול לתת אהבה אם לא את לילדייך והם לך? טוב כשאני קוראת את זה זה ממש נשמע קלישאה אבל באמת עכשיו כשהבת שלי כבר בת שנתיים וחצי ואחרי שעברתי רגשות דומים לשלך ברמה זו או
אחרת אני מרגישה שמחה ענקית להעביר איתה ערב בבית יום אחרי יום אחרי יום. לאכול ארוחה משותפת שהכנו, לטייל בחוץ ביחד. נהנית מהדברים הקטנים הללו כל כך. מתסכלת על כל ההרים שטיפסתי עליהם לבד, בטיולים שעשיתי בעולם החלפתי שותפים ובעיקר שותפות לטיול יותר מאשר החלפתי גרביים (הרי לא מחליפים גרביים כל יום בטיולים הללו) ותמיד הרגשתי לבד. ומול הכמיהה הזאת לביחד שהיה כל כך חסר לי פחדתי פחת מוות להכנס להריון בגלל החשש שלעולם לא אוכל לטפס על הרים לגמוע מרחקים ונופים. אבל עכשיו אני יודעת שגם טיול לעץ בין השדות זה טיול נהדר, אפשר להביט מטה על מטר רבוע אחד ולראות עולם ומלואו. וההבדל הוא שעכשיו אני לא לבד. יש לי שותפה מתוקה שחווה איתי את החוויות הללו. וכשהבת שלך תגדל קצת יותר תוכלי לנסוע איתה לטיול ספונטני של שבוע (אנחנו יצאנו לאחד כזה כשהייתה בת 9 חודשים) או אם יהיה לה מספיק בטחון עצמי בריא להשאיר אותה בארץ עם חברים או משפחה אוהבת ולנסוע בלעדייה (טוב כשתהיה קצת יותר גדולה בכמה שנים). ויש גם כל כך הרבה מקומות להכיר ולחקור וכל כך הרבה אנשים מעניינים לפגוש כאן בארץ וזה לא רחוק. יש לך רק כמה שנים של משקל עודף צמוד אלייך ואחר כך כל החיים יחזרו להיות שלך. מה זה 5, 10 שנים של טיפול בפעוטות מול כל החיים שלפני ואחרי?.

את מוזמנת ליצור קשר, אשמח לתמוך ולהקשיב.

[אמא_ללי*]

חמודה, את לגמרי לא לבד. אלה תחושות שכל כך הרבה נשים מתמודדות איתן.... וזה כל כך טבעי להרגיש ככה במצב שבו את נמצאת עכשיו.
את צריכה עזרה. עכשיו. ואת לא מאמינה כמה עזרה נקודתית במשהו אחד יכולה להניע מעגל שלם של תנועה לכיוון חיובי ולתחושה של הקלה.

ואני מכירה מאד את התחושה שכל יציאה מהבית היא "תיק" שרק יותר מעייף מאשר עוזר. בא לך להזמין אלייך מידי פעם או שגם זה מאיים עלייך? כי אם יש סביבך חברה פוטנציאלית ואלה נשים שמוצאות חן בעיניך זה משהו שיכול גם להיות משאב אדיר אחרי שעוברים את ה"התנעה" של ליצור את הקשר ולעבור את השלבים הראשוניים והקצת מביכים. בוקר שמבלות אותו שתי נשים ביחד עם התינוקות, שבו את יכולה לקום לעשות פיפי מתי שבא לך ופשוט לבקש שהיא תשים עין ולא לגלות שהתאפקת שעתיים עד שזה בדיוק יסתדר עם הזמנים שלה, שאת פחות לחוצה על להרדים אותה כי יש לך עם מי לדבר בינתיים, נראה אחרת לגמרי מבוקר שמעבירים לבד עם תינוקת בבית. וגיליתי על עצמי, שכשהייתי איתה מחוץ לבית והיה לי נחמד לעשות את מה שאני עושה זה עזר לי מאד לשחרר את "לוח הזמנים" - לסמוך עליה שתינק מתי שהיא תהיה רעבה ותישן מתי שהיא תהיה עייפה, ולא להיות עסוקה בניסיות ההרדמה וההאכלה. וגם זה הוריד ממני סוג של התעסקות מעייפת שהיא לפעמים מאד סיזיפית.

כן, הספונטיות הולכת. זה אחד שהדברים שהיו לי הכי קשים כשזה נחת עליי שזה לתמיד. היינו אומרים "בא לך לקפוץ לבית קפה?", ואז היה לוקח עוד שעה כדי לצאת מהבית. כי היה צריך לארגן תיק, והיא בדיוק היתה יונקת/ מחרבנת/ נרדמת ועד שהיינו יוצאים מהבית כבר הייתי במוד אחר לגמרי והייתי ממש מתבעסת מזה.
א. עם כל הכבדות, מתישהו מתרגלים לזה. וזה גם מה שכיף בלצאת בלעדיהם לפעמים - שפתאום נורא מעריכים את תחושת הקלילות של לצאת עם בגדים יפים (ולא בהכרח הכי רכים או נוחים), ותיק צד אחד קטן, ושיער פזור (!).
ב. זה באמת משתפר כשהם גדלים, כמות הציוד וההתעסקות כן הולכת ופוחתת סביב כל יציאה מהבית.

ועוד משהו אחד שאני יכולה להציע - תנסי לבדוק עם עצמך, בעדינות וברוך, אם יש מקומות שבהם את מקשה על עצמך יותר ממה שצריך, או מעמידה רף גבוה מידי של ציפיות.

ובהחלט תדאגי גם לצאת בלעדיה אם יש לך צורך כזה, זה נורא חשוב למלא את המשאבים שלך. ואם היא נשארת עם מישהו שאוהב אותה ודואג לה כמו אבא או סבתא, אז זה בסדר לפרק זמן כלשהו, גם אם הבחירה הראשונה שלה כרגע היא אמא כל הזמן. גם אמא היא חלק מהמשוואה, ואת צריכה לחשוב על הצרכים הלגמרי לגיטימיים שלך ולמצוא דרך לתת להם מענה, למען כולכם.

אשמח לתמוך בכל דרך שאפשר - את מוזמנת לכתוב לי את המייל שלך כאן או בדף הבית שלי.

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

תודה לכן.
דברים שעודדו אותי : הבנתי פתאום שהקושי הוא מעבר לזה שאני לא יכולה לצאת ליום הרפתקאות בעיר הגדולה אלא שיש פה שינוי מהותי בהגדרה העצמית ולכן הכאב והקושי כל כך קיומיים ועמוקים.
עזר לי מ-א-ו-ד לשמוע שהקושי מהסוג הספציפי הזה יעבור בערך בגיל שנה למרות שאני מתארת לעצמי שהוא רק יתחלף בקשיים אחרים, זה בכל זאת מעודד כי נראה לי שהנושא של עצמאות ותלות הרבה יותר טעון אצלי מאשר נושא של גבולות,למשל, שמצפה לי בהמשך עם הילדה .עזר לי לקרוא את הדפים על הדיכאון אחרי הלידה ואני מבקשת ממישהו שהוא לא טכנופוב להעביר את הדף שלי לשם כדי שכל מי שתגיע למצב שלי תוכל להתעודד ממה שכתבתם לי.מסכימה עם יסכו נט לגבי הצורך לעשות שינוי חיצוני מהיר כשאין זמן לשינוי פנימי עמוק ואין לי זמן ,אני ממש מרגישה על סף תהום עוד תזוזה של מילימטר ולא יהיו לי כוחות להצויא את עצמי מהמצב עכשיו אני רק צריכה לבדוק עם עצמי איזה שינוי חצוני יכול לעזור לי לחזור לעצמי מבלי לגרום יותר מידיי נזק לבת שלי. .עזרו לי החיבוקים הווירטואליים והנכונות לציין שקראתם וההצעות לתמיכה טלפונית/אינטרנטית שאני לא אממש כרגע אך עצם ההצעה כבר שינתה אצלי משהו בתחושת הבדידות. מכלול ה כתבת דברים מאוד חכמים שאני עוד צריכה לעכל אבל אני לא מסכימה עם זה ש"כולם יודעים להיות לבד" , אני מרגישה שלי יש(הייתה?) יכולת מיוחדת כזאת,אני הייתי בסיני לבד מעט שבועיים וטיילתי בארופה לבד כבר בגיל17,ההסתובבות לבד הזו היא חלק חשוב מהאישיות שלי ומ"כרטיס הביקור" שלי, אני ממש מהנשים האלו שיכלו לגור לבד ביערות נידחים, שמגיעים לשיא שלהם כשהם לבד...הרבה ולתקופות ארוכות, ולכן זה יותר קשה לי, מסכימה עם זה שזה שיעור, שיעור קשה לאללה.מאחלת לעצמי להרגיש כמוך בהקדם, הדברים שלך מצלצלים כל כך נכון.

[ברבורה*]

אמא יקרה
זה שאת לא לבד כבר כתבו לך.
את לבד יקירתי! אמנם יש עוד אמהות שחוות ויחוו וחוו את מה שאת מתארת,
אבל בסיכומו של יום-או של הקימה מליד המחשב,
את חוזרת למציאות שלך.
את והיא ולעיתים גם הוא.
נכון זה עובר, נכון זו תקופה.
אני מרגישה שזה לא נכון לחיות בתקווה שבקרוב זה ישתנה.
"אני אחזור לחיים שלי כשהיא תהיה בת שנה."
את לעולם לא תחזרי אחורה.
וגם אני סוליסטית-מהמילה סולו- את יכולה לקרוא אותי ב סינדרום הברוזון המכוער.
הגדילה הכי משמעותית קרתה עם בני הצעיר.
החלטתי להפסיק לחכות שזה יעבור.
החלטתי להיות במה שיש.
להיות נוכחת בחיי שלי, במה שמגנטתי, במה שיצרתי.
קיבלתי את עצמי בחזרה!
לא לא מטפסת על האברסט, לא מחליפה טיקות עם ילדה בת 7 בגנגס.
את עצמי. לא את החופש היחסי שלי עכשיו או אחר כך.
ואז גם קיבלתי את בניי ואהובי.
את החיים שלי.
חיבוק גדול גדול ואוהב.

[אהובה*]

קוראת אותך.

[חלוקית_נחל*]

גם אני כאן, מקשיבה

לי מאוד עוזר מפגש עם אמהות אחרות, או טיול בחוץ לשיפור המצברוח וגם הבנות נרגעות בחוץ, כשבחוץ יכול להיות המרפסת, או הספסל בגינה הציבורית ממול...

[חלוקית_נחל*]

וגם תמציות באך, יש תמצית שעוזרת במעברים ושינויים בחיים(וולנט) שמומלצת לאמהות לאחר לידה, ממליצה לך להיכנס גם לדפים הללו...

[מיכלול_ה*]

ברבורה. כל כך נכון. כשאני קוראת שוב את מה שכתבתי אני חושבת שהשינוי האמיתי הוא בכך שבתהליך מודע וארוך וכואב בחרתי לחיות בהווה. בכאן ועכשיו. ולא בפנטזיות על העתיד. ברגע שזה הוטמעה בתוכי התחלתי להנות מהחיים. אין ספק שזה השעור הכי גדול שלמדתי מהבת שלי.
אחת בדכאון. את תצאי מזה, את תמצאי את הדרך שלך לחיות בהווה. נראה שאת בעיצומו של תהליך מודעות שיעצים ויגדיל אותך, ומי יודע, אולי עוד כמה חודשים תוכלי לכתוב כאן באתר מניסיון חייך הקצר כאמא לאמהות אחרות שיקלטו שהחיים קורים עכשיו.

שוב חיבוק ענק, מיכלולה.

[מיטה_מתקפלת*]

_החלטתי להיות במה שיש.
להיות נוכחת בחיי שלי, במה שמגנטתי, במה שיצרתי.
קיבלתי את עצמי בחזרה!
לא לא מטפסת על האברסט, לא מחליפה טיקות עם ילדה בת 7 בגנגס.
את עצמי. לא את החופש היחסי שלי עכשיו או אחר כך.
ואז גם קיבלתי את בניי ואהובי.
את החיים שלי._

כל מילה.
הילדים שלי לימדו אותי שאני זה לא הדברים שאני עושה או עשיתי. הם אנשים קטנים שהנוכחות שלהם מפגישה אותי עם עצמי. עם כולי.
אני מוצאת היום, שלש וחצי שנים אחרי לידת בני הראשון, שבעה חודשים לפני לידת ילדי השלישי, שאני נותרתי אותו אדם. לא איבדתי חלקים שלי בדרך. אבל המפגש המתמשך הזה עם המקום ההורי זיקק אותי למשהו יותר מרוכז. במובן מסוים, אני הרבה יותר "אני" ממה שהייתי לפניהם.
אולי יעודד אותך לשמוע שלפני הלידה של הראשון אני זוכרת שממש פחדתי. ממש לא רציתי. לא הבנתי איך אנשים נכנסים לסיפור הזה ביודעין ועושים ילד, לא כל שכן שניים.לקח לי הרבה זמן ללמוד ליהנות. אני חושבת ששלוש שנים לתוך ההורות פתאום הבנתי שגם יש הרבה כיף בדרך הזאת. לפני כן מה שהיה מורגש הוא בעיקר המאמץ בעליות.

וזה לא שהורות הפכה בעיני למהות חיי. ממש לא. אני אמא, אני גם הרבה מאד דברים אחרים. יש לי קריירה מאד מפותחת שאני מאד מטפחת. מאד. הילדים לא לקחו ממני את מה שהוא שלי באמת. הם בסך הכל שינו מעט את נסיבות חיי. כך צריך להסתכל על זה. זה עוזר להקל על המסע בתקופה הזאת שבה המשא נראה כמו חזות הכל.
מצרפת את החיבוק שלי לרשימה ומציעה לך עוד דבר אחד שמאד עזר לי לארגן את עצמי אחרי הלידה של הראשון- טיפול פסיכולוגי. מאד. ותמשיכי לספר, גם אני מקשיבה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

ממליצה לך גם לבדוק
ברזל וויטמין b12
לפעמים חוסרים באלו יכולים לייצר מיני דיכאון...
ברור שזה לא הכל, אבל בכל זאת...

[ילדת_קיץ*]

אחת בדיכאון מתהווה,
גם אני מסכימה שגיל חצי שנה עד שנה (בערך..) בעניין של תלות וחוסר עצמאות זה הגיל הכי קשה. אח"כ הם עצמאיים יותר,יונקים פחות, מתחילים ללכת מתעניינים בכל ומבלגנים את כל הבית. לא רוצים על
הידיים כל הזמן ועוד...אז נכון שכל גיל והקל והקשה שלו, אבל בעניין הזה הרבה אימהות מסכימות שאחרי שנה וקצת יותר קל.
אני זוכרת שאני ובעלי שקלנו להיכנס להריון וכל הזמן דחינו- עוד לא...עוד לא... שנינו פחדנו קצת מהאחריות ומזה שאח"כ קשה יותר, פחות חופש וכו'..ובאיזשהו שלב אני זוכרת שבעלי אמר לי: "את יודעת, נראה לי שזה מסוג הדברים שאתה אף פעם לא לגמרי מוכן אליהם. צריך לעשות את זה וזהו." ויש בזה משהו נכון בעיניי.
ועוד דבר-שבעיני נכון לכל דבר בחיים-אני מאמינה שמהקשיים הכי גדולים אנחנו מתחזקים, מתפתחים ועולים יותר גבוה. ככל שהקושי יותר גדול, הירידה גדולה יותר, וגם ההזדמנות לקפוץ גבוה יותר נמצאת שם.

אז אני מציעה לך-בצד המחשבתי:

• מצאי את הטוב בכל דבר. תראי שבסוף גם מהאימהות יצא טוב וגם את תצאי הרבה הרבה יותר - את.(למרות שעכשיו זה לא ממש נראה ככה...).
• מצטרפת לאלו שכתבו לך למעלה שכשלך יהיה טוב, גם אם לא תהיי "אמא מושלמת" כמו שתיכננת, גם לבת שלך יהיה טוב.

היא מרגישה כל מה שאת מרגישה! זה קשה ומתיש האחריות הזו, אבל גם הזדמנות פז להיכנס פנימה לתוכך הכי הכי עמוק שאת יכולה, להכיר את עצמך אולי כמו שמעולם לא הכרת, להבין מה הכי טוב לך ורק לך ולעשות את זה. ותראי שזה יהיה טוב לשתיכן.
ובצד המעשי יותר-
נראה לי שאמרו כבר הכל-להוריד מעצמך כמה שיותר מטלות של עבודות בבית - בישול, כלים, כביסה, נקיון ולעשות דברים שאת נהנית מהם, לצאת מהבית איתה ולפעמים גם בלעדיה, לפגוש אימהות אחרות וחברות.
לילה טוב!

[חוט_השני*]

גם אני קוראת
אצלי הדכאון ישב על "רעיונות" קצת אחרים, ובכל זאת,
מה שעזר לי בסופו של דבר היה עזרה נפשית ואנרגטית - הומיאופתיה, דמיון מודרך, ביו אנרגיה(נועה בר). הסיבות אינן הנסיבות.
ברבורה- כל מילה!

[אום_אל_קיצקיצ*]

אהבתי מאוד את מה שמיכלולה כתבה לך:
מתסכלת על כל ההרים שטיפסתי עליהם לבד, בטיולים שעשיתי בעולם החלפתי שותפים ובעיקר שותפות לטיול יותר מאשר החלפתי גרביים (הרי לא מחליפים גרביים כל יום בטיולים הללו) ותמיד הרגשתי לבד. ומול הכמיהה הזאת לביחד שהיה כל כך חסר לי פחדתי פחת מוות להכנס להריון בגלל החשש שלעולם לא אוכל לטפס על הרים לגמוע מרחקים ונופים. אבל עכשיו אני יודעת שגם טיול לעץ בין השדות זה טיול נהדר, אפשר להביט מטה על מטר רבוע אחד ולראות עולם ומלואו. וההבדל הוא שעכשיו אני לא לבד. יש לי שותפה מתוקה שחווה איתי את החוויות הללו.
מאוד מזדהה עם זה. מה, כך כל חשוב שהגילויים יהיו דוקא בחוצלארץ ולא פה? יש אינסוף מה לגלות בטיול פצפון מחוץ לבית, ומעבר לכך, עיניים תמימות ובתוליות כל כך של תינוק עוזרות לראות דברים שכבר שכחנו להסתכל עליהם. את עוד תהיני מזה מאוד.
אני גם מאוד מתחברת למה שברבורה אמרה: לא להתרכז כל הזמן במחשבות על זה שזה יעבור. נכון, זה יעבור (לוא דוקא בגיל שנה האמת) אבל כדאי להתרכז בהווה ולהינות ממה שיש כי זו תקופה שלא תחזור.
רעיון קטן בשבילך: אמרת שאתם חיים בחור אבל נשמע חור די חברותי. אחרי שהקטנה נרדמת תשאירי אותה עם אבא וצאי לקפה אצל השכנה או אצל חברה אחרת בחור. אני עושה את זה הרבה וזה איורור אמיתי בשבילי ממש כמו יציאה לבית קפה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

את יודעת מה, מצטרפת גם להמלצה על טיפול פסיכולוגי. אולי זה הזמן לבדוק עם עצמך על איזה צורך ענו לך המסעות וההרפתקאות. לא מתיימרת לעשות לך כאן מיני פסיכואנליזה אבל את אומרת שהם היו "כרטיס הביקור שלך" כאילו נהינית להוכיח לאנשים אחרים משהו על עצמך. או להוכיח לעצמך משהו שוב ושוב. נתן לך מין אגו-בוסט. למה היית צריכה את זה? (סליחה אם אני חוצפנית, פשוט מזהה את עצמי באותה סיטואציה). עני לעצמך בכנות או העזרי באיש מקצוע כדי שיעזור לך לענות, ואז אולי תשחררי את הצורך הזה. אולי תגלי שהוא כבר לא רלוונטי לחיים שלך. החיים דינאמיים. גדלים כל הזמן. משכללים יכולות. אני מוצאת לגבי עצמי שדוקא הידיעה שכבר הסתובבתי בעולם מאפשרת לי להתמסר לאמהות בנחת.
ושוב מתנצלת על החוצפה לחפור בך. אם לא מתאים מתחקי.

[מיכלול_ה*]

ובהמשך להמלצה על ויטמין b12 וברזל, כדאי מאוד גם לקחת אומגה 3. בכמות גדולה שתספיק גם לך וגם לבת שלך שיונקת ממך.
ורוצה לההגיד שמניסיון אישי בתקופה שהיה חסר לי ויטמין b12 גם אני הייתי בדכאון וחסרת אנרגיות (זה היה הרבה לפני שחשבתי שאהייה אי פעם אמא), ממליצה מאוד לבדוק את הנושא ולקחת כדורים. גם אם לא יעזור אני משערת שלא יזיק.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש גם מידע וטיפים מועילים בדף קושי אחרי הלידה
וגם מודעות והכנה לתקופת הפוסט פרטום

אני מוצאת היום, שלש וחצי שנים אחרי לידת בני הראשון, שבעה חודשים לפני לידת ילדי השלישי, שאני נותרתי אותו אדם. לא איבדתי חלקים שלי בדרך
אני כן (ורק עם ילד אחד...). וחלקים שהיו מרכיב משמעותי בזהות שלי.
חלקים אחרים התחדדו, חלקים אחרים השתפרו. בכל אופן השינוי עצום.

[אום_שלום*]

הבנתי פתאום שהקושי הוא מעבר לזה שאני לא יכולה לצאת ליום הרפתקאות בעיר הגדולה אלא שיש פה שינוי מהותי בהגדרה העצמית ולכן הכאב והקושי כל כך קיומיים ועמוקים.
אני רוצה לשתף אותך בהארה שנחתה עלי ולא בהקשר של אמהות כלל אבל כן בכל מה שקשור ל זהות עצמית
כל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו, אנחנו לא רק נוודים ספונטנים ולא רק אנשי משפחה בעלי מחוייבות ולא רק כך וכך...
יש בנו מהכל, היותך אם לא לקח ממך את היותך ספונטנית, מן הסתם הוריד את המינון ואם הפכת לאמא עכשיו סימן שבתוך הזהות העצמית שלך יש מקום גם לזה, זה נהיה קשה במקום בו אנחנו זקוקים להגדרות.
חזקי ואמצי, חיבוקים!

[אחת_בדיכאון_מתהווה*]

רק רציתי לעדכן, שהחלטתי כמה החלטות מתוך ניסיון לצאת מהדיכאון, התחלתי לנסות להתאוורר יותר והתחלטתי (חזרתי) ליוגה , הבת שלי מרגישה את זה והיא נהיית הרבה יותר תלויה בי וצמודה אליי, ממש מחפשת אותי כל הזמן , היא בוכה כשהיא נשארת יותר מחצי שעה לבד עם אבא שלה, ממש צורחת שעה-שעתיים עד שאני חוזרת, זה לא משרת את המטרה כי אני לא מרגישה שאני מתאווררת ,אני כל הזמן מתייסרת בגלל שאני יודעת שהיא צורחת וסובלת,אני יודעת שזה צריך להיות מאוד מאוד מאוד הדרגתי (וזה יהיה !!!!) אבל מה שבאמת הייתי רוצה זה לחזור מחר לעבוד מ 8:00 עד 18:00 ולהחזיק אופר ליתר הזמן ! או לצאת לחופש של כמה חודשים מהאימהות.
אני מרגישה שבמשך כמה חודשים נתתי את כל מה שיש לי ואין לי יותר מה לתת.

[אחת_בדיכאו_מתהווה*]

אה, ושכחתי לבקש שוב , שמי שקרה מה כתבתי שיציין ("קראתי")

[אמא_עובדת*]

קראתי,

אבל מה שבאמת הייתי רוצה זה לחזור מחר לעבוד מ 8:00 עד 18:00
רציתי לספר שגם אני הייתי במצב שלך עד שחזרתי לעבוד במשרה חלקית, כשביתי הייתה בת 10 חודשים. למזלי- יש לנו סבתא מקסימה (אמא של בעלי) שתומכת ועוזרת ולכן עדיין לא רשמנו לגן, אבל הנקודה היא שרק כאשר התחלתי באמת לעשות דברים נוספים בשביל עצמי חוץ מאשר להיות אמא, התחלתי להרגע ולצאת מהדיכאון.

[אחת_בדיכאו_מתהווה*]

וואוו , תודה , את לא יודעת עד כמה זה עוזר לי לשמוע את זה.

חשבתי אולי לצאת לעבוד רק באופן חלקי אבל-
הבעייה היא במקצוע שלי שצריך תמיד להתחייב לתקופה ארוכה (מקצוע טיפולי, לוקח זמן להקשר למטופלים וליצור אימון וכו' וכו') ובעוד כמה חודשים אצטרך כבר לעבוד במשרה מלאה כי ייגמר לנו הכסף,אז אני מעדיפה לא להתחיל משהו חלקי.

אבל מדהים איך רק המחשבה והדיבור והכתיבה על חזרה לעבודה מתחילה להרים אותי מהקרשים שאני דבוקה אליהם.

[הדס*]

חיבוק גדול!
את מדברת על דברים מוכרים..
חושבת שזה נפלא שאת יוצאת ליוגה ועושה משהו לגמרי בשבילך.
רק רוצה להציע שבמקוםרגשות אשם על כך שהיא סובלת ובוכה..
תזכירי לעצמך כמה נפלא שהיא תקבל בחזרה אמא חיובית ורגועה ושמחה!
ותזכרי שאת משאירה אותה בידיים נפלאות ואוהבות..ולאט לאט היא ואבא שלה ילמדו אחד את השנייה וזה יהיה קל יותר לכולכם..

אם את מרגישה חנוקה (ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת.)
יכול להיות שזה המקום להרפות מעט מהטוטאליות האמהית שאת נמצאת בה כרגע (כמובן שנדרשת פה יצירתיות..) ולמצוא איזה דברים יכולים להטעין ולחזק אותך ביותר

והגעגוע למה שהיית פעם? לא חושבת שהוא אי פעם יעזוב לגמרי..
אלא שלאט לאט תהיי משוחררת יותר ,והקטנטונת תהפוך למתגמלת יותר ויותר..
כך שתקבלי הרפתקאה מרגשת וגדולה שדורשת ספונטניות יצירתיות ו..כן
גם דילוג על הרים ומהמורות..מלאי אתגרים וריגושים..

ולגבי הבדידות.. כן זה כלכך מוכר ובכל זאת לא מספיק מדובר
(ובכלל, כל הכבוד על פתיחת הדף, והכנות הגדולה שלך לכתוב כל שעל ליבך בלי להתייפף..)
מסכימה שאין להשוות את הלבד שלנו עם עצמנו שהוא בחופש מוחלט, עם הלבד שלנו עם תינוק שנולד..שהוא לעיתים ההיפך מחופש מוחלט..
וגם העייפות והמצב הפיסי לא עושים הנחות.. אלא מוסיפים רבות לדכדוך ובדידות!


מצטרפת! להמלצה לבדיקות דם של ברזל וB12. בחודשי ההריון האחרון שלי הייתי עייפה מדוכדת והיה לי קר כל הזמן.. ואכן גיליתי שמצב הB12 היה מתחת לרצפה.. וברגע שלקחתי השתפר פלאים ומצב הרוח בהתאם.(כן מסתבר שאנחנו גם בפיסי..)

רוצה להמליץ על ספר: "החיים אחרי הלידה" של קיית פייגס (מקווה שזכרתי נכון)
שמספר על התקופה שאחרי - כל מה שגם חברותייך הטובות לא אמרו לך... (לי הוא ממש עשה טוב אחרי הלידה הנוכחית ובכלל)

מאחלת לך שיבואו ימים של שמש עם שלווה פנימית טובה ואמיתית
שתצליחי למצוא חלקים שבך שהם את, ושאת שמחה בהם..
ולחיי המסעות המרתקים שעוד מחכים בדרך..

<הזוגי שלי למשל סופר את הימים לפנסיה..>

[אחת_בדיכאו_מתהווה*]

תודה הדס
,מצטטת ממך: מסכימה שאין להשוות את הלבד שלנו עם עצמנו שהוא בחופש מוחלט, עם הלבד שלנו עם תינוק שנולד..שהוא לעיתים ההיפך מחופש מוחלט,. - איזה ניסוח מדוייק של מה שהתכוונתי לתאר.

ולגבי B12 -אני לוקחת תוסף מזון שמכיל גם אותו ,אבל התיאור שלך את התחושה של הקור הדליק אצלי נורה אדומה, בימים האחרונים אני פשוט קופאת מקור גם כשחם ושימשי אצלינו, וגם שאני לבושה הרבה יותר מכל מי שנמצא בסביבתי, כמה אנשים כבר העירו את תשומת ליבי לעניין הרגישות לקור וזה משהו חדש אצלי ,אפשר לבדוק B12 ללא בדיקת דם ? (פוביה ממחטים,גם בהריון כמעט ולא נדקרתי)או לחילופין- אלו מזונות עשירים בB12 ?

[הדס*]

לגבי B12 - לא יודעת איך לבדוק בדרך אחרת (תנסי לשאול את ורד לב בדף שלה)

ולגבי המזונות - אצלי זו לא היתה הבעיה (אני לא צמחונית, ואכלתי מזונות טובים) אלא היתה בעייה עם הספיגה של זה בגוף (טיפלתי בספיגה ואז לקחתי כדורי B12 מתחת ללשון ותוך שבועיים זה קפץ למעלה והקפיץ אותי למקום טוב יותר)

וגם לי לא היה מושג שהפסיולוגיה יכולה להשפיע כלכך על הנפש (וגם לי יש פוביה ממחטים.. אז עוצמת עיניים עד סוף הבדיקה..)

אפשר לשאול מאיזה איזוא את בארץ? (למטרת תמיכה כמובן)

[שירי*]

קוראת ומזדהה מאוד. אני הרגשתי חהוקה ומדוכאת במשך זמן רב אחרי לידת בתי (שהיא כבר בת 8). לא אאריך כעת, אבל זה עובר בסופו של דבר.

[או_רורה*]

קראתי ואני מאוד מזדהה איתך. מה זה מזדהה... ילדתי לפני 7 וחצי חודשים, וכן, זה קשה, וזה בודד, והכי קשה לי זה היעדר החברה מסביבי. אבל אין לי כוח לאף אחד! ואני יודעת שזו הבחירה הכי נכונה לא לעבוד כרגע, אבל זה אכן קשה....
מה לי עוזר? לצאת מהבית ועוד פעם לצאת מהבית1!!!!!!!

[מיכלול_ה*]

קראתי.
לגבי b12 תבדקי אם יש מניעה לקחת סוכריות מתחת ללשון גם אם יתכן שלא חסר לך (זה ימנע ממך לעשות בדיקת דם). חוץ מזה הסף של הנורמה של b12 בבדיקות דם בארץ הוא הרבה יותר נמוך מאשר מקומות אחרים בעולם, כך שגם אם יש לך ערכים נורמליים לפי הבדיקות עדיין סביר להניח שזה לא מספיק עבורך במיוחד כאשר את מניקה הנקה מלאה.
כמו כן אפשר לבדוק כמעט כל דבר גופני ורגשי באייפק, יכול להיות שטיפול אייפק או רק אבחון אייפק יעזור לך מאוד לאבחן באיזו דרך תוכלי להתגבר על הקשים הנוכחיים.

[אינדי_אנית*]

קראתי. מזדהה. חשוב להמשיך לעשות דברים שאת אוהבת עם הילדה. אני עם הראשונה לא העזתי לצאת מהבית מרוב לוגיסטיקה. בסוף נאלצתי לנסוע איתה באוטובוס וזה פתח לי עולמות חדשים. התחלתי לנסוע לתל אביב איתה ( לאמא- לא לטיולים למרות שזה גם אפשרי) ולדיאדה ועוד וזה מאוד מאוד עזר לי.
ולגבי אוכל מוצק- מהר מאוד התרגלתי לצאת מהבית עם תיק ובו טיטולים ( סליחה מראש), מגבונים, שקית, ופירות או אוכל בקופסא. הלוגיסטיקה באמת לא כל כך קשה, זה המחשבות עליה שמעייפות.
וגם אני הרגשתי שאני רוצה לצאת מהבית לפחות ליום כי אחרת זה לא שווה, אבל כשהתחלתי לצאת קצת (לא לבד ביחד איתה) ולספק לי את הצרכים שלי (חברה חברה ועוד חברה) התחושה הזאת הלכה וירדה. ואחרי כמה זמן גם יצאתי קצת לבד והיא היתה בסדר ולא הרגשתי שאני עושה לה עוול.
חיבוק חזק