דכאון משפחתי

[דכאון_משפחתי*]

זה התחיל אצלו. לפני שלושה חודשים בערך.
בהתחלה היו שמועות, אחר כך הפכו לידיעה ודאית: הוא עומד לאבד את מקום העבודה (סוגרים, מעבירים להודו). הציץ בעצמו מהצד, ראה שזה עובר לו בקלות דווקא. עוד לא היה מה לדבר על פעולה - יש עוד המון זמן עד סוף העבודה (סוף ספטמבר). אבל לאט לאט הזדחל פנימה הדכאון. השינה הפכה קשה, התעורר כל הזמן ולא הצליח להרדם, מוצף במחשבות של מה יהיה ואיך יהיה. ועם הזמן התכנים של המחשבות קשים יותר, אובדניים (לנשום את הנשימה הזאת ולא עוד אחת אחריה).
פנה לעזרה. כדורים לשינה. לא עזרו. יותר חזקים. עוזרים לפעמים. לא לוקח בצורה סדירה, כי חושש מהתמכרות.
פרוזק. אמרו שלוקח חודש עד שעוזר. עצר את הנשימה במשך החודש הזה. עבר. עברו חודשיים. יותר כבר. עוזר? כן, אבל לא מספיק.
רפואה אלטרנטיבית. חבר שתומך ומטפל באוסתאופטיה ופרחי באך ושיחות.
בדרך נסע גם להודו, על מנת ללמד את ההודים איך להחליף אותו, והספיק לבקר קצת באיזה אשראם ולחזור עם טיפה הקלה.
ומכל זה ישן לפעמים, מתפקד בקושי, בשום אופן לא ברמה שמסוגל להתחיל לחפש עבודה. איבד כל ביטחון ביכולתו המקצועית (או בכל יכולת אחרת).
והעומס בבית כבד. על כולנו. הגדולה חלתה בחורף הזה שלוש פעמים - ילדה שלא חולה אף פעם (טפו, טפו). הקטן בהתפרעות ורוגז עצומים.
ואני. החזקתי פה רוח טובה במשך חודשים, הקפדתי לקחת אומגה 3, יצאנו לחופשות ובילויים, כי החיים הם עכשיו והם טובים.
תמכתי בו ושמרתי על אופטימיות וחיזקתי מחשבות של הכל לטובה.

ולפני שבוע נפלתי.
לא יכולה יותר.
זה התחיל משפעת שנדבקה אלי ובמקום לעבור בצ'יק רק החמירה, וחום מטורף של כמעט 40 מעלות. ולילות איומים - הגדולה חולה ומשתעלת, הקטן בצרחות כאב בגלל תולעים בטוסיק, בן זוגי מנסה לישון, כי הוא עובד למחרת, ואני בהתפרקות בין כל אלו. ולילות של הזיות וסיוטים מהחום.
והפסקתי לאכול. בשבוע האחרון ירדתי 4 קילו. ולא מסוגלת לגרום לעצמי להכניס משהו לפה.
ובקושי מבשלת. ועם אבא שלא אוכל ואמא שלא אוכלת, גם הילדים לא אוכלים. אני רואה את הבגדים נוזלים מהם. זה מדאיג אותי. הם קטנים (4.5, 8).
והקטן בילה את הלילה הזה בהקאות. אולי בגלל הליחה, הנזלת שבולע כל הזמן. אולי כי גם הוא לא יכול יותר לתת מקום לאוכל בגוף.
ואני לא ישנה.
ויש לי עוד תקוונת שאצלי חוסר השינה וחוסר התאבון קשורים לשפעת, ועוד מעט, כשהיא תעבור סופית, אחזור לאכול ולישון. אבל אני מרגישה איך הסתימוּת מבפנים מתפשטת, וזה מדאיג. וגם השפעת הזאת לא עוברת בכלל. היום כבר הייתי לגמרי אחרי, אבל אז בלילה עוד פעם צמרמורות וחום והכל.

סיפרתי קצת לאנשים בסביבה. אבל אנחנו לא בארץ, ואין משפחה שממש אפשר להשען עליהם. מישהו שיכול לבוא אלינו ולדאוג שלפחות הילדים יצליחו לאכול. לכל החברים חבילות והתמודדויות משלהם.

ואני מודאגת. ושוקעת.
צריכה כמו מינכהאוזן לאחוז בשערי ולשלות את עצמי מהבוץ. ואת כל המשפחה. ואין לי כח, ולא נקודת משען.

[שירי_בן_דב*]

להתחיל להגיד תודה כי כנראה משהו הרבה יותר טוב מחכה לכם, תודה כי זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לכם, אתם עדיין לא יודעים למה, אבל יש כוחות גדולים מכם והם תמיד לטובתכם גם אם אתם לא רואים זאת עדיין ברגע זה וגם אם הכל עדיין נראה שחור. להתחיל להודות ולראות את הדברים הקטנים, היפים ולהודות להם, לציפור שבונה את קינה לידכם, לחיוך של ילד, לארוחה טובה ומשביעה, לבריאות שלכם בסך הכל . הסתכלות על הטוב והודיה לו, מושכת טוב. תתחילי לעשות את העבודה לבד, אל תחכי לבעלך, צרי בועה סביבך, אני יודעת שזה לא קל, אבל זה אפשרי. זה יעבור, זה כבר עובר, תראי את זה ככה. שולחת לך אור ואהבה ובהצלחה.

[צילי*]

וואו, איזה סיפור. כל מה שרציתי, בלי להכיר אותך בכלל, זה לחבק חזק. ממש חזק. כמו שמחבקת חברה טובה שאת כנראה ממש צריכה עכשיו לידך. אין לי שום מושג איך יוצאים מדיכאון משפחתי. אני חושבת שאשה אחת לא יכולה לקחת על עצמה את כל האחריות למשפחה שלמה. אולי כדאי לעשות שיחה משפחתית ולקבל החלטות משותפות. להסביר לילדים מה המצב בגלוי, לדבר ולשאול אותם מה שלומם ואולי דווקא אם לא כל אחד ייסגר בבועה שלו תצליחו למשוך את עצמכם החוצה ביחד. משפחה אוהבת זה כוח גדול. הילדים אומנם קטנים אבל זה כבר גיל שאפשר לדבר, להסביר מה קורה לאבא ולאמא. אולי מתוך זה שתדברו על דברים בקול רם עם הילדים זה יעשה גם לכם סדר בראש ואולי זה יגדיל את היכולת של בן הזוג לקחת אחריות על החלק שלו. אני מאחלת לכם בהצלחה. זו נשמעת כמו תקופה ממש קשה ולבי לבי איתכם שאתם רחוקים ממעגלי התמיכה הרגילים והמוכרים. עוד דבר שאפשר לעשות זה לצפצף על הכסף ולהתקשר הרבה למי שיכול לשמוע, להקשיב ולתמוך בתהליך הזה. שוב בהצלחה

[תמי_גלילי*]

אוי זה נשמע קשה.

ויש לי עוד תקוונת שאצלי חוסר השינה וחוסר התאבון קשורים לשפעת, ועוד מעט, כשהיא תעבור סופית, אחזור לאכול ולישון.
יש סיכוי שזה יקרה. בשלב הזה לא ברור שתיסוף יעזור, אבל אולי כדאי לך לתסף בדברים הרגילים - ויטמין C, אבץ, ויטמין A, ויטמיני B, פרוביוטיקה.

אפרופו פרוביוטיקה, יש לי שאלה שעלולה להישמע קצת מוזרה - האם יש לכם בעיות עיכול? כי יש טפילי מעיים שהתפרצות שלהם יכולה בהחלט לתרום לשינויים במצב הרוח ויכולת ההתמודדות, וכמה מהם נוטים להדביק את כל המשפחה בבת אחת.

איפה אתם? אם את רוצה ליצור איתי ועם רז קשר בדוא"ל או בטלפון, ננסה לחשוב איתך איך אפשר לעזור (אנחנו לא רופאים ולא אנשי מקצוע, ואנחנו לא גובים כסף).

[פלוני_אלמונית*]

קודם כל חיבוק לתמיכה.

מה שעלה לי בראש- אולי יש לך חסר בברזל. זה יכול להסביר את הירידה בתאבון. כשחולים יש הרבה פעמים ירידה ברמות הברזל בגוף. אני לא יודעת אם רק במחלות שהגורם להן הוא חיידקי, או שגם במחלות ויראליות. מה שכן, כדאי לעשות בדיקה לרמת ברזל, לא עכשיו, אלא כשתחלימי קצת.

רפואה שלמה לך ולכל המשפחה.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מצטרפת להבעת התמיכה.. נשמע לא פשוט. תני לעצמך כל דבר שעשוי לתמוך ולעזור (אגב טלפונים יש תוכנות לשיחות חינמיות מעבר לים, אני מניחה שאת מכירה). חוצמזה נשמע שגורם חיצוני, איש מקצוע, עשוי להיות לעזר כאן. אתם במשבר.לבד זה קצת יותר מידי בשביל אדם אחד (את) להעמיס עליו את כל המשבר של המשפחה. ממשיכה לעקוב. בהצלחה.

[דכאון_משפחתי*]

תודה על החיבוקים והתמיכות. זאת עזרה. (הנה, אני אומרת תודה )

טלפונים - בעניין הזה יש לנו מזל, טלפונים מכאן לארץ לא עולים כסף כלל. אבל קשה לי להתמך מרחוק, כל הזמן אני חושבת שעסוקים מדי בשביל לשמוע או שזה מתסכל להם כי לא יכולים לעשות הרבה, וישר אני חוסכת להם מראש ונשארת עם המצוקות סגורות בפנים.

אנשי מקצוע: בעיקר חשוב לי שבן זוגי יצליח להיתמך בחוץ, ולא ישען בכל כוחו עלי. והוא מסתובב בין כל מיני, אוסף המלצות מאנשים על פסיכיאטרים ומטפלים שונים, אבל דווקא הריבוי והבחירה מבלבלים ועוד פעם הוא נשען עלי.

בקשר לתוספי מזון ו-וויטמינים: תמי, מה שקראת 'הדברים הרגילים' נשמע לי כמו המון. אני לא רגילה לקחת כאלו כלל (חוץ מויטמין בי, שלוקחת בגלל נטייה לקרישת יתר של הדם). אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. כמו אוכל של אסטרונאוטים, שהכל באבקה. את יודעת להגיד לי מה מתוך זה חשוב ואפקטיבי במיוחד? בטח אין לזה תשובה אחת.

אני מאמינה מאד בקשר בין התולעים בטוסיק של הקטן לבין העוצמות הרגשיות שפורצות ממנו. ראיתי את זה אצלו בעבר. אבל לא חושבת שזה נכון לגבי כולנו עכשיו. בכל מקרה, אחרי נסיונות כושלים בגרעיני דלעת, נתתי לו לפני כמה ימים את התרופה המקובלת. הגירוי עבר, בהתנהגות עוד לא רואים שינוי.

הכתיבה כאן - גם האפשרות לפרוק קצת, גם התשובות שחשתי בהן תשומת לב וקשב - הקלה מעט. אני מרגישה שיש לי כח ליום חדש.
התבהר לי יותר מה מפיל אותי: חייבת לעצור את בן זוגי מלהשען עלי. עורך לעצמו מדידות חום מנטליות כל הזמן ומדווח לי על התוצאות - ישנתי ככה וחשבתי ככה ואנחה ואני מתגבר ועוד אנחה. לא עומדת בזה. אני בטוחה שזה רע גם בשבילו, להתבשל במרק של עצמו ולטעום ממנו כל הזמן. זה חלק מהדכאון. מחלה מפונקת ואנוכית.
בכל מקרה, אני לא מסכימה לו יותר לשים את זה עלי.
החלטה ליום חדש. ויאללה, לעשייה. מספיק דיברתי.

[צילי*]

אני חושבת שזו יופי של החלטה ומסכימה איתך מאוד שיכול להיות שאת גם עושה לו טובה גדולה בזה שאת מכריחה אותו להתמודד בדרך אחרת. באופן כללי יש משהו עוזר בקבלה של החלטות, גם אם אחר כך משנים אותן. זה נותן תחושה של עשייה. נתת לי רעיון לתת לך - אולי תפתחי כל יום בקבלת החלטה קטנה אחת. זה לא חייב להיות משהו גדול, משהו שנובע מתוך התבוננות סביב, זיהוי של משהו שרוצים לשנות (אפילו את המיקום של משהו בבית שמונח באופן מעצבן) וקבלת החלטה שעושים משהו בנידון. אולי החלטות קטנות יובילו להחלטות גדולות מתוך ריטואל כזה של עשייה ושינוי.

[דכאון_משפחתי*]

אני כבר ישנה (כמו אבן. וקמה בבוקר עייפה)
כבר אוכלת (זוללת בלי לשבוע)
וטוב לא נהיה כאן.
נשימה עמוקה.
אני מרגישה כמו אחרי אבל. אחרי תאונה. אחרי משהו נורא.
ורוגז קרוב לפני השטח כל הזמן. ועצב גם.
מתרחקת מהילדים, כדי לא להתפרץ.
ודווקא אצל בן הזוג שיפור עם התרופות החדשות.
הלך לבית מרקחת עם הרשימה של התרופות. הרוקחת הסתכלה בעיון, אחר כך הסתכלה בו במבט משתתף ואמרה - פיטרו אותך מהעבודה?
נראה שהקוקטיל הזה של תרופות נגד חרדה ובעד שינה ומשרי-שמחה או מה-שזה-לא-יהיה-שם הוא די ספציפי.
אבל חוץ ממנו כולם כאן עם חומר נפץ בלב.

[חמוטל_בת_חוה*]

ליבי אלייך.

גם בעלי פוטר מהעבודה. היתה שנה מאד קשה לפני שזה בסופו של דבר קרה.
קשה אחרת ממה שאת מתארת, גם בגלל שציפינו לתינוק.



הוא היה כאילו בסדר כשפוטר בסוף. גם אנחנו בחו"ל.

ואז הוא התחיל לעבוד שוב אחרי ארבעה חודשים בבית, ואז חשב להתפרק.

זה היה מפחיד. אני זוכרתאת החרדה מרעידה ומרעישה כל סנטימטר בגופי ומחוצה לו.

החרדה מראה דברים מאד משונים. אני זוכרת שהדבר שהכי הפחיד אותי (היה תינוק בן שמונה שבועות) זה שהתינוק יחשוב שאנחנו חושבים שאנחנו במשבר בגללו, וימות בלילה.

חברה טובה אמרה לי אז שאני וכרחה לגרום לבעלי ללכת לטיפול פסיכולוגי, לשיחות, שלא יצטרך לדבר רק איתי על זה.

את כותבת שיש כל מני המלצות על מטפלים. תעשו אנ דנ דינו אם זו הדרך היחידה לבחור, ולבחור מהר!
לעשות תור לשיחה עם מישהו.
בעלי מצא מישהי שמטפלת בשיטת
"Ripple Effect" זו שיטה של אימון אישי.
זה מאד עזר. תרופות לבד זה לא מספיק.
השילוב של שיחות על החיים והרגשות יחד עם מישהו שיכול גם לעשות תכנית פעולה ביחס לשינוי, עבדה מעולה.
ביחס אלייך, גם אני חושבת שכדאי לתקופה קצרה לקחת את התוספים האלה.
בהצלחה. אנחנו באנגליה, בלונדון. אם זה באיזשהו אופן קרוב אליכם, את מוזמנת ליצור קשר.

[או_רורה*]

אוהדת ומבינה, חשוב שבעלך ידבר עם איש מקצוע מיומן, מאד עוזר.
אבל, ממישהי שהייתה במקום שלו - ההקשבה שלך זה הדבר הכי חשוב בשבילו, ואת צריכה לתמוך בו. לא להיות הבלעשית אבל גם לא לא לאפשר לו "לשים את זה עלייך".

[או_רורה*]

בלעדית

[או_רורה*]

אה, ועוד משהו, מחלה "מפונקת ואנוכית"? זו מחלה, לא אשמתו. גם שפעת היא מפונקת?

[נאוה_פרנס*]

אישה יקרה (לא מרגיש לי נוח לפנות אליך כ "דכאון"),

את מחפשת פתרונות - אין!
את רוצה שהאיש שלך יישען החוצה - אבל הוא כנראה מוכן להיות חלש רק לידך.

מה עושים?
מתחילים עם נשימה עמוקה ולהרפות.
יש משהו כזה שנקרא: "לתת אמון בתהליך החיים"
זה קצת מזכיר את: "כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון"
וגם את: "לא ניתנת לאדם בעיה ללא הכוחות שדרושים לו כדי להתמודד איתה"

חוסר וודאות לגבי העתיד יוצר אי שקט, מעלה חרדות, מעורר מפלצות שנרדמו כששקענו בשגרה.
חשוב להדגיש את מה שיש.
חשוב לרשום אופציות והזדמנויות שה"אסון" יוצר בחייכם עכשיו.
חשוב לשים דגש על הדברים החיוביים שהעתיד צופן
וחשוב כרגע (כל זמן שיש אי וודאות כלכלית) לבדוק עד כמה אפשר לצמצם הוצאות ולהשתמש במה שבבית.
כי סביר להניח שיש לכם את מה שצריך ועוד קצת (בגדים, ספרים, דיסקים וכדומה).

איך שורדים את זה?

לשמור על ענייניות - להתמקד ב"צריך",
לאהוב כאילו אין בעיות - לחבק הרבה, לבלות ביחד (טיול רגלי, משחק, סרט בטלביזיה וכדומה)
לדעת שהכל יסתדר בסוף על הצד הטוב (הנכון) ביותר לכולכם - שימי לב שלא השתמשתי במילים כמו: להאמין או לקוות. זו צריכה להיות ידיעה, גם אם את לגמרי לא יודעת או מבינה איך.

איזו עזרה כדאי לקבל?
זה צריך להיות שילוב בין טיפול (התייחסות לרגשות שעולים, בחינת דפוסים קיימים וכדומה)
ובין אימון אישי (איתור פרדיגמות שעומדות בדרך וקבלת כילים ליצירת שינוי)
ובניית מערך תמיכה מתאים וחוסן פנימי.

לגבי הישענות האיש שלך עליך.
נסי להכיל אותו מבלי להרגיש צורך לפתור לו את הבעיה.
הוא יימצא את הדרך, הוא רק צריך שאת עצמך לא תתפרקי.

מקווה שהצלחתי לעזור קצת.
את מוזמנת לספר לי מה מתוך מה שכתבתי מדבר אליך ומה לא (ככל שיש לי יותר מידע, קל לי יותר להתמקד)

מרגיעון: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו

[דכאון_משפחתי*]

חמוטל, נשמע לי כל כך קרוב ומוכר מה שאת מתארת. אמנם כאן אין תינוק והחרדות לובשות פנים אחרות, אבל הן נוכחות מאד.
מקווה שאת במקום יותר רגוע וטוב עכשיו. ראיתי שכתבת שאת חושבת לחזור לארץ. גם לנו עולות מחשבות כאלו. אבל לא בשמחה, בינתיים.

אני מאמצת מיד, גם מחמוטל וגם מנאוה, את הרעיון של טיפול שעוזר לבנות קדימה, לבנות אחרת.
עכשיו אני רק צריכה לשכנע אותו לאמץ את הרעיון.
הוא עכשיו במין מקום שבו נדמה לו שכל הדכאון הזה מאחוריו, כלכך כך שמתחשק לו להפסיק עם התרופות. כאילו אין שום בעיה. ומצד שני, לא עושה מה שצריך בשביל לחפש עבודה, זורם ביוםיום ולא עוצר בשביל לעשות שינוי, למצוא דרך אחרת. והדרך הזאת בעוד זמן לא רב נגמרת.

נדמה לי שעכשיו ההשענות שלו עלי פחתה, בזכות זה שקצת יציב לו יותר, וזה כבר שינוי מעולה עבורי.

המחשבה שצריך לחסוך עכשיו, כמו שנאוה כתבה, לא קלה. אנחנו לא בזבזנים גדולים בכל מקרה. אני לא בטוחה שהחסכון עכשיו יהיה משמעותי בהמשך. אם לא תהיה עבודה, הכסף הזה ייגמר בדקה וחצי. אם כן תהיה, פחות רלוונטי לחסוך עכשיו (אם כי גם אם תהיה עבודה, לפי מה שנראה, הרי שהמשכורת תהיה נמוכה בהרבה. אז אולי בעצם כן). אבל אנחנו באמת לא מוציאים הרבה. אם לחסוך, אז איך ילך לטיפול? זאת בטח תהיה ההוצאה הכי משמעותית שלנו בתקופה הזאת. אולי להגדיר שמוסיפים איזה טיפול, אבל לא מוציאים יותר כסף בסך הכל. הנה, זה סביר.

והנה משהו טוב: הבנתי שחלק ממה שקשה הוא שאני לא עובדת בחוץ כמעט (רק מלמדת מעט עברית). אין לי אישור עבודה כאן, אז זה 'חוקי' לי לא לעבוד. אבל מצד שני ככה בן זוגי מרגיש שהעומס הכלכלי רק עליו, וגם יש לי יותר מדי פנאי נפשי להתעסק בצרות של כולם בבית.
אז אזרתי כוחות בתוך כל האיכס הזה, ומצאתי לי משהו לעשות.
כנראה. אני מקווה שזה יסתדר באמת.
עבודה מהבית, ככה שהילדים יוכלו לחזור מהגן ובית הספר לאכול בבית בצהרים, אבל שאני לא אהיה פנויה אליהם יותר מדי. נדמה לי שזה יכול לעשות טוב לכולנו, גם לו - שירגיש שאני שותפה, גם אם התרומה הכלכלית לא תהיה עצומה - גם לילדים, שאמא שלהם תהיה פחות קשובה ונוכחת בכל רגע.

נאוה, כמו שהצעת - הנה הזדמנות שהמצב הזה נותן לי. לעשות שינוי משלי.
וגם מאד דיברה אלי האמירה שלך, שהוא מוכן להיות חלש רק לידי.
קראתי את המשפט והתעוררה בי הרגשה של: אה, אם זה ככה, אז בסדר
(קל להגיד עכשיו, כשנשען פחות)

ולדעת שיסתדר על הצד הטוב - אני יודעת.
לפעמים.

או רורה - תודה גם לך על ההשתתפות והתמיכה.

[מישהי*]

בהצלחה לך.
אני לצערי במצב דומה אבל מאמינה שיעבור בקרוב. בעבר בא והלך.
בגדול עושה לעצמי הרבה טוב, משמחת את עצמי - לדוגמא: בארוחה טובה, התעמלות, לימודים, התבוננות בים. לוקחת עזרה עם הילדים ונחה. מדברת עם חברה. בקיצור כל דבר שיעשה לי טוב.
זאת כדי שההישענות על בן הזוג תהיה מינורית ואהיה שמחה בלי צורך להיתמך בו (ובלי לראות במחלתו אגואיזם..). מעצם השמחה שלי הבית ממשיך לתפקד עם אוירה שמחה.
לא מתערבבת עם הכאב שלו. זה הכאב שלו ולא שלי.
כך מאפשר לי להיות איתו ולהקשיב לו ולשמור על השמחה בבית.
(משתדלת, כן? לא תמיד זה הולך 100% כמובן אבל זה הכיוון שלי)

יש גם את
איך להתמודד עם דיכאון של בן הזוג

[אורי_ענבר*]

וואו זה נשמע נורא.מצטער כלכך לשמוע. אני גם נוטה לפעמים לדכאון ומזדעזע מאיך זה יכול להשפיע על המשפחה. ומתחיל להיות קר פה בירושלים.זה יכול בקלות להשפיע על הגוף. מחלה נוראית. הטוטאליות של הרגע. לדבר.קשרים חברתיים.להניע את הגוף. לעשות ולדבר עם הזוג.