דימוי הגוף של בנותינו

ה עוגיה ואביטל, תודה. מתוך הכתבה ברור לי שעשיתי טעויות, למרות שאצלנו הבעיה היא הפוכה. אני בהחלט מתכוונת לפנות לעזרה, למרות שיש לי חששות מהתיוגים של "המערכת", מהפחדות וכל מיני כאלו. אבל מקווה להישאר קשובה, לעצמי ואליה, ולא להיסחף לדברים שלא נראים לי. ושוב תודה.

אני מקווה שתמצאי את העזרה המתאימה לכם, ותזכרי לסמוך על האינסטינקטים שלך.

והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?

ומה הם יעשו בשנה הבאה כשהאופנה תהפוך להיות נעליים עם חרטום רבוע?

קראתי עכשיו קצת אחורה בדף.
נו...
אף אחת לא מתנערת מהתכתיבים האלה?
לא מפסיקה למרוט, לתלוש, לחתוך, לצבוע?
לא מפסיקה להיבוך כי היא לא עשתה אחד מהנ"ל?

> גילה מורדת בלחש <

המממממ
כשהייתי בגיל העשרה גילחתי את השערות ברגליים ובבית השחי
היום אני כבר לא עושה את זה
את כל השאר לא עשיתי ולא עושה

יש לומר שסביר להניח שזה חלקית נובע מהעובדה שמעולם לא הרגשתי מושכת במיוחד באופן פיזי
ולא חשבתי שהדברים האלה ישנו הרבה את המצב הזה

אז ככה שלא ממש הפסקתי כי מעולם לא התחלתי

שליחה על ידי קרן* » 28 דצמבר 2003, 15:40

התכתיבים האלה

הפרד ומשול. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. כבר קשה לחשוב מה בא מציווי חברתי ומה הוא צורך אסטטי פנימי. יש כאלה שכן בחברה ולא לבד (בחורף לא מורטת בשבילי ובשביל הבעל, בבריכה כן...).

מורדת בלחש

אז למה את נבוכה ובלחש?

אז למה את נבוכה ובלחש?
כי העין שלי רגילה למה שהרגילו אותי ש"יפה", שלא לומר "נכון".

לא יודעת לאיזה דף זה הכי מתאים: לנתח את הרגליים כדי להיכנס לנעליים

אם הנעליים לא מתאימות לרגל אנושית, אז זה לא נעלייםף לא?

והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?
אין חדש תחת השמש - זו פשוט גירסה חדשה לניתוח שהיה אופנתי במאה התשע-עשרה בקרב נשות החברה הגבוהה באנגליה ובאמריקה - הסרת הצלעות התחתונות ליצירת מראה מותני הצירעה הדקיקות, הנתונות במחוכים בלתי אפשריים (עיין ערך סקרלט או'הרה).

שליחה על ידי קרן* » 29 דצמבר 2003, 14:04

וקשירת רגליים בסין...

חייבת להיות קצת שונה
אני לא חושבת שלהיות מטופחת ולהראות יפה זה שלילי- אני גם לא חושבת שזה צריך להיות חשוב במיוחד.
צריך לאזן בין הדברים- אני לא לא אתגלח או לא אטפל בעצמי קוסמטית בגלל שאני רוצה להוכיח משהו וכך גם ההיפך.
עניין של אסתטיקה וטיפוח הוא אינדוידואלי ואם יש מישהי שאוהבת להיות מטופחת גם בשביל לקבל מחמאות זה בסדר כמו ההיפך.

פשוט גירסה חדשה לניתוח שהיה אופנתי במאה התשע-עשרה בקרב נשות החברה הגבוהה באנגליה ובאמריקה - הסרת הצלעות התחתונות ליצירת מראה מותני הצירעה הדקיקות,
דמי מור גם עשתה את זה, במאה העשרים.

ראו את זה - חשוב מאוד להתאפר

באנגליה. הנורמות זהות בארץ?

אין לי מושג.
כך או אחרת - אני מתקשה לראות את עצמי מתישרת לפי זה.

שליחה על ידי nuli* » 02 ינואר 2004, 07:55

אלה,
גם אני רוצה להיות "מטופחת" ויפה.
השאלה העיקרית היא לא האם להיות מטופחת או לא. אני חושבת שהמשיכה ליופי והרצון להיות יפים ומושכים הוא משהו שטבוע בנו.

השאלה העיקרית היא למה אנחנו מגדירות את עצמנו כ"מטופחות" כאשר אנחנו: מגולחות בכל גופנו, רזות מאד, מאופרות, מבושמות בבושם מלאכותי, מרוטות גבות וכו'..

והתשובה היא שכל אחד מהדברים שמניתי (ועוד רבים אחרים) מכניס כסף למישהו.
אם המראה הטבעי היה אופנתי כל תעשיית האופנה והקוסמטיקה היתה מתמוטטת ואיתה חצי מתעשיית הספורט, מכוני מריטה למינהם, מנתחים פלסטיים וכו'...
וכל הגורמים האלו מגלגלים הרבה כסף ומשתמשים בו גם כדי להכניס לנו לראש את אידאל היופי שיכניס להם עוד כסף.

והקטע המעניין הוא שאנחנו נכנעות. גם בקהילה הדי לא שגרתית שיש כאן, כמעט כולן סיפרו שהן מורידות שערות. למשל.

אנחנו חיות בתרבות ובנורמות שנקבעים בחברה ואנחנו שופטות מה מתאים לנו ומה לא- כמובן שרבים מהדברים אין לנו יכולת שליטה עליהם.
גם בשבטים היו אופנות וקוים מנחים של יופי כך קיים גם היום.
מי שאין זה מעניין אותה אז מלחתחילה לא תתאמץ להיות קונפורמית לחברה ולדרישותיה (בכל הנוגע לטיפוח ויופי).
יופי וטיפוח הוא תרבותי נורמטיבי גרידא.
אך מי שכן אוהבת להשתייך, מרגישה שזה מוסיף לה ולנוחות שלה אני לא חושבת שצריך לשלול את זה.
גילוח חלקים מהגוף הוא לא רק אסטטי אלא גם תחושתי.
אני אוהבת שאין לי שערות בחלקים מהגוף שלי בגלל שנוח לי ככה, ונעים לי, לא מזיע לי, ובטח לא מושך כשאני לובשת מכנסיים, אנחנו גרים בארץ חמה - אל לנו לשכוח.
כמעט כל דבר מכניס כסף.
יופי ואסטטיקה מושך את כולם גם את אלו שמנסים להתעלם מזה (תתקנו אותי אם אני טועה).

זה מאוד עניין של הרגל.
לא ייאמן כמה מהר אפשר להתרגל למראה של רגלי נשים לא מגולחות, בית שחי לא מגולח, שדיים טבעיים בלי חזיה (לצערי, השבדיות חזרו לחזיות. וגם מקדולנדס וג'אנק פוד אחר פתאום פורח שם. התרבות הצרכנית כובשת את שבדיה והתוצאות קשות. השנה ראיתי לראשונה בחיי ילדים שבדים שמנים. דבר שלא היה כמוהו).
לפנים ושיער טבעיים אני רגילה. אשה מאופרת ומצובעת בולטת לי מאוד. זה מה שרואים כשנכנסים לרמת אביב ג' למשל: פתאום המוני נשים צבועות מלאכותיות, ממש מוזר (טוב, אצלי במשפחה איש לא מתאפר, ורק אחת מגיסותי, וגם זה בהזדמנויות מיוחדות, וגם במפגשי לה לצ'ה או באופן לא נתקלתי בהרבה איפור).

עיניין האיפור לדעתי האישית הוא העדפה אישית,
אני גדלתי בבית שבו אמא התאפרה בהזדמניות מיוחדות (בעיקר) ואותי העיניין סיקרן עד גיל 17 בערך והיום אין לי עיניין באיפור וכל אחיותי האחרות דווקא מאוד אוהבות את ה"עיניין" הזה ואצלי זה נשאר משהוא שעושים בפורים....

"אפילו" בחתונה שלי לא התאפרתי וכמה אנשים היו המומים מההעזה.... ו"איך" יכולתי?, ומה עם הצילומים?!...
ולידיעתכם "יצאתי" מעולה בצילומים אפילו ללא איפור והיה לי נוח ולא מזיע ויכולתי לבכות בלי לחשוש "אוי האיפור"..
ואני מרגישה מאוד מוזר עם משהוא על הפרצוף שלי ,, אבל זה לגמרי אישש בעיניי.. ולכן כל אחת/אחד הטוב והנעים בעיניו יעשה...

מה שכן גם אני אוהבת את הרגשת החלוקות הזו ברגליים בעיקר וזה משהוא שגם הוחלט לגביו בערך בגיל 16....ועד היום זה נוח לי ... וחוץ מזה לדעתי כל מקרה "לגופו"..

"יצאתי" מעולה בצילומים אפילו ללא איפור.
קנאתי נתונה לך מראש.
אם אני לא מתאפרת, אני "יוצאת" בצילום כמו רוח רפאים ביום רע במיוחד.
אז אני משתדלת להתאפר אם אני יודעת שיצלמו...

באיפור אני מרגישה כמו מרוחה עם צבעים על הפנים משהו כזה מאולץ ומלאכותי. אני מרגישה את עצמי זקנה עם איפור.
ממש לא אוהבת להתאפר! רק לעיתים רחוקות בא לי משהו קצת כמו שפתון, קצת משהו על העיניים וזהו. אני חושבת שהדרך ההכי טובה זה עור מטופח בבריאות, לישון מספיק, תזונה טובה ובמילא העור נראה זוהר מעצמו ואז לא צריך כלום

ילדה יפה, יצאת מעולה בצילומים כי את יפה, צעירה ופוטוגנית... (בדיוק ראיתי שוב את התמונות כי סידרתי אותן באלבום סוף סוף) D-:

באמת יש לי איפור לצילומים פעם בשנתיים...

זאת הוכח בניסוי שבו הוכנה הטלוויזיה לתוך אי (לא זוכרת את שמו) והתוצאה היתה אחוז גבוהה יותר של אנורקסיה ובולמיה.
האם זה נראה לכם הגיוני לעשות ניסוי על אנשים (מה, הם שפני מעבדה) ומי בדיוק אחראי על האחוז הגבוה יותר של אנורקסיה ובולמיה?

שאלה:
האם כל האנשים (ובפרט הגברים) שכותבים פה בכזאת קנאות מרגישים אכן שאשה שמנה (יחסית לנורמות) ושעירה היא אכן יפה?

מעבירה את דבריה של סלעית מהדף על דיאנה אידלמן קרת:

סלעית (30.04.2005 15:06):
הייתי לא מזמן במפגש בנושא "המעבר מהחממה שבבית אל העולם שבחוץ". התרשמתי מאוד מדיאנה, היא נעימה ואינטיליגנטית, קשובה ומבינה. הדבר המרכזי שהיא חידשה לי היה התייחסות לגוף מילדות כאמצעי למניעת אנורקסיה נרבוזה ושאר הפרעות בדימוי הגוף. היא טוענת שמגיל צעיר מאוד אנחנו מתייחסים לבנים כאל "חזקים" ולבנות כאל "יפות". שנורא טבעי לנו להלל את הבן שמטפס, מרים, וכו', ופחות טבעי לנו לשבח את הבת שעושה אותם דברים (במיוחד אם הבגדים בסכנה). וכמה שכולנו מודעים ומשתדלים, יש עדיין הרבה מקום לשיפור. שבאופן טבעי אנחנו בתחילה מתפעלים יותר מהדברים שהתינוק מצליח לעשות בגופו (מרים ראש, מתיישב וכו') ולאט לאט ככל שהוא גדל והופך לילד, ההתפעלות עוברת אל איך שהגוף שלו נראה.
היא המליצה על שתי דרכים להעביר את המסר שהגוף שלנו יכול, חזק, מסוגל, טוב כמו שהוא.
האחת, כן להתייחס לעניין הפיזי, בעיקר אצל בנות, אבל גם אצל בנים. גם אם מרביצים, אנחנו תמיד ממהרים לפסול את ההתנהגות (ובצדק) אבל לא נותנים מקום לתחושת הכוח. היא ממליצה להשחיל משפט כמו "יש לך הרבה כוח בידיים" או משהו בסגנון בנוסף לעצירת האלימות וההסבר על למה אנחנו לא מרביצים.

מניסיון אצלנו, אחרי שהתחלתי לומר דברים כמו: "הרמת את התיק בעצמך. צריך ידיים חזקות כדי לעשות את זה" או "תשתמשי בידיים החזקות שלך כדי לסגור את דלת המכונית", היא התחילה להתייחס אל עצמה אחרת, ואומרת על עצמה שהיא חזקה, שיש לה ידיים חזקות. ממש רואים שיש לה תחושת מסוגלות.

הדרך השנייה היא התייחסות לפצעים. לבחון עם הילדים את הפצע, איך הוא מחלים, ולהעביר את המסר שהגוף שלנו חכם וחזק ויודע להתגבר ולהחלים. היה פצע, והנה הוא מגליד, והגלד הולך וקטן, ונעלם, והנה אין סימן - זה כמו נס או פלא.

כל זה כדי לנסות לבנות תחושת אמונה כוח וחיבור לגוף, שיעזרו לילד המתבגר לא ליפול קורבן לפרסומות ולמסרים שנמצאים בכל פינה ומשדלים אותו לרזות עוד ועוד. בקיצור, שירגיש טוב עם עצמו ועם גופו.

למה אתם משתמשים במושג בולבול?
בולבול הוא שם של ציפור. צריך לקרוא לאיבר בשמו הנכון פין שנמצא בין האשכים ולא בין הביצים שאותן אנו אוכלים.
לפות צריך לקרוא בשם הנכון והטבור אינו פופיק וגם לא קורקבן, מוטב גם להשתמש במושגים שתן וצואה ולא פיפי או קקי. אנחנו חושבים שלילדים המילים האלה קשות לביטוי אבל הם אומרים מילים הרבה יותר מורכבות.
עצם העובדה שמשתמשים בשמות חילופיים מראה על רתיעה מאיברים אלה, רתיעה המועברת גם לילדים. יש להתייחס לכל אברי הגוף בטבעיות אך בהחלט להבחין בין איברים גלויים לבין איברים מוצנעים. בדרך כלל בגיל 5 ילדים כבר מבחינים ואינם רוצים יותר להתרוצץ ערומים בחוץ גם אם לא נאמר להם במפורש שאסור להם להתרוצץ ערומים. הם רואים שהוריהם, אפילו אם מסתובבים ערומים לגמרי או ערומים למחצה בבית, אינם נוהגים כך מחוץ לבית והם מפנימים את הדבר.
ללא כל ספק שהעובדה שעד היום מדגישים לבנות שהכי חשוב שתהיינה יפות משפיעה על תופעות כמו אנורקסיה אבל גם על ירידה בלימודים בביה"ס התיכון. הבנות חושבות שעליהן לתת לבנים להרגיש חכמים יותר ולכן, לפעמים באופן בלתי מודע, הן מפסיקות להשתדל להגיע להשגים לימודיים. (בביה"ס היסודי השגי הבנות טובים יותר מהשגי הבנים).
מושג היופי עצמו מוכתב ע"י דוגמניות העוברות ייסורי גהינום כדי להיות רזות. (לי מותר להגיד זאת מפני שאינני מקנאה בהן,אני דווקא צריכה לעלות במשקל ואינני מצליחה ואני לא אנורקסית). כיצד לשכנע אותן לנהוג אחרת אינני יודעת, לנו בבית לא היו בעיות כאלה אבל פגשתי בהן אצל תלמידותי וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי ולפעמים הצלחתי.
להוריד שיער או לא? זו החלטה אישית אבל שיטת הגילוח פסולה. גילוח מביא לחיזוק השיער ואילו הורדה בשעווה או
EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת. שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת. במפשעה אסור לגעת - בים או בברכה ליבשו מכנסונים. זה גם בריא יותר מבחינת חשיפה לשמש, למעשה כדאי גם לשחות וגם לשבת על החוף עם חולצת טריקו ומכנסונים. את הביקיני השאירו למשוגעות.

_למה אתם משתמשים במושג בולבול?
בולבול הוא שם של ציפור. צריך לקרוא לאיבר בשמו הנכון פין שנמצא בין האשכים ולא בין הביצים שאותן אנו אוכלים._
אבל אז הולך כל הכיף... איך חנוך לוין היה חושב על "ציפור המכנסיים הקטנה"? ואיך היתה נוצרת הבדיחה על הביצים והמסמרים?

גילוח מביא לחיזוק השיער
אמנם אני במורטות, אבל אני לא בטוחה שזה נכון, עניין הגילוח. שיער קצרצר, כמו זה שצומח לאחר גילוח, נראה תמיד "חזק" יותר. אם יתנו לו להמשיך לצמוח הוא כבר לא ייראה כל כך "חזק".
ואילו הורדה בשעווה או EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת.
לאחר הרבה מאד פעמים אצל חלקנו, וייתכן שגם לגיל עמדה בעניין. אצל אמא שלי כבר הרבה יותר דליל מאשר אצלי (אבל אולי מפני שאני מורטת רק בחודשי חשיפת הרגליים).
שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת.
א-אווווו-ץ'!!!

את הביקיני השאירו למשוגעות.
טוב.
>משתגעת בחדווה

<

לסמדר נ
כתבתי שאת "הביקיני להשאיר למשוגעות" לא בגלל השער אלא בגלל החשיפה לשמש.
מצב סרטן העור בישראל גרוע ומספר נפגעי המלנומה הקטלנית הולך וגדל אצל נשים וגברים. אין די במסנני קרינה.
פעם גם לגברים בגדי הים כיסו גם את החלק העליון של הגוף. היום אין כאלה ולכן עדיף שגם הגברים ילבשו חולצת טריקו וכולם מחוץ למים ישתדלו לשבת בצל.(=:

_הורדה בשעווה או
EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת. שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת._
ממש לא נכון. נהגתי להוריד שערות בשעווה או באפיליידי במשך המון שנים, והשערות ברגליים שלי ארוכות, חזקות וצומחות במרץ כתמיד. פה ושם יש קרחות זעירות שבאמת כבר לא צומחות בהן שערות, אבל להגיד שהצמיחה כמעט נפסקת... מוגזם מאד. זה ממש רעיון גרוע להתחיל למרוט בשעווה מתוך מחשבה שזה יפסיק את הצמיחה. אולי זה עובד אצל נשים מסוימות, אבל בהחלט לא אצל כולן!

לא בגלל השער אלא בגלל החשיפה לשמש.
נכון, אם כי מי שממש חייבת, כמוני, מגע מים ישיר על העור, יכולה להתגונן פשוט בכך שלא תלך לים לפני 17:00.
כשאני עושה כך אני חוזרת בהירה למשעי גם אם לא השתמשתי בשום מסנן קרינה.

לסמדר נ
הלוואי וכולן וגם כולם היו חכמים כמוך. כאשר יורדים לחוף או ליד ברכה רואים אנשים שממש נאפים כמו ככרות לחם. מתי כבר יבינו את האזהרות החוזרות ונשנות? כאשר הייתי ילדה קנאתי באלה שהצליחו להשתזף יפה ואילו אני רק האדמתי ועורי התקלף. לבסוף הבנתי שאין לי סיכוי להיות שזופה ושחומה, בהירה נולדתי ובהירה נשארתי ומאז חסכתי לעצמי את עינויי כוויות השמש וקילוף העור.

לתזמורת הים
ברור שיש דרגות שעירות שונות לנשים וגם לגברים. (יש גברים שאפילו אין להם כמעט שערות על החזה ואחרים שגם כל הגב שעיר). אבל לכל אחת, לפי דרגת השעירות שלה, גילוח מגביר את השעירות ולכן עדיף להשתמש באמצעים אחרים. בנוסף לכך - הסרה בשעווה או ב- EPILADY מוציאה את השערות עמוק יותר ולכן עובר יותר זמן עד שהן בוקעות מחדש.
אינני סוכנת של שעווה או EPILADY, אני כותבת רק על סמך ניסיון שלי, של חברתי, בנותי וחברותיהן.

מה קורה לדף הזה 0-: ?
הדיון התחיל בדיון החשוב על דימוי הגוף של בנותינו והפך לשיחת נשים על אמצעים להורדת שיער /-:
אולי (גם) בגלל זה כל כך קשה להעביר דימוי גוף בריא וראוי לילדינו?! אנחנו הרי בעצמנו כל כך שבויות בתבניות היופי ולא מצליחות להשתחרר מהן.
לא סתם אני כותבת אנחנו
עוד בהריון העסיקו אותי המחשבות על הקושי הזה, איך אעביר לביתי את התחושה שהיא מושלמת כמו שהיא?! כשאני לא חושבת שאני מושלמת כמו שאני? שבעיני עצמי אני שמנה מידי, שעירה מידי או משהו אחר מידי.
האם אוכל להסתכל עליה ולא לראות את "פיגמי" האסטטיקה שבה ? בכוונה פגמי במרכאות כי ברור לי ברמה המחשבתית שהיא מושלמת כמו שהיא.
ולסלעית שהביאה מדברי דיאנה - תודה, היא רק בת שלושה חודשים ואני מיישמת - לשנות את האופן שבו אני מדברת (-:

זמן טוב להתחיל לשנות את זה.
תרגילים שאני עושה: לחשוב על 1,2,3,4..... דברים שטובים בי ולהתרכז בהם.
את יודעת מה מחזק אותי? יש לי חברה גדולה ממש. דיברתי איתה על הנושא הזה והיא אמרה לי:"אולי אני לא רזה כשלד, אבל אני אסטטית מאד ויש לי פנים יפות" . היא חושבת על מה יפה וטוב אצלה ואיך להדגיש אותו.
ולך יש המון מה להדגיש. יש לך עיניים מקסימות מלאות הבעה. יש לך שיער בצבע מדהים, (ראיתי אותו אסוף תמיד הוא בטח יפיפה)יש לך נוכחות חזקה - וכל זה הבחנתי רק מהפגישות הקצרות שלנו.

או, אבל את מבינה שזה בעצם "ליפול" בדיוק באותו מקום - להתמקד במה שיפה (לפי הסטנדרטים של יופי) ז"א אני יודעת שיש לי ייתרונות חזורתיים
אבל אהבת הגוף צרכיה להיות - כמו שהוא
גם בהיבטים חזותיים (יש לי עצמות לחיים יפות P-:) [זה בכלל רצוי בעיני - להתמקד ביש ובחיובי בלי קשר לגוף]
וגם בהבטים של חוזק ותקינות ותפקוד טוב - נניח אם יש משהו שאני צריכה להיות גאה בו זה שהגוף שלי ידע להחלים, שהוא בכושר טוב (למרות שאני לא מתחזקת אותו )-:) שהוא ידע ללדת לידה כל כך מצויינת.
אני לא בטוחה שמצליחה להבהיר עצמי לכן מנסה שוב - לראות מה יפה בי זה לשאול את השאלות הלא נכונות על הגוף שלנו. כלומר זה בעצם "עוד מאותו דבר"

ואני נזכרת בעוד דבר, את יודעת עד היכן מגיע העיוות?!
כשהייתי חולה רזיתי מהר והרבה (נו טוב, אונקולוגיה, את יודעת...) וכל הזמן בסביבה שלי החמיאו לי על ההרזיה, גם אלו שידעו למה אנ מרזה, ויותר מזה? לא פעם שמעתי נימת קנאה על שרזיתי ככה (הלו, אני מרזה כי אני חולה!!) והכי עצוב?! גם אני שמחתי בזה, הרגשתי שאני מרוויחה מהסרטן - הי, איבדתי 5 קילו עודפים תוך חודש בלי להתאמץ, איזה כיף, והיה לי עצוב כשהירידה במשקל נבלמה (לא הקאתי בזמן הכימו)
ז"א הראש שלנו מעוות לגמרי!!!
עכשיו, עם עיוות תפיסתי שכזה, איך? איך לא נוריש אותו? איך לא נסתכל על בנותינו ונראה שומן "מיותר", או שיער "מיותר" או... כל דבר שלא מתיישב עם אידיאל היופי.

דווקא התחברתי לעיצות של דיאנה -
להסתכל בפצע מחלים,
לשבח תפקודי גוף,
וגם לעיצה במעלה הדף - לא לדבר על משקל
קראתיה מזמן וגיליתי שזה ממש קשה כי נשים כל הזמן מדברות על משקל אם תבקשי ממני את ההערה ששמעתי הכי הרבה אחרי הלידה: "רזית יפה" והיא שניה רק להערה שבמהל ההריון "לא העלת הרבה". ואני מתקשה למרות המודעות לענות פשוט "תודה" ולא להיתפתות לדיון ב- כמה העלתי וכמה ירדתי וכמה הן העלו בהריון וכמה זמן לקח להן לרדת חזרה.

Pלונית אחרת, כלכךכלכך מסכימה עם כל מילה שלך כאן למעלה. ומוסיפה - עד כמה ההתייחסות האסטטית בלבד לגוף היא צרה וריקה!
הרי הגוף הזה הוא הנוכחות שלנו בעולם, הוא הקיום הפיזי שלנו, אז להתייחס אליו רק ברמה של 'רזית-השמנת' או כמה ישר האף שלך זה לגמרי עלוב.
העצות של דיאנה מצויינות, ומשמשות אצלנו יום-יום, מאז ההרצאה שלה (שאז בכלל קראו לה "עידן הפלסטר והקשר ללידה טבעית") לפני כמעט חמש שנים.

אני רוצה להוסיף לכאן גם משהו שכתבתי בדיון שהיה פעם-פעם בדף לאכול ממתקים. דובר שם על הרגלים והגבלות באכילת ממתקים, והדיון המשיך גם לכיוון דימוי גוף. נראה לי שייך לכאן, בעצם.
_בעניין ההסברים: אני כן מזכירה שיש מאכלים שבריאים יותר לגוף וכאלו שפחות, מזכירה שיניים, מזכירה כאבי בטן (לבת של חברה שלי באמת כאבה הבטן פעם אחת מרב ממתקים..), לא מזכירה שזה משמין. למה? כי לא רוצה שלהיות שמן ייתפס כמשהו שלילי.
גם כי אני שמנה, אבל לא רק. לא רוצה לעשות רע סביב איך שאנשים נראים.
אז נכון שיש לזה היבט בריאותי, אבל אם השמנה זה משהו שצריך להיזהר ממנו כל כך (עד כדי ויתור על ממתקים אהובים), זה נתפס כמשהו רע אבסולוטית, לא דווקא מקושר לבריאות.
לפי הגנטיקה יש לבת שלי סיכויים לא רעים להיות שמנמנה בעתידה, ואני רוצה לעשות כל מה שאפשר כדי לא לצבוע את זה בצבעים רעים כבר מעכשיו. דווקא לאחרונה שמעתי אותה אומרת שכשתגדל היא תהיה גדולה ושמנה וחזקה. מצא חן בעיני._

אומרת שכשתגדל היא תהיה גדולה ושמנה וחזקה. מצא חן בעיני.
(-:
ואכן כל הקטע מתאים לפה, תודה שהוספת.

בנושא ממתקים כדאי להדגיש את הנזק לשיניים שהוא החשוב לבנות ולבנים ולא את עניין ההשמנה. בגיל ההתבגרות הממתיקים גורמים לעידוד האקנה (פצעי בגרות). גם מרעין בישין אחרים כמו פרונקלים ושעורות ניזונים מממתקים.
בעניין המשקל יש רק להדגיש את הנושא הבריאותי. משקל נכון נמדד לפי הנוסחה:
משקל מחולק לריבוע הגובה. אם התוצאה היא מעל 27 יש עודף משקל ואם היא מתחת ל- 18 המשקל ירוד וחשוב לעלות. הנוסחה הזאת נכונה מגיל 18 ומעלה ואני בטוחה שכל האימהות שחושבות שהן שמנות יגלו שהן נורמליות...
בקשר לצעירים יותר אני מניחה שהחישוב הוא קצת אחר - כדאי לשאול דיאטטיקאים אם אתן מודאגות ממצב הבנות וגם הבנים ואף לשכנע אותם להיפגש עם אנשי המקצוע. כל קופות החולים מעסיקות דיאטטיקאים.

אבל אהבת הגוף צרכיה להיות - כמו שהוא
זה בכלל רצוי בעיני - להתמקד ביש ובחיובי
בדיוק
ברגע שאתה חושב על מה שיש בגוף פחות מתעסקים במה שאין ולוקחים את השאר כמובן מאליו. כקיים.

משקל נכון נמדד לפי הנוסחה.
אני מציעה להתייחס ל'מדד התנועתי' (אל תחפשו ת'מדד הזה. הוא פרי דמיוני כמובן)
למה אני מתכוונת- במקום להחליט אם מישהו שמן או רזה לפי העין (מדד אסתטי) או לפי המשקל (מדד יענו מתימטי), אני מציעה שכל אחד יחליט לפי עד כמה הגוף שלו מצליח לזוז בחיי היומיום.
כבר ראיתי כאלו שלפי העין והמשקל נחשבים שמנים ובכל זאת היו קלי תנועה. מי שבריא ומצליח לזוז ללא קשיים מיוחדים לא צריך להוריד במשקל.
>אני מודה שגם אני צריכה לדבר פחות על משקל ופחות על אוכל<

משקל נכון נמדד לפי הנוסחה.
אני חוזרת למשפט הזה כי הוא מזכיר לי משהו בקשר לילדה רזה מאוד שאני מכירה. לפי העין- היא רזה מאוד! לפי הנוסחה- היא רזה מדי!!
לפי מדד הבריאות הכללית והתנועתיות- היא בדיוק כפי שהיא צריכה להיות!!!
זו ילדה שבכתה א' אחות ביה"ס מדדה לה את הגובה והמשקל ושלחה מכתב לאמא עם הערה שיש לדאוג שהילדה תאכל יותר...
איזה טמטום. אני הייתי ילדה מאוד רזה והכריחו אותי לאכול. כ"כ מיותר. את הילדים שלי אני לא מכריחה לאכול. אני משתדלת לדבר על אוכל בריא ומשתדלת לתת דוגמא טובה.
>מיותר לציין שהיום אני לא רזה מדי..

<
>בתאבון<

אני מציעה להתייחס ל'מדד התנועתי'
אוהבת את ההגדרה הזו. אני במצב מצויין לפיה, למרות שלפי כל מדד אחר אני שמנה. מצד שני, צריך לזכור שיש כאן עניין בריאותי, שדוקא לאנשים כמוני שזזים בקלות, קל להתעלם ממנו.
בנוסף, אני מאוד מאמינה שמה שמשפיע על אנשים, גם בפן הבריאותי, וגם ביכולת התנועה שלהם, הוא מצבם הנפשי. באותו משקל, עמוק בתוך תהליך גירושים קשה, לא יכולתי לזוז.

מאוד חשוב בעיני המסר לבנות היום בקשר לדימוי הגוף. אני מדברת קצת תיאורטית כי לי יש בן.
והשינוי, כמו כל שינוי שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו, חייב לדעתי להתחיל אצלנו. בלתי אפשרי לעשות תיקונים דרך ילדנו. אם יש משהו שאצלנו לא טוב בעינינו, והיינו רוצים שלילדנו יהיה אחרת, אין לנו ברירה אלא לעשות את השינוי בעצמנו. וספציפית כאן - מי שלא תאהב את הגוף שלה, יהיה לה קשה לגדל ילדה שאוהבת את הגוף שלה.

שזה ממש קשה כי נשים כל הזמן מדברות על משקל. לא חייבים לשתף עם זה פעולה, באמת שלא.

אני תמיד זוכרת שיש המון דברים שאנשים עושים בחייהם שהם לא בריאים, רק שהם לא ניכרים לעין כל כך כמו המשקל, ולכן יש נטיה פחות להתייחס אליהם.

חברה של הבן שלי.
התקשרתי לאמא שלה כדי להזמין את הילדה איתנו לגינה ליום המחרת.
האמא אמרה שבשמחה אבל , היא חייבת קודם חפןף לילדה את הראש ולסדר אותו כי יש לה שיער איום ונורא
חשבתי לעצמי שאיך שהילדה הזו לא תגדל בטוח יהיה לה תסביך שיער(בעיני יש לה שיער גלי רגיל)

בנוסף, אני מאוד מאמינה שמה שמשפיע על אנשים, גם בפן הבריאותי, וגם ביכולת התנועה שלהם, הוא מצבם הנפשי
אני חושבת, שבהמשך Pלונית למעלה, אני מציעה לא להפריד בין דימוי גוף לדימוי עצמי.

אני מסכימה עם גילה.
רציתי להוסיף שצריך לשים לב גם איך אנשים אחרים(למשל הורינו) מתייחסים לגוף של ילדינו. לא להעיר הערות מעליבות גם לילדים שהם כביכול "קטנים ולא מבינים כלום" להשקפתם.
והעניין הזה מתחיל מגיל צעיר. הייתי במקום שיש בו מגלשות מיים לילדים. כל הילדים (בני 3-4) במקום להיות ערומים או עם בגד ים משוק בצלאל, כמו שאנחנו היינו לבשו בגדי ים של מותגים יקרים. בעיני מותגים יקרים בגיל כזה (כולל אביזרים שונים כמו פראו למותניים וכולי.....) יותר מראה על בחירות של ההורים ומסרים שהילד לא מספיק יפה כמו שהוא , וזקוק לקישוטים.

לענת ב פ
כתבתי שמדד המשקל המתמטי הוא מגיל 18 ולכן אין לבדוק לפיו ילדים. להכריח ילדים לאכול זה דבר נורא, אותי הכריחו בדיבורים מפני שאז זה היה מקובל לפי הנחיות רפואיות ולא הייתי ילדה רזה...עד היום יש לי סיוטים מהעניין הזה.
המעניין הוא שככל שאני מתבגרת - החל מגיל 18, אני יורדת במשקל בלי שום דיאטה ולידות רק גורמות לי לרדת במשקל ולא לעלות וכבר רופאים הילכו עלי אימים בענין המשקל הנמוך. מי שהרגיע אותי היה אורתופד שאמר שלא לשים לב - עדיף קילו פחות מאשר קילו יותר.
את ילדי לא הכרחתי לאכול והם היו אכלנים מצויינים ובכל זאת רזים ועד היום כאשר הם בעצמם הורים לילדים גדולים הם רזים. הסיפור שלך על המכתב בכיתה א' מזכיר לי סיפור אצלנו. כאשר באתי עם בני לבדיקת רופא לפני הכניסה לכיתה א' אמר הרופא: הילד הזה רזה מאוד, מה איתך, אתה לא אוכל? ובני ענה לו בכעס: כולם אומרים את זה אבל חשבתי שרופאים הם יותר חכמים...
למונו ניקי
כמה שאת צודקת בעניין השיער והמותגים!!! ומה בעניין הפירסינג והקעקוע אצל בני הנעורים? הם ממש משחיתים את גופם וזה בוודאי בגלל דימוי גוף שלילי בגלל הורים או בגלל היסחפות עם הזרם. גם מבוגרים זורקים בגדים נהדרים רק מפני שהם לא מודרניים אז מה הפלא שכך נוהגים הצעירים? מצד שני יש רבים שאין ידם משגת לקנות את כל המותגים היקרים בעלי השמות המפוצצים ומרגישים נחותים ומקופחים.

כתבתי שמדד המשקל המתמטי הוא מגיל 18 ולכן אין לבדוק לפיו ילדים
סבתא לשמונה את צודקת, סליחה שלא שמתי לב..
ובני ענה לו בכעס: כולם אומרים את זה אבל חשבתי שרופאים הם יותר חכמים...

אפשר להכניס ת'משפט הזה גם לדף חוכמות של ילדים
בעניין ההתקשטות- יש לי הרגשה שתלוי במינונים. אני מנסה לחשוב על ילדות קטנות שאני מכירה. על הצורך שלן עצמן בהתקשטות, על הצורך של האמהות שלהן בלקשט אותן. עד מידה מסויימת זה נראה לי לא רע (לא בטוחה אם "טוב" אבל לא מזיק), אם יש הלימה בין הצורך של הבת לזה של האם אז יופי, יש בזה אלמנט של חגיגת הגוף ואהבתו. אבל אני מסכימה שיש לפעמים שאני רואה ילדה קטנה עם כ"כ דברים עליה שזה 'מריח' לא טוב..
<אני לא לגמרי סגורה עם עצמי על מתי זה טוב,או בלתי מזיק, ומתי לא..>
<אולי אני צריכה לעבוד גם על מדד ההתקשטות

>

מדד ההתקשטות
קשה למדוד. בתה בת השנה וחצי של מכרה שלי "לא מוכנה לצאת מהבית" בלי שהאמא מאפרת אותה. ממי זה בא?

דווקא ילדה עם מליון סיכות צבעוניות בבלאגן, נראה לי אחרת מאשר ילדים שלובשים רק מותגים. פעם, חברה שלי סיפרה לי שהיא מלבישה את בנה בבגדים שעברו את שלושת ילדי אחיה (לא בדיוק חדשים). שאלתי :"לא בא לך לפעמים להלביש אותו בבגד יפה?"והיא ענתה משהו שגרם לי להבין כמה אני שבויה בשוק הצרכנות"על תינוק הכל יפה". וזה נכון! מעולם לא חשבתי אחרת, אז למה פרוטוטיפ התינוק או הילד הוא לבוש יפה ונקי ומסורק??? כולנו יודעים שזה מצב שעשוי להיות קיים כדקה.
ויש כאן גם משהו מסרס לבנות: שמלות ורודות שאסור ללכלך ושיער שאסור לפרוע, אלו אלמנטים מסרסים.
לא שאני אומרת לא להלביש יפה את הילדים אבל 1.למנוע מלאלץ אותם לא להתנהג לפי טיבעם 2.להבין שזה בא מאיתנו ההורים ופחות מהם בדרך כלל
פשוט מדד "האמא הטובה" מעוות פלאים

_מדד ההתקשטות
קשה למדוד_
ברור שקשה,לא התכוונתי ברצינות

"לא מוכנה לצאת מהבית" בלי שהאמא מאפרת אותה. ממי זה בא?
אני מאמינה שגם מהילדה עצמה. הצורך בהתקשטות לדעתי מולד. העניין הוא מה ההורה עושה עם זה. אם הבת שלי היתה מבקשת ממני לאפר אותה לא הייתי רוצה לדכא לה ת'צורך, אז הייתי מוצאת דרך לשים עליה איזשהו צבע אחד עדין ובעיקר הייתי הופכת את זה למשחק. עם המברשות איפור הייתי עושה כאילו אני מורחת ומדגדגת אותה. אם האמא לוקחת את הבקשה של הבת ומאפרת את הילדה כמו שהיא (אולי) היתה מאפרת עצמה או אישה בוגרת אז לדעתי יש פה טעם לפגם.

דווקא ילדה עם מליון סיכות צבעוניות בבלאגן, נראה לי אחרת מאשר ילדים שלובשים רק מותגים

אני מאמינה שגם מהילדה עצמה. הצורך בהתקשטות לדעתי מולד.
מולד רק אצל בנות?
אני חושבת שהצורך לחכות הוא מולד - לחכות אחרים לא רק את ההורים, אבל אנחנו מעודדים אותו מאוד אצל בנות ופחות אצל בנים (ואח"כ טוענים שהם נולדו עם ההבדל הזה)
מניחה שבאופן ממוצע יש הבדלים מולדים בין בנים לבנות אבל רואה כל הזמן סביבי איך מעודדים את הבנות להיות בנות - יפות, מטופחות, מתענינות בבגדים,להיות עדינות, לתפוס פחות מרחב פיזי, ואת הבנים מעודדים להיות "גבריים" פיזיים.

בתור ילדה שהיתה מאוד "לא בת" (למשל מאוד פיזית - ספורטיבית - מטפסת על עצים) היו קשיים עם זה והרבה משובים שליליים מהסביבה (לא רק מהבית).

יש לי תאוריה (סוציולוגית) שלמה על המחיר שמשלמות בנות עם תכונות "גבריות" כמו כריזמה, כוח פיזי, חכמה עם צורך להפגין אותה (יש חכמות "שקטות" להן יש בעיות אחרות , מנהיגות וכיו"ב. בכל אופן אין לי תשובה - אם אני אעודד תכונות אלו אצל ביתי איזה מחיר חברתי תשלם היא על היותה "גברית"?

ועוד מחשבה על בנינו דווקא - שמתם לב שמישטור הגוף מתרחב (לטובת הקפיטליזם?!) פעם רק נשים נדרשו להרחיק שיער "מיותר" (למה מיותר? מה מיותר בו?) עכשיו גם גברים צריכים ללכת למכון ליזר, לסבול להסתכן בקרינה מיותרת (מיותרת!) לסדר גבות ואוטוטו למרוח קרמים ולהתאפר.

מרוב שיש לי מה לומר בנושא זה מתערבב לי.

אה, ולגבי האיפור - אם הילד מבקשת, הייתי מסכימה לה מידי פעם - הייתי נמנעת ממה שגורם נזק (נעלי עקב לקטנטנות) אבל איפור?! מייד אני שולחת אותה לסבתה - אמא שלי, שיהיו מרוצות שתיהן (-:
(ואז מישהי באופנית תראה אותנו ברחוב ותגיד עלי שאני אמא נוראית שמאפרת את הילדה שלה D-:

ואז מישהי באופנית תראה אותנו ברחוב ותגיד עלי שאני אמא נוראית שמאפרת את הילדה שלה

אני בטוחה שאם יהיה מישהו שיעיז להגיד משהו את מייד שולפת מתוכך את תכונות אמא אווזה יחד עם תכונות "גבריות" כמו כריזמה, כוח פיזי, חכמה עם צורך להפגין אותה

מולד רק אצל בנות?
בוודאי שלא! התייחסתי לבנות כי זה הדף וגם הדוגמה של מונו היתה על בת.
חוצמזה בהחלט יש הבדל לאופן שבו הסביבה מגיבה לצורך המולד של הבן או הבת. בד"כ משטרת המיגדר תעודד את הבן או הבת לישר קו לפי הקונסנזוס.

לסדר גבות ואוטוטו למרוח קרמים ולהתאפר
אני לא בעד להיכנע באופן גורף לתכתיבים אופנתיים לגברים/נשים. אבל להבדיל מחלק פה באתר אני לא נגד כל הדברים האלה באופן גורף. הכל שאלה של מינונים.
@}

הכל שאלה של מינונים.
לגמרי!

בנות ובנים אוהבים לשחק גדולים ולכן לפעמים דוחפים את הרגלים לנעליים של אמא או אבא ומתהלכים בהן למרות שזה לא נוח. מתוך הצורך הזה בחיקוי בא גם הצורך להתאפר ובהחלט אפשר להגיד לילדים שלכל גיל יש דברים המתאימים לו. ברור שהם לא ינהגו במכונית - לכל היותר ישבו ליד ההגה וישמיעו קולות רעש (אני מתייחסת לגילים הצעירים) וכמו שברור להם שמכונית עדיין לא בשבילם כך גם האיפור. את האיפור אפשר לשמור לפורים... לא צריך לחשוש לשים גבולות, לילדים יש צורך לדעת מה הם הגבולות.
אצלנו נוהגים להעביר בגדים מילדים גדולים לילדים קטנים אבל גם קונים בגדים חדשים לקטנים והם דווקא מתגאים בבגדים שהיו קודם של גדולים מהם שהיו בשבילם מושא להערצה.
אפשר להתקשט גם בלי להתאפר ולמרוט גבות לילדות נראה לי מיותר לחלוטין - גם זה שייך לדברים שצריך להיות ברור שיש לדחות אותם לפחות עד גיל ביה"ס התיכון.

מונו נוקי כתבה למעלה על חברה שלה: "אולי אני לא רזה כשלד, אבל אני אסטטית מאד ויש לי פנים יפות" - היא חושבת על מה יפה וטוב אצלה ואיך להדגיש אותו
לא הסכמתי, אבל דילגתי. מותר.
היום קראתי את דברי בשמת בדף נשים לבושות באופן טבעי, ושני הטקסטים התקשרו כל כך. הנה, תראו:
אני אשה, אני חיה, אני קיימת, אני זורמת, אני נהנית לחיות, אני נהנית מזה שיש לי גוף, אני אוהבת כל חלק בי בלי קשר לשום שיפוט שלו, אך ורק מפני שהוא קיים והוא אני
כי החברה של מונו נוקי כן עסוקה בשיפוט, כן מקבלת אותו ואת הסטנדרטים שהוא מייצג, ואילו במצב ה'נכון' רצוי היה להשאיר אותם מאחור, לא להימדד בכלים האלו כשמדובר בקשר שלי עם הגוף-שהוא-אני. לא ככה?

<הם הרי ברורים מאליהם, הדברים האלו, ובכל זאת מצאתי לנכון להגיד אותם עוד פעם כאן>

תשובה מהבימה שקראתי
מתוכה
"לשמוע מה הוא חושב על האזניים,מה מפריע לו בהן, האם הוא מכיר כל מיני סוגי אזניים? האם הוא בכלל זוכר אזניים של מישהו אחר - מה הוא כן אוהב באזניים שלו ומה הוא יכול לעשות איתן? האם זה הצורה החיצונית של האזניים משפיעה על הדברים הללו?
הרעיון הוא לעזור לו להרחיב את הפרספקטיבה שלו - על עצמו,על האופן שבו הוא תופס אנשים אחרים, על האופן שבו אחרים תופסים אותו - תוכלי לשתף אותו בדרך שבה את התייחסת לאזניים שלך בתקופות שונות בחיים שלך... מכיוון שקבלה עצמית היא תהליך,תהליך שמחייב אותנו להיות בקשר עם מחשבות שיש לנו על עצמנו,משפטים אשר מתייחסים לפרשנות שלנו את מציאות חיינו- וכדי לעזור לילדים להרגיש בטוחים בעצמם ולקבל את עצמם כאנשים שלמים שלא צריכים להיות משועבדים לאשליית המושלמות - אני מאמינה שכדאי לעזור להם להבין את האופן שבו המשפטים הללו פועלים עליהם - לאט לאט ולא ממקום של נאום אלא ממקום של שיחה. "

רואה כל הזמן סביבי איך מעודדים את הבנות להיות בנות - יפות, מטופחות, מתענינות בבגדים (פלונית אחרת)

חייבת לשתף בקטע שהתגלה לי לפתע בספר שהבת שלי בחרה בספריה. הספר נקרא "כל הפיות שבעולם", ואני מודה שבגלל שמיהרתי קצת לא בדקתי על מה הספר לפני שלקחנו אותו.
הקטע שבגללו אני כותבת ממליץ (תוך כדי פירוט כל האביזרים והדברים שדרושים לסיפורי אגדות) על קרם לחות שמחולל את הפלא הבא:
"יעניק לנסיכות שביניכן מראה חלק וגמיש עד שהנסיך שלכן יגיע. אנו מבטיחות שעם הקרם שלנו לא תיראו מבוגרות אפילו ביום אחד מהגיל שלכן ברגע שבו נרדמתן" .
אתן הבנתן את זה, נסיכות בנות חמש וחצי? אם אתן כבר נרדמות למאה שנה, אז תדאגו לשים קרם הזנה לפני זה, כדי שלא יהיו בושות כשהנסיך יגיע...

יש לי בת בת שמונה וחצי, שפתאום החליטה שהיא נורא שמנה והיא לא רוצה לצאת מהבית.
אתמול בערב היא ממש בכתה ביגלל זה, כי יצאו לה קצת סימני מתיחה קטנים בצידי הבטן, ובעלי אמר לה שזה קורה כשמשמינים מהר...
קרה פעמים ספורות שילדים אחרים קראו לה שמנה. זה היה מזמן, אבל נחרט בזיכרונה.
למרות זאת הימשיכה ללכת זקוף ולעיתים אף עם חולצות בטן.
יש לה בטן עגלגלה, אבל היא לא ממש שמנה. היא גם לא דקה, לעומת זאת.
בבית מעולם לא אמרנו לה שהיא שמנה, כמובן.
אבא שלה, בעלי, נחשב לשמן ומרגיש שמן. יש לו ממש תסביך ילדות מזה.
אני לא נחשבת לשמנה.
אנחנו רוצים להנחות אותה לתזונה נכונה בלי לגרום לה לחוש שמנה ומכוערת.
בעלי אמר לה שאולי יהיה נכון להוריד בכמויות של האוכל, והיא קיבלה את זה.
מאוד מתסכל לראות את הבת היפה והמקסימה שלי כבר שבויה במוסכמות דימוי בגוף המעוותות.
וזאת, כשאנחנו בכלל בחינוך ביתי. מה שמראה שאפילו אם לא הולכים לבית הספר הכל חודר.

בעלי אמר לה שזה קורה כשמשמינים מהר
בעלי אמר לה שאולי יהיה נכון להוריד בכמויות של האוכל
אבא שלה, בעלי, נחשב לשמן ומרגיש שמן. יש לו ממש תסביך ילדות מזה.
ממה שכתבת משתמע שאולי אבא שלה הוא זה שגורם לה להרגיש שמנה. אם יש לו תסביך מזה, מאד סביר שאולי גם באופן לא מודע הוא מעביר לה את המסר ששמן זה לא טוב, שהיא אוכלת יותר מדי, או משהו כזה.
אם יש משהו במה שכתבתי- זו כמובן השערה פראית בלבד- אולי כדאי לך לשוחח עם בעלך ולהבהיר לשניכם מה המסרים המודעים והלא מודעים שהוא מעביר לבתכם (ולילדים האחרים כמובן), ומה כדאי לעשות בנדון.
בתור מישהי שבעצמה היתה (ונשארה) ילדה עגלגלה משהו, לדעתי הדרך הטובה ביותר להנחות ילד לתזונה נכונה בלי תסביכים היא להחזיק בבית רק אוכל בריא ומזין, בלי להטיל הגבלות. כל הגבלה שתטילו עליה, גם אם בשיתוף פעולה שלה, עלולה להתגלות כחרב פיפיות- ואני מדברת מנסיון.
חוץ מזה כדאי לעודד אותה לעסוק בפעילות גופנית- זה בריא לכל ילד בכל משקל.
לדעתי זו טעות ליצור התניה בין כמות אוכל לבין השמנה. כל עוד לא מדובר בילדה עם עודף משקל פתולוגי (וממה שאת כותבת היא נשמעת לחלוטין בתחום הנורמה) מה שקובע זה מה אוכלים, לא כמה. נכון שיש מזונות שכדאי לאכול מהם במשורה, כמו ממתקים, מזונות מעובדים ושאר ג'אנק, אבל זה נכון לכולם- לא רק לאנשים עם עודף משקל.

זה יכול לפעמים להיות מצחיק דימוי הגוף הזה.
אני הייתי רזה כמו מקל בילדותי, אמרו לאמא שלי להאכיל אותי, ורק בגיל 18 הבנתי שלא מוכרחים לגמור מהצלחת...
בינתיים זרמו מים רבים בירדן, אני כבר לא רזונת (בכלל), אבל איכשהו נשאר לי תקוע הדימוי הזה שלי כדקיקה ורזה.
כל פעם שאני מגלה שזה לא בדיוק ככה (כשאני מודדת בגדים ענקיים שלא עולים עלי...) אני ממש ובאמת מופתעת!!
אבל איך זה יכול להיות?????!

והנה איך אנחנו מקבעת את דימוי הגוף |חיוך עצוב|
ראו מה בבסיס הדיון ב דיאטה דחוף, לא בריאות כי אם מראה ואי קבלתו.
סתם,
מעציב

דרך הדף לרצות מספיק לרזות, שעלה ב-מה חדש, התגלגלתי לקרוא סקירה על ספרה של סוזי אורבך
Fat is a Feminist Issue, ושם מצאתי כמה תובנות שאני רוצה לזכור ולנצור:
_המגוון הצר - תרתי משמע - של דימויי היופי הנשי בטלוויזיה לא היה משפיע עד כדי כך על תפישות הגוף של ילדות, נערות ונשים, אם אמהות לא היו מעבירות את התפישות האלה לבנותיהן. הרי לפי התיאוריה הפסיכולוגית, דפוסי ההתנהגות והזהות האנושית מעוצבים בקשר שבין האם (או הדמות האמהית) לבין התינוקת שלה. אורבך אומרת שדיאטות ההרזיה לילדות הן הגרסה המערבית המודרנית לסד שאמהות סיניות שמו על כפות הרגליים של בנותיהן. "אמהות סיניות מכאיבות לילדות שלהן ומאמינות שזו הדרך היחידה להבטיח שהן יתקבלו בחברה. כך נוהגות כיום אמהות מערביות כלפי ילדותיהן בכל הקשור לממדי גופן".

אורבך, בת 54, אומרת שזה לא היה כך בדור של אמא שלה. "אמהות מעולם לא נחשפו להפצצה מאסיווית כזאת של דימויי יופי וגוף מעוותים". דור האמהות של היום - בנות 30 ו-40 - סובל יותר מדורות קודמים מעריצות הרזון והוא מעביר מסרים קשים יותר לבנות הדורות הבאים. "אמהות מפסיקות להניק את הבנות שלהן מוקדם מכפי שהן נוהגות עם הבנים. הן שמחות לגלות תיאבון בריא אצל הבן, ומפגינות דאגה לנוכח תיאבון בריא של הבת". ובו בזמן רוב האמהות מתעסקות כל העת בגוף שלהן, שונאות אותו, מטפלות בו, נלחמות בו. הילדות לומדות ש"להיות אשה זה להיות עם גוף בעייתי". האמהות מעניקות לבנות שלהן במתנה "חיים שלמים של אובססיה עם הגוף ויחס בעייתי וסבוך לאוכל"._

אתמול הייתה הוכחה חיה ועוד מחוייכת בכתבה שאילנה דיין עשתה בעובדה
הראו אימהות עם ילדות בנות 10 בחדר כושר מעודדות אותן לשרוף עוד קלריות בכדי להקטין היקיפים
מ ז ע ז ע

ככה יוצרים דימוי גוף מעוות

תכנסו ל portfolio ותבחרו before/after

ברררר

כתבה מעניינת מהארץ: יותר שוקולד, פחות ברבי

אויש
בזמן שיבשו אותי על הקו במוקד קופ"ח שוטטתי באתר והגעתי לפורום(לא יודעת איך) וראיתי את plastic]ההודעה הבאה forum[/po].htm

שלום רב.

אני בת 16 וחצי ואני רוצה לעבור שינוי בהמון מקומות בגופי

הרמת חזה וסילוק עודפי העור שמסביבו בעקבות הרזייה דראסטית שעברתי
הרמת עפעפיים-הן מאוד נפולות
מתיחה באיזור הלחיים ויישור קמטי ההבעה
ברצוני גם ל`שפץ` את כל איזור עיניי שנראה כמו מת..

למתוח את העור שמסביבן,להסיר את הקמטים ואת העיגולים השחורים שמסביבן

בקיצור הרבה עבודה..אני מאוד צעירה ורוצה שגם מראה פניי יראה כך
(ושדיי..)

ניתן לעשות הכל ביחד?
ומאיזה גיל?

אני מאוד מיואשת..
תודה גלית.

בתור אחת שלא מצליחה להשתחרר מפסיכוזות הדיאטה (כל הזמן שומרת ושמחה על כל קילו שנושר במאמץ...) ועשתה חצי תיקון ע"י החתונה עם י צברי שבעל עודף משקל שמאוד טוב לי איתו (החיבוק הרך והמגונן שווה הכל...), אני מאמינה שלא יהיו לי בנות (יש לי 3 בנים) עד שלא אצליח להשתחרר ולא ארעיל את נפשה הרכה של בתי בהבלי הרזון הנשי...

לא בטוחה שזה הדף המתאים לקישור הזה - אתם מוזמנים להעביר למקום הולם:

ידיעה מעניינת מהארץ
, על כך שבספרד הבובות בחלון הראווה עומדות להשמין עד מידה 38, כדי לעזור במאבק נגד אנורקסיה. מעולם לא עלה על דעתי שהן במידה 36 או 34. הו, תמימות קדושה...
מתי אצלנו?

אתר שמתאים כמו כפפה לדף הזה

(מעבירה מכיכר השוק לבקשת "התפלנתי")
Killing Us Softly: Advertising's Image of Women

בתי בת 3 ,עסוקה מאד באיך היא נראית. מוכנה רק לגרביונים ושמלות,נעלי לכה ורדרדות כשהלכנו לקנות בחנות נעליים,היו הבחירה שלה. הקושי שלי הוא, איך להיות איתה בהנאה וההתרגשות שלה ולא להבהל ממשפטים כגון "אין לי שיער יפה(יש לה שיער מקסים ,חום,תלתלים) רק שיער בולדיניהוא יפה..", או תשובה שלה לשאלה שלי על חברה שלה מהגן "אני לא שיחקתי עם לילו היום כי היא לא היתה יפיפיה רק איה וגולי היו לבושות יפה.." . ואנחנו האמהות שלה,חמודות,שמנמנות וכאלו עם ג'ינס וטריקו לא מבינות מאיפה זה הגיע אלינו?

איך להתייחס?
בהכלה, באהבה, בכבוד לבחירה שלה.
באותו זמן לבדוק איפה האימהות-אתן מתעסקות במראה שלכן בצורה שיפוטית
לעודד את תפקוד הגוף. לעודד את השיער על הבריאות שבו, את העור על החלמתו וכולי.גם את שלך לא רק את שלה.

תרומתי הצנועה:

בחורה שהיתה מיס-משהו, וכתבה ספר העוסק ב"מה תעשית הפרסום והאופנה עושה כדי שנאמין שאנחנו פגומות ומעוותות" וב"איך נראות נשים אמיתיות".

כשהייתי בת 16, אחרי תקופות של ספירות קלוריות וכדומה, כתבתי לי פתק: "אני רוצה להיות שמנה ומאושרת" וזה הזכיר לי שאני מעדיפה להרגיש נוח עם הגוף שלי מאשר להתעסק בכמות הקילוגרמים שבו. אמנם לקח לי זמן להגיע לתחושת הנינוחות, אבל זה התחיל שם. (ורקדתי!!)

ובאמת המשקל שלי יציב פחות או יותר למעט ההריון ואחריו.

יש לי אחיינית נשית ועגלגלה, לא שמנה ולא רזה , יפיפיה שאוהבת את הגוף שלה בצורה שלמה וטבעית, אוהבת לאכול בצורה בריאה ושמחה ומשדרת יופי ונשיות שאפשר רק להנות מהם. כמובן שהיא נאהבת על ידי סביבתה כולל הגבר בחייה.
מרגע שהבנתי שאני יכולה להיות נאהבת ונחשקת על ידי גבר גם כששערותי נשארות בטבעיות על גופי חדל הצורך להסיר אותן להיות.

אדיוס ברבי

לגבי ההרצאה killing us softly נראה שהמרצה לא מעודכנת עד הסוף במה שקורה היום. דימוי גוף בעייתי זה משהו שהולך והופך להיות נחלת הכלל. כמעט ואין אנשים היום שחושבים שהם נראים בסדר, ושאיך שהגוף שלהם נראה לא מציק להם לפחות כמה פעמים ביום. אני מדברת על אנשים צעירים- החל מגילאי העשרה, בנים ובנות, גברים ונשים. נכון שאצל נשים המצב יותר גרוע. אבל ברור גם לכל גבר צעיר בחברה שלנו איך בדיוק הוא אמור להראות, כמה שיער צריך להיות לו ואיפה, איך אמורים להראות השרירים שלו, האף שלו (יותר ויותר גברים עושים ניתוח פלסטי באף!) מה אמור להיות הגובה שלו, וגם - אף על פי שעשו מזה שם צחוקים- באיזה אורך, זווית והיקף אמור להיות הזין שלו.
אז לא, זה לא הרבה יותר קל להיות גבר. למען האמת, זה הולך ונהיה קשה ומתסכל יותר ויותר.

מי יפה של אמא?
http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/967 ... 3&tmp=7755

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3805258,00.html
כתבה מקסימה על נשים נורמליות בעולם הפרסום

קראתי את הדף הזה והתעצבתי. חשבתי שנשות באופן טבעי לא מורידות שיער. הרי זה לחלוטין לא טבעי. והנשים פה בוחרות בכל כך הרבה בחירות נונקונפורמיסטיות. אז דווקא בנושא הזה להיכנע לחברות שמרוויחות מכך כסף, ועוד להעביר לבנות מסר שלילי ושוביניסטי?

פשוט רוצה לשתף בעצב שלי ובאכזבה.

אוי נו, לא צריך להתעצב. בואי תנסי לראות את זה ככה: נשות באופן טבעי (הקבוצה ההומוגנית הזו) נהנות לעשות מה שעושה להן נעים, גם כשמדובר בבחירה שכבר מזמן הוגדרה כלא טבעית, חוטאת לטבע הנשי, שוביניסטית ומאמללת.
הן, נשות באופן טבעי, יודעות שלא משנה מה הוא צו האופנה כרגע, להיות טבעית, מחוייטת, גברית, עקרת בית, אם להן מתחשקות רגליים חלקות כמו של כ%$ית- על, הן תבצענה מה שיעלה על רוחן כדי להשיג את התחושה הנחשקת. זה גם אגב מסר חשוב שהן מעבירות לבנותיהן: ממי, תהיי קשובה לעצמך. תלמדי לעשות מה שאת רוצה. תמיד יהיה מי שיתאכזב יתעצב או ינסה להוריד אותך מהדרך בה בחרת, ולא מעט יטענו טיעונים נכונים וצודקים. האופן הטבעי שלך בתי האהובה, לא יכול להיות מותאם לאופניהם הטבעיים הרבים של האחרים. ככה זה.

ענת- כל מילה, תודה!
^אה, וחוצמזה, אין באמת חיה כזו:
נשות באופן טבעי

^

מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד. אולי האמהות שמלמדות להקשיב לעצמן תלמדנה את בנותיהן שאם מתחשק להן ג'אנק פוד אז שתאכלנה ג'אנק פוד כאוות נפשותיהן?

אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם מישהי מזמן, לפני שנים. המישהי הייתה ילדה-נערה, ועוד לא צמחו לה שערות. ושאלתי אותה מה היא תעשה כיצמחו לה שערות בבתי השחי. והיא אמרה שהיא תבקש מאמא שלה שתעזור לה להסיר אותן, כי זה מגעיל. זה מסר שנשים לא שלמות כמו שהן, הן צריכות לשנות את עצמן כדי להתאים את עצמן לחברה השוביניסטית, שמנסה לעשות מנשים ילדות.

ואולי הן קבוצה מוגדרת היטב של נשות באופן, אבל בשמת היא לחלוטין אשץ באופן, ואחת מאושיות האתר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
אם נשות באופן טבעי, שיכלו לעשות מעשה ולגדל ילדות בסביבה בה לא מסירים שיער, ויש להן קהילה של חינוך ביתי שיכולה לתמוך במהלך, לא עושות זאת, אז מה הסיכוי שתגדלנה ילדות ונערות שתרגשנה מספיק בטוחות בעצמן כדי לא להסיר שיער?

אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך. ובזה את הופכת את עצמך לסמל של מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר. ומכיוון שגם ככה את אישה ובחברה שלנו כל הזמן מסתכלים עלייך בצורה כזו או אחרת, הרי שהדבר האחרון שבא לך לעשות הוא שיסתכלו עלייך אפילו עוד יותר ובעוד יותר שיפוט. ומכיוון שאת יודעת שאת לא בנויה לזה ואת לא סמל של מאבק, אלא כולה בן אדם, את נמנעת. ויש בזה שקט שאני מקווה שאני אוכל להעביר לבתי העתידית - אי אפשר להילחם בכל החזיתות כל הזמן, לפעמים עדיף להשלים עם מצב שהוא לא משהו-משהו מתוך בחירה מודעת..

זה כל הסיפור. (היו לי הרבה ויכוחים עם עצמי בעניין.) ואם לך בת אש, יש אנרגיות מספיקות בשביל זה - תבורכי. אני מורידה את הכובע בפנייך.

ולגדל ילדות בסביבה בה לא מסירים שיער, ויש להן קהילה של חינוך ביתי שיכולה לתמוך במהלך
איפה יש סביבה/קהילה כזו? כל אחת פה גרה במקום אחר...

מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד.

זו הקבלה שאת עושה, וזו זכותך. אני מצדי אוהבת להגיד לילדיי שממתקים זה לא בריא לגוף ומחליש אותו, אבל כן משמח את הנשמה ואת הפה לפעמים, ולכן באופן מוזר זה כן מחזק. והכל עניין של מידה, וגם, את יודעת מה? זה גם עניין של תקופות. אני לא מכירה אשה שחיה עם קיבעון ביחס לגוף שלה. שאצלה זה תמיד "אף פעם לא זה", וההוא תמיד "כן זה"...יש תקופות שאכילת בשר מרגישה כמו חטא לגוף. יש תקופות שזה בדיוק הדבר שמחזיר אשה לחיים, ליצירתיות וליצר. יש תקופות שלגדל שיער על הרגליים, או להיות קרחת על הראש, זה בדיוק מה שנחוץ ורצוי לאשה מסויימת בזמן המסויים הזה בחייה. יש תקופות שלגלח שיער בבית השחי ולשים דאודורנט זה מרגיש מאוד נקי ונעים, ויש תקופות שבדיוק ההפך, שיער בית שחי ובלי שום טיפול בזיעה, מרגיש לאשה הכי בריא, והכי פחות מסריח, ומביא לאיזון.
הצורך להתקבע על "עיקרון נצח" ולצפות שישרת אותנו נאמנה לכל החיים (או שבעצם, אנחנו נשרת אותו כל החיים...) מוליד מצב בו את חיה בסוג של מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר. כמו שמיכל כתבה, כי הצרכים שלנו משתנים.

ובקשר לבשמת.. (אני פשוט לא יכולה להתאפק נא לא לקחת אותי ברצינות (-: ) , לדעתי, ובמיוחד בהיותה אושיות וארזים, אם היא לא הייתה מורידה שערות ברגליים האש הייתה מתפשטת יותר במהירות, כך שמבחינתה זה בהחלט אקט קהילתי פילנתרופי ודוגמה מצויינת לאזרחות טובה. במיוחד בפארק הירדן.

אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך

מספרת על עצמי, כדי להרחיב את הדיון -
כשהייתי ילדה ולאחר מכן נערה ראיתי תמיד את אמא שלי מסירה שערות מהרגליים (אצלנו היה רגיל שהבנות רואות את אמא מתקלחת). עד אמצע שנות העשרים שלי זה לא היה משהו שהיה לי חשוב בכלל, כאילו לא קשור אלי. זו עושה כך וזו עושה כך. אחותי הקטנה יותר התחילה להוריד שיערות ברגע שאמא שלי הרשתה (משהו- עשרה) אחותי הצעירה ביותר ניסתה להתחיל כבר בגיל 5...
איפשהו בין גיל 18-25 גם אני ניסיתי לגלח את השיער בכל מיני מקומות. היו מקומות שזה נתן לי הרגשה טובה, והיו מקומות שפעם אחת הספיקה להבין שטוב לי גם עם שיער. מאז יש מקומות שאני מגלחת ויש מקומות שלא. יש גם תקופות שמתאים לי יותר, ויש כאלה שפחות (דווקא בקיץ מתאים לי יותר שיער מאשר בחורף, אין בזה חוקים. אולי השנה יהיה אחרת).

אף פעם לא הרגשתי "לא בסדר", או שאמא שלי לוחצת עלי, או מראה לי מודל מסוים. אני חושבת שהתמונה הרבה יותר מורכבת מאשר אם אמא שלך הורידה או לא. אמא שלי שידרה לי תמיד "תעשי מה שנוח לך, את בסדר גמור איך שאת". זהו. מספיק. היא לא קנתה לי סכין גילוח והיא לא לא-קנתה לי. היא פשוט היתה שם בשבילי לא משנה מה אבחר.
עכשיו אני מגדלת בנים שרואים שערות, ברגליים, בבית שחי, שפם, ולפעמים לא רואים. מה הם לומדים מזה? שהם בסדר גמור

ששערות זה רק מרכיב אחד של אשה, לפעמים נמצא, לפעמים לא. לא עניין גדול.

<אבל אם הבן שלי בקש ממני לשים לק "כמו אמא של", מה זה אומר?>

אמא שלי שידרה לי תמיד "תעשי מה שנוח לך, את בסדר גמור איך שאת". זהו. מספיק. היא לא קנתה לי סכין גילוח והיא לא לא-קנתה לי.
גריינתי.

פתאום ראיתי ששתינו גריינו מאותה ההודעה ! (-: החלטתי להשאיר. למשפטים שווים יש מספיק מקום.

שמחה שריגשתי

מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד.
אבל להוריד או לא להוריד שערות זה עניין אסתטי לא מזיק לגוף, לעומת ג'אנק פוד שהוא כן מזיק.

להוריד שערות זה לפעמים בכלל לא עניין אסטתי אלא עניין של נוחות.
כמו שאנשים מגלחים זקנים, מסתפרים קצר - כל מה שהטבע לא התכוון אבל המוח האנושי המציא כדי לאוור קצת את הגוף...
נכון שיש עניין שוביניסטי לא מבוטל בציפייה מנשים להסיר שיער, אני לא מתעלמת מזה חס וחלילה
אבל זה עדיין לא אומר שכל מי שמסירה שיער עושה זאת מהמניע של "מה יחשבו עלי" או בגלל ש"זה נראה מגעיל".
ובכלל, לאחרונה אופנת הסרת השיער מהגוף הגיעה גם לגברים (אם כי לא באופן כפייתי וטורדני כמו לנשים)
אז ככה שמתחילה להיות כאן (כמו באופנת הרזון או צביעת השיער) ציפייה תרבותית משני המינים לטפח את עצמם לדעת