דג חתול

וואו. תודה רבה. (בכלל לא הייתי בכיוון.) ממש שמחה להבין, תודה.

הפואנטה היא להגיע למה שנקרא "השתוות". כלומר שיהיה שווה בעיני האדם אם מכבדים אותו או מבזים אותו. שהוא יהיה פשוט מחוץ למשחק החברתי הזה, שלא יהיה תלוי במה שאנשים אחרים אומרים או עושים או חושבים. שהוא יהיה כל כך מחובר לאלוהים או לעצמו - למרכז הפנימי שלו (ר' נחמן היה אומר: לאלוהים), ששום דבר לא יכול להזיז אותו משם: לא כבוד ולא ביזוי.

לכבוד חג האהבה ובמונואיות אופיינית להם, ושלל תמונות כיפיות:
http://www.youtube.com/watch?v=CLEtGRUrtJo

הו מותק, את יודעת שאני אוהבת אותך, בלי קשר לתאריך, אבל השיר הזה כבר יצא לי מכל החורים!
קודם כל הבכור ולהקתו ניגנו אותו בערב לכבוד יום המשפחה אז היו חזרות (חלק אצלנו בבית) והופעה והדרן וזה, ואחר כך היום שמעתי אותו בכל תחנת רדיו שהיגרתי אליה בנסיון נואש להימלט משירי האהבה הדביקים שפשו בכל התחנות.
משתוקקת לקצת ציניות בריאה!

http://www.youtube.com/watch?v=j3CKsCmqk5w
השיר שעשה לי את היום.

ברוח ישמע בזיונו וכו', אודה וגם אבוש, שתכננתי להקדיש לך, מימה, את השיר הזה, כנראה מלאך הסיט לי את היד ברגע האחרון מבזיון גדול אף יותר

<נודמת>

וואי, וואי, וואי,
תראו מה קיבלתי על הבוקר (תודה לך יקרה אהובה) (בענייני סבתות ופריד, למי ששונא קישורים עלומים)
http://www.haokets.org/2013/02/15/%D7%9 ... ment-98400

תודה על הקישור- זה נהדר!

יווו. קודם כל סליחה לכל מי שנכנסה כי חשבה שדג כאן..
ועכשיו- יוווו...
שיחות, הרחבת לי את הלב. לאט לאט, בגמיעות גדולות, קראתי אותך, אתכם, המשפחה, הים, המתכונים והחבורה הזו שנוצרה כאן.
בהתחלה היה נדמה לי שגיליתי אוצר במרחב חסר זמן- רק אני וערימה של אבטיח מתוק מתוק. עם גרעינים, אמיתי כזה.
ולאט לאט התחלתי לראות שהזמן קיים. ונפתח שבית. מדי פעם ראיתי עליו נקודות זזות בחן. אמא ושלושה ילדים, או אולי חבורת נשים בנענוע אגן נינוח?
אה. גם וגם.
בסוף כבר ממש ראיתי את הגב שלכן ורציתי לרוץ אבל הדרך היתה יפה מדי כדי לוותר על הפרטים.
והנה הגעתי אליכן- נבוכה.. אתן בכלל לא מכירות אותי. כתבתי כאן באתר רק פעם ומאז אני מתביישת... אבל רציתי להגיד תודה, כי הלב שלי התרחב. הקריאה כאן היתה בריחה מהחיים אבל גם דחיפה עדינה לתנועה חדשה, אחרת. תנועה עם יצירתיות ובישולים. תנועה של אהבת חיים. ומשפט שאני רוצה לכתוב על העפעפיים מבפנים מרב שהוא מייצר בי הודיה: ״במקור במחשבה יוצרת מציאות התכוונו להבאת הסתיו. אין שום הסבר סביר אחר לשינוי הזה, שקורה קודם בלב של האנשים ורק אחר כך על המרפסת.״
תודה תודה תודה

לא צריכה לבקש סליחה. כתבת נורא יפה ואני בטוחה שכמוני, יש כאן עוד שמזדהות עם החוויה שתיארת.

לא צריכה לבקש סליחה. כתבת נורא יפה ואני בטוחה שכמוני, יש כאן עוד שמזדהות עם החוויה שתיארת.

כמה נעים. תודה רבה לך עץ לימון יקרה והיקרות המוכרות גם, תודה.

(זה מה שקרה כשניסיתי לקרוא את דברייך המרגשים : בבקשה תהיו בשקט אני מנסה לקרוא משהו. (נאמר פעם אחת בתחינה ופעם אחת בשאגה מאיימת. עזר בפעם השניה. ואז: אבל אמא (בלחש) ושתי הגדולות : שששש! אל תדבר עכשיו היא מנסה לקרוא והיא תצרח עליך. הוא: אבל זה ממש ממש חשוב.
אני פונה אליו בייאוש: מה.
אני חייב שתקני לי אקטימל.
שתי הגדולות מחייכות בחרדה מעורבת בשעשוע
למה.
סבתא אמרה. כי אני גם רוצה לעשות פינגווין.
(ואז השתרר שקט ויכולתי להמשיך לקרוא את דברייך הנעימים. )
חג פורים טוב לכולן. חג הנשים.

ונפתח שבית.
זהו. מרימה ידיים. תגלי מה זה?

ומשפט שאני רוצה לכתוב על העפעפיים מבפנים מרב שהוא מייצר בי הודיה:
כל כך מרגש הביטוי הזה. בכלל כל מה שכתבת, על איך שראית את הגב של כולן. אני שמחה שבאת.
הזכרת לי שביפן יש מחזה שקוראים לו "מבוטה נו האהא (האמא שבתוך העפעף) על מישהו שרואה את פני אימו שלא הכיר, בתוך העפעף, ומחפש אותה, בסוף...לא משנה, לא נגלה. היפנים לא חסים על צופיהם. בואו נגיד שמה שהיה לו בעפעף היה יותר יפה. כמו תמיד, היופי בעיני המתבונן.

(-: חשבתי שהשבית הוחלק... זה כמובן שביל...
איזה נעים להגיע.

שליחה על ידי שיחות* » 01 מרץ 2013, 11:15

סליחה שחולקת משהו ששייך לאלבום המשפחתי (מראה לכן תמונות של האחיינים שלי בטלפון הנייד בחדר מדרגות כשאתן ממהרות לפגישה חשובה ובידכן הפח זבל הכבד המטפטף- מכירות את זה? אז זה זה.)
אחותי נפגשה עם אשה שהיא מאוד אוהבת שלא דוברת עברית ולא ראתה אותה מאז הפכה לאמא. האשה הזאת התרגשה מאוד מהמפגש עם בנה של אחותי, בן ארבע וחצי, ובאין עברית בפיה חיבקה אותו אותו ואמרה לו באנגלית דברים נרגשים על הבלון האדום שהכינה לו. והילד המתוק והחכם הזה הקשיב לה ברוב קשב ואז אמר: "אני עוד מעט אבין אותך. "

שליחה על ידי נטע_ק* » 01 מרץ 2013, 11:24

מתוק!

אח, איזה מתוק ממיס!

(דאאאאיייי, נסעתי לשבוע לשלג המדהים והקפוא של סטוקהולם החמימה, האהובה והידידותית, בלי שום אינטרנט, ולא חזרתי לדף עם 17 הודעות ארוכות של שיחות? איזה קיפוח!)

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מרץ 2013, 23:08

עזבי, בחייך, פה כולן מקמפסטות וזורקות זבל פעם בחודש וזה רק אריזות יבשות, הרגישי חופשיה לעצור אותנו במדרגות!
ובטח ובטח שבשביל מתיקות כזאת...

שליחה על ידי שיחות* » 07 מרץ 2013, 20:24

שמוליק קראוס עבר מהעולם הזה ואני בכלל לא עצרתי רגע להכיל את הידיעה הזאת.
פתאום אתמול חברה טובה שלחה לי את השיר הזה במייל, ופתאום קלטתי, וקראתי לילדות לראות, ורק אז קלטתי, והתחלתי לבכות מאוד.
שמוליק קראוס הוא אחד מהרהיטים של ילדותי. על עטיפות התקליטים של ההורים שלי, על השטיח.
אה, זה זה שהיה לא כל כך נחמד? שואלת בתי . כן, הוא היה לא כל כך נחמד, אבל הוא כתב שירים שסבא וסבתא שמעו הרבה. וגם אנחנו, כשהיינו קטנים. כל הזמן. בעיקר בשבת. אתן יודעות מי אלה החלונות הגבוהים?
זה באמת מוזר שהזמן עובר ויש אנשים צעירים שלא יודעים מי אלה החלונות הגבוהים. שלא מכירים את התקליט עם התמונה האפורה ורודה שהם עומדים ואחד עם סיגריה בפה מתכופף קדימה. אני מרגישה קצת אשמה. שהן לא יודעות מי אלה. מצד שני, תמיד כשאני שמה מוסיקה אני חושבת על מה המוסיקה תעשה או תגיד להם. ההורים שלי שמעו אחרת לגמרי. הם שמו תקליטים עבור עצמם. לא נראה לי שהם כל כך שמו על מה זה עושה או אומר לנו.
הנה השיר. באמת יפה. http://www.youtube.com/watch?v=NEnEwIvtLfU

שליחה על ידי שיחות* » 07 מרץ 2013, 21:42

קוראים לי אירה. אירה זה לא שם רוסי אמיתי. זה הרוסים לקחו מהיוונים. המשמעות של זה זה שלום, או קריאת יציאה למלחמה. יש קריאה כזאת "אורההה!" מכירה? אז זה זה.
וככה מלידה אני צריכה לחיות עם סיתריות. כל הזמן סיתריות. וכאילו לא מספיק אני גם מזל תאומים. כל הזמן הדואליות. באים לשלום או יוצאים למלחמה? איזה מן שם זה לתת לתינוקת, אני שואלת אותך.
טוב נו, מלחמה ושלום זה בא מאצלכם, לא? אני כמעט מתפוצצת מצחוק מההברקה אבל היא נשארת חולמנית משהו ואומרת: יכולתי לשנות לשלומית. ככה אמרו לי. שבעברית אירה יכול להיות שלומית. אבל לא רציתי. אני אוהבת שם שלי. ואז מתעשתת ואומרת כן. נכון. גם יש ספר כזה שם.
נו, כן...אני אומרת לה.
לפעמים בשיחה טראנסתרבותית נהיה הטעם הזה בפה שיש כשבמקום לחצות גשר אתה צונח למטה כמו אידיוט בין השלבים ושם אפילו לא נהר שוצף תנינים, אל סתם ביצונת רדודה כזאת . פלאץ'.

גם אם אני מתאמצת מאוד, אני לא מצליחה לדמיין מהבפנים של זה, מה זה להיות רוסים דוברי עברית בארץ ישראל.

לפעמים בשיחה טראנסתרבותית נהיה הטעם הזה בפה שיש כשבמקום לחצות גשר אתה צונח למטה כמו אידיוט בין השלבים ושם אפילו לא נהר שוצף תנינים, אל סתם ביצונת רדודה כזאת . פלאץ'.
לגמרי. לילה טוב.

שליחה על ידי שיחות* » 22 מרץ 2013, 07:40

זה קטע שכתבה חלוקית נחל בדיון אחר, ואני רוצה לנצור אותו לשימוש מעשי ושישאר, שלא יחמוק.

חזרתי כדי להוסיף 2 טיפים שעוזרים לי במצבים כאלה וגם לא עולים כסף, נדרש רק רצון פנימי ראשית, להתרכז ב"יש" בחיובי. להיות בהודיה על כול הטוב שקיים בי ובסביבתי. להתמקד במי שהזמינה אותך ולא במי שדחתה לדוג' בעקבות זה השתנתה לי ההסתכלות על מה שקורה וראיתי את היש והטוב ולאט לאט אני נותנת פרשנות מיטיבה וחומלת עם כול מה שקורה, גם מה שבעבר נתפס כ"רע" כי גם מה שלא נעים מהווה פתח ללמידה והתפתחות.

מתוך כול אלו התחדדה לי המודעות הפנימית והערות למה שקורה בתוכי ולמדתי להכיר את עצמי יותר טוב ולהתיידד עם כול "הפנים" שלי. ובעקבות כך אני יכולה לזהות מי "מנהלת" או "מנווטת" ברגע מסוים, הילדה, הקורבנית, הנדיבה, המרצה וכו' וכו' השאיפה שלי היא להשקיט את הרעשים ולהיות מספיק בשקט על מנת שאצליח לשמוע את הקול הפנימי שלי, המזוקק, ולאפשר לו להוביל ולנהל את העניינים. בכול אופן, שמתי לב שכאשר "הצודקת" וה"אידאולוגית" נמצאות בחזית זה מעורר דחיה ואנשים מיד מרגישים אשמים, גם אם לא כיוונתי לכך במודעות. אני מעדיפה לראות ולחוות דברים כלמידה או הזדמנות מאשר לדרג אותם כ"טובים" או "רעים". כלפי חוץ זה נראה אותו דבר אבל המקום הפנימי ממנו אני יוצאת לפעולה השתנה. זהו, התנהלות מתוך ה"יש" וזיהוי ה"דוברת" שמנהלת את הסיטואציה עזרו לי לשנות את המציאות הפנימית שלי ומתוך כך גם החיצונית השתנתה. בהצלחה*

זה כאמור קטע שכתבה חלוקית נחל, בדיון אחר, ואני העתקתי אותו לעצמי למשמרת ושימוש, הלוואי אמן, שאהיה חכמה ואדע לעשות בו שימוש ולא רק להתרגש ממנו.

האמת, זה קטע שצריך לגזור ולתלות על המקרר.
אולי להפוך אותו לתפילת הבוקר או משהו.

את יודעת שאני הייתי פעם מזוהה עם "הצודקת" ועם "האידיאולוגית". והיום כבר לא. היום אני רוב הזמן אני, ויש לי זכות בחירה.

היום חמוד אחד שאל אותי מה זה בטל בשישים

אז אחרי שבדקנו, הייתי חייבת להראות לו את האסוציאציה שלי, נכנסתי לאמביציה - ומצאתי:
_הזמנתי חברות ובישלתי מרק עוף. סתם מרק עוף רגיל . חברה אחת שומרת כשרות. היא רק ילדה ומניקה ויותר מכל רציתי להאכיל אותה כבר במרק עוף הזה, אם לא להניק אותה ממש.
אז חיממתי את המרק ולקחתי את המצקת שהיתה ליד הגז בצלוחית ותוך ההורדה שלה אל המרק, כשהיא היתה עוד באויר כבר צעקתי כי היה ברור שמה שהתחיל לקרות ימשיך ואין עוד יד שתעצור לי את היד למרות שכבר הבנתי , והכנסתי את המצקת של הדייסה עם החלב לתוך המרק עוף.
אוי. אוי. אי אפשר לתאר. חירבתי את המרק. זהו. היא לא יכולה לאכול.
רגע, אבל היא לא יודעת. רגע. מה פתאם. מה זה המחשבות האלה. אבל בכל זאת היא לא יודעת, גם במסעדה זה יכול לקרות. נו, חלאס כבר, את חייבת להגיד לה. מה השאלה בכלל. אוי. כואב לי הלב. טוב אני אגיד לה. ולקחתי אויר ואמרתי לה והיא אמרה בשלוות מניקות, בזוהר נשים שאך ילדו, בטוב לב יהודי שיבורך הוא והשם יתברך וכל הגויים, היא אמרה: "זה בסדר. זה בטל בשישים."_
‫בלוג החיים בבית (2003-12-27T15:05:00)‬

שליחה על ידי שיחות* » 23 מרץ 2013, 18:17

את יודעת, בשמת, אתמול, אאוט אוף נו וור, נכנסה לי אל היד כשחיפשתי משהו אחר, תמונה של היולדת הזוהרת הזאת, עומדת עם חיוך ענק והנולדת חבויה עליה בתוך מנשא. לא דיברתי איתה כבר מאה שנה ופתאום התמונה ופתאום זה...
שמתי את התמונה על המקרר. אני מאוד אוהבת את האשה הזאת.

כן, את צודקת, יש בה משהו מאיר וזוהר (-:
החמוד ששאל הוא חבר טוב של הבן שלה, אז אמרתי לו, זאת היא, עם אחותו הקטנה (-:
אבל ראית שזה בדיוק-בדיוק ההגדרה של בטל בשישים? התשובה שקיבלת היתה הלכתית עם חותמת

שליחה על ידי שיחות* » 23 מרץ 2013, 19:58

כן, זה בדיוק מה שכתוב שם (-: , הנה אני מעתיקה:
על פי ההלכה, מאכל כָּשֵׁר אינו מאבד מכשרותו גם אם נמהל בו מאכל אסור ביחס שאינו עולה על 1:60. למשל, אם מאכל חלבי נופל לתוך סיר בשרי, התבשיל עדיין נחשב כשר, אם הכמות החלבית קטנה מ-1/60 מהמצוי בסיר.

שליחה על ידי שיחות* » 23 מרץ 2013, 21:15

ובכן ממש לא אני כתבתי, כמובן, ולא המצאתי, אבל יכולה לנסות לנחש את ההבדל:
לדעתי מדובר בהצלת המצב כשמדובר במעשה בשוגג.
ז"א, ההעדפה המוחלטת היא הפרדה ברורה, אבל אם חס וחלילה קרה המקרה, לא ישפכו את כל הסיר לפח, ויש ישועה מהמצב שכאמור קרה בשוגג.
זו המחשבה שלי אבל אולי יש הסבר אחר. לא בקיאה בדיני הלכה, וכמי שבעבר הסתובבו לה דוסים מכל מיני סוגים במטבח, למדתי שיש כאלה שצריכים כלי זכוכית שמורים רק להם, יש כאלה שצריכים סקוץ' נפרד, ויש כאלה שרק צריכים לדעת מתי פעם אחרונה היה בשר בתנור. אז הכי טוב לכוון לפי הדתיים הפרטיים שלך. לברר עם ההורים שלהם או משהו.

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מרץ 2013, 23:27

_האמת, זה קטע שצריך לגזור ולתלות על המקרר.
אולי להפוך אותו לתפילת הבוקר או משהו._
וגם, איך שקראתי את 'בטל בשישים' מיד נזכרתי בקטע ההוא מ'החיים בבית' עוד לפני שהמשכתי לקרוא ונוכחתי עד כמה הבלוג ההוא צרוב בי כמעט מילה במילה ותודה על זה כי אלו מילים משובחות ממש.
ואם כבר מדברים על מילים אני חייבת להשחיל כאן המלצה על הספר הכה מענג של שמי זרחין 'עד שיום אחד' שהיום גמרתי לקרוא בגעיות של בכי. אם תקראנה יהיה לכן ברור מיד למה הוא מתקשר לכאן כל כך. זה הכי שי לחג שיש.

וגם, איך שקראתי את 'בטל בשישים' מיד נזכרתי בקטע ההוא מ'החיים בבית' עוד לפני שהמשכתי לקרוא ונוכחתי עד כמה הבלוג ההוא צרוב בי כמעט מילה במילה
גם אצלי

ותודה על זה כי אלו מילים משובחות ממש.

שליחה על ידי שיחות* » 24 מרץ 2013, 23:59

תודה לך, שרון. את יודעת, אנחנו מדברות כאילו זה מובן מאליו להיערך לצרכים של אורחים דתיים במטבח. זה לא. רציתי רק לציין את זה

עשה לי חמימות נעימה לקרוא על החברים של הילד שלך, שהם דתיים, ובאים, ואת רוצה להאכיל אותם. יש כל מיני תופעות מוזרות, שאנשים כאלה נתקלים באנשים כאלה, ואז הכאלה מרגישים שכל כבודם העצמי וסלע קיומם תלוי בהאם יצליחו להבהיר נחרצות שהם לא כאלה ולא יכנעו לשום הפעלת לחץ להיות כאלה. וכשזה הפוך, והלב מתרחב והזרועות נפרשות בחיבוק והזמנה, אז זה מביא תקווה לעולם. בכלל לא אכפת לי אם הדברים קיטשיים להחריד. (טוב קצת אכפת לי אחרת לא הייתי מוסיפה את זה.) אבל באמת, מה אכפת לי. כשרואים משהו טוב צריך לעצור לשמוח ממנו ולזרוק עליו פרחים. לא?
ותודה על הזיכרון המופלא שמפגינות פה החברות, עם הבטל בשישים. איזה כיף שזה קרה, שכתבתי את זה, ושעכשיו זה ממשיך לקרות. בקיצור: תכתבו, תכתבו.

עשה לי חמימות נעימה לקרוא על החברים של הילד שלך, שהם דתיים, ובאים, ואת רוצה להאכיל אותם
אה, איפה? מה פספסתי?

יש כל מיני תופעות מוזרות, שאנשים כאלה נתקלים באנשים כאלה, ואז הכאלה מרגישים שכל כבודם העצמי וסלע קיומם תלוי בהאם יצליחו להבהיר נחרצות שהם לא כאלה
לא בחוגים שאני מסתובבת בהם!
אני כבר ממש מתמצאת (-: מרוב חברים דתיים (-:
כשהבת שלי נעשתה צמחונית באוגוסט, בדיוק כשעברנו דירה, אז מעוצמת המאמץ, לא הכנתי שום בשר. ואז בא החבר של הילד לבקר, ואמרתי לאמא שלו: תשמעי, המטבח שלי כשר חלבי כבר חודשים! הוא יכול לאכול פה הכל!
איזה כיף זה היה.

כשרואים משהו טוב צריך לעצור לשמוח ממנו ולזרוק עליו פרחים. לא?
כןןןןן!!!

כולל על מה שאת כותבת

על פי ההלכה, מאכל כָּשֵׁר אינו מאבד מכשרותו גם אם נמהל בו מאכל אסור ביחס שאינו עולה על 1:60. למשל, אם מאכל חלבי נופל לתוך סיר בשרי, התבשיל עדיין נחשב כשר, אם הכמות החלבית קטנה מ-1/60 מהמצוי בסיר.

זה ממש מוזר.. לפי מה שכתבת, שיחות, יוצא שאין בכלל משמעות לשימוש בכלים בשריים או חלביים - הרי אין מצב שבו שאריות ה"בשר" או ה"חלב" שנותרו בכלי ומשתחררים לכאורה עם החימום, יהיו יותר מחלק ה-60 של האוכל שנמצא בו, ולכן הם בטלים בשישים.

התשובה ההלכתית עד כמה שידוע לי היא בדומה למה ששיחות ענתה -
מדובר על מצב של 'בדיעבד'. (או כמו ששיחות אמרה - בשוגג).
אם כבר קרה ונשפך - לא זורקים את כל הסיר (במקרה שזה לא עולה על 1/60).
זה לא משהו שאפשר לעשות מתוך כוונה מראש.

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 18:37

בספסל המתנה אחד, גברת אחת נחמדת בת חמישים שישים (נראה אותנו כשנגיע לגיל חמישים ושלוש נגיד, כמה נשמח שיגידו עלינו חמישים שישים. טוב נו ניחא זה לא הנושא) מזהה אותי מהעבודה. זה מוזר כי אני בונה על אי היראות מוחלט ובוודאי שאי זכירה, אבל היא צוהלת באקסנט לטינו אמריקאי כלשהו שהייתה אצלנו, שאכלה, ומה שלומי. שלומי טוב, אני מתרווחת בהשלמה. מה שלומך? מצויין, טוב מאוד, את יודעת שבעלי ואני היינו בגינה שלכם? לא נכנסנו לאכול , אני יודעת שבאים רק לבד, היא מצחקקת כממתיקת סוד, אבל הייתי חייבת שהוא יראה את הגינה שלכם מאחורה. פעם כשהילדים היו קטנים גם אנחנו גידלנו ככה כל מיני צמחים, וחשבתי שאם הוא יראה...את יודעת, לפעמים עם האוכל בא התיאבון..ואז יצא, איך קוראים לציפור שעושה קווה קווה?
ברווז? ברווז או אווז.
כן, אולי ברווז, והוא התנפל לי על הרגל וניסה לנשוך ומשך לי במכנס ככה ככה, אני באמת פחדתי,
אה, כנראה זה היה אווז. עם צוואר ארוך?
לא...לא ארוך. היה חום עם קצת נוצות לבנות.
אה, ברווז. מה, הוא תקף אותך?!
כן, נו לא בדיוק תקף, רק נשך לי את המכנסיים.. היא צוחקת בעליזות ומסכמת: בעלי אמר לי תצאי משמה תבואי לפה, הוא לא יבוא, ובאמת לא בא, אבל להמשיך לטייל כבר אי אפשר היה. שמר, כמו...כמו שומר, שמר.
אווז, ברווז... האמת היה לי כבר הבילבול הזה, שיום קודם אכלנו במסעדה, ובעלי התפלא שאני מזמינה ברווז ושאל אותי את בטוחה שזה מה שאת רוצה? ואני בכלל התכוונתי אווז, מנה שעושים כמו חמאה, את יודעת, חשבתי שזה מה שמתכוונים, פתאום, הגיעה צלחת ככה גדולה עם כל האווז ככה, ענק!
הברווז.
כן, הברווז. ובאמת מי חשב, אבל אכלנו, היה טעים.

ואז, כאילו השתלט עלי משהו, ואיפשר את המהלך הבא, שבדעה צלולה לא חושבת שהייתי בוחרת בו. אין לי הסבר, אבל פתאום, נשלטתי על ידי דבר שגרם לי לפנות אליה במבטא הלטינו אמריקאי שלה (ונצואלה, התחוור בהמשך), ולהגיד: נו אז באמת גיברת, אם אכלת אתמול ברווז למה להתפלא שהיום ברווז כעס עלייך?"
כאילו, שיא ה...מה, מה לעזאזל, אבל זה כל כך הצחיק אותי, שהחירות לפיטפוט הזה הייתה פשוט שם, מונחת להילקח.
אבל היא לא הצטרפה לצחוק. היא הרצינה והישירה אלי מבט בעיניים דואגות, הבחנתי פתאום, ושאלה בשקט "מה, את צמחונית?"
"לא, לא, עניתי עדיין גועה בצחוק ומזמינה אותה בכל מחווה להצטרף, אני אוכלת הכל. אנחנו חיה שאוכלת חיות, אבל אני לא אתפלא אם הן כועסות...
אבל שם, רק יותר חשרת עננים, יותר השקטת קול , ונביעת מילים כמו בועיות היסוס כאלה :
לא...אני דווקא חושבת על התרנגול כשעושה...ומפנה אלי שאלה, תרנגול אומרים?
תרנגול הודו? אני מנסה בתקווה, כבר מצטרפת לאוירת החירום ולא ממש גועה עוד בצחוק, טרקי? מנסה שוב,
לא..לא..תרנגול.
תרנגולת?
לא..לא..נו. היא כבר בשיחה פנימית עם עצמה, אצבעות נפכרות ואז זעקת הגילוי: עוף! עוף!
ואז משלימה: אני דווקא חושבת על העוף, על החיה, אם עושה בעצמי בבית. זה לא הרגשה טובה.

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 18:44

הפתיח עם חמישים שישים הזכיר לי חידה ששאלה אותי בתי:
איש אחד בן שבעים שמונים עלה על הר ומת. איך קראו לאיש?

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 18:48

ועוד חידה:
איש אחד קיבל 2 שקלים. נסע במונית לתל אביב שילם 10 אגורות. הגיע לתל אביב, קנה ב1.60(שקל שישים) פרחים. חזר במונית הביתה שילם עוד עשר אגורות. כמה עודף נשאר לו מהשני שקלים?

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 19:44

היה אירוע חגיגי. אמרו לי את כותבת יפה אולי תכתבי משהו יפה, זה יהיה יפה שתהיה ברכה. יפה יפה ויפה, ישבתי יפה כתבתי יפה, מרוב יופי בכיתי באירוע כשקראתי כי זה ריגש אותי נורא (לופ אמוציות מטומטם, תודו), ואז עוד אנשים בכו, אלוהים ישמור, מה זה היה, אין לי מושג. ובאו אל אמא שלי וברכו אותה על איך שהבת שלה כותבת כל כך יפה, רק אח שלי בא בחיוך משועשע מנוול ולחש לי באוזן "היית מאמינה שתהיי מסמר הערב באירוע הרשמי של כך וכך?" בקיצור, בטרם החלטתי אם כל העסק מצחיק, או מטורף, או באמת נורא יפה, פשוטו כמשמעו, והסתובבתי לנגב עוד דמעות, קלטה אזני את השיחה הבאה "איזה יופי הבת שלך כותבת , מה היא עושה בחיים?"
ואז שמעתי את אמא שלי מרעידה קול ב "אה..." גם מהתרגשות וגם מניסיון להרוויח זמן, אולי פתאום מיד אתמחה ואתמקצע במשהו והתשובה תנחת לה מעדנות על הלשון כמו צפיחית בדבש (זה לא פשוט לה, לאמא שלי, להגיד, ועוד בערב נוצץ עם חליפות עניבות בשמים יקרים וקייטרינג, שהבת שלה היא טבחית במקום שנראה כמו סניף של ארגון "צלחת חמה", או בית מרזח תמהוני לתשושי נפש, או...
טבחית. למען השם. במין מקום משונה שכל תיאור שלו הוא לא...לא בא טוב, נו, ובסוף חילצה, ברפיון, כמעט רק בכוח המחשבה, את המילים "מעצבת מזון.".
היא דווקא יודעת בדיוק, ומלאת הערכה, ואפילו עצות. רק שהמציאות המכובדת שלא מכירה את זה התקילה אותה.
לא הסתובבתי. לא רציתי שתדע ששמעתי. הלכתי לעוגות. אני אוהבת את אמא שלי מאוד. החלקתי לה את זה באהבה.
ואז, בלי שתדע ששמעתי, ניגשה אלי בעיניים נוצצות ואמרה "את צריכה להיות סופרת. את כותבת כל כך יפה, את צריכה להיות סופרת." אמא שלי, היא אדם כביר בהמון מובנים, אבל אם יש משהו שמעצבן אותי אצלה, זה הדרך בה היא מצטטת אנשים שנראים לה חשובים. ללא ספק, ללא בחינה וללא היסוס, כך היא מצטטת אותם. לכן גם חשבתי שיש מצב שהיא ציטטה את הגיברת ההיא, שבוודאי אמרה אה באמת? חבל, היא צריכה להיות סופרת. ואם לא אמרה, חשבה. ואם לא חשבה, אמא שלי חשבה שהיא חשבה. ודי בזה וממש אין טעם לסרבל פה עם עובדות.

לפני די הרבה זמן, התקשרה אלי אשה שאני אוהבת מאוד, ושהיא כותבת מוכשרת ונפלאה, והיא גם אשה חכמה, בקיצור אני ממש אוהבת אותה, זה לא קשור אבל בא לי לכתוב , וביקשה לדעת למה לדעתי, כי זכרה שכך התרשמה, זה מיותר למי שכותב, להוציא ספר. החברה הזו התלבטה אם להוציא את כתביה לאור כרוכים בספר.
עניתי בכנות, וזו רק דעתי, מה שעניתי, ובעיקר לגבי עצמי, שאם אפשר היה להרויח מזה כסף אז כן, ואם זו הדרך שיקראו אותך אז כן. אבל אם אפשר לכתוב באינטרנט, וקוראים אותך, ואתה אפילו, בניגוד לסופרים, ממש יודע מיד שקוראים אותך, ונהנה מפיד בק, מהכרה, וכשאתה צריך אתה פשוט יושב וכותב והופ זה נמצא בעולם, בלי אפילו להחליף מפיג'מה, אז מה הטעם בכל הכאב ראש הזה של להוציא ספר?
אני עדיין חושבת ככה - למרות שלמשל על חברה כותבת מעולה אחת שעומדת להוציא ספר אני דווקא חושבת שזה כן נפלא, ושמחה עבורה, וגאה בשבילה..וחושבת שמה שהיא כותבת ראוי לו להיות כרוך בספר ומוצע לציבור, מן סתירות כאלה, שמתקיימות בשלווה כי מה זה כזה משנה מה אני חושבת על זה - אז אני עדיין חושבת, מה הטעם? ושאז ימכרו אותו כעבור כמה זמן בכל מיני מבצעים מעליבים, והוא ישכב ערימות ערימות עם עוד משולחים מביתם כמוהו, בכל מיני תחפושות כריכה יחודיות ושמות יחודיים שטרם נשמעו, וימתין בכל מיני קניונים...בודד, וגרוע מזה, ייארז ויגיע לשירותים של מישהו. או אפילו סתם אל המיטה הלא מוחלפת מצעים שלו. והוא לא ישטוף ידיים לפני שיעלעל בו. והוא ידלג! ידלג בעמודים! ויסגור וישכח איפה היה. ויניח אותו שוב על רצפת השירותים. אוי אלוהים שיעזור לי לעצור ועכשיו ומיד. אני לא עומדת בזה.
(זה מביך אותי לכתוב שככה אני חושבת. זה מריח מבערות ועגלוניות כזאת.)

ואז, אחרי האירוע הזה החגיגי עם הברכה והמעצבת מזון, פתאום נהייתה לי לראשונה בכל שנות הכתיבה שלי, סיבה למה כן.
לתת לאמא טייטל. לגאול אותה מה "אה..." הזה. לת לה את זה במתנה.
אני ממש מתרגשת מהמחשבה הזאת. המחשבה הזאת באמת מרגשת אותי מאוד.

_לתת לאמא טייטל. לגאול אותה מה "אה..." הזה. לת לה את זה במתנה.
אני ממש מתרגשת מהמחשבה הזאת. המחשבה הזאת באמת מרגשת אותי מאוד_
אה.
זאת באמת סיבה טובה.
ממש ריגשת גם אותי.
(ואיזה מזל שלאמא שלי יש טייטל שהיא יכולה להדביק עלי, במיוחד שהיא לא יודעת מה אני באמת עושה בחיים).

זאת באמת סיבה טובה
אני דווקא לא בטוחה שזו סיבה טובה.
או לפחות מספיק טובה כדי שנתאמץ בשבילה

אולי דווקא טוב בשביל האמהות שלנו ההתגמגמות הזו כששואלים, ודרכה הן יכולות להתקרב לאמת?

אצלי הרצון להוציא ספר נובע מזה ש-אין מה לעשות- גדלתי בדור של ספרים. שאפשר להחזיק ביד ולהניח על רצפת השירותים ובעוד מיליון מקומות (כמה כתמי אוכל היו על הספרים שהכי אהבתי...) ולהיתקע בעמודי חשמל כשקוראים בהם תוך כדי הליכה ברחוב

אבל יחד עם זאת אני מזדהה מאוד עם העמדה שלך (הקודמת, מלפני הארוע

). לא סתם שאלתי אותך את זה..ידעתי שהתשובה תחזק אותי.
וללא ספק המצב של שוק הספרים די עוזר לי לשחרר. אני עדיין רוצה להוציא ספר, אבל מפויסת עם הרעיון שאולי זה לא יקרה...(וזה מצחיק כי חלו התפתחויות שגורמות לזה להיות קרוב ואפשרי מאי פעם, בעזרת השם ורק אם הוא ירצה

).

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 20:44

ציפורי?
די.
לא ידעתי שזו את.
<דמעות>

בודד, וגרוע מזה, ייארז ויגיע לשירותים של מישהו. או אפילו סתם אל המיטה הלא מוחלפת מצעים שלו. והוא לא ישטוף ידיים לפני שיעלעל בו. והוא ידלג! ידלג בעמודים! ויסגור וישכח איפה היה. ויניח אותו שוב על רצפת השירותים.
היי! עד כאן

גם אני קוראת ספרים בשירותים. ספרים של אחרים שנכתבו בדם לב. או ספרי עיון שלקחו שנים של מחקר לכתוב אותם. ספר הוא חבר: הוא בא איתי בתיק לכל מקום, ישן איתי, מתכרבל איתי, אוכל מצלחתי... בלילות קשים במיוחד אני לוקחת למיטה ספר ולא מחזירה אותו אחרי הקריאה לשולחן הלילה, אלא מניחה בצד המיטה (ליד הקיר, שלא ייפול). ככה יש שם חבר-עד שאני שומרת עליו והוא שומר עלי.

חוץ מזה לא ציפיתי בכלל לראות רמז לעצמי בסוף הפוסט. המרגש שלך. שעוד לפני שראיתי את עצמי ידעתי שאני רוצה להגיב ולכתוב שזה נפלא. דווקא הקטע של:
הרעידה קול ב "אה..." גם מהתרגשות וגם מניסיון להרוויח זמן, אולי פתאום מיד אתמחה ואתמקצע במשהו והתשובה תנחת לה מעדנות על הלשון כמו צפיחית בדבש
הרגע הזה שמנסים לכופף בו את המציאות. משם הגיעו כל הביטויים הפוליטיקלי קורקט. וגם כל המחלצות שאנשים מלבישים על עצמם. אבל גם מעשי קסם הגיעו משם, מהענקת שם אחר לדבר שלא ידע שהוא כזה. הופכים את הדלעת לכרכרה. הנה אמא שלך המציאה מילה, ואת מתחילה להרהר, אולי המציאות כן יכולה להיות אחרת ולא רק להיקרא אחרת. זה מתחיל מהרעיון (שמתבטא במילה).

חוץ מזה את אשה כל כך מתוקה ואני רוצה לאחל לך חג מתוק ומלא פירורים מתוקים

ורעיונות שמבשילים לאיזה פירות שתרצי.
<קרוטונית>

אוי, היה לי כל כך ברור שאת יודעת מי אני

את חושבת שזה אומר שאין לי קול מובחן?

וגם אני אוהבת אותך מאוד.

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 22:40

אולי דווקא טוב בשביל האמהות שלנו ההתגמגמות הזו כששואלים, ודרכה הן יכולות להתקרב לאמת?
זה מזכיר לי שאני מרגישה משהו חדש במיקום שלי. שדי, אני לא פה בשביל לתת להם אתגרים. וגם לא פה בשביל להתלהק להם במופע מסנוור בשמיים שיראה להם סוף סוף כמה הם אפסוסיים וכמה אני מפותחת. וגם לא לשסף בחרב לשוני כל מה שהם אומרים. וגם לא להציב להם מהמורות ומשוכות כי זה טוב בשבילם ויצמיח אותם סוף סוף מהמקום הכל כך מביך לדעתי המלומדה, שהם נמצאים בו.
אולי סיימתי את גיל ההתבגרות סוף סוף (-: שזה רק מצביע על הנתונים העגומים הנוגעים לכמה שנים יש לי עוד לבלות בגיל ההתבגרות של הילדים שלי.

מעבר לפידבק הברור-מאליו-לכל-המכורות-לכאן על הכתיבה המופלאה שלך, רציתי לומר שהכתיבה שלך (שניחנה באינטליגנציה ריגשית גבוהה, ורגישות ו... די, נשמור קצת לפעם אחרת...), משרה אווירה כ"כ נינוחה, שמה שמתחשק לי מייד זה להיות שכנה שלך. ואני מתכוונת פיסית, בעולם האמיתי. הייתי רוצה להיות חברה שלך, ולגור בבית לידך (שאין לי מושג איפה הוא בכלל), פשוט לגור לידך, ולבוא אלייך כל פעם שמתחשק, ככה, כמו שאני, עם המכנסיים הישנים והטי-שירט המהוהה שמתפקדים כפיג'מה. פשוט להיכנס ולשבת לקשקש איתך קצת, כולל הפרעות של הילדים ברקע, ככה, תוך כדי החיים.

ולקלף תפוחי אדמה!

שדי, אני לא פה בשביל לתת להם אתגרים
נכון, גם אני מרגישה את זה כחלק מההתבגרות, יחד עם הסלחנות כלפי אמהות מכל הסוגים (אפילו כלפי עצמי!) ועוד המון התרככויות והתגמשויות אחרות.
זה לא נכתב מתוך רצון לנסות לחנך את האמהות שלנו, אלא ממקום של הרפייה מהרצון לשמח אותן.
מי שמאתגר אותן זה אלוהים, דרכנו, כמו שהוא מאתגר אותנו דרך בנותינו

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 23:35

את חושבת שזה אומר שאין לי קול מובחן?
יש לך, כמובן, מאוד, רק שלא שייכתי אותו אלייך. ובעוונותי אני לא קוראת בלוגים אחרים ולא נמצאת בעניינים. ופשוט לא ידעתי שזאת את ואני עדיין קצת בהלם ובהתרגשות. ועכשיו אני מבינה שזאת את שכתבת אז על החווית השתייכות של מי שלא נולדה כאן, ומתרגשת כפל כפליים מהסיפור ההוא. טוב חאלאס כמה אפשר להתרגש. (כנראה שהמון).

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 23:37

היי! עד כאן
<רק פור דה רקורד: ידעתי שהיא תתעצבן!>

שליחה על ידי שיחות* » 26 מרץ 2013, 23:44

שמה שמתחשק לי מייד זה להיות שכנה שלך.
את יודעת, גם לי מתחשק להיות שכנה שלך. ושל הכותבות פה בכלל. אני יודעת בדיוק למה את מתכוונת.
לפעמים אני דואגת שהאינטרנט מרחיק אותנו מהשכנות שלנו בעולם האמיתי. זו מחשבה מדאיגה כי אני נורא נורא אוהבת את הנשים שנמצאות כאן. ולא רוצה לחשוב על זה כעל גורם מרחיק ממשהו בכלל.

זה מזכיר לי שאני מרגישה משהו חדש במיקום שלי. שדי, אני לא פה בשביל לתת להם אתגרים. וגם לא פה בשביל להתלהק להם במופע מסנוור בשמיים שיראה להם סוף סוף כמה הם אפסוסיים וכמה אני מפותחת. וגם לא לשסף בחרב לשוני כל מה שהם אומרים. וגם לא להציב להם מהמורות ומשוכות כי זה טוב בשבילם ויצמיח אותם סוף סוף מהמקום הכל כך מביך לדעתי המלומדה, שהם נמצאים בו.

ממש ריגשת אותי עם הפסקה הזו. כלכך נכון...

איש אחד בן שבעים שמונים עלה על הר ומת. איך קראו לאיש
עוד לא הספקתי לקרוא הכל (פתאום גיליתי שיש הרבה לקרוא, אשמור לשעה יותר נוחה) ורק נכנסתי לכתוב שנזכרתי בך אתמול ב"כל דכפין" כי כפן=רעב אז אולי כפותן זה משביע רעב? סתם חשבתי, אפשר לרוץ הרבה עם האסוציאציות הלשוניות.
אני וואי: קוראים לו נים?

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 00:53

(אז אולי כף זה מכפן? זה כך: kefen, נכון?)
וכן, כך קראו לו (-:
מה זה אני וואי?

"את צריכה להיות סופרת. את כותבת כל כך יפה, את צריכה להיות סופרת."

את כבר סופרת.

מצטרפת ליונת. את כבר סופרת, ויש סופרים שקודם כל התפרסמו בבלוג באינטרנט ואח" פנתה אליהם איזו הוצעה והוציאו להם ספר.
אפשר גם להוציא ספר דיגיטלי- אותו לא מדפדפים הלאה.
זה לא משנה, את ההגדרה שלך את יכולה לשנות מתי שבא לך:-)

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 16:23

שמחה ששיתפתי אתכן.
מביך שבמהות של כל זה עומד הרצון העז שההורים יהיו מבסוטים מאיתנו.
כמה הרבה אני גוערת בילדות שלי. ללא רחמים וללא בושה מביעה זעזוע ואכזבה ממעשים (בעיקר אי-מעשים) שלהן.
האם באותו הלהט אני גם מפרטת להן את דעותיי על מה שטוב בהן? העומק שבהן? השמחה שלהן? האחריות שלהן? התבונה שלהן? טוב הלב שלהן, החברות שיש בהן, כבוד האדם, כבוד לסביבתן, אהבתן הרבה ליופי ועדינות, לקריאה לכתיבה לנגינה להקשבה למוסיקה וליצירה ולבישול, השפה העשירה בפיהן, המקוריות הרבה העולה מהן, לצד כבוד והערכה למה שכבר קיים. למה שבעיני רבים בגילן הוא "פאסה" מעצם היותו כבר קיים. הנימוס שלהן למבוגרים אחרים. לאחרונה אני ממש רואה איך זה לא מובן מאליו, וכמה נעים זה לראות ילד או נער מדברים בנימוס ודרך ארץ למבוגר מהם.
וכמה הרבה הן עוזרות בבית. וכמה הן משפחתיות ואכפתיות זו לזו למרות מה שנראה לפעמים כמו תיעוב ויריבות מרה,
אני לא אומרת להן כלום על כל אלה. כמה מוזר שיש להט רק בזמן כעס, אכזבה, עייפות וייאוש מהמטלות הבלתי נגמרות והתחושה שלאף אחד לא אכפת, ורק אני קמה בחמש בבוקר ועושה הכל לבד ובלה בלה בלה הנאום ההוא שהן מדקלמות כבר יחד איתי.

מה זה אני וואי?
anyway
וגמני קוראת ומאוד נהנית מהסיפורים, מהדימויים, מהמחשבות שמאחורי הסיפורים והתיאורים. מהכל. ובוודאי שאת כבר סופרת. להיות סופרת אינו מוגדר ונקבע ע"י הוצאת ספר מנייר כרוך בכריכה ומופץ בהוצאת ספרים.

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 16:29

אני זוכרת שבצעירותו של האתר ובצעירותנו אנו היו דיונים על האם זה טוב לשבח ילדים על הצלחות.
כמה דיונים!
זה טוב, זה טוב. טוב מאוד. מה כל ההתלבטות והקישקושים.
ולא רק לילדים. זה טוב להגיד לבני אדם דברים טובים על מעשיהם. לשבח, להתפעל ללא בושה, להחמיא. מי לימד אותנו להיות תקועים על הסוגיה הזאת? אולי זה לא טוב...אולי זה מזיק...ולא מפתח...וגורם לילד לחשוב שאנחנו מתפלאים מההצלחה שלו...
זה טוב. וזהו.
(מסייגת: אולי זה לא טוב להיראות נדהמים כשילד מצליח לעשות משהו (-: אבל בין זה להימנעות מתשבוחות...מה הקשר בכלל. )

_זה טוב, זה טוב. טוב מאוד. מה כל ההתלבטות והקישקושים.
ולא רק לילדים. זה טוב להגיד לבני אדם דברים טובים על מעשיהם. לשבח, להתפעל_
נכון!
ואת יכולה לומר לאימא שלך שאם שואלים אותה היא יכולה לומר שאת מפרנסת את הילדים שלך בכבוד כטבחית במסעדה. ואם היא צריכה תואר יותר מפונפן (למרות שמה שכתבתי בעיניי מאוווד מכובד וגם בכלל מה זה חשוב המכובד או לא) שתגיד שאת שפית במסעדה

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 17:03

אבל אמא שלי יודעת! ומבינה את מה שאני עושה. האמת החמקמקה היא ברגע הפגישה עם נציגי המשהו המעבר לנו, שצריך להגיד לו בשפתו. ומה היא שפת המעבר לנו? הרי היא מעבר לנו, אז איך נדע.
אמא שלי האחרונה שצריכה תארים מפונפנים.
אבל היא חיה אולי בתחושה שכל שאר העולם כן צריכים. כל החיים גידלו אותה שעורך דין ודוקטור ומהנדס זה טוב, בעל מכולת מורה וגננת...קצת פחות טוב, מנקה ומבשלת...עוד קצת פחות . פתאום לעשות פליק פלאק לאחור ו"לא להאמין לשטויות האלה" ...זו דרישה קצת לא הוגנת מאדם מבוגר.
ז"א, בלב היא אכן לא מאמינה לשטויות האלה. אבל במפגש נוצץ ומפונפן הביטחון יורד. ככה זה לפעמים. זה בסדר. זה מובן לי לגמרי.
יש נשים פייטריות, שירימו קול הכי חזק וישאו בגאווה את המילים "הבת שלי מנקת רחובות! היא אשה מדהימה! היא פורצת דרך!"
אבל לא כל אשה ככה (-:

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 17:05

_מה זה אני וואי?
anyway_
אה! תודה ליאורה רק עכשיו ראיתי את זה, ואת שאר מה שכתבת (-: (כתבנו ביחד)

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 17:27

זה המרגיעון הצהוב שעלה

:
_הבעיה בלהיות מקצוען ללא תעודה היא שצריך אישיות.
עכשיו נראה אתכם מפתחים אישיות (שלא לדבר על חשיבה עצמאית)....
נכון שיותר קל להשיג תעודה?_
זה מיסטי הדבר הזה או שהאתר הזה יותר מורכב ממה שחשבנו?

_ה טוב, זה טוב. טוב מאוד. מה כל ההתלבטות והקישקושים.
ולא רק לילדים. זה טוב להגיד לבני אדם דברים טובים על מעשיהם. לשבח, להתפעל ללא בושה, להחמיא. מי לימד אותנו להיות תקועים על הסוגיה הזאת? אולי זה לא טוב...אולי זה מזיק...ולא מפתח...וגורם לילד לחשוב שאנחנו מתפלאים מההצלחה שלו...
זה טוב. וזהו._

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 21:59

לימונדה אני מסרבת להאמין שהורדת את הסיפור עם הברווז! למה? הבלוג מגעגע במחאה.

שליחה על ידי מי_מה* » 27 מרץ 2013, 22:44

ורק אני קמה בחמש בבוקר ועושה הכל לבד ובלה בלה בלה הנאום ההוא שהן מדקלמות כבר יחד איתי.
או כמו שסונט בי הבכור שלי 'הכל אני בבית הזה!'
אויש מתוקות אתן כלכן. ואני גם ככה במצב של כמה כבר אפשר להתרגש מרוב שאחרי לייל הסדר ועכשיו פסח, ואני גם מאוהבת וגם חולה קצת פתאום.
מאוד מתחברת למה שכתבת על כתיבה וגם למה שכתבה זו שהספר שלה תיכף יוצא וזו שאולי מתישהו תוציא .
ויש לי גם מילה (הכל קצת מטושטש וסליחה כי כולי שאובה לגרון ואזניים שכואבים) על הענין של מה אומרים לילדים. ושמחתי לגלות שבכל הקשיים הכבירים שאני חווה עם הבכור שלי , כשישבתי אתמול להגיד לו מה קשה לי, פתחתי במניין התכונות המופלאות שלו, אז לפני שהפלתי לו על הראש את התלונות הזכרתי לו ולי כמה הוא מהמם. זה לא עזר בשיט בטווח הקרוב אבל אני מקווה שזה זרע זרעים של חיוביות לעתיד.

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 22:52

ככה משחילה לנו באין רואה את הפיסת אינפורמציה הזאת. אוקיי.

שליחה על ידי מי_מה* » 27 מרץ 2013, 23:03

פיסת האינפורמציה הזאת היא כל כך מטושטשת שראוי לה להישתחל רק ככה באין רואה כאילו.

שליחה על ידי שיחות* » 27 מרץ 2013, 23:15

אוקיי (-:

שליחה על ידי יעלצ* » 28 מרץ 2013, 09:44

קוראת

@}

האמת החמקמקה היא ברגע הפגישה עם נציגי המשהו המעבר לנו, שצריך להגיד לו בשפתו
הו, את זה אני כל כך מכירה..

וגם אני דורשת שיוחזר הברווז!

היה ברווז? לאן הלך?

אותי זה מאוד מתסכל כשאומרים לי שאני צריכה לעשות עם הכתיבה שלי משהו. זה כאילו אין לה ערך בפני עצמה.

אז שיחות, רק שתדעי לך שלכתיבה שלך יש ערך גדול בשבילי. באופן אישי היא מרחיבה לי ת׳נשמה.

אותי זה מאוד מתסכל כשאומרים לי שאני צריכה לעשות עם הכתיבה שלי משהו. זה כאילו אין לה ערך בפני עצמה.
צודקת מאוד. אנשים מחפשים את הערך הכלכלי, או את התווית. (לאמא של דג חתול מותר, אבל לסתם אנשים לא).

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2013, 11:44

היה ברווז? לאן הלך?
לימונדה סיפרה סיפור מצחיק עם ברווז. הוא בא בול טוב לצד סיפור הברווז מלמעלה. ואז היא באה ולקחה אותו. איש אינו יודע לאן ומדוע.

אז שיחות, רק שתדעי לך שלכתיבה שלך יש ערך גדול בשבילי. באופן אישי היא מרחיבה לי ת׳נשמה.
מצטרפת

שליחה על ידי ממ* » 29 מרץ 2013, 15:03

גם אני קוראת אותך

_אז שיחות, רק שתדעי לך שלכתיבה שלך יש ערך גדול בשבילי. באופן אישי היא מרחיבה לי ת׳נשמה.
מצטרפת_

(אבל חייבת פה להשחיל ולהגיד לך, שבגלל התקלה החדשה, הדף כל פעם נפתח בהתחלה, והדבר הראשון שמכה בי בפנים, זה הציטוט מהדברים שאני כתבתי. אני יודעת שזה משפט חשוב, ששווה תזכורת לכל אחת מאיתנו יום יום, כולל אני, לגמרי כולל אותי, שאני לא אחשוב לרגע ליפול בחזרה להיות קורבן של אף אחד, בחיים, לעולם לא, ובכל זאת - מכה בפנים, או במפתח הלב, שאת מצטטת אותי).

שליחה על ידי שיחות* » 29 מרץ 2013, 21:34

אני לא מאמינה, בשמת, שאלף שנה המשפט ממך מצוטט בראש הדף ובכלל לא טרחתי לכתוב שהוא ממך! מה חשבתי לעצמי. אני יודעת שלא בגלל זה הזכרת את זה- וגם אם כן זה כמובן בסדר- למרות שברור לי שלא- ובכל מקרה זה מצויין, בטח הבאת ישועה לעולם בהרף עין (-:
תודה לכל המגיבות היקרות

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מרץ 2013, 22:21

ותודה על הרחבת הנשמה ותודה לבשמת בכלל ותמיד וגם על המשפט של ההתחלה

שליחה על ידי מי_מה* » 29 מרץ 2013, 22:22

אגב, התקלה לא עקבית. לפעמים נפתח על ההתחלה ולפעים על המשפט האחרון, פחות או יותר, שראית.

ובכלל לא טרחתי לכתוב שהוא ממך
אבל אני ידעתי שהוא ממני, וזה גם כתוב בכמה מקומות למעלה בדף
(באמת לא שמתי לב שזה לא כתוב שם, בגללך הלכתי לבדוק עכשיו).

שליחה על ידי שיחות* » 30 מרץ 2013, 07:35

זהו הוספתי למעלה. טוב מאוחר מאשר אף פעם.
בעניין הפיכת קורבן, הכי צריך להישמר מעצמך, לא ממה יעשו לי ומה ישתו לי ויאכלו לי. רק מאיך אני אקרא לזה>
<סתם מזכירה לעצמי על הבוקר>

שליחה על ידי שיחות* » 31 מרץ 2013, 09:12

מתקרב טיול, ובתי הגדולה רוצה נורא נעלי טיול טובות. אני מחליטה לקנות לה, ומגרוני בוקע לה קולה של תרנגולת, שברגיל משייכים אותה לעדה מסויימת, אבל ככל שאני מתקדמת בזמן אני מגלה שזו איכות שבאמת לא פסחה על אף עדה, ואומרת לה כך:
וכשהמידה שלך תגדל, הן יהיו שלי, איזה כיף לי.
(כי המידה שלה כבר כמו שלי, וזה לא שיש לי רגל קטנה במיוחד,)
ובעוד המחשבה חולפת לי בראש על וואי לאן זה הולך להגיע? היא נרגעת במחשבה העוקבת: אבל שמתי לב שכל החברות שלה גם ככה! יפות ענוגות, נערות לגמרי, עם מידה כמעט ארבעים. אז היא נורמלית, אבל מה זה הקטע הזה?"
כך מקרקשות לי המחשבות תוך כדי שטיפת כלים, והיא קוראת אותן ללא הפרעה וללא מיסוכים, ואומרת לי
"אמא, זה לא אומר שהרגל שלי תגדל ותגדל עכשיו ותהיה מידה חמשים ושמונה כשאהיה בגילך. (בסבלנות היא מסבירה לי את זה)
זה אומר, שבדור שלנו אולי כף הרגל ממצה את פוטנציאל הגדילה שלה יותר מוקדם."
ושוב אני מרגישה שאולי אני לא מבריקה, אבל לפחות יש לי ילדים חכמים. (עוד מחשבה שלא פוסחת על שום עדה. יש כאלה בשפע. אני אשמח פעם להתעניין למה התלבשו דווקא על הפולנים.)

שליחה על ידי שיחות* » 31 מרץ 2013, 09:17

זה מזכיר לי, שהבת הקטנה שלי הייתה בסרט "הקרודים" או משהו כזה
ושאלה אותי "אמא למה כשסבתא הגדולה ודודה אמרו את המילה הזאת כרודים, הם אמרו אותה במבוכה כאילו שזה סוד או שלא רוצים להעליב?"

(סבתא שלי תמיד התביישה שסבא היה כורדי, ותמיד אמרה את זה במבוכה, ודווקא כן רצתה להעליב.)
מה הסברתי לה, אני כבר לא זוכרת. משהו על זה שאנשים נוהגים לחשוש מאנשים מעדות שלא דומות לשלהן, ולעשות מהן צחוק כדי להתגבר על החשש, ועם הזמן נוצרו סיפורים קבועים על עדות קבועות. ושהכורדים הם דווקא עם מאוד יפה ואמיץ . כאן עצרתי כי אני לא יודעת למה הם עם אמיץ רק זוכרת שאמרו לי את זה. משהו עם שם של מנהיג עם שם חתיך ונועז.

איך הצחקת אותי עם סיפור הנעליים (שלי הגיעה למספר הנעליים שלי ולא יותר. וזה המספר של אמא שלי, של אחותי ושלי (-: ).

משהו עם שם של מנהיג עם שם חתיך ונועז.

מוסטפה בראזני

פ.

שליחה על ידי שיחות* » 31 מרץ 2013, 23:26

תגיד פישקאדו, זה אומר לך משהו?
http://www.youtube.com/watch?v=O6DxKVDQx8w
(בחיפושי אחרי משהו אחר שלו עבורך, חרשתי את יוטיוב לאורך ולרוחב והעליתי חרס. אבל אני אמצא. מוסטפא לצדי, בעורקיי ובמורשתי ואנחנו לא הולכים לוותר לברזילאי הזקן הזה. )

שליחה על ידי שיחות* » 31 מרץ 2013, 23:34

מצאתי!
http://www.youtube.com/watch?v=0vnfAeAv0GA
זהו דוריבאל קיימי האהוב, ששר לים ולדייגים.

שליחה על ידי שיחות* » 31 מרץ 2013, 23:37

רק עכשיו שנרגעתי, נכנסתי לחקור את הקישור לאבותיי הבאראזנים. תודה רבה.
<שתמיד נהיה לראש ולא לזנב.>