דג חתול

מסודרת במונחים של ילדה. אז עכשיו אם תהפכי טוב טוב את התיק ותנערי הכל הכל, את כל המחברות, הקלמרים, הארנקים, והכיסים החבויים בתיקים - יש סיכוי שלצד עטיפות מסטיק, טישואים משומשים, שקיות עם שאריות אוכל, זנבות עפרונות, פתקים ישנים וכיוצא באלה מציאות, יפלו משם גם כמה קוקיות.
הלו הלו, אני מאוד מבקשת. תיארת עכשיו בדיוק את התיק שלי

(אם כי אני דווקא מוצאת הכל בסוף. אבל לא את הגרביים).

דגחתול בשמת וקרוטונית - תודה על הצחוק.

דגחתול בשמת וקרוטונית - תודה על הצחוק.
ותודה על חבילות קוקיות בחמישה שקלים שבלעדיהן אנה אנו באות.

אני משערת שהתשובה שלהלן כבר לא רלוונטית לגבייך, וגם לא לבשמת (אצלנו זה עוד יכול להיות תקף), אבל לטובת האמהות לילדות קטנות יותר שקוראות כאן אכתוב אותה בכל זאת-
תמיד טוב לבדוק את הברביות. (או בובות אחרות)..
אני זוכרת פעם שלאחר חיפוש קדחתני מצאתי בסוף על ברבי אחת תסרוקת מתוחכמת שכללה כשלושים קוקיות (אצלנו קוראים להן אגב גומיות שיער, אבל מילא, נזרום... ).

מצאתי בסוף על ברבי אחת תסרוקת מתוחכמת שכללה כשלושים קוקיות
לדעתי זה מתקן איחסון גאוני לקוקיות.
(גם אני, אם אני בטעות אומרת "קוקיות" ליד בתי, חוטפת את המבט המתנשא שנדרשות מלוא 48 שנותי לאזן בתוך עצמי, כדי לחזור לגודלי המקורי מלפני המבט)
אבל מילא, נזרום...
(מצ'רה ממחשב אחר)

חייבת לעבור לעניין אחר (לא לפני שאוסיף שאצלי, הלוואי והיו מסתפקות במבט מתנשא וכל התיאור המופלא שבא אחריו

, אני ממש מקבלת שטיפת חרון, אין לי מילים אחרות לזה (ואולי אני קצת מושפעת מהעניין הבא)) - שטיפת חרון! אמא!!! די כבר! די כבר! אף אחד בעולם לא אומר קוקיות! לא אומרים קוקיות! זה גומיות לשיער. גו (שינוי קצב חד כחרב פיפיות כי מאיזה כיוון שלא תסתכל על זה זה נגדך) מי, יות, לשיער. (ויציאה בפייד אאוט, בינן לבינן:) ולא קוקיות, (וריסוס לתוך החוזייה- האם זה פיתוח של בני הצעיר או מונח קיים?) : וואי.

העניין הבא הוא כזה, שהגיע אלי בדמות סיפור של אחותי ובעלה, שגילו שיר, החליטו להבין את מילותיו, להבין את פשרו, ללמוד אותו, לנגן אותו ולשיר אותו. קראתי באיזה ספר נחמד של ברכות לחתונה, עצה לזוגיות טובה: שיהיו לכם מטרות משותפות. זה נשמע כאילו ברור, שלזוג יהיו מטרות משותפות, אבל נדמה לי שהכוונה הייתה לכאלה. אבל שני אלה לדעתי עשו את זה מאהבה לשיר, ומאהבה בכלל, ולא כישום של עצה פרקטית.
טוב בקיצור אחותי שלחה לי את השיר, (עדיין לא הביצוע שלהם אבל זוהי יתד ראשונה באוהל ההמתנה) והנה הוא לפניכם, על כל מילותיו ועל ביצועו בתחתית העמוד.
http://www.safa-ivrit.org/poems/yom.php

אוי, כל כך בא לי להתחיל להציק לשיר באלף ניחושים.
אטפל ראשית למשפט

וכה הומך, וכה צפד מקמט

כל שתימר ושהיה אחד*

עלה לי עמוד הענן. מה קורה לעמוד ענן שמוביל אותך במדבר בשמו של אחד , ופתאום , תהא אשר תהא הסיבה, במקום להיתמר, קורס? הוא הופך הופך מוך, מן הסתם. מעוך. צופד ומתקמט.

כאילו שזה משנה, למה שלונסקי כתב. זה הרי לא משנה. מצדי, אם המציאו את העברית רק כדי ששלונסקי יכתוב, דיינו, לגמרי, לא?
אבל בכל זאת בא לחפור בזה קצת, למי, למה, על מה, נכתב השיר. למה באמת התכוון.

איזה קטע. ממש לפני כמה ימים ראיתי שוב (אחרי כ-20 שנה) את מסע הבחירות של מאיר אריאל, והוא מדבר על השיר הזה שם.

אם המציאו את העברית רק כדי ששלונסקי יכתוב, דיינו, לגמרי, לא?
לגמרי.

עכשיו נכנסתי לאמביציה להבין את השיר הזה (-:
בגללך!
(אמר האריה לג'ירפה)

בגללך!
אהא, באמת הכל בגללך!
רק חשבתי שאולי תרצו לדעת, אחרי הסיפור ההוא על הקטן ש ביקש לעבור למיטה של אמא באחת בלילה ותוכניתו סוכלה. אם כך, מאז הוא אכן החליט שהוא עובר כל לילה, בשעות משתנות, והגדול למד לחיות עם זה ופשוט נוחר. גם אמא למדה לחיות עם זה ופשוט סותמת. גם זה כמובן בגללך לגמרי. ובגלל הדף הזה. בכלל, הכל בגלל שאת לא מעדכנת בתדירות גדולה יותר

גם אמא למדה לחיות עם זה ופשוט סותמת.
למה המשפט הזה מרגיע?
לא, באמת, למה?
אולי כי יש הרבה שקט בשתיקה. או יותר נכון בהסכמה לשתוק. יש דברים בעולם שנראים ככה אבל הם לא קורבנות.
אני מוצאת את עצמי מדברת כל כך הרבה על דברים שהם לא בסדר בבית. את לא תשאירי כאן ככה ואת לא תחשבי שפה זה בית מלון ואתה לא תזרוק עלי את הקו! לעזאזל! ותצחק! (קו זה החמור גומי הזה המתנפח שבחיים לא חשבתי שתהיה לו שושלת ממשיכה וכשהוא יתפנצ'ר אני אכתת רגליי ואקנה עוד אחד בגלל שלוש נפשות בוכיות הומיות באחורה של האוטו שחייבות קו אדום חדש)
וכמה הרבה שקט משתרר כשאמא פשוט סותמת.
איזה כיף זה שקט.

אני מוצאת את עצמי מדברת כל כך הרבה על דברים שהם לא בסדר בבית. את לא תשאירי כאן ככה ואת לא תחשבי שפה זה בית מלון ואתה לא תזרוק עלי את הקו!
הנה אני כבר תורמת עצה: להחליף את ניסוחי "את" בניסוחי "אני".
וואללה אני צריכה לכתוב על זה.
זה אחד הטריקים של התקשורת המקרבת.
"את לא תשאירי כאן" - זה משפט מאשים. את יכולה להשמיע כמה משפטים מאשימים שאת רוצה, התוצאה שלהם תמיד אחת: לא מקשיבים לך. אבל נחלשים מבפנים. כמו שקרה לנו כשהיינו ילדות.
זה נראה כאילו מתמרדים נגד אמא.
האמת שמתמרדים נגד עצמנו ונחלשים ונחלשים. כי הילד שומע את ההאשמה. כועס. מגיב בכעס. אבל בפנים, מרגיש אשם. מרגיש לא בסדר. מתקטן ומתחלש (בכוונה כתבתי ככה).

עכשיו אנחנו גדולות. אבל מוצאות את עצמנו קטנות וחלשות. גדלנו קטנות וחלשות.
אח אח ההורים האלה שיודעים איך לא לגדל את הילדים קטנים וחלשים! אני בהתפעמות עמוקה חסרת תחתית כשאני פוגשת כאלה. זה מדהים אותי. אין דבר יותר ענק בעיני.
אני חושבת שאמא של אמא נמרה היא כזאת. הלוואי שאמא נמרה תספר לנו יותר סיפורים על ילדותה ועל הדברים שאמא שלה מלמדת והדברים שאמא נמרה מבינה. אני רוצה לשמוע דוגמאות אמיתיות מהחיים של אנשים שיודעים לעשות את זה בלי שעברו תיקון במשך שלושים שנות עבודת פרך!!! אני רוצה לפחות לשמוע דוגמא חיה של משהו שהוא פשוט כזה במציאות!

אבל בינתיים, אין לנו אלא לתקן.
לא "את לא תשאירי" אלא "זה מאוד קשה לי כשהבגדים מפוזרים פה בסלון. זה עושה לי הפרעת קשב וריכוז. זה מבלבל אותי. אני צריכה שכל אחד מכם ייקח מפה את הבגדים שלו. עכשיו".
"אבל א--מ---א---!!!!!! בלה בלה בלה בלה בלה"
"אין מה לעשות. אני צריכה עכשיו. זה מבלבל אותי ואני לא מצליחה לזכור אפילו להזכיר לך אחר כך. אז עכשיו. זה בכלל לא היה צריך להיות פה מלכתחילה".
או:
"רגע!"
או:
"אחר כך"
"לא מתוקה, לא אחר כך כי אני לא יכולה ככה. זה חייב להיות עכשיו כי לא טיפלת בזה ואני זוכרת עכשיו. את יודעת שלאמא קשה כל הג'אגלינג הזה, בואי תעזרי כשצריך את העזרה שלך".

לא חייב להיות הטקסט הזה.
נתתי בפה שלך גם את הרגשות. גם את הקושי. את לא חייבת כל פעם להגיד את כולם.
אבל הילדים צריכים להבין שאלה הצרכים של אמא. ואמא צריכה עזרה, שלווה, שיתוף פעולה - כדי שהיא תוכל לדאוג לילדים. אין מוח לבשל אוכל בזמן - כשהמוח תפוס בבלגן שהילדים השאירו בסלון. אין כוחות לפנק את הילדים כשיש הפרעת קשב וריכוז מתמדת בגלל שאת בעומס מטורף עם דברים שילדים בגילם יכולים בהחלט לעשות.
את צריכה.
לא הם לא בסדר.
את צריכה ומפני שהם אוהבים אותך הם מצופים לשתף איתך פעולה.
ולהתחיל בקטן.
לא לצפות שיידעו הכל בעצמם.
אבל להכניס לכל אחד מהם הרגל אחד קטן שבהתחלה מזכירים ובעוד שלושה חודשים את מקווה שהם יפנימו. עם קטנים, לפעמים לוקח שנה וחצי שכל יום אומרים "הגעת הביתה? התיק למקום!" עד שהם כבר זוכרים לבד.

שניה רגע,
פתאום מצאתי את זה, ראיון עם שלונסקי ב1968 על המחשב האלקטרוני
http://www.youtube.com/watch?v=[po]k3sTL5kCJ 4[/po]

איזה קטע נפלא הבאת, תודה

תורגם ע"י bing.

בשמת,

!

יא גנובה. מחקתי. את מחליפה שמות כמו שאני מחליפה גרביים.... מוזמנת גם את זה למחוק. חיבוק גדול ושבת ברוכה @}

הדברים האלה כ"כ הרשימו אותי עד שהבאתי אותם לכאן לשמור. מתוך הסמלים של חנוכה, התנצחות בין חילוני וכנראה דתי, שהרחיבה את דעתי:
_וההבדל בין המילה לבין כל כאבי צמיחת שיניים, רעב, חוסר שינה, גזים, והורים בהמות הוא פשוט: הבחירה. בוחר אדם לכרות עורלת בנו, אינו בוחר בשאר.

מה ז"א לא בוחר ? אדרבא אם ידוע שכל המכאובים הללו הם מחויבי המציאות מרגע שנולד אדם - הלא ההחלטה להביא אדם זה לעולם, היא היא הבחירה במציאות זו. ולצורך ענייננו - כל הטענה שברית מילה אינה מוסרית כיון שלא נותנים בחירה בידי האדם הלא אפשר לטעון בדיוק את אותה טענה על כל שאר המכאובים._

נו טוב, אז לפי ההגיון הזה גם כל רגע שאני לא רוצחת מישהו זו בחירה לתת לו להמשיך לחוות מכאובים. (וגם בחירה לתת לו להמשיך לחוות שמחות, אהבות, אכזבות, התעלות, עצבות, ואת כל טווח החוויות האנושי.)
ועדיין, גם אם בחרתי להביא לעולם ילד חווה, עדיין יש חוויות שאנסה לא להיות זו שגורמת להן. אני לא מונעת מהילדים שלי להיפצע, אבל אני משתדלת לא לפצוע אותם בעצמי.

ליונת
ובכלל, בתור מי שבסוף השבוע האחרון נישקה את אבני הכותל ורגע אחרי זה התמרחה במור ולבונה בכנסית הקבר והתרגשה בשניהם מאוד, אני אומרת שאשרי אדם חופשי לבדוק ולהטיל ספק ולהאמין ולהלל ולהתפלל ולהתרגש ולשמור את הלב חי ופועם ואת הראש חי וחושב.

ואת הראש חי וחושב
ואללה,
מילא לא להאמין
מילא ליהנות מטקסים של היהדות והנצרות גם יחד, אבל איפה הראש נכנס כאן ? זה באמת מסתדר לך ביחד ? אני מתכוונת מצד ההיגיון

מה ז"א לא בוחר ? אדרבא אם ידוע שכל המכאובים הללו הם מחויבי המציאות מרגע שנולד אדם - הלא ההחלטה להביא אדם זה לעולם, היא היא הבחירה במציאות זו. ולצורך ענייננו - כל הטענה שברית מילה אינה מוסרית כיון שלא נותנים בחירה בידי האדם הלא אפשר לטעון בדיוק את אותה טענה על כל שאר המכאובים.

יונת
מה שזה בא להביע הוא שהברית היא חלק מהחיים וחלק מהלידה לעם היהודי (את יכולה אמנם לחלוק על זה, אבל הטענה היא שהשיקול כאן הוא לא הכאב כי בכך הוא לא שונה ממכאובים בלתי נמנעים אחרים) זו הנחת יסוד של מי שמאמין שברית היא הכרחית כחלק מהשתייכות לעם היהודי. כדי להמשיך את הדיון ניתן או לא לקבל אקסיומה כזו ("הזהות היהודית לא נקבעת על ידי ברית בבשר" לדוגמא) או לומר שאין רלוונטיות לאקסיומה לצורך הדיון ("לא חשובה לי הזהות היהודית אני אזרח העולם" לדוגמא)

אבל הטענה היא שהשיקול כאן הוא לא הכאב כי בכך הוא לא שונה ממכאובים בלתי נמנעים אחרים

שמת את האצבע בדיוק על הנקודה: הכותב שצוטט מתייחס לברית כאל מכאוב בלתי נמנע. למרות שברור שהיא נמנעת מאוד בקלות.

הנחת יסוד של מי שמאמין שברית היא הכרחית כחלק מהשתייכות לעם היהודי
אמונה שאין לה יסוד, אגב.
ההשתייכות לעם היהודי נקבעת על ידי האם. גם אם במשך הרבה דורות לא מלו אף אחד, הם עדיין יהודים. חבל למחזר את הבורות והבערות. יש מספר דברים שאסורים לכאורה על מי שלא נימול (משהו בבית הכנסת אבל בינתיים הספקתי לשכוח מה), אבל בלי שום קשר הוא יהודי.

מילא לא להאמין
אבל מי מה כן מאמינה. למה הסקת שהיא לא? כי היא חווה את החיבור לאלוהים דרך שני ערוצים? (או עשרה, לא משנה). זה שאדם בוחר להתחבר לאלוהים בדרך שונה משלך לא אומר שהוא לא מאמין.
(מי מה , מקווה שזה בסדר, מקפיצה אותי התנשאות דתית...)

_מילא לא להאמין
אבל מי מה כן מאמינה. למה הסקת שהיא לא?_
לא כתבתי ולא התכוונתי שהיא לא
זו מסקנה שלך
(מקפיצה אותי פרשנות מעוותת של אנשים לדבריי)

כתבת- "מילא לא להאמין", ובהמשך דברייך התייחסת לסיפור של מימה, פנית אליה בתגובתך, ולכן הסקתי כך..אני מצטערת אם פירשתי אותך בצורה מעוותת, יכול להיות שזו באמת רק אובר רגישות שלי, בכל זאת אם תקראי שוב את מה שכתבת אולי תסכימי שניתן להבין אותם כמתנשאים.

שמת את האצבע בדיוק על הנקודה: הכותב שצוטט מתייחס לברית כאל מכאוב בלתי נמנע. למרות שברור שהיא נמנעת מאוד בקלות.
הייתי שמחה להימנע לפחות כאן, למען השם וכל ברואיו, מהויכוח המתיש האם ברית זה מכאוב או שמחה, נמנעים או לא.
אלא לפרש את הכותב שצוטט באופן קצת יותר מרתק. הוא רמז על הבחירות האחרות, שאנו רגילים לראותן כמחוץ לתחום אחריותנו, שאינן שונות מהבחירה לכרות עורלה. הוא מגדיל ומרחיק את הזום . למה להתעקש להישאר במדמנת הויכוח הערל.

<ולמה שלונסקי לא זכה כאן לכזאת גווארדיה? הא?? אתם לא מתביישים?! אבישג, תגידי לי, זה התנהגות? לבוא ולהתחיל פה תגרת בוץ עם התגרניות גם ככה האלה מימה ויונת, במקום להתייחס לשיר יום אחרון בכבוד הראוי לו? הרי (יתכן ש) השיר הזה הוא יותר מתפקר מכל עורלה שאי פעם נצנצה בשמש וכל ע"ז שאי פעם תעבור פה!>

חבל למחזר את הבורות והבערות.
ובשמת, המשפט הזה נכתב על ידך בהתייחס לתיאור של אמונה מסויימת, שמתקיימת אצל יהודים מסויימים (רבים.). נראה לי מעליב למדי, את האמונות באשר הן. . .
אמונה, ממתי היא צריכה יסוד? חסרים אנשים שמאמינים בדברים שאפשר בקלות להגדירם "בורות ובערות" ו"משוללי יסוד" ? אמונה ויסוד, אלה מושגים משני עולמות שונים, ואת הפער בינהם ניסו להגדיר בעזרת הביטוי הראוי לשמצה "אמונה טפלה".
(מה היסוד באמונה שאסור לעבור מתחת לסולמות, למשל? (-: טוב את בטח תמצאי לי את היסוד)
אבל ברצינות, אז מה אם יהדות זה לפי האמא? לא חסרים יהודים שחשים ומאמינים בכל לבם שבלי ברית לא עשינו עסק גם אם האמ-אמא שלו יהודיה. יש הבדל בין פקידות לבין אמונה ורגשות כלפי מאפיינים שונים של חיי רוח והשתייכות דתית. הגבולות בין השתייכות דתית פקידותית לבין השתייכות רוחנית וקהילתית עלולים להיות מטושטשים מאוד ולא חסרים יהודים שיפרצו בצחוק אם תגידי להם "הוא לא נימול אבל הוא יהודי כי אמא שלו יהודיה". אז מה אם בירוקרטית זה נכון? (הרי הקטע עם האמא הוא בירוקרטיה יהודית, ולא משהו רוחני, נכון?)

לא חסרים יהודים שחשים ומאמינים בכל לבם שבלי ברית לא עשינו עסק גם אם האמ-אמא שלו יהודיה
חסרים יהודים שלא יודעים מה הבעיה לאכול חזיר עם גבינה?
זה לא טיעון בעיני, דג ח.
זה שיש אנשים בורים זה אף פעם לא טיעון לטובת הבורות. רבים היהודים הדתיים שאינם מכירים את החוקים של הדת. אי ידיעת הדת אינה פוטרת. ובמיוחד, במיוחד כאשר האמונה בחוקים תוצרת בית גורמת נזק לבני אדם אמיתיים, שהיא מוליכה שולל, שהיא נגד אנשים אחרים, שהיא מייצגת חוסר סובלנות ואפלייה כלפי הזולת.

ולא חסרים יהודים שיפרצו בצחוק אם תגידי להם "הוא לא נימול אבל הוא יהודי כי אמא שלו יהודיה
אני אשלח אותם לרב שלהם.
אז הם לא יצחקו יותר.

כל אחד יכול לצחוק גם אם אגיד שכדור הארץ סובב סביב השמש, או שהוא עגול (חסרים אנשים שמאמינים עד היום שהשמש זורחת במזרח ושהיא סובבת את כדור הארץ?). אז מה? זה הופך את זה לצודק או נכון או חכם?
לא.
זו עדיין בורות ובערות.
וזה לא היה משנה לי.
אבל משום מה, לא מעטים מאלה, גם מאמינים באותה נשימה שמותר לבזות אחרים או להעלותם על המוקד בגלל ההמצאות הפרועות וההזויות של דמיונם ה"מאמין".
ואילולא היו מבזים אחרים, מקיאים אותם על לא עוול בכפם מקהלם בשם אותה דת שאת חוקיה כלל אינם יודעים, ופוגעים בהם בשלל דרכים - לא היה איכפת לי שיאמינו בדברים שגויים והזויים.

זה שיש אנשים בורים זה אף פעם לא טיעון לטובת הבורות
נכון, אבל אם בדיון אחת המשתתפות מציינת ש "זו הנחת יסוד של מי שמאמינים ש.." אז התגובה "חבל למחזר בורות ובערות" - איך לומר, מקפיצה אותי כי היא קצת מעליבה את מי שהביאה דוגמא מהחיים עצמם, לא דגלה בה ולא הנחיתה אותה כדברי אלוהים אלא ציינה שיש דבר כזה, אנשים שמאמינים ש..
ולתקוף את עצם זה שיש אנשים שמאמינים ש...כתגובה לדבריה הוא גם פוגעני כלפי מי שהביאה את זה (כך מרגיש לי) וגם לא מאפשר דיון בעצם העובדה הזו המצויה בתוך תמונה כללית בחיים האמיתיים.
ז"א, לכל מה שכתבת עכשיו יש מקום אמיתי וחשוב ואני גם (מה זה משנה בכלל) מסכימה איתך לגמרי, אבל לא כתשובה ל שביל בצד, כי תשובה כזאת אמנם מביאה אמיתות חשובות ביותר על התנהלות תקינה בחברה, אבל חוסמת דיון על עצם קיום התופעה הזאת, של אנשים שמאמינים ש...שהם חלק עצום בתרבות שאנחנו חיים בה.
סליחה על חוסר המיקוד. בלה בלה בלה בלה. אולי סתם נעלבתי בשם שביל בצד.

זה שיש אנשים בורים זה אף פעם לא טיעון לטובת הבורות. רבים היהודים הדתיים שאינם מכירים את החוקים של הדת. אי ידיעת הדת אינה פוטרת. ובמיוחד, במיוחד כאשר האמונה בחוקים תוצרת בית גורמת נזק לבני אדם אמיתיים, שהיא מוליכה שולל, שהיא נגד אנשים אחרים, שהיא מייצגת חוסר סובלנות ואפלייה כלפי הזולת.
בשמת, האמת, אני לגמרי לא מבינה מה את רוצה (אז אולי אקרא שוב), בתחושה שלי את מערבבת נושאים שונים.
ברית מילה היא מאבני היסוד של היהדות
אין קשר בין קיום ברית מילה והיות האדם יהודי
יהודים דתיים רבים אכן לא מכירים את כל ההלכות - איך זה קשור לברית מילה ? ברית מילה הינה חובה ביהדות
אין צורך להבין טעמי המצוות כדי לקיימם (ויש מחלוקת האם ניתן להבין את טעמי המצוות) - זה לא קשור לבורות אלא ל"נעשה ונשמע" - אנחנו יכולים לנסות להבין אבל בסופו של דבר אנחנו מקיימים כי כך צווינו.
אני מקיימת ברית מילה כי כך ציווה אותי ה' ומתוך אמונה שזה לטובת הילד - האם מבחינתך האמונה שלי פוגעת באנשים אחרים ? כנראה שכן, אז ? מה תעשי ? ואיך זה מתקשר לבורות ובערות ? בגלל זה אגב כתבתי ליונת שמי שנגד ברית מילה נגד הדת היהודית - זו מהות הדת, עשיית מעשים שלא ניתן להבין, גם מעשים שנראים כפוגעים במציאות הנוכחית.
בורות מתייחסת לחוסר ידע - האם את טוענת שאני בורה כי אני לא יודעת שהיהדות לא מחייבת את מאמינה למול את בניהם ? אני משערת שלא, כוונתך לאותם בורים (יש באמת אנשים כאלה ?) שמקשרים ברית מילה עם שייכות לעם. אבל זו לא נקודת המחלוקת העיקרית בינינו אלא עניין טפל וצדדי.

אני משערת ששורש המחלוקת נעוץ בשאלה האם אפיסטמית ניתן להכיר את המציאות גם דרך האמונה או בעיקר דרך האמונה, והאם זו אפשרות לגיטימית.

היהדות נשענת גם על רגש ושכל אבל בעיקר על אמונה, יש בזה משהו מפחיד, שמטריד אותי תקופה ארוכה ועדיין לא מצאתי לו תשובה שתספק אותי באופן מוחלט.
אבל גם התבססות על שכל או רגש או אפילו שניהם מובילה אנשים למעשי אלימות ופגיעה בזולת.

בסופו של דבר אני בחרתי בדרך האמונה

זה מרתק, אבישג. תודה.
עבורי לפחות זאת הפעם הראשונה לקרוא כך בישירות וכנות מעולמו של אדם יהודי מאמין.

אבל גם התבססות על שכל או רגש או אפילו שניהם מובילה אנשים למעשי אלימות ופגיעה בזולת.
לגמרי.

אני מודה לך על שכתבת שבהשענות בעיקר על אמונה יש משהו מפחיד.
זה משקיט (ולו במעט מאוד) את מי שהתבוננות על אמונה מן הצד מפחידה אותו.
זה מרחיב זום ונותן תמונה עמוקה ומרתקת.
עכשיו אפשר יותר בקלות להתפלל לשלום בין ישראל. תודה לך.

מה זה אפיסטמית?

דג חתול, אני חושבת שהשיר של שלונסקי פשוט קשה לנו מדי ונבצר מבינתנו.
פעם כתבת חבורה של קוראות אינטיליגנטיות רכשתי לי - אז הנה, הוכחנו.

אפיסטמית = עוסקת בהכרה, בתפיסת המציאות.

אבישג, אם את רואה ביהדות מקשה אחת, האם זה אומר שהמילה אינה חשובה פחות או יותר ממצוות אחרות? אם זה נכון, האם סביר בעיניך שאנשים שנוסעים בשבת יתעקשו דווקא על מילת ילדיהם בתור מצוות-מחמד?

בתור מצוות-מחמד?
(-: יש לך את זה יונת

אבישג, אם את רואה ביהדות מקשה אחת, האם זה אומר שהמילה אינה חשובה פחות או יותר ממצוות אחרות? אם זה נכון, האם סביר בעיניך שאנשים שנוסעים בשבת יתעקשו דווקא על מילת ילדיהם
האמת שבעבר חשבתי שזה באמת מוזר ולא ייחסתי למצוות מילה חשיבות מיוחדת, מכיוון שבאתר אני פוגשת מדי פעם את הנושא יצא לי לקרא או לשמוע על הנושא ואני חושבת שגם ביהדות יש למצווה מקום משמעותי יותר ממצוות אחרות.
האם יותר משמעותי משבת או חמץ בפסח ? אני לא יודעת, כאמור לא מצאתי עניין או חשיבות לברר כי אני ממילא משתדלת לקיים את כל המצוות.
בקיצור, אני לא יודעת אם מצוות מילה חשובה יותר ולכן (או בלי קשר) אני לא יודעת אם זה סביר.

ואו, כמה מלל על לא כלום בעצם, יש לי את הכישרון לכתוב המון ולא לומר כלום, נו טוב.

דג חתול , תודה על המחמאות וההתייחסות.

הנושאים האלה מטרידים אותי המון שנים ונוגעים (איך לא) גם בנושאים פוליטיים, כשמצד אחד אני מקבלת באופן מוחלט את התורה כפי שהיא מתפרשת ביהדות האורתודוכסית ואת ההלכה, וגם אני מעריצה אנשים מסויימים ולעולם לא אחלוק עליהם ומצד שני יש לי בחילה לפעמים מדברים מסויימים (ואני לא נכנסת לזה, מסוכן ובעייתי מדי).

הייתי רוצה להקים לי קבוצה של אנשים שמרגישים מחוייבות ליהדות האורתודוכסית ומצד שני מוטרדים כמוני. בינתיים או שאני פוגשת דתיים שלא מבינים מה אני רוצה בכלל או שאני פוגשת חילוניים שזה לגמרי לא מעניין אותם כי ממילא אין להם מחוייבות מלאה ליהדות. יש לי כאן 3 חברות, לא בראש שלי, אבל יכולות להכיל אותי, כשאני צריכה אני הולכת לדבר איתם.

קודם כל תודה לך דג חתול
שנית, הרי הרמתי להנחתה עם שתי האפשרויות שהצגתי לתקיפת הטענה ובשמת הנחיתה (כולל עבירה בלתי ספורטיבית) בדיוק עם הטענה הראשונה.
אבל לא רוצה להסתתר מאחורי "יש כאלה שאומרים ש..."
לא סתם נצרכתי להסביר את הטענה הזו.
ולא נפגעתי מבשמת, אם כי לא היה שום קשר לבורות, הרי ההלכה ידועה לי, אבל מי אומר שהגדרתי השתייכות לעם היהודי לפי ההלכה?.
למה ההגדרה שלך בשמת למי הוא יהודי נכונה יותר מאשר חוקי נירנברג לפיהם הוגדר יהודי בתור מי שיש לו לפחות שלושה סבים יהודים, או שיש לו רק שני סבים יהודים והוא שייך לקהילה היהודית, נשוי ליהודייה או נולד תוך כדי עבירה על חוקי הגזע הנאציים?
או נכונה יותר מההגדרה של מרשם האוכלוסין? או של ההלכה הקראית (לפי האב)?
לא את המחוקק ולא את הקראי תוכלי :
_אני אשלח אותם לרב שלהם.
אז הם לא יצחקו יותר._ בלגלוג כזה.
גם לי כמו לאבישג לא הצלחת לבאר ולבער את הבערות עם הגדרות הלכתיות שכבר ידעתי.
אבל אם בני לא היה נימול, כל פעם שהייתי רואה אותו היו עולות לי מול העיניים האותיות ע-ר-ל והייתי אומרת בני ערל (ובנותיו יהיו בנות ערלים עליזות) ומפאת כבודם של הלא נימולים לא אפרט מהם הקישורים שבאים לי עם המילה הזו, רק אציין שבן העם היהודי זה לא.
וזה לא משנה לי בכלל אם הוא פסול לעדות, לחיתון למול את בנו או לעלות לברכת כהנים או שמותר לו כל אלו.

ומקדימה רפואה למכה:
ככה אני מרגישה עם הבן הפרטי שלי, ואין לי עניין לשכנע ככה את מי שהמילה "מילה" מעבירה בו צמרמורת ואסוציאציות שאם הוא מכבד ילדים נימולים הוא לא יכתוב אותם

ומפאת כבודם של הלא נימולים לא אפרט מהם הקישורים שבאים לי עם המילה הזו, רק אציין שבן העם היהודי זה לא.

לא נורא. להרבה אנשים באים קישורים מוזרים גם עם הנקה בציבור (אפילו "מגעיל"). זה יעבור להם, זה יעבור גם לך.

הייתי רוצה להקים לי קבוצה של אנשים שמרגישים מחוייבות ליהדות האורתודוכסית ומצד שני מוטרדים כמוני

(אגב, אין כאלה קבוצות? זה נשמע לי ממש לא ייאמן)

וואו יונת, לקח לי יממה להבין מה כתבת.
התכוונת שהדחייה שחשים מלים-את בניהם מלא נימולים צפויה לחלוף ותופעת הלא נימולים לא תעורר רגשות קשים? או תעורר פחות ופחות ואצל פחות אנשים?
(נמלמנמלממלנמלנמלמלמל , כבר נהיה לי נימול בלשון.)
בכל אופן הבנתי. (בהתחלה לא הבנתי (-: )
מעניין מה שאת מציעה. הלוואי. וגם הפוך. שהלא מלים יפסיקו לפחד מהכן מלים. הלוואי אמן וברוכים הבאים ל21 בדצמבר, דרך אגב.
לדעתי אפשר לציין את סוף העולם בתרועת כל סוף הוא התחלה חדשה, ואני מרימה כוס מי גשם בזאת לכולנו, לשנים של אחווה הבנה סליחה וקבלת האחר מאיתנו בשמחה, סקרנות, כבוד וצנעה.
או סתם סבלנות פושרת. אפילו שיעמום הולך.
כל דבר שמסתיים בשטיח רך עם תנור וכוס תה.
באהבה לבוקר טוב ורטוב זה. אמן.

ואני מרימה כוס מי גשם בזאת לכולנו, לשנים של אחווה הבנה סליחה וקבלת האחר מאיתנו בשמחה, סקרנות, כבוד וצנעה.
או סתם סבלנות פושרת. אפילו שיעמום הולך. כל דבר שמסתיים בשטיח רך עם תנור וכוס תה.

אמן ואמן

אמן!

כל דבר שמסתיים בשטיח רך עם תנור וכוס תה
אבל עם הכלה וקבלה של אלה ששותים תה עם חלב!

_ואני מרימה כוס מי גשם בזאת לכולנו, לשנים של אחווה הבנה סליחה וקבלת האחר מאיתנו בשמחה, סקרנות, כבוד וצנעה.
או סתם סבלנות פושרת. אפילו שיעמום הולך.
כל דבר שמסתיים בשטיח רך עם תנור וכוס תה._
סלוט, צ'ין צ'ין, צ'ירס, לחיים!

סלוט, צ'ין צ'ין, צ'ירס, לחיים!

אבל עם הכלה וקבלה של אלה ששותים תה עם חלב!
את יודעת, כשהייתי קטנה, עוד חיה סבתי הבורמזית העיראקית עליה השלום. והיא, שחייתה את רוב חייה הבוגרים (שש עשרה זה די בוגר, לא?) עם שני בעליה (בנפרד, בנפרד), בארץ הודו, הגיעה לארץ ובפיה ועל כיריה שגור התה עם חלב. קומקום קטן לעלי תה, קומקום גדול למים רותחים, וקנקן לחלב. היה איזה טקס, אני כל כך מצטערת שהייתי קטנה מדי ולא הפנמתי (רושמת לי לברר ולכתוב כאן) -
ואבא שלי גדל על זה וכשהפך בוגר,שתה, כמנהגם, תה עם חלב בספל חגיגי לבן וכבד עם איור של ספינת מפרשים כנראה כדי לא לשכוח לרגע את המרחק עליו הטעם אמור לפצות, ואמא שלי הייתה מכינה כל בוקר אחד זכוכית קטן יותר עם נס קפה, לעצמה, והשני במסירות נפלאה, גדול חגיגי וריחני, תה עם חלב לבעלה.
וכשיצאתי לעולם, מי יודע מתי זה היה, וראיתי גברים שותים נס קפה בספל בגודל רגיל, זה העביר בי תחושה מאוד בלתי נעימה, כאילו סדרי עולם המבולגנים מודיעים לי : "גברששותהנסקפההואגברנשישלאיהיולךטעויותכלאלהששותיםנסקפההםגבריםשלאהבינומשהוהםגבריםנשיים"
עכשיו כשאני חושבת על זה, הייתי בתקשורת מהסוג הנדרש בעיקר עם גברים ששותים קפה שחור. שחור עם חלב, גג.

עוד סיפורים? עוד????
(נו, באת ונתת סיפורונצ'יק קטנטן, עם טעם ענק של עוד, וככה עזבת אותנו?)

ואני נולדתי לבית חילוני גמור, לאמא שבאה מבית דתי מאוד ושכחה מאין באה (וכנראה לא מעניין אותה גם להיזכר)
ובילדות הייתי מכורה לסיפורי התנ"ך וקראתי בספרים שוב ושוב פשוט כי זה מעניין....הייתי מחכה לשיעור כדי שאוכל להתפלפל עם המורה (שהיתה מקללת בדרך לכיתה שלי) ובעשר השנים האחרונות אכלתי כשר, שמרתי בשר חלב, צמתי, פסחתי,קידשתי והדלקתי נרות.
את בני הבכור מלתי בדמעות אך בשמחה, שהנה, "ויקרא שמו בישראל..." והוא כאן והרוויח זאת בכבוד.
את בני הקטן מלתי בצער וכאב ותחושה שאני משתייכת לקבוצה של פרימיטיביים ניאנדרטליים (סליחה האדם הקדמון) ואפילו קיללתי וכעסתי,במיוחד על עצמי.
ובחודשים האחרונים אני לא צמה ולא שומרת בשר וחלב ולא מדליקה ומרגישה כמי שבלעה את הגלולה האדומה לבלי חזור.
ואיך....איך מסרתי את גוזליי במו ידי שיפצעו אותם ויחתכו להם חלק מהגוף.
ועדיין, לא יודעת איך הייתי מרגישה מול בולבול לא נימול. אולי הייתי מוצאת לי פשרה יצירתית...לא יודעת.
יש דברים שהם כל כך מושרשים בתוכנו,שהקושי להתנער מהם הוא כמעט בלתי אפשרי.

וגם...
_עוד סיפורים? עוד????
(נו, באת ונתת סיפורונצ'יק קטנטן, עם טעם ענק של עוד, וככה עזבת אותנו?)_

קדימה למלאכה

יש דברים שהם כל כך מושרשים בתוכנו,שהקושי להתנער מהם הוא כמעט בלתי אפשרי.
אולי אם הם כל-כך מושרשים יש בהם טעם גם אם אנו לא מבינים מהו (אולי לא כל דבר בחיים צריך להתחבר אצלנו ישר להיגיון - אני יודעת על עצמי שהשכל לא תמיד הביא אותי למקומות טובים - בלי קשר לדת).

_דעתי אפשר לציין את סוף העולם בתרועת כל סוף הוא התחלה חדשה, ואני מרימה כוס מי גשם בזאת לכולנו, לשנים של אחווה הבנה סליחה וקבלת האחר מאיתנו בשמחה, סקרנות, כבוד וצנעה.
או סתם סבלנות פושרת. אפילו שיעמום הולך.
כל דבר שמסתיים בשטיח רך עם תנור וכוס תה.
באהבה לבוקר טוב ורטוב זה. אמן._
ואני כבר רציתי להיכנס ולספר סיפורון משלי, שיפסיק את הדיון השוצף הזה פה ויחזיר את הדף לאווירת ה שטיח רך עם תנור וכוס תה
אבל אני רואה שכבר סיפרת אחד

ואני סוחבת חוסר שינה כרוני. אז מחר @}

אני הרגשתי התרחבות הלב כשקראתי את שביל בצד . כמו כשמרגישים כשפוגשים חוכמה נשית מסתורית עזה חופשית, והיא ממלאת אותך בכיוון. מראת דרך.
לאו דווקא לעניין המילה עצמו, אלא הרוח, של חשיבה נשית עצמאית. זה דבר שאני מסוגלת ללגום ממנו בשפע ובתודה, כממקור תבונה עתיק וחמקמק.
כי אני למשל, מלתי את בני (אם לשבת בחדר אחר ולנסות לא להרגיש כלום נקרא למול את בנך), לכבודה של ההתרגשות של אבא שלו, ועוצמת התעלות הרגשות והבהירות המוחלטת של אבא שלו לגבי המילה. והכבוד שהתעורר בי לעומת העוצמה הזאת. וגם, כי לא העליתי בדעתי לא לעשות את זה. פשוט כך. עד שנולד כבר חזיתי בלא מעט לא-נימולים, וזה לא היה בעייתי עבורי כלל, אבל על בני שלי לא העליתי בדעתי. הייתי צריכה שהוא יהיה כמו שאני מכירה. כמו שנראים כל הבולבולים במשפחה. לא הייתה לי שום שאלה בעניין כלל. עם שתי הסיבות אני שלמה מאוד, אם כי הן לא באו ממקום גבוה ועצמאי. זה בסדר. כל האימהות שלי היא לא בדיוק ממקום גבוה ועצמאי. זה לא מפחית ממנה. אבל כשקראתי את שביל, יכולתי לחוש בקיום המשהו המחובר למשהו הזה, שלא היה בבחירות שלי, וזה נעים לפגוש את זה. להיזכר באפשרות של זה להתקיים, בכל דבר, לאו דווקא בבחירות על גוף ילדך.

סליחה, הלו ! (מטילה פלצור לקצה המסדרון איפה שרואים עוד את קצה דש בגדה מתנופף ומושכת חזרה לתוך הדף)
מה זה פה כל התירוצת חלושעס הזאת שמרחת אותנו בה באישון לילה?! סיפור וקשה.)

כל האימהות שלי היא לא בדיוק ממקום גבוה ועצמאי. זה לא מפחית ממנה.

טוב, אז הבטחתי סיפור. זה לא בדיוק סיפור, יותר סיפורון. הפלא הוא שאני לא עייפה פחות הבוקר מאשר הייתי אמש

ובכן, הלכנו אחה"צ לרופא הילדים פה בשכונה, מעבר לפינה, בלי תור, לא היה לנו תור (בכלל עשו באותו יום איזה שיפוץ בקליניקה שלו, אז הוא התחיל לקבל רק שעה וחצי אחרי הזמן). אבל היינו חייבים לקבל שוב מרשם לתוסף התזונה החיוני של הגדול. ישבנו וחיכינו עם עוד 3-4 הורים. יצא שלאף אחד בעצם אין תור, וכולם באו "רק לקבל מרשם", "רק לשאול משהו", וכולי וכולי. מפה לשם נכנסה היחידה שהיה לה תור. אבל תור לעשר דקות מעכשיו, אז לא נחשב שהיא יכולה להיכנס קודם. ובכן כולם היו פיראטים ולכל אחד סיבה משלו.

בפנים אצל הרופא היתה אמא אחת, המון זמן, יצאה הנשמה עד שהיא יצאה משם עם התינוק שלה, רוטן ומייבב והיא עמלה לארוז אותו בעגלת האמבטיה המפונפנת, מראה מעצבן אבל לא ארחיב עליו. בקיצור, לקח לה זמן לצאת. וזה היה התור הפיראטי שלנו להיכנס. אני עומדת שם בהיכון ומבטיחה לכולם, כמו שכולם מבטיחים, "זה רק פתק", "רק שנייה", "בלי בדיקה בכלל", וכולם מהנהנים, בטח בטח. פתאום הגיעה אחת שזומנה בדיוק לאותה השעה, ארבע וארבעים, ואני כבר עומדת ליד הדלת, אבל ידוע שזה בעצם תורה (למרות שאין לה בכלל ילד איתה).

אמרתי לה: אולי ניכנס יחד? אני ממש עם דלת פתוחה, רק פתק, בלי בדיקה בכלל וכולי. היא עדיין עיכלה את המידע החדש אבל אז באה השנייה, שהיה לה תור לעשר דקות מעכשיו, ופסקה: בטח, תיכנסי! ברור שתיכנסי. ככה זה היום, כולם בלי תור, אחרת איך זה יעבוד. היא אמנם לא נגעה בי ולא היתה קרובה אלי אבל התחושה היתה שהיא נתנה לי עכשיו צ'אפחה ידידותית טובה כזאת. אמרתי לה: אחלה, תודה. למרות שכמובן זה לא היה עניינה לפסוק (הכניסי כאן ציטוט מ"כחום היום" של טשרניחובסקי המתייחס לכלב בחד גדיא ) והייתי צריכה להודות למי שזה תורה.

ובכן, עם כל הבלבולציה כבר נכנסנו בדלת, ואני מתחילה לדון עם הרופא שייתן לי מרשם. ואז פורצת לשם אמא מבוהלת בדמעות עם תינוקת על הידיים: דוקטור, סליחה, אני בכלל לא במכבי, אבל אני חייבת, הילדה כמעט נחנקה ממשהו, היא לא נשמה לי, ממש רצתי הנה אפילו בלי נעליים, אני חייבת שתראה אותה. מביטים למטה ואכן היא בגרביים שחורות ובטריינינג. רצה לפה כל הדרך ובוכה, בוכה. מביטים בתינוקת: מתוקה ומאושרת, מביטה סביבה בשלווה, אין ספק שהחנק חלף. והאמא מוסיפה: עכשיו היא כבר בסדר אבל...

אין בעיות, אמר הרופא הנחמד שלנו, תחכי פה ותיכנסי בין מספרים. היא נראית לי כבר בסדר גמור, אבל אם קורה משהו תרגישי חופשי לדפוק לי בדלת. היא מודה לו ועומדת בחוץ. אני והרופא מחליפים מבטים, יש לו פני פוקר נחמדים כאלה, ודי ברור שמהקייס הכי דחוף בעולם פתאום נהיה שלאמא הזו כנראה כבר אין קייס בכלל, אבל היא כבר רצה בלי נעליים והכל, אז אבוי למי שיפליט חיוך על הבהלה שלה.

הקיצר, קיבלנו את המרשם שלנו אחרי דקה, יצאנו, בדלת כבר עומדת זו המסכנה שזומנה לארבע וארבעים ואין לה בכלל ילד איתה, אבל היא מרצונה טופחת לאמא המבוהלת על כתפה: תיכנסי את עכשיו, בטח, תיכנסי קודם.
זה בסדר? שואלת המבוהלת, התינוקת שלה כבר בסבבה לגמרי, מפזמת לעצמה איזה שיר.
כן, אמרתי לה, ברור, תיכנסי עכשיו את, היום כולם בלי תור, אחרת איך זה יעבוד. למרות שזה לא היה ענייני בכלל.

אה כן, מה הקטע של טשרניחובסקי? ב"כחום היום" נדמה לי, הגיבור נוסע לארוחה חגיגית וגדולה עם המון מוזמנים. יושבים ומספרים דברי תורה ושנינה. שואל שם מישהו: אם תקחו מחד גדיא אחורה, תראו שבעצם מלאך המוות טעה והכלב צדק - אם כך למה הוכה במקל ולמה כל השרשרת הזו התחילה? כולם שותקים סביב השולחן, באמת מתפלאים: צדק הכלב, למה אם כך קיבל את עונשו?
אז נותן בעל החידה את התשובה: בסדר, צדק, אבל "מי ביקש ממך, הכלב, לפסוק, והמשפט לא לָךְ?"
"ולא עמדו המסובים מצחוקם" וגו'.

אח, קרוטונית, ללקק את האצבעות (-:

(כשרון הכתיבה בדף הזה, פשוט מתפוצץ!)

כן, ככה, באבחת קפה שחור שוב שלחת אותי למחשבות עמוקות מני ים על גבריות, נשיות, החיים שלי וכל בשאר....

אחלה סיפורים פה..

אחלה סיפורים פה..
ואפילו שאני יכולה גם לעשות כל מנני ג'אגלינג עם מילים אני רק אריע בשקט מהיציע

זה בסדר. כל האימהות שלי היא לא בדיוק ממקום גבוה ועצמאי. זה לא מפחית ממנה
יפיפה. מגריינת את זה על לוח לבי

תקלה מתמשכת (ודי נעימה ) במחשב גרמה לי לדבר היחיד בעצם, כשאני חושבת על זה, שהוא בר חרטה על היעדר קישוריי וכישוריי בתחום המכונות כולו, והדבר הזה הוא אי היכולת להגיב על הקטע ה- הו, כה, כה, כה משובח לעיל של קרוטונית האהובה והיקרה. אחלה סיפור. אין, אין עלייך בצלמנות של הלב. סלחי לי נא על שבעין הסחרחורת שתקפתני עקב הישיבה שוב מול המסך, מתדפק לו השיר הבא (מקווה שאמצא אותו ואם לא אשלח לך בתקשור)

הנה: ://www.youtube.com/watch?v=Jh07SwHOqYQ

לא הכרתי את השיר הזה בכלל! אבל נהניתי לזהות פרצופים (דני גרנות, ההיא מסקסטה, מירי אלוני...).
ובאמת אולי אבדוק את תיבת התקשורים שלי

בינתיים למדתי שנעמי שמר ליהטטה פה עם "זבח וצלמונע" שהיו שני מלכי מדין בתנך. . מעניין, ומזכיר גם את למה צחקה מיכל - שהוא שיר תשובה על הלעג שלעגה מישהי - (מי? הדה בושס? מי לעג לה אי אז בסוף שנות השישים? ) - להופעת הגששים ב"מים לדוד המלך" בחצאיות קצרות. היא "מחזירה" במילים "תענוג להתפרחח באפוד כזה קצר, לזמר בלב שמח בתקיעה ובקול שופר. אז נגנו נגנו לי הלאה, כינורות וחלילים, מה שטוב היה למלך הוא טוב גם בשבילי!"

אין את למה צחקה מיכל ביוטיוב!

http://www.youtube.com/watch?v=lSMMHqqi5CU

התכוונתי המקורי. אבל תודה על ההשקעה בחיפוש!
(הרוסים לא מאכזבים. הטל ספק אחים. הטל ספק. תיראו שלא אכפת לכם, ותטילו ספק. זה יוצר את ההבעה הייחודית הזאת שעושה רגשי נחיתות לאלה מהלבנט.)
<גילוי לא מי יודע מה נאות: קניתי וודקה קגלביץ' בטעם אפרסקים וזה פשוט נפלא.>

אכן וודקה קגלביץ' זה גילוי לא מי יודע מה נאות

בוקר טוב,
החלטתי לחזור אל השם הזה, שיחות, כדי להתעורר ולהתרכז.
לטישה בהייה והבאת דברים בשם המתבונן הביאו לי הכי הרבה נחת בכל דברי ימי הבלוג. (לא ישועה לעולם, נכון, אבל נחת זה גם סחורה.) אז אחפש חזרה את הדרך ההיא.

השיחה הראשונה שנתקלתי בה מאז גמלה בי ההחלטה בלילה התנהלה מתוך שינה, בין בני הקטן ליישות לא ידועה:
"כל כך הרבה מילים ולא מבינים כלום".
נראה לי שווה להתחיל איתה את הפרק החדש בסיפורי דג חתול.

את חוזרת! איזה נחת.
תפסתי מקום ביציע, כבר שטפתי את כל הבית, תיכף אהיה פה עם קערת מרק מהבילה.

"כל כך הרבה מילים ולא מבינים כלום".
לפני זמן מה רופאה אחת ראתה את הקטן סופר עד 100 (או איזה טריק אחר, יש לו הרבה) ושאלה בהתפעלות: "הוא מחונן?"
לקח זמן, אבל היום הגדול בא וצעק לאחיו: "אתה מכונם!"

נראה לי שווה להתחיל איתה את הפרק החדש בסיפורי דג חתול.
אני פה עם שק שינה מאתמול בלילה.

(-:
טוב אני מלקטת מה שיש. יש לי מורה שאומרת "כל פעם קצת זה הרבה. אל תהיי קשה עם עצמך".
ואני מקשיבה לה. היא צודקת. ובכן:
ילד אומר לאמו: (הילד שלי, שלי.)
היום קצת נעלבתי מפ' בגן. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא אלי היום והיא אמרה שהיא תחשוב על זה בבית, ואחר כך מ' סתם הלכה שם והיא שאלה אותה אם היא רוצה לבוא אליה היום. אז אמרתי לה די פ', אני הזמנתי אותך לבוא אלי, אז היא אמרה לי אבל אצלך לא עושים כלום רק יושבים בחוץ ומדברים"
אז אמרתי לו (אהה..את כל הפליק פלק לאחור , ההה ההה, בכלל לא ביצעתי! הא? עם בן זה אחרת. לא נצבטו לי הכליות, לא עפו לי העיניים החוצה מעוצמת הנחשול היבש שרצה לבקוע בהן, לא תכננתי במהירות שיא רצח בעינויים, כלום. מוזר קצת, אבל עובדה. )
אז אמרתי לו, כאמור, אבל זה בכלל לא נכון שאצלך לא עושים כלום. והוא אמר לי אמא, את יודעת, אני ממש שונא את זה. את מה? שאלתי.
את זה שכשמישהו מספר משהו שאמרו לו שהוא לא נכון, אז אומרים לו שזה לא נכון. ואז זה כאילו לא נורא כי זה לא היה נכון מה שאמרו. אני שונא את זה ממש.

מדהים איך קצת לטישה בהייה והבאת דברים בשם המתבונן הופכת שיחה יומיומית, מאלו שקורות כל הזמן בכל בית ומי בכלל שם לב, לצרור פניני זן.
ואני בכלל לא בטוחה שזה לא כל מה שצריך בשביל ישועה - שנקשיב קצת יותר. לילדים שלנו ובכלל...
טוב שחזרת.

אהה..את כל הפליק פלק לאחור , ההה ההה, בכלל לא ביצעתי! הא? עם בן זה אחרת. לא נצבטו לי הכליות, לא עפו לי העיניים החוצה מעוצמת הנחשול היבש שרצה לבקוע בהן, לא תכננתי במהירות שיא רצח בעינויים, כלום. מוזר קצת, אבל עובדה. )

שכחתי להגיב לזה- באמת מוזר. כיף לך. אני מתכננת כאן רצח בעינויים לילדות מסוימות על בסיס יומיומי.

איזה ילד, שיחיה..
אפשר לבוא אחרי הגן? או בחלום הלילה.
או שתקפצו אלינו.

רוצים לבוא, ולא לעשות כלום, רק לשבת בחוץ ולדבר.

איזה ילד מהמם. הוא כל כך צודק.
(בדיוק אתמול שמעתי משהו שהעיף אותי לגמרי אל תוך הפליק פלק לאחור וכו'.... אצטרך לחכות בסבלנות עוד כמה שנים כדי לגלות האם עם בן זה אחרת )

לא עושים כלום רק יושבים בחוץ ומדברים"
ומה עוד יש לעשות, אתמהה. אלפי שנים של תרבות אנושית נסמכו על אלה שיושבים בחוץ ומדברים!
(זה מזכיר לי להמליץ על סדרה מצוינת ב ככר השוק )

באמת מוזר.

כן. זה לא רק בזה. הנה למשל: מוקדם בבוקר, הבית עוד ישן, אני מכינה הכל ובוחרת מכנסיי טריינינג כחולים, ואפורים, גרבי דייגו וגרבי כדורגל, נעלי ספורט ומגפיים, ומכינה בתערוכה יפה ליד הספה. בשבע אני מרימה אותו מהמיטה שלנו אל הספה, ומכסה בשמיכה של הסלון, ושמה מוסיקה ופותחת את התריס חצי. שלא יסנוור.
ואז כשהוא מתחיל להתעורר אני הולכת ומעירה בשאגה את הבנות וחוזרת אליו.
מה אתה רוצה, את אלה או אלה? נעליים או מגפיים? סנדביץ' אבוקדו או סנדביץ' חמאה עם דבש.
והוא מתיישב, מסתכל אלי ואומר לי "זה לא משנה, אמא."
עכשיו, כשהילדות אומרות לי זה לא משנה , זה רחוק מלהיות השלוש מילים האלה. זה מחסן, מה מחסן, זה ממגורה, של רסיסי האשמה ציניות סחטנות רגשית או סתם התגלצ'ות נקבית על המדרון הכלשהו הפעיל אותו רגע.

והוא, כך נוכחתי להפתעתי העצומה, מתכוון בשלוש המילים האלה, שזה לא משנה.
וזה לא כי הוא יותר מלאך מהן. הן מלאכיות שחבל על הזמן (ואלוהים שישמור, ). הוא בן. הוא בן.

לא מזמן הן עשו חיקוי שלי. רואים איך האהבה יורדת עם השנים, כך כונה הקטע, בהנאה רבה.
לקטן: מתוק שלי הכנתי לך דייסה טעימה וחמימה ומתוקה אז בוא תאכל
לצעירה: ממי יש לך דייסה על השיש
לגדולה: נו קומי כבר ושלא תשאירי עוד פעם את הדייסה אני לא סתם מכינה כל בוקר כדי לזרוק בצהריים.

כל כך מביך, שזה היה מילה במילה.
רואים איך האהבה יורדת עם השנים, כך כונה על ידן הקטע היפה, כאמור. בחיוך מודע היטב לכל הכפתורים ורוקד עליהם הורה.

לא מזמן ביקרו פה שמונה חברות ליומולדת. שמונה חברות. טפו. חמסה. חמסה. שיהיו בריאות ושאהיה בריאה אני שלא איחנק מההתמוגגות שלבת שלי יש חברות. חמודות. מתוקות. חכמות. קצת ביצ'יות. טוב. בסדר. העיקר חברות.
ואז התחילו מין משחק כזה, בעודי מגישה להן את הפסטה ברוטב רוז'ה (הידעתן? רוטב עגבניות ביחד עם רוטב שמנת זה ורוד וקוראים לזה רוטב רוז'ה. זה מאוד, מאוד עושה את זה לבנות על ספו של גיל ההתבגרות. זה בול הגיל שאפשר ללהטט, וליהנות משני העולמות בהכנת יומולדת. הן גם קטנות וגם גדולות.
בקיצור, המשחק היה מה כל אחת . בלי מילים היה ברור שהכוונה לדברים מעולם הצומח. והן היו מדוייקות כל כך, ממש נהניתי. על בתי אמרו שהיא אפרסק. אין מדוייק מזה. על אחת אמרו אגס, דשא, חמנית......חמודות כאלה, ממש דייקו. ואז פתאום מתוקה אחת הציעה : עכשיו נגיד מה אמא שלך!
נשתלתי במקומי. חדות האבחנה האלה הבהילו אותי.
ודי בצדק, כי מירכתי השולחן נשמע קול בוטח : "איצטרובל!"
ומיד החרו-החזיקו קולות קטנים ומשתאים : "יואו! נכון!תראי? תראי? וואי. נכון. את איצטרובל."

נפל הפור. בלוג שיחות של אצטרובל.

איזה כיף שחזרת! it doesn't rain but it pours!
מזל שבדיוק עברתי פה, רק יום אחד וכבר כ"כ הרבה פנינים.
הרגת אותי עם איך האהבה יורדת עם השנים.

<עולה ליציע, מפריחה נשיקות>

יפה לך שיחות...
אפילו שיודעים שזאת את פתאום הנוסטלגיה צבעה את הכל כמו אינסטגרם..
@}

איצטרובל. אמאל'ה!
(ככה פה מהיציע אעיר בשקט שלא כל הבנים הם כאלה. יש בנים ממש לא כאלה. יש בנים שזה דווקא מאוד משנה להם. רק מה? גם את בחירת הבגדים הקפדנית שהם מתרגלים מגיל 18 חודש בערך הם עושים בדרך שרק גורמת לחיוך חלוש-דעת להימרח על פרצופה המשוחד של האם. רגע, יש מצב שההבדל הוא לא בין הבנים לבנות אלא בין היחס של האמא לבנים ולבנות?).

ריש, אני לא יודעת על מה את מדברת. אצלי, מגיל 18 חודש בערך_, כשהוא התחיל לתרגל _את בחירת הבגדים הקפדנית_ (הדרישות בהתחלה היו: חולצה, מכנסיים, גרביים ותחתונים באותו צבע בדיוק, ושלא יהיו כיסים במכנסיים, ולא עם לוגו של הענק הירוק. גם אם זה הבגד היחיד שמתאים בצבע לכל היתר. אז את הבגדים האדומים! אז מה אם זה בכביסה!!!) לא היית רואה על פרצופי המשוחד שום _חיוך חלוש-דעת.
אני מקווה שאני לא מתבלבלת בעובדות (לגבי סדר הילדים אצל שתיכן), אבל התיאוריה שלי היא שזה לא ההבדל בין הבנים לבנות ולא בין היחס של האמא לבנים ליחס שלה לבנות, אלא בין היחס של האמא לילדים בשנות אמהותה הראשונות לבין היחס שלה לקטנים, כשהאמהות שלה יותר בשלה.

אפשר להפריך את כל התיאוריות? לי יש בן אחד שממש לא איכפת לו מה שהוא לובש, העיקר שיעזבו אותו בשקט, ואחד שמנהל מו"מים ארוכים ומקפיד שהכל יהיה אך ורק שחור או אדום. כולל גרביים, שגם הם שונים זה מזה, עם העדפה לאיזה גרב תיגרב על איזו רגל ומתי.

הוא, כך נוכחתי להפתעתי העצומה, מתכוון בשלוש המילים האלה, שזה לא משנה
כשאני נתקלת באלה מהזן המפתיע שבאמת, אבל באמת, לא משנה להם (לא הבן שלי) - אני כל כך מופתעת. מצד אחד, איזו הקלה! לא תיאמן ההקלה.
מצד שני, לא תיאמן. קשה לי להאמין. מתקשה להפנים. עדיין יש בפנים איזו דאגה קטנה מכרסמת: מה, באמת לא משנה לך? הכל טוב?
או במלים אחרות: אין שום דבר שעשיתי לא בסדר?! אין לך תלונות? אתה לא כועס? זו לא היתה עקיצה?
אני לא מאמינה...
(דורש התרגלות, כשנתקלים בכזה)

ומצטרפת לקרוטונית: הם נולדים ככה. זה לא משהו שאנחנו עשינו.

דף משביח חלב מומלץ למיניקות