דג חתול

[עוברת_אורח*]

זה שאף אחת לא סיפרה לי על הבלוג הזה עד עכשיו...... זהו, איבדתי את אמוני במין האנושי. לב של אבן יש לכן, לכולכן!

[בשמת_א*]

זה שאף אחת לא סיפרה לי על הבלוג הזה עד עכשיו
אין מה לעשות, אחת-אחת אנחנו נאלצות לגלות אותו בעצמנו.

דג חתול, אחחחחחחחחחחח.

(וכמה יפה את מתכתבת עם שנת החיוניות שלי, שאני לא יודעת אם הזדמן לך לקרוא, אבל לדעתי, באופן במיטבו)
(מתי כספי.... אחחחחחח. איזה ביצוע!)

[ג'יני_וויזלי*]

איזה כיף שבאת.
<מחפשת אייקון של ערגלית>

<לילה טוב>

[יעל_שכרגע_מול_הכרמל*]

מסכימה עם עולם ומלוא ו. וגם

[תבשיל_קדרה*]

ערגלית תות.
אהההה.

[מי_מה*]

לא נעים לך ממימה? בחיי, לכי תביני אנשים. מימה בכלל כולה גלגל בתוך גלגל בימים אלה ועל כן רק עכשיו ראתה ונהנתה מכל אות הנאה עצומה וגם מהצלילים. שיר נפלא, כתיבה נפלאה והזדהות עד קצות שורשי השערות (חוץ מהסתיגות קולינרית מערגליות בכל מילוי שהוא).
תודה תודה
וגם מימה מעמקי מיטה אמיתי עם שידת לילה קטנה מכל צד(!), מסכימה עם עולם ומלואו. וכותבת בסוגריים משולשים אפילו בלי לטרוח להציב אותם בקצוות.

[ריש_גלית*]

נעים, לא נעים... פה נעים. @}
_{ערגליות. איכס}

[דג_חתול*]

וכותבת בסוגריים משולשים אפילו בלי לטרוח להציב אותם בקצוות.
וואי. זה חתרני!
(אם הייתי יודעת איך אומרים חתרני באנגלית הייתי כותבת
now that is one hell of a hatranation!!!)

[דג_חתול*]

הבן שלי, שהוא רק בן שלוש וחצי וכבר כזה חכם, טפו עליו, חמסה, אומר מיני דברים כמו "הלחי של הארון" כשמנקים את הבפנים של הצדדים של הארון, או "השרוול של הציצי" , שזה הפיטמה, והיום אמר לי "אמא בואי נשיר את השיר על האנשים שהולכים למקלטים" ואני מתמלאת רוך ותוגה ומתחילה "פגז אחרון התפוצץ ושתק..."ובינתיים תוהה איך יתכן שהוא מכיר את השיר הזה, והוא מקשיב רוב קשב ואומר, לא, עם הילדים...ואני ממשיכה בשמחה "...ילדה מגדות יצאה ממקלט" והוא קוטע לא לא לא, זה לא השיר הזה, זה שיר כמו זה.
שיר כמו זה? ובכלל, שירים על מקלטים? איך יתכן שלא עולים לי עשרה בבת אחת כאלה? יכול להיות שפשוט אין? איך זה יכול להיות שאין עוד שירים עם מקלטים? ודומה לזה? לא יודעת, אני נשברת. אין לי מושג. נחכה לאחותך.
והיא מגיעה, והוא שואל אותה בהתרגשות נוגעת ללב "את יכולה לשיר איתי את השיר ששרנו? על זה שנכנסים למקלטים?"
והיא עונה במתיקות "בטח"
ויחד הם פותחים:
כשד' אחת תוקעת נוד
זה מסוכן מאוד
האנשים רצים
מהר למקלטים
למי שאין מקלט יפתח את החלון
למי שאין חלון ימות מסירחון
אובלדי אובלדה יש להם תחת מפלדה
זה נכון זה נכון יש להם ציצי מקרטון.

[דג_חתול*]

לא הרבה זמן אחר כך הבת שלי אומרת "ד' אחת כתה יותר חזקה מאיתנו. אנחנו כל הזמן שרים שירים רעים עליהם, אבל הם שרים שירים טובים על עצמם"

רציתי לאכול אותה ככה, כמו שהיא. ולהגיד לה כן מתוקה אהובה שלי , זאת כל החוכמה כולה.
אבל האמת, אני לא סגורה על זה.
במקום זה סתם נהייתי שלולית לידה והשמעתי קולות ושפריצים שגרמו לה לחייך בהבעה של איזה חתיכת אמא מפגרת יש לי.

[דג_חתול*]

אולי חאלאס כבר להסכים לי עם עולם ומלואו כל הזמן? הרי טרחתי והקדמתי ןאמרתי ש:
_באמת, באהבה, אני ממליצה על זה לכל אחד. מגיע הרגע ש
מגיע הרגע ש- אבל לא על זה אני רוצה לכתוב וזה גם טרחני מדי, צפוי, ולא מעניין למי שאינו ברגע הזה._
התכוונתי ש - נו. הכל ברור. מה אני מטרחנת בכל זאת. לא, שתבינו, זה כזה כיף מיטה בלי ילדים. לפעמים אני חושבת שנתתי לזה לנהל אותי כל השנים במקום להפך. אמנם הייתי שלמה עם זה וכל זה, אבל יש בזה משהו בעייתי. משהו שמזמין הזנחה עצמית.
כן.
מצד שני אם הקטן שלי היה צריך לישון לבד בחדר עכשיו לא עם שתי הגדולות, לא הייתי מתרברבת כאן ככה. בקיצור כרגיל הכל עניין של זמן.
בלה בלה בלה וכאילו שלא ישן לי במיטה עכשיו יצור ארך רגליים ורב התפשטות כתמנון שנמס . אבל ההבדל הוא שאחרי שאחיה הקטנים נרדמו היא באה ושאלה בשקט "אני יכולה לישון איתך היום?"
סוגרת בלי מסקנה, בלי סוגריים משולשים, ככה. לילה טוב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לפרוטוקול: אני בעד שכל התמנונים יימסו.

[עולם_ומלואו*]

תני קצת שיסכימו איתי, מה יש.
<פולניה>
ותתקשרי כבר

[קן_לציפור*]

אני לא מאמינה שאני מגלה את הבלוג הזה רק עכשיו... וואי וואי.
תענוג אמיתי לחיך ולנשמה!

[מי_מה*]

טוב, נו, יש לי מלא מה להגיד.
נכון , כשלעצמי מסכימה עם עולם, אבל הי, לגמרי מסכימה גם איתך, ומבינה אותך לגמרי. אז זה לא או או אלא גם וגם. ואת כל השאר אגיד בפעם אחרת. אולי.

[דג_חתול*]

גיליתי ממלכה. לפעמים, הקטע הכי שווה בלעבור דירה זה שמקבלים תדרי רדיו חדשים בדרך מהעבודה הביתה, והנה, נפל אלי , כמו מן משמי המדבר בזמנם, לפחות, רדיו 88 אף אם, שיהיו בריאים, ומעל כולם שם שיהיו בריאים ומאושרים העורכים של השירים בשבתות. במסדרון אפוף עשן ורוד הם מתקדמים לאט לתורם בתוך הרמקולים של האוטו, בקוליות, מרימים גיטרה, מתיישבים עם נעלי בית סרוגות ליד הפסנתר, ג'יימס טיילור, סיימון וגרפינקל בביצוע לא ברור אך מקסים, לאונרד כהן, עוד לאונרד כהן, קרול קינג, בוב דילן, ג'ון באאז. אף פעם לא ממש התחברתי לג'ון באאז. תמיד היא נראתה לי כמו המורה לאנגלית שעושה בכאילו כדי שנחשוב אותה נחמדה ומביאה לנו אותה בהבעות אמריקאיות שכאילו בטוח יעשו לנו את זה. אבל בשיר ההוא שהופיע במסדרון העשן הורוד , שלא הכרתי בכלל, היו כמה שורות שהיא פתאום שרה כמו בוב דילן. עם האנפוף ומשיכת סופי המשפטים, וכל העסק הבוב דילני הזה שאי אפשר לטעות בו. זה כמובן ריגש אותי מאוד ולא היה לי לזה שום הסבר, עד כמה ימים אחר כך, כשההסבר , או חלקו, או רמזים לו, צצו מתוך מייל מאחותי, שהייתה בו המתנה הזאת:
http://www.youtube.com/watch?v=0OlWFjPoYhw

[מתחדשת*]

בדיוק כתבתי אצלי כמה אני אוהבת לשמוע רדיו בשבת, בעיקר לקראת ערב. זה הזמן של השירים הכי יפים.

את מתכוונת שזה השיר שלא הכרת? ושההסבר הוא שהוא של דילן כמובן?
זה אחד האהובים עלי שלו.
יש גם ביצוע יפה בעברית של שלומי שבן

[בשמת_א*]

אכן, זו התחנה שאני נשארת בה הכי הרבה זמן בנסיעות (-:
אבל אוף, איזו קמצנית את! בין השורות אני קוראת אצלך פה ושם כל כך הרבה שינויים, תזרקי לנו איזה עצם לפעמים. בכתיבה שלך.
<בסוף אני אצטרך להתקשר>
<אני יודעת, לא מאיימים על יונה ביין>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לפעמים, הקטע הכי שווה בלעבור דירה זה שמקבלים תדרי רדיו חדשים בדרך מהעבודה הביתה
רק לפעמים
@}
מכירה את קטע החיקוי שלה מההופעה שלה בישראל ששודרה בטלוויזיה לפני שנים...

[דג_חתול*]

צהריים. חם. על המיטה בפישוט איברים (תמיד אהבתי את הביטוי הזה פישוט איברים. הוא מסביר כל כך טוב את הרביצה), ומינימום בד על הגוף. חם. הבת שלי הגדולה, ילדה טובת לב ועדינה, ניגשת ומושיטה שתי ידיים כמו אל פסנתר, ומתחילה לדחוף לי את הבטן בתנועות כאלה מקפיצות וממלמלת לעצמה "אוף מה זה מזכיר לי?" וממשיכה לנעוץ לי אצבעות בבטן ולהזיז בתנועות מרגיזות לצדדים ומעלה ומטה למרות שאני רוטנת נו די כבר זה לא נעים לי, ואומרת שניה אמא אני חייבת להיזכר מה זה מזכיר לי. אה, נזכרתי. נכון בת עושר מהכתה שלי? שהזמינה אותנו אז למסיבת פיג'מות? שסיפרתי לך שכשהיא לא אוהבת את הסנדביץ' היא מתקשרת לאמא שלה בהפסקה ומכריחה אותה להביא לה אוכל אחר? שלהורים שלה יש בית ממש מפואר כזה והיא בכלל לא יודעת את זה ובטוחה שלכולם ככה? ושהיא לא יודעת לשטוף כלים או לסדר את החדר ואף פעם לא מבקשים ממנה? שכשבאנו אליה אני ובת טבע היא שאלה אם נלך להחלקה על הקרח או למסעדה בערב וכשאמרנו לה שלא מרשים לנו סתם ככה דברים כאלה יקרים היא ממש לא הבינה למה, היא ממש שאלה במין פליאה כזאת אבל למה? וכשאמרנו לה כי זה יקר היא חשבה שאנחנו סתם ממציאות כי לא בא לנו? אז להורים שלה יש מיטת מים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

!!!

[עולם_ומלואו*]

אני מניחה שזה מהכתה הקודמת...... בתקוה שבמקום החדש יהיו פחות דברים כאלו
ובהחלט מה שבשמת אמרה -
אוף, איזו קמצנית את!__תזרקי לנו איזה עצם לפעמים. בכתיבה שלך.

[דג_חתול*]

את מתכוונת שזה השיר שלא הכרת? ושההסבר הוא שהוא של דילן כמובן?
גם את זה לא הכרתי, למען האמת, אבל התכוונתי לשיר בו היא מחקה אותו. שאין לי מושג מה הוא היה. יש יותר שירים שלו שאני לא מכירה מאשר כן, כנראה. אבל ההסבר היה כי רק בסרטון קלטתי שהם היו סוג של זוג (?) וזה עושה את כל עניין החיקוי מין מחווה אינטימית כזאת...ואגב, הביצוע המוזר ההוא של סיימון וגרפינקל, אני הולכת לחפש אותו ולהביא אותו לפה. פתאום הבנתי שמה שהיה מוזר זה שארט שר אותו ולא סיימון. או שתמיד הוא שר אותו והם פשוט מבוגרים והקול שונה? אביא אותו מיוטיוב.

[דג_חתול*]

לא מצאתי. ז"א את הביצוע ההוא. שנדמה כאילו קאט סטיבנס שר אותו. טוב נו לא נורא.

[פלוני_אלמונית*]

אבל התכוונתי לשיר בו היא מחקה אותו

כאן היא מחקה אותו, מדקה 3:55 בערך

[פלוני_אלמונית*]

וגם כאן

[דג_חתול*]

תודה רבה פלוני אלמונית!

[דג_חתול*]

אתמול ביקרתי עם הילדים אצל הגרוש שלי. בביתו החדש, בעירו החדשה. הסתובבנו בסמטאות העיר. שתינו לימונדה קרה בכוסות פלסטיק, ראינו כל מיני דוכנים לתיירים. היינו תיירים. היה כיף. היה זורם ונינוח, באופן שיכול להתקיים כנראה רק אחרי שזוועה ורעידת אדמה ודממת מוות. אחרי כל זה מה כבר אפשר שיתקיים חוץ מרפיון באיברים, לימונדה קרה, שתיקה נוחה. טוב נו אני יכולה לדמיין עוד כמה דברים שיכולים להתקיים, אבל בוקר הלימונדה הזה לא התאפיין בהם. כולם מרוצים במקומם. מזל גדול. השבח לאל. והנה אם האל כבר מתמקם פה בדיווח אז זה בדיוק הזמן בו נכנסנו לסמטה קרירה, ובירכתיה על מדף אבן ארוך ישבו שני אנשים צעירים ליד דוכן. האחד החזיק כינור פרסי, לידו היה עוד. לפני חברו היה סנטור, אבל לא מתורכיה, מירושלים, ובינהם נח על כרית תוף פאנטאם שמנמן וחגיגי. אולי היה עוד משהו.
ברוכים הבאים חבר'ה, מאיפה אתם? מפה...עונה גרושי. גריםפה ממש? שואל האחד בהתעוררות. זקנו ארוך בגדיו שחורים והחיוך טוב הלב ששפוך על פניו בפניה אלינו כאומר בואו יא סחבים הנה אני תוך דקה מכניס אותכם תחת כנפי השכינה עוד לפני שתדעו מאיפה זה בא לכם.
אני מפה, רק שבועיים, וזאת גרושתי ואלה הילדים שלי.
שניהם נשטפים התרגשות ואני יודעת שזה עומד לבוא, שהם יגידו אין מצווה גדולה העולה על מצוות המחזיר גרושתו. אבל השתקן הפחות חייכן עם זקן יותר ארוך מרחיב עיניים ואומר מה? אתם נראים כל כך מאושרים! איך זה יכול להיות.
עכשיו אנחנו מאושרים, אני מחייכת אליו . אחי, אומר לו הרציני , אתה יודע איזו מצווה גדולה יש? והחייכן משלים בשמחה , אין מצווה גדולה כמצוות המחזיר גרושתו! הגרוש שלי מחליט לקחת את זה בסבבה ואומר היא עם כל הכבוד צריכה לחכות. קודם אני צריך להחזיר את גרושתי הראשונה...הוא צוחק, אני צוחקת, נומה אני יעשה לא יצחק, למה להעכיר את האוירה , הם מחייכים ומנדנדים בראש במחווהשיכולה להתפרש כ "כן כן, אתה מתבדח אבל אנחנו מדברים אתך ברצינות" ויכולה גם להתפרש עםהנדנוד הזה עם כל הראש והזקן והיישרת המבט בפרצוף קצת מלוכסן כ "ססססאמק חכה חכה יא חתכת מינ...."לא שהיתה להם סיבה להגיד לו את זה אבל פתאום קלטתי שזו בדיוק אותה המחווה עם הפנים אם נגיד שמים ידיים על האזניים ולא שומעים את כל השיחה. פתאום בתוך כל ההנהון ההגותי הזה , טלפון. הלו? ואז הוא מרים ומרחיב את גרונו וקורא "שלום לך אשתי האהובה והיפה! מה שלומך אשתי האהובה והיקרה?" כאומר לנו תראו איזה סבבה , זה אחלה דבר להיות נשוי , מה חבר'ה אתם גנובים? זה הדבר אני אומר לכם"
אנחנו מתחילים לזוז משם לאיטנו . ככה בתנועה עדינה, זה זמן טוב כשהוא ככה בטלפון וירדה לו מוטיבצית הרה- חיתון, ובהתרחקנו אנחנו שומעים אותו "מה הכנת? נקניקיות? בטח שאני אבוא נשמה טובה שלי" וגרושי אומר לי תראי מה זה הבנאדם, אשתו מכינה לו נקניקיות והוא שמח. ואז בדיוק כשאנחנו נרגעים נשמע הקול, של השני דווקא, אחי, בוא בוא רגע. אנחנו חוזרים באי רצון, אחינו מציית ומתקרב ממש עד אליו, והוא מנמיך קול ואומר לו אולי אתה קונה דיסק שלנו אחי? רק שלושים שקל ומוסיקה שתיהנה ממנה שנים.

אנחנו ממשיכים, אני מופתעת כלפעם מחדש איך בקהל דוסים או ערבים אני מרגישה את החובה הצונחת עלי ממרומים כמו ג'לי צמיג וחמים וריחני, להיות אשה, להישאר בשקט. מיד נשתלת לתוך המובן מאליו. לא ציניות, לא צחוקים, לא התחכמויות. שקט. כבודה של האשה בבית פנימה סטייל.

אנחנו ממשיכים ללכת. רעבים ? אפשר לאכול אצל זהבה. זהבה אוהבת אותי יותר מאמא שלי.
אני לוקחת אויר ומוותרת. הוא קולט. אבל זה לא נאמר והשקט המבורך נשאר. מה החוכמה להגיד למישהו שאפילו כבר לא איתך משהו רע על אהבת אימו? ומה החוכמה בעצם להגיד את זה כשהוא כן איתך? אולי כי תמיד היה כלכך שקוף הקשר בין אהבת אם לא מספקת לבין כל הדברים הרעים.
מגיעים לאשנב של זהבה. לא ברור לי איך לקרוא לזה.הבת שלי אומרת שמוזר שמקוםמפורסם נראה ככה. גרושי מסביר לה את ההבדל בין מפורסם למפורסם.
אנחנו מזמינים שקשוקה, סנדביץ' טוניסאי ולא זוכרת מהעוד. אני כולי בזהבה. היא שונאת אותי . בגללך הוא ככה בא לאכול אצל אשה זרה, בכסף. היא מגישה שוב, ושוב, את המבט הזה עם כל צלחת נוספת. שולחת לו חיוכי היכרות עמוקה ומדברת איתי בנימוס כזה כמו סבתא שלי כשהיא לא סובלת מישהו. כזה בחור טוב, היא מטיחה בי עוד צלוחית חריף , מסכן. והוא , תטעמי את הלימון שלה את מתה. והיא מחייכת בגאווה , חמוקיה הענקיים בסינר המטונף משתחלים אל הפתח הצר שאני חותמת שיש בו פרימוסים אם רק היה לי אומץ ללכת לבדוק אבל אין לי. את כל הקטע כלה-חמות שלא היה לי עם חמותי-גרושתי שלא ידעה איך לאהוב את בנה ולא ידעה איך לשנוא אותי כשהתגרשנו, היא מעבירה אותי בשלושה עינטוזים החוצה ופנימה מקובת הקיטור הריחני והדי מטונף שלה.
אבל הלימון, באמת טועמים ממנו מתים. זה לא פלחים פלחים של לימון כבוש, זה מין...רוטב כזה. מחית כזאת. לימון טוניסאי. חבל על הזמן. חבל על הזמן. אז היא יוצאת ואני אומרת לה בקול רפה זהבה הלימון מדהים. איךאת עושה אותו. ואז היא נתנה לי את הקטע. היא עשתה ככה": אוהההההה" וגילגלה עיניים למעלה . ואז היישירה מבט צמצמה עפעפיים ודינדנה את הראש כמו בסיום בלתי נראה של ריקוד בטן.
כל זה אמר ככה: אה, טעים לך, יא מכלואה? לאכול טוב את אוהבת אה? ולמה מה, מה נראה לך בדיוק יא בינת אל ליל, שאני, זהבה, משיכון ותיקים, שפהאנחנו שבע דורות כבר ושהיבאנו איתנו לימונים אמיתיים עוד מתוניס, שאני יגלה לך איך עושים את הלימון? ונגיד הייתי מגלה לך, יא צ'פצ'ולה, למה נדמה לך, את, שהיית יודעת לעשות? אה? "
זה מה שזה אמר, וסוף סוף מישהו מהצד שלו נתן התייחסות רצינית לגירושין שלנו.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

וווווואאאאאאאווווווו!
רק היום גיליתי אותך
לא, לא, לא- עכשיו אני הולכת לישון.
קראתי טיפונת למעלה
כשהיית במעמקי האוקיינוס.
לא התאפקתי וקראתי גם את הפוסט מהיום...
זה הרגיש כמו לעלות ליבשה.
ממש יכולתי לראות את כתמי השומן על הסינר של זהבה וגם להריח את זיעתה.

אני מרגישה את החובה הצונחת עלי ממרומים כמו ג'לי צמיג וחמים וריחני, להיות אשה
מכירה את ההרגשה. לקח זמן להפנים, אבל החובה הזאת צנחה גם עלי בסופו של דבר, עם הבדואים בסיני...

מקוה להצליח להתאפק ולא לקרוא אותך,
עד שבאמת תתאפשר לי צלילה!
איזו מתנה נפלאה את,
גילוי מפתיע בסופו של יום!
תודה לך גברת דג חתול @}

[מי_מה*]

אוחחחחח. ישתבח שמו. אין מצווה גדולה מזו של כותבת כמוך לחזור ולחלוק את כתוביה. תודה.

[פלוני_אלמונית*]

@}

יעל צ

[דג_חתול*]

זה כל כך נעים לדעת שאתן קוראות, ישר מעלה דמעות בעינים. הפורמט החדש של התגובה פה שואל בענייניות "יש לך מה להוסיף?" מה יש לי להוסיף? סיפרתי וקראו בהנאה. בא לי לבכות משמחה. מה צריך להוסיף? תודה רבה רבה.

[עדינה_ניפו*]

וואוווווווו...
מדהימה אחת!

[מיכל_ע*]

אוי. הרגת אותי.

[תבשיל_קדרה*]

אשכרה מתרגמת סימולטנית את.

[עוברת_אורח*]

אין מצווה גדולה מזו של כותבת כמוך לחזור ולחלוק את כתוביה
למעשה, אם כבר אנחנו בתקופה של העלאת תביעות מול הממשלה, אני דורשת שיחוקק חוק לפיו את כותבת לנו כל שבוע, ובזמנים קשים במיוחד (שלנו, כן?) גם כל יום.

[פלוני_אלמונית*]

אוחחחחח. ישתבח שמו.
כל מילה לימון של זהבה. והדיוק, והעושר... ממש מתכון סודי את.
@}

<קרוטונית>

[הגבירה_בחום*]

אוי. הרגת אותי
גם אותי... חרסת לגמרי (-:
וגם זה: תראי מה זה הבנאדם, אשתו מכינה לו נקניקיות והוא שמח.
(-:

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

יש שמועות עקשניות שעם הרבה מזל, אפשר לצפות במנטה ריי בסיני.
ובישראל? כאן אפשר למצוא שפמנונים (דגי החתול, הלא מטאפוריים) ליד שבע תחנות בפארק הירקון.
מנטה ריי, פי אלף יותר שווה. וגם סיני.
מצד שני, אחד למאות אלפי שפמנונים, שככה, קצת דוחים- פתאום יוצאת איזו פרידה קאלו אחת, נפלאה.
אה, וגם את@}

<כן ברור שקראתי הכל, אפילו ראיתי חלק מהקישורים- אלו שכן עלו לי ביוטיוב>

[לילה_לי*]

איזה כיף! כבר חשבתי נתקענו עם ג'ואן באאז וזהו.

[דג_חתול*]

הלכתי לעשות חינה שחורה בשיער. הלבנה זה טבעי אבל גם חינה זה טבעי. מצמחים, וכל זה. טבעי.
ושם, האשה הזאת, שכל כולה חכמת חיים, חכמת רחוב, חכמת אללה יודע מה, הסתכלה עלי ואמרה במהירות ובשקט אבל עדיין בקול רם מדי לטעמי ,
רגע, לפני שאגיד מה היא אמרה לי, אני חייבת לתאר קצת את המקום. קודם כל, הוא בשכונת מצוקה. זה כבר משחרר קצת. בשכונת מצוקה, הנשים מרגישות בנוח. ועוד יותר מרגישות בנוח, כשהן מגיעות במירען לספרית. שם, למי שנדמה שמסתפרים שם, אז זה לא בדיוק. קודם כל מדברים, שופכים את הלב בלי חשבון ובלי מחיר. יש את החדר בחוץ שם הספרים היצוגיים עושים פנים ראוותניים לשפיפות מקומיות או אשה מכובדת שמחתנת את הבת שלה סופשבוע זה, ויש את הבפנים, אשכרה כמו עזרת נשים. צפוף, המיזוג לא מגיע, ושם הכל קורה. באים להשחיז צפורניים ברגליים, להוריד עור יבש, לחמצן שפם, לצבוע שורשים, להוציא עם פינצטה מהסנטר, ולספר כמה קשה. או לברך בשעה טובה איזה יופי, סוף סוף, אבל זה פחות פופולרי. סיפורי מה את אומרת, צ צ צ , מסכינה, איך עשה לה ככה, אז איפה תלך עכשיו זותי, מי יסתכל עליה, או דיבורי שידול, אמרתי לה שזה לא יפה שתלך לגיד סליחה ותביא איזה צנצנת עם משהו טוב אבל היא גאה, או, אוי ואבוי מתי, באמת לא ידעתי, אבל הוא גר רחוק מי יהיה לידו בביתחולים, מתקבלים הרבה יותר טוב.
בקיצור, שמה, נוח. איך להגיד. פשוט נוח. אפילו, אם באת, ככה, יותר מדי רחוצה ומבריקה זה מתקבל לא משהו. דהויה עדיף.
ואז, ברפיון הזה, כשמישהי סמכותית ועזה כמו אסתי שמנהלת את הבפנים איפה באות כולן (האחים שלה בויטרינה היא בפנים) מתחילה בתנועות מהירות ומטלטלות למרוח לך את החינה במברשת קצרה וקשה ושואלת אותך "שאני יעשה לך חוט?"
אז משהו מאוד גדול קורה.
אני אמשיך בערב. פתאום ראיתי שאין לי את הזמן הראוי לסיפור הזה.

[דג_חתול*]

אה: ושפמנונים היו לי ברוך השם מספיק בכנרת, אין חוויה מגעילה דוחה מצמררת מקפיאת דם ונשמרת לנצח בזכרונה של כף הרגל כמו לדרוך בטעות על שפמנון ששוכב על הקרקעית הבוצית כמו מניאק, בלי תנועה. זה כמו מכת חשמל כשהוא זז. זה מאוד לא נעים.
שלנו כאן זו מנטה יפהפיה. לא פחות (-:
(טוב נו , יש לה גם צדדים מודחקים של שפמנון מזרח כנרתי מצוי.)

[פלוני_אלמונית*]

_אז משהו מאוד גדול קורה.
אני אמשיך בערב. פתאום ראיתי שאין לי את הזמן הראוי לסיפור הזה._
מה אני נוטה פה אוהל! לא תצאי מזה בזול.

<קרוטונית>

[לילה_טוב*]

אוהבת אותך.
<זאת ירושלים שם למעלה? סתם נדמה לי? בקיצור, אם את בסביבה אז בואי!>
<טוב, כנראה משהו יותר קרוב..אלייך>
<וגם - מתי אפשר לדבר איתך?>

[בשמת א*]

אני לא מאמינה! הפסקת באמצע סיפור! אוי!
על זה נאמר, נשאר וחצי תאוותו בידו... (מה, זה באמת מה שמתכוונים? 0-: )

[עוברת_אורח*]

מצד אחד
אני לא מאמינה! הפסקת באמצע סיפור! אוי!
מצד שני, זה הביא לי מחשבות על החוויה שלי כשאני הולכת למספרה. אני, כמובן, הולכת למספרה תל אביבית מפונפנת, כי אני הרבה יותר מדי אשכנזיה-קצוצת-שיער-בצבע-פלטינה בשביל להרגיש נוח בסוג המקומות שדג חתול מספרת עליהם. אבל מצד שני, גם במספרות שאני הולכת אליהן אני לא מרגישה נוח. ישר עולה לי מן דיבור מזוייף-מתנחמד-צפוני כדי ליישר קו עם הספר וחבר לקוחותיו, ישר אני מתביישת שלא באתי בעקבים גבוהים ומכנסיים צמודים, ישר אני מבינה שאני לא מאופרת מספיק ושזופה מספיק, בקיצור - ישר אני מרגישה קיבוצניקית בעיר הגדולה (ואני בכלל לא קיבוצניקית, גוד דאממיט, אני תל אביבית מלידה). וכשאני יוצאת בסוף, עם כמה שאני נראית מאממת, תמיד אני טיפה מדוכדכת - מהזיוף, מהבושה על כך שהרגשתי צורך לזייף, מהתחושה ששוב אני חיזר שלא משתלב בשום מקום.

[יעל*]

את במיטבך כשאת בסיור אנתרופולוגי במחוזות הקוסמטיקה והפסיכולוגיה הנשית.... (שני תחומים שאין להפריד ביניהם כנראה).

< גם אני כמובן חשבתי מייד על הספרית שלי.
כשעברתי דירה כאן לאזור ושוטטתי במספרות בעיירה הסמוכה, הבנתי מייד שאני לא משתלבת שם. ובמספרות "צפוניות" בוודאי שלא תדרוך כף רגלי.. וכך מצאתי בקיבוץ הסמוך את א', ספרית קיבוצניקית מקסימה, ששמה כמוסיקת רקע את 88FM ועוזרת לי להיראות צעירה ויפה.>

[לילה_טוב*]

ורק אני עושה חינהשחורה לבד והשחורות משחירות והלבנות נשארות לבנות.. גם בגלל שאני מסתדרת רק עם ספריות קיבוצניקיות וגם זה בקושי.
<פשוט יושבות פה ומחכות להמשך הסיפור..>
<במספרה>

[מיכל_בז*]

מה, עדיין לא ערב?

[פלוני_אלמונית*]

השיר הזה מתחיל במילים
הוא סחט לימון, מעל הדג הקר
סנדביץ' תוניסאי, כמו שעשו מזמן
הטקסט המלא כאן

פ.שקאדו

[דג_חתול*]

באמאשלכן תעזבו אותי. עשיתי חוט. אוקיי? טוב לכן? עשיתי חוט. תסקלו אותי, תריקו עלי. זה הסיפור, אמצעיתו, סופו, תחילתו, ובמת תודה רבה לאמא של טוסיק דבש שהיתה חייבת, חייבת, כאילו מה קרה, מה היה לך רע ככה, סתם לקרוא ולדבר על מנטות בסיני. מה היה לך רע להישאר בשנטי. הלכה הזכירה שפמנונים, ואת פרידה קאלו, כאילו אין אתמול, אין מחר, אין אלוהים.

[דג_חתול*]

מר שקאדו היקר, נכנסת בלי לשים לב למאחורה איפה יש רק בנות. תצא בחוץ וחכה רגע, איזה צורה יש לזה בדיוק עכשיו להכניס ידיעה מוסיקלית בדיוק ברגע הדרמטי הקשה הזה בו אני עומדת להיות מסולקת לאלתר מהתדמית שלי . (וגם: כמה כיף שאתה כאן, ברוך הבא, וכמעט בא לי לשחזר את כל עניין הבאקלווה מפעם (-: )

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אווףףף. ידעתי ידעתי ידעתי שאני לא אספיק לשלוח את זה לפנייך. ובסוף עוד הבאת לי לאטמה.
שתדעי שאת זה כתבתי עוד קודם.

טוב, קצת הציק לי כל העניין הזה של המנטה ריי והשפמנון; כי המנטה ריי מרחף באלגנטיות משל היה הפרימה בלרינה של האוקיינוס. השפמנון, לעומתו, נו טוב:
אין חוויה מגעילה דוחה מצמררת מקפיאת דם ונשמרת לנצח בזכרונה של כף הרגל כמו לדרוך בטעות על שפמנון
פרידה קאלו, או לא, משו שמה לא הסתדר לי. אפשר להרגע.זו בסה״כ בעיית תרגום.
אז ככה:
דג חתול הוא לא שפמנון.
Cat fish לעומת זאת, הוא דוקא כן שפמנון.
אבל-
דג חתול הוא לא catfish!!

כשמגגלים דג חתול- מגיעים ל:
טריגוניים, בעברית: חתול ים הם משפחת יצורים ימיים בעלי גוף שטוח דלתוני.....מתניידים במים במעין תנועת "תעופה"....העוקץ שלהם, הנמצא בבסיס הזנב, הוא ארוך וחד כתער ומצופה ארס...הטריגוניים אינם תוקפניים.

כשמגגלים manta ray, מעבר לשימוש במילים glides gracefully, כתוב שהם מזכירים בצורתם את ה stingray (הלוא הוא מיודעינו חתול הים) אולם בשונה ממנו אין להם עוקץ וארס.

סוף מעשיה, אכן בא לציון משיח.
שפמנון, תודה לאל, את לא.
את כמו מנטה ריי, רק עם ארס. (שאמנם עלול להיות קטלני, אך באופן כללי יוצא רק אם דורכים על הזנב בטעות או משהו.

<אגב, שכחת לציין, ששמה בעזרת נשים ״עושים רגליים״ עם סוכר ולא עם שעווה... >

[דג_חתול*]

אוייש נו ואני שולחת לך לב כבר שעה בדף שלך עם האינטרנט הלא מהיר שלי פה.
(שתדעי שכתבתי אותו קודם )

[דג_חתול*]

_פרידה קאלו, או לא, משו שמה לא הסתדר לי. אפשר להרגע.זו בסה״כ בעיית תרגום.
אז ככה:
דג חתול הוא לא שפמנון.
Cat fish לעומת זאת, הוא דוקא כן שפמנון.
אבל-
דג חתול הוא לא catfish!!_

שיואו! מרוב היסטריה שהעלבתי את גב' דבש לא שמתי לב לאינפורמציה הזו. תודה! תודה! עכשיו אני עוד יותר מחכה שניצן אמ תרגיש טוב ותחזור.
אגב, שכחת לציין, ששמה בעזרת נשים ״עושים רגליים״ עם סוכר ולא עם שעווה...
זהו, את מבינה, זה אפילו גרוע מזה, כי מהלחץ זמן שכחתי לכתוב שעושים שם שחי.

[דג_חתול*]

בחיי שהמילים האחרונות של השיר הדכדכי אך יפה הזה הן משהו עם שערות לבנות. (מה שפישקאדו הביא ברוב טאקט).
לעניינינו, זה די כיף לעשות חינה. ויש לזה ריח די חזק, אבל לא כימי. אלא של אדמה חריפה כזאת.

[קן_לציפור*]

אוחחחחח. ישתבח שמו. אין מצווה גדולה מזו של כותבת כמוך לחזור ולחלוק את כתוביה. תודה.

[דג_חתול*]

הייתי עכשיו בדף דרכים להשתיק אישה והתוספת האחרונה (עזבי אותי באמאשלך) עשתה לי קצת צביטה בלב. לא נוח לי עם כל ההתפרעות המילולית (שלי) בדף הזה הערב. זה הכל נסיונות להסתיר את עניין החוט. אבל יש מצב שאני התכוונתי בצחוק והעלבתי אולי אפילו את מי שרק קרא ומעולם לא כתב פה בכלל אפילו. זה היה בצחוק. בצחוק. לא תמיד זה ברור אז סליחה רבה והלוואי שאף אחד לא ישתוק לי בדף. אלוהים אדירים כל הדוגמאות שם, או המון מהן, של איך משתיקים נשים, אני משתמשת בהן עם הבנות שלי בלי הפסקה. וכל כך מעט ספרי לי. למי יש ראש. למי יש זמן . למי יש סבלנות. גילוי נאות פעם הייתי האמא המושלמת. בחיי.

[גם_אני*]

את מושלמת לגמרי , וגם עם תוספות .
את נ ה ד ר ת .
להצחיק אנשים בזמנים כאלה, לא דבר של מה בכך..לילה טוב נסיכה

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

בחזרה.
יצא טוב, ככה נתת לי תירוץ לכתוב את ה לאטמה שדגדגה לי יום שלם בקצות האצבעות..
וחוצמזה דרכתי לך על הזנב עם הארס,
אז בכלל לא הופתעתי.

<בואי נעזוב את השערות הלבנות. אני שוב מאחרת בצביעה וכל שניה זה עלול לחזור: ״אמא נכון אפילו שיש לך שיער לבן, את עוד לא תמותי, כי אני עדיין ילדה ואת צריכה להיות איתי...?״

_את נ ה ד ר ת .
להצחיק אנשים בזמנים כאלה, לא דבר של מה בכך.._ @}

[מי_מה*]

אוף עם האמא המושלמת. מה אנחנו כבר רוצות? קצת להתחבק איתם ולנשק וגם שיעזבו אותנו בשקט קיבינימאט שנוכל לעשות חינה וחוט ולקשקש עם חברות בבאופן (או , ירחם השם , בפייסבוק) . אנחנו עושות כל הזמן הכי טוב שאנחנו יכולות ולפעמים זה יוצא לנו קצת על העוקם. אז מה? לפחות לך יוצא גם כתיבה משובחת. בסוף נשארת רק 7a]האהבה 8F6gflxQ[/po]

[דג_חתול*]

תהיי לי בריאה מימה , אין הרבה דברים מושלמים כמו הדבר הזה.

[פלוני_אלמונית*]

מה אנחנו כבר רוצות? קצת להתחבק איתם ולנשק וגם שיעזבו אותנו בשקט קיבינימאט שנוכל לעשות חינה וחוט ולקשקש עם חברות בבאופן (או , ירחם השם , בפייסבוק) .
ברור! ואני אפילו חינה וחוט לא עושה. אז מה נשאר.

הפעם האחרונה שעשיתי חינה (אדומה) היתה לפני הגיוס. קיבלתי זימון לטירונות, אמרתי: אני הולכת לעלות על מדים, אבל רוצה לשמור את הייחוד האינדיבידואלי שלי! אותי המערכת לא תרמוס! אשקף את החד-פעמיות שלי במלוא גאונה. אז עשיתי חינה אדומה. והדבר הראשון שאני שומעת בטירונות: ג'ינג'ית, בואי הנה, תעזרי לשטוף.

<קרוטונית>
באמאשלכן תעזבו אותי.
בחלומות הלילה. אני הקמתי מאהל פה!
עכשיו שמעתי שפתחו מאהל ספונטני גם בשד' בן גוריון. אז אם בא לך לקפוץ לקפה

[מי_מה*]

אני בריאה. לך או לי, בריאה כנגד כל הסיכויים. ישתבח שמו

[דג_חתול*]

<נכנסת לאוהל>
<הולכת לישון>
<לילה טוב>

[ריש_גלית*]

@}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מזכירה לך:
טוב, למזלי העצום לא נשביתי בסבך החוטי הריחני-אדמדם המזמין של הצמח הטורף הנבזי ההוא, רגשות אשם ופחד.

טרם נכנסתי לדף ההוא מלמעלה אבל-
צמחים טורפים ממתינים לשעת כושר.
בבקשה אל תרדמי בשמירה.

[עננים_בקפה*]

סליחה
או שפיספסתי, או שבסוף נשארנו רק עם האמצע?
עזבי עשית או לא עשית
חוט או סוכר
רק תכתבי כבר
אני במתח עוד מאתמול, והילדים סובלים
(אין כמו רגשי פולני לדירבון )

[דג_חתול*]

זהו. מוקדם בבוקר הבנתי את זה, ועכשיו, אני נכנסת לכתוב את זה והנה את נותנת לי אישור וחיזוק למה שרציתי לכתוב בהודעתך האחרונה. (לאמא של טוסיק דבש)
אני בחיים, בחיים לא הייתי כותבת ככה
ובמת תודה רבה לאמא של טוסיק דבש שהיתה חייבת, חייבת, כאילו מה קרה, מה היה לך רע ככה, סתם לקרוא ולדבר על מנטות בסיני. מה היה לך רע להישאר בשנטי. הלכה הזכירה שפמנונים, ואת פרידה קאלו, כאילו אין אתמול, אין מחר, אין אלוהים. למישהי שאני נתקלת בה פעם ראשונה בבלוג הזה. כתיבה ארסית מעודף אהבה אני מרשה לעצמי רק במבקרות שאני מכירה כבר מאוד, ויודעת איך הן ירגישו, וסומכת על זה שאין מצב, אין סיכוי ולו קטנטון, שזה יובן לא טוב. אבל את, ואני מבינה חלקית למה אחרי סיור קצר ובריחה מהדף שלך, ולמרות שאנחנו לא מכירות, נסגרת על העניינים בצ'לאק אחד, והרגשתי שאני יכולה לכתוב לך ככה. זו היתה טעות. אפילו שאת כנראה כן כל מה שחשבתי כשכתבתי לך ככה. הזמן עוד לא איפשר את זה, ואני מצטערת שכתבתי ככה. זה היה, במילים פשוטות, לא יפה מצדי. ומגרגרנות כתיבתית לא התאפקתי. כיוונתי את זה לנשים המחוספסות וגסות שקוראות פה בדרך כלל (את רואה, זה שוב מתחיל. ככה זה פמיליאריטי אינטרנטית. כמה שאתה מנסה לסובב את זה נשארת בתוך החירבוש של עצמך) ולא שאני מנסה להעליב וטוענת שאת לא גסה ומחוספסת (-: אבל ההערה לעיל הקדימה את זמנה למרות שברור לי שלא. אז סליחה מעומק לבי אפילו על שמץ התכווצות של אי נוחות למקרא הדברים ההם, שאולי הרגשת.

[בשמת_א*]

תשמעי, אני יושבת לי פה בקיבוץ, עם האינטרנט של יונת (אצל הדודים שלי אין אינטרנט אלחוטי), אחרי לילה שבו הרגשתי את כל הכיף של לישון שוב עם הילדים שלי ועם הילדים שלי בלבד (נכון שהקטן פשוט דרך עלי ועל הילדה כל הלילה ונאלצתי להציל אותו מי יודע כמה פעמים מלקפוץ ראש לרצפה - מסכין, לא רגיל הילד לישון על מיטה D-: )(בפעם הבאה, אנחנו נכין לו מצע על הרצפה וגמרנו)(אבל אז מה יהיה עם הכיף שלי להסניף אותו ישן מתוקי? )-: דילמה), מחייכת מאוזן לאוזן.
הקיץ משפיע עלייך טוב.
תכתבי, תכתבי. עושה לי טוב במיוחד לזכור שאני הרווחתי כל שערה לבנה ביושר ואין לי שום חשק לקלקל עם צבע. וגם, צריך להרגיל את הילדים בהדרגה. שיתרגלו שהלבן משתלב לאט לאט עד שמשתלט.

[דג_חתול*]

או שפיספסתי, או שבסוף נשארנו רק עם האמצע?
טוב, שאני יקרא לבשמת שתסביר שצריך לקרוא את כל הדף לפני ששואלים? תכף תפתחי לי דף חדש על זה. זה שהקליימקס עבר לידכן כחוט השערה (הא הא (-: ) זה בסך הכל סיבה לאנחת רווחה, אבל אם היית קוראת את הדף - (כשבשמת הייתה כותבת פעם ככה לאנשים הייתי נזכרת בגל הבלתי נראה שהיה מזיע את כל הכיתה כשבכולם היתה עוברת אותה מחשבה : "שיואו איזה מזל שלא אני שאלתי") - היית ודאי רואה שכשניצן אמ ( ) תרגמה לנו בחוסר לב את דג חתול לשפמנון, נדרשנו להגן על שפמותנו, ועל היותנו יפהפיות למרות היותם, ואפילו גייסנו את פרידה קאלו כהוכחה ניצחת לכל דבר ועניין ובמיוחד לדבר הזה. ואז, תודות לגב' דבש, זה עלה מהאוב והזכיר לי להתבייש בפינה על היעדרו של הסיפור, שלכאורה לא סיימתי אבל מופיע כאן, ממש למעלה אם היית קוראת וכו', מעוך משהו, חבוי כולו ברעש וצילצולים, אבל הנה,
עשיתי חוט. אוקיי? טוב לכן? עשיתי חוט. תסקלו אותי, תריקו עלי. זה הסיפור, אמצעיתו, סופו, תחילתו,
זהו. מקווה שעכשיו יותר ברור.
שחי לא עשיתי. אבל זה כי זה ממש לתלוש עם שעווה, שזה עובר כל גבול לדעתי. אני סתם מגלחת.

[דג_חתול*]

אבל באמת, אני חושבת שזה קשור לגירושין.
כשאת ספונה בתוך הביטחון של חיי הנישואין, את לא רק שלא מעלה בדעתך לעשות דברים כאלה, גם יש לך חתכת פה לפתוח על אלה שכן עושות. את, לעומתן, נאורה יותר, טבעית יותר, שלמה עם עצמך, מחוברת לעצמך, חופשיה יותר, מקבלת את עצמך, איך שהטבע עשה זה ההגדרה ליופי בעיניך, ובכלל, את עושה מה שטוב לך, ולא משחיתה את הגוף שלך.

ואז כשאת פתאום לא נשואה,

זה לא טיזינג. אני עוצרת כי באמת שההמשך הוא לא עניין של מה בכך. צריך לחשוב עליו טיפה.
נתחיל בזה שאת חבל על הזמן מתה מפחד, מתה מפחד, מתה מפחד.

[דג_חתול*]

מה שאכתוב אחרי המשפט לעיל כבר יהיה הפלסף המהוקצע. אז משחררת את האמת הטהורה מהר, אחר כך נתמודד.

[עננים_בקפה*]

אני דוקא באה מהצד השני
כשאת רווקה, אז יש את מקדם ה"זה מה יש, לא טוב לך תלך" הוא לא מכיר אותך עם ציצים עומדים רגליים חלקות וכל השאר, בכל רגע נתון את זה בדיוק מה שהוא פוגש.
ובנישואים...זה כמו בכל הקורסים האלה שמלמדים שימור לקוחות, צריך מבצעים, צריך הפתעות, צריך לחדש כדי לשמור על מה שיש.כבר אין לילות חופשיים להיכנס למיטה בלי לגלח רגליים, לסגור את הדלת מול העולם ושילכו לחפש. צריך ביבי דול, צריץ לעבוד על הזוגיות, צריך שיהיה בבית יותר מעניין ממה שיש בחוץ, צריך לשמור על הגבר שבע ומסופק, לשמור על עצמך בעיני עצמך, רק מלכתוב על זה יש בי געגוע לרווקות

[קן_לציפור*]

_אבל באמת, אני חושבת שזה קשור לגירושין.
כשאת ספונה בתוך הביטחון של חיי הנישואין, את לא רק שלא מעלה בדעתך לעשות דברים כאלה, גם יש לך חתכת פה לפתוח על אלה שכן עושות. את, לעומתן, נאורה יותר, טבעית יותר, שלמה עם עצמך, מחוברת לעצמך, חופשיה יותר, מקבלת את עצמך, איך שהטבע עשה זה ההגדרה ליופי בעיניך, ובכלל, את עושה מה שטוב לך, ולא משחיתה את הגוף שלך.
ואז כשאת פתאום לא נשואה,
זה לא טיזינג. אני עוצרת כי באמת שההמשך הוא לא עניין של מה בכך. צריך לחשוב עליו טיפה._
אני גם חושבת הפוך (ולא רוצה לקלקל את התיאוריה).
רק מאז שהתגרשתי אני מקבלת את עצמי הרבה יותר, יפה הרבה יותר בעיניי, עושה מה שטוב לי ודואגת לגופי היטב.
לא כי אני צריכה להיות קנדידתית לאיזה רווק/גרוש/אלמן פוטנציאלי.
אלא כי זה כיף לי לעשות את זה עם עצמי בלי עין בוחנת מהצד כל הזמן.

וגם אני, מגדלת ביושר את כל הלבן שהתחיל בשחור. כמו שאומרים באנגלית על שיער ה"שיבה" Salt and pepper.
בינתיים עוד לא חשבתי על חינה. אבל את נותנת לי רעיון.
בא לי איזה ריח של אדמה על הראש.
(ולא מתוך הרגלי האבלות שלי)...

[עוברת_אורח*]

טולסטוי היה טמבל. אין משפחות דומות, אין זוגות דומים, אין שומדבר דומה. כל אחד עם השריטות שלו, כל מפגש עם הדקויות שלו, ומכאן גם נגזרת חלקות הרגליים וצבע השיער וכל השאר. באמת, מילולית, כל מקרה לגופו.

<באתי להתחיל עם "אצלי זה דווקא..." ואז הבנתי שאצל כל אחד זה דווקא בדיוק אחרת>

[פלוני_אלמונית*]

טולסטוי היה טמבל. אין משפחות דומות דווקא חושבת שהייתה הרבה חוכמה בדבריו. הוא דיבר על האומללים, לא על המאושרים.

[עננים_בקפה*]

אכן כל מקרה לגופה

[עוברת_אורח*]

כן, כאן אני חולקת עליו; האומללים שונים, המאושרים שונים, וכל מקרה, כאמור, לגופה.

[מיכל_בז*]

ובנישואים...זה כמו בכל הקורסים האלה שמלמדים שימור לקוחות, צריך מבצעים, צריך הפתעות, צריך לחדש כדי לשמור על מה שיש.כבר אין לילות חופשיים להיכנס למיטה בלי לגלח רגליים, לסגור את הדלת מול העולם ושילכו לחפש. צריך ביבי דול, צריץ לעבוד על הזוגיות, צריך שיהיה בבית יותר מעניין ממה שיש בחוץ, צריך לשמור על הגבר שבע ומסופק, לשמור על עצמך בעיני עצמך, רק מלכתוב על זה יש בי געגוע לרווקות

לגמרי. בעיקר הקטע של להכנס למיטה ושימות העולם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

רק מלכתוב על זה יש בי געגוע לרווקות
... שאני אתחיל עם "יש בי געגוע לזוגיות"? (הנה כל אלה שיש להן אגוזים ושיניים בוכות שאין להן תותבות).
או שנחכה לרוקדת שבאה עם המערוך?
או שאשמור על רוח הדף המעדנת, שהופכת אפילו את גסות ומחוספסות למחמאה? (הלוואי, הלוואי שהיא התכוונה אלי! אין מצב שאני לא גסה ומחוספסת!)

ואחרי שגמרתי לנאום בפולנית רהוטה רק אומר כי עולם שבו כתוב במה חדש "דג חתול 45 שינויים" הוא עולם טוב יותר @}

[מי_מה*]

עולם שבו כתוב במה חדש "דג חתול 45 שינויים" הוא עולם טוב יותר
בלי ספק
ואתן יודעות מה עוד עושה עולם טוב יותר? האפשרות לבחור! זה שלפעמים בזוגיות אנחנו עסוקות במבצעים והטבות ולפעמים בוחרות להישאר שנה עם אותו מוצר החודש וכשאנחנו סולו אנחנו יכולות לבחור אם להיות מהמת במם המציאה ולשנות בשביל זה כל מני דברים וקווי שיער וצבע שיער, או להישאר ככה כמו שאלוהים ברא. ובכל מקרה מותר לנו ואנחנו יכולות בכל רגע להגדיר מחדש ולברוא בהתאם את איך שאנחנו אוהבות להיות. ואנחנו הכי מהממות כשאנחנו איך שאנחנו אוהבות להיות. וזה לא מובן מאליו , לא תמיד היה ככה ועל זה אפשר, מותר וצריך לשמוח.

[יעל_צ*]

... שאני אתחיל עם "יש בי געגוע לזוגיות"? (הנה כל אלה שיש להן אגוזים ושיניים בוכות שאין להן תותבות).
קרוטונית, אני יושבת פה כבר רבע שעה ומנסה להבין למה התכוונה המשוררת. אשמח להסבר.
(ואם את תוהה למה אני יושבת כאן בחמש בבוקר, אז כנראה שזו השעה היחידה ביממה שבה יש לי סיכוי לשבת כאן עשר דקות רצוף בלי לשמוע את המשפט "אמא, איפה את?!". )

שלפעמים בזוגיות אנחנו עסוקות במבצעים והטבות ולפעמים בוחרות להישאר שנה עם אותו מוצר החודש מי מה , גם את המשפט הזה לא כל כך הבנתי. אנא הסבירי.

בוקר טוב.

[תבשיל_קדרה*]

ההודעה שלי הלכה לאיבוד
לא שהיא היתה כזו חשובה.

[מי_מה*]

אסביר. כשאת בזוגיות את יכולה לבחור לשמור על הגחלת על ידי זה שתחדשי ותפתיעי כל הזמן ויש פעמים שבהם את יכולה לבחור לסמוך על זה שהוא שם ואוהב אותך בכל מקרה גם אם לא תפציצי פתאום באיזה חוטיני לוהט +ברזיליאן וכל התוספות (או במקרה של שיער גוף בלעדיהן ) . יותר ברור?

[לילה_טוב*]

תודה מימה.
אני מנסה לנסח את זה כבר יומיים. יש כאן איזה גריין שלי מלפני שנות אור, והוא די מעצבן אותי כי היום אני מרגישה וחושבת אחרת לגמרי אבל הנה שמתי לב שבכל מקרה אני אוהבת את מה שיש, אהבתי אז ואהבתי היום, וזה כנראה הכי חשוב.

[לילה_טוב*]

<שנות דור >

[יעל_צ*]

תודה מי מה. עכשיו יותר מובן. מה שכן, אם הייתי מחליטה להפציץ באיזו הופעה מהסוג ההוא (ומי שמכיר אותי היה מבין כמה זה בלתי סביר), אני חוששת שדווקא זה היה מבריח אותו....
אבל כמובן, לא זאת הנקודה. מישהי שאני משלמת לה לאחרונה כדי שתגיד לי מה שאני כבר יודעת לבד בטוח הייתה שמחה אם הייתי קצת יותר בכיוון של לא לסמוך על כח האינרציה שישמור על הזוגיות.

<לילה - אני מבינה שזאת הייתה מחווה לבז שנות אור, הנהדר>

[מי_מה*]

ולילה אני דוקא אוהבת את הגריין שלך אם כי מבינה לגמרי למה הוא מעצבן אותך. יש את השלב הזה, כשהילדים קטנים, שהוא ממש מתאים לו , אחר כך הם גדלים קצת ואנחנו רוצות בכל זאת לחזור להיות יצורים יותר מיניים ולהתעסק בעוד דברים חוץ מפריון והזנה. נשמע לי לגמרי נורמאלי

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_... שאני אתחיל עם "יש בי געגוע לזוגיות"? (הנה כל אלה שיש להן אגוזים ושיניים בוכות שאין להן תותבות).
קרוטונית, אני יושבת פה כבר רבע שעה ומנסה להבין למה התכוונה המשוררת. אשמח להסבר_
יקירה, זו היתה תגובה מקטרת לקיטור הנשוי יש בי געגוע לרווקות @}

מי שקיבל פקאן מקטר על הפקאן. מי שקיבל לוז מקטר על הלוז. וכן הלאה.