געגועים לשנות השבעים

גם אני, גם אני.
לי יש 5 כרכים של הארץ שלנו. אוי כמה הייתי מחכה ליום שלישי כדי לקבל את הגליון החדש. באיזו שקיקה הייתי מדפדפת בו. קודם מהר ואחר כך מההתחלה לאט לאט. בולעת כל מלה. אוי זה היה מזמן.

מצטרפת לאמא ל 5
קצת מדכא לחשוב כמה אני כבר זקנה...

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני.
כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב (בעצם אולי הגענו רחוק יותר, לא זוכרת).

עוד זיכרון - אבא עושה מילואים בעזה. נוסעים לבקר אותו (באוטו של השכנים) ואחר כך מתגלגלים על הדיונות באל-עריש.
(אני לא בטוחה שאני מתגעגעת לעזה, אולי לדיונות).

בטלוויזיה היה את הסרטי ילדים המיתולוגים: הימאן, הדרדסים, קטקטים, פרפר נחמד, חתולי הרעם... המסע בין הכוכבים, מלחמת הכוכבים... יווו אני מתגעגעת!

לא לא. זה לגמרי שנות השמונים. גם בית קטן בערבה.
טלפלא זה שנות השבעים. וגם קישקשתא ו קולרגול

.

קצת מדכא לחשוב כמה אני כבר זקנה...
א. את לא לבד פה
ב. יש יותר זקנות

ג. יש גם נחמה בידיעה שלעולם לא נצטרך יותר להסתובב בבגדי הפוליאסטר המזוויעים מאז. או לשתות זיפ.

שולחן מטבח מפורמייקה בז' עם קנט חום
היה לי כזה בדירת הסטודנטים שלי - משומש משוק הפשפשים, עם שלושה כיסאות פורמייקה, כל אחד בצבע אחר. היום מוכרים אותם בחנויות רטרו כשיא השיק.

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב
אצלנו, בהחלת שנות השבעים, כל החברים של אבא ואמא בשיירה ארוכה של מכוניות מקרטעות ומלאות בילדים, נוסעים כל פעם לשבועיים לסיני ונודדים בין החופים (מדהים אותי לחשוב שהורי המרובעים היו קצת זרוקים). ובסוף שנות השבעים/תחילת השמונים הייתי נוסעת עם החבר דאז לרבוץ על החוף ליד החור הכחול (ראס אבו גלום?) ובדהב הצפונית. זה דווקא הצד היותר סימפטי של שנות השבעים.

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב
גמנחנו.
ובלי רדיו.
איזה כיפיה.

חיפאיות, הרגתן אותי. אני לא מצליחה להיזכר איפה היה קולנוע עצמון. לא פאתטי?
אבל זוכרות את הגג הנפתח בארמון? סרט ג'ימס בונד כל קיץ עם המשפחה, ביציע.

<הזיכרונות (לאו דווקא געגועים) שלי הם יותר משנות ה-80. "דווקא", מרתף 10, הסינמטק הכי טוב בארץ>

שיער ארוך לבנים. טיולים קסומים בשוק של ירושלים העתיקה. טיולי התנועה בסיני - הר משה, דהב, נואבה - איזו מדינה ענקית!
ה מ ת נ ד ב י ם
ואצלנו בבית החדש - ארונות מטבח בירוק אבוקדו, שולחן פורמיקה כתום, ווילונות בפרחים כתומים על רקע לבן ופינת ישיבה
עם ספירלות כתום-חום-לבן! (וגם: שולחן של שומרת אבל יש גבול לסבל גם אם השטיח בבייז')
נדמה לי המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה ו"לא שם זיין" ... רוקי הורור שואו.

(נולדתי בסוף החמישים אז מסניליות או בגלל דפקט קיבוצי התבלבלתי אבל) מה עם ה מ י נ י?

<דף לגזור ולשמור>

(נולדתי בסוף החמישים אז מסניליות או בגלל דפקט קיבוצי התבלבלתי
אחותי! גמני! גמני!
מה עם ה מ י נ י?
אהה, בשביל זה צריך שינפיקו לך בלידה גם רגליים מתאימות. לי לא היה, אז היו לי המון שמלות מקסי ואבא שלי היה אומר שעיריית פתח-תיקווה צריכה לשלם לי על טאטוא המדרכות. אני לא מתה על האופנה של היום, עם מכנסי השחלות והחולצות המיקרוסקופיות, אבל מה שאני זוכרת ולא לטובה מהסבנטיז היתה ההשתעבדות הקשוחה למה אופנתי ומה לא. משטרת האופנה (לפחות בבית-הספר שלי) לא איפשר שום חריגות, ואם היו לך רגליים שנראו כמו עמודי המקדש, לא היה לך מה לחפש במיני. ממה שאני רואה היום - anything goes, ויש בזה משהו נחמד. (לא שאני רצה עכשיו לקנות מיני - גם לשמיכות יש גבולות בחיים).

מה עם ה מ י נ י?
אהה, כן... כמה שנאתי את זה. ודווקא הרגליים היו בסדר, אבל אני סבלתי מהעיניין של המדרגות - עולים במדרגות, וכל מי שעולה שני צעדים אחריך - רואה את התחתונים. ובכלל - שנאתי מיני. עד היום אני שונאת לבוש חושפני.

חותכן עוגיות בצורת קוביה שעל כל פאה שלה צורה אחרת.
מעבדי המזון הראשונים - ספרי הבישול של רות סירקיס, עם מטבלי גבינה לבנה ואבקת מרק, פטרוסלינון (לא פטרוזיליה, וכוסברה הס מלהזכיר). בלינצ'ס מוקרמים.

שמיכת - אושיית הומור שכמוך... לי יש תמונה מגיל 12 בערך בחלוק בריכה מבד מגבת פרחוני וזה הייה המיני היחיד
שלבשתי! משטרת האופנה (לפחות בבית-הספר שלי) לא איפשר שום חריגות, וגם בקיבוץ של השמו"צ (לכן כנראה
הצטלמתי בחלוק).
לעוגות - אבא שלי עשה את הקצף במקצפה שהיא מין קומקום מפלסטיק שגם שימש למדידה ועליו הוברג
מכסה עם ידית מלמעלה לסיבוב ו"רגליים" מקציפות מלמטה. אפשר הייה להוסיף למכסה פקק שהפך אותו למסחטה. זה החליף את המטרפה בצורת ספירלה שדופקים איתה בביצים עד שהיד כואבת. אולי מזה בא הביטוי eggs beater ?
(אחר כך אבא רתם את השור למחרשה ואמא אווררה את האוהל...)

<בעוד אני כותבת גבי מזדקף,קמטי מתיישרים, שיני מלבינות ושערותי משחירות. >

אוי אוי איך הזכרתן לי נשכחות.
אני דווקא אהבתי את המיני. לא לשכוח בעידן של טרום הריונות עסקינן.
ומי זוכר את מכנסי הצ'רלסטון?
את הפטיפון ?
את ההרגל , הלא נתפש היום , לרדת לשולי הכביש ולעצור טרמפים?
את שירי הלהקות הצבאיות (בלי הסלסולים של שרית חדד) ?
את האמונה הכל כך מוחשית שלא יהיו עוד מלחמות?
את חדווה ושלומיק?
את הספסלים בכל גינה ושדרה שהיו בעיקר מקום לאוהבים ולא לחסרי בית?
את התחושה שכבר מזמן שבקה חיים שאנחנו נשנה את העולם?

רק אנחנו השתנינו.

בעודי מחפשת בגד חגיגי לכבוד החג מצאתי בארון די הרבה חולצות עם כריות בכתפיים, כאלה חגיגיות. אז זה בכלל כבר לא באופנה ולא לובשים כזה? אני כל כך לא מעודכנת בעינייני אופנה, שרק עכשיו אני מתחילה לחשוב שבכלל אי אפשר יותר ללבוש את זה. זה נכון? כדאי לזרוק את כל החולצות האלה?

אי אפשר יותר ללבוש את זה. זה נכון?
אני בעצמי לא ממש מעודכנת, אבל אני חושבת שנכון.
כדאי לזרוק את כל החולצות האלה?
לאו דווקא. אפשר לפרום בקלות את הכריות, ולתת לקטנה לשחק איתן. אח"כ תמדדי את פרומות-הכריות ותשאלי את הגדולה אם לזרוק או לא (-:

ותשאלי את הגדולה אם לזרוק או לא.
איזה רעיון - לפחות יש שימוש טוב לבת 16.5. היא בטח יודעת מה באופנה ומה לא. מצד שני - אני מסרבת ללשוב מכנסיים שנגמרות הרבה מתחת לפופיק וחולצות שנגמרות הרבה מעל...

_סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני.
כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב_
איזו זקנה אני! אני הייתי חיילת ונסעתי לאילת, לנואיבה ולדהב ב"רגילה" מהצבא!
וגם טיול אחד לשארם א שיך. או שניים, בעצם. באחד מהם כבר הייתי באוניברסיטה, דקה לפני שהחזירו! אני לא מאמינה...

אגב, בגדים עם כריות בכתפיים קניתי עוד בשנות התשעים, אז זה לא חייב להיות כל כך עתיק.
אבל כן, זה כבר לא באופנה.
ואני מצטרפת לשמחה של שמיכת טלאים על זה שהיום אין משטרת אופנה, ואנחנו יכולות להרגיש חופשיות לא ללבוש את האופנה הנתעבת של המכנסיים הנמוכים מדי והחולצות הקצרות מדי.

איך שכחתי את המדים של אמא שלי לתקופת החורף: חצאית טוויד חומה, באורך מידי כמובן, סוודר גולף ומגפיים עד הברך. עם קומביניזון מתחת.

לי ולכל חברי לשכבה, ילידי המחצית הראשונה של שנות השבעים, יש תמונה מגיל שלוש או ארבע או חמש בתלבושת אחידה: אוברול מקורדרוי (חום או כחול כהה), וסוודר פסים מתחת. אפשר גם סוודר שנסרג בבית, ביד או במכונה. היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה, עם סוודרים בדוגמאות מסובכות של איילי צפון או פולאוברים בדוגמת צמות. לילדים: מכל הבא ליד, פרחים ומכוניות ורכבות סרוגות ביד אוהבת על חזית הסוודר.

היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה, בורדה?

בורדה? לא-לא-לא. משהו ישראלי. אולי פולגת? או שאני מבלבלת?

מצאתי book]פולגת details[/po].asp?id=5928195.

לא שמעתי על זה, אבל כנראה שהיה.

היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה

ידי זהב מונחות ושמורות אצלי על המדף

אני רקדתי באותו הגיל אבל בקולוסאום (שהרבה קראו לו בכלל קוליסאום), בכיכר אתרים המושתנת, בבר מצווה של בן של חברים של ההורים שלי.

גם אני!! בבת מצווה של מישהי מהכיתה. והשוס: בת דודה שלה היתה מרינה מפסטיבל הילדים והיא עלתה על הבמה ושרה.

ובית קטן בערבה: שנאתי את לורה, תמיד קראו לי לורה בגלל הצמות והנמשים, לורה היתה מכוערת, למה לא הייתי דומה למרי שהיתה אמנם עיוורת אבל יפה...

אבל כל זה אייטיז בטירוף, יש לי מה להגיד גם על הסבנטיז המעולות עם העיצוב המשובח שהייתי מאמצת היום כמעט כל פריט ממנו ובמיוחד את המדבקות עם הפרחים לאמבטיה. אבל זה כאילו יש שני סבנטיז בראש שלי: אחד של חו"ל )=רהיטים יפים, טאפטים, שמיכות צמר משובצות, ספר ילדות שהיה לי עם צילומים על עמודים שלמים בשחור לבן על ילדה שהולכת לבי"ס בפעם הראשונה, עצוב נורא( ויש סבנטיז ישראלי של אוספים של מחזיקי מפתחות ושל חול וצהוב וטאפט שהיה לנו באיזו דירה זמנית בשירותים של "פונדק באר שבע" - גמלים וחול ומין צבאיות כזאת מיוזעת. לא יודעת. ככה זה התיישב לי בראש כשהייתי קטנה ונתקע עד היום. זוכרים את "סימנטוב"?

העיצוב המשובח שהייתי מאמצת היום כמעט כל פריט ממנו ובמיוחד את המדבקות עם הפרחים לאמבטיה.
יקירתי, you had to have been there כדי להבין כמה נורא זה היה במקור. לא סתם כל פליטי שנות השבעים הממשיות מתחלחלים כשרק מזכירים להם את העיצוב. מי שלא פקח את עיניו בבוקר לעיגולים חומים ו/או ריבועים בשילוב של ירוק זית ושחור על השטיח, הקירות והווילונות, ולא ציחצח שיניים יום אחר יום מול הפרחים הכתומים באמבטיה לעולם לא יבין זאת.ואני מבטיחה לך שאם מתי שהוא בימי חיי מישהו ימציא מכונה למסע בזמן, הכפתור יחיד שיישאר צח ומבהיק בלוח המחוונים של מכונת-הזמן שלי יהיה זה שמסומן "שנות השבעים". בררררר.
<שמיכת בדיוק ראתה בטלוויזיה את אשתו של בזיל פולטי בשמלת פוליאסטר ומגדל משורין בתור תסרוקת>

הייתי שם, גם אם הייתי קטנה. אבל באמת אצלנו בבית הדברים האלה לא נכנסו, מתוך התנגדות עקרונית של אמא שלי לאופנות. כך למשל כשהייתי בגן ונורא רציתי את הגרביים הלבנות האלה עד הברך עם ציור של איזה מיקי מאוס או משהו למעלה בצד, היא לא הסכימה לקנות לי. וגם נורא קינאתי בחברה שלה שבחדר השינה שלה ושל בעלה היה וילון גלילה בצבעי כתום-לבן-וחום עם מין איור פתלתל של אשה עירומה עם המון שיער שמסתלסל לכל עבר. אצל הורי בבית מילת המפתח היתה "קלאסי" ואכן יש לי חסכים כבדים בטעם רע ועד היום אני טורחת להשלים אותם בהנאה מרובה.
ועכשיו אני הולכת לישון.

אני חייבת לצאת להגנת הפרח הכתום.
אין לי אפילו תירוץ, כי יפה הוא לא היה איך שלא נסובב אותו.
אבל הוא מזכיר לי בית כל כך נעים וטוב, תקופה כזאת מצויינת ונהדרת, שאין לי אלא מילים טובות להגיד עליו.
<נגמרו שנות השבעים, ההורים התגרשו והלך הבית ההוא. זה בטח בגלל שלאמא שלי היה את המשקפי שמש שהיו אז באופנה, עם העדשות ענק שאפשר להחליף, ירוק, חום, זהוב, כתום, סגול. לעוד מישהו היה? ההורים שלו גם התגרשו?)

לא שמעתי על זה, אבל כנראה שהיה.

ענקית מהחיים הוא אנדרסטייטמנט. אלו הן החוברות. (קללות נמרצות על ראשה של הליידי זבוב, שבגללה זורקים פנינים כאלה בנימוק הבלתי משכנע שלא סרגתי ולא אסרוג לעולם אף אחד מהדגמים שבהן).

זוכרים את "סימנטוב"?
עם הסמובר שבכלל קוראים לו מיחם, בוודאי.

נגמרו שנות השבעים, ההורים התגרשו והלך הבית ההוא.

בבית שלנו לא היו כמעט מייצגי התקופה כי את רוב הרהיטים והשטיחים הבאנו מרוסיה, ומה שנקנה כאן התאים למה שכבר היה - שטיחים כאילו-פרסיים (אלינו לא נכנסו ריבועים בכתום וירוק-זית וחום-שוקולד), וילונות רשת לבנים, בטח ובטח ללא איורים פתלתלים של נשים ערומות. הצבע השלט היה חום לגווניו השונים, על הקיר היו גובלנים רקומים וכמה תמונות שמן, והרהיטים כמובן עם פוליטורה. הייתי בטוחה שאילו רק היינו נפטרים מהרהיטים האלה הייתי מסוגלת להתנער באותו הרגע מהסטטוס של לא-לגמרי-ישראלים. גם אמא שלי לא האמינה באופנות, ולכן בכל פעם שהייתי באה לדודה שלי הייתי עוברת שוב ושוב ושוב דרך וילון החרוזים שבפתח המסדרון.

גובלנים רקומים כמובן, הברבור!
ופולגת! כל הנשים שהיו לבושות בריבועים ריבועים סרוגים כאלה ועומדות על סלע או נשענות על מישהו, משקיפות אל העתיד ולא מנחשות מה יגידו עליהן עוד מעט.

רהיטים יפים.
אתמול דיפדפתי באנציקלופדיה "אביב" והגעתי לערך "שוודיה". תחת הכותרת תרבות היה צילום של סלון שוודי סטייל שנות ה-70, והכותרת: "עיצוב שוודי מעולה". כורסאות מעץ עם כריות דקות, מחיצת עץ באמצע הסלון, אהילי בלון מזכוכית בצבע כתום...
כמה צחקתי.

אגב, ההורים שלי לא החליפו עדיין את החרסינות בשירותי האורחים כך שיצא שזו פינת שנות-ה-70 בביתם. אני מתענגת על החרסינות כשאני הולכת לשירותים שם...

המשקפי שמש שהיו אז באופנה, עם העדשות ענק שאפשר להחליף, ירוק, חום, זהוב, כתום, סגול. לעוד מישהו היה?

יש לי היום, סגולים ענקיים. כל שנה בערך אני משום מה מתיישבת בטעות על משקפי השמש שלי ושוברת אותם, כי הם תמיד עשויים מזכוכית, כי הם תמיד פליטי שנות השבעים מהעץ באלנבי. הקודמים היו ירוקים ואני שומרת אותם למרות הסדק.

אה, זה לא כאלה שאפשר להחליף להם את העדשות, בעצם

<איבי קודם כל מתלהבת ורק אז קוראת את הציטוט>

מכוניות כרמל דוכס.
גמלים קטנים מעץ על המזנון בסלון.
טפטים עם פרחים.
וסט ארוך סרוג ביד, בלי שרוולים.
מיני, מקסי, מידי.
פאות לחיים ארוכות.
מלחמת יום הכפורים.
מוצבים, מעוזים.
אפריקה.
ארץ גושן.
אריק מלך ישראל.
וימפי.
טמפו.
גלידות של אדניר.

מסימנטוב אני זוכרת בעיקר את השפם ואת הפתיח - "העולם גדול ופתוח" על נסיעה מדברית בשחור לבן. מה שמתחבר אצלי אסוציאטיבית עם צילום גדול בשחור לבן של מדבר שהיה באולם הנוסעים בבן גוריון - זוכרים שהאולם נחצה בקיר זכוכית ואפשר היה לראות את השבים והם היו מרימים את המתנות או עושים פנטומימה של חיוכים מרוגשים?

In telepele there was a Marzipan kind of pink guy?. I always yearned for Marzipan because of that, and was totally crushed when I first tasted it (and have yet to repeat that experience...

)
I also remeber a program called Emil (swedish?), about this little mischief boy who is chased by his dad all the time and gets locked in a shed where he sculpterd wooden dolls... That was a sad program (though I believe it was intended to be educational?)
Also from the seventies, I remeber my baby sister always crawling around with her nappy sticking out her pants, down by her feet. I can't remeber how the nappies were tightened then, but they never stayed put for longer than an hour. I don't think there were any covers as such...or am I wrong???

Great great thread. I have been reliving my childhood for the past few days

Marzipan kind of pink guy
קראו לו מרציפר, הוא אכן היה ורוד מזעזע עם משקפיים וזקן לבן, אני כבר ראיתי אותו בצבע ולא בשחור לבן, ואני זוכרת אותו יותר מדי טוב -- מה שמחשיד אותו כמוצר אייטיזי מוקדם. לפניו היה "שעון הפלא" -- שהיה בנוי באותה מתכונת (קטעי קישור בין סרטי אנימציה קצרים לילדים, כמו "חברים מצוירים" ו"רכבת ההפתעות" המאוחרים הרבה יותר). אך מאחר שכל האמור לגבי מרציפר נכון גם לגביו -- הרי שגם בו אני חושדת באייטיזיות.

"נופים ואתרים" בספריה, הספר על דדו, מה עוד הרכיב את ספריית שנות ה-70? דן בן אמוץ? סידהרתא? תמונות יפואיות, או שאלו שייכות לאייטיז? אפרים קישון?

מה עוד הרכיב את ספריית שנות ה-70?
שירת האגם הגווע, צילומים של פטר ??

שירת האגם הגווע, צילומים של פטר ??
זה נראה לי כבר שנות השישים. אני אבדוק - היה לי את הספר הזה איפשהו.

שירת האגם הגווע, צילומים של פטר.
בטח.
העץ באלנבי. הוא עוד שם?

העץ באלנבי הוא עוד שם? תמיד היה, תמיד יהיה.
יש דברים שהם לנצח. כמו סניור סנדביץ'.

מישהו זוכר את התורים העצומים שהיו שם כל פעם שהקרינו סרט של "מונטי פייתון" באמצע שנות השמונים? טרוף! קרה שישבתי על המדרגות.
אני זוכרת! וגם את התור הארוך של "מופע הקולנוע של רוקי"- שהיה ארוך כל כך עד שנאלצתי לחזור הביתה בלי לצפות בסרט...

וגמוגמוגם, הרוח בערבי הנחל, ריץ' רץ', מה אספר לילד, מימיה, גידיאלה.

והפעם הראשונה... לראות מונטי פייתון בפעם הראשונה (בהקרנה במקלט של התנועה, עם תבניות הביצים על התקרה) ולהחנק מצחוק, טוב גם להשתין במכנסים.

התור הארוך של "מופע הקולנוע של רוקי"
בטח, קולנוע פריז עליו השלום (נדמה לי ברחוב הירקון, ליד מלון דן), מציתים מונפים באוויר ואורז מושלך על המסך. ובגלל שאני ישישה אני זוכרת את הביטחון המוחלט שבו הייתי עולה על טרמפים לרמה ולסיני, משוכנעת ששום דבר רע לא יקרה לי. תמימות קדושה - חסר לי שהבת שלי תנסה לעשות אפילו רבע ממה שאני עשיתי.

לראות מונטי פייתון בפעם הראשונה
We want Bwian!

ואת קולנוע ירון בטיילת של ת"א אתם זוכרים? ואת קולנוע אלנבי ומוגרבי ואופיר?
ואת המשקה שנקרא פֶפ וגם הוא כבר שבק חיים?
ואת החול הלבן והנקי שהיה בחופי הים? זה שהיה מזוהם רק בזפת? הזפת ההיא שלא שמעה שהיא צריכה להעלם כשמציפים אותה בנפט.

בתל אביב גם היה איש מפחיד אחד שהיה עוצר ילדים ברחוב ומסביר להם שסיגריות זה מסוכן, איש גבוה ורזה, מוכר למישהו?

בעיר ילדותי היה איש זקן (בטח היה בן 40 בקושי) אדום פנים וצרוד גרון.
היו לו אופנים כאלה של עיתוניש והוא מכר "דבר בריא". זה היה מאפה מרובע בצבע חום טעים, שעליו הוא היה יוצק חומר מתוק מתוק. את הכל היה מגיש במלבן ניר נוטף.
זה היה אחד הדברים הכי לא בריאים והכי טעימים שאכלתי מימי.

היו לו אופנים כאלה של עיתוניש
האם התל-אביביות שבינינו זוכרות את האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף?

בטח זוכרת. ולא משנות השבעים (נולדתי רק בסופם).
עד לא מזמן ראיתי אוו בתל אביב.
תופעה.

... בצבע חום טעים.
כנראה שבאמת היה טעים כל כך אם לצבע היה טעם

האם התל-אביביות שבינינו זוכרות את האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף?
לפי דעתי הוא עדיין נוסע.

כנראה שבאמת היה טעים כל כך אם לצבע היה טעם
נכון, ממש ראו על החוממבריקזה שהוא טעים.

האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף
זה לא במקרה האיש ההוא שעשו עליו סרט די מקסים? הוא אוהב שירי כוורת, ומתיידד עם ילדה בודדה? סרט חמוד שעושה טוב על הלב.

החוממבריקזה . פשוט שירה בהתגלמותה!

לי ולכל חברי לשכבה, ילידי המחצית הראשונה של שנות השבעים, יש תמונה מגיל שלוש או ארבע או חמש בתלבושת אחידה: אוברול מקורדרוי (חום או כחול כהה), וסוודר פסים מתחת.
אני ילידת אמצע שנות ה-70 ויש לי תמונות עם אוברולים מג'ינס קטיפתי בשלל צבעי הקשת, אבל תמיד תמיד זה היה פדלפון ענק עם זוג נעלי "נילס אולגרסון"(כבדות כאלו בצבע חום כהה

)

שולחן מטבח מפורמייקה בז' עם קנט חום
ומקרר! מקרר בז' שכתוב עליו אמקור באלכסון ומרעיש נורא.

http://www.nostal.co.il/

הצצתי ונפגעתי.
מדהים האתר הזה.

אני לא בטוחה שזה הדף המתאים אבל כיוון שזה מתקשר לנוסטלגית הילדות שלי אז הנה -
יש מי בכם הזוכר את "דפי אלתר"? חוברת של דפים לצביעה שעליהם דוגמאות מורכבות בשחור לבן?
אני מוכנה להשבע שנתקלתי בחוברת כזו לפני חודשים אחדים, אך לא מצליחה להזכר היכן.
עזרה?

יש מי בכם הזוכר את "דפי אלתר"? חוברת של דפים לצביעה שעליהם דוגמאות מורכבות בשחור לבן?
אח, ודאי וודאי! (מיכל, אגב, שמת לב שהדף הזה הפך ל-עמדה לעדכון זכרונות?) עכשיו הזכרת לי חבילה שלמה: נוסעת עם אמא שלי לסדרה שבועית ארוכה של יישור שיניים בת"א, בשדרות הקרן הקיימת (היום שד' בן-גוריון). בדרך חזרה תמיד קיבלתי מתנה: או משהו מחנות של החברה להגנת הטבע (ספרים: סוד הגן הנעלם, נילס הולגרסן ואווזי הבר; או משחק, כמו "עיר הנמלים") או ספר של חסמב"ה שקנינו בחנות קטנה אחרת.
ואם לחזור (סוף סוף!) לשאלתך - שאלתי לגביהם לפני כשנה בדף אתרי ילדים. שמתי קישורים לאתרים שאפשר להדפיס מהם דפים בסגנון, ומישהי אמרה שמצאה בדיוק אותם ב"צומת ספרים".

שמת לב שהדף הזה הפך ל-עמדה לעדכון זכרונות?

זה ילמד אותי דבר או שניים על 'השאלות' מקופירייטרים...

ומישהי אמרה שמצאה בדיוק אותם ב"צומת ספרים".

היום הייתי שם ואפילו לא חשבתי לחפש...
יחופש מיד עם תם החג!
תודה!!

יש מי בכם הזוכר את "דפי אלתר"? מקפית, גם אני זוכרת.
אגב, ראיתי כאלה או חיקוי שלהם כבר מספר פעמים. שאקנה לך? (בצירוף חבילת טושים, או שמא תעדיפי צבעי פסטל
בקופסא התכולה?)

islamic]עוד דפי צביעה גיאומטריים geometric art[/po].htm

מיקדו.

האורחים בחג אמרו לי את זה. וביקשו להוסיף גם השמיכות הכבדות נורא צהוב צד אחד ורוד צד שני מבריק.

השמיכות הכבדות נורא צהוב צד אחד ורוד צד שני מבריק.

היו לנו כאלה בבית, אבל תמיד הייתי בטוחה שהבאנו אותן מרוסיה. קולקציה נאה של שמיכות פיקה, יש כמה דגמים שצרובים לי בזיכרון.

נוסעת עם אמא שלי לסדרה שבועית ארוכה של יישור שיניים בת"א, בשדרות הקרן הקיימת (היום שד' בן-גוריון).
אני הייתי נוסעת עם סבא שלי. פולני קמצן ומקסים שהיה מוליכותי עד גבול בת-ים כדי לשלם פחות לאוטובוס. אני ישרתי ברחוב יהושע בן נון.

אוי! אוי! אוי! הדבר האמיתי!
קוראים להם דגמי אלתר וניתן לרכוש אותם און ליין!

מה, אף אחד לא יודע מיקדו?
טוב, אז פסטיבל הזמר העברי עם כל המילים כתובות בעיתון.(היו שירים ארוכים, עם המון מילים ומושקעים, זה לא היה מחזיק רבע דקה היום.)
וגם שהחוף באילת היה ריק.

מיכל,
כה טרחתי לחפש לך את דגמי אלתר עד שלא שמתי לב שכבר מצאת לבדך ושלחתי לך קישור בדפך!.
גם לי בסוף נפל האסימון שקוראים להם "דגמי אלתר".....

ואללה, ואני הכרתי אותם שנים בלי לדעת שזה שמם. אפילו לא ידעתי שנעלמו מהחנויות. האמת היא שהאסתטיקה שלהם היתה מקסימה אותי בזמנו.
>סמדר, ילידת אמצע שנות ה 70, שמחה לגלות שהיא בכל זאת מבינה משהו בנוסטלגיה של הילדים הגדולים<

אם כבר מדברים על ישור שיניים, מישהו זוכר את בית שטראוס בת"א?

Isn't Mikado also called דוקים?
Speaking of which, I remember playing in the Hafsakot:
חמש אבנים, גולות, סטאנגה, מחנים, תיפ-סו-ני depending on the ofna
What do kids play now during recess?

What do kids play now during recess?

פה זה חינוך ביתי, פה!

Oops [-:

מישהו זוכר את בית שטראוס בת"א?
אם אנחנו מדברות על אותו בית שטראוס (ברחוב בלפור), הוא חי וקיים ועושים שם את הבדיקות הגנטיות בהריון.

חמש אבנים, גולות, סטאנגה, מחנים, תיפ-סו-ני.

וגוגואים כמובן!

<בפרובינציה נידחת ושמה ירושלים קוראים להם אג'ואים>

וגומי, וחבל. "שתיים בהפסקות ארבע" = קופצים פעמיים, מחכים ארבעה גלגולים של החבל ואז נכנסת הקופצת הבאה. "שתיים בזמן" - כל אחת קופצת פעמיים, יוצאת והבאה נכנסת מיד אחריה.
לא זוכרת את הטרמינולוגיה של הגומי, רק זוכרת שהייתי מאוד (מאוד) גרועה בכל אחד מהתמרונים.

צ"ל שתיים בהפסקות א-רבע.
וגם, שתיים ב-זמן.

אחד, אחד, שתיים שלוש= בחבל קופצים אחד ומחכים שלוש
וגם "שמן דובון, בלע סבון," ולא זוכרת את ההמשך...

הגומי.
אוי, אני מנסה ללמד את הבת שלי ואני לא ממש זוכרת את התמרונים, שלא
לדבר על הטרמינולוגיה (שיבר זה היה באמצע השוק או באמצע הירך?)

"שמן דובון, בלע סבון," ולא זוכרת את ההמשך...

הטיל ביצה, ומי יצא?

מה, "שיבר" זה לא בגובה הברך?

זה לא בגובה הברך?
אז זהו, שאני ממש לא זוכרת. נדמה לי שזה היה אחרי ד' (?)

וואי. עכשיו כבר באמת נהיה לי בלגאן. אם זה אחרי ד' זה חייב להיות מעל הברך. אני אנסה לברר עם חברות פחות סקלרוטיות ממני (שגם היו יותר טובות בגומי)

_הגומי
אוי, אני מנסה ללמד את הבת שלי_
תבואי לקורס אצל הבת שלי - היא אלופה...

אמא ל 5, אני בהחלט אזכור את זה, ואשתמש בהזמנה הזאת מתישהו.

אני חייבת לספר לכן (מותר להשוויץ?) שהעמדתי את הבת שלי עם חברה שלה, והן שמו לי את הגומי בגובה הצואר שלהן (קצת מתחת לגובה בית השחי שלי) ובכל זאת הצלחתי לקפוץ מגומי אחד לגומי שני. הייתי המומה מזה. מה, זה כמו לרכוב על אופניים?

מה, זה כמו לרכוב על אופניים?

בטח! ביום כיפור כאבה לי הרגל, והיינו צריכים ללכת לחברים שגרים די רחוק (3 ק"מ מאיתנו). בלי שום נקיפות מצפון העברתי את הפיקוד על הקטנצ'יק לגדולה, גנבתי לה את האופניים ויצאתי לדרך. זה באמת כמו לרכוב על אופניים - רכבתי כמו גדולה (הפעם האחרונה היתה לפני 20 שנה לפחות, בפארק הירקון), למרות שבהתחלה היא רצה אחרי במבט מבוהל שמא אני אהרוס לה את ההילוכים או אחרב את הברקס.
<בגומי ובקפיצות בחבל הייתי כל-כך עלובה שהייתי מחזיקה גמי ו"מגלגלת" בחבל בחינם>

בגומי ובקפיצות בחבל הייתי כל-כך עלובה שהייתי מחזיקה גמי ו"מגלגלת" בחבל בחינם
we love you smihat

שמן דובון בלע סבון

איזה סבון?
סבון של רחצה
איזו רחצה?
רחצה בים
איזה ים?
ים המלח
איזה מלח?
מלח בישול
איזה בישול?
בישול מרק
איזה מרק?
מרק עוף
איזה עוף?
וזה הסוף
איזה סוף?
סוף העולם
איזה עולם?
העולם התחתון?
איזה תחתון?

תחתון שלך

חחייחיחיחיחיחיחיחיחיחיחי....