גידול ילדים על פי תיאוריה התפתחותית היקשרותית

אורלי, תודה רבה על התשובה המפורטת.
מאוד הזדהיתי עם העניין הזה של פרידה. באופן אישי.
ולכן אני מבינה למה את מתכוונת. אני תוהה אם אוכל לשכנע את אחותי לעשות את זה אחרת מולה.

אני אישית חיה את החיים מתוך 'ציפייה לפרידה' כפי שהגדרת אותה (שדי מחרבשת לי את החיים).
איך משנים את זה?
(נדמה לי שכבר עברתי מספיק אבל אמיתי וקבלה של נסיבות חיינו - ועדיין הציפיה לפרידה קיימת. ומה זה אומר 'מטפל טוב'? כי הייתי כבר אצל הרבה מטפלים...)

*************

כמו כן, כתבתי לך:

_אני יודעת שלפי השיטה הזו יש איזו מערכת יחסים שיש לבנות בין ההורה לילד עוד אפילו לפני שמגיעים למצבים האלה.
ובכל זאת - כיוון שכרגע המצב הוא כזה, חשבתי אולי אפשר יהיה להתחיל משם_
ואת ענית:
לא זה לא נכון וזה גם מיותר. פעוט בן שנתיים מגלה את העולם, הוא מתהווה ומתחיל לצאת מן "הגולם" ולהפוך לפרפר. מן הסתם מעתה והלאה תהיה יותר אינטראקציה ואולי זה משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולהתכוונן אליו, בשמחה וציפיה.

לא הבנתי בכלל על מה כתבת שהוא לא נכון ומיותר. ולא הבנתי את הקשר בין התגובה שלך לבין הציטוט שלי.
(אני התכוונתי שאחרי ששאלתי על עניין הכעס עלה בדעתי שאולי זה לא כ"כ במקום לשאול על זה, כי אולי את ההיקשרות היה צריך להתחיל לבנות עוד הרבה קודם, ושאם זה לא נבנה עדיין אז אין מה להתחיל דווקא מהנושא של הכעס. (למרות שאני חושבת שאמא שלה דווקא עושה עבודה די יפה בכל אופן).

**************
דבר אחרון, אני כתבתי לך:
_כפי שכתבתי לך גם בהודעה הקודמת, אני מרגישה שהיא מצפה לכעס. כאילו, למרות שזה לא עושה לה טוב - היא מחפשת אותו.
כשאני אומרת לה למשל שתיזהר לא למשוך לי את השרשרת שלא תיקרע היא שואלת אותי 'ואת תכעסי?'
נראה שהיא במידה מסוימת רוצה שיכעסו, זה מעורר בה אדרנלין מסוים._
ואת ענית:
נשמע בדיוק כאילו היא מצפה לפרידה. מתכוננת. רק להחליף את המילה כעס בפרידה והכל משתנה ובוודאי התגובה שלנו לסיטואציה.

אז כאמור, מאוד יכול להיות שזה העניין. שהיא חוששת מהפרידה, ולכן בודקת אם זה יקרה או לא. (וכאמור, אני די מתחברת להסתכלות הזאת).

אבל עדיין אני מנסה להבין - נראה שכשהיא יודעת שאני אכעס אז דווקא היא מרגישה צורך לעשות את הדבר הזה.
אם היא תדע שאני אכעס אם היא תקרע את השרשרת, או תרביץ לחתול - אז לפעמים זה דווקא מה שיגרום לה לעשות את זה.
כאילו היא רוצה לגרום לי לכעוס.
אם היא חוששת מהפרידה הייתי מצפה שזה יהיה להפך, לא? שהיא תיזהר לא לעשות משהו שמכעיס.
למה זה גורם לה דווקא כן לעשות? (איזו בדיקה? איזו תקווה שבכל זאת לא תהיה פרידה???

)

את מכירה את מרשל רוזנברג?
כן וודאי תקשורת מקרבת. אני חושבת שתקשורת היא כלי חשוב מאוד והלוואי והיינו מתקשרים בצורה איכותית יותר באופן כללי, ובכל זאת כשזה מגיע למערכת היחסים עם הילדים לא נראה לי שהדרך המדוייקת שבה התנסחתי מול הילד עקרונית עד כדי התלבטויות רבות והתעסקות תמידית. יותר נכון עבורי להעביר תחושה, מסר שהוא מעבר למילים, ואני פשוט סומכת על עצמי שכשהמסר נכון אז גם אם המילים לא מדוייקות זה לא יכול להחסיר ממנו.

אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.
כן גם אני חושבת. והנה בכל זאת ולמרות שנטען שהאתר הוא כולו הורות מקושרת (והורות מקושרת זו לא התיאוריה ההקשרותית אלא בפרוש ניופלד ואולי קצת סירס למרות שהחלק שלו בתיאוריה פחות עמוק והוא יותר בפרקטיקה, הוא דווקא כן אוהב לתת מתכונים להורות נכונה) יש פה הרבה שקוראות אך נמנעות מלהשמיע קול מסיבה לא מובנת. וגם בהתחלה נכתב שהרעיון המרכזי של ניופלד לגבי הורה אלפא לא מתקבל בכל כך הרבה אהדה למרות שלדעתי לא ניתנה הזדמנות הוגנת להסביר בכלל את הרעיון, הוא די נדחה על הסף. וזה מצחיק כי זה בעצם לבוא לניופלד ולומר לו אנחנו נספר לך במה אתה מאמין

מבחינתי זה פספוס אדיר להדוף משהו ככה רק בגלל שהוא מאיים על תפיסות ישנות או נראה כאילו מפיל עלינו אשמה כלשהי. גם לי היה קשה בהתחלה, אז מה? ניופלד מאוד אינטואטיבי ומאוד עמוק וראוי להמון הערכה. אין פה דף שמסביר את התיאוריה שלו, או יותר נכון עכשיו יש קצת. ובעיני זה מאוד חשוב לספר שלא הכל שחור לבן, שתמיד יש אפשרות לקדם ולשפר ושתמיד שווה להתאמץ.
גם אם לפעמים זה מרגיש כאילו אני מסכמת לעצמי את מה שאני כבר יודעת, אני גם יודעת שבעתיד יקראו את הדף הזה אימהות נוספות ואין לי ספק שהן וגם הילדים שלהן ייתרמו מהרעיונות כאן ואולי גם ילכו וימשיכו לקרוא וללמוד בעוד מקומות.

אהבת עולם יקרה, איך משנים את זה? קשה לי לענות לך על זה למרות שהייתי שמחה. אני לא מכירה את סיפור חייך ואני גם לא מטפלת במבוגרים. ניסיתי לתת לך תחושה כללית של דברים שאולי התרחשו וכיוון למחשבה איך את יכולה לעזור לעצמך. ממה שאת כותבת את נשמעת כמו מישהי מאוד מודעת שמעוניינת לעזור לעצמה, בעיני זו שלושת רבעי דרך. אם יורשה לי לרגע לסטות מנושא הדף ולא לדבר "בכובע ניופלד" את נשמעת כמו בחורה אדיבה מאוד (לא יודעת למה זו התחושה שעוברת אלי!) נעימה וחברותית, אולי את יכולה להרשות לעצמך להאמין בעצמך ולאהוב אותך (נראה לי שאת מאוד ראויה) ולנסות קשר. גם אם זה לא יהיה הקשר המושלם אולי הוא יתרום משהו לזה שיבוא אחריו.

לגבי מה שכתבתי על מערכת היחסים עם הילדה התכוונתי שזה לא נכון לומר על פעוטה בת שנתיים וחצי שמערכת היחסים הייתה צריכה להיות שונה (אולי כן אולי לא אבל אני לא מכירה ולכן לא יכולה לומר משהו כזה) אלא שבכל פעם שיש לנו תינוק שגדל ומתפתח בצורה תקינה סביב גיל שנתיים עולה רצון נגדי מצד הילד, הילד מתחיל לחשוב בצורה יותר ויותר עצמאית וחווה תסכול לעיתים קרובות לכן זה דווקא סימן חיובי שעשינו משהו טוב. הוא מדביק ציון דרך התפתחותי כפי שמצופה ממנו. זה שאנחנו כחברה לא יכולים ולא מעוניינים לפעמים לעמוד בזה, זה באמת חבל את לא חושבת? אם כך בשביל מה אנחנו טורחים כל כך בגיל הרך? לא בשביל לקטוף את הפירות?
ומה שמיותר הוא להביט אחורה באשמה- היה צריך כבר להיות משהו אחר. זה מיותר. פשוט ככה. לא תורם, לא מקדם, להיפך זה מאוד תוקע ועוצר ומפריע להכל.

_אם היא תדע שאני אכעס אם היא תקרע את השרשרת, או תרביץ לחתול - אז לפעמים זה דווקא מה שיגרום לה לעשות את זה.
כאילו היא רוצה לגרום לי לכעוס._
אז אולי כדאי לנסות לראות מה קורה כשבאופן עיקבי את לא כועסת. לא פעם, לא שלוש, לא כועסת יותר. היא קורעת? אל תתני לה, לגיטימי. היא מרביצה לחתול, לא. אסור להרביץ לחתול, בואי נעשה משהו אחר. זה נשמע אולי מוזר אבל ממש לא חייבים לכעוס.
_אם היא חוששת מהפרידה הייתי מצפה שזה יהיה להפך, לא? שהיא תיזהר לא לעשות משהו שמכעיס.
למה זה גורם לה דווקא כן לעשות? (איזו בדיקה? איזו תקווה שבכל זאת לא תהיה פרידה??? )_
היא לא חוששת מהפרידה היא מצפה לה (אולי). ואם אנחנו במקום לומר "היא רוצה שאכעס" היינו אומרות "היא רוצה תשומת לב" אז התגובה שלנו לסיטואציה הייתה משתנה באופן אוטומטי, נכון? אם אנחנו מאמינות שהיא בודקת גבולות או מחפשת גבול היינו ממהרות להציב אותו, אבל אם אנחנו מאמינות שמה שהיא רוצה זו תשומת לב לא היינו ממהרות להציב גבול, אלא היינו מעניקות לה מנה גדושה של מה שהיא רוצה עד שהיא כבר לא תוכל יותר ותברח לחדר השני. זה לא פשוט בחיים המודרניים (אם הבנתי נכון היא בכורה ויחידה כרגע?) כשכל אחד מבודד בבית שלו ואת רוב הזמן מבלה בחיק המשפחה הגרעינית. בגלל זה חשוב גם לשמור על הדברים בפרופורציה. להשתדל להפיק את המירב. זה לא טבעי לפעוט להיות בלי "כפר היקשרותי" סביבו אבל בהחלט ניתן להתגבר על כך, זה פשוט מאמץ יותר.

אני קוראת את מה שאת מספרת על נויפלד, ונראה לי שהוא נוכח בכל מיני ורסיות באתר הזה. זו פשוט דרך אחרת להגיד את אותו הדבר. זה מבורך בעיני.
זה נכון שיש הרבה נקודות השקה, אבל בכל זאת יש הבדלים מאד גדולים
אני לא מרגישה מספיק סדורה בתיאוריה של ניופלד (עדיין)
אבל כן יכולה לומר, שאצלנו
מרגע שהתחלנו ללמוד את הגישה שלו
וליישם אותה בשטח-
חלו שינויים ענקיים בבית,
מה שלא קרה קודם, למרות שהסתובבנו , ודי לעומק, בכל האיזורים האחרים שהאתר משופע בהם (תיאורית הרצף, תקשורת מקרבת וכו').
יש משהו אחר- עמוק, יסודי, מלא חמלה
פרקטי אבל לא נוקשה
שהשפיע עמוקות על הגישה שלנו מבפנים.
מאד מסכימה עם מה שכתבת
כשזה מגיע למערכת היחסים עם הילדים לא נראה לי שהדרך המדוייקת שבה התנסחתי מול הילד עקרונית עד כדי התלבטויות רבות והתעסקות תמידית. יותר נכון עבורי להעביר תחושה, מסר שהוא מעבר למילים, ואני פשוט סומכת על עצמי שכשהמסר נכון אז גם אם המילים לא מדוייקות זה לא יכול להחסיר ממנו.
זה מאד מדויק לי
ובזה ניופלד נבדל- הגישה שלו שינתה באופן עמוק את ההתבוננות וההבנה שלנו
ומשם הגיעו מעשים אחרים ומילים אחרות
שמדויקים לנו, ולא הגיעו ממתכון

שוב תודה.
מהזווית שלי (פרידה בגיל 10 חודשים מאמא במשרה מלאה לאמא נעדרת), אני בהחלט מרגישה איך האימהות ממלאת לי חללים חשוכים ומוסיפה לביטחון בעצמי ולהיותי בטוב , נינוחות, עם עצמי.
ובהחלט בתי בת השנתיים וחצי עוברת תקופה מאתגרת (גם הצטרפה אלינו אחת חדשה...) ומבקשת הרבה תופסת, מגע וכו. גם עם התינוקת. לא תמיד קל לא לכעוס. עוזר לקרוא כאן.
מה עושים עם זה שהיא יכולה ללכת (בגן ציבורי) ולהתרחק בלי שום רצון לדעת איפה אני, אם התרחקה מדי?
האם זה מעיד על משהו באופן היקשרות?
וגם: היא ממציאה עולמות דמיוניים נהדרים. ומאוד חברותית בחוג המשפחה. הגיוני שבגן היא פחות חברותית, משחקת עם עצמה? (היא כן מדברת על ילדים ספציפיים, וקשורה למטפלים. והולכת וחוזרת בשמחה). מה מאפיין את הגיל הזה מבחינת נויפלד?
(דמיון מפותח, גמילה מטיטולים, עצמאות, יכולת לספור, לספר סיפורים, פחדים והאנשה של חפצים, לפעמים בקשה מפורשת להיות לבד- נניח בעת משחק/ או עשיית צרכים)?
אשמח להחכים .
ועוד משהו: בת החודשיים שלי מראה לי בבירור כיצד היא יותר בערנות-בוחנת- חרדה מעט כשהיא בזרועות סבתא/סבא לעומת הוריה. מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת

_מה עושים עם זה שהיא יכולה ללכת (בגן ציבורי) ולהתרחק בלי שום רצון לדעת איפה אני, אם התרחקה מדי?
האם זה מעיד על משהו באופן היקשרות?_
מביאים אותה חזרה. מסבירים לה שהיא צריכה להישאר קרוב ובדרך עדינה מאוד מסבירים שיש מסביב סכנות. אימא דואגת ואוהבת אותך ואימא רוצה לשמור עליך. בואי נשמור עלינו יחד. לא להפחיד אבל לעורר מודעות. לסמוך עליה שהיא אחרי כמה פעמים תבין. ועד אז זה התפקיד שלך לוודא שהיא בטוחה כל הזמן. אם זה קשה בגלל שיש לך תינוקת אולי שווה לשקול טיול במקום הישארות במקום אחד.
זה לא מעיד כלום על ההקשרות ואנחנו גם לא מחפשים את זה. אנחנו תמיד פועלים מהמקום שבו אנחנו נמצאים בהווה, ע"י דאגה כנה, אהבה ואחריות לשלומם של בני המשפחה.
אני אתן דוגמא:
קראתי לפני כמה ימים שמישהי כתבה שהייתה עם חמישה ילדים בגילאים שונים באירוע בחוף הים. אחד מילדיה הוא תינוק קטן. בשלב כלשהו הילדים רצו לכיוון המים בחברת ילדים אחרים ונעלמו מעיניה, ללא רשות וללא ליווי מבוגר לידיעתה. אחרי השתלשלות עניינים כלשהי היא אספה את ילדיה ועזבה את האירוע כמובן לקול מחאות ותחנונים רבים מצד הילדים. כשעזבו היה הרבה בכי וצער, וברכב היא הסבירה למה פעלה כפי שפעלה. אפשר לראות את המעשה כעונש, אני לא רואה את זה ככה בכלל.
לדעתי האימא הזו נהגה בתבונה רבה. היא הייתה חייבת לשמור על בריאותם של הילדים ואם היא לא יכולה לשמור עליהם שם היא לקחה אותם למקום שבו היא כן יכלה. ככה אימא מתנהגת, גם אם זה לא הכי כייף באותו הרגע. לדעתי, הילדים הבינו בסופו של דבר את המסר האמיתי, החשוב וזה שאימא אוהבת אותם, אימא דואגת להם הם חשובים לה יותר מהכל. וזה אפשרי כי אימא לא כועסת, היא עושה מה שנראה לה נכון. בטוח שלפעמים נעשה טעויות, אבל מה שחשוב זה שהמסר שעובר לילדים הוא נכון, גם אם באותו הרגע צעקנו או נלחצנו או אמרנו את המילים הפחות נכונות.
זה גם יעורר מודעות בליבם של הילדים לסכנות שסביבם והם ישתדלו בעתיד לעזור לאימא לשמור עליהם, מתוך אכפתיות.

ניופלד מתאר את גיל שנתיים כתחילתה של התהוות, רצון לעצמאות ותחילתו של רצון נגדי, וחוסר יכולת לאזן בין הרגשות השונים מפאת הגיל הצעיר. לפעמים זה נראה כאילו הילד בעצמו מבולבל מכיוון שהוא יכול לנוע בין רגשות שונים במהירות רבה. אין שום התייחסות ליכולות מנטליות.

_מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת_
ישנם שבטים שמקובל בהם להעביר את הילד מאחד לשני כל מספר דקות כך שהילד לומד להכיר את כל חברי השבט במקביל. אנחנו לא חיים בשבט.
שאלת שאלה מאוד חשובה מכיוון שניופלד מגדיר הקשרות ככזו שאם היא לא משותפת, היא מתחרה.

אני ארחיב על הנושא הזה בערב כי אין לי די פנאי כרגע.

_ועוד משהו: בת החודשיים שלי מראה לי בבירור כיצד היא יותר בערנות-בוחנת- חרדה מעט כשהיא בזרועות סבתא/סבא לעומת הוריה. מבחינת ילד-שבט וכו, ראוי לאפשר להם להיקשר בהדרגה, נכון?
אני מרגישה שבגיל רך כל כך הדרך הנכונה לכך היא או כשהיא ישנה להניח אותה עליהם להיכרות עם ריח ומגע, או כשהיא ערה: אמא נוכחת ליד ומדברת/ נוגעת_

לגבי, תיקשורת מקרבת מחייבת קודם כל תיקשורת עם עצמי. אני פחות רואה את זה בתור דרך נכונה להתנסח מול הילדים, אלא ככלי להבהיר לעצמי מה אני רוצה ואז להסביר לילדים מה אני רוצה. והפוך גם, כמובן.
בגלל זה נראה לי באמת שכל אחד והדרך שלו. אם יש מישהו שמרגיש שהמילים כובלות אותו, ומתמקד בהם במקום במשמעות, אז באמת עדיפה לו דרך אחרת.

_שאלת שאלה מאוד חשובה מכיוון שניופלד מגדיר הקשרות ככזו שאם היא לא משותפת, היא מתחרה.
אני ארחיב על הנושא הזה בערב כי אין לי די פנאי כרגע._

מאוד אשמח לקרוא עוד על הנושא הזה.

ובכלל, בקשר למה שכתבת על ההתנהלות בשבט:
ישנם שבטים שמקובל בהם להעביר את הילד מאחד לשני כל מספר דקות כך שהילד לומד להכיר את כל חברי השבט במקביל.
זה אינטואיטיבית מרגיש לי מאוד נכון כך.
וקצת חורה לי לפעמים לשמוע הורים ש'מתקמצנים' על לתת לאנשים אחרים (אפילו קרובים) להחזיק את הילדים שלהם. (או אפילו ללטף)
זה מרגיש לי כ"כ מתבדל, וגם בתחושה שלי הכי לא נכון לילד.
אמנם, אם כך הם מרגישים אולי לא כדאי שיילחמו בתחושה שלהם.
אבל אני חושבת שאם היו יודעים שדווקא נכון וטוב ובריא לילד לעבור הרבה ידיים - אולי היו נפתחים לזה.

אשמח לשמוע את דעתך המורחבת בנושא.

לדעתי, זה מאוד תלוי כמה בעלי הידיים קשובים לתינוק שהם מחזיקים...

בהמשך ליונת-
השאלה היא הערך שיש לתינוק מהידיים האוחזות. כיום (מה לעשות) אין שבט מטפל. הדמויות שיטפלו בתינוק (נניח הילדה הפרטית שלי)
הן מצומצמות ביותר: משפחה גרעינית + סבא וסבתא. אם מרחיבים את זה למקסימום זה יכלול עוד שתי דודות, חברה קרובה. זהו.
ולכן העברות ידיים של תינוק ופוצי-קוצי של דודות דרגה שנייה (כמו שעלול לקרות בארוחות חג למשל) הן מיותרות. לגמרי
הן משרתות את המבוגר ולתחושתי ממש מסעירות ומטלטלות את התינוק (אני רואה את המבט והתנועות של בתי. המאמץ האדיר להפעלת face recognition לפנים שבכלל לא רלוונטיות עבורה). בתרבות שלנו יש עודף רעש שלא תורם לכולם, בעיקר לרכים בינינו.
מעבר לזה, מקרה שקרה: בתי התחילה לבכות ומצאתי שאמא שלי מנסה להרדים אותה. זאת, כשכבר ביקשתי כמה פעמים שאיך שהיא מוצצת יד/ מהנהנת ראש/ מחפשת שד יתנו לי אותה. מבחינתי זה תנאי בל יעבור וזכותה הבסיסית של בתי כיונקת למצוא תמיד את אמא שלה לצידה. בגילה המופלג היא לא צריכה לחפש אלא להימצא לצידי.
אגב היא סבתא נהדרת ובדרך כלל מקפידה על כך רק חשבה להקל עלי... קיצר לדעתי תינוק לא נתרם מאחזקה של אנשים ״סתם״. המערכות שלו, כושר הקליטה החד הטרי והמדויק, החושים הנקיים והלו״ז הצפוף של בשעה וחצי להתמלא-לישון-להתרוקן מצריכים ידיים של מטפל קשוב, עדיף מוכר (כדי שהיה בגדר רעש רקע ולא יכריח את התינוק להתעסק עם נוכחות זרה).
אותה סבתא (אמא שלי יקרה) לא נוגעת וגם לא מרשה לאף אחד לגעת בתינוקות של בנותיה טרם יעברו 48 שעות מהיוולדם. לא להחזיק, לא ללטף
עם הבכורה לא הייתי כה נחרצת. עכשיו אני מרגישה שאין פריווילגיות חברתיות עם התינוקות שלי: מה שנחוץ להן הוא מה שאני שואפת שיתקיים, מתפקידי לדאוג לכך.
ואני יודעת שבגיל מתאים, הן כבר מתרפקות בעצמן
(בחג לא ״ראיתי״ את הבכורה. היא בילתה את כולו עם אחיינים, דודים ולא ברחה לרגע ״מתחת לסינר״).
להרגשתי בגיל שהתינוק מסתקרן יותר כלפי חוץ (4-6-8 חודש?) זה קצת יותר סביר להשאיל אותו לליטוף

אמרת שתכתבי על חשיבות הדמעות... מחכה.

אורלי נ, את כותבת בהיר ורהוט, וזה מהדהד לי בכ"כ הרבה רמות... הולכת לראות ת'הרצאה. תודה!

הנה הרצאה שלו (קצת ארוך, ולא מספיק מהודק, אבל מאוד מאוד מאוד חכם!) : https://www.youtube.com/watch?v=[po]UlMkWJY5T w[/po] ודרדרית בין החוחים, סיכמתי קצת מההרצאה בנקודות, והנה לגבי הדמעות: תסכול, שאנו חוות/ים בקטנותינו, כשאנו מגלותים למשל, שאין ביכולתינו לעוף, מתבטא, בין השאר באגרסיה. אבל יש דרכים מתונות יותר להביע תסכול. תסכול עמוק מובע בדמעות-על-העקר. דבר עקר, שאין ביכולתינו לשנות, כמו את הזמן, נצחונות-תמידיים בכל, דחיה ממישהו – זה מתסכל. וכאן באות לעזרינו הדמעות. דמעות-על-העקר, דמעות על מה שאין ביכולתינו לשנות. כמו בטרגדיה היוונית. במעבדה במיניאפוליס מצאו שלדמעות אלה (בניגוד לדמעות בשל בצל, אושר, כאב פיזי) – יש מבנה כימי שאין בדמעות אחרות. אך בתרבות הנוער של ימינו אין מקום לדמעות. וגוברת האגרסיביות.

לדעתי, זה מאוד תלוי כמה בעלי הידיים קשובים לתינוק שהם מחזיקים...

אהבת עולם , אני מאלה ש"מתקמצנות" על התינוקות שלהם, אבל לא פוסלת את האפשרות לתת את התינוק
למישהו מאד קרוב שאני מרגישה מאד בטוחה אתו.

ההתקמצנות הופיעה ללא שום אידיאולוגיה, פשוט זה הרגיש לי לא נכון. אחרי הלידה הראשונה
חמותי וחמי מאד רצו להחזיק את התינוק שלי וגם האחיות של בן זוגי, אבל ההרגשה שלי הייתה
מאד קשה כשהם נגעו בו אפילו, המגע שלהם היה לא מכבד, פולשני (תלישה של תינוק מתנמנם
מהידיים שלי, למשל תוך כדי הכרזה "בוא לסבתא" בלי שום אזהרה מראש), חמי נהג לזרוק באויר
תינוק בן חודשיים ואם אמרתי שהוא אחרי אוכל ואולי לא כדאי הוא נורא נפגע. הגיסות היו מעבירות אותו
מיד ליד לפי שעון, נגיד, כל אחת מחזיקה עשר דקות. לא הייתה שום הקשבה לצורכי התינוק.
חמותי פעם ניסתה להכריח אותי להעיר אותו משינה כדי "להראות לאורחים".

אז אני דווקא חשבתי (כך חונכתי לחשוב) שכן חשוב לתת לבני משפחה להחזיק את התינוק, אבל היום אני חושבת שהייתי צריכה לתת יותר מקום
לתחושת הבטן שלי ולא לתת להם.

ואני באמת לא יודעת איך עושים את זה בשבטים, אבל בחברה שלנו אני רואה די הרבה העברות ידיים
כשהתינוק נתפס כצעצוע ולא באמת אדם שראוי ליחס מכבד ומתחשב.

אז היום אני הרבה יותר קשובה לעצמי בעניין וגם אם יש פרצופים ומניפולציות רגשיות, לא אתן לאדם
שהוא לא מכבד ולא מתחשב להחזיק בתינוק שלי, גם אם הוא ממש קרוב מדרגה ראשונה.
החלטתי שאת הקרבה אני קובעת ומי שלא מכבד אותי ואת ילדיי, הוא קרוב על הנייר שלא באמת קרוב.

אז אני לא יודעת איך היו עושים את זה בשבט, אבל אם זה מן סבב העברות ידיים בלתי מתחשב,
לא נראה לי חיובי בכלל ולא טבעי.

פעם, אחרי שהרגשתי נורא "רשעה" שלא מתחשק לי לתת לסבא וסבתא להחזיק, דווקא חשבתי על חיות
בטבע, למשל או אפילו חיות בית, נגיד חתולים, שלא מומלץ לגעת בגורים שלהם בשבועות הראשונים,
אחרת זה יכול לפגוע באמהות, האם עלולה לנטוש את הגור, או לאכול אותו. האינסטינקט שלה הוא לא לתת
לאף אחד, אפילו מבני מינה, לגעת בגור.

יש משהו מאד פרטי ומקודש בהתהוות הקשר בין האם לתינוק, לדעתי וכל אם צריכה להחליט בעצמה,
לפי תחושה פנימית, כמה מתאים לה לחשוף את ילדה לאנשים אחרים.

אצלי, אני מרגישה שהפולשנות של בני משפחה בקשר ביני לבין בני, ממש פגעה בקשר שלי אתו.

שירה תודה, אני מתחברת...

_כל אם צריכה להחליט בעצמה,
לפי תחושה פנימית, כמה מתאים לה לחשוף את ילדה לאנשים אחרים._

_אז אני לא יודעת איך היו עושים את זה בשבט, אבל אם זה מן סבב העברות ידיים בלתי מתחשב,
לא נראה לי חיובי בכלל ולא טבעי._
נראה לי שבשבט תינוק לא היה "פרס" שמעבירים מיד ליד. אלא כמה תינוקות היו מסביב כל הזמן עם מבוגרים בגילאים שונים. לא היו סבא וסבתא שגרים בבית נפרד ובאים לשעתיים פעם בשבוע ולכן להוטים להחזיק את התינוק כמה שיותר. העניין היה יותר יומיומי ולכן יותר אגבי.

שמחה לראות את הדף שוב במה חדש
אכתוב בחפץ לב

ניופלד מדבר על "כפר היקשרותי". היקשרות היא הכוח החזק ביותר ביקום והיא קיימת בכל דבר. היא הכוח שקושר את החלקיקים באטום יחד ואת מערכת השמש שלנו מאורגנת וגם את התינוקות שלנו אלינו. ההיקשרות היא טבעית והיא נועדה לאפשר קיום והיתכנות של יצורים תלותיים לחלוטין כמו תינוקות. על מנת שהתינוק יוכל לשרוד כל האינסטינקטים שלו מכוונים להיקשר לדמות המטפלת בו. (אני לא מרחיבה על היקשרות כרגע).
ישנם שני סוגים עיקריים של היקשרויות, היקשרויות תומכות והיקשרויות מתחרות.
(על מנת להסביר מהן היקשרויות מתחרות צריך להבין לעומק מהי היקשרות אז גם זה בשלב הבא).
היקשרויות תומכות, הן כאלו שנוצרות כתוצאה מהעברת ההיקשרות על ידי אדם מקושר חזק. כלומר, אני מקושר חזק מאוד לאימא שלי שמטפלת בי היטב ואני בוטח בה. הקשרים שלה עם מבוגרים אחרים בחיי מעניקים לי את האישור הטבעי והנוח ליצור קשרים משמעותיים עם מבוגרים אחרים בחיי, להיקשר אליהם. כאשר היקשרות חדשה נוצרת בליבו של הילד בדרך הזו הילד נהנה מרשת ביטחון נהדרת שתומכת בהתבגרותו. אין פה כל תחרות או איום על הקשר של ההורה על הילד מכיוון שההורה בעצמו הוא זה (שבלי ידיעתו) יצר את ההתקשרות החדשה. ההתקשרות החדשה אף תורמת להתקשרות הראשונית בין הילד להורה ומחזקת אותה. כאן יש לנו התקשרות מתוך הקשר

.
כאשר מסיבה כלשהי, נוצר חלל היקשרותי, מצב שבו הילד מוצא את עצמו ללא דמות אליה הוא מקושר בחוזקה בהישג יד, הוא ייצור היקשרות חדשה, אך ללא הקשר. לא צריך ללכת רחוק על מנת להבין מהו חלל היקשרותי.
דוגמא פשוטה היא כאשר אנחנו שולחים ילד רך מאוד למסגרת שבה אין מספיק מבוגרים שיהיו זמינים לילד בכל זמן. כשילד קטן מאוד מוצא את עצמו ללא תמיכה רצופה של מבוגר הוא יפנה מיד לדבר הראשון אליו הוא יכול להיקשר. קל להבין את זה כשאנחנו מדמיינים את עצמנו מטיילים ביער לא מוכר בשעות החשכה. אם נהיה מלווים במדריך שמפגין בקיאות בשטח וביטחון מלא במעשיו נוכל להנות מן החוויה ולהחשיבה לנעימה ומהנה. אך אם המדריך יפגין פחד, או אפילו יותר גרוע, נמצא את עצמינו ללא מדריך אנו נתקף פחד איום, ובצדק. אין דבר נורא יותר עבור ילד מאשר להיות תלוש ללא היתקשרות. לכן, הוא יקשר למי שזמין עבורו, העיקר לא להיות אבוד. כמו ברווזון שילך אחרי כדור, העיקר ללכת אחרי מישהו.
זה מוטבע בנו, בכולנו.
ילד קטן שנמצא בגן, יקשר למי שזמין עבורו, במקרה הזה אלו יהיו ילדים אחרים בני גילו.
פה הבעיה האמיתית: ילדים לא מסוגלים ולא אמורים להיות מושא ההיקשרות של ילדים אחרים. אין להם את היכולת לסייע להתבגרות של חבריהם. לעבודה הזו דרוש מבוגר.
תנסו לרגע לדמיין את חבורת הילדים הזו ביער בלילה.
אם נחזור רגע לענייננו, הכפר ההיקשרותי הוא ההקשר הנכון לגידולו והתבגרותו הטבעית של הילד. בשבטים המדוברים המבוגרים שמכירים את התינוק ישארו שם לצידו למשך כל חייו. הם יהיו ההקשר שבתוכו הוא יגודל. הם נמצאים בקשרים חזקים עם אימו, עם סבתו ועם דודתו. הם יטפלו בו מתי שיעלה הצורך, ויובילו אותו ביער החשוך ממש כאילו היה שלהם. לצערינו, אנחנו לא חיים בשבט.
פה נכנס הרעיון של ניופלד שאומר שעלינו לנסות וליצור "כפר היקשרותי" עבור ילדינו בתנאים הקיימים עבורנו. סבא, סבתא, דודה, שכנים קבועים, רופא משפחה מוכר ולא ארעי, חברים בני גילו שהם הילדים של החברים שלנו. ליצור סביבה שעשירה במבוגרים וקיים בה רצף, לעומת ניתוק וניכור שכל כך נפוצים בעולם כיום. לעשות כל מה שאפשר (בנעימות כמובן), על מנת שהתרבות תמשיך לעבור לילדינו בצורה אנכית- מסבתא,לאם,לבת ולא בצורה אופקית מהחברה בצופים, לחברה בבת הספר, לבת שלנו.

[אורלי נ, קצת ריווחתי לך כדי שיהיה קל יותר לקרוא, כי ממש התקשיתי לקלוט משהו מרוב תגובת גוש ]

מה לגבי ילדים שאינם בני גילו?

תודה בשמת קשה לי אני מהנייד.

תפוח אדמה, ניופלד מדגיש שלילדים פשוט אין את היכולת לתמוך בצורה ראויה בתהליך ההתבגרות של הילד.
מדובר בחברים ולא במשפחה.
התקשרויות שנוצרות מתוך התקשרויות קיימות מחזקות את ההתקשרות הראשונית, הם תומכים בה. לעומת זאת, התקשרות שנוצרת מתוך חלל היקשרותי, מחסור כלשהו, עשויה להתחזק עד לרמה שהיא תהווה תחרות להתקשרות העיקרית.
התקשרות פועלת כמו מצפן, בזמן שהיא נמשכת למקור אחד היא דוחה את הצד השני. זהו טבעה. ילד לא יכול להיות מוכוון עי מערכות בעלי ערכים ומסרים מנוגדים. אם ההיקשרויות העיקריות מתחרות זו בזו, אחת מהן תובס.
אני מצטטת מניופלד בשפתו הרהוטה :
" מלח המשתמש במצפן לא ימצא את דרכו אם יהיו שני קטבים צפוניים מגנטיים. הילד לא יצליח לעשות שימוש בו זמני בחברים ובהורים כנקודות מצפן יעילות. הילד יהיה מוכוון או על פי הערכים של עולם החברים או על פי הערכים של הוריו אבל לא על פי שניהם. או שתרבות החברים מושלת, או שתרבות ההורים מובילה. מוח ההיקשרות של יצור לא בשל אינו יכול לסבול שתי השפעות הכוונה בעלות עוצמה שווה, שתי מערכות מסרים מתנגשות. עליו לבחור באחת על פני האחרת; אם לא כן רגשותיו ילקו בבלבול, המוטיבציה שלו תהיה משותקת ותפקודו לקוי. הילד לא ידע לאן לפנות. באותו האופן, כשעיניו של התינוק פוזלות ויש לו ראיה כפולה, מוחו ידחיק אוטומטית את המידע החזותי מעין אחת. העין הזו תתעוור."

זה לא אומר שילד לא צריך חברים. כלל וכלל לא. הכוונה היא שאסור לנו להניח בלי משים לחברים לקחת תפקיד של מורי דרך בחייו של הילד.

ומדוע? מכיוון שביחסי חברים חסרים לחלוטין אהבה ללא תנאי, הרצון לטפח, היכולת להעניק מעצמך למען האחר, הנכונות להקריב את עצמך למען גידולו והתפתחותו של האחר.

את כל אלו, יש ביחסים של הורים- ילד באופן טבעי, והם אלו שמסייעים לילד להתפתח ולהתבגר.

_אהבה ללא תנאי, הרצון לטפח, היכולת להעניק מעצמך למען האחר, הנכונות להקריב את עצמך למען גידולו והתפתחותו של האחר.

את כל אלו, יש ביחסים של הורים- ילד באופן טבעי_

אהמ קכמ... [שיעול מלא משמעות] הם שם "באופן טבעי" רק אם יש הורים שאוהבים ללא תנאי, שרוצים לטפח, שיכולים להעניק מעצמם למען הילדים, שמוכנים "להקריב" או לוותר על נוחיויות מסויימות לטובת הצרכים של הילדים.
הם לא שם, אם ההורים לא אוהבים ללא תנאי, לא רוצים לטפח, לא מסוגלים להעניק, ולא מוכנים לוותר אפילו על טיפת נוחיות כדי שיהיה טוב לילד שלהם.

<אני לא פה, אני בקוסטה ריקה, יושבת במסעדה עם WI FI והופעה חיה בספרדית>

נכון בשמת. זה מה שילדים צריכים. ברור שלא כולם מקבלים את זה ואז אנחנו מוצאים המון ילדים עם חלל היקשרותי, אשר ממלאים אותו ממקורות אחרים. פה הבעיה.

לא ידעתי שאת בקוסטה ריקה, למה לא שלחת וואטס אפ? פעם הבאה תגידי נשתה מוחיטו יחד על החוף

אבל חלל היקשרותי לא נוצר רק כי הורים לא מוכנים להשקיע בילדיהם זה לא נכון.
הרבה פעמים משהו מתפספס איפשהו בדרך ואז אנחנו מאבדים את הכוח שלנו להורות את הילדים.
הכוח להורות הוא לא כוח פיסי, לא משהו שנלקח מהילדים אלא ניתן מהם ברצון ובנדיבות. יחסים נכונים עם הילדים הם אלו שמעניקים לנו את הכוח להיות ההורים שלהם, המצפן שלהם, האור שבמגדלור.

לא מקבלים כוח באמצעות אלימות.
גם לא באמצעות כפייה.
כשהורים חסרים את הכוח להורות את ילדיהם, הילדים יכולים להיות מאוד מאוד קשים להכוונה.
מכאן, מתחיל גלגל לא פשוט ועצוב לכל הצדדים של תסכול, כעס וייאוש.
אני מאמינה שרובם המוחלט של ההורים מוכנים להפוך עולמות עבור ילדיהם. אבל כשהכוח הולך ונעלם, הורים עשויים להיקלע למערבולת שקשה לצאת ממנה ורק מחמירה את המצב.

חוצמזה שבאמת לא ידעתי שהתגעגעת אלי כל כך!

באיחור ואולי כבר לא רלוונטי אבל שאלות שאני עוסקת בהן בדיוק עכשיו:
לא קראתי את כל הדף אבל בהתייחס לשאלת הפתיחה: לדעתי ריץ' האריס ונויפלד מזהים את אותה תופעה - העברת התרבות בין הילדים לבין עצמם במקום מהמבוגרים לילדים.
ההבדל הגדול הוא בתגובות.
בעוד ריץ' האריס טוענת שאפשר להישען אחורה ולנוח מתפקידנו כהורים המנסים לעצב את ילדינו בצורה מסוימת - נויפלד טוען שזוהי תופעה מסוכנת שיש צורך לשנות אותה ואף מציע כלים איך לעשות זאת.
לי באופן אישי הקריאה בריץ' האריס עזרה להבין את נויפלד ואת התאוריה שלו.

אני לגמרי מבינה את ההקשר.
ואחרי שקראת את שתי התיאוריות )ואולי יש לך ילדים משלך) מהי נטיית הלב שלך?

הספר איחזו בילדיכם מגיע קצת תלוש, הוא מאוד תיאורטי ומגיע ללא כל רקע להישען עליו. אין הקדמות ומי שרוצה להבין את הדברים לעומק עשוי לחוש חוסר סיפוק.

ניופלד גמיש מאוד למרות שלכאורה הוא מציג מודל הורות תובעני והוא ניתן ליישום כמעט בכל משפחה ובכל התנאים הקיימים.
העיקר שלו הוא שההורה (או ההורים) הם מקור הכוח והביטחון של הילד ומהם הוא לומד ערכים וכללי התנהגות.
ניופלד אומר שהורה שדרכו ברורה לו והוא תומך בגדילתו של הילד בשמחה וברצון, באהבה ודאגה תוך לקיחת כל הנתונים המשתנים בחשבון וקבלת החלטות יציבה יאיר את הדרך לילדו באופן ברור. הורה הססן (לא הורה שחוקר ושואל אלא הורה שמטבעו קצת מבולבל ותמיד מחפש תשובות במקורות חיצוניים) יתקשה להוביל את ילדו במסלול ההתבגרות.
כמו מנורה- יש מנורה לבנה ומנורה צהובה, יש אפילו מנורה כחולה או אדומה, כל המנורות טובות העיקר שהאור שלהן יציב. יש הבדל בין מנורה שמאירה היטב לעומת פלורסנט שכל הזמן מהבהב ובעצם עושה לנו סחרחורת. אנחנו נעדיף לצאת מן החדר או להחליף את המנורה.
ניופלד אומר שילדים עלולים למצוא במצב כזה את חבריהם כאור היציב ולהניח להם להורות את הדרך עבורם.

כל עוד האור שלנו יציב ומאיר היטב, חברים הם שמחה וברכה ויש להם חשיבות רבה בחיי הילדים.

כשפגשתי את הספר של ריץ' האריס הוא הקסים אותי.
הבת שלי הייתה קטנה מאוד והייתי עסוקה במקום של החברה בחייה.
ריץ' האריס סיפקה לי תשובות שמאוד התאימו לי אז.
אחר כך במשך הרבה זמן כבר לא הרגשתי שאני מקבלת את מה שהיא אומרת.
לא הצלחתי לראות שאני בעצם מיותרת בחיי הבת שלי וכל מה שהיא צריכה זאת קבוצת שווים ראויה.
לאחרונה כשהיא על סף גיל ההתבגרות חזרתי לעסוק בשאלות החברה בגיל הזה.
בין היתר קראתי את המאמר הזה: המתבגר של סאבג ואז די במיקרה הגעתי לספר של נויפלד והמון דברים הסתדרו לי ביחד כחלק מאותו מבנה חברתי גרוע: האופן בו מועברת התרבות, נקודת הזמן שבה תהליכים אלו התרחשו, הסיבות הכלכליות-חברתיות שגרמו להן - שימי לב שגם סאבאג וגם נויפלד מתייחסים לאותם נקודות זמן בהיסטוריה.
אני מבינה את התיאוריה של נויפלד כאומרת שהמפתח הוא ביחסים בתוך המשפחה אבל לא פחות מכך עם הסביבה.
אני לא מאמינה שאין הורה שלא מהבהב לפעמים. זה בלתי אפשרי השאלה האם יש סביבו מספיק נורות ביטחון שיחליפו אותו כזה קורה?

חוה ש למה את מכוונת ב
האם יש סביבו מספיק נורות ביטחון שיחליפו אותו כזה קורה?

בעקרון ניופלד מדבר על יצירת כפר היקשרותי כשכמובן אנחנו לא באמת צריכים כפר שלם מבחינה כמותית אלא לוודא עבור ביטחונו הריגשי של הילד שהוא לעולם לא ימצא בחלל היקשרותי. כלומר אם הוא בגן-שיהיה קרוב ויאהב את הגננת שלו וירגיש בטוח בחברתה (או הסייעת לא משנה). שיאהב ויבטח במורה שלו, שיבטח בשכנה שאת הבן שלה הוא הולך לבקר לעתים תכופות. לא להשאיר את הילד ללא דמות ש מבוגר נוכח לאורך פרקי זמן ארוכים. אנחנו לא צריכים להיות מוקד תשומת ליבו של הילד כל הזמן אלא להיות אפילו ברקע, אבל נוכחים מבחינה פיסית ורגשית. כשילד מעט גדל ונכנס לגיל ההתבגרות הנוכחות הפיסית הרצופה פחות נחוצה וגם בלתי אפשרית ולכן חשוב עד אז לבסס קשר רגשי חזק שהילד יוכל לאחוז בו בליבו גם כשאנחנו רחוקים ממנו.

אולי התכוונת למשהו אחר, אני אנסה

להורה מותר לטעות, למען האמת אין הורה שלא טועה. הכוונה בלהבהב היא לאבד את הדרך שלנו בתור הורים, לא לדעת מי אנחנו, מה האמת שלנו ומה אנחנו רוצים להעביר לילד. שוב, כולנו עושים טעויות ולכן אני תמיד אומרת שאני מעדיפה שאם אני טועה אלו יהיו הטעויות שלי ולא של איזה מומחה שקראתי את הספר שלו. הרי יש אלפי מומחים ואלפי ספרים וגישות שמשתנות על פי כיוון הרוח.
זה לא אומר שאני לא עושה בדק בית, זה לא אומר שאני לא מתייעצת, זה לא אומר שאני לא מבקשת לפעמים סליחה.
להבהב זה אומר לחפש כל הזמן אישורים חיצוניים, לערוך השוואות עם משפחות אחרות, להתעלם מהנטייה הטבעית שלנו ומהאינטואיציה הפנימית ולעשות כל מיני דברים ש"צריך" או שהם "נכונים" או שמישהו אמר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אורלי
תודה. תענוג לקרוא אותך.
לא מאמינה שגיליתי את העמוד הזה רק עכשיו....
בא לי שיחזור לתחייה

את לא חיה בישראל, הבנתי נכון?

הי בוטס
נכון אנחנו גרים כרגע בספרד
אני שמחה לשמוע שאת אוהבת את התוכן של הדף, אני אשמח להתייחס לכל מה שתרצי לדבר עליו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את כותבת על זה במקומות נוספים? יש לך איזה בלוג, אתר?
אפשר לעבור לפלטפורמת התקשרות אחרת?

הי בוטס

אני לא כותבת על הורות בעוד מקומות. מאז שאני בספרד אני לא עוסקת בזה אבל ניופלד מלווה אותי כל רגע. הוא הלביאה השקטה שבי, זו ששוכבת בעצלתיים בשמש כל היום אבל עינה פקוחה והגורים יודעים שהם יכולים לשחק בשלווה.
אשמח לעזור לך בכל דבר, המייל שלי [email protected]