גווני ם

שום התייחסות לתוצאות עד כה, לתקינות ההריון עד כה,
שום התייחסות לזה שיש בדיקה אחרת (השקיפות) ואמינה יותר שבה הסיכויים לתסמונת דאון היו קטנים מאד.
הוא בעצמו אומר שהמדד העיקרי הבעייתי כאן הוא הגיל,
כל המדדים של הבדיקה יצאו בסדר, בטווח הנורמה, מדד אחד היה מעט נמוך (אבל לגמרי בתוך הטווח) רק שבגלל שהסיכויים לפי הגיל מלכתחילה כל כך גבוהים (1:170) המדד המעט נמוך הזה ישר מעלה את זה עוד והנה הגענו ל-1:66.
הוא בעצמו אומר שאותו מדד, אם הייתי 10 שנים צעירה יותר, היה תקין לגמרי ולא מעורר שום חשד (כי בשקלול עם גיל צעיר יוצא סך הכל של כמה אלפים והכל בסדר...)

אבל אני לא מבינה, אם רק הגיל הוא בעיה והמדד עצמו (כלומר רמת החלבון העוברי) תקין, אז מה הבעיה כאן??

אבל הרופא, המערכת, הם רואים מספר. המספר נכנס לרובריקה של בעיה וזהו.
אין שאלה, צריך לעשות מי שפיר.
משגעת אותי ההתייחסות הצרה הזו!

בעלי גם ככה די נוטה למי שפיר,
ולא בגלל התסמונת דאון, הוא די משוכנע שהכל בסדר מהבחינה הזו,
אלא, בלי קשר, בגלל שאפשר להרחיב את בדיקת מי השפיר ולעשות את ה צ'יפ הגנטי שמגלה בכלל סוג אחר של בעיות שלא קשורות לגיל ולא לשום דבר.

אז אני כאן, די לבד בהחלטה.
האיש ממש בסדר, הוא אמנם נוטה למי שפיר אבל לגמרי איתי בכל החלטה שאחליט, הוא אומר שאם אני בכזו התנגדות ואם המי שפיר יגרמו לי לכזה מתח אז זה לא שווה את זה.

לי די ברור שאין בעיה של תסמונת דאון, די ברור לי שהתוצאה הזו קשורה לבעייתיות של הבדיקה הזו, שהיא לא מדויקת ולא אמינה, שמושפעת מכל מיני גורמים ושגם אם התוצאה בה כן לא מזהירה, אני די בטוחה שאם היו משקללים אותה יחד עם תוצאות שאר הבדיקות, הייתה מתקבלת תוצאה סבירה בהרבה (מאד יכול להיות שנלך שוב לייעוץ גנטי ושם אולי נוכל לקבל הערכה נורמלית יותר של כל הדבר הזה).
די ברור לי שלא הייתי צריכה לעשות את הבדיקה הזו אם רק הייתי מעזה ללכת עם מה שאני מרגישה...

קראתי באינטרנט על אין ספור מקרים של נשים שהיו להן תוצאות מעולות בכל שאר בדיקות הסקר ורק בחלבון העוברי יצאה להם תוצאה בעייתית ומפחידה, כולן עושות מי שפיר ומגלות שהכל בסדר כמובן. כולל נשים שעשו את בדיקת הדם החדשה שמדויקת ב-99.9% ועדיין תוצאת החלבון העוברי שלהן יצאה 1 לכמה עשרות.

כל השבועות האחרונים הרגשתי התנגדות פנימית שהלכה וגברה לבדיקת מי השפיר (במקביל האיש הלך גיבש דעה שנוטה יותר ויותר בעדה)
אני יודעת שזו הנורמה, אני יודעת שכולן עושות והכל בסדר, אני יודעת שהסיכויים שיקרה משהו נמוכים ביותר, אני יודעת שזה לא רציונלי לפחד ממנה כל כך, ובכל זאת...

אבל 1:66... אפשר להתעלם ממספר כזה ולהמשיך כרגיל?

אז עכשיו זו ההתלבטות... וצריך להחליט מהר יחסית...

ואני כל דקה בערך מחליטה ואז משנה את דעתי...

גוונים, רוצה אולי לנסות לכתוב את הבעד והנגד שלך? לפעמים כשכותבים מסודר זה עוזר להבהיר לעצמך דברים.
ואם את עושה, אל תשכחי להכניס לרשימה גם דברים רגשיים, ולא רק את מה שמערכת הבריאות תופשת כ"עובדות".

אני באמצע לעשות רשימה כזו בדיוק, על דף, בינתיים כתבתי כל מה שעלה לי אבל רוצה לתת לזמן קצת לעבור, בטח יעלו עוד דברים.
אולי אכתוב את זה כאן מאוחר יותר.
תודה צילי.

שלום גוונים, הזמנת אותי לבוא אליך מדף שכן, אז באתי, וקצת קראתי, והנה אני עונה לך:
אני הייתי בת 38 בהריון הראשון שלי, שנה וחצי אח"כ בהריון שני, ושנה וחצי אח"כ בשלישי. כלומר, בת 42.
מספר כמו שלך 1:66 לא היה לי. גם בהריון השלישי שבו עשינו את מי השפיר.
אבל צריך להבין את משמעות המספר הזה: זו בדיקת סקר. לא בדיקה שבאמת בודקת אותך או את העובר שלך.
מבחינה סטטיסטית, לאישה אחת מתוך 66 שיש להן את התוצאות האלו בבדיקות הדם והן בגיל שלך - יש תינוק עם תיסמונת דאון. אם היית בת 30 והיו לך את אותן תוצאות בבדיקות הדם, מבחינה סטטיסטית היה תינוק אחד ל 5000 שהיו נולדים עם דאון.
זו המשמעות של סטטיסטיקה. זה לא אומר כלוווווווום עליך ועל העובר שלך.

תנשמי עמוק ותחשבי לעצמך הכי בהיר שאפשר:

אין שום הבדל בין גיל 20 ל 40 בסיכון לבעיות מכל סוג שהוא מלבד דאון.
הסיכון לדאון עולה עם הגיל של האמא.
האם תרצי להמשיך את ההריון אם יש לך עובר עם דאון?
יש סיכון של 1:400 להפלה אחרי בדיקת מי שפיר. זה אומר שזה קורה בערך פעם אחת לכל רופא. כמעט אף פעם. אבל קורה.
מה את מרגישה שאת צריכה לעשות?

הסיפור שלי היה שקיבלתי את תוצאות הסקר (שילוב של כל הבדיקות ביחד - שתי בדיקות הדם והשקיפות) כשהייתי בחו"ל. והתוצאה היתה 1:350 אם אני לא טועה. התלבטתי נורא האם לחזור ארצה או לא. מה יקרה אם תהיה לי הפלה בגלל הבדיקה (לא עלה על דעתי האפשרות שתהיה לי הפלה טבעית), מה יקרה אם יתברר שאכן העובר דאון, אם אני אחזור - אהיה בלי בן זוגי. אם אשאר - אהיה בלי אמאבאחיות שתומכים כ"כ.
התלבטות מטורפת, בלי נקודת משען. תוך כדי התלבטות התברר לנו שהחלפנו מקומות אני ובן זוגי - עד אז היה לי ברור שבכל מקרה אני רוצה להמשיך את ההריון, גם אם יש דאון. והזוג לא רצה דאון. ברגע האמת של ההתלבטות פתאום אני אמרתי שנפסיק את ההריון אם יהיה צורך והוא אמר שמה פתאום?!
זה לא הקל על ההתלבטות.
בסוף פשוט הרגשתי שאין ברירה אלא לקפוץ למים ולהיבדק.
תוך כדי ההתלבטות הייתי צריכה למצוא רופא שאפשר לסמוך עליו ובייבי סיטר לשתי הבנות (זה דרש נסיעה לעיר הגדולה, והבנו שזה יקח יום שלם). הכל נעשה.
ואז להפתעתנו הרבה, לפני הבדיקה עצמה היה לנו ייעוץ ע"י מישהי שאני לא בטוחה מהי - עו"ס או אחות או גם וגם. התחושה הייתה מעין טיפול חד פעמי. היא גם הסבירה את הפרוצדורה, כדי לוודא שאנחנו יודעים לקראת מה הולכים, וגם ביררה את עמדתנו הרגשית. היו שם הרבה דמעות. הרבה פחדים. היא אפילו הזמינה אותנו, אם נרצה, ללכת בלי להיבדק(!!!).
הבדיקה עצמה באמת קצרה ופשוטה ולא כואבת ולא שום דבר.
משהו אחד מאוד יפה שהיא אמרה ואני מעבירה הלאה: כמה ימים צריך לנוח אחרי הבדיקה? כמה ימים כך שאם תהייה הפלה לא תאשימי את עצמך שזה בגלל שלא נחת מספיק. לא משנה כמה אומרים הרופאים. משנה ההרגשה שלך. תשובה נפלאה.

זהו. זה הסיפור שלי.
והכי חשוב: אני כבר אחרי כל זה, ויש לי 3 ילדים מקסימים.

מאחלת לך התלבטות בלתי נסבלת אבל קצרה.
עם החלטה נכונה (לכם).
ועם תוצאה מרגיעה.

ודבר אחרון: הריון זה זמן של פחדים ודאגות היסטריים. ככה זה. ואז זה עובר. ואז זה חוזר. ושוב. ושוב.
ובד"כ בסוף יש ילד מדהים.
ואיתו מגיעים פחדים ודאגות אחרים, שונים, מגוונים.
(-:

בדיקת החלבון העוברי מאוד לא מדויקת, הבדל של יום בחישוב גיל ההריון יכול להקפיץ את התוצאה בעשרות אחוזים. את יודעת את גיל ההריון בדיוק של יום?

מוסיפה כאן משהו שהאיש הזכיר לי - בהריון השלישי, שכבר היה לפני ארבע שנים, הרופא שלי (שהוא שיא הזהירות ושיא הרפואיות) יעץ לי לא לעשות בדיקת חלבון עוברי.
הוא טען שזו בדיקה שכבר נחשבת "פאסה" מרוב שאינה מדויקת ושלא מומלץ לעשות אותה יותר.
כך שאני מצטרפת ליונת לגבי רמת החרדה שהבדיקה הזו בכלל צריכה לעורר.

אני נדחפת, ברשותך, גוונים. אם החלבון העוברי לא מדוייק זה אומר שגם כל התבחין המרובע לא כל כך מדוייק? כלומר, ברור לי שאלו בדיקות סקר, אבל השאלה היא עד כמה להתייחס אליהן (אתמול קיבלתי תוצאה של 1 ל-3 בסיכוי לתסמונת דאון

)

ממה שאמר הרופא שלי, כאמור, כבר לפני ארבע שנים - אכן כל התבחין. הוא יעץ לי לא לעשות את כולו ואכן לא עשיתי.
מיני - בשורות טובות @}

מיני, ממה שאני מבינה כל התבחין לא כל כך מדויק, כי עושים מן שקלול שכזה.
יתר הדברים בבדיקה הזו יצאו תקינים?
עשית בדיקות נוספות לאבחון תסמונת דאון? (שקיפות עורפית ובדיקת הדם המתלווה אליה) עשית סקירה מוקדמת?

את יודעת את גיל ההריון בדיוק של יום?
אני לא יודעת את גיל ההריון בדיוק של יום, אלא של שלושה ימים...
אני יודעת, ממה שקראתי באינטרנט, שגיל ההריון מאד משפיע, והם אכן רושמים אותו בדיוק על הטופס שמלווה את המבחנה למעבדה.
אבל אתמול שאלתי את הרופא אם יש משמעות ליום שבו עשיתי את הבדיקה, כלומר האם יכול להיות שאם הייתי עושה אותה שלושה ימים קודם, אם היו מתקבלות תוצאות שונות. הוא טען בתוקף שלא. יש טווח שבו צריך לעשות את הבדיקה ובכל יום בטווח הזה, לטענתו, תתקבל אותה תוצאה.

ברור לי שהבדיקה הזו לא מדויקת, לא אמינה ופאסה, בגלל זה אני כועסת על עצמי שהשתכנעתי לעשות אותה.
הייתי מאד חשדנית, שאלתי עליה את כל שלושת הרופאים שיצא לי לפגוש לפני המועד, בדיוק בגלל שלא רציתי לעשות אותה. היה לי ברור שהגיל שלי ייטה את התוצאה.
כל שלושת הרופאים אמרו לי לעשות אותה כי היא גם מאבחנת מומים פתוחים במערכת העצבים, שזה דבר שאני דווקא כן הייתי רוצה לדעת עליו (יותר מתסמונת דאון אפילו)
ואמרתי לעצמי מראש, שאני עושה את הבדיקה בעיקר בשביל הדברים האחרים ושאני יודעת שיכול להיות שתצא תוצאה לא טובה בתסמונת דאון (שוב, בגלל הגיל) ולא להיות מושפעת וכו'.
אבל לא ציפיתי לתוצאה כל כך נמוכה וזה מה שערער אותי.
בפירוש ציפיתי למשהו לא מזהיר, אבל 1:66 לא נותן לי מנוח שאולי זה כן מעיד על משהו...

האיש שלי רגוע לגמרי, ה-1:66 זו רק התוצאה של החלבון העוברי, אם נשקלל את זה עם הבדיקות הקודמות זה ירד כנראה ל-1:360 או משהו כזה (הוא ניסה לחשב את זה למרות שהוא לא יכול לדעת בדיוק איך אמור להיעשות החישוב, מזל שהתחום של האיש הוא סטטיסטיקה וקבלת החלטות...) נלך לייעוץ גנטי ונקבל שם סוף סוף את התוצאה המשוקללת המדויקת או לפחות הערכה.
האמת, שגם לי נראה לא סביר כל העניין הזה של תסמונת דאון, איכשהו, התוצאה הזו לא מצליחה לחדור לי את ההרגשה שהכל בסדר (מדובר על הרגשה. ברציונל אני לגמרי לא רגועה...)

מישהי לרגע,
אני כל כך שמחה שבאת וכתבת! תודה ענקית!
לפני הכל, כיף לפגוש עוד נשים עם הריון ראשון בגיל 38, יש משהו קצת בודד בשילוב הזה של הריון ראשון והגיל הזה.
עוד יותר כיף לפגוש מישהי שהמשיכה לעוד שני הריונות תקינים אחרי זה, זו השאיפה והתקווה והחלום שלי, שהכל יסתדר ואצליח להספיק עוד שני הריונות (טבעיים!) אחרי ההריון הזה. כיף לראות שזה אפשרי וקיים.
והכי כיף לפגוש מישהי שבגיל הזה לא הולכת על אוטומט לבדיקת מי שפיר.
בקיצור, ממש התרגשתי לקרוא את כל הפסקה הראשונה של דבריך

מעבר לזה, כל מה שכתבת על בדיקות הסקר ברור לי וידוע לי, רק כמו שכתבת, זה בכל זאת מעורר את הלחץ והחרדה ונדרשת החלטה מאד לא פשוטה.
סביר להניח שהמספרים שלנו די דומים כי כנראה גם אצלי בשקלול של כל בדיקות הסקר זה יעלה כנראה לאחד לשלוש מאות ומשהו.
אצלי נכנס גם השיקול שהאיש די נוטה למי שפיר בעיקר בגלל הצ'יפ הגנטי. כך שלא מדובר על גילוי אפשרי רק של תסמונת דאון אלא של עוד קשת שלמה של בעיות (הצ'יפ מגלה ב-1 מתוך 200 הריונות תקינים בעיה חמורה, הריונות באשר הם, בלי קשר לגיל) לפני כן אני הייתי חזקה בעמדה שאם לא צריך (כלומר אם אין שום חשד לתסמונת דאון) אז לא הולכים על מי שפיר ולכן גם לא עושים את הצ'יפ והאיש לגמרי בסדר עם זה, הוא אומר שהוא יקבל כל החלטה שלי. אבל עכשיו, התערער הביטחון שלי בעניין של התסמונת דאון ואני אומרת לעצמי שגם ככה האיש נוטה לזה וגם ככה כבר אין לי שקט נפשי כמו שהיה לפני כן... כנראה שהכל מוביל לשם...
מה שמעצבן אותי בשלב הזה זה שאני יודעת שאם הייתי בוחרת אחרת לפני כן, לא הייתי מגיעה בכלל לצומת הזו ולא הייתי נדרשת להחלטה הספציפית הזו (אולי להחלטות אחרות, לא פחות מסובכות, אבל בכל זאת לא ההחלטה הזו).
תכננתי בהתחלה לעשות את בדיקת הדם, אבל אחרי שהבדיקות הראשונות יצאו כל כך טובות היועץ הגנטי (פרופ' שוחט, נחשב תותח בתחום, לא מדובר כאן על מישהו שאין לו מושג) אמר שאין טעם בבדיקת הדם כי לפי התוצאות של הבדיקות אין אינדיקציה לקיומם של הדברים שהיא בודקת (תסמונת דאון, טריזומיה 18, 13 ועוד כמה דברים) אז ירדנו מזה. וחבל.
בדיעבד, אני מבינה שהיה צריך לעשות בתור דבר ראשון את בדיקת הדם ואז כל ההתייחסות לבדיקות הסקר היתה שונה וגם אם עושים אותן כדי לגלות דברים אחרים (כמו מומים במערכת העצבים) אין את כל הנדנד המעצבן הזה בנוגע לתסמונת דאון כי יש תשובה מספיק אמינה ומדויקת לזה.
ברור לי שזה מה שאעשה (בעזרת השם) בהריון הבא...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יקירתי

מאחלת לך בהירות בהחלטה

כמה ימים צריך לנוח אחרי הבדיקה? כמה ימים כך שאם תהייה הפלה לא תאשימי את עצמך שזה בגלל שלא נחת מספיק. לא משנה כמה אומרים הרופאים. משנה ההרגשה שלך.
או סוף סוף מישהו מתייחס לנקודה הזו.
כי זו הנקודה שמטרידה אותי יותר מהכל בנושא של בדיקת מי השפיר (ולא ראיתי ולא שמעתי אף התייחסות לזה עד כה) זה שיש כל מיני דברים חיצוניים ולא צפויים שיכולים להשפיע על מה שיקרה.
אני חושבת שאני אאשים את עצמי בכל מקרה, אם חלילה יקרה משהו, וזו הבעיה....
ישר אני אחשוב שלא נחתי מספיק, או שהפעולה הספציפית הזו, או התנועה המסוימת ההיא היו לא טובות והשפיעו וגרמו...
ועוד יותר מזה, יש דברים שלא תלויים בנו.
ומה עם הרופא המדקר לא כל כך מרגיש טוב? מה עם הוא מוטרד מהריב שהיה לו עם אשתו בבוקר ולכן טיפה פחות מרוכז?
מה עם בדרך הביתה פתאום צריך לבלום בפתאומיות (לחברה שלי ובעלה היתה תאונה קטנה בדרך חזור מהבדיקה, לא משהו רציני רק פגוש לפגוש עם הרכב שלפניהם ובכל זאת, בלימה פתאומית, בהלה, אדרנלין שעולה בבת אחת) מי יודע איך כל הדברים האלה משפיעים? (הרופאים טוענים שהמשמעות של המנוחה קטנה מאד, אבל בכל זאת ההנחיה הגורפת היא לנוח, אז מה אפשר להבין מזה?)
הקטע הזה שבו אין לי שליטה מוחלטת על מה יהיה אחרי זה, בכל הקטע של ההחלמה, זה מה שהכי מפחיד אותי.
והצורך, אם יקרה משהו חלילה, להתמודד עם המחשבות של מה היה קורה אם....
זה נראה לי פשוט בלתי נסבל ובלתי אפשרי.
זה החשש המרכזי שלי מכל העניין....

הי גוונים,
קצת מוזר לי לקפוץ לך ככה ישר לתוך ההתלבטויות העמוקות האלה כשאף פעם לא כתבתי כאן (כלומר בדף הזה), אבל אני כל כך מזדהה עם ההתלבטויות האלה סביב המי שפיר, שאני כותבת בכל זאת. מקווה שתרגישי בסדר עם זה.

קודם כל, אני אספר לך על החווייה שלי עם הבדיקה - אני ערכתי אותה למרות שהריתי בגיל צעיר, עם תוצאות מצוינות של בדיקות הסקר, לחלוטין בלי שום אינדיקציה רפואית (אבל לפני שהייתה בדיקת הדם החדשה, שאני לא ממש מכירה). פשוט רציתי ודאות מקסימלית לגבי כל הסיכונים שזה אפשרי לקבל אותה לגביהם, והרגשתי שאעמוד בהפלה באופן סביר (קחי בחשבון שגם נכנסתי להיריון ממש מהר).
אבל במהלך הבדיקה ובמיוחד ברגע שהיא הסתיימה ההרגשה שלי השתנתה לגמרי, הרגשתי ממש ממש חרא שעשיתי אותה. הרגשתי שלא הגנתי כראוי על העובר שלי, הרגשתי... אמא גרועה. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שממש הרגשתי אמא, במובן הזה שפתאום נכנס לי למשוואה, בצורה חזקה מאוד, הילד שלי. כמובן שגם קודם עשיתי כל מיני דברים בשביל ההיריון, כמו שינויים בתזונה, אבל ידעתי שהם טובים גם בשבילי, ובכל מקרה זה לא כזה קשה, בהשוואה ללהיות מוכנה לקחת על עצמי סיכון של לגדל ילד פגוע (לא אוהבת את ההגדרה הזו, אבל לא עולה לי כרגע משהו מוצלח יותר).
עדיין אני לא יודעת מה אעשה בהיריון הבא.

אני חושבת שיש כאן החלטה שלא כל כך קשורה לסטטיסטיקה, כי יש כמה משתנים שיש עליהם סטטיסטיקות, אבל הן לא ממש מדויקות (גם אלה של הסיכוי להפלה לא מדויקות והסיכון כנראה נמוך יותר במציאות, במיוחד אצל הרופאים הטובים יותר, אבל גם באופן כללי), ויש עוד משתנים שאין עליהם שום סטטיסטיקה וקשה לכמת אותם. והרי הרבה מן התוצאות הפחות טובות, הן עדיין סיכון נמוך יחסית. וגם תוצאה מצוינת - לא מבטיחה כלום. אולי שווה לנסות לחשוב על האם את רוצה לעשות את הבדיקה הזו, בלי קשר לתוצאה שקיבלת. לפשט את הנתונים. לומר: יש סיכון מסוים, שאין לי מושג מה גודלו, שיוולד לי ילד עם תסמונת דאון. האם אני מוכנה לסכן את ההיריון בשביל לדעת בוודאות שזה לא יקרה? זו שאלה קשה, ולא סתם את בדילמות כאלה. אל תאכלי את הלב בגלל שעשית את בדיקת החלבון העוברי, כי היא רק העלתה את השאלה הזו על פני השטח. בעצם היא הייתה קיימת תמיד (זו הגישה שלי לפחות, אני לא יודעת אם את מתחברת).

הי טלי,
ברור שזה בסדר, ואני שמחה שכתבת.
בגלל זה פתחתי את זה כאן, טוב לי לדבר על זה ואני שמחה לשמוע כל דעה (כל עוד זו לא ביקורת נוקבת עלי).

מה שכתבת מאד מעניין!
היועץ הגנטי שאיתו דיברנו ניסה להבין עד כמה ההריון הזה יקר לנו, לי. הוא כמובן סייג ואמר שכל הריון יקר ושכל אחת מרגישה שההריון שלה הוא היקר לה בעולם. ובכל זאת, הוא אמר, יש הבדל בין מישהי בשנות ה-20 לחייה, כבר בהריון שני או שלישי שאל כולם היא נכנסה בקלות ובמהירות לעומת מישהי בת 40 בהריון ראשון לאחר 5 שנים של ניסיונות. הוא אמר שבמקרה הראשון הוא לא מהסס להמליץ על מי שפיר, במקרה השני זה מורכב הרבה יותר. ואני חושבת שאת מתארת מצב שדומה למצב הראשון, כלומר מצב בו המחשבה על הפלה נסבלת ולא סוף העולם. ואני יותר קרובה בהרגשה למקרה השני (לא עד כדי כך, אבל על הסקאלה יותר קרובה לשם).
מעניין שההרגשה שלך השתנתה בעקבות הבדיקה. את יכולה לנסות להגדיר למה? מה גרם לזה?
אז בעקבות הבדיקה הרגשת שאת מוכנה ללדת את הילד בכל מקרה? גם אם הוא פגוע? לא ממש הבנתי למה התכוונת...

אז כמו שאת הרגשת שתעמדי בהפלה באופן סביר, אני מרגישה שמחשבה על הפלה היא בלתי נסבלת עבורי.
אני בת 38, אני רוצה לפחות עוד הריון אחד אם לא שניים וגם ככה זה מאד גבולי. המחשבה לאבד את ההריון הזה סתם היא משהו שאני לא מסוגלת לשאת.
לעומת זאת, המחשבה על ללדת ילד עם בעיה או מום, מורכבת הרבה יותר ואין לי תשובה חד משמעית לגביה.
ברור לי שמומים חמורים, שבהם אין שום איכות חיים לילד עצמו והוא רק סובל, אלה מומים שאני אסיים את ההריון בגללם.
מומים פחות חמורים, וגם תסמונת דאון נכלל בזה, אני בכלל לא בטוחה. וככל שעובר הזמן אני מרגישה שאני מסוגלת פחות ופחות לחשוב על הפלה בעקבות בעיה ויותר ויותר מסוגלת להכיל ולהתמודד עם המחשבה של לגדל את הילדה הזו, גם אם היא תיוולד אם איזו בעיה או מום.
הבעיה, שבעלי כן בטוח, הוא היה מסיים את ההריון בכל מקרה כזה... אנחנו חלוקים בענין הזה.

אל תאכלי את הלב בגלל שעשית את בדיקת החלבון העוברי, כי היא רק העלתה את השאלה הזו על פני השטח. בעצם היא הייתה קיימת תמיד
היא לגמרי היתה קיימת שם תמיד.
אני חושבת על השאלה הזו עוד מלפני ההריון, בעיקר בגלל הגיל, כי ברור שככל שהגיל עולה כך הסיכוי לבעיות עולה.
לפני ההריון, הייתי די משוכנעת שבלית ברירה אאלץ לעשות את בדיקת מי השפיר ולהתמודד את כל ההתמודדות הרגשית שכרוכה (עבורי) בזה.
אבל אז ביררתי על בדיקת הדם החדשה שנראתה תחליף טוב. ואז הגיעו התוצאות של הבדיקות הראשונות בהריון שהיו מאד טובות ואיפשרו לי יותר ויותר להתחזק בעמדה השוללת את בדיקת מי השפיר. הייתי מגיעה להחלטה סופית עוד לפני החלבון העוברי אבל רק בגלל שבעלי כן נוטה למי שפיר השארתי פתח ובעצם חיכינו לתוצאות של הבדיקות הבאות (חלבון עוברי וסקירה מאוחרת).
ועכשיו, במקביל לזה שבעלי הולך ומתחזק בדעה שכדאי לעשות את מי השפיר, הגיעה גם התוצאה המבאסת של החלבון העוברי שכאילו לא משאירה מקום לספק...

סביר להניח שהמספרים שלנו די דומים כי כנראה גם אצלי בשקלול של כל בדיקות הסקר זה יעלה כנראה לאחד לשלוש מאות ומשהו.
במכון שבו עשיתי את הבדיקות אמרו לי במפורש שלא נותנים שום תוצאה לבדיקת הדם אלא רק את התוצאה המשוכללת של כל הבדיקות+גיל. וההסבר (שבזמנו נראה לי הזוי, ואח"כ נשמע הגיוני והכרחי) היה שלקבל אוסף של מספרים שונים מאוד זה מזה רק יסבך את ההחלטה לגבי מי השפיר, לעומת זאת סיכום של כל הנתונים לכדי מספר אחד נותן מידע אחד שאיתו ניתן לעשות משהו. נראה שזה לא המצב אצלך. אוי! זה באמת מבלבל!! ובכלל, איך בעלך יודע את החישוב של שיכלול כל הנתונים??

במקום בו הייתי כשעשיתי את הבדיקה, אמרו לי ש 1:350 זה ממש תוצאה מצויינת, במיוחד בגילי, ואין שום סיבה לעשות את הבדיקה.

הרופא שלי אמר לי שני דברים סותרים: לעשות את כל הבדיקות בגלל הגיל שלי. וגם שבארץ מגזימים מאוד בבדיקות ובכל זאת אין כאן פחות מומים מאשר בארצות שפויות יותר בכמות הבדיקות.

_וככל שעובר הזמן אני מרגישה שאני מסוגלת פחות ופחות לחשוב על הפלה בעקבות בעיה ויותר ויותר מסוגלת להכיל ולהתמודד עם המחשבה של לגדל את הילדה הזו, גם אם היא תיוולד אם איזו בעיה או מום.
הבעיה, שבעלי כן בטוח, הוא היה מסיים את ההריון בכל מקרה כזה... אנחנו חלוקים בענין הזה._
נראה לי שהריון זה הזמן שבו אנחנו מתחילים לעבוד עבודה פנימית של קבלה, קבלה, ועוד קבלה של התינוק. העבודה הזו תלך ותגדל עם השנים, ותקבל גוונים שונים ומשמעויות שונות ותכנים שונים, אבל כבר בשלב מוקדם זה אנחנו מתחילות לקבל אותו כפי שהוא, למרות שאנחנו לא יודעות עדיין מי הוא ומה יהיו האתגרים (בריאותיים, התנהגותיים וכו') שיהיו לנו בדרך הארוכה הזו הנקראת הורות.
כנראה שלעתים הדרך הזו מתחילה אצל האם בשלב ההריון ואצל האב רק בלידה.

במכון שבו עשיתי את הבדיקות אמרו לי במפורש שלא נותנים שום תוצאה לבדיקת הדם אלא רק את התוצאה המשוכללת של כל הבדיקות+גיל.
זה היה בארץ או בחו"ל? אני מנחשת שבחו"ל.
כי עד כמה שידוע לי בארץ, ברוב המקרים, התוצאות של כל בדיקה מגיעות בנפרד. רק במעבדות זר אם אני לא טועה, ורק אם עושים שם את כל הבדיקות ניתן לשקלל את זה, או כשהולכים ליעוץ גנטי (באופן פרטי) זה ממש לא ניתן כחלק מהשירות הרגיל בקופות החולים.

וההסבר (שבזמנו נראה לי הזוי, ואח"כ נשמע הגיוני והכרחי) היה שלקבל אוסף של מספרים שונים מאוד זה מזה רק יסבך את ההחלטה לגבי מי השפיר, לעומת זאת סיכום של כל הנתונים לכדי מספר אחד נותן מידע אחד שאיתו ניתן לעשות משהו.
לגמרי!
זה פשוט אבסורד והאיש שלי כאן התחרפן מזה לגמרי, שיש כמה בדיקות שבודקות את אותו הדבר אבל כל אחת בדרכים אחרות ועם תוצאות אחרות, ובמקום לשקלל את זה ולתת תוצאה ברורה זורקים עלינו את הנתונים בנפרד כשהמשמעות שלהם בנפרד היא הרבה פחות מדויקת ורלוונטית והתשובה האמינה והמדויקת היא רק השקלול הכללי.
מצאתי מאמר שפרופ' שוחט (אותו פרופסור מהולל שאליו הלכנו ליעוץ הגנטי) כתב כבר ב-2007 ובו הוא ממליץ שזו (לתת רק את התוצאה המשוקללת) תהיה המדיניות הרשמית של משרד הבריאות וקופות החולים כדי למנוע דיקורי מי שפיר מיותרים, כי המצב כיום הוא שמפנים כל אחת שמקבלת תוצאה בעייתית באחת מהבדיקות, ישירות למי שפיר, כשאם היו משקללים הכל יחד, באופן אוטומטי זה היה מבטל אחוזים ניכרים מהנשים שמופנות למי שפיר (נראה לי שהוא כתב 40% אבל לא סגורה על זה) כי בתוצאה המשוקללת והמדויקת המספרים היו משתנים.
בקיצור, פשוט טמטום!

אוי! זה באמת מבלבל!! ובכלל, איך בעלך יודע את החישוב של שיכלול כל הנתונים??
אכן.
הוא לא ממש יודע לעשות את החישוב הספציפי הזה, אבל התחום שלו זה סטטיסטיקה ותורת המשחקים/מודלים, הוא די שוחה בחישובים למיניהם... אז הוא עשה כל מיני ניסיונות, של כל מיני אפשרויות לחשב את זה (לא התעמקתי יותר מזה, כי אני, לעומתו, מאד חלשה במספרים) ובכל האפשרויות יצא לו בשקלול אחד לכמה מאות.
נדע בוודאות רק שבוע הבא אחרי שנלך ליעוץ הגנטי.

אמרו לי ש 1:350 זה ממש תוצאה מצויינת, במיוחד בגילי, ואין שום סיבה לעשות את הבדיקה.
כן, בעיקר לגיל 42. אני גם מרגישה שאם אכן השקלול הוא אחד לכמה מאות, זה מחזיר אותי לנקודה החיובית שבה הייתי לפני הבדיקה, שבה ארגיש שאין צורך ממשי בבדיקת מי השפיר אלא שאני יכולה לבחור לשעות אותה אם אני רוצה להרחיב את הבטחון, אבל שזה לא ינבע מתוך מתוך חשש לבעיה ספציפית (תסמונת דאון).
נראה לי שהיום אני רגועה קצת יותר... אם כי עדיין לא הגעתי להחלטה.

וגם שבארץ מגזימים מאוד בבדיקות ובכל זאת אין כאן פחות מומים מאשר בארצות שפויות יותר בכמות הבדיקות.
כן זו עובדה ידועה ומצערת מאד.

_נראה לי שהריון זה הזמן שבו אנחנו מתחילים לעבוד עבודה פנימית של קבלה, קבלה, ועוד קבלה של התינוק. העבודה הזו תלך ותגדל עם השנים, ותקבל גוונים שונים ומשמעויות שונות ותכנים שונים, אבל כבר בשלב מוקדם זה אנחנו מתחילות לקבל אותו כפי שהוא, למרות שאנחנו לא יודעות עדיין מי הוא ומה יהיו האתגרים (בריאותיים, התנהגותיים וכו') שיהיו לנו בדרך הארוכה הזו הנקראת הורות.
כנראה שלעתים הדרך הזו מתחילה אצל האם בשלב ההריון ואצל האב רק בלידה._
כן, תודה על הדברים האלה. זה כל כך נכון...

הי,
אני בת 42 הריון שלישי אחרי 8 שנים ושני הריונות תקינים קודמים.
החלטתי לעשות מי שפיר, כי היה לי ברור בעקבות חוויות העבר כי לפעמים עדיף לעשות בשביל השקט הנפשי שלי, של בעלי, משפחתי, הרופא שלי, והסביבה שבה אני חיה שמאוד משפיעה עלי עם אני רוצה בכך או לא.
בשני ההריונות הקודמים שלי שהסתימו עם תינוקות בריאים שהפכו לילדים מקסימים, נמצאו כל מני ממצאים באולטרא סאונד, ממצאים ששיגעו אותי ולא נתנו לי מנוח לאורך כל ההריון.
בהריון הראשון לבסוף התרצתי ועשיתי מי שפיר בשבוע 32!!! כי ממש לא רציתי וניסיתי לדחות עוד ועוד.
בהריון השני סרבתי נחרצות לבדיקה ושילמתי על כך המצב נפשי קשה, לחץ, התפרצות פסוראזיס ומה לא.
עכשיו החלטתי שאני עושה, רק שיניחו לי, ולמען השקט הנפשי שלי, ולקחתי החלטה על עצמי ועל התינוק- זו החלטה ראשונה...אח"כ יבואו עוד הרבה החלטות...

עשיתי את הבדיקה, הרגשתי ח ר א, סליחה על הביטוי, כאב לי מאוד, דאגתי מאוד, התפללתי הרבה,והרגשתי שהבדיקה מיותרת, וגם כל בדיקות הסקר שלפניה, הרגשתי שיש יותר מדי בדיקות בסל שהריונית צריכה לעשות, שיש הרבה מאוד כוחות שפועלים וכסף רב שעובר המוןן ידים. ולאו דוקא בריאות היולדת או העובר עומדים פה ראשונים על הפרק.

בכל מקרה אני אחרי, התוצאות טובות, ואנחנו ממשיכים.

מה שאני רוצה להגיד זה שבכל בחירה ובחירה שאנחנו מחליטות בסוף לעשות יש התלבטויות לכאן ולכאן, ולחצים, ושיקולים שלא מרפים.
לדעתי לבחור את הבחירה שמשאירה אותך רגועה יותר ושלמה יותר עם התוצאה וההשלכות שלה.
סתם לידיעה,
רק בארץ עושים כזה טרראם גדול סביב התסמונת דאון, בכל שאר העולם המודרני החברה מכילה ותומכת בילדים כאלה, ולא מפסיקים הריונות בגלל זה.
כבר התגלו טעיות בתוצאות של בדיקות מי שפיר, שאמרו שהעובר עם דאון, ונולד תינוק בריא!!
יש עוד הרבה מחלות גנטיות ואחרות הרבה יותר מזעזעות וקשות מתסמונת דאון, האם אני רוצה לעשות את כל הבדיקות האפשריות, האם אני הולכת להוציא אלפי שקלים על כך???
או שאני הולכת להאמין ולסמוך יותר על הטבע שיביא לי בדיוק את מה שאני צריכה לקבל, ואיתו להתמודד.
באופן אישי אני רוצה להאמין שהכול יבוא על מקומו בשלום, רוב ההריונות מסתיימים בתינוקות בריאים, הכי חשוב לשמור על שפיות, ורוגע, ומחשבות חיוביות עד כמה שאפשר.
והעיקר להקיף את עצמי בסביבה תומכת שמאפשרת לי להיות רגועה, ובטוחה בעצמי, בהריון, ובכוחות הפועלים.

שלא נפסיק להאמין בעצמינו, בכח המחשבות שלנו, ובחשיבות הסביבה, להקיף את עצמינו במשפחה וחברים תומכים ואופטימיים, לאכול בריא, לעשות יוגה, ולהיות בשמחה.
שנזכה כוולנו לתינוקות בריאים וחיים שמחים ושפויים המחוברים לטבע.

הדס, תודה שכתבת,
בעיקר את זה:
_עשיתי את הבדיקה, הרגשתי ח ר א, סליחה על הביטוי, כאב לי מאוד, דאגתי מאוד, התפללתי הרבה,והרגשתי שהבדיקה מיותרת, וגם כל בדיקות הסקר שלפניה, הרגשתי שיש יותר מדי בדיקות בסל שהריונית צריכה לעשות, שיש הרבה מאוד כוחות שפועלים וכסף רב שעובר המוןן ידים. ולאו דוקא בריאות היולדת או העובר עומדים פה ראשונים על הפרק.
בכל מקרה אני אחרי, התוצאות טובות, ואנחנו ממשיכים._
אני די בטוחה שאני ארגיש משהו דומה.
אבל פתאום כשקראתי את המשפטים האלה, הצלחתי להרגיש את הזמניות שבהם. את זה שנניח אלה יהיו שלושה שבועות ממש קשים (עד התוצאות ועד שאהיה שהכל בסדר עם ההריון ואנחנו ממשיכים כרגיל) אבל אז הם יעברו, ואני אהיה אחרי. וההקלה של אחרי (כי הרי בטוח שהכל בסדר, נכון?) נראית לי הקלה מבורכת וכייפית מאד.

מכל מה שנכתב כאן, וכל החוויות של נשים שקראתי, מתחדדת לי כל כך ההבנה, שבנוגע להתלבטויות האלה בנוגע לבדיקות בכלל, ומי השפיר בפרט,
יש השפעה עצומה לאם זה הריון ראשון, או הריון שני שלישי רביעי וכו'.
נראה לי שיש הבדל עצום בלקיחת ההחלטה על לעשות או לא לעשות את הבדיקה (מי השפיר) כשיש כבר בבית ילד אחד/שניים/שלושה בריאים ומקסימים לעומת כשכל מה שיש זה עדיין רק חלומות.

טוב, חזרתי לענות על
_מעניין שההרגשה שלך השתנתה בעקבות הבדיקה. את יכולה לנסות להגדיר למה? מה גרם לזה?
אז בעקבות הבדיקה הרגשת שאת מוכנה ללדת את הילד בכל מקרה? גם אם הוא פגוע? לא ממש הבנתי למה התכוונת..._

אני לא יודעת למה ההרגשה שלי השתנתה, אני מניחה שהמוחשיות של העניין היא שגרמה לזה. כלומר, כל עוד חשבתי על זה ברובד הרציונלי, היה לי ברור שהגיוני בשבילי מאוד לעשות את הבדיקה, אבל כשהגיע הרגע ובו הרגשתי שהעובר שלי במצב שמסכן אותו, אפילו שזה סיכון זערורי, הרגשתי רע מאוד עם זה. אפשר לומר שהאינסטינקט האימהי שלי להגן התעורר לחיים.

לא הרגשתי שונה בעקבות הבדיקה לגבי היכולת שלי לגדל ילד עם מוגבלות קשה, אבל האמת שלא חשבתי על זה כל כך כי אחרי הבדיקה לא נותרו לי עוד דילמות בהקשר הזה.
מה שכן, היום אני כן מרגישה שונה לגבי זה, אני פחות מרגישה שזה בלתי אפשרי, אם כי זה עדיין מפחיד אותי מאוד. אבל ראיתי שבאמת האהבה לילד שלך היא כוח עצום, שמאפשר לעשות המווון דברים שלא חשבתי שאני מסוגלת, והיא באמת לא תלויה בדבר, אז אני יודעת שאם ייוולד לי ילד כזה אני אוהב אותו (מה שלמען האמת, לא הייתי בטוחה קודם, למרות שזה בטח אסור להגיד ).
מצד שני, יש לי גם עוד בבית עכשיו וגם עליו אני צריכה לחשוב, ככה שאני עדיין לא יודעת מה אעשה בפעם הבאה.

אז כמו שאת הרגשת שתעמדי בהפלה באופן סביר, אני מרגישה שמחשבה על הפלה היא בלתי נסבלת עבורי.
כן, הייתה לי תחושה שזה המצב. בגלל זה הדגשתי שלמרות שאני החלטתי כן לעשות את הבדיקה, זה היה תחת נסיבות שונות מאוד.

אני שמחה לקרוא שאת רגועה יותר, ומקווה שאחרי הפגישה עם פרופ' שוחט תצאו עם סטטיסטיקה טובה יותר ואולי אפילו עם הסכמה גדולה יותר (-:

טלי, תודה על הדברים שכתבת, ובעיקר על המשפט הזה:
מה שכן, היום אני כן מרגישה שונה לגבי זה, אני פחות מרגישה שזה בלתי אפשרי, אם כי זה עדיין מפחיד אותי מאוד. אבל ראיתי שבאמת האהבה לילד שלך היא כוח עצום, שמאפשר לעשות המווון דברים שלא חשבתי שאני מסוגלת, והיא באמת לא תלויה בדבר, אז אני יודעת שאם ייוולד לי ילד כזה אני אוהב אותו (מה שלמען האמת, לא הייתי בטוחה קודם, למרות שזה בטח אסור להגיד? ).
אני חושבת שאני גם מרגישה ככה, למרות שאצלי זה עדיין בתיאוריה.
וברור שמותר להגיד, לפחות כאן לגמרי מותר להגיד דבר כזה.

תפילה מקווה שתבואי לכאן לראות את התגובה שלי על מה שכתבת אצל מיכל.
כי זה לא לגמרי נכון וחבל לטעות ולהטעות.
קודם כל יש הבדל מהותי בין שתי הבדיקות. בדיקת הדם נחשבת למרות הכל לבדיקת סקר ומי שפיר זו בדיקה אבחנתית כך שעל פניו בדיקת מי השפיר אכן מדויקת יותר.
למען האמת היא אמורה להיות מדויקת ב-100% אבל גם בה כמו בכל בדיקה אחרת יש מקרים של False Positive ו-False Negative כלומר אחוז קטן מאד, אם אני זוכרת נכון פחות מחצי אחוז של טעויות.
בבדיקת הדם בודקים כמה דברים. הדבר המרכזי, כמו גם במי השפיר, הוא תסמונת דאון. לגבי התסמונת דאון אחוז הדיוק של הבדיקה הזו הוא בין 99.5%-99.9% כלומר מדויק בדיוק כמו בדיקת מי השפיר. גם הרבה רופאים אומרים שלגבי תסמונת דאון כבר אין הבדל בין הבדיקות
מה שכן, הבדיקה בודקת עוד כמה תסמונות (כלומר עוד כמה כרומוזומים - 18, 13 וכרומוזומי מין ויש עכשיו חברות שהכניסו עוד כמה בדיקות) לגבי הבדיקות האלה, אחוז הדיוק הוא אכן טיפה יותר נמוך משהו בין 95%-99% תלוי באיזה מהבדיקות ובאיזה מהחברות. ועדיין אחוז הדיוק מאד גבוה אם כי כאן אכן בדיקת הדם טיפה פחות מדויקת.
לפי מה שנאמר לי על ידי כמה אנשים שונים, הסיבה שאם יוצאת תשובה חיובית (כלומר מתגלה בעיה) בבדיקת הדם מפנים למי שפיר היא לא בגלל שמפקפקים באמינות התשובה אלא בגלל שאם רוצים להפסיק את ההריון צריך לקבל אישור מהועדה להפסקת הריון והועדה הזו עדיין לא מקבלת את בדיקת הדם כראיה. הסיבה שהיא עדיין לא מקבלת אותה היא בירוקרטית, עדיין לא שינו שם את הקריטריונים. אז הסיבה שמפנים למי שפיר היא לא בגלל התוצאה אלא בגלל הליך בירוקרטי שמתקדם באיטיות גדולה יותר מהטכנולוגיה הרפואית...

מה שכן, בסך הכל, בדיקת הדם לא מכסה את כל מה שבדיקת מי השפיר בודקת. תלוי את מי שואלים בחברות השונות טוענים שהיא מכסה כ-80-90% מכלל הבעיות שמתגלות במי שפיר. פרופ' שוחט אמר שלדעתו זה משהו כמו קצת יותר מ-60%. אבל אלה כן הדברים השכיחים ביותר והנפוצים ביותר (ובעיקר תסמונת דאון שהיא הכי שכיחה ובה גם אחוז הדיוק כאמור מאד גבוה).
פרופ' שוחט גם אמר שלאט לאט (ולמען האמת זה קורה די מהר) יכנסו עוד ועוד דברים שבדיקת הדם תבדוק ויש לא מעט רופאים שאומרים שלא עוד הרבה זמן הבדיקה הזו פשוט תחליף את בדיקת מי השפיר (אבל לא את הצ'יפ הגנטי).

זהו, מוגש כשירות לציבור...

תפילה_לאם

אוקיי, חידשת לי.
אני כבר אחרי בדיקת מי השפיר, וב"ה גם התוצאות הטובות. עכשיו צריכה להתמודד עם ערך גבוה בהעמסת סוכר...

הוחלט על בדיקת מי שפיר + צ'יפ.
אני שלמה עם ההחלטה, אבל חוששת.
לא כל הזמן אני חוששת, היו לי דווקא כמה ימים של נחת יחסית, של אמונה בהריון הזה, בעוברית הזו, בגוף שלי.
כי אני באמת שמחה שתמו ההתלבטויות ושעוד מעט הכל יהיה מאחורי (כי הרי ברור שהכל יהיה בסדר!) ואפשר יהיה להמשיך ולעבור לחלק השני של ההריון הזה ברוגע יחסי ובנחת.

אבל היום יום של חרדות קשות, לא רק מהבדיקה, כל מיני תסריטים על דברים שאולי לא בסדר, כל מחוש בבטן, אני מנסה לפרש ומשוכנעת שזה סימן רע. כל כאבון קטן או תחושה באזור האגן ואני ישר בטוחה שמשהו קרה.
אוף סרטים קשים... אין לי מנוחה היום...

מחבקת אותך מרחוק

תפילה_לאם

כי אני באמת שמחה שתמו ההתלבטויות ושעוד מעט הכל יהיה מאחורי (כי הרי ברור שהכל יהיה בסדר!) ואפשר יהיה להמשיך ולעבור לחלק השני של ההריון הזה ברוגע יחסי ובנחת.
כן. כן. כן. בעז"ה!

אבל היום יום של חרדות קשות
יש ימים כאלה.
את מרגישה כבר את התנועות?
<לא שזה מתכון בטוח להעלמת חרדות, כי אפשר בכיף להיכנס סרטים, אם לא הרגשת תנועות איזה פרק זמן, אבל בגדול נחמד לקבל אותות חיים מבפנים. מעבר לזה שתנועות זה פשוט מגניב.>
<אצלי בהריון הזה וגם בקודם - בגלל שליה קדמית - התנועות נעשו ודאיות יותר רק מעבר לשבוע 22-20, כך שכמובן בהריון ראשון, אל תילחצי אם עדיין לא הרגשת משהו חד-משמעי. לא זו הייתה כוונתי.>

אבל היום יום של חרדות קשות

ואיך היום? יותר טוב?

תפילה צודקת, יש גם ימים כאלה, של סרטים קשים, אני ממש מבינה אותך.

היום הרבה יותר טוב!
למעשה כבר מאתמול בלילה השתפר מאד, איך ששיתפתי את האיש בסרטים שאני עוברת, הוא אפילו לא היה צריך להגיד כלום, עצם זה שהוצאתי את זה, כבר עשה את שלו. ואז כרגיל התגובה המרגיעה שלו (את כל מה שהוא אומר - שהכל בסדר וכו', אני יודעת בעצמי, אבל כשהוא אומר את זה, זה איכשהו שונה) בבת אחת כמעט, מפלס החרדה ירד.
ובאופן פלאי (וברור מאליו...) הפסיקו גם המחושים למיניהם בבטן שהדאיגו אותי כל היום ואפילו בלילה הרגשתי אותה די הרבה...
אז כנראה שהייתי צריכה לעשות את זה, לספר לו, כמה שעות קודם, ואז אולי לא הייתי נכנסת לכאלה דרמות עם עצמי (הוא פשוט חולה קצת. וכשהוא חולה, האיש שלי הופך לגבר סטריאוטיפי לגמרי.. כל צינון קטן הוא הופך לאומלל ומלא ברחמים עצמיים ומאמין בלב שלם שזו ממש מחלה רצינית ושצריכים לטפל בו באמת, אז כך גם היה אתמול, ולכן השתדלתי לא להציק לו יותר מדי).
ויכול להיות שהייתי צריכה לעבור את זה, כמו את גלי החרדה הקודמים, רק כדי לצאת מהצד השני קצת יותר מחוזקת ומאמינה - בעצמי, ובגוף שלי, ובהריון הזה ובזה שהכל בעצם תקין ובסדר.
מה שבטוח שזה מה זה לא כיף, אני כל כך יותר מעדיפה את עצמי במצב הרגיל ולא החרדתי... זה פשוט מעייף...

את מרגישה כבר את התנועות?
כן! לא בטוחה שאפשר לקרוא לזה תנועות, אני מרגישה 'משהו', כבר יותר משבוע (נראה לי מסביבות שבוע 18 ומשהו).
זה יותר מרגיש כמו שמשהו זז שם, לפעמים קצת כמו גל קטן, לפעמים מן דפיקה קלה או פשוט משהו לא מוגדר.
בהתחלה לא הייתי בטוחה, כי זה ממש בבטן תחתונה (איכשהו חשבתי שבשלב הזה זה יהיה כבר יותר למעלה קצת) אבל לאור העובדה שאלה תחושות שמעולם לא הרגשתי והן ממשיכות ואף מתעצמות, אני מניחה שזה זה.
זה אכן נחמד מאד! אבל ממש לא בטוחה שזו דרך להעלמת החרדות, אפשר להיכנס לחרדות מכל דבר, מסתבר... וגם כאן, אפשר להיכנס לחרדות, זה לא פחות מדי? זה לא יותר מדי? זו לא הפסקה ארוכה מדי? וכו' וכו'..
המסקנה שלי לגבי החרדות עד כה, שהן ממש לא קשורות למה שקורה במציאות, הן יכולות להופיע בשיא העוצמה למרות שהכל על פניו בסדר, רגיל. והן יכולות לא להופיע כלל גם ברגעים שהמציאות דווקא לא מושלמת, אם יש את השקט הנפשי והאמונה...

ומיכל, מה שלומך??
חושבת עליך.. בא לך לעדכן קצת?

תפילה_לאם

שמחה לקרוא את העדכון. שימשיך כך בשלווה ובנחת מוצדקות.

_מיכל, מה שלומך??
חושבת עליך.. בא לך לעדכן קצת?_

בטח שבא לי! האמת שאני אוכלת סרטים בשני מישורים. המישור האחד זה הייעוץ הגנטי שלא עשינו לפני ההריון כי היינו עסוקים בלהיכנס להריון למען האמת וכל השאר נראה לנו מיותר.
אבל עכשיו יש 1000 בדיקות דם לעשות לתסמונות באמת הכי מפחידות בעולם וכן, אני אפיל אם אני אקבל תשובות שליליות ולמרות שזה לא קרה ובטח גם לא יקרה זה מדכא אותי משום מה עד עפר.
וחוץ מזה אנחנו לפני שקיפות עורפית, גם זה מלחיץ אותי.

מצד שני אני כל הזמן מרגישה שצ'יפלולה היא לגמרי פה בשביל להישאר. אבל אם לא? אם לא? איזה זוועה זה יהיה!

ובמישור השני המאבק שלי משכבר הימים, התזונה. זה נורא מבאס להיות אישה שמנה שנכנסת להריון כי מה שקורה זה שאני סתם נראית כמו הגרסה השמנה של עצמי וגם זה מאוד מדכא אותי. ואני גם אוכלת לא מעט ג'אנק. אפילו דברים משונים כמו במבה שלא אכלתי שנים ובא לי צ'יטוס ואני אוכלת עוגות כאילו זה לא מחוץ לרפרטואר שלי וזה מרגיז אותי. מרגיז מרגיז! אני מרגישה חסרת שליטה ומין בעעעעעעעעע גדול מאוד.

יא מיכל, את יודעת שאני הכי מזדהה שאפשר בכלל... במאה אחוז, במליון אחוז... ובשני המישורים!

1000 בדיקות דם לעשות
זה לא באמת אלף בדיקות, זו בדיקה אחת שבודקת 1000 דברים, לא?
אז לא משנה, העיקר שמקבלים בסוף דף אחד שבו כתוב שהכל תקין

ולפני השקיפות - אלה היו ימי ההריון הקשים ביותר שלי, אני באמת כל כך מבינה אותך.
אבל אחרי השקיפות - שתראי שהכל בסדר ושתראי פתאום את דמותה/דמותו (מקווה שייצא לכם ללכת לרופא עם מכשור תלת מימד כזה שממש רואים הכל!) התחושה העילאית הזו, ההפנמה שזה אמיתי (לי השקיפות היתה חתיכת שלב משמעותי בהפנמה...) אין, זו תחושה ששווה הכל, בחיי שזה שווה את כל החרדות שלפני...

והתזונה - אני אכתוב לך, את מה שכתבו לי כאן, ולא בהכרח עוזר, אני נורא התבאסתי מההתדרדרות התזונתית למרות שידעתי שזה שליש ראשון וכל זה.
אבל זה נכון וזו האמת, מיכל, את בשליש ראשון! אז תרדי מעצמך וצאי מהבאסה, שום דבר לא הגיוני בימים האלה, אין שום דבר בשליטה, אצלי החוויה היתה ממש חוויה של חוסר שליטה, כבר לא הבנתי כלום, לא הכרתי את עצמי בשום מובן, כאוס מוחלט.. ובעעעעעעעעעע רציני ביותר.
אבל, בדיעבד, אני חושבת שהכי חכם, לשחרר את כל הרוגז והבאסה העצמיים, בגלל שזה רק זמני, לרוב לרוב לרוב, זה באמת עובר בשליש השני (אני אישית חשבתי שבטח לי זה לא יעבור וימשיך ככה עד הסוף, אבל וואלה, לגמרי עבר, בדיוק כמו שכתוב בספרים...) ואז תוכלי לחזור לעצמך.
במבה וצ'יטוס! גם אני אכלתי במבה וצ'יטוס אחרי שנים שלא אכלתי, בדיוק את שני הדברים האלה (ופעם אחת פרינגלס....) פתאום התחשק לי, ואת יודעת משהו? זה עבר! עכשיו כבר מה זה לא מתחשק לי...
אז זה לא שהתזונה שלי עכשיו מושלמת, עדיין מרגישה שההריון שיבש לי כמה דברים בסיסיים (איפה החשק לסלט לעזאזל?) אבל הכאוס הזה - עבר!

ותעדכני אחרי השקיפות!!

ותעדכני אחרי השקיפות!!

אם הכל יהיה בסדר. אם לא יהיה, אני יורדת למחתרת.

ואת חמודה נורא גוונים, את ממש מקלה עליי.

הכל יהיה בסדר!

שלום,
אני לא עשיתי העמסת סוכר בהריון הראשון.
בשני לא רציתי לעשות, אך המיילדת בקשה שאערוך את הבדיקה של עקומת הסוכר (שהיא אמינה בהרבה מהעמסת הסוכר).
ממליצה עליה, אם את מתכוונת לבדוק. היא טבעית ופשוטה, יחסית. וגם מאפשרת לך ללמוד ולתקן דרכיכך, אם עולה הצורך.
שיהיה הריון נעים @}.

ויש גם דף - העמסת סוכר.

פתאום הציף אותי גל עצום של אהבה לפיצקוש שבבטן. ממש עם תגובה פיזית של דמעות בעיניים ותחושה של הלב מתרחב.
זה גם היה מפתיע.
וגם כיף מאד.
וגם מוזר, כי זה להרגיש משהו כל כך חזק ליצור אנושי שלא ממש פגשתי, ואני לא ממש מכירה, בכל אופן לא בצורה המוכרת..

וגם זה היה מפחיד. הרי אמרתי לעצמי שאני לא נקשרת (יותר ממה שאני קשורה כבר עד עכשיו שזה די הרבה) עד שאני מקבלת את תוצאות הבדיקות!
מנסה לבלום את זה, אבל אין סיכוי, באמת שכבר אין סיכוי!
אוף, בשלב הזה, כשזה כבר ככה, אין מצב אין מצב אין מצב שמשהו לא בסדר, זה פשוט לא יכול לקרות!

טנא,
אני קולטת שלא הגבתי למה שכתבת לי.
אז ממש תודה!!
לא הכרתי את הדף וקראתי את רובו.
אותי אישית הוא שכנע למדי, אבל בן הזוג ממש ביקש שאעשה את הבדיקה הזו, זה חשוב לו מכל מיני סיבות.
אז החלטתי לכבד את רצונו, ואני אעשה את הבדיקה.

היי גוונים, מה נשמע? רציתי לשאול, לתהות ולשוחח אם התחלת לחשוב כבר על לידה? (אני מניחה שכן, כי את מתקדמת ממני)
קיבלתי את הספר לידה פעילה מחברה ולצערי ולשמחתי הוא הגיע לידי בנזי שהפך לתומך נלהב בלידה טבעית וכנראה מתכוון להקים לי בריכה באמצע הסלון וליילד אותי בכוחות עצמו. אני עדיין מתלבטת ובעיקר מלאה בחרדות קטנות וגדולות, מגוחכות והגיוניות. מה איתך? מה את חושבת?

מיכל! טוב שבאת. מה שלומך?? כבר היתה הסקירה?? ספרי ספרי עדכונים!

אז ברור שהתחלתי לחשוב על הלידה, לפני כשלושה שבועות בתיאום מושלם עם המעבר לחצי השני של ההריון ועם זה שהתחלתי להרגיש אותה בבטן נפתח לי משהו, די בבת אחת והתחלתי לחשוב על הלידה. עד אז ממש לא הייתי בעניין כי לקח לי הממממון זמן בכלל להאמין שהדבר הזה שקורה עכשיו גם יסתיים יום אחד בלידה...
אני עדיין קצת בולמת את עצמי, כי החלטתי מן החלטה כזו שעד שאני מקבלת את תוצאות המי שפיר אני לא מתחילה להתכונן ברצינות,
שילוב של לא לעשות עין רעה, חרדות מ'לא עלינו' למיניהם והרגשה שצריך לעשות כל דבר בעתו. אז השבוע עוברים בדיוק שלושה שבועות מהבדיקה והם אמרו שזה יגיע אחרי שלושה וחצי שבועות בערך (נו כבר.. נו כבר!) וגם ביום חמישי יש לנו את הסקירה המאוחרת. הרעיון היה שכשהיו לי ביד התוצאות (המושלמות! כמובן!) של שני הדברים האלו, סקירה ומי שפיר אז אוכל לפצוח רשמית בהכנה ללידה.

אבל!! עם כל כמה שהמחשבה הזו באמת מקסימה, אני לא מצליחה לעמוד בה בכלל, וכבר כמה זמן שאני לא מצליחה לעצור את עצמי וחושבת המון על הלידה.
אחותי הביאה לי את 'לידה פעילה', אני חופרת באינטרנט, רואה בייבי בום (ומתחזקת בעמדתי לגבי כל מה שאני לא רוצה בלידה שלי) את רואה את זה??
אז כן, אני לגמרי בעניין בפועל (ובראש משכנעת את עצמי שאני עדיין מחכה וכל זה הוא רק כזה על הדרך...)

ולעניין עצמו, כיף לך שבנז הפך לתומך נלהב של לידה טבעית וביתית! אצלי המצב הפוך, האיש, לא מבין מה הקטע שלי ולמה אני מתנגדת לאפידורל ואני רוצה לשכנע אותו שאני צודקת. זו המשימה הראשונה שלי ברגע שאתחיל עם ההכנה הרשמית. ברור שהוא יקבל ואף יתמוך בכל מה שאחליט אבל אני רוצה שהוא גם ישתכנע שאני צודקת, נראה לי שיהיה טוב יותר כך ברגע האמת. בינתיים הוא חושב שכל מה שאני אומרת נגד האפידורל הוא רק מן דיבורים 'רוחניקים' מהאתר 'שלי' (כך הוא קורא לבאופן) של כל מיני דולות ולא משהו מבוסס רפואית. כך שאני מרגישה שאני חייבת להביא לו הוכחות, אז אם יש כאן במקרה איזה קוראת שכבר עברה את זה בעבר ויש לה מקורות, הפניות או מחקרים מבוססים שמסבירים למה אפידורל הוא רע ליולדת, אשמח מאד לקבלם!
אני מבינה שההתלהבות של האיש שלך מהעניין קצת מלחיצה אותך, ברור! רק תזכרי שיש לכם עוד המון זמן, לאט לאט דברים יתבהרו ויתגבשו יותר (אומרת את זה לעצמי בעיקר כמובן)
בא לך לשתף מה החרדות? (בעיקר הקטנות והמגוחכות, הגדולות וההגיוניות, נראה לי, ברורות לחלוטין...)

מה את חושבת?
אני חושבת שלידה ביתית זה מן חלום עבורי, משהו פנטסטי כזה, לא רואה איך הוא קשור למציאות חיי כרגע.
הוא מן אידאל, אבל כרגע, מכל מיני סיבות ( קטנות וגדולות, מגוחכות והגיוניות ) אני לא רואה את זה קורה.
המסגרת הכללית שלי כרגע היא:
ללדת בהדסה עין כרם שידוע כבי"ח עם גישה פתוחה ללידות טבעיות.
מתלבטת בין ללכת על חדר לידה טבעית (הרבה כסף) לבין חדר לידה רגיל עם דולה (יש יתרונות וחסרונות לכל אחד מהם שאני יכולה לפרט..)
הדולה, בגלל שאני צריכה לדעת בוודאות שהאיש לא נלחץ מדי, וחוששת שאם זה יהיה רק הוא, תהיה עליו יותר מדי אחריות ואז הוא יילחץ (נוטה לצאת מפוקוס בטריטוריות לא מוכרות ובמצבי לחץ) אם אני לא אהיה בטוחה שהוא בסדר, אני עצמי לא אוכל להיות רגועה.
רוצה לידה כמה שיותר פעילה ובלי אפידורל, אבל לא פנאטית, אם לא תהיה ברירה בהרגשה שלי, אני אסכים.
לא גיבשתי עמדה עדיין לגבי מים.
ובטח יש עוד מלא דברים שלא חשבתי עליהם בכלל.

ואיך אצלך? מה את חושבת? איך את מדמיינת/רואה את כל זה קורה?

תפילה_לאם

מן דיבורים 'רוחניקים' מהאתר 'שלי'
אויש, כמה מוכר...

מקורות, הפניות או מחקרים מבוססים שמסבירים למה אפידורל הוא רע ליולדת,
אני חושבת ש"בלידה פעילה" תוכלי למצוא חומר רלוונטי.

אני חושבת שלידה ביתית זה מן חלום עבורי, משהו פנטסטי כזה, לא רואה איך הוא קשור למציאות חיי כרגע.
כך היה אצלי בהריון הקודם ו... למען האמת, גם עכשיו זה עדיין נראה לי לא לגמרי מציאותי - בייחוד כשבעלי טורח לומר לי שלא נראה לו שאלד בבית, כי בטח תהיה לי ירידת מים ממושכת בלי צירים.
אני מנסה להתחבר לרעיון יותר ויותר. הרי כבר שילמנו מקדמה למיילדת!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יקרה , קוראת אותך וזה: " רוצה לידה כמה שיותר פעילה ובלי אפידורל, אבל לא פנאטית,"נשמע לי בריא מאד. וכמוכן שמחה לקרוא עדכונים. חיבוק גדול (נטע ק) ממחשב אחר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על מה שכתבת לי. חיבוק גדול. ^{נטע ממחשב אחר}

גוונים יקירתי, התייעצות.
איפה עשית בסוף מי שפיר ובאיזה שבוע?

בדיוק עניתי לך אצלך.
תקראי מה שכתבתי לך על האופציה של מי שפיר מאוחר ותראי אם רלוונטי לכם.
עשיתי בהדסה הר הצופים. אצל פרופ' יגל. פרטי (ים כסף) כדי להיות בטוחה שהוא יהיה המדקר ולא מישהו אחר. כעקרון בגלל הגיל שלי אני זכאית לחינם ע"ח המדינה, אבל אז אי אפשר לבחור את המדקר וגם אם אני קובעת במשבצת הזמן של מישהו ספציפי הוא פתאום יכול להתעכב בניתוח או משהו ומישהו אחר יעשה במקומו. ואני רציתי רק אותו.
קיבלתי עליו המון המלצות ואני ממליצה עליו מאד מאד מאד.
הוא פשוט הבטיח לי שהכל יהיה בסדר (הבטיח! השתמש במילה הזו, איזה רופא מבטיח משהו בימינו?) הוא הרגיע והסביר לי בפרוטרוט כמה ההליך הזה פשוט בשבילו, אבל לא בהתרברבות הוא אמר את זה, אלא ממש הסביר לי למה.
אבל את במרכז לא בטוחה ששווה לך לבוא לירושלים בשביל זה, אני בהתחלה שקלתי לעשות במרכז, כי ההכי ידועים בתחום הם במרכז (אפלמן, ליפיץ, מייזלר, הנדלר, אולי שכחתי מישהו...) אבל בגלל שהייתי בפאניקה חששתי מהנסיעה חזרה כלומר מהזמן באוטו (הרי באוטו יכולות להיות תאונות ובלימות פתאומיות ומה לא... אז למה לבלות שעה באוטו כשאפשר תוך עשרים דקות להיות בבית? סתם, הייתי היסטרית לגמרי..) ובגלל זה בסוף בחרתי במישהו בירושלים אבל מומחה לא פחות. יש כאלה שמגיעות אליו מהמרכז, מה שטוב בהדסה שעכשיו הצ'יפ הגנטי הוא חלק מהבדיקה. כלומר כבר לא עושים מי שפיר בלי הצ'יפ, ואני חשבתי לעצמי שאם אני כבר נדקרת ועושה את כל הבלגן, לפחות נבדוק כמה שיותר דברים..
אגב, הדבר הזה שאתם צריכים לבדוק, בודקים אותו במי שפיר רגיל או רק בצ'יפ?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נהיה לי חשוף מדי. אני ממשיכה לקרוא ושמחה לקרוא אותך. רק לא מרגישה נח לכתוב את מה שבאמת רוצה לכתוב..
בכל מקרה - יש לך את המייל שלי ואת מוזמנת תמיד. ואם את רוצה לנפוש בעיר הגדולה , בקרוב יהיה אפשר להתארח ואף ללון. ^נטע

לא בא לי לעבוד, כל כך לא בא לי לעבוד.
עד עכשיו, במשך כמה חודשים לקחתי חלק בפרויקט מרתק וסוחף שבאמת בזכותו היה לי קל יחסית לעבוד למרות הכל. אבל עכשיו הוא נגמר, וההריון מתקדם ואין לי סבלנות כמעט לשום דבר אחר.
ולא בא לי לעבוד, פשוט לא בא לי לעבוד יותר.
בא לי רק לנוח (ישנה ממש גרוע בלילה) ולקרוא סיפורי לידה ולדמיין את הלידה שלי ולחפש באינטרנט את העגלה האולטימטיבית (כן, תהיה עגלה, לפחות בהתחלה ואז נראה איך יילך עם מנשאים וכו') ולחשוב איך אני רוצה לארגן את הבית לבואה של הפיצקוש (ואולי אפילו להתחיל בארגונים והנקיונות?!) ולאכול, כמובן לאכול.
הכל. רק לא לעבוד.

תפילה_לאם

למה זה נשמע לי מוכר?

כן, אה?
תפילה, רציתי לשאול אותך, עבר לך העניין עם הידיים? (ההירדמויות, נימול, או מה שזה לא יהיה)
זה ממש מחמיר לי וכל כך לא כיף, לא נותן לי לישון נורמלי וגם כבר כואבים לי הפרקים באצבעות ובשורש כף היד במשך כל היום ואם אני לא מזיזה את היד אפילו שתי דקות ישר מתחיל הנימול...
הרופא אמר לי שזה יחמיר עד הלידה (איזה כיף!) ויעבור אחריה.
מעניין אותי לדעת כמה מהר אחריה זה עובר, משהו מיידי יחסית, או שזה יהיה תהליך של כמה חודשים...

תפילה_לאם

לא עבר ב-100% אבל השתפר משמעותית, ואני חושדת שחלק מה"הישארות" הוא עקב תנוחות יצירתיות שאני ישנה בהן תוך כדי הנקה.

מותר גם להזדהות? אפילו שאני רק בשבוע 24? אולי בגלל שהעבודה שלי דורשת המון תשומת לב החוצה והמון קשב אני פשוט מרגישה מרוטה, שחוקה, גמורה ולא כל כך מבינה איך אני אמורה להמשיך עכשיו לקורס חדש בן שלושה חודשים ממש עד הלידה. וגם לי יש נימולצ׳יק, אבל בקטנה. ולאור החלטתי לא לדאוג מכלום יותר, אני לא דואגת.

גוונים, אולי תעשי את מה שהמלצנו כולנו בחום לתפילה ותוציאי שמירת הריון? את בטח כבר ממש כבדה וגדולה! מה שלומך בכלל? מה התאריך שלך? את קוראת ספרים? בוחרת דברים? ספרי (עוד) קצת.

גדולה וכבדה אכן.
אחרי שלא עליתי במשקל ולא היתה בטן בכלל עד שבוע 22-23 ובאתי לפה וקיטרתי.
תוך חודש נהייתה לי בטן עצומה. ועכשיו בתחילת שמיני זו לגמרי בטן של תשיעי כבר (רק גבוהה).
הבנתי, כמוך, שאתמול היה פשוט יום של תשישות ועייפות, היה לי רצף של ימים ארוכים, עמוסים וקשים (רביעי, חמישי, שישי, שבת) ובראשון כנראה לא נחתי מספיק והכל התנקז לאתמול. גם רגשית.
היום (למרות שגם הלילה ישנתי גרוע) התחיל יותר מאושש ועם פחות מחשבות אנטי על העולם.
העבודה שלי כל כך נוחה וטובה (ומעניינת ועם אנשים מצוינים) שזה פשוט מצחיק לחשוב על שמירת הריון. אני רוב הזמן בכלל עובדת מהבית, מול המחשב. כך שאין נוח מזה ואני יכולה לעשות את זה באיזה פוזיציות שאני רוצה (עכשיו יושבת על כדור...) ובאיזה שעות שאני רוצה. גם ימי משרד הם לרוב לא מלאים, אז אמנם הנסיעות מתישות אותי כי זה כולל הליכות ותחב"צ אבל מוניות הוכרו פה בבית כהוצאה מוכרת והאיש כל הזמן מדרבן אותי לנסוע בהן ועוזר לי להבין שפינוק כזה הוא לגיטימי כרגע (בבית ממנו אני באה מוניות זה בחזקת הדוניזם מופרע, לא חושבת שעד גיל 25 נסעתי במונית בכלל...)
בכל אופן, אני כבר בשמיני, התאריך הוא מתישהו בסוף מאי.
מתה להיכנס בבית הזה ולהעיף בערך חצי מהתכולה שלו, לסדר, לארגן ולעשות הכל יפה, אבל בפועל עם אנרגיות מינימליות ביותר ובקושי מצליחה לשמור על תחזוקה שוטפת
עדיין בהתלבטות גדולה האם ללדת בחדר הלידה הטבעית בהדסה עין כרם (איפה שרקמה ילדה) או בחדר רגיל שם אבל עם דולה.
אנחנו עושים את הקורס הכנה של בית החולים וזה מאד חיבר את האיש ללידה, הקורס באוריינטציה של לידה פעילה ובתנועה (כיף שקורס רשמי של בית חולים הוא כזה!) אז האיש מקבל את אופן הלידה הזה כאופן הסטנדרטי והראוי מה שחוסך לי את מה שחשבתי שיהיו דיונים אינסופיים בלנסות לשכנע אותו בעניין.
קראתי את לידה פעילה, כמעט את כולו, קוראת גם סיפורי לידה. מתרגשת מכל פיפס, מכורה לתנועות שלה בבטן. פשוט מסוגלת לשבת ולבהות בבטן שלי כדי לראות אותה זזה

הולכים לקנות עגלה שזה פרויקט שלא מהעולם הזה, כמה סוגים, דגמים אפשרויות, ממש כמו לקנות אוטו.. לא בשבילנו, אנשי ההתלבטויות האינסופיות.
ואולי נקנה גם ארון, ואולי נחליף אוטו ואולי ואולי ואולי ואולי, אני מלאת תכניות כרימון...
אז הכל מתנהל כביכול על מי מנוחות אבל הזמן רץ ובעצם יש לא מעט התלבטויות וחששות, אני אמוציונלית, בוכה משירים, לא מפוקסת, מרגישה שמתה שזה כבר יגיע אבל גם שצריכה עוד זמן.
בקיצור, נראה לי הריונית (בהריון ראשון) קלאסית וסטנדרטית להחריד

מיכל, ספרי גם את עוד!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי! אני יודעת שאת מתלבטת על כל ממני אופציות לידה.
בדיעבד אני יכולה להגיד שחבל שלא השקעתי בתמיכה בלידה 1. לדעתי זו הלידה שהכי נדרשת בה תמיכה.
רוצה שאכתוב לך כאן השגות על חדר הלידה והאשפוז? אם יהיה רלוונטי אפשר להעיק אחכ לאנשהו. אם תשאלי כאן מתחת ספציפית, אקרא ואדייק.
בגדול: אני ממליצה על השירות הזה בעין כרם- אני זכיתי רק לפינוק אחרי הלידה אבל אין מה להשוות בכ-לל . ונראה לי שאפילו לידה ארוכה נעים להעביר שם.
בקשר ליולדות ג- הביות- זה לא בית, יש נהלים ופרוטוקולים והמילה ביות מטעה (הם נניח לא רוצים שהתינוק ישן איתך באותה מיטה, אבל יש טקטיקות...). מצד שני, כשהייתי שם בפעם הראשונה והזעתי על כל החתלה והנקה קשה. עכשיו הרגשתי יותר מנוסה להגיד לא להדגמת רחיצה, לבדוק נחיצות בדיקות (אצל האצבעונית: מעקב סוכר) ולשאול מה שלא מובן. מה שכן, הרגשתי נכונות מהצוות לבדוק עצמם פעמיים בכל עניין שהתעורר. אם תרצי ארחיב כאן מה כדאי לצפות מהם וכו מתוך ההתנסות שלי...

רוצה שאכתוב לך כאן השגות על חדר הלידה והאשפוז?
כן, מאד, מאד!
אפרט אח"כ קצת יותר על ההתלבטות אם זה יהיה רלוונטי, כרגע פשוט חייבת לרוץ.

תודה!

עדיין בהתלבטות גדולה האם ללדת בחדר הלידה הטבעית בהדסה עין כרם (איפה שרקמה ילדה) או בחדר רגיל שם אבל עם דולה.

למה את מתלבטת? סליחה על השאלה הגסה, אבל זה בגלל הכסף?

בלניאדו, איפה שאנחנו סיירנו, היה כזה פער עצום בין חדרי הלידה הרגילה (המדכאים להפליא) לבין חדר הלידה הטבעית החמוד יותר. ובעל האמבטיה! האמת שזה מבחינתי היטה את הכף, אבל בלניאדו גם הלידה הטבעית לא נורא יקרה, יאמר לזכותם.
אני נעה בין הפנטזיה על לידה טבעית, ברגעים היותר טובים שלי, לבין רצון נבוך ואדיוטי בניתוח קיסרי ברגעי החרדה שלי. כשאני ממש שפויה אני מזכירה לעצמי שעם כל הכבוד לתכניות שלי אני לגמרי נהגת משנית בכל הסיפור ונראה מה היא תחליט. עד עכשיו היא עושה רושם מאוד נחוש הילדה הזאת, אבל מה אני יודעת.

תפילה_לאם

בקיצור, נראה לי הריונית (בהריון ראשון) קלאסית וסטנדרטית להחריד
טוב, מה היית אמורה להיות אחרת?

הקורס באוריינטציה של לידה פעילה ובתנועה (כיף שקורס רשמי של בית חולים הוא כזה!) אז האיש מקבל את אופן הלידה הזה כאופן הסטנדרטי והראוי
מעולה!

מרגישה שמתה שזה כבר יגיע אבל גם שצריכה עוד זמן.
כמו שמיכל כתבה:
אני לגמרי נהגת משנית בכל הסיפור
לפעמים יש משהו מרגיע בידיעה שההחלטה לא בידינו. בעתו ובזמנו. @}

למה את מתלבטת?
בכלל לא בגלל הכסף.
זה פשוט שלכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות.
ובפירוט:
יתרונות חדר לידה טבעית: מיילדת טבעית צמודה לאורך כל הלידה, אוטומטית עוברים למח' ביות מלא (שני יתרונות ענקיים!) וכמובן שהחדר יותר נוח, נעים, לא נראה כמו חדר בבית חולים ויש בו ג'קוזי, אבל אלה לא סיבות מהותיות מבחינתי.
חסרונות: המיילדת צמודה רק מהשלב שנכנסים לחדר הלידה, כלומר אין ליווי לכל השלב שלפני (מה שדולה יכולה בהחלט לתת). אי אפשר לבחור מיילדת, אמנם רוב הסיכויים שהמיילדת שאיתה נפגשים אכן תהיה בלידה (אבל הם לא מבטיחים את זה) אבל מלכתחילה אי אפשר לבחור. וסיבה שלישית, אולי פחות חשובה אבל יש לציין אותה, אם משהו לא הולך חלק או רוצים אפידורל ישר עוברים לחדר רגיל ואז הלך הכסף.
והנקודה המטרידה ביותר מבחינתי: הכניסה לחדר הלידה הטבעית מותנית במצב שלך והמדדים כשאת מגיעה ללידה. כלומר קודם עושים מוניטור, בדיקה ונראה לי שגם בדיקת דם ורק אם הכל תקין את מוכנסת לחדר. אם משהו לא נראה להם מספיק תקין ישלחו אותך לחדר רגיל ואז לא רק שאין חדר טבעי ואין מיילדת צמודה אלא גם אין דולה כי הרי התכנית היתה להגיע לחדר הטבעי עם המיילדת הצמודה.
לעומת זאת, האפשרות של חדר רגיל בליווי דולה לא נשמעת גרועה בפני עצמה, הדולה נותנת ליווי צמוד בכל מצב גם בשלבים המוקדמים, גם בטלפון בשבועות ובימים שלפני וגם קצת אחרי, היא מכירה אותך (יותר מהמיילדת שמקבלים בחדר לידה טבעית) היא תתמוך בכל צורה ואופן וכו' וכו' (יתרונותיה של דולה ידועים)
והעניין הוא, שככל הנראה, בהדסה עין כרם אפשר ללדת לידה טבעית ופעילה גם בחדר רגיל, שמעתי מספיק סיפורים כאלה וגם המיילדת שמעבירה לנו את הקורס הכנה (מטעם בית החולים) לגמרי מחזקת את זה, מבחינתה עדיף ללדת ללא אפידורל ובכמה שיותר תנועה ותנוחות לאורך הלידה. היא חוזרת ומדגישה את זה וטוענת שכל המיילדות שם באותה גישה (שמעתי אמנם שזה לא לגמרי אחיד ויש כאלה שפחות, אבל שאפשר לבקש מיילדת בראש טבעי כשמגיעים ללידה והם מאד משתדלים להיענות לזה).
החסרונות בתסריט החדר הרגיל + דולה הם שמראש יש יותר פתח מועד לפורענות להתערבויות ומימוש מדיניות שרירותית של בית חולים (אם כי גם החדר הטבעי לא מנותק לגמרי מהמדיניות, הוא לגמרי חלק מבית החולים) וגם שאין הבטחה להגעה למח' ביות מלא אלא רק על בסיס מקום פנוי, למרות שהבנתי שלרוב יש מקום.
אז זו הדילמה, הלופ של השבועות האחרונים.
אין ספק שההריון הזה מעצים אצלי את התכונה הגם ככה לא משהו הזו של להתלבט ולהתבלט ולהתלבט, עד שההתלבטות הופכת למאוסה ועדיין עם קושי עצום להחליט.
אני כבר בגבול של הזמן למציאת דולה טובה ופנויה בתאריך שלי ואולי חוסר ההחלטה יהיה ההחלטה בסופו של דבר...
(ובכל זאת, המלצות על דולות בירושלים יתקבלו בברכה).

שאלה (בטח לא מאוד חכמה כי מן הסתם כבר חשבת על זה...) - אי אפשר להגיע עם דולה לחדר הלידה הטבעית?
מקסימום תגידי שהיא אחותך.

זה פשוט נראה לי מוזר, אם הכל מתנהל כמו שצריך, אין צורך בדולה בחדר הטבעי, המיילדת שם ממלאת את הפונקציה הזו ובגדול אני מעדיפה כמה שפחות אנשים, היא פשוט תהיה מיותרת שם וזה יהיה מוזר (וגם לזרוק כמה אלפי שקלים לפח).
מה שהייתי רוצה זה שתהיה לי דולה בסטנד ביי שאפשר יהיה להקפיץ רק במקרה הצורך, לא יודעת אם אפשרי לעשות דבר כזה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מסייגת: גם אם ועבים לחדר רגיל, המיילדת נשארת. והם בהחלט מיומנות בכל המסז׳ים תמיכה נשימות שמנים וכו...ויש מקלחת בחדר רגיל. אז לא הפסדת את הכסף (כי לדעתי, העניין הוא חדר נעים אבל בעיקר ליווי מקצועי ממש מתוך הצוות, שמייתר הרבה פעמים התערבות של רופא, כי סומכים עליהן), לדוג אצלי: היא לחצה מעט על הבטן כדי לוודא שלא ידרשו ממני (לא שאי אפשר לסרב...) פיטוצין.
לידה זה תמיד הימור. את אף פעם לא יודעת איך היא תתחיל, תמשיך ותסתיים.
מניסיוני האישי אפשר לעמוד (גם בלידה ראשונה) בצירים עד אלה שנמשכים דקה-כל ארבע דקות ללא עזרה מיוחדת, עם עזרים ביתיים של סבלנות נשימה וטוש שמכוון היטב על הבטן/גב.
בלידה ראשונה השלב של מחיקת צוואר ועד פייה הוא בדרך כלל ארוך, וגם לא מכירים צירים עדיין. אם תדמייני מראש את תפקידם הטוב והנפלא בלידה, ו- תקפידי לתזמן משך ציר: יותר חשוב שיגיעו צירים אפקטיביים (חזק ומתמשך מעבר ל40 שניות, וחוזר כל 4-7 דק כמה פעמים): לא צריך לצאת לפני כן, כי לא באמת יעזרו לך בביה״ח.

הייתי בהתלבטות דומה. נפגשתי עם דולה שלא חיבבתי כי היו לה הנחות מוקדמות על כל מיני שברים, ובעיקר- ידעתי ליישם לבד את כל מה שהציעה (נשיקות של בעלי על הפנים בזמן ציר? לא תודה! מחשבות על ירח הדבש? שקלנו בכלל לצרף את ילדיו הגדולים לטיול...) קיצר, אני אישית יודעת לבד לעצום עיניים ולהרפות כפי שמתאים לי. אין פטנטים מיוחדים שלא ניתן לקרוא ברחבי הרשת אודותיהם.
מגע אפשר גם עם מישהי קרובה / השותף ליצירה אפילו יותר באינטימיות.
אין מה לעשות צריך להשלים עם ההפתעה שהלידה מזמנת, עם עובדת הכאב שמנחה את הגוף איך ואם בכלל נוע, ועם זה שאף אחד בעולם לא יקח ממך את העונג/ סבל / עוצמה שבהתמודדות שלך לבד .
וכשמשלימים עם הלבדות הזו אפשר לחשוב בהיר יותר על הענין.
סיכום קצר-
לדעתי האישית בלבד:
יתרון הדולה הוא ביכולתה לבוא לבית. לפעמים זה יכול להיות לא שמיש אם לא תכאבי כל כך או תעדיפו להיות באינטימיות עם עצמך (יש סבירות גבוהה לי הבינוי בלבד.אבל רק את מכירה את עצמך)
חסרון הדולה הוא שהיא לא נחשבת כלל בשיקולי ביהח

של המיילדת הפוך (ואני בכוונה לא מציינת את יתרונות החדר, כי בואי נניח שלא זכית להשתמש בו).

השאלה על מה את מהמרת? אילו קלפים כבר יש לך ביד לדעתך?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טעויות הקלדה, ביד אחת וכו.

רקמה, תודה.
מקבלת לגמרי את ההסתייגות שלך, אם את אכן מתחילה בחדר הטבעי ואח"כ עוברת מאיזושהי סיבה לחדר רגיל יחד עם המיילדת, לגמרי לא הלך הכסף.

עכשיו שאלה, את לא חושבת שיש לדולה יתרון גם בבי"ח?

אני קצת אסביר איך אני רואה/מדמיינת את הדברים כרגע (עם כל ההסתיגויות שאי אפשר לדעת מה יהיה וכו')
אני אכן רוצה להישאר בבית כמה שיותר, בשאיפה שזה יעבוד לי, כי לידה ראשונה ואין לי מושג איך תהיה ההתמודדות שלי וכל זה.
בהחלט מכוונת להגיע לבי"ח לא לפני פתיחה 4-5, נראה מה יהיה.
בבית דווקא לא רואה כרגע צורך בעוד מישהו חוץ מהאיש. אני לגמרי מקבלת ומכינה את עצמי ללבד הזה ואפילו לא נרתעת ממנו במיוחד, אני חושבת שזה יהיה לי בסדר לא רק כאילוץ אלא כדרך נכונה עבורי לעבור את כל זה. ואת התמיכה שכן אצטרך אני חושבת שהאיש יוכל לתת, כשאנחנו בבית.
בבי"ח זה מצב אחר, שם גם אני כבר לא יודעת לצפות איך אני אהיה (שלבים מתקדמים יותר) ושם גם קשה לי לדמיין כי מעולם לא הייתי בלידה בבי"ח. אולי אני אצטרך עזרה שאני אפילו לא יודעת כרגע לדמיין מהי.
עוד דבר זה שהאיש שלי לא מאד טוב בתפקוד במקומות חדשים ובמצבי לחץ.
אני לא רוצה לבנות על זה שאני אצטרך להנחות אותו (אפילו לגבי דברים טכניים שקשורים למקום בו אנחנו נמצאים, לא בהכרח לגבי מה אני צריכה) זה ילחיץ אותי ולא ייתן לי להשתחרר כדי לעבור את מה שאני צריכה לעבור בשקט.
לכן דולה - שיכולה לעשות הכל, מלסדר מה שצריך לסדר בחדר (היא תדע איפה המתג של האור, לאיש, במצב של לחץ יכול לקחת קצת זמן למצוא אותו, או שהוא ישאל אותי וזה יעצבן אותי, סתם דוגמה) דרך להנחות את האיש שלי שיכול להיות קצת חסר אונים איך לעזור לי (צריך למצוא מישהי שמתאימה לזה) ועד כמובן התמיכה בי ברגעים שאצטרך.
בהחלט מקווה למצוא מישהי (והזמן לא פועל לטובתי, אתמול דיברתי עם מישהי שרציתי והיא כבר תפוסה לתאריכים שלי) שיודעת להפוך לטפט על הקיר כשאין בה צורך ולזהות מתי יש בה צורך ורק אז להיכנס לפעולה, ברור שזו הולכת להיות התאמת הציפיות בינינו לפני כן.
בגלל זה אני רואה דולה דווקא כן לשלב של בית החולים. אמנם אין לה שום מנדט/אמירה/משמעות מול הצוות אבל בדינמיקה שתתפתח אני חושבת שאולי יש לה מקום.

המיילדת - מעצם מקצועיותה לא בהכרח תתפנה לדברים שהם לא ממש חלק מהלידה (או שכן? לא יודעת...)

וכמובן שעדיין לא יישבתי עם עצמי את הסוגיה מה קורה עם נרשמים לחדר הטבעי, מגיעים לגמרי מכוונים אליו ופתאום קורה משהו והמוניטור לא מספק אותם או ווט אבר, ויאללה לחדר רגיל, אני והאיש, בסיטואציה חדשה שמעולם לא היינו בה, אולי עם צורך לקחת החלטות מהר. אולי עם צורך באסרטיביות. אולי עם צורך במחשבה מפוקסת. אולי עם צורך בפרספקטיבות שאין לנו.
וכו' וכו'.
דולה לא תיכנס במשבצת הזו טוב?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, אז המיילדת במצב של חל״ט בהחלט מתפקדת ומייתרת דולה ( מנחה ומציעה כל מיני דברים). וזה נשאר בתוקף גם בחל״ר. אם רוצים (למשל: מציעה לך בציר כואב לנשום כך או אחרת, משעינה אותך על משהו... לוחצת בנק׳ שיאצו וכו).
הבעיה האסרטיביות ולקחת החלטות מהר היא עצם מעמד הדולה במערכת הזו. אבל תמיד (כמעט) אפשר לבקש 5 דק ...
מלידתי הראשונה אני זוכרת שצירים שלא ספרתי הפעם כאבו לי. בעיקר הכאיב״ הפחד שזו רק ההתחלה ומה יהיה, והניסיון ״לטפל״ בהם: להניע אגן וללכת.
עכשיו המדיניות היתה ליפול על פוף ולנוח כל עוד אין צירים שמבקשים ממני משהו (ואז הם לא מבקשים בנימוס)
אם היתה לי תמיכה בלידה הקודמת של דולה מאוד מנוסה אולי הייתי מגיעה לצירים בלי וחוויית הפיטוצין-כמעט ניתוח. לא יודעת
אני יודעת שכדאי להקפיד על מישהי שהיא אכן פרח קיר באופייה. מישהי שאת בטוחה שיהיה לך נעים המגע שלה, קול, נוכחות. (גם את זה טי אפשר לקבוע במרכז. אבל הן אמורות להיות נהדרות ומנוסות).
אם את זוכה להישאר בחדר (רב הסיכויים אם המצג והכל תקין, את בריאה ואופטימית שייך ולא התשת את עצמך לפני כן) אז היתרון שלו אחרי הלידה עצום. בעיקר ליילוד, כי אז ממש אפחד לא בפוקוס על ״שרשרת החיול״ שהוא עובר ובחדר רגיל הוא יכול לקבל חיסונים, ניגוב, סוכר לפני שתגידי ג׳ק. יכול. תלוי במשמרת.
יתרון אחרון- נשמר לך מקום במחלקת ביות.
מצד שני- ננס ממרכז לידה טבעית בעצה שאלה אותי (כש שיתפתי אותה באותה התלבטות) שאם הייתי בלידה ראשונה היא הייתה אומרת לי שאולי עדיף דולה. בלידה 2, היא גורסת שחלקה של המיילדת המקצועית יותר קריטי מהחדר.
אולי תרימי אליה טלפון במקביל לחיפושים ותתייעצי.
יש לך מחוג חברייך מישהי שאת נינוחה איתה ובאה מתחומי היוגה, שיאצו, טיפול אנרגטי וכדומה? זה גם יכול להיות פתרון מסויים...

טוב, אז המיילדת במצב של חל״ט בהחלט מתפקדת ומייתרת דולה ( מנחה ומציעה כל מיני דברים).
אוקיי, תודה. טוב לדעת.

הבעיה האסרטיביות ולקחת החלטות מהר היא עצם מעמד הדולה במערכת הזו.
לא הבנתי את המשפט הזה, תוכלי להסביר?

מלידתי הראשונה אני זוכרת שצירים שלא ספרתי הפעם כאבו לי. בעיקר הכאיב״ הפחד שזו רק ההתחלה ומה יהיה, והניסיון ״לטפל״ בהם: להניע אגן וללכת.
כן, המון אי ודאות על איך זה יהיה. תודה על המשפט הזה, מהמשפטים שאני מקווה לזכור איפשהו במוח ושישלפו לי ברגע הנכון (כדי לקבל פרספקטיבה).

_אם את זוכה להישאר בחדר (רב הסיכויים אם המצג והכל תקין, את בריאה ואופטימית שייך ולא התשת את עצמך לפני כן) אז היתרון שלו אחרי הלידה עצום. בעיקר ליילוד, כי אז ממש אפחד לא בפוקוס על ״שרשרת החיול״ שהוא עובר ובחדר רגיל הוא יכול לקבל חיסונים, ניגוב, סוכר לפני שתגידי ג׳ק. יכול. תלוי במשמרת.
יתרון אחרון- נשמר לך מקום במחלקת ביות._
לגמרי! זה חלק מרכזי בהתלבטות. ולגמרי מטה את הכף לטובת החדר הטבעי.

ננס ממרכז לידה טבעית בעצה שאלה אותי (כש שיתפתי אותה באותה התלבטות) שאם הייתי בלידה ראשונה היא הייתה אומרת לי שאולי עדיף דולה.
משפט מפתח! זה מה שהרבה אומרות לי, שבלידה ראשונה עדיף דולה. מעניין למה היא חושבת ככה!?

אולי תרימי אליה טלפון במקביל לחיפושים ותתייעצי
את חושבת שאפשר להתקשר ולשטוח התלבטות כזו? היא לא תגיד לי ללכת להחליט לבד ולחזור אליה עם תשובה?

יש לך מחוג חברייך מישהי שאת נינוחה איתה ובאה מתחומי היוגה, שיאצו, טיפול אנרגטי וכדומה? זה גם יכול להיות פתרון מסויים...
יש כמה שאני נינוחה איתן (ברגיל, לא בלידה...) ובאות מתחום הטיפול, אבל אני לא מרגישה שאני רוצה מישהי כזו, קרובה אלי, בלידה. אני מרגישה שיש סיכוי גבוה שזה ייצור אצלי עומס מיותר. כי אם זו מישהי שמתנדבת לבוא, אפילו אם היא הכי קרובה אלי בעולם (נניח אחותי או חברה קרובה) עדיין יהיה בי איזשהו מקום שירגיש אחריות מסוימת. שלא ארוך לה מדי, שאולי היא צריכה כבר ללכת? שהיא דואגת גם לעצמה לאכול וכד' (כן, כזו אני, תמיד לא נעים לי מאחרים, מנסה לעבוד על זה, אבל בלידה זה לא בדיוק הרגע להתאמן...) ועם דולה אני מרגישה שאהיה פטורה מזה, הגדרת התפקידים הרבה ברורה ומוגדרת ואני מאמינה שזה ייקל עלי להשתחרר מכל זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא מצטטת (משמשת מיטה ומחבקת את הקטני שגדלה פתאום) עונה:
כן את יכולה לשאול ולקיים שיחת היכרות ובירור עם ננסי (אני שאלתי אותה בדיוק את אותה שאלה)
אסרטיביות וכו- דולה לא יכולה להציע לרופא משהו שהוא לטובתך ולטענתך בניגוד למיילדת. היא יכולה להמליץ לך ברמיזה, יש שם הרבה מאבקי כוח ודולות בדכ יעדיפו לרמוז לך מאשר ממש להביע עמדה נחרצת מול הצוות הרפואי.
אני מעלה השערה: בגלל שזכרון הצירים טרי אצלי:
גם אני מאלה שלא יהיה נעים להם להטריח וכדומה. אני חושבת שאם אני ״מותחת״ את זמן הצירים שהעברתי בבית לכמה שעות של כאב (אבל טוב, שאפשר ונעים להתמודד איתו. באמת ) לא הייתי מרגישה לא נעים. זה היה נזנח לטובת להיות איך שהכי נעים לי (נניח, עם נרות ומים באמבטיה, עם ידיים טובות על השכמות והאגן, ופירות חתוכים, מיץ בקשית...) פנטזיית צירים אוטופית.

יולדות ג-
פשוט ממליצה לך לא להתרגש מהאחיות ולזכור שלוקח לחלב זמן להגיע, להכין עצמך למחסור בשינה ולאווירת הפחדה (קצת. אני בטוחה שזה הכי נעים שיש ביחס לבי חולים, אבל כזכור לי הם די באובר השגחה לגבי אמהות - בפעם- ראשונה). תעשי הכל לאט ובנחת עם התינוקי (כבר לא קר) ותכיני לך ליד המיטה שלך כל מה שדרוש להחתלה והלבשה כולל שתיה עבורך ואוכל מתוק לקטנות של הלילה. כשאת מחתלת תפתחי טיטול ותסגרי/ שימי את החדש מתחת כדי להימנע מהרטבת הבגדים. ממליצה רק לראות איך מקלחים אבל לקלח בבית (אני קצת מפשפשת אז לפעמים פשוט ממשיכה את רחיצת האגן לכל הגוף, ועוטפת בחיתול בד חמים. קילוח וניגוב בית חולימי זה עינוי לטעמי).

? אחשוב על עוד אינפו אז אכתוב

רקמה, תודה על הכל.
אשמח לשמוע כל מה שעולה על דעתך, וחג שמח:-)

נהיה לי קשה. פיזית. (זהירות קיטורים).
כואב לי בכל פרקי כף היד, הן נפוחות ורדומות ובלילה זה ממש לא נעים. אני ישנה כל כך גרוע.
בימים האחרונים התווספו כאבי ברכיים, בעיקר כשאני מתרוממת (מישהי מכירה?)
ועייפות. אני עייפה כל הזמן, כל הזמן.

אז רק למשוך במצב הזה עוד כמה שבועות, נראה לי אפשרי וסביר אבל אני מודאגת שזה ישפיע על הלידה, על היכולת שלי להתמודד איתה.
ואני לא רוצה להגיע ללידה מודאגת וחוששת. כל הזמן מנסה לחזק את עצמי בעניין הלידה ועכשיו כל לילה נתקפת יאוש שלעולם לא אצליח לעמוד בזה כשהגוף שלי כזה שבר כלי.
במשך היום אני מתעודדת אבל הלילות האלה קשים לי, לוקח לי חצי בוקר להשתחרר מהיאוש שאוחז בי ולייצר שוב תקווה ואמונה ושמחה.

יש עוד כמה שבועות וזה נראה עדיין (למרות הבטן והמיחושים הפיזיים) כל כך לא אמתי כל הדבר הזה.
אנחנו מדברים על התינוקת שתהיה כאן, ואיך היא תהיה, ומה נעשה והכל, ועדיין זה נראה דמיוני לגמרי.
בלב אני כבר קוראת לה בִּתי ולפעמים מצליחה להרגיש את הרוח שלה (אין לי תחושות או מחשבות מוחשיות יותר) ואז מפחדת מההיקשרות והחיבור הזה ומנסה ישר להתעלם מזה, כי מי יודע מה יהיה והיא לא באמת כאן עדיין.
מקשיבה לשיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=MqBu-lEPKWg שוב ושוב עם עיניים זולגות מדמעות. מרגישה שיש משהו שקושר את השיר הזה אליה.

יש פער עצום בין מה שאני מרגישה, והעוצמה של הרגשות שלי בכל הקשור להריון לבין כמה שאני מראה את זה החוצה.
האיש לא קולט כמעט כלום.
לפעמים זה מעצבן.
לפעמים ברור לי שהוא לא יכול בכלל להבין מה עובר עלי. ואז אין לי טענה כלפיו.
באמת שכמעט שום דבר אחר לא מצליח לעניין אותי, להזיז לי כרגע. והוא מתפלא איך זה יכול להיות. לי זה ברור, איך יכול להיות אחרת? מה, יש עוד משהו חשוב כרגע בחיינו חוץ מזה?
אני באמת כל כולי בהריון, בלידה, במחשבות על אחרי הלידה, עליה, על התינוקת שתצטרף פתאום לחיינו ותהפוך אותנו להורים.
ויש עוד כל כך הרבה לעשות, ארגונים וסידורים וקניות.. אנחנו בכלל לא בכיוון...

הכאב בברך מחמיר והולך...
קצת אובדת עצות איך להתייחס לזה, אם בכלל.

ויש עוד כל כך הרבה לעשות, ארגונים וסידורים וקניות.. אנחנו בכלל לא בכיוון...
הי יקרה, קוראת אותך אבל קצרה בזמן תגובה. ובכל זאת...
הנה הניסיון שלי אחרי שלוש לידות - כל מה שלא עשית "בזמן" יחכה לך גם אחרי הזמן. לא משנה מה לא הספקת, אני מבטיחה לך שתוכלי ללדת בלעדיו ולגדל את בתך בלעדיו עד שתמצאי לזה זמן. באחריות.
ולגבי הבית שמתחשק לך לרוקן את חציו וכו' - האיש שלך נשמע כלבבי. אולי הוא חושב שגם להזמין מישהי הביתה באופן חד פעמי זו הוצאה מוכרת?
יש נשות מקצוע שאלופות בסידור בתים וארגון. את יכולה לבדוק בקלילות כמה עולה פעם אחת שבה מישהי כזו מגיעה ובתוך יום יש לך בית שנעים להתרווח בתוכו. יופי של מתנה לשניכם ולקטנה לפני הלידה.

ולגבי הברך - פשוט מנוחה. את כבדה. אם יש לך רגישות שם המשקל הנוסף מקשה וכרגע הוא לא הולך לשום מקום בחודש הקרוב. אז מנוחה וזהו. אולי גם קומפרסים.
תרגישי טוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כאבים יכולים להיות מאגירת נוזלים. דיקור יכול להקל אולי? לצערי גם בהנקה לפחות עד שהייצור מתייצב (3-4 חודשים?) יש אגירת נוזלים נכבדת.

אני רוצה להגיד לך משהו טפשי:
אל תדאגי

זתומרת-
ברור שתדאגי. זה הורמונלי, זה תקין, זה מכניזם שמתחיל עכשיו ולא מסתיים אף פעם כשיש ילדים...(למשל עכשיו כל רעש הכי קטן מקפיץ אותי. שתיתי תה עם קצת מרווה וישר הייתי מוטרדת מהחלב. והנקתי כל כך הרבה שנים האחרונות!! היית מצפה לרוגע בקטע הזה...)
דאגות הן קטע ביולוגי הגיוני אבל היי מודעת שהן צובעות את החיים בצבע שלהן אבל לא הופכות את הדברים עצמם למדאיגים.
פירוש רש״י:
את בנויה ללדת גם עם בצקות וכאבים. כי תשיעי הוא חודש קשה וכאוב (אצלי יותר מהלידה). ובצקות הן עניין פיזי שהגוף מייצר כעת, אז כנראה שהוא יודע מה הוא עושה (לעניין נימול, כאבים ולחצים).
ותינוק לא צרך כלום, ממש כלום חוץ מחום וחלב בחודש הראשון. ואז כבר לאט לאט תדעי מה צריך לקנות (לעניין הקניות והסידורים)
אני יודעת שזה לא משנה כמה אומרים/ כותבות את זה. אבל על אמת: לא אכפת לו/לה משידת ההחתלה. ואם יש לך כרית הנקה או סתם הנחת אותו על כרית. או שבכלל יש לך כאלה שפריצים של חלב שהכי טוב לו לינוק כשאת על הגב והוא שרוע עלייך, קצת אנכי(אינסטינקטיבית, גורילה..לא יודעת מה שם התנוחה. היא טובה גם לגרעפסים).
רוצה לומר- יהיה בסדר גמור מה ואיך שלא תבחרי. ויהיה מאתגר ומתיש כנ״ל.

אנחנו משתמשים נכון להחודש ב:

שמיכה עבה כמצע לשינה על המיטה שלנו וכיסוי כשכולנו נמצאים במיטה יחד - למות בוקר בכורה מצטרפת לצד של אבא ואז בטוח יותר שיש לתינוקת שמיכה נפרדת לטעמי.
שמיכת פליז לעל הידיים/ כיסוי קל.
כמה טטרות לפשפושים/ ספיגת חלב עודף ממני/ ריפוד תחת החזה בהנקה לילית בשכיבה (מעין פוש אפ לצורך העניין...)
טיטולים נטו (שוטפים ומפשפשים אין צורך במשחה, מגבונים וכו)
עגלה כעריסה ניידת ליומיום
מנשא בד פשוט (בתהליכי הסתגלות. יהיה שימושי יותר בחודש הבא)
כובע לטיול בחוץ, כמה בגדים (לא הרבה. השאלנו מחברה עם יונקת בת 5 חודשים).
כמה גומיות רכות שהושאלו מבכורה לכריכה בקרסוליים של אצבעונית (שלא תברח הרגל מהרגלית)
...? ויטמין די שקנינו עם הטיטולים. וסבון תינוקות שכמעט לא נעשה בו שימוש. על הגלד שמתי קצת משחה שהיתה בבית (ויטה מרפן) כשהוא החלים ונדבק לטיטול.
סלקל באוטו.
משטח החתלה בגודל דף a4 מתקפל שיש בו כיס לטיטול ומגבונים, והוא מונח במיטת התינוק שהצמדנו לשלנו, ועוד לא בשימוש.
(מיטת עץ מסורגת רגילה, ללא הפאה הרביעית שהצמדנו למיטתנו).

כל השאר: סדינים, מנשא משוכלל (יש לנו ג׳י מיני של בקו), וכל מיני שטויות אינם הכרחיים בהתחלה. אני גם נגד שידת החתלה (מי המציא את העונש הזה לקום בלילה לאנשהו? מספיק שאני מפשפשת בכיור, חליק! שעוונית פשוטה ועליה חיתול בד מגולגלת ליד המיטה. למשודרגים שמים אותה יחד עם טיטולים בקופסה נאה, עם בגד נוסף להחלפה והויטמין די ... יותר פשוט,יותר בטוח- תינוקות לא יכולים להישאר לבד על שידה צרה. על מיטה רחבה כן, עד שלב מסויים).

בקיצור, רשימת קניות שהאיש יכול לעשות בעוד התינוק ביומו הראשון נח על אמא ערום ומבסוט

אז תדאגי, אבל עם חיוך.
כי את עוד מעט אמא!!!!!!!
זה טירוף אחד גדול.
מה שהכי צריך זה מחברת לרשום את כל החוויות והתובנות החדשות.
וסבלנות

צילי ורקמה, תודה, תודה! על הדברים שלכן (שוב הוצפתי בדמעות.. זה קורה לי בימים אלה בכל גילוי אמפטיה מהעולם:-) )
בעיקר תודה על המשפט הזה:
את בנויה ללדת גם עם בצקות וכאבים. כי תשיעי הוא חודש קשה וכאוב (אצלי יותר מהלידה).
פרספקטיבה מבורכת (למרות שאני רק באמצע שמיני, והתשיעי האורב מעבר לפינה מאיים משהו, כי אם עכשיו קשה אז מה יהיה בתשיעי בו כולן מתלוננות שקשה??)

ואני יודעת שצריך בעצם מעט מאד, אבל בכל זאת יש לי מן תחושה שעכשיו יותר קל להתעסק בכל מיני ארגונים וסידורים (וקניות) ובשביל אנשים כמונו ששונאים את זה, אחר כך זה יהיה אפילו יותר נודניק ומבאס. זה קשור גם לסידורים שלא קשורים ללידה, בא לי להוריד מעצמי כמה שיותר מטלות, טרדות ופרויקטים קטנים שתמיד נדחים (למסגר תמונה שמחכה כבר חודשים ולתלות אותה, לעשב את הגינה כאלה מן... אה, ולהחליף אוטו!) כי אם זה לא יקרה עכשיו כשאין שום דבר חדש להתרגל אליו, מי יודע מתי זה יקרה בעתיד...) מה שכן, היום היה יום פרודוקטיבי יחסית, הספקתי לארגן קצת את חדר השינה שלנו (להעיף כמה וכמה דברים ממנו, איזה כיף!) וגם יצאנו למסע קניות קטן (כמה שזה מתיש) ולפני כמה ימים אחותי העבירה לי כמה שקי בגדים, אז מרגישה טוב יותר בגזרה הזו.

וכמה שאלות:
עגלה כעריסה ניידת ליומיום
יש לך המלצה לעגלה טובה? גם אני צופה שהיא תשמש כעריסה ניידת ליומיום

משטח החתלה בגודל דף a4 מתקפל שיש בו כיס לטיטול ומגבונים
גם אני רוצה כזה, אבל לא ראיתי היום, רק גדולים וקשיחים לשידות הנקה, יש כזה להשיג או שזה משהו מפעם?

(מיטת עץ מסורגת רגילה, ללא הפאה הרביעית שהצמדנו למיטתנו).
זה גם מה שאנחנו נעשה ככל הנראה (מקבלים ממישהי את המיטה רק עוד חודש-חודשיים) אבל אין הבדל בין הגובה של המיטות שיוצר מדרגה?

אני גם נגד שידת החתלה
עקרונית גם אני נגד. ובתחילתת ההריון הייתי ממש נגד, אפילו נשאתי כמה הרצאות בפני חברה (שדווקא בעד) עד כמה זה מיותר ויכול להעיק. אבל עם הזמן הבנתי שאולי בשבילנו זה לא פתרון כל כך גרוע, לאיש יש בעיות גב, אז נראה לי שבקטע של לחתל הוא בעיקר ישתמש בזה והבנתי שאני גם ככה צריכה מקום אחסון לבגדים שלה וכו' ועם כבר אני מעדיפה שידות (או כל דבר אחר נמוך) מאשר ארונות לגובה ויש לנו כרגע מקום בבית, אז למה לא בעצם... אבל באמת החלטתי שאת זה אני משחררת כרגע, אם ייצא לקנות לפני הלידה סבבה, אם לא, נסתדר ונחליט אחרי מה מו מי.
בכלל, אני חושבת שבכלל החששות והטרדות שלי הן מהלידה עצמה ומהנעלם הגדול עבורי איך אני אסתדר עם הכל אחרי ופשוט הכל מתנקז לסידורים ולקניות כי זה משהו שיש לי שליטה עליו וכביכול עושה קצת סדר בכל הכאוס הרגשי-מחשבתי שבו אני נמצאת. למרות שזה באמת רק כביכול, כי זה לא באמת מרגיע משהו...

את עוד מעט אמא!!!!!!!
אני יודעת!! זה מטורף!!
(ממש מתרגשת כבר)

_את עוד מעט אמא!!!!!!!
אני יודעת!! זה מטורף!!
(ממש מתרגשת כבר)_

זה ממש מגניב! ממש מגניב! זה מעבר לפינה גוונים, כל כך מדליק.

גם אני רציתי להגיד לך שאל תדאגי. אפילו שאני לא אמא ואין לי פרספקטיבה ויש לי דאגות רבות בקשר לעצמי, כידוע. אבל אני פשוט בטוחה שיהיה כל כך אחלה ובסדר, באמת.
אין לי שמץ של ספק. לא יודעת אם זה עוזר, אבל רק שתדעי.

הן בטח חושבות: בלופ בלופ בלופ, כמה נחמד פה. מעניין מה יש בחוץ? בטח יש את היצור הזה שאת הקול שלו אני כל הזמן שומעת ושנותן לי המון שוקולד. בלופ בלופ בלופ, כבר הגיע הזמן לעוד שוקולד? (בעיטה) שוקולד! (בעיטה) נו! שוקולד! (וכו...)

אוי עשיתי סלט בין הדף שלי לשלך. האמת שהראש שלי לא לגמרי במקום. אני לא רוצה לומר טפשת הריון כי זה נשמע לי קלישאתי. אבל כן. טפשת הריון.

תפילה_לאם

לאיש יש בעיות גב, אז נראה לי שבקטע של לחתל הוא בעיקר ישתמש בזה
אנחנו מרוצים מאוד - כבר שנים - ממשטח החתלה שממוקם על מיטת התינוק, ובעיניי אם רוצים רהיט אחסון, עדיף כבר ארון שמנצל את השטח טוב יותר.

מעניין מה יש בחוץ? בטח יש את היצור הזה שאת הקול שלו אני כל הזמן שומעת ושנותן לי המון שוקולד.
D-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מבחינת עגלה אני לא ממש הכתובת כי בשימוש שגרתי שלה אני מעדיפה מנשא ממש מגיל קטן (פיצקי עכשיו 3 קילו, נתרגל אותה). יש את אלה שהן הכל ביחד (לנו יש בייבי ג׳וגר אבל לאחותי יש אינגלזינה ובה אנחנו משתמשים כעת). בדיעבד אולי הייתי קונה משהו פשוט לגיל תינוק (עגלת אמבטיה) ואחכ משהו פשוט נוסף (טיולון). נדמה לי שזה יוצא יותר זול.
שידת החתלה: היתה לנו ונמכרה לטובת כוורת מאיקאה שמאכלסת את הבגדים של שתיהן + צעצועים וספרים. זה נכון בתיאוריה להתחשב בכאבי הגב, אבל קחו בחשבון שמחתלים איפה שהתינוק נמצא: בכל מקום- ואפשר גם בעגלה.
משטח: קיבלתי את שלי מתנה ממישהי וכתוב עליו: שושה.
אלתורים: לקנות שעוונית ולשים חיתול בד כל החתלה, או
אפשר לעשות משהו לא אקולוגי:
לקנות חבילה של משטחים חד פעמיים (5?) ולהשתמש בהם רב פעמי, באותה טכניקה (לאוורר אם בא במגע עם פיפי).
כרגע משטח ההחתלה שלנו הוא נייד, מחמם ורחיץ: הירכיים השמנמנים של אמא

תפילה_לאם

גוונים, מה שלומך?
את אמורה ללדת סביב שבועות, אם אני זוכרת, נכון?

יש החלטות? התפתחויות? שם נבחר?

את אמורה ללדת סביב שבועות, אם אני זוכרת, נכון?
את זוכרת נכון, אבל לתינוקת שלי היו תכניות אחרות...
אז... ילדתי!!
בשבת בצהרים.
ומאז הכל, איך לומר, במיני כאוס.
היא הגיעה לפני הזמן ולפני שסיימנו לארגן את הדברים מה שהפך את הימים האחרונים לרצף אחד ארוך של ארגונים (והנקות, המון זמן להנקות, אבל, בינתיים, זה מצליח!!!)
היא הגיעה בדרך שלה והפכה את הלידה להיות בערך כל מה שלא רציתי ולא תכננתי (ירידת מים בלי צירים, זירוז אחרי כמעט 24 שעות, אפידורל 6 שעות אחרי הפיטוצין... אבל שלב שני מהיר (תוך 5 לחיצות היא היתה בחוץ!) טבעי ומופלא בלי קרעים או חתכים והחלמה ממש מהירה טפו טפו).
היא הגיעה מוכנה לגמרי וגדולה וגמורה, פשוט יצור אנושי שלם לגמרי, (למרות שהלידה התחילה בשבוע 36+6)
והיא פשוט מהממת!

פרטים נוספים כנראה בהמשך...

אה ולא עוד אין לה שם...

יו גוונים אלף מזל טובים! ריגשת אותי כל כך!! איזה יופי איזה יופי איזה יופי!