ברוש בלבוש סופרמן

[עיני_מלאך*]

קוראת|L|

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הציויליזציה מתגלה מרחוק. עשרות מטיילים שלא מתרחקים מרכבם.
סמוך להם, גבעה ועליה דרך, בה מנסים גיפאים להוכיח את יכולתם ויכולת רכבם.
אני שם פעמי אליה, מתחיל בעליה במדרון התלול, כל צעד מעלה אותי מספר ס"מ קטן, והרגל שוקעת, שוב ושוב.
העליה קשה, ובמחצית הדרך אני נופל, והאדמה מחבכת אותי ברוך.
מתלבט אם להמשיך או לוותר, אבל אין מצב, אם כבר הגעתי הנה.
לבסוף מוצא את עצמי ניצב ככובש לבד בראש הגבעה.
מדמיין דמות אחת לצידי, כזו שידעה להעריך את הרגע, כזו שעדיין יודעת.
אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם, שורה שתמיד דברה אלי, התגעגעתי לתחושה.
זהו, יורד בזהירות במדרון החלקלק, וחוזר למציאות.

[צפרדע_ית]

זה נשמע כמו יום טוב במיוחד.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

זה בהחלט יום מיוחד, יום שרובו לבד.
מקווה שזה לא TMI
אפילו היבלות והשפשפת מיוחדות

[עלה_ברוח*]

ברוש, גם אני מוצאת נחמה בהליכות/ שוטטות בשולי העיר.
נשמע שזה עשה לך טוב, למרות היבלות..
משהו במרחב הפתוח,
במיוחד במזג אויר עכשיו,
בין הגשמים,
מאפשר נשימה עמוקה וטובה.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שבת שעברה זה היה טיול בעיקר מרוקן, מהרבה אנרגיה שלילית.
השבת הוא היה ממלא, מאוד.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מטפלת חדשה, 50 דקות,
בקושי מספיקים לדבר,
בקושי יש זמן לבכות.
יצאתי לדרך חדשה, מסע אל עצמי.
היתה כימיה טובה סה"כ, מקווה לראות פירות בבוא הזמן.
שיהיה לי (לנו?) בהצלחה

[צפרדע_ית]

בהצלחה!
ץ

[עלה_ברוח*]

בהצלחה במסע הזה,
אל עצמך
@}

[עיני_מלאך*]

בהצלחה במסע , בדרך החדשה
@}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ואז מגיעים החיים
(סליחה שאני מקמץ בפרטים, אך אלו חיים של אחרים, שנושקים לשלי, משפיעים עליהם)
נטל כתף את שוב הוסיף לחץ היום, לא שבשאר הזמן הלחץ לא מורגש, אבל היום התגבר, נכנסים למצב שלא זז רוורס ולא קדימה.
התקיעות הזו משגעת, וחוזרת על עצמה פעם אחר פעם
וכמובן, שכעבור כמה שעות, פתאום לכאורה "הכל כרגיל"
לא, אין כרגיל, בעיה, גם עם מתעלמים ממנה, נותרת בהינה.
בקיצור, הפסיכולוג נתן, הנטל לקח, ואני הולך לפח

[צפרדע_ית]

איך אפשר לעזור?

המצהיבון שאולי לא הבנתי עד היום, צוהב לי: "כרוחב הראות כך עומק הרעות", יכול להיות שהכוונה היא שהעזרה כאן מגיעה רק עד כמה שאתה משתף? (בלי ציפיות, כמובן.... ).
חיבוק.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לעצמי:
כי כבר הייתי בסדר כמו שציפו
אז רגע לפני שהחיים יחלפו

לחיות בלי חרטות
או לפחות לנסות להיות מאושר
עד כמה שאפשר
ולחיות את הזמן שנשאר
לפני שהשער נסגר

כשיגיע היום להזדכות
השומר יבקש שאומר
כמה מילים אחרונות לפני שהשער נסגר
הייתי רוצה לסכם
היה כדאי בלב שלם
חייתי את חיי
אני חייתי את חיי

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ובעוד עוד שער עומד להיסגר, לעצמי יהודה עמיחי אומר:
בְּטֶרֶם הַשַּׁעַר יִסָּגֵר
בְּטֶרֶם כָּל הָאָמוּר יֵאָמֵר,
בְּטֶרֶם אֶהְיֶה אַחֵר,
בְּטֶרֶם יַקְרִישׁ דָּם נָבוֹן,
בְּטֶרֶם יִסְגְּרוּ הַדְּבָרִים בָּאָרוֹן,
בְּטֶרֶם יִתְקַשֶּׁה הַבֵּטוֹן
בְּטֶרֶם יִסְתְּמוּ כָּל נִקְבֵי הַחֲלִילִים
בְּטֶרֶם יֻסְבְּרוּ כָּל הַכְּלָלִים
בְּטֶרֶם יִשְׁבְּרוּ אֶת הַכֵּלִים,
בְּטֶרֶם הַחֹק יִכָּנֵס לְתָקְפּוֹ,
בְּטֶרֶם אֱלֹהִים יִסְגֹּר אֶת כַּפּוֹ
בְּטֶרֶם נֵלֵךְ מִפֹּה.

[צפרדע_ית]

להתחיל לדאוג?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

להתחיל לדאוג?
לא בפרשנות שלי. לי השיר מתחבר לאחד פני. על מנת למלא את הראשון יש לעשות זאת בזמן, בטרם יהיה זה מאוחר מדי. לא מתכנן, באופן אישי, להעלם בקרוב. אבל באופן טבעי, כמעט נעלמתי לפני ארבעה חודשים, אז קטונתי

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שוב אחרי יום של תקיעות, לילה נטול שינה
שני צינורות מחוברים לבריכה, האחד ממלא והשני מרוקן
ואני נאבק ומפעיל את משאבת המילוי, אבל החיים סביב מחזירים תחרות קשה במשאבת הריקון
מתי תתרוקן הבריכה, אם לא יבשה כבר...

הצורך במאבק העיקש מול הבכור משפיע, קשה להילחם בו, אך אסור לוותר. אסור לוותר לו, אסור לוותר עליו.
ואז מופיע הצעיר, הרבה יותר קל להילחם מולו, ואני מוצא עצמי עיקש מולו' כאילו היה הבכור, אבל הרי אין כל סיבה.
כאשר אני מבחין בכך, אני נסוג לשפיות.
אך מה עם כל הרגעים בהם לא הבחנתי?

[צפרדע_ית]

כולנו גדלים בסוף.
כולנו מצולקים. מי יותר מי פחות.
אתה עושה את מה שאתה יכול.
מה שאתה עושה הוא הטוב ביותר האפשרי, ועם זה חיים.
ועם זה ננצח.
אני בטוחה שאתה עושה טוב. לשניהם.
אני מקווה שאתה לא שוכח את עצמך בדרך.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מה שאתה עושה הוא הטוב ביותר האפשרי, ועם זה חיים.
מותר לך לטעות ככל שתחפוץ, אמרו לי פעם

[צפרדע_ית]

האם אתה מסוגל לעשות טוב יותר עבור ילדיך, ואתה בכוונה לא עושה זאת?
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אתה בכוונה לא עושה זאת
ברור שלא


אם אתה מסוגל לעשות טוב יותר עבור ילדיך
תמיד אפשר לנסות יותר, להשתדל יותר, לסור עד 20 ולא עד 10 כשאתה מגיב
הסכנה של הטוב מאוד זה המעולה, הוא תמיד שם.

[צפרדע_ית]

ברוש, מה שאתה עושה זה הטוב ביותר האפשרי.
זה מה שיש כרגע. עם זה עובדים.
אין "מעולה", יש רק אפשרי. זה הכל.
וזה בהחלט מספק.
כתבת על השיח שלך עם הקטן, נשמע שהוא בהחלט בטוח בך, יודע שהוא יכול לבוא אליך לחיבוק, כשהוא רוצה.
זה די והותר.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

נסיעה ארוכה לבד לפעילות מזמן לי עוד זמן לעצמי, לחשוב, לשמוע ולהרגיש.
לך,
שהיית אי שם, והיום אינך, מניח פה עבורי למזכרת:
אחרי הכל את שיר,
לא עוד בשר ודם,
לא עוד אישה חיה,
אבל את שיר קיים.
והוא עטוף מילים,
מילים ומנגינה,
וקצב מסויים,
אחרי הכל - את שיר קיים.

אז לפעמים כשקר לי,
בשקט מתיישב איתך,
ושר בלי מילים -
אני שר לי.
אחרי הכל, את שיר, את שיר נכתב.
כל המילים שאת לחשת בי,
כל המילים שאת לחשת -
הן שיר עכשיו,
אוהבת, ועוד מה
שחשת בי,
מילים, מילים, מילים בשיר נכתב.

אני קרוב בשיר
כמו הנשימה,
באהבה נפתח,
ונסיים במה?
ונסיים במי?
אולי בך, אולי בי?
אולי בלי מילים,
אחרי הכל, עכשיו את שיר שלי.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לך,
אהבת הטלוויזיה הראשונה שלי,
הן לעולם לא תוכלי לקרוא זאת, לעולם לא תוכלי לקרוא,
תמיד תישארי פרח עבורי,
אבל שישאר בינינו, צ.ש.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אבא, מי זה? מה זה?
מי הוא אבא? תורם הזרע? מי שגידל? מי שלימד?
אבי הביולוגי עדיין חי, אבל הקשר בינינו רופף ביותר.
מצבו מתדרדר אט אט, ואני אינני חש עצב על כך. עיקר העצב הינו על כך שאינני חש עצב.
רבים אמרו לי, שכאשר יהיה מאוחר מדי, אתחרט. אז עשיתי מאמץ, ועוד ועוד, אך ידי נותרה ריקה.
לאבא הביולוגי,
בילדותי הערצתי אותך, וחששתי ממך, מן מאזן אימה.
עם השנים גידלתי לי אבות חליפיים,״סרגייטים״.
חמישה עיקריים, ועוד כמה זמניים.
ארבעה מהם כבר קברתי.
מניח שידעתם מי אתם ומה אתם עבורי, אך אינני זוכר אם אמרתי,
אבל אף פעם לא מאוחר לומר שוב תודה!

[צפרדע_ית]

קוראת.
המצהיבון צוהב לי שבכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה.
נראה לי מתאים.
ץ

[צפרדע_ית]

ומה שלומך, ברוש?
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מתנדנד ברוח

[ציפור_חופש*]

ברוש יקר,
קראתי את כל העמוד מתחילתו ועד סופו פלוס מינוס.
מאוד מזדהה עם המון תחושות שלך, ובעיקר רוצה שתדע שעצם העובדה שאתה שופך פה את אשר על ליבך, נותן לי ובטוחה שלעוד קוראים כח, ותובנה שכולנו לא לבד ויש תחושות והתמודדויות אוניברסליות לחלוטין. אתה מתמודד, וזה מה שחשוב. וגם תדע שמאוד כיף לקרוא אותך ואני שולחת חיבוקים וכוחות

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בוקר טוב ציפורה נחמדת
תודה על הכוחות והחיבוק.
אין ספק שבראש ובראשונה אני כותב פה לעצמי. לפרוק, קצת לשמוע תובנות וחיזוקים.
העובדה שאני עוזר גם לאחרים, משמחת ביותר.


וגם תדע שמאוד כיף לקרוא אותך
לעיתים חששתי שאני קצת מציק ומעיק, תודה!

[יולי_קו]

שלום ציפור חופש יקרה, וברוכה הבאה!
הניק הזה עצמו (ציפור חופש) תפוס כבר על ידי גבר שכתב רבות בדף אשתי לא בעניין שלי יותר. האם תוכלי לבחור לעצמך ניק אחר, וכמובן להמשיך להסתובב פה?

[ציפור_ירוקת_כנף*]

תודה יוליקו. לא הייתי מודעת לכך שהניק כבר בשימוש.
החלפתי לציפור ירוקת כנף.
ברוש בלבוש סופרמן, אתה בהחלט עוזר לי באמצעות הכתיבה שלך. עצם הפריקה חשובה מאין כמותה. מקווה שאתה מרגיש שמשקל יורד מכתפיך. ולי אישית אתה לא מציק או מעיק. אני אישית לא נוהגת לכתוב הרבה ולהגיב. אני יותר מהקוראים ופחות מהמגיבים, אבל החלטתי לנסות לשבור את מנהגי שלא לכתוב ולהגיב, מה שנקרא לצאת מהקומפורט זון.
מקווה שאצליח לשתף יותר.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שלום רב שובך ציפורה נחמדת,
אין ספק שיש הקלה כלשהיא בכתיבה פה. ימים יגידו אם לטווח קצר או ארוך, לעולם לא אדע עם זה מהכתיבה, הטיפול, או השיתוף בחיים האמיתיים, אני מניח שהכל יחד.
שמח שבחרת להגיב, זה טוב עבורך ועבור הכותבים.
גם לי לקח זמן לשתף את עצמי, להגיב הגבתי.
וכמו שנאמר כבר בעבר - אם, במקום, בזמן, וכמה שיתאים לך.

[ציפור_ירוקת_כנף*]

תודה ברוש על הקבלת פנים החמה. מקווה שבאמת אתמיד ואשתף יותר את עולמי הפנימי. כולנו חיים בסופו של דבר במחשבות, לא?
ספר מה שלומך היום?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני בסדר,
פגישה שניה היום עם הפסיכולוגית, מעניין איך יהיה

[צפרדע_ית]

פגישה שניה היום. בהצלחה!
אשמח שתעדכן...
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

היה מבאס,
כלומר היה טוב, שיחה טובה, או יותר נכון שטף דברים שלי.
ואז עברו חמישים הדקות, והגיע "טוב, אנחנו צריכים לסיים".
מה לסיים, רק התחלתי... צה"ל חלק ב, שבוע הבא

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני מרשה לעצמי לשחרר,
הרי לשם כך הגעתי,
היום דיברנו... עלי
מתחילים מבראשית, או אפילו קצת לפני
משפחה, הריון, לידה, ילדות מוקדמת.
עד כאן, הכל סיפורים, ממה ששמעתי על עצמי.
נעים קדימה בזמן, כניסה לגן, בית ספר וכה
אני חולק במידע, מנסה לענות בפרטי פרטים על מה היה פה, ואיך הרגשתי שם
אין בלמים, מנסה לשחרר את הכל
פה צצה לה דמעה, שם הקול נחנק, פה הקול רועד, ושם בת צחוק
מרשה לעצמי לספר, מרשה לעצמי להרגיש
הסיפור ורצף הזמן נעים להם, פעם קדימה, סדור וכרונולוגי, פעם לאחור, כשאני נזכר בדבר, ושב לספר עליו
כמו מכונת תפירה, כמו מכונת זמן.
חלק מהדברים ברורים לי שהיו,
חלקם זה פרשנות ותובנות מאוחרות לדברים שקרו, האם קרו?
שראיתי, הרחתי או שמעתי
תמונות עולות בעיני, דברים משמחים שחוויתי, ומראות קשים שראיתי. סיפרתי עליהם בעבר, שחררתי, אך הם עדיין שם.
כמו צלקת ישנה, לפעמים ממששים אותה כדי לזכור, לפעמים מגרדים ומרגישים, ואז היא מדממת לה, כמו אומרת "הינני כאן", לתמיד.
המילים זורמות, הרגשות גואים וקולחים, ואז נעצרים באחת, בידי זרועות השעון.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לרגע קל זה הרגיש כמו היפנוזה אחת גדולה

[עיני_מלאך*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

העיקר ששיחררת, הוצאת, הלב קצת פחות מלא, יש יותר מרווח..

חבל שהצלקות לתמיד נשארות, בטוח יש דברים שרצית לשכוח לגמרי

אין לי ממש עוד מה לומר, חוץ משאני קוראת כל מילה שלך ומרגישה כמוך, שמחה איתך, מצטערת איתך, בוכה איתך, ולפעמים מזדהה
@} @}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בטוח יש דברים שרצית לשכוח לגמרי
יש דברים מאוד כואבים, שנוגעים בי, או נוגעים באחרים. האם אני רוצה לשכוח? שאלה שמתחבט בה רבות, הן גם הדברים האלה עשו אותי למי שאני, ואם אשכח, התדבק לשוני?
אני קוראת כל מילה שלך
תודה!

[צפרדע_ית]

לרגע קל זה הרגיש כמו היפנוזה אחת גדולה
ואו.
נשמע כמו שיחה טובה...
ץ.

[עלה_ברוח*]

קוראת @}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

קצב
השבת יצאנו לטייל עם הצעיר וחברים
הטבע ירוק ונפלא בימים אלו, אפילו לא בוצי במיוחד.
צעדנו בצעדים קטנים, לפעמים מהירים ולפעמים עייפים.
כל כך שונה מהקצב של השבועיים האחרונים.
זה ממלא, אבל אחרת.
אמש יצאתי לריצה, מנסה לחזור לכושר שהיה, לפני הקורונה, לפני ההתרסקות.
החלטתי לתמרן, בין קצב ומרחק. הפעם רצתי לאט, כמעט הכפלתי את המרחק, אבל, לאט.
יש יתרונות, יש חסרונות ללאט הזה
מנסה למצוא את הקצב האידאלי עבורי

[צפרדע_ית]

בהצלחה!
נשמע שאתה בהחלט בדרך הנכונה, ובקצב שנכון לך.
זה נהדר.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תקוות ואכזבות
היום ביקורת, קיוויתי לאישור לחזור לפעילות מלאה, ובפרט פעילות אחת אהובה.
והרופא, מחרב מסיבות:
"לא, עוד לא, צריך עוד בדיקות ואז נראה, וסביר להניח שלעולם לא"

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

)-:

[צפרדע_ית]

אוי ואבוי. צר לי כל כך.
אבל... למרות שאין לי רקע ברפואה כלל, אני דבקה באמרה: לעולם לא לומר לעולם לא.
משתתפת בצערך על האכזבה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לעולם לא לומר לעולם לא
גם אני, אבל פה יש "סכנה מוחשית, השאר זה בחירה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לעולם לא לומר לעולם לא
סוג של פרדוקס, לא?

[צפרדע_ית]

אם תסתכל על העולם הראיה של היסטוריון, או של גיאולוג, תראה שעשר שנים הן גרגיר זמן...
קח זמן לנוח...
אולי בעוד כמה שנים ימציאו משהו שיעזור לך לחזור לפעילות החביבה עליך?
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה על ניסיונות העידוד, גם ככה אני (יחסית) מהמבוגרים בתחום, פסק זמן ארוך לא ייטיב עמדי.
אבל עוד נראה...

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ומצד שני, כמו שאמא אומרת - לפחות אתה חי.
אולי צריך להתנחם בזה

[צפרדע_ית]

הציפיות - רק לכריות(צוהבים פה)
ץ.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ברוש, איפה אתה?
ממש חסר לי...
למרות שאלו רק יומיים, הורגלתי שאתה כותב בכל יום ופתאום נראה מוזר, משהו חסר.. (-: (-;

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

רוב תודות (למי?)
ברוש פה, קורא יותר, כותב פחות, קצת מבוהל מהמקום הרביעי.
ימים מורכבים.
ישיבות עבודה ארוכות
מנסה לעכל את בשורת הרופא
מחשבות על קרובים שהם רחוקים, אבל חושבים שמגיע להם להיות קרובים, בשעת מצוקה כמובן
מחשבות על מי צריך לדעת מה עובר עלי, וכמה לדעת (חלקתי עם אנשים שרציתי, חלקתי עם אנשים שצריך)
מנסה לחסוך מהם ולהגן עליהם,
מנסה לחסוך ולהגן עלי, מפני מה בעצם

[עיני_מלאך*]

זו הייתי שוב אני ששכחה לכתוב את שמה...
קצת מבוהל מהמקום הרביעי.
זה טוב, אומר שאתה מעורב ופעיל, הלוואי עלי להיות כזו... כרגע מזדחלת בקושי במקום ה12..
אבל להבהל קצת מותר בכל זאת (-;

_מנסה לעכל את בשורת הרופא
מחשבות על קרובים שהם רחוקים, אבל חושבים שמגיע להם להיות קרובים, בשעת מצוקה כמובן
מחשבות על מי צריך לדעת מה עובר עלי, וכמה לדעת (חלקתי עם אנשים שרציתי, חלקתי עם אנשים שצריך)
מנסה לחסוך מהם ולהגן עליהם,
מנסה לחסוך ולהגן עלי, מפני מה בעצם_

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מלאכית,
שמח לראות את עינייך עוקבות אחרי @}
אני כותב בעיקר כשיש לי במה לשתף, לפעמים כדי לחלוק, לפעמים כדי לפרוק.
משתדל שהדברים יהיו מדוייקים, מזוקקים ומובנים, לפחות לי.
פעמיים קרה שכתבתי והכל נמחק טרם שלחתי, השחזור יצא פחות טוב מהמקור...

[צפרדע_ית]

גם אני מקשיבה, שמחה לראות שהוחזרת.
לא סגרנו על זה אתה לא צריך להגן יותר? שסופרמן היא רק תחפושת?
בשלב מסויים בחיי הבנתי שכאשר אני "מגנה" על הסביבה, אני בעצם עושה זאת מתוך יהירות גרידא. אני לוקחת מהם את היותם אנשים מבוגרים, עצמאיים, שאמורים להיות אחראים על הבחירות של עצמם.
מצאתי גם, הרבה פעמים, שכאשר אני מתחילה לכתוב משהו, המצהיבון לוקח אותי למקומות רחוקים... ולפעמים המצהיבון מסכם את מה שכתבתי מלכתחילה...
אולי צריך פשוט לחשוב על עצמך?
וארבע זה אחלה...
בהצלחה!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אתה לא צריך להגן יותר? שסופרמן היא רק תחפושת?
סופרמן היא רק תחפושת,אין זה אומר שלא צריך להגן. במידה וכן יפגעו אנשים, תידרש ממני אנרגיה, שחסרה כיום, על מנת לתמוך בהם חזרה.
מתוך יהירות גרידא
חלילה יהירות. ראיתי איך אנשים קיבלו את הפגיעה הפיזית, ראיתי איך אנשים שמכירים מתמודדים עם בעיות החיים איתן אני מתמודד, לא בהכרח בא לי להכביד עוד, לא כעת לפחות.
ולבטח לא בא לי להתמודד עם התגובות, גם אם ברור לי שיהיו תומכות.
ובכלל, זה שלי, אז זה שלי!

[צפרדע_ית]

לא התכוונתי להעליב או לפגוע,
אני מתנצלת.

אתה כמובן יודע הכי נכון מה מתאים לך.
ולסובביך.
שמחה שאתה מעדכן.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא התכוונתי להעליב או לפגוע,
אל חשש, לא נעלבתי

אתה כמובן יודע הכי נכון מה מתאים לך.
הלוואי.
אחד הדברים שלמדתי בחיי, והוערכו על ידי ועל ידי אחרים, זה שברוש יודע מה הוא לא יודע, בניגוד לרבים אחרים שיש להם כתם שחור באיזור.
עובדה זו אפשרה לאנשים מסויימים להטיל עלי אחריות, לעיתים גדולה ומפחידה ביותר,
לי כמובן היוותה גם מקור כוח, וגם אבן בגלגלים, תלוי סיטואציה.

יצא לי בחיי להפעיל כלי תחבורה רבים.
זה התחיל ברכבת חשמלית, אופניים, אופנוע
רכבים שונים - אוטו, גיפ, נגמ"ש.
הטסתי מטוסים, מבפנים ומרחוק
השטתי סירות, משוטים, מנוע, ויצא גם של מאות טונות
על אחד מהם מגיב אחרת, חלקם באיטיות, ויגררו תגובת יתר לפעמים, חקם בחינניות והשאר בתנודות מגזמות לאיטים.
המשותף לכולם - באם תתמזג איתם, תילמד אותם, תרגיש אותם, כי אז תוכל לתפעל אותם מיטבית.
כך גם בני אדם. אני מנסה לחוש ולפעול על בסיס מה שלמדתי, כמה ניתן להזיז את ההגה, מבלי לגרום לתלתלות רבות מדי.
(הברוש אינו נהג מקצועי, לא טייס ולא רב חובל. כל הלוקח לקח מדברי עושה זאת על אחריותו האישית בלבד)

[צפרדע_ית]

אני חושבת שאנחנו לומדים כל הזמן. איך להתנהל נכון מול אחרים, מול עצמינו ..
אנחנו גם משתנים כל הזמן, ולכן פעולה שגררה תגובה מסויימת לפני ארוחת הצהריים, לא בהכרח תייצר את אותה התגובה אחרי הארוחה.
בנוגע לטלטלות החיים - רובינו לומדים להשלים איתן.
בהצלחה!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אני חושבת שאנחנו לומדים כל הזמן
הן אמרתי אחרת?

אנחנו גם משתנים כל הזמן
לגמרי

בנוגע לטלטלות החיים - רובינו לומדים להשלים איתן.
או לשלם עליהן או להשליט אותן או למתן אותן

[צפרדע_ית]

צודק.
אני מבינה שעוד לילה ללא שינה עובר על כוחותינו...
הכל טוב?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הרוב טוב, והשאר בטיפול (אם הסגר לא ימנע זאת)

ובראש מתנגן לי:
בן אדם, תתאמץ עד הקץ קצה הדרך
אין סוס עץ, תהיה או תחדל
זאת הדרך שלך, כן ניסית אחרת
ושמעת את צחוק הגורל
כן, שמעת את צחוק הגורל

[צפרדע_ית]

אבל הגורל הוא רק מרכיב אחד בכל המכלול שהוא אתה.
הגורל הוא ההקלה שאנחנו נותנים לעצמנו כשמשהו לא מצליח לנו כפי שציינו, או שרצינו שיצליח.
זנח את הציפיות, וצחוק הגורל יפסיק להדהד לך.
מה שחשוב זה מה שקורה עכשיו.
> ץ מושפעת מסרטי קונג פו פנדה, שראשן מאלץ אותה לראות איתו, יותר משהיא מוכנה להודות...<

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

למען הסר ספק:
ברוש מתחבר יותר ל"אנו נושאים לפידים", מאשר ל"על הניסים ועל נפלאות"
אך אין בזאת לפגוע בשיר.


קונג פו פנדה
תמיד נשמע לי כמו מנה במסעדה

[צפרדע_ית]

את החלק הראשון הבנתי בהחלט, ואף התחברתי.
קונג פו פנדה (כמו גם הספר "סולו סאן") מומלץ במיוחד.
מצחיק בכל כך הרבה רמות, ובהחלט יפה לבריאות.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

סתם סקרנות,
מישהו יודע\חשב מדוע מציירים לב כך - ?
בלי ויקיפדיה וכו

[צפרדע_ית]

סמל?

ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ברור שסמל, או סמליל, אבל למה דווקא בצורה הזו?

[צפרדע_ית]

אני מניחה שכל מה שאומר, בעצם יגיע מתוך ההבנה החברתית שלי...
שפתיים?
אחוריים?
חזה?
מתי התחילו לצייר ככה לב? זה ודאי קשור קצת לידע שהיה להם...
אולי זה היה נוח, לצייר צורה גיאומטרית וסימטרית?
אפשר לראות את הצורה הזו בטבע לפעמים....
בקיצור,שאלה טובה.
אגב... למה מציירים "מחשבות' בצורת ענן עם עיגולים הולכים לקטנים לכוון הראש?
ולמה מציירים נורה כדי לסמל רעיון?
סמלים שהפכו למקובלים עם הזמן, ובעצם הפכו למוסכמה חברתית...
אני בכיוון?
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אולי (-;

[צפרדע_ית]

שיהיה לך יום נפלא, ותודה!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

פלאש באק
הלכתי לנווט היום, מן סוג של ספורט שאני חוטא בו מפעם לפעם. ברוש הוא נווט לא רע, בגמלוניות החיננית שלו.
שדות ושבילים המבצבצים, יערות עדיין נוטפים, ועשבים רטובים.
הניווט הלך לא רע, עד שבנקודה מסויימת קלטתי שכבר הייתי פה בעבר:
הפעם ההיא היתה הפעם היחידה ,למיטב זכרוני, בה הייתי אבוד לגמרי (שילוב של מקטע ארוך, טעות קטנה בזוית, וחוסר תשומת לב). לקח לי למעלה מרבע שעה,זמן ארוך במושגי ספורט הניווט, בכדי לתפוס כיוון ולהגיע לאזור בו עוברים אנשים אחרים, ולהעזר בהם על מנת להתאפס על מיקומי.

תחושה לא נעימה. חלפה בגוף, למרות שהפעם ידעתי במדוייק איפה אני נמצא.
חצי דקה להפרד מהתחושה, ואני בדרכי.
יתר הניווט המשיך בסדר גמור,
תחושות וזכרונות העבר האלה, כנראה שמורים היטב בזיכרון, ומפתיעים כל פעם מחדש

[צפרדע_ית]

קודם כל, אני שמחה שעבר בסדר.
נכון שאולי רבע שעה נראית זמן ארוך כשמרגישים אבודים, אבל מתוך היום שלך, בזמן שאתה עושה משהו שאתה אוהב, זה נשמע כמו פסק זמן שאלי אתה זקוק לו.
אפשר להתייחס לזה גם כאל הארכת זמן ההנאה
חצי דקה כדי להפרד מהתחושה לא נעימה שעוברת בגוף - אני לוקחת בשתי ידיים.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

צפרדע ית, תודה.
אבל פספסת אותי הפעם.
היום ניווטי בסדר, הפלאש בק הוא הפוקוס.
מתקן את הטקסט, אולי אני לו הייתי ברור מספיק
(ברוש רגיל להיות עם רגליים על הקרקע, או שורשים בקרקע, ולא תלוש מהמציאות)

[צפרדע_ית]

ראיתי את התיקון.
קראתי שוב את מה שכתבתי...
אני עומדת מאחורי דבריי... הם מתאימים גם לתיקון...
מוסיפה שפלאש בק הוא בהחלט מפתיע, ואיך לי ספק שזכרונות שמורים היטב בכל מיני מקומות בגוף, ובהחלט מפתיעים בכל פעם מחדש.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

להיות אבוד זה נחמד, כשזה מתוך כוונה...
עשיתי זאת אף בעיר קסומה מעבר לים
יכולת הניווט שלי הצילה אותי (ואת הנלווים לי) מפגיעה לפחות פעם אחת, כשהחלטה של שניה חרצה גורלות.
בהתבסס על זה, רבע שעה, זה נצח

[צפרדע_ית]

ץ

[צפרדע_ית]

ברוש? הכל טוב?
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

באחת התגובות עניתי, ש סופרמן היא רק תחפושת,
אבל אין זה כך. אני לא מתחפש לסופרמן, אלא מחופש לסופרמן, בעיני אחרים. כך הם רואים אותי.
בממסגרת העבודה ערכנו יום גיבוש, וכולם כתבו על כולם מספר מילים, וגובשו לכדי אוסף שכל אחד לקח לעצמו.
'משקיען', 'מקצועי', 'גאון', 'חבר' חזרו בן. לו רק ידעו... (למעט האחרון, אליו אני מתחבר)

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מפגש שלישי, ממשיכים ב"סקירה" (בסריקה?) של ברוש
סיפורים ודיבורים עלי, על שעבר עיל, על ההרגשות המתחברות לזה.
צחקוק מתחלף בלחלוחית העין וחוזר חלילה, לעיתים נראה מתאים, ולעיתים לא מובן, לפחות לא למתבונן מהצד. הרי יש כל כך הרבה מאחור, ובינתיים אנחנו כמו בפאזל ענק, רק בונים את המסגרת.
השעון שוב קוטע את הרצף, ובקושי התקדמנו ברצף הזמן (ובדרך הביתה אני נזכר במליון דברים שלא נאמרו כמובן)
למתבוננת עולה תחושה שיש מספר אירועים שסיפרתי עליהם ללא רגש תואם, או לא מובהק מספיק. אני מנסה לשחזר, אלו ארועים שברגע האמת או בסמוך אליו, בהחלט סחטו רגשות, אבל ממרחק השנים, אחרי שעיבדתי אותם הלוך ושוב, חלקתי אותם פחות או יותר, קצת גם איבדתי אותם, או שפשוט, הדחקתי.
לעומתם, אירועים אחרים "קלים יותר", אבל בלתי פתורים מוזכרים ולוחצים על "הנקודות הנכונות". יש המון נקודות

יש עוד כל כך הרבה מיץ בלימון הזה, והמסחטה רק עוד שבוע

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אין ספק שהשיחות האלה, פרט לשחרור הרגעי, גם מעלות מחשבות ותהיות רבות
כל כך הרבה דברים לא נאמרו, אבל רוצים לצאת.
התחלתי לחשוב, מה כל כך נורא היה בכמה השבועות בהם הייתי בדכאון, אבחנה אישית שלי את עצמי.
האם זה חוסר המוטיבציה? הפרעות השינה?
בעיני היה זה בעיקר, כמעט כמאמר המכשפות - להתעורר כל בוקר ולשנוא את עצמך, או במקרה שלי, להתעורר כל בוקר ולהרגיש חוסר רצון לחיות. לא משהו אקטיבי של רצון למות, אבל חוסר רצון לחיות.
תמיד הייתי אדם אופטימי, גם ברגעים הכי קשים או חלשים. יהודית רביץ נזקקה למילה טובה או שתיים, אני אפילו את זה לא הייתי צריך.
אפילו ברחוב ראשי סואן
ראיתי איש יושב ומנגן
פגשתי אנשים מאושרים
אפילו בין שבילי עפר צרים.

תמיד השארתי פתח לתקווה
אפילו כשכבתה האהבה
חלמתי על ימים יותר יפים
אפילו בלילות שינה טרופים.

תמד ידעתי לראות דברים אחרת, או בכלל לראות את הדברים, להסתכל, להביט.
לא פעם דימיתי עצמי לפורסט גאמפ, סרט שבכל פעם שצפיתי בו, סיימתי עם לא מעט ניירות רטובים ביד.
לא בקטע המנותק, אלא דווקא בקטע המחובר, לאורך כל חייו נשזרו אירועים מההיסטוריה האמריקאית. כך גם בחיי, ראיתי הרבה דברים שאחרים לא הבחינו בהם, למרות שהם נכחו באותה סיטואציה. לפעמים שאלתי את עצמי, האם זה אמיתי? האם רק אני מבחין בכך?
היה זה חבר שירד לחצר לאחר שנתבשר על מות סבתו, אבל רק אני הבחנתי בארשת העצב על פניו,
או נפילתו של רון ארד בשבי, אחריה התמלאו, אותו אחר הצהריים, השמיים בכלי טייס בכמות מטורפת.
חטיפת שייח עובייד, שבמקרה ראיתי את המסוקים טסים בצורה ותצורה משונה.
ועודו מני אירועים מאירועים שונים.
ואפילו בביקורי הקצרצר בניו יורק, ניהלתי שיחה עם שותפתי למסע על סרטים שנגעו בי, והזכרתי את פורסט, פחות מחמש דקות אחר כך, עת חיפשנו מקום לאכול, נגלה למול ענינו Bubba Gump Shrimp Company, ברור לכם כבר איפה אכלנו.
ברוש יודע שהחיים הם כמו קופסאת שוקולד, ומנגב דמעה מזוית העין

[ותיקה_שקטה*]

רוצה להגיד שעוקבת אחריך מההתחלה ואוהבת לקרוא את מה שאתה כותב.
בנוסף, מרגש לקרוא את חילופי הדברים שלך ושל צפרדעית המקסימה.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה רבה ותיקה
ברוש מתכווץ ומסמיק בפינה.

[צפרדע_ית]

הי שקטה, הצלחת להסמיק שניים במכה!
(תודה)
תודה גם לך, ברוש.
ץ.

[ותיקה_שקטה*]

מייק איט 3 מסמיקים

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה גם לך, ברוש.
אין בעד מה, רק על מה?