בקרוב אבא

[אנונימי]

דף בלוג

[יוחאי_כותב*]

מוזר לכתוב את המלה אבא ולדעת שזה אני בקרוב או בעצם כבר.
אז אני אבא לתינוק\ת שממש בקרוב אולי ימים ספורים מהיום יצא אל העולם שלנו.
אנחנו כבר בשבוע 40 ותחושת הקוצר רוח מאחורינו,עכשיו פשוט מאמינים בטוב.
אהובתי חזרה לחיים ולעיסוקים אחרי כשבועיים שהיינו בטוחים שהלידה מתחילה כל רגע
בגלל ריבוי של צירים ומעט סבלנות.
אבל מה לעשות לידה ראשונה,אין לנו נסיון בתחום רק סיפורים וחוויות של אחרים.
אז התוכנית שלנו ללדת לידת בית במים היא בהחלט הטבעית בעינינו ומרגישה הנכונה מכל האופציות
אנחנו לא מפחדים ללדת בבית ומברכים על האפשרות, חוץ מחששות שמשאירות אותנו בני אדם.
אני מנסה לבצע את התפקיד שלי בתור התומך המרכזי והקרוב ביותר למתוקה שלי הכי טוב שניתן.
ההריון הוא ארוך מאד בעיקר החודש האחרון ולפעמים מתחשק לי לשכוח מהענין כאילו שאפשר לשים את זה בצד
ולחיות יותר את חיי. מספיק לי זיק של מחשבה קטנה על היצור שיפציע אל האור בקרוב וישכב לו בידיי בבטחה ואני
נמלא אושר והתרגשות.
כמו התינוק שמבסס את מעמדו ואת ראשו לקראת הלידה כך גם אנחנו מקבלים כל אחד מאיתנו את תפקידו הנוסף
לתפקיד ההורות כבר עכשיו,אני כבר יוצא לבד להדריך ולהפעיל ילדים (כחלק מהעבודה הברוכה שלי),כשבעצם עד לא
מזמן היינו יוצאים יחד כצוות מיומן וטוב. אני עושה יותר את הדברים שכרוכים בנסיעה ארוכה או בעבודה פיזית
ושותפתי לחיים כבר נמצאת חלק נכבד מהזמן עם תינוקי ,מטפלת בעצמה ובגופה מכינה את הבית ומתכוננת ללידה.
לשמחתי יש לי זמן פנוי והרבה מההכנות אנו עושים יחד.
בהמשך ............(-8

[יוחאי_כותב*]

אנחנו כבר בעיצומו של שבוע 40 מוכנים ובשלים ככל שניתן
בימים האחרונים אנו פוגשים אנשים נפלאים שתומכים ועוזרים
במה שאפשר ,ומבכינה מקצועית אני מאמין שיש לנו את ההכי טוב.
מאתמול נ' מרגישה את תינוקי דוחף את הראש למטה בכח ,לדעתי הוא או היא
מנסה לעשות לו דרך החוצה ,נראה לי שהרצון לצאת הולך ומתחזק.
יש לי שתי דאגות עיקריות האחת היא לאהובתי שברגעים מסוימים וארוכים נראת לי סובלת
והשניה שאני יוצא לעבודה אמנם לא כל יום אבל כש זה קורה אז לשעות ארוכות
ולפעמים רחוק ואני מעט חושש שהלידה תתחיל כשאני רחוק.
אבל בדבר אחד אני בטוח שאלוהים איתנו משגיח דואג ואוהב אותנו.
וגם אני אוהב אותו מאד וסומך על דרכו העליזה של היקום שלנו.
אז באהבה גדולה ובהמתנה לילדנו\תנו המתוק.

[יוחאי_כותב*]

להפתעתי אני מוצא את עצמי לבד ביום האביבי הזה,נ' נסעה עם אמא
לעשות מוניטור ואולטרסאונד ,המעקב נעשה יותר צפוף כי אנחנו כמעט
בשבוע 42.
מרגש מאד ומעלה חששות. כל כך מוזר כי אנחנו חשבנו כבר בשבוע 38 שזהו,
בעקבות צירים שהפתיעו אותנו מוקדם מהצפוי שיערנו שאותותו מתחילים לידה
הכנו את המיילדת לאפשרות(היא בטח חשבה שאנחנו שניי צעירים לא מנוסים)
וככה כל יום שעבר חשבנו שזהו היום.
כעבור שבוע וחצי נואשנו מלחכות וויתרנו לטבע ולתינוק שיודע מתי להוולד לעומתנו "המשערים".
ברגע ששחררנו גם הצירים פחתו בצורה משמעותית ,אבל כבר מאז היו לנמש "גלים".
היום שנינו עומדים נרגשים לפני לידה, היא את התינוק ואני נפילת מתח ,כן מכל הזמן הזה
נראה לי שגם הגברים מגדלים איזה כדור מתח בבטן שמשתחרר בלידה עם האשה
בכל מיניי צורות.
אז אני עכשיו מנסה לתמרן עם התאריכים שבהם אני יוצא לעבוד כמעט כל היום, לזמן שבו תתחיל הלידה
הכי לא צפויה הזאת. אני לא רוצה להגיע למצב שאני מבריז אבל אני חלק חשוב בלידה ואני רוצה להיות שם
בשביל אהובתי.
זהו אז החל מיום ראשון או לפני, מתחילים זרוז טבעי ויש לי אמונה שלמה באלטרנטיבי והטבעי
ובתינוק המתוק הזה שכל כך אוהב להיות בבטן של אמא שלו\ה ואני יכול להבין אותו
כי היא המקום הכי נעים ובטוח העולם.

[אורגנית_מתחילה*]

כמה מרגש
אני מאמינה שהם יוצאים כשזה מתאים להם לצאת, ולא קודם
וכמו שאמרת אתה יכול להבין למה הוא רוצה להישאר עוד בבטן של אמא
(זה בטח כי הוא עוד לא יודע איזה כיף יהיה עם אבא)

[הילהלה_לנד*]

היי יוחאי,האם אתה מעוניין להמשיך לכתוב או שזה דף למחיקה ?

[ע_ע_ע*]

בעיניי דווקא כדאי להשאיר. יחסית נדיר למצוא פה שיתופים של גברים.

[אהבת_עולם*]

יש משהו בדברי ע ע ע.
אך אם בכל זאת מתעקשים למחוק - אז בבקשה להעביר לדף הבית של יוחאי.

[שנו*]

קודם כל אני שמח שהדף הזה נשאר בעינו ולא נמחק,
חבל רק שאין בו עוד כותבים...
אני בקרוב מצטרף "למועדון האבות" - אנחנו היום נכנסנו לשבוע 36 ואת האמת שכבר הרבה זמן שאני מרגיש "אבא".
בטוח שהכל עוד יתהפך כמה וכמה פעמים אחרי הלידה, אבל מבחינתי, בהרגשה, כבר תקופה ארוכה אני הולך עם התחושה הזו של אבא..
אני חושב שזה התחיל איפה שהוא מבדיקת האולטראסאונד הראשונה.. פתאום זה הפך לי את כל עניין ההריון למשהו ממשי, אמיתי, פועם..
מאז כל פעם חיכיתי למראות הללו של המכונה הזו - שמאפשרת לי לראות יותר מקרוב, נותנת איזה צורה, משהו יותר ממשי לתפוס.
ההבדל הבסיסי הזה בגוף בין האמא לאבא, בלתי נתפס וכל כך עוצמתי.. לעיתים אני מרגיש שזה "לא פייר" החיבור הבלתי אמצעי הזה שיש לזוגתי עם ביתנו ברחם-בגוף -
וברור לי שככה זה בדיוק צריך להיות וזה קסום ומרגש
ואני שם את הראש על הבטן ומנסה לחוש, להרגיש קצת איך זה שם בפנים, לחוש אותה דוחפת, לשאול את זוגתי מה שלומה? כי היא יודעת.. היא מחוברת אליה
ואני .. אני מרגיש את החיבור ואת האבהות גדלה בי ומגדילה אותי.. ועם זאת, זה עוד שם, רחוק.. עוד מעבר לפינה.. זה עוד לא הדבר "האמיתי"..
וצריך סבלנות.. ומסדרים את כל הבית.. והצטרפתי לקינון ולסידורים, וכבר מרגיש מוכן!? אם יש דבר כזה בכלל.. כבר מאוד רוצה "להתחיל" להתנסות-לחבק-להרגיש אותה בזרועותי להפסיק לדמיין ולשער
ועם כל זה.. יש בי אורך רוח.. וסבלנות.. יודע שהיא נמצאת בגן העדן שלה וכל דקה שם ברוכה
ושהיא תבחר לצאת אלינו ולעולם, אחבק אותה ואעטוף.. את שתיהן..