בעלי חיים ותינוקות

שליחה על ידי לאה_מ* » 24 מרץ 2002, 11:00

קסם, חתלתולת רחוב מקסימה בת חודשיים, נאספה על ידי עומר מהרחוב לפני 3 שבועות, ומאז היא גרה איתנו.
הבעיה היא, ששירה (בת 5.5) מפחדת ממנה מאד. אולי "מפחדת" זו לא מילה מספיק חזקה כדי לתאר את זה. היא פשוט אחוזת אימה. היא צורחת כל פעם שקסם עוברת לידה, והאמת היא, שקסם לא ממש מתעניינת בה, וגם לא היתה להן איזו התקלות לא נעימה. זה פשוט פחד היסטרי. בלילה הראשון שקסם היתה אצלנו, היא עלתה בלילה על המיטה של שירה, ושירה נכנסה להיסטריה ובכתה שעה, והיה קשה מאד להרגיע אותה. מאז קסם ישנה בחדר האמבטיה של הילדים, עם הדלת סגורה. הבעיה היא, ששירה מבקשת שיסגרו את קסם ברגע שהיא (שירה) הולכת לישון, מה שלא ממש לעניין, כי אין שום סיבה שקסם לא תוכל לשחק איתנו בשעות הערב. מצד שני, אני לא ממש יכולה למנוע ממנה להכנס לחדר הילדים אם היא לא סגורה, ואני גם לא רוצה לסגור את הדלת של חדר הילדים, כי אורי מתעורר לפעמים ומגיע אלינו, ואני לא רוצה שהוא יתקל בדלת סגורה.
למישהו יש עצות? רעיונות? כי אם שירה וקסם לא ימצאו דרך לחיים משותפים, אנחנו נאלץ למסור אחת מהן...

שליחה על ידי גילה* » 24 מרץ 2002, 15:10

לשים כילה מעל המיטה של שירה.
לסגור את הדלת של חדר הילדים, רק עד שאתם הולכים לישון (ולשפר, במקביל, את חוש השמיעה שלכם).
להיות עם עין על קסם.
לבקש מעומר עצה, הוא טוב בזה (-: (ולזכור שמה שאת עושה בד"כ זה לתת לעומר ושירה להסתדר ביניהם).
להביא לשירה כלב/דג/תוכי/אוגר משלה.

זהו, זה מה שהצלחתי להמציא עכשיו. ספרי מה החלטתם.

רעיון אחד שיש לי שעשיתי עם נעה- ועם סיסי החתולה.
כשסיסי היתה במצב של רגיעה ושכיבה, ביקשתי מנדב ונעמה ללטף אותה והם עשו זאת בהנאה.
נעה ראתה שהשד לא כל כך נורא וכשאמרתי לה שגם היא יכולה ללטף היא עשתה את זה בהתחלה עם המון פחד אבל אחרי מס" פעמים זה עבד.
עד היום כשלסיסי יש מצב רוח של השתוללות נעה מתרחקת ממנה, אבל זה הולך ופוחת.

שליחה על ידי לאה_מ* » 25 מרץ 2002, 08:02

תודה, גילה ואלה. נראה מה נוכל ליישם מכל זה.
אני חייבת להודות, שאני די מיואשת, ואם אני אשמע על מישהו שיכול לתת לקסם בית חם ואוהב, הנטיה שלי היא למסור אותה.
אני אסביר: ניסיתי ללטף את קסם ביחד עם שירה כאשר היא רגועה. אולי היא הסכימה לגעת בה, אבל זה נעשה בחוסר רצון בולט (כאילו על מנת לרצות אותי) ולא נראה לי שזה הסב לה הנאה כלשהי. ניסיתי להתעלם ולראות האם התגובות של שירה משתנות (כלומר, האם התגובות שלה נועדו באיזה מקום "להוציא" ממני משהו), ולא ראיתי שינוי. למיטב הבחנתי, היא מתנהגת כך גם כאשר אני לא בסביבה. שירה ישנה בקומה התחתונה של מיטת קומותים, ויש לה וילון מסביב למיטה, אבל זה לא מונע את הכניסה של קסם, ואני לא בטוחה שהרעיון הנכון הוא למצוא כל הזמן פתרונות הפרדה, כי בסופו של דבר הן תצטרכנה לחיות יחד.
מה שמביא אותי לתהיה - למה הן תצטרכנה לחיות יחד? מי קבע שכל ילד חייב שתהיה לו חית מחמד? אז נכון שעומר כל הזמן ביקש כלב ושירה ביקשה חתול, אבל אחרי שקסם הגיעה שירה שינתה את עמדתה ועכשיו היא אומרת שהיא לא רוצה אף חיה (אפילו לא דגים

). אז אולי יש אנשים שאהבת חיות היא פשוט לא באופי שלהם, והשאלה היא, למה צריך לעשות כאלה תמרונים כדי שהילדה תסתגל לחיות עם החתולה, כדי שהיא תשלים עם קיומה אצלנו בבית - האם לא נכון יותר פשוט להשלים עם זה ששירה לא מעוניינת בכך ולהפסיק לנסות לשכנע אותה שאנחנו יודעים יותר טוב ממנה מה טוב בשבילה?
אני מאד מתלבטת.

שליחה על ידי גילה* » 25 מרץ 2002, 08:29

חית מחמד היא לא "כי טוב לילדים לגדול עם חיית מחמד", אלא כי המשפחה רוצה חית מחמד.
לא צריך ללמד את שירה להנות מקסם אם היא לא רוצה, אבל אם כל השאר כן רוצים חתול, מותר לבקש משירה להתחשב בשאר. (אין לי מושג מה הדעות של כל המשפחה שלכם).

שליחה על ידי לאה_מ* » 25 מרץ 2002, 11:36

נכון, גילה, אבל מה יותר פשוט? לוותר (כרגע) על משהו שאתה רוצה או לגור עם משהו שמבעית אותך / דוחה אותך?
אני לא יודעת עד כמה קסם היא החלטה משפחתית אצלנו. למעשה, היא לא. עומר הביא אותה ובעצם קבע עובדה בשטח. זה לא שחשבנו והחלטנו שאנחנו רוצים לגדל חתולה. למעשה, בן זוגי היה נגד כל הזמן, ועומר התווכח איתו שעות והצליח לשכנע אותו, אבל זה לא ממש ההחלטה המשפחתית שאת מתארת.
אז אולי יהיה נכון יותר שקסם לא תגור איתנו עכשיו. עומר יצא נשכר מהחוויה של מציאת גורה, טיפול במחלה והחלמה, וגם מכל התקופה שהיא בסופו של דבר נמצאת אצלנו. הוא יוכל לקבל חית מחמד "לא מאיימת", שתהיה מקובלת על כולם (כמו אוגרים, למשל) ובעוד כמה שנים אולי גם יוכל לקבל את הכלב שהוא כל כך רצה. תלוי בתנאים.
בינתיים יש לי תחושה שבכך שאני מצפה ששירה "תסתגל" ותתאים את עצמה למציאות הזו שנכפתה עליה שלא ברצונה (הרי זו לא היתה החלטה משפחתית, אם שירה מפחדת מחתולים), אני עושה עוול לשירה. לא נכון?

שליחה על ידי גילה* » 25 מרץ 2002, 12:25

כמו שאת מתארת את זה - נכון. אין סיבה שקסם תשאר.
מצד שני, יתכן שהתיאור הזה הוא כי כבר החלטת.
תנסי לברר את הדברים בערב, עם עומר ושירה יחד (למי אני אומרת את זה...).

(אני עדיין סקרנית לגבי ההתפתחויות)

שליחה על ידי לאה_מ* » 25 מרץ 2002, 12:33

נקודה חשובה. אז אני באמת אנסה לשוחח על כך עם עומר ושירה, ועד הערב, אני אנסה לברר עם עצמי האם החלטתי, וגם אם כן - המודעות לזה תאפשר לי (אני מקווה) להיות, בכל זאת, יותר פתוחה.

עוד פתרון אפשרי (תלוי במבנה הבית...) אם תחליטו להשאיר את קסם הוא אולי לשים דלת רשת שנדחפת מתוך החדר החוצה. ע"י כך אורי יכול לצאת מהחדר ע"י דחיפת הדלת בלבד (אפשר ללמד אותו?), וגם אפשר להשאר עם אותן אוזניים

שליחה על ידי לאה_מ* » 25 מרץ 2002, 14:19

רעיון טוב.
חשבתי שאתה רוצה להציע לי לשים דלת מגנט ולתלות על אורי את המגנט התואם

...

פתרון טכני - לפרק מהדלת הרגילה את המנגנון, כך לא צריך להשתמש בידית, וכשסוגרים את הדלת, אפשר לעשות זאת עם משהו שמעלה את החיכוך (לדחוף חתיכת נייר?).
זה בתנאי ש -
1 - הדלתות נפתחות החוצה (כל דלתות החדרים שלנו לא כאלה, פרט לממ"ד).
2 - אורי יותר כשרוני מקסם. (עכשיו, שהילדים לא מגיעים לידית, המיומנות שלהם ושל החתולים בפתיחת/סגירת דלתות, דומה).

זה פתרון גרוע, ד"א. אבל כבר כתבתי, אז אולי מישהו ישפר.

לאה, כתבת:
למעשה, בן זוגי היה נגד כל הזמן, ועומר התווכח איתו שעות והצליח לשכנע אותו,
פעם נתקלנו בבעיה שאיתי סרב לישון אצל סבתא שלו ולא הבנו למה. בסוף האסימון ירד: כשדיברנו על סידורי השינה אני אמרתי שאני מפחדת שיהיה לנו חם מידי שם... סתם ביטוי שנתפס פשוטו כמשמעו אצל ילד בן שנתיים. היום אני שמה יותר לב למה שאני אומרת כי קרו לנו עוד מס' מקרים דומים. תנסי לשחזר מה היה הויכוח בין עומר לאביו, אולי נאמרו שם דברים שעלולים להתפרש כמלחיצים. תנסי גם לברר מה הוא שמפחיד כל-כך בחתול. זה בטח לא סתם. בטוח יש סיבה.
ודווחי כמובן על התפתחויות...

שליחה על ידי לאה_מ* » 26 מרץ 2002, 09:05

אני לא יודעת מה כל כך מפחיד בחתול. אבל אני לא מפחדת מחתולים, אז אולי באמת אני לא מסוגלת להבין את זה. שירה לא שמעה את הויכוח בין עומר לאבא שלו בעניין החתולה (היא כבר הלכה לישון), ולכן לא נראה לי שהיא הושפעה מדברים שנאמרו שם. הפחד שלה נראה לי הרבה יותר בסיסי מזה. זה לא אישית נגד קסם. היא בכלל לא אוהבת חיות (היא גם לא ממש מתלהבת ללטף אוגר, לדוגמא), ומכלבים היא ממש מפחדת, למרות שלא קרה לה אף פעם ארוע מפחיד עם כלב. יכול להיות שיש אנשים שפשוט לא אוהבים חיות. שחיות דוחות אותן. בנוסף, קסם, מעצם היותה גורה, מאד אוהבת לשחק בדברים עם השיניים ועם הכפות שלה, וזה קצת דוקר ושורט. עבור שירה מספיקה פעם אחת כזו כדי להכנס ממש להיסטריה (ולא חשוב שהיא רואה אותי משחקת עם קסם, ואפילו את אורי משחק עם קסם).

בכל אופן, אתמול בערב (אחרי שהבית שלנו התרוקן סוף סוף משפע הילדים שחלחלו אליו איכשהו) שוחחתי עם עומר, ושאלתי אותו אם יש לו רעיונות בעניין. היו לו הרבה רעיונות, אבל כולם היו בתחום ההפרדה (נסגור את קסם בגג, כששירה ישנה נסגור את הדלת של החדר... כל מיני דברים כאלה), וכמו שאמרתי, אני לא חושבת שהפרדה היא פתרון ריאלי לבעיה. אחר כך דיברתי עם עומר ועם שירה, ושאלתי אותם מה הם מרגישים בקשר לקסם. עומר אמר שהוא אוהב אותה, אבל שירה אמרה שהיא שונאת אותה (וכל שפת הגוף שלה אמרה את זה), ושהיא מפחידה ומגעילה ומסריחה, ו"אני לא רוצה שהיא תיגע בי", ועוד דברים מהסוג הזה. לא הצלחתי להביא אותה לתת הסבר לתחושות שלה. אני חושבת שאין להן הסבר רציונלי. זה פשוט מה שהיא מרגישה. מבחינת שירה, קסם יכולה להשאר (רק בשביל עומר) בתנאי שהיא תהיה סגורה באמבטיה בכל הזמן ששירה נמצאת בבית. טוב, ברור שזה לא פתרון הגיוני.
הבוקר דיברתי שוב עם עומר, ושאלתי אותו מה הוא חושב, והוא אמר לי שצריך לתת לזה קצת זמן, אבל אם שירה לא תתרגל, אז נצטרך למצוא לקסם בית חדש, אבל בית עם אנשים שיאהבו אותה ולא יפחדו ממנה. הוא אמר, שנוכל להגיד להם שהם מקבלים כבר חתולה חצי מחונכת.
אז אם יש מישהו שרוצה חתולה בת חודשיים וחצי, אפורה מפוספסת, מתוקה מאד, עם אופי מאד נוח, וחצי מחונכת (יחד עם ארגז חול, חול, אוכל, צעצועים...) - מוזמן לכתוב לי, אבל רק בתנאי שאתם באמת תאהבו אותה, ולא תפחדו ממנה.

שליחה על ידי לאה_מ* » 26 מרץ 2002, 09:07

עוד משהו נורא חמוד: אתמול בערב, עומר ניקה את החול של קסם. היו אצלו שני חברים שבאו לראות מה הוא עושה, וביקשו להשתתף גם (עומר: טוב, אז תחזיק את השקית פתוחה, ואני אוציא את הקקי שלה מהחול; חבר: לא, אני רוצה להוציא את הקקי...). זה הזכיר לי את הקטע בתום סוייר, שתום מסייד את הגדר בבית של הדודה שלו...

אנונימי

ראו גם: הריון וחתולים

בלב כבד מאד החלטנו למסור את פיבי, כלבתנו הקטנה והחמודה, שאצלנו 5 שנים (כמעט מאז שנולדה).
פיבי היא מותק וגם מסתדרת מצוין עם הבת שלנו (10 חודשים) אבל לנו זה נהיה קשה מדי לטפל גם בה ואנחנו מחפשים לה בית אוהב.
היא מעוקרת, מחוסנת (אצל כלבים אין התלבטויות של חיסונים), יודעת לא רע עברית, חכמה וחמה מאד.
מי שרוצה יכול לקבל תמונה לאי-מייל.
הטלפון שלנו - 6054729-03 או כדי לראות אותה לאי-מייל gil@gil-sadeh.com

ומה יהיה שיבוא הילד הבא? יהיה קשה לך לטפל בשניים אז אולי תמסרי את הראשונה גם?
כלבה מסכנה, עוד אחת שנוטשים אותה כשבאים הילדים, כלבה בהשאלה? לבינתיים?
ההיתם צריכים לדעת, לכלבה שלכם יש רגשות, היא תהיה אומללה כשפתאום תמצא את עצמה במקום לא מוכר, עם אנשים לא מוכרים שאולי גם להם יימאס ממנה, ובסוף תמצא את עצמה בצער בעלי חיים או זרוקה ברחוב ולא תבין מה היא עשתה שמגיע לה היחס הזה.

מצטערת על הנאום- הדברים האלו מאוד אבל מאוד מרגיזים אותי!

הי פלונית,
מה דעתך שאאמץ אותה?

ותבטיחי שהיא תשאר אצלך עד סוף ימיה?

>לעצבנית נמאס לאסוף כלבים וחתולים נטושים שאנשים חסרי אחריות מעברים אותם מבית לבית עד שהן מגיעים לרחוב<

הי, פלונית, תירגעי. כלבים זה לא ילדים והם יכולים למצוא בית חדש וחם ואוהב ולהשתקם מהפרידה. אף אחד פה לא זורק לרחוב...

ענת, לצערי אני חולקת לחלוטין על דעתך ועל כל הרעיון שמשכנעים עצמם אנשים, שכלב "פשוט יתרגל לו" למצב חדש.
הוכח דיכאון אצל כלבים רבים שעוברים שינוי. דיכאון שלעתים נגרר להרעבה ולעתים מוות.

אנשים יקרים, אנא חישבו לא פעמיים כי אם אלף פעמים על אימוץ בע"ח.
ואם יש לכם הורות באופק ונראה לכם בתיאוריה שזה לא הולך להסתדר- אל תאמצו!!.

לא ברור לי הקושי שבלגדל ילדה וכלבה (אלא אם כן זה תירוץ) אבל אנא מכם שיקלו שנית ונסו למצוא פיתרון שלא יגרום שיברון לכלבה.

ענת, זאת הבעיה, שחושבים שכלבים הם חפצים, מאמצים וכשנמאס פשוט מעבירים הלאה. הם חווים את הנטישה בדיוק כמו ילדים.
ולא , לא ארגע, זה מאוד מרגיז ועושה לי כאב לב כל פעם מחדש.

חגית- כל מילה בסלע!

פלונית עצבנית - אני רוצה לתאר לך את הצד השני של הדילמה.
יש לנו 3 חתולים,
ואני מרגישה שמאז שנולדו הילדים, הם זנוחים יחסית.
פשוט אין זמן בו אנחנו סתם יושבים בנחת והם יכולים להתכרבל עלינו, וככה, בלי שנרגיש, נעלמו להן הפינות (בזמן) של תשומת-לב לחתולים.
ומצד שני - יש המון מצבים של "זוז מכאן" - כשאוכלים עם הילדים על הרצפה, כשאני מיניקה והילדים לא רוצים חתול שיישב עליהם, כשאני עייפה או חם לי או אני-לא-יודעת-מה, ולא רוצה שוםדבר מיותר עלי: לא ילד, לא יד של ילד, ובטח לא חתול...
אנחנו לא שוקלים למסור אותם, ועדיין אני מבינה (מתוך הבקשות לתשומת לב מצד החתולים שלנו) את השינוי הגדול בין זוג ללא ילדים למשפחה עם ילד, שיכו לגרום לכך שמקומה של חיית המחמד יידחק, ואולי אפילו עדיף יהיה לה בית אחר, מתאים יותר.

והנה הצד השלישי של הדילמה (עם סוף טוב!)

כזוג ללא ילדים גידלנו שני חתולים, ואהבנו אותם בקיצוניות...
כשהילדה נולדה חל פיחות מסויים באהבה, תשומת לב וכו'
וממעמד של "ילדים עם פרווה" הם חזרו למקומם כחתולי הבית.

אבל -
רק שתדעו, כל ההורים לפעוטות עם בעלי חיים "מוזנחים" ,
שכשהילדים גדלים טיפה, ומתחילים לפתח מודעות לסביבתם,,
אז נורא כיף להם שיש להם בע"ח משלהם.
מגיל שנתיים בערך החלה להרקם מערכת יחסים נורא יפה ואוהבת בין הילדה לחתולים, היה פשוט יפה לראות.
עד כדי כך שהוספנו עוד כלבה (ואח"כ עוד אחת)
ואין גאה מהילדה, האוחזת ברצועה, ולוקחת את הכלבה לסיבוב,
או מתרפקת עליה, או מרגישה ביטחון "לישון לבד" כשהכלבה איתה.

כך שלפחות מנק' ראותי, שווה לעבור תקופה מבאסת, ולדבוק בחיה.
זה ישתלם!

גילה, את באמת חושבת שלחתולים שלך יהיה יותר טוב אצל מישהו אחר? מטבע הדברים כשנוסף מישהו למישפחה תשומת הלב יורדת לשאר בני הבית.
גם אצל ילדים זה ככה, כשנולד תינוק קטן פתאום הילד היותר גדול כבר לא כ"כ מקבלת את אותה תשומת לב, כי יש שותף.
גם לי יש כלב וחתול, ונכון אחרי שהילדה נולדה היה קשה, עם השיערות, עם הטיולים במשך היום, אבל הם שלי והם גדלו אצלי, ואני בטוחה שהם מעדיפים שאני יעיף אותם מהאוכל לפעמים ואגרש אותם בחוסר סבלנות מאשר אמסור אותם לבית אחר.

ציפור- מסכימה איתך. הילדה היום מעבירה הרבה שעות בהתרפקות על הכלב (דיו, ראש על ראש, בדיקת שיניים וסתם שכיבה עליו) ומשחקים עם החתול בצחוק רם.
עם כל הקושי- לא הייתי מוותר עליהם וגם אם לפעמים נמאס לי, אני חושבת עליהם אצל מישהו אחר כמה אומללים הם יהיו ויש קוראת לאחד מהם לפינוקי.

מגיל שנתיים בערך החלה להרקם מערכת יחסים נורא יפה ואוהבת בין הילדה לחתולים
אפילו לפני כן... אצלנו כשהילדים התחילו לזחול, הכלבה היוותה יעד מבוקש לזחילות. היא כלבת שמירת-ילדים מצויינת בזכות ההבנה שלה שהילדים שייכים לשבט שלה.
לפני שבועיים הגיע כלב שכן והדלת היתה פתוחה. הקטנה זחלה אליו לשחק איתו ומיד הכלבה שלנו (קשישה בת 8) התיישבה לשמור עליה למרות הפיתוי להיכנס הביתה למזגן...
הילדים מספרים מדי פעם שהיא ביקרה אותם בגן במשך היום ואני יודעת שזה עושה להם טוב.
ובכלל, היא הראשונה אצלנו במשפחה שילדה ב-לידת בית.

אני רוצה לספר איך זה היה אצלנו דווקא מכיוון הכלב...
צ'ינו הוא כלב קטן ולא כלכך חכם (זה לא אני המצאתי. גם מעריציו הגדולים מסכימים איתי) שהגיע אלינו אחרי שעבר הרבה בתים.
אמא שלו (גיסתי) קיבלה אותו כשהיה גור ומסרה אותו לחבר כשיצאה לטייל בעולם.
הוא עבר כלמיני בתים ובסופו של דבר הגיע אלינו כשכבר היה בן 3 עם חרדת נטישה רצינית.
עוד כשהייתי בהריון הוא התחיל עם סצינות.
הוא נהג להתגרות בכלבים הקשוחים של יפו ואני הייתי רצה (עם הבטן והכל) להציל אותו ואחכ לוטרינר כדי לחבר אותו בחזרה (מילא התפרים וההחלמה וכמה שזה עולה אבל, כמה הרדמות כלליות יכול כלב לסבול?)
בינתיים עברנו דירה והוא עבר איתנו, כמובן.
כשאור נולדה הכנסנו אותה הביתה עם הסלקל ודבר ראשון עשינו ביניהם הכרות.
הוא התעלם במופגן.
צ'ינו שכלכך אוהב ילדים התעלם מאחותו הקטנה.
וככה זה נמשך.
והוא כמובן המשיך להיאכל ע"י גדולים ממנו (עכשיו אנחנו גרים במושב. יש פה כלבים גדולים בשפע) ולהתעלם מאחותו.
אחכ חלה הפשרה ביחסים.
הוא התחיל לבוא ולישון מתחת למיטה שלה והפסיק להתעקש לשמור ממנה מרחק.

השבוע אור התחילה עם אימוני התרסקות (יהיה מי שיקרא לזה אימוני עמידה) ויצא לה לפעמים להתרסק על צ'ינו (כרית נהדרת!) וכשמצאה עצמה פתאום שוכבת על הגב והראש מונח על צ'ינו התחילה לחקור את הסביבה (למשוך בשערות ולדחוף אצבעות לעיניים) וצ'ינו קיבל את זה בכניעה, כמו שהוא נותן תמיד לילדים לעשות לו מה שהם רוצים.

לפי המגמה הזאת נראה לי שעוד מעט הם ישחקו ממש באופן פעיל (אחרי שהוא יבין שהיא לא נושכת).
הוא אמנם קצת טיפש הצי'נו הזה ועושה לנו צרות אבל הוא אח ממש חמוד לאור (ואפילו עוזר לי לנקות את הקקי שלה מהרצפה).

עוגיה, מזכיר לי:
כשהייתי בתאילנד, ביקרנו אצל שבט ארוכות הצואר הידוע. היה שם תינוק שכל התוסיק שלו מרוח בקקי (רך), והאמא פשוט שרקה לכלב שהגיע בריצה וניקה את התוסיק (בליקוקים כמובן).

גם אצלנו היחסים בין הקטנה לחיות טובים מאוד, יש לה צעצועים חיים בבית.

זה נחמד לי שהוא עוזר לי לנקות
אבל מזעזע אותי שאחכ עם אותה לשון הוא ילך וילקק לה את הפרצוף...

הכלבה שלנו לא מלקקת את הקקי והפיפי שלהם, אבל אוכלת את השאריות שנופלות מהרצפה וחוסכת לנו את הרמת הלכלוך הגדול...

פלונית עצבנית טפשונית שלום
את מכירה אותי? את יודעת למה אנחנו נותנים אותה? ניסית לברר לפני שהתפרצת בגלל הבעיות האישיות שלך? או יותר קרוב - ניסית לחשוב קצת?
מה שאני שואל את עצמי זה אם בכלל שווה לענות לך.
ועוד משהוא - הטלפון שלי מופיע שם ואצלך ראיתי רק "פלונית עצבנית" אז אולי נוסיף לזה עוד קצת "פלונית עצבנית אבל פחדנית" או "פלונית עצבנית וגם חוצפנית" אבל הכי טוב לשנות את זה ל"פלונית מאד מעצבנת".

גיל, אל תתעצבן כל כך, זה דיון לגיטימי.
זה באמת עצוב שאנשים מוותרים על בעלי החיים שלהם כשנולד ילד, אבל כאמור, כל מקרה לגופו. אני מצאתי את קאיה נטושה ברחוב כשהיא היתה בת 10 בערך. היום, ארבע שנים אחרי, עם ילד, אני מאושרת שמתמזל מזלנו לחיות במחיצתה. התרומה שלה לילד היא מדהימה (למרות השערות...) מכל הסיבות שפורטו כאן על ידי הכותבים הקודמים. אבל מה שאני מנסה לומר זה שגם לכל כלב יש את הקארמה שלו. אם נתיב חייו של הכלב מתקדם לקראת בעלים אחרים...אז למה לא בעצם .
(בפרט ש מיכל דנקנר מעוניינת!).
גיל והדס - אם עדיין יש בלבכם היסוס, כי נשמע שעברתם דרך עם פיבי והיא אהובה עליכם, אני מציעה שתניחו את הסוגיה בצד רגע ותשקלו שוב אחר כך אם למסור אותה או לא. ואם ממש קשה לכם איתה (רגשות אשם על זה שהיא לא זוכה לאותה אהבה כמו לפני הילדה? קשיים טכניים להוריד אותה/לנקות?) אז תמסרו אותה וזהו.
וסיפור אופטימי לסיום: יש לי חברה שהיה לה האש פאפי אהוב. לפחות חמש שנים הם חיו ביחד (רק שניהם) באידיליה ובקשר אחד-על-אחד מדהים. היא התקבלה ללימודים בלונדון ונוצרה צומת, שבה היה ברור שהכלב לא יכול לבוא איתה (שעות לימודים מטורפות, לבד בארץ זרה) ואין לו עם מי להישאר. בלב כבד ובדמעות מרות היא מסרה אותו למשפחה נהדרת שגרה במושב, ושמרה עם המשפחה הזו על קשר עד שהיה ברור לכל הצדדים שהכלב שמח וזוכה לטונות אהבה ושבמקום מדרכות תל אביב הוא זוכה למרחבים ירוקים וכן הלאה. האש פאפי תמיד נראים קצת עצובים... אבל במקרה הזה נראה לי שהיתה בחירה נכונה.

פלונית עצבנית שלום.
אני מבינה את הכאב שלך לגבי בעלי חיים נטושים ואני יכולה להבין שאת מתרגזת נורא כשאת מדמינת זוג אטום שמתיחס לכלבה שלו כמו לחפץ ופשוט מעביר אותה הלאה ובדמיונך הגעת ישר לצער בעלי חיים.אבל האמת היא אחרת מבדמיון הספציפי שלך שמושפע מהחוויות האישיות שלך עם כלבים ומהנסיון שלך בחיים .מאחר שהרשת לעצמך להתבטא בחופשיות לגבנו אז גם אני מרשה לעצמי-יש עוד אופציות בחיים של אנשים עם אופי אחר וסיטואציות יותר מורכבות ממה שיכולנו לפרט פה באתר אבל את הולכת רק על מה שמתאים לך מכל מיני סיבות.
מה את חושבת שאנחנו לא מתיחסים למה שהכלבה תעבור כשהיא (אם) תמסר?
את חושבת שלא קשה לנו מאוד עם ההחלטה הזאת?
שאולי הגענו אליה רק מחוסר ברירה?
שהכלבה היתה במעמד של מלכה בבית לפני שהתינוקת שלנו נולדה ואחרי הלידה היא מקבלת פחות יחס בצורה משמעותית למרות שאנחנו מאוד משתדלים היא מוזנחת יחסית ומעוד סיבות שאי אפשר לפרט פה אבל אם היית יוצרת איתנו קשר היינו מסבירים לך אותן ואז נראה לי שהיית מבינה אותן יותר וגם אותנו.
ותודה לברונית ב ולגילה על ההבנה

וחוץ מזה לא היינו פשוט מוסרים אותה ומנתקים קשר
בחיים לא!
אם היא היתה בדכאון ולא היתה מתאקלמת היינו לוקחים אותה חזרה עם כל הקשיים

לפני 3 שבועות קיבלנו גורה, מקסימה כחלק מהמתנות שפיית השיניים נותנת... היא היתה בבית עד שהתרגלה ועד שאני הפסקתי לנשום (אלרגייה). סידרנו לה מקום במרפסת וגם במחסן, אליו היא נכנסה לבד.
הילדים נקשרו, קראו לה תותי, הרימו, ישנו איתה, ליטפו אותה, האכילו אותה. גם הקטנה התאהבה בה, והיתה מתעוררת וישר מבקשת לצאת אליה החוצה.
היום לפנות בוקר הבכור הלך לתת לה אוכל ואיזה כלב חצוף שעבר כאן החליט לאכול אותה לפני שהיא אוכלת את האוכל. מיד הוא הגיע ואמר: "אבא, תותי פצועה". למרות שלא היה שום סימן חיצוני, היא היתה כנראה גמורה מבפנים ומתה תוך 10 דקות. הספקתי לספר לילדים שכנראה תותי פצועה והיא לא תחיה איתנו יותר. הקטן ביקש שנשים לה תחבושת או פלסטר ושזה יעזור והבכור אמר שכדאי שניקח אותה לרופא. הבטחתי לו שאם היא תצליח להתאושש קצת אז ניקח אותה לרופא. בפעם הבאה שבעלי הלך החוצה לראות מה קורה איתה, היא מתה.
היה בכי גדול של ארבעתנו. היא היתה כזו מתוקה, אין מה להגיד. עוד מעט אפגוש אותם ונראה איך הם מרגישים.
ההלוויה היום בשלוש.

)': נורא עצוב...
אולי כדאי להביא הביתה גור/ה חדש/ה?

תודה על התמיכה, ובאמת כשאח של בעלי יחזור מ-יורדים לסיני, ניקח חתולה חדשה...
הם מחכים לה כבר...

שכחתי לספר שבלוויה (הלוויה או לוויה?) עמדנו ליד הקבר, יחד עם עוד חברה של הילדים והקראנו את הספר "סיפור מהחיים" של אלונה פרנקל.
שם יש ציפור מתה שנפתלי מצא. הם קברו אותה, ומאז הם תמיד עוברים ליד שיח הורדים שם היא קבורה, עד שיום אחד ראו ציפור חדשה שבנתה קן ובקן שלושה גוזלים. אז זה גם עצוב וגם שמח...
הילדים הזילו דמעה והתחבקו, ואני מרגישה שאנחנו עוברים הלאה.
האמת, שבערב כשהחניתי את הטרקטורון, בפתח המחסן, ופתאום לא הייתי צריכה להיזהר שמא תצא פתאום לתוך הגלגלים, התגעגעתי מאוד...

עצוב .

לפני שמיכאל נולד היינו מוטרדים מאד איך ק' תקבל אותו. את ק' אימצנו אחרי סיפור ארוך ומטורף לגמרי, אפשר לומר שהיא הכלבה הראשונה בהיסטוריה שבחרה להחליף את בעליה. היא עברה חיים קשים ומלאי התעללויות, ומצאה את דרכה אלינו, לבית השכן, דרך קבע, נמלטת מבעליה החוקיים, עד שנאלצנו פשוט לחטוף אותה יום אחד, כשעברנו לבית חדש בעיר אחרת. ק' תמיד שמרה עלי מכל משמר, נאמנה וחכמה, מלווה אותי כל יום במהלך כל היום, בכל מקום שבו אני נמצאת, ולמרבה הדאגה היתה מקפידה לנהום ואפילו לנשוך קלות, את כל מי שהיה מתקרב אלי (כולל את החבר שלי).
לפיכך, הלכנו לפני הלידה עם ק' למטפלת התנהגות בע"ח, שילמנו המון המון כסף, קיבלנו כמה טיפים, ועוד כמה הוראות התנהגות חדשות איתה. כשמיכאל נולד - הכל עבר בשלום. לא רק שק' מעולם לא חשבה לפגוע בו בקצה הזנב, אלא גם נרגעה מהאובססייה שלה כלפיי, והתחילה לשמור ולהגן על מיכאל (בעיקר מפני כלבים אחרים שמנסים להתקרב אלינו).
ועכשיו מיכאל בן שנה וחצי, מאוהב עד מאחורי האוזניים בכלבה שלו, מחבק אותה, מנשק אותה, רודף אחריה, ו... לצערי הרב גם מתעלל בה קלות (עד קשות) - צובט, מושך, חובט. כמובן שהוא עדיין קטן, ואין לי ספק שיגדל להיות חובב חיות לתפארת, אבל בינתיים אני מוצאת את עצמי מבקשת ממנו/ נוזפת/ מסבירה/ לפעמים אפילו צועקת, תוך כדי הרחקתו מק'. והוא - בחיוך קטן וממזרי, חוזר מייד ומושך לה שוב באוזן. ק', כאמור בנדון, כלבה סובלנית. אבל אני כואבת את כאביה, ומתחבטת בדרך הפעולה הנכונה במקרה כזה.

סיפור מדהים!
לדעתי - אם היא לא היתה רוצה לסבול את ההתעללות, היא היתה קמה, וזזה כמה מטרים הצידה. לא?
יכול להיות שמבחינתה, מה שהוא עושה לא כ"כ נורא... (השווי לגורי כלבים מתגוששים - גם נושכים קלות!)

מסכימה עם גילה, לבעלי החיים יש יחס מיוחד לילדים קטנים.

שרון, גם לי היו מחשבות כאלו. רק שאצלנו זה עם חתול. אבל באמת אני רואה (גם עם הכלבים וגם עם החתולים) שכשהם לא רוצים שאומני תנג'ס להם הם פשוט חותכים. זה לא קורה הרבה, אבל זה בהחלט קורה.
יש משהו בסף הכאב שלהם, נראה לי, שהוא פשוט שונה מאצלנו, לראייה באמת המשחקים הגוריים וגם של הגדולים.
תסמכי על הכלבה שלך, היא תדע מה מתאים לה ומה לא והיא כבר תמצא את הדרך להעביר את זה למיכאל, אם יהיה צורך.

שרון, יש לנו 2 זוגות חברים עם כלב וילדים קטנים - נראה כי כל הילדים מתנהגים באותה צורה: אוהבים אך גם מציקים. בדיוק כמו שאת מתארת. אבל אל דאגה - זה חולף. כשלחברה שלי הייתה רק ילדה אחת, היא הציקה לכלב מאוד, מאוד, ואז נולדה אחיה, והיא הפסיקה להציק לכלב - והאח הקטן החליף אותה.
זה נורא כואב מהצד, אבל זה חולף, וכפי שורד אומרת, אם זה יותר מדי מפריע לחיה, היא פשוט קמה והולכת.

נראה כי כל הילדים מתנהגים באותה צורה: אוהבים אך גם מציקים

מזכיר לי קצת את הבדיחות על אימהות פולניות "אוהבות ומציקות"....

אפשר לומר שהיא הכלבה הראשונה בהיסטוריה שבחרה להחליף את בעליה. היא עברה חיים קשים ומלאי התעללויות, ומצאה את דרכה אלינו, לבית השכן, דרך קבע, נמלטת מבעליה החוקיים, עד שנאלצנו פשוט לחטוף אותה יום אחד, כשעברנו לבית חדש בעיר אחרת.
מדהים. חשבתי שאני כתבתי את זה. סיפורה המדוייק של פ' שלנו.
<בבאופן מכבדים פרטיות של כלבים (-: >
(ההמשך שלנו פחות מוצלח. מהיום שגאיה הגיעה, היא הפסיקה להתקרב אלי. לא באה ללטיפות ולא עונה ל"בואי". אחרי שנתיים של שינה יחד, כבר חמש שנים שהיא ברוגז .)

אוי - ענת. ממש עצוב. אנחנו כל הזמן אומרים מה יהיה עם מ' (אני מצטרפת לשמירת הפרטיות של הכלבים) כשיהיו לנו ילדים, היא בטח מאוד תקנא... טוב, אם היא תחליט לא לישון איתנו יותר זה יהיה ממש בסדר, כי היא ממש נודניקית - חייבת לישון צמוד אלי, או עלי ממש... אבל אני לא רוצה לחשוב שהיא תעשה איתנו ברוגז.
אבל בינתיים אנחנו ממשיכים להיות אופטימיים, ובסוף כל שיחה בנושא אומרים אחד לשני, היא נורא תאהב את הילד, היא תשמור עליו, הם ישחקו ביחד. מקווה!

יוחננית, אולי אשתף אותך בלקח שלי: להתייחס אל הכלב כמו אל אח גדול שפתאם תופסים לו את המקום.
כשחזרתי עם גאיה על הידיים מבית החולים, מתה מפחד על שהיא עכשיו באויר הפתוח, בידיים שלי בלבד, באחריותי המלאה ולא ב"שמירה של בית החולים", נכנסתי לחצר ופ' שאף פעם לא נפרדה ממני לכל כך הרבה ימים קפצה עלי בפראות. אני נבהלתי וסילקתי אותה בבעיטה ובצעקה. אף פעם לא התייחסתי אליה כך, והיא הגיבה מיד כמו הכלבה המוכה שהיא היתה שנתיים קודם. הצטנפה ונעלבה, וזהו. כשנרגעתי קצת מחרדות התינוקת, ופניתי אליה, זה לא הלך. אולי זה יתן לך איזה רעיון איך להתנהג עם מ' בבוא היום...בהצלחה.

תודה על כל התגובות. אולי באמת חשוב להעביר כמה מהטיפים שקיבלנו לפני שמיכאל נולד, כדי להקל (כמה שאפשר) את הפיכתה של ק' למספר שתיים בבית, ולמנוע סצינות קנאה קורעות לב. אז קודם כל עוד בשלב ההריון - קיבלנו הוראה חד משמעית להפסיק לדבר אליה כמו לתינוק (מי מתוקה קטנה? בקול פועה), להתחיל לדבר אליה בטון אחר (לא פחות אוהב, חלילה, אבל אחר), כדי לעשות את ההפרדה מראש, לחסוך ממנה את הבלבול כשנפנה לגמד החדש באותה טונציה. חוץ מזה - הטיפ הידוע - לאחר הלידה, כשאבא חוזר עוד לפני אמא והתינוק, לקחת חיתול (בד) עם ריח של התושב החדש, להביא הביתה, לתת לק' להריח ולהכיר עוד לפני שמתראים ממש. וטיפ נוסף - חשוב ואפקטיבי מאד !!! - כשהגעתם סוף סוף הביתה עם העולל - דווקא כשהוא נמצא בזרועותיכם, לצ'פר את הכלב/ה בצ'ופרים אהובים, ליצור עבורה קשר אסוציאטיבי בין התינוק לצ'ופרים, ליטופים קטנים ומילות חיבה.
האזהרה החמורה שקיבלנו היתה לא להשאיר בשום אופן את ק' עם התינוק ללא השגחה, אפילו לא לשנייה. אותה מטפלת בהתנהגות בע"ח התריעה שכבר היו מקרים מפתיעים. הקפדנו, למרות שק' התנהגה כמו מלאך מהרגע הראשון. בכל מקרה - אם הכלב/ה מגלים סקרנות מוגזמת ומרחרחים קצת באגרסיביות, להרחיק אותם, כמובן.

אני נזכרת, כשבאתי מביה"ח עם הקטנה הנחתי אותה במרכז המיטה שלנו, על חיתול (לשמור על סטריליות P-:).
אחרי כמה דקות באתי לבדוק שהכל בסדר וגיליתי את הכלב צמוד אליה מצד אחד והחתול צמוד מצד שני.

ואני בכלל מאמינה שכל הרגישויות (הפיזיות) של מבוגרים לכלבים, חתולים וכל השאר, נמנעות ברגע שהתינוק פוגש בעלי חיים מגיל קטן. מישהו יכול לסתור ? מישהו גדל עם כלב או חתול ופיתח אלרגיה לפרווה ?

לא מזמן פורסמו מחקרים (אני אחפש הפניות מאוחר יותר) שתינוק שנולד לתוך בית עם כלב יתמודד בעתיד טוב יותר עם מחלות ואלרגיות. הזיהומים הקטנים שהחיות מביאות מפעילים את המערכת החיסונית.

אצלנו הכלבה האהובה עברה ועוברת התעלליות חדשות לבקרים. בעבר שהגדול היה בגיל של שנה וחצי ועכשיו מאחותו בגיל שנה ועשרה חודשים.
כשלא נוח לה היא הולכת למקום אחר או נוהמת , או אפילו נושכת קלות או פשוט באה לידי ואז אני מצילה אותה.
הגדול כיום הביע המון אהבה ודאגה לכלבה.מאכיל אותה, משחק איתה, שומר עליה מפני אחותו לפעמים ( כשהוא לא מצתרף אלה),מצתרף לביקורים אצל הוטרינר והספרית, אם היא מקיאה הוא רץ לספר לנו ושואל ושואל..
וכשאנו נאלצים להשאירה בבית למספר ימים (שכנה משגיחה אליה ), הוא בוכה מגעגועים.
בחוץ אם ילדים מציקים לו היא נוהמת עליהם והוא מרגיש מוגן ובטוח.ורק הוא מחליט מי מחבריו יוכל להחיזיק ברצועה ולכמה זמן. הוא מוריד לה שקית מזון ומחלק לילדים להאכיל אותה לפי התור.
הקטנה גם מראה לפעמים רגעי אהבה וחום. מאכילה אותה, מחזיקה אותה הרצועה, מתרפקת אליה, ישנה עליה, משחקת איתה ב"משוך בגרב".
מלבד זאת שמדובר בכלבה מקסימה ונוחה מאוד, אני אופטימית לגבי היחסים שבינה לילדי...הם רק ילכו וישתבחו!!

מיץ - איזה יופי. בת כמה הכלבה ומה גודלה?
אצלנו הכלבה מגלה כבר שנים נאמנות לנו, וכמובן לילדים. היא כלבה גדולה, סבלנית מאוד כלפי כל מה שהם עושים לה (יושבים עליה בעיקר, אבל זה ממש רק בסביבות גיל שנה, אחר כך עובר), ושומרת עליהם. אם הם נשארים בגן השעשועים לבד, כשאני קופצת רגע הביתה, היא נשארת לשמור עליהם. אם הם בגן, היא שומרת עליהם (לפעמים). יש ימים שהם מספרים שהיא באה לבקר אותם וזה מתאים לשעות בהם נעלמה מהבית (הם אומרים שזה היה כששיחקו בחצר, וזה בשעות מסויימות).
היא הגנה על הילדים כבר כמה פעמים מכלבים אחרים. פעם אחת היא אפילו ויתרה על כניסה הביתה רק מכיוון שהגיע כלב אחד למרפסת והתינוקת היתה בחוץ. היא פשוט נשכבה לידה והקפידה שהוא לא יעשה לה כלום (הייתי בסביבה).
לפני שנה בערך, איזה כלב קטנטן רץ לבן השני, והיא מרחוק קלטה את זה ורצה אל הכלב והפכה אותו. לא עשתה לו כלום, רק הפחידה אותו כהוגן והוא ברח.
כשהילדים רוצים ללכת לחבר שגר ממש קרוב ואני לא יכולה ללוות, הם מבקשים ממנה לבוא והיא נענית ממרומי זקנתה ועצלנותה.
פשוט מותק.

איזה כיף לקרא .
פעם עשיתי עבודה סמינריונית על משפחות שהיו להם בעלי חיים בעיקר כלבים , בתקופה ה"פרה מטרנלית" לפני שהיו ילדים, ועל היחס לבעלי החיים אחרי שהילדים נולדו .
אצל רובן הייתה העברה של רגשות הוריים לבעה"ח לפני , ואחרי שהיו ילדים הכלב חזר להיות "רק כלב" כמו שמישהי ניסחה .
חלק אפילו מסרו את הכלבים אחרי שהיה ילד .

אני חייבת להודות שהחתולים שלנו, שפעם (לפני שק' הצטרפה לחיינו, והרבה לפני שמיכאל נולד) היו מרכז החיים שלנו, הפכו אחרי הלידה של מיכאל (ואולי אפילו כבר בתקופת ההריון) להיות "רק חתולים". עדיין מטופלים, מואכלים ומלוטפים פה ושם, אבל - לשמחתי הרבה - משהו נרגע בי קצת.
הרבה פעמים במהלך החיים קינאתי באנשים שיכולים לעבור על פני גור חתולים מיילל ברחוב, ולהמשיך הלאה כאילו כלום. אני, לעומת זאת, תמיד (עד היום) מסתבכת עם כל חיה אבודה או פצועה, לא מסוגלת להניח לעצמי אפילו בזמן הכי לא מתאים (ובינינו - זה אף פעם לא מתאים), ותמיד חייבת לעצור ולאסוף. זה די מעיק על החיים, בפרט כשהרבה פעמים אין פתרונות שמחים לכל דבר, ואני נגררת עם העצב עוד הרבה אחרי שהסיפור נגמר.
לפיכך - הפיכתם של חתולי המחמד המפוארים ל"רק חתולים", היא תופעה מבורכת שמשאירה קצת יותר ראש פנוי לגור הכי חמוד בחיים שלנו (מיכאל), ולאחותו החורגת הגדולה אך הננסית (ק').

ואני מקווה (ובעצם די בטוחה במיקרה שלך ממה שהספקתי הכיר פה) , שלמרות שריגשית הם "רק חתולים " , עדיין מאכילים אותם .

חוץ מזה אצלנו רק עכשיו בגיל שנתיים סיון וגו'לי ממש חברות , דבר חשוב לא פחות זה שסיון לומדת ממש עכשיו להדוף ממנה את החתולים ואת אפס (פ דגושה) שקופצים עליה וכמעט מפילים מתוך שובבות או נושכים מתוך משחק.
(

לנו יש כלבה אחת גדולה מאוד עם לב רחב עוד יותר ושלושה חתולים. לגבי הכלבה לא דאגתי. אני גדלתי עם כלבים כל החיים. כשהייתי תינוקת הייתי זוחלת ערומה בבית והכלב שלנו היה מנקה אחרי ....ואותי

לגבי החתולים לא ידעתי מה יהייה. במהלך ההריון הרגלנו אותם לישון בחוץ (אחרי שפעמיים היה לי עכבר מת במיטה).

יש לנו חתולה אחת שהיתה כמו תינוקת שלי - מאז ומעולם היא לא אוהבת ילדים במיוחד. מהר מאוד היא קלטה שילדים לא נעימים לה ומיד כשבאים אורחים עם ילדים היא נעלמת עד שהם הולכים. זה קצת השתנה אחרי הלידה, בגלל שכל החיות מקבלות פחות תשומת לב, כל אורח הוא פינוק פוטנציאלי.אין לה עיניין רב בנריה.

חתול נוסף הוא קצת מאותגר שכלית או מואר (תלוי איך מסתכלים על זה). הוא חתול חצי פרסי מלא שיער ג'ינג' יפיפה - אפשר למשוך לו בזנב - והוא פשוט יתישב, אפשר למרוט לו את השער- והוא יגרגר, בקיצור גן עדן לילדים. אבל דווקא החתול הזה ניסה לתפוס את הרגליים של נריה כאילו היו משחק ושרט אותו

החתול השלישי הכי הדאיג אותנו. הוא "בן זקונינו" הצלנו אותו אחרי שילל יומיים וחיפש את אמא שלו. הוא ערס קטן ועצבני. מהיום הראשון שלו אצלינו הוא גרגר בעצבנות על כל דבר (כולל כל האוכל שלו שהיה לו קצת קשה ללעיסה). לקח לו הרבה זמן להבין שאם כל זה שהכלבה טובת לב, לנסות לחטוף לה אוכל מהפה זה לא רעיון טוב

מצד שני הוא גם מאוד מפונק ואוהב ליטופים. החתול הזה הוא החבר הכי טוב של נריה, הוא בא ומתחכך בו בכל הגוף, נריה מנסה להכניס אותו לפה, מה שנראה מאוד מצחיק תינוק קטן מנסה לנשוך חתול.... נריה יכול למשוך לו בשפם, לשחק לו בכפות הרגליים והוא רק מגרגר. לפעמים אם אני צריכה לעשות משהן זריז ונריה צריך שעשוע אז החתול הזה משמש כבייבי סיטר.

ומה בדבר התזונה "המתקדמת" לפעוטות? מיכאל נוהג לטעום לא רק את הפרווה המאד לא נקייה של ק', ואת שאריות הפרווה שנשארות לו ביד אחרי שמשך לחתולים בזנב, אלא גם לועס בהנאה רבה את ה"בונזו" לכלבים ולחתולים (עד שאני תופסת אותו על חם, ומחלצת לו את הגרגרים מהפה).

בתי הגדולה שחוגגת 5 מבקשת תוכים ליום ההולדת. יש לי גם תינוקת - האם ידועות בעיות/מחלות שיכולות לעבור לילדים ? איזה סוג הכי נוח לגידול עם ילדים? האם תוכים ותינוקות יכולים "לבוא יחד"

יש מחלה בשם קלמידיה , יכולה לגרום דלקות ריאות, או הפלות בשליש ראשון של הריון .
תקחו את התוכים לוטרינר או לבי"ח הוטרינרי לבדיקה לפני שמביאים הביתה . בכל האופן אם לא בדקתם אותם המחלות לא קשות מאוד רק חשוב כשהולכים לרופא עם ילד חולה לציין שיש בבית תוכי ושיעשה בדיקה לראות אם גורם המחלה הוא לא קלמידיה , ואם לא אז יש תרופה .

שליחה על ידי אליה* » 24 יוני 2004, 19:38

כבר זמן רב שאני קוראת בעניין רב את הדפים פה, ובניגוד לפורומים אחרים במקומות רחוקים, דווקא פה נזהרת יותר מלהביע עמדות ולצרף את דעותי. (יש, מסתבר, גם הנאה גדולה בהאזנה שקטה..)

אבל יש לי שאלה אחת שמנקרת במוחי כבר הרבה זמן, ואין לי מקום אחר לשאול אותה, פרט לפה:
יש לנו חתולה אחת, וביום ראשון יצטרף אליה חתול נוסף, ג'ינג'י מאומץ (עוד לא סיפרנו לה), ויש לנו גם בטן הריונית של סוף חודש שישי.

מאז ומעולם אהבתי חתולים, ומאז ומעולם גם אספתי וגידלתי וטיפלתי,

ומה שמטריד אותי בתקופה האחרונה הוא מה יהיה אחרי הלידה. מה, אני כבר לא אוהב את הפרוותיים האלה כמו עכשיו? אני יותר לא ארדוף אחריהם כדי לקבל סיבוב בטן? או נשיקה מועכת על הראש הקטן שלהם? אני לא אתחנן יותר שטפסו לי על הרגליים או יבואו איתי למיטה?
זה נראה לי אפשרות מפחידה ובלתי מתקבלת על הדעת,
ועם זאת, גם פה כבר קראתי בדפים אחרים על השינוי הזה.

אז זהו, שאני מבקשת עכשיו עזרה מבעלי נסיון-

איך זה עם החתולים אחרי התשיעי הגדול?

חייבת להודות שאני קרובה ללבעוט בחתול שלנו בלילות האחרונים, כי הוא התמלא פרעושים מהחצר החדשה ומעצבן ומגעיל אותי פתאום שהוא מתגרד ומתלקק קרוב מדי אלי כשאני מניקה, ונבעתת כשהוא מנסה להיכנס למיטה.
כמובן שעד הלידה הוא היה הבייבי שלנו ומאוד אהבתי אותו... עכשיו אני כמו לביאה שמגנה על הגור שלה... (כאילו שהחתלתול הזה מסוגל לעולל רע למישהו... אבל אני לא שולטת ברגשותי...)
אבל אני עדיין לא דוגמא, כי בעצמי אני מתרגלת לרכש החדש, כולה בן שבועיים ועדיין בודקת שהוא נושם אחת לשלוש דקות

לי כולם אמרו שאחרי הלידה אני סופסוף אכנס לפורפורציות ואבין שחתול הוא רק חתול.
אני יכולה להגיד אחרי 6 חודשי אמהות שאמנם יוצא שאני מקדישה לחתוליי הרבה פחות תשומת לב אבל הם עדיין מאוד מאוד בראש סדר מעייני.
עכשיו אני כבר מרשה להם להתחכך בבן שלי והוא כבר שולח ידיים ותופס להם את הפרווה..
חתולה אחת ישנה איתנו כל לילה ואני שקטה לגמרי.
הם היו וישארו חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו..

אני הייתי בטוחה ששום דבר לא ישתנה, והתבדיתי.
יש לנו חמישה חתולים גדולים שישנים איתנו במיטה (יותר נכון, ישנו). הייתי בטוחה שזה לא ישתנה. בימים הראשונים באמת כך היה, אבל מהר מאוד הבנתי שאי אפשר לסמוך עליהם, שהתינוקת לא מעניינת אותם ושהם ידרכו על כל מה או מי שצריך כדי להגיע אלי ולקבל ליטוף.
נוסיף לזה שיש לי הרבה פחות זמן פנוי ושיש מישהו שדבוק אלי כל היום כך שלא ממש בא לי שגם הם ידבקו אלי, ומקבלים חמישה חתולים עם הרבה פחות תשומת לב. מה לעשות, אין לי סבלנות אליהם.
השערות לא מפריעות לי.
עכשיו שהתינוקת יותר גדולה זה משתפר, כיף לה איתם (להם פחות) ואני מאוד שמחה שהיא גדלה בבית עם בעלי חיים. מה שמעניין הוא שלכל אחד מהם יחס שונה אליה. רק אחד ממש מוכן שהיא תיגע בו ותמשוך לו את הפרווה, וכל השאר תופסים מרחק.

לנו יש שלושה חתולים ותינוקת בת חצי שנה. לצערם הם כבר לא ישנים איתנו במיטה (וגם לצערי אבל לשמחתו הרבה של בעלי), וכמובן שמנת תשומת הלב שהיו רגילים אליה הופחתה משמעותית, אבל אני נהנית שהם יושבים עליי כשאני מניקה ומתחככים בתינוקת, ומידת האהבה שלי כלפיהם לא פחתה.

שליחה על ידי אליה* » 26 יוני 2004, 22:01

היום חזרתי מביקור אצל ההורים, והספקתי עכשיו לקרא את התשובות שלכן.
מוזר, דווקא עכשיו החתולה של ההורים שלי (כשהייתי בגיל 20 הרחוק היא נחשבה "שלי"), נעשתה נורא חולה- כנראה עניין של גיל (היא בת 14). עברה השבוע ניתוח שהיא מתאוששת ממנו ממש רע, וכבר כמעט כלום לא נשאר מהאריה המדהים והלבן שהיא היתה בפעם האחרונה שביקרתי שם. כחושה, זקנה, כואבת וצולעת.

את רוב השבת ביליתי על הרצפה לידה, בליטופים ובהיזכרות (משותפת?) בכל השנים שעברנו, בהתחלה ביחד, ואח"כ, עם כל המעברים והתהפוכות בחיי, בביקורים שלי, שהלכו והתקצרו, עם התדירות שגם כן פחתה עם השנים, והמרחק הפיזי הגדול בין מה שהיה הבית שלי, לבין מה שהוא הבית, היום.

אני סתם מספרת, לא יודעת מה התכלית. איפשהו אני מרגישה שזה היה מפגש פרידה, והכאב גדול; משום מה לא עברה במוחי אפילו פעם אחת המחשבה שייתכן מצב שאני אגיע לחיפה, והיא לא תשב שם בתנוחה עצלה, ותגרגר באדישות מול צהלות האהבה שלי, או שאני לא אשמע את המיאו הכל כך מוכר שלה יותר, או אציק לה עד שהיא תימלט ממני בשביל לחזור אחרי שניה, כי חתול יודע כשהוא אוהב אותך, לא פחות ממה שכלב יודע לאהוב, רק אחרת.

הנה, הריונית בת שלושים ושתיים, חמש דקות מלהיות אמא בעצמי, נפרדת עכשיו עם דמעות בעיניים, כמו הילדה- נערה שהייתי אז, כשהיא נכנסה לחיי. אולי זה היופי- שהקיום שלהם בחיים שלנו עוזר לנו לשמר את מה שהיינו, ולהנציח אותו בשבילנו, כי בניגוד ליחסים עם אנשים, עם החיות שלנו אנחנו לא משתנים. אנחנו נשארים אנחנו.

אני מקווה בשבילה ששאר חייה יימשכו בלי כאב, ואני מוכנה לנסות ולהתחיל לשחרר עכשיו, כדי לאפשר לה, אם הגיע הזמן שלה, ללכת.

אספתי כלבלב מהרחוב מתוקון בן 4 שבועות (לפי הוטרינר).
יש לכם עצות שימושיות?
יש לנו דירה קטנה וגינונת.

משפחת אור אפשר לשאול למה אתם מוכרים את הכלבה?
נטישת כלב גורם לתופעות של חרדת נטישה.
בכלל יש פה כמה אנשים שמוכרים כלבים בוגרים ולא גזעיים(אישית לא מעניין גזע).
חבל
חיה לכל החיים

לאוהב מדבר
אנחנו מוסרים את הכלבה כי אין לנו ברירה.
לונה היא גורה וכדרכם של גורים משתובבת ומשתוללת ורק מחפשת עם מי לשחק.
מכיוון שהיא כבר די גדולה (פיסית) כל קפיצה שלה על אלי (בת שנתיים וחצי) מסתיימת בזה שאלי שוכבת על האדמה ובוכה שרוטה ופגועה וחבולה. גם החברים שלה מפחדים מהכלבה לונה. נוצר מצב שבו כשהילדים מסתובבים בחצר (שזה רוב שעות האור) לונה קשורה. ונובחת. ומתחחננת שישחררו אותה. ואז - אם אני מרחמת עליה ומשחררת אותה - אנחנו (אני והילדים הקטנים) נכנסים להסגר.
מלבד זה יש לנו בחצר עוד כלב ועוד 3 חתולים ועוד 23 תרנגולות ואפרוחים ו - 4 אווזים ושני ברווזים. שזה לא מעט חיות לטפל ולאהוב ולהאכיל.
בנוסף לונה הכלבה צדה מדי פעם תרנגולת (היא פשוט מנסה לשחק איתה) עד שהתרנגולת מתה.
ומכיוון שלכל התרנגולות יש שמות ויחס אישי - מדובר בכאב לב ואבל לנעם (בת 8) ובכל טכס קבורה נשפכות דמעות רבות.
בנוסף פנינו למאלף כלבים (מקסים דרך אגב - מי שרוצה המלצה) וגם התחלנו לאלף אותה - אבל הוא הסביר לנו שלגבי העופות - לא נוכל לעשות כלום חוץ מלסגור או את לונה או את החיות. מכיוון שגולדן רוטריוור הוא כלב צייד במהותו ותמיד ישאר לה האינסטינקט של להביא את הצייד אחרי שהצייד יורה בו.

אנחנו מוכרים ולא מוסרים כי כבר הוצאנו כסף רב על כל החיסונים והאילוף וכו'. וגם - כי לפעמים אם קונים (לא תמיד) יש ערך מוסף כך שבן אדם שילם על מה שקיבל.
למרות זאת - אם יימצא ללונה בית מתאים ואוהב - נסכים גם לתת אותה בחינם.

ביומיים האחרונים נעם עצובה מאד בגלל שלונה צריכה ללכת. אנחנו עוברים איתה משהו לא קל בכלל.
כך שהסיטואציה מורכבת.
אני מקווה שקיבלת תשובה די מלאה ל - למה אתם מוכרים את הכלבה ואני ממליצה לך תמיד להבין את המכלול לפני שאתה קובע דעה, ובמיוחד דעה שיפוטית (חיה לכל החיים)

זהו. אני מאמינה שלונה תמצא בית ומשפחה שהיא מתאימה להם יותר ושבו לא יצטרכו לנזוף בה על כל צעד ושעל ועל כל משחק תמים ונאיבי שלה. ואני גם מקווה שנוכל (במיוחד נעם) לבקר אותה ולשחק איתה במקום החדש.

לאורית

.אני לא מסכים עם המאלף כי יש בבית מושג שנקרא שביתת נשק וכאשר מחנכים את הכלב נכון הוא לא יציק לחיה אחרת.גם אני בבית מחזיק חיות מסוגים שונים והכלבה שלי שחונכה מגיל צעיר לא מתקרבת בבית לאף חיה אחרת.
דיברתי באופן כללי ולא היתייחסתי למכירה שלכם(אני שומר לעצמי את דעתי).
.אני חושב שאנשים שלוקחים כלב צריכים לחשוב על מכלול הבעיות שיתכן ויווצרו לפני הקניה.
.רוב הבעיות שציינת טבעיות ועוד מספר חודשים היו נעלמות(פלוס השקעה קטנה שלכם בחינוך נוסף).
.צר לי ובהצלחה בכל מקרה.
.יתכן ויש לי מישהו שירצה את הכלבה אבל אבדוק.

גם הכלבה שלנו חוותה משבר רציני כשהקטנצ'יק נולד. אחרי מספר שנות בלעדיות מצאה את עצמה פתאום זנוחה לחלוטין, ומאוד מקנאה בתשומת הלב לה זוכה העולל. אבל התקופה של האינטנסיביות עם התינוק עברה, התינוק הפך לילד, והיום הוא מפצה אותה בתשומת לב שאיבדה לטובתו לפני מספר שנים. הם החברים הכי טובים האחד של השני. יותר נכון לקרוא לזה אחים...

< דפנה ממליצה בחום על גידול כלבים וילדים >

במהלך עבודתי כמטפל בבעיות התנהגות של כלבים נתקלתי בהרבה מקרים של אנשים שרוצים למסור את הכלב בגלל בעיות עם ילדים.
אין תשובה חד משמעית בעניין,במקרה ומדובר בכלב שאני חושב שהוא מהווה סכנה לילד(אפילו הקלה ביותר)ההמלצה שלי היא חד משמעית למסור את הכלב.כאשר אני שם על כף המוזניים את בטחונו של הילד מול הישארות הכלב,הבחירה בילד ברורה ומובנת.כאשר מדובר באנשים שקשורים לכלב שלהם ניתן לנסות לטפל בכלב בתנאי פנסיון בכלביה.מדובר בפתרון יקר אבל כאשר יש אנשים שהכלב הוא חלק מחייהם הם משקיעים.
אבל ברוב המקרים מדובר בחינוך לקוי של הכלב,במיוחד בבית עם ילדים צריך לשים גבולות לכלב ולתת לו חינוך מוקפד-דוגמאות(הכלב לא עולה על השמיכה של הילד במידה והיא על הרצפה,הכלב לא נוגע בצעצועים של הילד,הכלב לא נכנס לחדרו של הילד וכו).
כאשר עושים תהליך נכון של כניסה של הילד+חינוך למשמעת בסיסית של הכלב,הכלב הופך לחברו הטוב ביותר של הילד.שלא נדבר על כך שהילד לומד ערכים כבדי משקל כמו אחריות ומנהיגות,סובלנות,אהבה ללא מעצורים(עם כלב אין מעצורים כמו אנשים זרים ומין שונה) וכו.
בכל מקרה במידה ונתקלתם בבעיה יש להיוועץ באיש מיקצוע עדיף אחד שממולץ ע"י הוטרינר או חברים.יש לבקש לראות מקרים שטופלו ע"י איש המקצוע.

במקרה ומדובר בכלב שאני חושב שהוא מהווה סכנה לילד
איך יודעים אם הוא מהווה סכנה?

מניסיוני הדל (למרות שכל חיי גדלתי עם וגידלתי כלבים) -
לא רק שכלבים שגדלים במשפחה אוהבת מינקות לא יכולים להוות סכנה לילד, ההפך הוא הנכון :
כלבים "משפחתיים" (להבדיל מכלבים עם - נקרא לזה במילים עדינות - "ילדות קשה") מפחדים פחד מוות מתינוקות ומפעוטות, ומהלכים לידם ממש על קצות האצבעות. כשבני היה בסביבות גיל שנה, הוא היווה סכנה לכלבה

!
אז אוקי, יכולים לטעון פה מי שמכיר את הכלבה שלי שאכן היא בגודל של עכבר וגם חתולים עלולים לסכן אותה

, אבל הייתה לנו התנסות במקביל גם עם הכלב של הורי, שהוא כלב "אמיתי" - גדול, מגושם ואפילו מזיל ריר. הכלב של הורי, שיכול בקלות "להיכנס" בכלבים גדולים על שפת הים, היה זהיר מאוד ליד בני, ועודנו (היום הילד בן 3).

שהילד לומד ערכים כבדי משקל כמו אחריות ומנהיגות,סובלנות,אהבה ללא מעצורים
מסכימה ומוסיפה - "סתם" כיף - הערך החשוב ביותר (החיים זה כן פיקניק).

ממני גם.

טוב שהדף הזה עלה מחדש.
ככל שההריון מתקדם יש לי פחות סבלנות לחתול. הוא תלוי בי מאד. מה שהפתיע אותי לטובה זה שכשהיתה לי שפעת עם חום באמצע החורף, הוא לא הציק לי בכלל, אבל זה נדיר. ככה ברגיל הוא הרבה פעמים מעיר אותי בלילות וכאלה, צריך לקום לפתוח לו שיצא, או שהוא בא ודופק על התריס מבחוץ כדי להיכנס. יש כל מיני שיטות שעוזרות לנטרל את זה ויש תקופות שזה מצליח, אבל בהחלט לא תמיד.
כתבו כאן כמה אנשים שהחתולים כבר לא ישנים איתם מאז שנולד/ה תינוק/ת. אצלי, ניפנפתי אותו מחדר שינה עוד לפני ההריון בתקופה שהיו לי בעיות עור שניסיתי לעלות על סיבותיהן. רצית ילשאול את אלה שהחתולים ישנו איתם ועכשיו כבר לא- איך עושים את זה? זה אומר שאין להםכניסה לחדר שינה והדלת סגורה, או שמעיפים אותם בכל פעם שהם בחדר? ומה עושים כשהתינוק ישן בחדר במשך היום ואתם בחדר השני?
אצלי, חדר שינה פשוט סגור כדי שהוא לא ייכנס. פיתרון שעובד טוב רק כשאני לבד בבית, אבל כשיש כאן עוד אנשים זה לא עובד, כי שוכחים את הדלת והוא נכנס, ובכלל כשתהיה תינוקת לא נראה לי לסגור אותה בחדר או כל הזמן להשגיח שהוא לא מתיישב דווקא עליה.
פתרונות והצעות?
באמת חוששת מכך שרוב הזמן יבוא לי לתת לו בעיטה, גם עכשיו זה כבר נעשה לא פשוט לפעמים.

חבל שלא עונים לי. קצת מאכזב.

אצלנו יש חתולה אחת שמתעקשת לישון איתנו תמיד.
כשהבן שלנו נולד , במשך היום סגרנו את דלת חדר השינה שלנו כדי ששאר החתולים לא ייכנסו ובלילה הכנסנו רק את החתולה הזאת . היא ישנה איתנו במיטה המשפחתית ליד הרגליים.

עם חלוף הזמן , ראיתי ששאר החתולים די אדישים לתינוק ולי במילא לא אכפת מכל הנושא של שערות על הילד שלי אז שחררנו יותר ויותר ופתחנו את הדלת גם לשאר החתולים..
היום אנחנו עדיין כולנו במיטה המשפחתית וישנים מצוין!

ולי במילא לא אכפת מכל הנושא של שערות על הילד שלי
זה רק שערות? החתולים רק בבית?
אצלי זה גם בוץ וחול ולפעמים גם קרציות ופרעושים, שבהם אני כמובן מטפלת. אני מודה שעם הזמן זה מפריע לי יותר ויותר.
החתול הזה לא גדל אצלי מגיל צעיר, כל הזמן אמרתי שלקחתי אותו כ"משפחה אומנת" ואכן זה ניכר ביחס שלי אליו ובזה שיש דברים באופי שלו שממש קשה לי איתם. עם החתולה הקודמת זה קרה הרבה פחות, כי היא גדלה אצלי מגיל מאד צער יחסית והיתה איכשהו יותר התאמה ביננו, כמה שזה אולי נשמע מוזר. היא היתה לי יותר נעימה.
עוד נקודה שקשורה לעניין: ברגע שיש לי חתול (גם עם הקודמת) זה הופך להיות מוקד משיכה לכל חתולי השכונה. לא איכפת לי לתת להם אוכל, אם זה היה העניין, אבל זה הגיע למצב שבעבר הם הפחידו, גירשו ואפילו נשכו קשות את החתולה שלי ז"ל, פרצו לי לבית בכל מיני דרכים ורוצים גם לשכון אצלי בבית. אני לא מוכנה לגדל עדר חתולים, מספיק לי אחד בבית. האמת היא שכבר מצאתי מי שמוכן לקחת אותו מכאן, אבל ברור לי שהוא יחסר לי וברור לי גם שהייתי רוצה לגדל ילדה עם בעל חיים בבית, זה נראה לי יותר נכון, רק שלפעמים דורש ממני יותר מדי.

הוא מסורס?
למה
זה הופך להיות מוקד משיכה לכל חתולי השכונה. ?
תנסי לתת לו להסתובב בחוץ בשעות היום ולהחזיר אותו בערב,למשל, וכך לא תצטרכי להשאיר חלון פתוח כל הזמן וחתולי השכונה לא ייכנסו לך הביתה.

אצלי חלקם יוצאים החוצה וחוזרים אבל אין לנו נסיון עם בוץ וחול. בפרעושים וקרציות כמובן חשוב לטפל.
גם אם היו ימים שההשתוללויות שלהם מאוד עצבנו אותי והם עשו רעש והעירו לי את הילד או קפצו מעליו כשהוא ישן, עדיין , בעיניי
הם היו כאן לפניו ואני אוהבת אותם מאוד. מעולם לא חשבתי למסור אותם כי אני קשורה אליהם מאוד.

הוא מסורס ופחדן. הוא לא מגרש חתולים אחרים ואם הם ייכנסו הביתה הוא אפילו לא יקרא לי גם אם אני כאן. הוא גם מפחד מרוב האורחים, ברמות שזה מנג'ס, למרות שהוא משתפר.
כל חתולי השכונה מריחים שיש כאן אוכל חתולים יבש, איכשהו הם יודעים לבוא ולבקש או לנסות לגנוב אותו כאן.
הוא בדרך כלל ביום בחוץ ובלילה בפנים, אלא אם כןהוא משוטט ולא חוזר ללילה. זה גם קטע, לפעמים הוא יכול להעיר אותי באמצע הלילה כדי לצאת או להיכנס. אם זה פעם אחת זה לא נורא, יש תקופות שזו טיילת הלוך חזור כמה פעמים בלילה. בדרך כלל אם אני מצליחה להתעלם הוא עוזב, אבל כעיקרון הו די נודניק ויכול לעמוד גם חצי שעה על החלון ולבקש להיכנס. היו תקופות שהייתי מאד אסרטיבית איתו. עכשיו היו ממש קטעים שהייתי קמה לשירותים, חוזרת למיטה, הוא היה מתעורר ומקים אותי שוב, לא מאפשר להירדם.
אני מאד אוהבת אותו וקשה לי לראות את עצמי בלעדיו, אבל קשה לי גם לתפקד איתו כרגע, מה גם שהוא נורא תלותי. לא תמיד, נגיד בימים האחרונים הוא ממש בסדר, אבל אז מגיע איזה קטע נוראי שבאמת קשה לי שהוא בסביבה.

בעניין הכניסה לחדר השינה, כשהגדול נולד בנזוגי בנה דלת רשת (ממוטות עץ דקים ורשת בכמה עשרות שקלים בהום סנטר) והרכיב אותה על משקוף חדר השינה שלנו, ככה מנענו מהחתולים להיכנס לישון אצלנו. כשהוא גדל קצת (נניח 7 חודשים) כבר נתנו להם לישון איתנו.
עכשיו בילד השני, הם למדו לפתוח את דלת הרשת, אבל זה לוקח להם זמן ועושה רעש, כך שבמשך היום אני שומעת אם הם עומדים לעשות את זה ומונעת בעדם, ובלילה אנחנו סוגרים את הדלת "האמיתית", זו שלא עשויה רשת.

כשהגדול נולד בנזוגי בנה דלת רשת
פחחחח..... החתול שלי זה זה שכשהוא נתקל ברשת עם חלום פתוח מאחוריה, או אשנב, הוא פשוט עושה בה חור ענק ונכנס דרכו. הוא כבר עשה את זה כמה פעמים.
נכון שהוא לא יעשה את זה מול העיניים שלי אבל מספיק שאשכח פעם אחת דלת כזו סגורה בפניו כשיתאים לו להיכנס ואכלתי אותה
<הרשת של חלון/אשנב המקלחת של רוקדת מונחת עכשיו קרועה ליד הדלת ומחכה שיקחו אותה לתיקון>

אצלנו (קומת קרקע) יש דלת מיוחדת לחתולים שנפתחת רק לחתולה שלנו שיש לה מין צ'יפ מיוחד על הקולר. זו דלת לא יקרה נורא שחוסכת את כל הקימות בלילות וגם בימים להוציא ולהכניס ויחד עם זה מונעת כניסה של חתולים זרים - לחלוטין. כל עוד הם לא נכנסים דרך החלונות....

אפשר להתקין את הדלת גם בחלון או בדלת זכוכית וגם בדלת הכניסה או בחור בקיר. צריך לקנות את המודל הנכון, כמובן.
מומלץ בחום! הדלת הזו כבר עברה שתי דירות ועדיין כוחה במותניה - לפחות 7 שנים.
בזמנו היה יבואן בהרצליה שנקרא, נדמה לי, Arrow.

אצלנו (קומת קרקע) יש דלת מיוחדת לחתולים שנפתחת רק לחתולה שלנו שיש לה מין צ'יפ מיוחד על הקולר
צריך לנסר את הדלת של הבית בשביל זה? או לחתוך את החלון? כמה בערך זה עולה?

צריך לנסר. או כשבונים בית או משפצים לוקחים בחשבון מראש ושותלים בתוך הקיר (ככה זה אצלנו).

בדירה הקודמת (שכירות) ניסרנו את דלת השירותים ואותה הקפדנו לשמור סגורה. החתולה קפצה הביתה דרך החלון של השירותים ומשם יצאה דרך הדלתית הקבועה בדלת השירותים. כך שאם חתול זר ניסה להכנס הוא נעצר בשלב השירותים. שמרתי את חתיכת הדיקט המנוסרת וכשעזבנו הדבקנו אותה בחזרה בהדבקה אמנותית....
בדירה קודמת-קודמת שהיתה בבעלותי ניסרתי את דלת הכניסה.
ואני יודעת שאפשר ליצור גם חור בזגוגית חלון - זה דורש מקצוען, כמדומני.

קצת בעייתי להתחיל לנסר כאן את דלת הכניסה, אבל אני אבדוק, תודה על הרעיון.

שליחה על ידי דנה* » 16 יולי 2005, 21:55

אני מאד מתלבטת, אולי יש למישהו עצה.
הכלבלבה שלנו, בת 6, גודלה כמו ילדה. בעצם, עם הרבה פחות גבולות מאשר רוב בילדים.. כשהתינוקת שלנו הגיעה זה היה לה קצת קשה כי כמובן הפנאי שנשאר עבורה מאד הצטמצם. אז היא היתה קצת עצובה ושקטה יותר. כשהתינוקת היתה בת 3 חד' היא חלתה (התינוקת), והיינו חייבים להוציא את הכלבה בצער רב. אז היא עברה לסבא/סבתא/דוד שלה ושם היא גרה עד עכשיו. היא הכירה אותם טוב והיא אוהבת אותם מאד, בעיקר את דוד שלה. חוץ מזה יש לה שם המון חברים כלבים ובסך הכל מצבה טוב. כשאני מגיעה אני רואה שהיא קצת עצובה וגם לא מבינה איך אני לא לוקחת אותה תמיד כשאני הולכת, אבל היא בהחלט מתפקדת ולפעמים גם שמחה. הם מאד אוהבים אותה ומאד אוהבים שהיא אצליהם (בין היתר, גם כי סבתא שלה חושבת שזה לא בסדר לגדל ילדה עם כלבה, מה שדי מעצבן אותי..)
עכשיו התינוקת (בת כמעט שנה) כבר בסדר, ואני מתלבטת אם להחזיר עכשיו את הכלבה.
בעד: אני אמא שלה, אני בטוחה שהיא רוצה לחזור.
נגד: היא כלבה שמנה ומסיבית וצריך תמיד להשגיח שלא תמעך לי בטעות את הילדה; אולי הפרידה המאולצת הזו לא תהיה בריאה ליחס שלה כלפי הילדה - בכל זאת, היא בטוח מבינה למה היא אולצה לעזוב (כשאנחנו מבקרים היחס שלה לילדה נע בין אדישות לבין חיבה קרירה); אולי טוב לה שם, וזה סתם צורך שלי להחזיר אותה..