בעלי חושב שאני אמא שלו

ביום שבת יצאנו לטיול. מזג האויר היה נפלא, הנוף מדהים, לכאורה בילוי משפחתי מושלם. אבל אז הוא פתח פער עם הילד הגדול, ופתאום שניהם נעלמו באופק. התיק עם כל הדברים אצלו - כולל המים והמנשא. אני נשארתי עם הקטן, והוא התמלא בקקי, ובכה מאד אבא אבא, והיה רעב וצמא והתחיל להתייבש. כל ארבעת הקילומטרים הבאים אבא לא עצר לחכות, לבדוק איפה אנחנו, אם אנחנו צריכים משהו. מסתובבת עם הקטן לבד ביער, אבודה, בודדה, מותשת. בסוף המסלול ואחרי שלוש שעות בכי מצאתי אותם. הוא ראה אותי מרחוק, נפנף ידיים בהתרגשות ורץ אלי גאה ומאושר, לקבל מחמאות על איך הצליח להגיע בעצמו.

דיברתם על זה?
את חושבת שהפעם הבאה תהיה אחרת?
זו פעם ראשונה שאתם מטיילים יחד?

את לא לבד.
להרבה גברים יש התנהגויות של ילדים קטנים, כל מיני סוגים של התנהגויות כאלה.
לעתים קרובות זה פתיר בעזרת שיחות (לא ויכוחים / הטחות, אלא שיתוף בתחושות והקשבה וכו', נראה לי שאין צורך לפרט אלא אם תבקשי).
לפעמים, למרבה הצער, זה לא עוזר, כי נדרשת עבודת עומק גם מצדו על עצמו וגם מצדך ע"י אי-שיתוף פעולה, כלומר לא לחשוב שהוא הילד שלך.

במה עוד זה מתבטא?

הוא לא יודע איפה שום דבר בבית. מבקש רשות לפני כל פעולה. אני יכול להתקלח עכשיו? אני יכול להדליק טלוויזיה? איזה סיפור להקריא להם? בשביל לשמח אותי הוא נוטל ציפורניים, רוחץ כלים, מתגלח. בשביל להכעיס אותי הוא אוכל בגסות, דורך עם בוץ על השטיח, מרשה לילדים דברים שאסור. כשהוא משועשע הוא בודק את הגבולות שלי, עד כמה אפשר להתקרב לשפת המצוק עם הילדים לפני שאני נבהלת. בדרך כלל הוא פשוט מנסה להיות אבא וזוג טוב, ולהבנתו מדובר במילוי שלם של ההוראות שלי. בכך, כמה מצחיק, הרבה מחברותי מקנאות בבעל העוזר שלי. אגב הילדים מתים עליו. אבא לא גוער, לא נוזף, לא אוסר, כשאמא לא בבית הכל מותר. אבא מלא אהבה וחסר דרישות וסמכות - האם זה לא החלום של כל ילד נורמלי?

יש דברים שהוא כמעט, או אף פעם, לא עושה.

להחמיא לי. על כלום. אף פעם.
לתמוך בי. ללטף כשעצוב. לנגב דמעות.
לתמוך בי. להושיט יד במעבר קשה. לראות שעברתי.
להגן עלי. לגעור במי שפגע בי. אפילו בשקט, מאחורי גבו.

כשהוא נותן לי יד, הוא נותן אותה עם כף היד מופנית קדימה, כמו שבת נותנת לבן.

נראה לי שאין צורך לפרט אלא אם תבקשי
מבקשת.

מה כן? הוא אומר שהוא אוהב אותי. כמה פעמים ביום. מחייך אלי, עושה לי פרצופים מצחיקים, אני אוהב אותך

אולי תתחילי לכתוב כאן בדף מה כן טוב אצלו. מה את אוהבת שהוא עושה ואומר.
כמו הוא אומר שהוא אוהב אותי. כמה פעמים ביום. מחייך אלי, עושה לי פרצופים מצחיקים, אני אוהב אותך
הילדים מתים עליו
זה יקל עלייך.

כשהוא נותן לי יד, הוא נותן אותה עם כף היד מופנית קדימה, כמו שבת נותנת לבן
אולי גם בך יש קצת מהילדותיות. לכן זה קשה לך יותר להתמודד מול מראה.

כשהוא משועשע הוא בודק את הגבולות שלי, עד כמה אפשר להתקרב לשפת המצוק עם הילדים לפני שאני נבהלת.
אל תיבהלי. תרשי לו לקפוץ מהמצוק. פשוט תסתובבי, ותגידי לו משהו כמו "אני סומכת עליך עם הילדים". תראי שהוא יעצור בעצמו.

נדמה לי שכמו שהוא לוקח את התפקיד של הילד, ככה את לוקחת את התפקיד של האמא.
לא תצליחי לשנות אותו, אבל תוכלי להפסיק את המשחק (משחק התפקידים הזה) אם לא תקיימי את התפקיד שלך.

אני רוצה להרגיש אישה. בביתי.
רגישה, פגיעה, מחוזרת, מוחמאת, מוגנת, מכובדת, מינית.
אישה שרואה אותה. בגובה העיניים. שנותן לה יד ואומר לה נוחי רגע, עכשיו תורי.
אישה שנושאת את עוברו בתוכה ובוטחת בו, שיושיט לה יד במדרגה, שיתריע בפני מכשולים.
אישה שיולדת בשקט, ללא שבעלה חסר האונים עסוק בלחפש את עצמו, מזלזל בכאב, מתחנן לעזרה, לא מוצא את עצמו.
אישה שיוצאת מהבית ומרגישה מוגנת, יושבת בין חברים ויודעת שמכל האנשים, הוא האחרון שיפגע בה. ב"הומור" שלו.
אישה שמותר שיהיו לה חולשות. זה לא ממוטט אותו, זה רק מעביר אליו את השרביט לאיזה זמן. עד חלוף החולשה.
אישה שיש דברים שבעלה דואג להם ומסיר ממנה את האחריות. מוסך, חשבונות, תיקונים - לוקח משהו אליו.
אישה שבעלה חי לצדה, ומבין את המשמעות של זה.

לא מספיק לי להיות נאהבת. אני רוצה להיות נאהבת כאישה, רעיה, בת זוג. האם זה מוגזם?

אני לבד - כל הדברים היפים שאת רוצה, נמצאים בתוכך ורק שם תמצאי אותם. ממליצה לך לקרוא דפים בנושא זוגיות, ובמיוחד את דבריהם של אורנה וצפריר שפרון.

לא תצליחי לשנות אותו , אבל תוכלי להפסיק את המשחק (משחק התפקידים הזה) אם לא תקיימי את התפקיד שלך.

ראיתי בערוץ 8 לפני כחודש סיפור של משפחה שמאוד הזכיר את מה שכתבת. רק ששם הבן זוג היה חולירע, פשוט מבחירה לא נטל חלק בגידול הילדים וכו'.
ואצלך נשמע שהוא פשוט לקח את תפקיד הילד רחוק מדי כמו שאת - את תפקיד האמא.

התוכנית ההיא זו בעצם סידרה שבה הורים פונים לפסיכולוגית שתבדוק איך אפשר על ידי שינוי של התנהגות ההורים - לטפל בהתנהגות נוקשה, ובעייתית של ילדים.
בתוכנית הספציפית שראיתי, האבא בכלל לא טיפל בילדים או בבית שלא לדבר על אינטראקציה מינימלית שחסרה בינו לבין האם. הוא פשוט היה מנותק - עשה את עבודתו וזהו. הילדים היו מטורפים עליו כי הוא ממש אבל ממש לא היה אבא. שמו שם מצלמה נסתרת וראית שהוא מתנהג כמו ילד טהור. האמא ברקע קוראת לאחד הילדים לשחק כדורגל והאבא - ממשיך לצפות עם הילד בתוכנית האהובה על שניהם. בכל פעם שאחד הילדים בכה, או נכנס לאטרף - האבא פשוט לא הגיב, יצא מהמקום - והאמא נאלצה לשמש סמכות הורית.
זה היה פשוט מביך.
כך יאצ שהאמא פשוט קורסת תחת הנטל של האחריות האינסופית בכל מה שנוגע להורות - דבר שגם גרם לה להחשב "הרעה" בין שניהם. האבא נחשב ממש חבר טוב, ותמיד כשהאם צעקה וכו' הם רצו לאב מתוך ידיעה שהוא כמוהם...

אז איך פתרו את זה?
הפסיכולוגית פשוט הראתה לו במצלמה את מה שאשתו עושה כל היום גם בשעות שהם ביחד וגם כשהם לא. הוא גם ראה את עצמו דרך המצלמה - די חסר התנהגות הורית מינימלית, ולאו דווקא הנוקשה יותר, אלא אפילו סתם להכין שיעורים עם הילדים...
ואז בהדרכה של הפסיכולוגית היא ביקשה מהאם להתרחק ולהרפות בהדרגה מהבלעדיות הזו שלה על ההורות. האם רק חיכתה לזה, אך היה לה קשה להרפות כי היא כבר לא סמכה עליו.
היא לא יכלה למשל להשאיר אותו לבד עם הילדים - כי היא חשבה שהוא יאבד את הרגליים והידיים, מה שהיה נכון אבל השתנה די מהר. הפסיכולוגית ביקשה להעביר אליו מטלות שהוא אחראי עליהם בנוגע לילדים, ולעמוד לצד האם כשהיא מבקשת למלא אותן - לפחות בהתחלה עד שהוא ידע לבד איך לדרוש אותן מהילדים. כך באמת קרה.

די מהר (חודש בערך, לפי זמן התוכנית) המשפחה יצאה ביחד לקניון, ואם בתחילת התוכנית ראית שהאבא פשוט פלגמט - הילדים טיפסו על איזה חלון והוא פשוט הסתכל, בזמן שהאמא נאבקת בשיטות להוריד אותם. פתאום הוא צבר בטחון על ידי הנסיון ההדרגתי במהלך כל התוכנית והוא על דעת עצמו תפס "פיקוד" על בטחון הילדים.

בקיצור, אצלך המצב נשמע הרבה הרבה יותר טוב. בן הזוג שלך מבצע תפקידים הוריים - אבל מסיר מעל עצמו את האחריות הכרוכה בכך. אחריות מתבטאת בהחלטות שנקבעות, בלחשוב כמה צעדים קדימה , בלעסוק בדאגה. וכמו שתארת - מזה הוא פטור - כי את לוקחת את זה על עצמך. מצד שני ואלו הדברים הטובים - הוא עושה מה שאת מבקשת - כלומר לא מדובר בעצלנות, דכאון, או אנוכיות, אלא בנטו בריחה מאחריות שזו כבר חצי צרה (ולא צרה צרורה

).

אני גם חושבת שאת צריכה פשוט להתחיל להעביר אליו סמכויות בהדרגה, תוך הקפדה לשבח אותו. אם זה שנמע כמו חינוך של ילד אז יש בזה משהו. אבל זה משהו שאינו ייחודי רק למבוגרים ילדותיים אלא לכולנו. לעולם מי שישובח על מעשיו יקבל מכך עידוד לחזור עליהם. תחילה לדעתי, במישור הכל כך מכביד - ההורות. נדמה שכמו בתוכנית שראיתי ברגע שתרגישי שחלק מהנטל יורד ממך והוא ירגיש שזה מרצה אותך הרבה יותר מלמלא אחרי הוראות שלך... גם ביניכם הזוגיות תשתפר.

בשמת כתבה על איך אפשר לשנות התנהגות של בן זוג כשאת משנה את התנהגותך (כלומר בלי תלות ברצון שלו או בשיתוף הפעולה שלו בדף האשם תמיד. שזה בעצם דומה לעקרונות שהיו בתוכנית ההיא ושכתבתי כאן. אני לא ממש מאמינה שאת הכל בהתנהלות של הבן זוג אפשר לשנות אם רק את נוקטת שינוי התנהגות, אבל בכל זאת, ההגיון אומר שאם חלק אחד של המשוואה משתנה - אז גם החלק השני ולו בחלקו.

ממליצה לך לקרוא דפים בנושא זוגיות ובמיוחד ב לבסוף מוצאים אהבה

לא היה לי זמן לקרוא לעומק וודאי שלא להגיב
אבל מרגישה את הכאב שלך ושולחת לך

תודה על התגובות וההשתתפות מחממת הלב, וגם ההפניה המלבבת ל האשם תמיד

התחושה שאני מקבלת ממנו היא שאני חזקה, כל יכולה, כל יודעת. אין לי סיבה למעוד, ולכן כל הפגנת חולשה שלי נראית לו כמו מניפולציה. בכל פעם שאני נפגעת או בוכה (לאו דוקא ממנו) הוא מביט בי במבט של מה היא רוצה ממני עכשיו, ולא פעם מתלווה לבכיי איזו קללה או הערה עוקצנית. אם אני חולה הוא מתרגז, דוקא היום החלטת לעשות לי את זה. זה גם מה ששמעתי כשהתפתלתי בכאבי לידה - את עם ההצגות שלך, איזה בושות.

התפיסה הזו שלו אותי משרתת אותו נאמנה, והוא דבק בה בכל מאודו. איך אוכל לשחרר אותו מתפיסה זו? איך אוכל לגרום לו לראות בי אדם שלם, עדין, מרגיש, כואב, זקוק? זקוק לאהבה שלו, לתמיכה שלו, למילה הרכה והמקבלת שלו? איך???

אני לא ממש מאמינה שאת הכל בהתנהלות של הבן זוג אפשר לשנות אם רק את נוקטת שינוי התנהגות
אולי לא הכל (טוב, מה זה הכל?) אבל המון, המון, ממש לא יתואר.
אבל אני לא מכירה הרבה דברים יותר קשים מאשר להוריד מעצמך אחריות כדי שמישהו אחר, שלא מעוניין בה, יישאר איתה בידיים...
זה מרגיש בדיוק כמו לזרוק את הילד שלך לתהום ו-ל-ס-מ-ו-ך עליו שהוא יתפוס אותו לפני שהוא ייהרג.

אגב, לעניין הטיול:
אחד הפתרונות הטכניים שכל מיני אמהות (-; מוצאות לבעיות דומות הוא שתמיד תמיד יש עלייך הנייד שלך ועליו הנייד שלו, והניידים תמיד תמיד טעונים (למשל, שהמטען יהיה המקום הקבוע של הנייד כשאתם בבית). ככה, כשהוא נעלם לו, אפשר להתקשר אליו...

עוד דבר:
כל הדברים שציינת - זה עבודה ענקית.
לא הופכים את כל האבנים בבת אחת.
עובדים לאט לאט.
אם יש לך אפשרות להשיג לעצמך מורה בתהליך הזה, מה טוב.
אורנה שיפרון היא מקום מעולה להתחיל בו.

_אישה שמותר שיהיו לה חולשות. זה לא ממוטט אותו, זה רק מעביר אליו את השרביט לאיזה זמן. עד חלוף החולשה.
אישה שיש דברים שבעלה דואג להם ומסיר ממנה את האחריות. מוסך, חשבונות, תיקונים - לוקח משהו אליו._
כאן יש שתי עבודות ענקיות בשבילך:
עבודה ראשונה - תהליך ארוך שבו את משלימה עם החולשות שלך.
הוא המראה שלך. אם קשה לו עם החולשה שלך, תאמיני לי שגם לך קשה להיות חלשה. אולי את עושה מאמצים גדולים להחזיק מעמד ולא להיות חלשה.
למשל, בטיול - שימי לב שהמשכת.
אילולא היית "חזקה" היית אולי מתיישבת עם הילד בצל, נחה, ופשוט מחכה. מתישהו הוא היה מגלה שאת לא שם, ומתחיל לדאוג ולחפש. לא היית מתעייפת כל כך, לא הייתם מתייבשים כל כך.
במקום זה - את דאגת וחיפשת! הלכת בתנאים קשים מאוד!
להגיע, לחכות, לדאוג למה את לא באה, לחזור ולחפש אותך ואת הקטן - זה תפקיד הגבר. במקום זה את "התנהגת כמו גבר" (אני קצת מתבדחת) ו"עשית את המסלול" בתנאי גיבוש צנחנים, ועמדת בזה בגבורה .
האם את רואה את זה?
שאת היית גיבורה והוא היה ילד חסר דאגות, מחשבה מינימלית או אחריות הורית בסיסית?
האם את רואה, שהדרך ללמד אותו להיות בעל דאגות, בעל מחשבה מינימלית על תוצאות ומשמעות מעשיו, ובעל אחריות הורית בסיסית היא "לא להיות גיבורה" אלא דווקא להתנהג כמו "אשה חלשה ותלותית" - להיתקע על אם הדרך ולהתייפח, עם התינוק על הידיים P-: ?
כן, כן, זה בדיוק מה שאני אומרת.
במיוחד "להתייפח" (-;
שהוא ימצא אותך לא כועסת, לא גיבורה, לא צודקת, לא "אמא" מלאה נזיפות (כולה מלאה חינוכיות כלפי "הילד") - אלא "בוכה וחסרת אונים" כדי שהוא יתמלא בצורך להציל אותך .
אם את רוצה שהוא ילמד להיות "גבר" זה צריך לעבור דרך התנהגויות ופתרונות שהם בלתי נסבלים, בלתי פמיניסטיים ומטורפים לגמרי בעינייך (אני מנחשת, כי אם מישהו היה אומר לי את הרעיון הזה לפני כמה חודשים בתור תשובה להתנהגות כמו שתיארת, אני הייתי רוצה לשפד אותו, וזה רק בתור התחלה).

טוב, אם תרצי, המשך יבוא. בינתיים לילה טוב.

בשמת יקרה, מרותקת לקרוא אותך. מזמינה עוד.

<הערה פיצית: הוא לעולם לא הסכים לאחוז בטלפון סלולרי. עקרון שכזה...>

לעולם לא הסכים לאחוז בטלפון סלולרי
D-:
ווקי טוקי? יש צמדים כאלה עם טווח מצויין, במחיר סביר מאוד. אפשר לסדר סוללות נטענות. אחד אצלך, אחד אצלו.

עוד?
אחריות, שהוא ייקח משהו אליו -
בשביל זה את צריכה לעבור תהליך קשה וארוך שבו לאט לאט את מוצאת מקומות שאת שומטת בהם את האחריות.
למשל, את דואגת לטסט של האוטו ולתיקונים?
תגידי לו, תשמע, זה קשה לי מדי עם הילדים עכשיו, אני לא יכולה לדאוג יותר לקחת את האוטו למוסך.
אל תגידי לו שהוא יעשה את זה.
רק כשמגיע הזמן לקחת למוסך את אומרת "אוי, צריך לקחת את האוטו למוסך, אבל זה קשה לי מדי עם הילדים עכשיו, אני לא אצליח".
ותעזבי.
אל תגידי אף מלה על זה שאולי הוא ייקח. כלום.
אם הוא יציע, תגידי שזה יהיה נהדר. ואל תתעסקי עם זה יותר.
תלמדי להגיד על כל מיני דברים שזה קשה לך מדי, את לא יכולה.
ואז תזניחי אותם.
כמו בפליי ליידי, לא צריך להזניח הכל בבת אחת.
תבחרי משהו אחד שאת מסוגלת נפשית להזניח יותר מאחרים, ותזניחי.
אם יש לך אומץ, תגיעי לזה שאי אפשר לנסוע באוטו כי אין לו טסט כי שכחת לעשות טסט. תהיי חסרת אונים בזה. תהיי חלשה, שכחנית, מפוזרת וחסרת יכולת באותו דבר שבחרת.
אם יהיה לך אומץ להיות חלשה, הוא ילמד לקבל שזה בסדר שאת חלשה, והוא ילמד להיות חזק.
וכשהוא לומד, הוא יעשה טעויות, ואת, שמבינה ששניכם בתהליך (גם את תעשי טעויות, אל תדאגי) תזכרי להתעלם מהטעויות ורק לשבח על ההצלחות.
טוב, התעייפתי. די להערב.

אה, ידעתי שבשמת תבוא לפה ותכתוב דברים נהדרים!

לעניין שאלתך, בשמת: מה זה הכל?_ אז אני מתכוונת למרכיבים העיקריים שמרגיזים ושאותם רוצים לשנות. אני מאוד מאמינה בגישה שאת פורשת פה (וגם ב האשם תמיד ) אבל כאמור לא מאמינה שזה יכול לגרום ל: _המון, המון שינויים. נראה לי שזה יותר טוב להתחלה. ליצור שינוי מהותי בהנחות היסוד של כל אחד על השני. אני כן מאמינה שעבודה רצינית יותר ניתן לעשות רק כשהצד השני גם רוצהף מעוניין ומודע לבעייתיות.

מצד שני אני לא באמת ניסיתי, וזה יהיה נפלא, אפילו טוב מדי לשמוע שמישהי (את?) אכן ניסתה אבל באמת באופן חד צדדי (ולאו דווקא מול בן זוג כי לדידי זה תקף לכל דינמיקה שהיא) - וזה הצליח.

אז נגיד שהוא לקח את האוטו למוסך בעצמו. כלומר, הוא לקח. למשהו קטן.
והשאיר אותו שם ואמר למוסכניק אני לא מבין בזה, תעשה מה שאתה חושב.
וההוא בן-הרף החליף חצי אוטו על דעת עצמו, כמעט עשרת אלפים שקל.
והאיש חוזר עם האוטו גאה ועייף, מרגיש שהרגע בדיוק סיים להקיף את העולם.
איך אני אמורה להגיב? כלומר - תגובה שלא תקבע אותי כ"אמא".

אני מרגישה איך העמידה הקבועה שלי על המשמר, לבדוק כל צעד שלו, מקבעת את אופי ההתנהלות בכל תחומי חיינו ומאפשרת לו את השחרור המוחלט והנעים הזה מאחריות. מצד שני, בכל פעם שאני מרפה אני חוטפת. למשל - רגע אחד עוזבת תינוק בן יומו כדי ללכת לשירותים, משאירה אותו עם אבא לשניה, וכבר האחות האורבת מספיקה לדקור את העולל. ועוד כל מיני למשל כאלו. ואני - אני לא רוצה רק להעביר אליו סמכויות. אני רוצה לסמוך עליו בביצוע שלהן. לזה אני לא מצליחה להגיע.

אני מרגישה שאני מכבירה מילים ועוקפת דרכים במקום להצביע על הנקודה האמיתית, הכואבת באמת.
כואב לי להגיד. מתאמצת.
אני לא מרגישה שיש ביננו יחסים שבין גבר לאישה. לא מרגישה אליו אהבה פיזית. לא מרגישה אישה לידו.

בן-הרף החליף חצי אוטו על דעת עצמו, כמעט עשרת אלפים שקל.
נפלא, טעות שיפוטית של בעלך ואמא לא תציל אותו מזה. אל תדאגי.

לא מרגישה אליו אהבה פיזית. לא מרגישה אישה לידו.
יש בבאופן המון דפים בענין הזה. אפילו יסורי בגידה רלוונטי לענין לדעתי.
אני לא מבינה כלכך בענינים האלה אבל יש לי הצעה: הסיבה שהתחתנת עם בעלך היא כדי לצמוח ולהתפתח רוחנית.
אל תסתכלי על המסע שאת עוברת כנסיון שלך לשנות את התנהגותו אלא כמסע צמיחה שלך מול המראה שלו. כדאי לך לשנות את ההתבוננות שלך בשבילך, בשביל הצמיחה שלך, כדי שתהיה אדם שתומך בסביבתו במסע ההתפתחות. זה קשה, זה מזעזע מרוב כאב אבל זאת ההזדמנות ה הזדמנות.
ובהצלחה! בשמחה תמיד.

לא מרגישה אליו אהבה פיזית.
נשמע נורא קשה. נראה ששכחתם איך זה להיות גבר ואישה. אבל זה באמת קשור לתפקידי ההורה-ילד שלקחתם. בתור אמא שלו, זה יהיה מזעזע אם תחושי כלפיו רגשות מיניים. בשביל שינוי נדרש כאן ויתור גדול על התפקידים שהתקבעו, בשביל להרויח משהו גדול אחר.
הרי בעבר היו לכם יחסי מין. היתה משיכה מינית. את זוכרת מה עודד את זה? מה תרם לזה? אולי יש דרך לשחזר, לפחות בתור התחלה, משהו מההתנהגויות של אז. בעקבות המעשה נמשכים הלבבות, לפעמים.

אם יהיה לך אומץ להיות חלשה, הוא ילמד לקבל שזה בסדר שאת חלשה, והוא ילמד להיות חזק.
הלואי. כנראה שיש גברים שאצלם המנגנון יותר מסובך.

_אם יהיה לך אומץ להיות חלשה, הוא ילמד לקבל שזה בסדר שאת חלשה, והוא ילמד להיות חזק.
הלואי. כנראה שיש גברים שאצלם המנגנון יותר מסובך._
לא, אולי לא הסברתי את זה מספיק:

זה תהליך א-ר-ו-ך ארוך ארוך שלה עם עצמה קודם.

הוא חזר מהמוסך גאה ועייף?
אחרי שהמוסכניק באמת החליף חצי אוטו תמורת עשרת אלפים שקל?
הוא באמת באמת מרגיש גאה?
או שזה תלוי בתגובה שלך?

אני אסביר:
כשאנחנו מתנהלים בעולם בתור "ילד" אנחנו גם מסירים מעלינו אחריות, וגם מצפים (כן, כן, מצפים!) ש"אמא ואבא" (האמיתיים או כל מי שממלא את מקומם בתת מודע שלנו) יעבירו עלינו ביקורת. ינזפו. יחנכו. יטיפו. יכעסו.
אנחנו מצפים לפשל - וחלק מזה הוא שאנחנו גם מצפים שמישהו חיצוני ("אמא" לצורך העניין) יצרח עלינו.
בכל מקרה - לא אנחנו נצרח על עצמנו.
אנחנו אמנם מלאים באשמה, אבל היא קבורה מתחת לטונה של הכחשה, הדחקה וטכניקות התגוננות ואטימות מגוונות מפני הביקורת החיצונית.
אם את מספקת ביקורת חיצונית - זה ממשיך ומקבע את התכונה שלו.

אם בכל מיני מקומות את תפסיקי לספק את הביקורת החיצונית, פשוט תפסיקי (כמו בדוגמא עם הטיול: הוא ימצא אותך יושבת, מחכה ומתייפחת "אוי אין לי כוח ללכת, הילד עשה קקי ואין לי בגדים להחלפה, אנחנו צמאים" ובלי תלונה עליו, פשוט הטון והגוון הנכון של חוסר אונים בגלל שהקוסמוס היה לא הוגן), הוא ייאלץ להתחיל לשמוע את הביקורת הפנימית אצלו.
בהתחלה הוא יטבע בזה. לפי מה שאת מתארת, הוא בהכחשה ענקית. מה זה, יש לו אמא פולנייה? נוזפת וביקורתית, חדה ומשפילה?
לכן לצד זה שאת מפסיקה לספק ביקורת חיצונית (ממילא מה שנעשה - נעשה, ושום ביקורת שלך לא תמנע את המקרה הבא),
את חייבת להתחיל לספק שבח ועידוד, עדינים.

האם יש לך כוח ומשאבים למצוא לעצמך מורה?
אני מסכימה לגמרי עם התפיסה שזה השיעור שלך. את מזמינה לעצמך התפתחות רוחנית ושינוי של עצמך. זה תמיד במקום הכי מטריף והכי כואב, ופשוט אין ברירה, צריך לעשות משהו . אם לא תעשי משהו, את תתפוצצי, המשפחה תתפוצץ, וזה לא ממש יביא למקומות טובים.
אני מכירה כמה מורים טובים.
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לעשות את המסע הארוך הארוך הארוך והקשה הזה ללא ליווי אישי של מורה/מדריך/מלווה שרואה אותך מבחוץ ועוזר לכוון אותך כל פעם לפוקוס שמתאים לך באותו רגע.

למשל, נתת את דוגמת המוסך, או התינוק. יכול להיות שהאוטו או התינוק יקרים מכדי להשאיר אותם בידיו כרגע.
תשאירי בידיו דברים כמו הקניות השבועיות או הצלחות. משהו שכאשר הוא יהרוס אותו כליל תוכלי עדיין להגיד "כפרה".
אבל לפני שאת מורידה אחריות - זה שלב מתקדם. רק הזכרתי אותו כדי לתת דוגמא לדרך.
עדיין לא בשלה השעה לזה.

יותר חשוב לי להגיד לך כך:
פעם אחת התבוננתי בזוגיות של זוג חברים יקר (במקרה מכאן, והיא בטח קוראת כרגע).
ושאלתי את עצמי: למה לי אין כזאת זוגיות יפה? משתפת פעולה, אוהבת, חברים הכי טובים, קשובים ועוזרים.
ואז נפל לי האסימון: כי אני אחרת. כי אני אחרת.
לא רק שאני טיפוס אחר, שבגלל זה נצמד לטיפוס "אחר", אלא יותר עמוק ומיידי מזה: היא עושה דברים אחרת, ולכן הוא מגיב אליה אחרת.
והבנתי, שאם אני רוצה בן-זוג שמגיב אלי "אחרת" - אני בעצמי צריכה קודם כל להיות אחרת.
אוף, יצא לי נורא מופשט, אבל אני מקווה שבכל זאת מובן.

אני אעשה fast forward מהיר ואגיד, שהיום הייתי מתארת את הזוגיות שלי כמו שתיארתי את שלה.
וכל פעם שאני עולה על מוקש, חשיבה לא מאוד עמוקה ולא מאוד ארוכה מגלה מהר מאוד איפה אני מפשלת ומה אני צריכה לשנות בעצמי.
טוב, את הדוגמאות מחקתי, איתך הסליחה.

שכבתי בלילה וחשבתי עלייך.
חשבתי על מה שאמרתי לך.
חשבתי על זה, שאין לנו דגם של נשיות אמיתית, טובה.
יש לנו דגם של סמרטוט, סחבה, שפחה, משועבדת, אסקופה נדרסת, משרתת של בעליה. כזאת אנחנו לא רוצים להיות.
יש לנו דגם של המתחנחנת, המלאכותית, הצבועה, המעמידה פנים, המשתמשת במיניות שלה כדי לעשות מניפולציות על גברים. כזאת אנחנו לא רוצות להיות.
ואנחנו גדלות על דגם של גבורה גברית. להיות חזקה, מלאת תושיה, לעמוד בגבורה, להקריב (החינוך להקרבה חזק במיוחד בנשים, והוא משתלב עם אידיאל הגבורה הגברית של הקרבה למען המולדת), להשיג, להצליח, להתקדם, ללכת נגד הרוח, להחזיק מעמד, לעשות הכל ולהיות סופרוומן.
ככל שאנחנו מנסות להיות סופרוומן - לא נקבל "גבר" לידינו.
אם אנחנו רוצות אותו "גבר" (משהו ערטילאי שקשה לי להסביר, אולי צפריר יכול?) - אנחנו צריכות ללמוד את האיכות ה"נשית".

זאת שלא צריכה כל הזמן ללכת, להתקדם, לכבוש, להשיג, להחזיק, להתעסק, לדבר, לפתור עניינים, אלא זאת שיכולה פשוט להתרחב ולהיות. להכיל את עצמה, את רגשותיה, את העולם, את הנשימה, את הצורך, את האהבה.

מצד שני אני לא באמת ניסיתי
הרי זה בדיוק העניין.
כל מי שניסתה, ראתה שזה פשוט עובד.
אני לא מתעסקת פה בפילוסופיות ריקות. זה לא דיון תיאורטי.
זו לא שאלה "האם אפשר לשנות זוגיות על ידי שינויים רק באחד מבני הזוג".
זו הצעת עבודה למי שרוצה לשנות. בכל מקרה אנחנו לא יכולים אף פעם לשנות אדם אחר.
בכל מקרה היא רוצה שינוי.
השינוי השגרתי שרוב האנשים חושבים עליו הוא לעזוב את בן הזוג. בזה יש חוסר הבנה, שהבעיה איננה בן הזוג. הבעיה היא הדפוס הזוגי ש אני (או את או היא, לצורך העניין) מייצרת . לכן לא עוזר להחליף את בן הזוג. צריך להחליף את הדפוסים שלנו.
לבסוף מוצאים אהבה למשל.

חשבתי על זה, שאין לנו דגם של נשיות אמיתית, טובה.
זאת שיכולה פשוט להתרחב ולהיות. להכיל את עצמה, את רגשותיה, את העולם, את הנשימה, את הצורך, את האהבה.
בשמת, פשוט תענוג.

על כן, שוב, אני חושבת שהוא פשוט לא מתאים לך וכנראה לעולם לא.

יש הבדל בין להביא את המקרה הפרטי שלך כדוגמא וכאופציה ראויה,
ובין לצאת בדיאגנוזה עם המלצה גורפת לפרק את הקשר על סמך תיאור שתיים וחצי אפיזודות,
ומבלי להכיר את הדמויות והקשר ביניהן.
(אלא אם כן את מכירה אותם אישית, ופיספסתי את זה בין השורות).

את ההמלצה שלך ניתן ליישם לאחר שיישום ההמלצה של בשמת למשל נכשל.
אני לא בטוח שבסדר הפוך זה גם עובד.

(אלא אם כן את מכירה אותם אישית, ופיספסתי את זה בין השורות).
וגם אז יש לנהוג בזהירות ובענווה.
אני מוכרחה להודות שאני קצת מופתעת מקלות ההמלצה לפרק קשר עם אבי הילד. רצוי לזכור שהקשר הזוגי יישאר, והשותפות בהורות תישאר, גם אחרי פרידה.

השינוי השגרתי שרוב האנשים חושבים עליו הוא לעזוב את בן הזוג. בזה יש חוסר הבנה, שהבעיה איננה בן הזוג. הבעיה היא הדפוס הזוגי ש אני (או את או היא, לצורך העניין) מייצרת . לכן לא עוזר להחליף את בן הזוג. צריך להחליף את הדפוסים שלנו.

_יש לנו דגם של סמרטוט, סחבה, שפחה, משועבדת, אסקופה נדרסת, משרתת של בעליה. כזאת אנחנו לא רוצים להיות.
יש לנו דגם של המתחנחנת, המלאכותית, הצבועה, המעמידה פנים, המשתמשת במיניות שלה כדי לעשות מניפולציות על גברים. כזאת אנחנו לא רוצות להיות.
ואנחנו גדלות על דגם של גבורה גברית. להיות חזקה, מלאת תושיה, לעמוד בגבורה, להקריב (החינוך להקרבה חזק במיוחד בנשים, והוא משתלב עם אידיאל הגבורה הגברית של הקרבה למען המולדת), להשיג, להצליח, להתקדם, ללכת נגד הרוח, להחזיק מעמד, לעשות הכל ולהיות סופרוומן.
ככל שאנחנו מנסות להיות סופרוומן - לא נקבל "גבר" לידינו.
אם אנחנו רוצות אותו "גבר" (משהו ערטילאי שקשה לי להסביר, אולי צפריר יכול?) - אנחנו צריכות ללמוד את האיכות ה"נשית".
זאת שלא צריכה כל הזמן ללכת, להתקדם, לכבוש, להשיג, להחזיק, להתעסק, לדבר, לפתור עניינים, אלא זאת שיכולה פשוט להתרחב ולהיות. להכיל את עצמה, את רגשותיה, את העולם, את הנשימה, את הצורך, את האהבה._
השארת אותי מאושרת ומיואשת. בשמת. איך לומדים את האיכות הזאת? איך מתרגלים אותה, נניח שיש לנו מושג (בעזרת דמיון משובח ופורה) על איך שהיא נראית?
(ואם תיסלח לי ההתפרצות לדף, אני מעדיפה עצות שנכתבו על ידי אשה, אם אפשר (-: )

אם אני מבינה נכון לא הציעו לה לחנך בעל. הציעו לה ללמד את עצמה ומתוך כך להשפיע על הקשר. (לא תואר כאן בעל מכה או אלכוהוליסט.לא שאני מבינה מה נכון או לא נכון לעשות אם כן...)
שיהיה ברור: אני לא מזלזלת במצוקת האשה שכותבת כאן. היא בלי ספק אמיתית.
מעזה לנחש שהבעייתיות נובעת מתוך הקשר ולא בהכרח מתוך אדם אחד בקשר. סביר שהוא לא היה נוהג כך עם מישהו אחר (שלא היה מאפשר את זה כי זה לא היה משרת אצלו כלום.)
סליחה שזה נשמע "רוחני כזה" אבל הוא לא נחת עליה מהשמיים בהפתעה. היא בחרה להתחתן איתו. לא יכול להיות שזה סתם. משהו בתוכה היה צריך את זה, כדי ללמוד משהו שעוד לא נלמד אצלה. האם השיעור הוא "עם כאלה אני לא צריכה להיות" ? אני בספק. אבל אולי. לא יודעת.
הילדותיות והקיצוניות לא מתקיימות בוואקום. הן מתקיימות אל מולה . ולא סתם. מה הוא רואה שם? מה הוא מרגיש שהיא מבקשת ממנו? אולי בדיוק את זה?
זה לא פשוט. למען האמת אני מרגישה קצת "מורחת" בתשובה שלי אלייך כי ככל שמתקדמת בה מבינה שאין לי מה לומר. כי יתכנו אין ספור פרשנויות. אולי הוא מתרחק בטיול בחוסר התחשבות כי ככה איזה דמות אב נערצת שלו התנהגה? אולי הוא לחלוטין לא מבין מה היא רוצה והאמין שרצתה להיות לבד ושהוא מפנק אותה ב"ספייס"? (קרה לי דבר כזה עם בן זוג!)
הוא לא לבד שם והיא לא לבד שם וההתנהגות של כל אחד מהם נבנית לא לכשעצמה אלא כתשובה לבן הזוג. אני בטוחה שכתבו על זה יותר טוב ב לבסוף מוצאים אהבה שאם ירצה השם אצליח לקרוא את כולו פעם. (קראת אגב?)

_אני מרגישה שאני מכבירה מילים ועוקפת דרכים במקום להצביע על הנקודה האמיתית, הכואבת באמת.
כואב לי להגיד. מתאמצת.
אני לא מרגישה שיש ביננו יחסים שבין גבר לאישה. לא מרגישה אליו אהבה פיזית. לא מרגישה אישה לידו._
זה עולה ברור מהדברים שלך. השאלה מה אפשר לעשות, לפני שלוקחים את אופציית הפרידה. האם אפשר לעשות משהו?
האם היית מוכנה להיכנס למשחק כזה סודי בינך ובינך, בו את מתחילה להתנהג בבית כאילו שאתם כן כמו שאת רוצה? ובמהלך המשחק, לא לרשום לו נקודות כישלון. להתעלם מהן. זה קשה כי זה אומר לוותר על הרחמים העצמיים והעכעס וזה קורבן שמנסיון אני יודעת שקשה מאד להקריב.
תוכלי לקחת את זה בחלקים קטנים. נגיד, רק מהרגע שאתם נפגשים במהלך היום ועד השינה. ליום אחד. ואם יש לך כוח להמשיך גם למחרת ואם לא אז לא.
במקביל לנהל מחברת בה את כותבת עליו דברים חיוביים אמיתיים שאת אוהבת בו. למילים יש כוח. וגם למחשבות שליליות יש כוח.
ועוד עצה: להיות כיפית אל עצמך, במהלך אותו משחק.

לשים במקרר דברים שאת אוהבת.
למרוח את עצמך בשמן גוף ריחני, את כל הגוף, בלי למהר.
להבריש את השיער הרבה זמן או לעסות את הקרקפת אם יש לך שיער קצר.

אני באמת מאמינה שאהבה אלינו תגיע מבחוץ כשנלמד לאהוב את עצמנו. כי זה מדבק, וכי נשדר שאנחנו ראויות לזה.

ואם תיסלח לי ההתפרצות לדף, אני מעדיפה עצות שנכתבו על ידי אשה, אם אפשר.
אם הייתי רוצה עצות מגברים הייתי קורא את בלייזר ולא ב-באופן טבעי ...

יוחנן (-:
מוכרחה לסייג ולומר שהתכוונתי שבענייני העצמת אשה את עצמה מעדיפה לשמוע מנשים. אבל מזמינה את בעלת הדף למחוק אם זה לא מתאים לה.

אני רואה פה כמיהה לנוכחות חזקה שאפשר באמת להישען עליה–
אולי כי כרגע זה קיצוני לצד השני.
לא כל אחד היה מגיב בהתנהגות ילדותית קיצונית וחסרת אחריות לשותף/ה דומיננטית. צריך להיות בעל בסיס ילדותי כדי לפתח התנהגות כזאת.
לא כל אחד, אבל האחד הזה כן, ועם זה היא צריכה ללמוד לעבוד. אם תחליט להתגרש, תחליט. זו גם דרך. (ואם את במקרה מחליטה על זה, אני לבד, בבקשה בררי עם בעלי נסיון בגירושין עם ילדים. אני לא אומרת שזה לא פתרון במצבים מסויימים, או שזה אסור, אבל הזוגיות נמשכת. שלא יהיו אשליות. רק שחלק מהקשיים הקיימים בנישואין הופכים עוד יותר קשים לפתרון אחרי הגירושין.)

זה מה שמבנה הקשר מפתח אצל שני הצדדים. זה אולי יכול להתרכך מעט, אך בוודאי לא להשתנות מהותית.
אני ממש לא בטוחה. ולמען האמת מקווה שזה לא כך. לדעתי מבנה קשר בין זוג (במיוחד עם ילדים) הוא יישות חיה, משתנה מתפתחת נסוגה או משתפרת כל הזמן.
ותודה גם לך. איכשהוא אני מרגישה שהדיון הזה נוגע לכולנו.
המילה "חינוך" כאן היא אכן מקוממת. הייתי מעדיפה למידה.

אני רואה פה כמיהה לנוכחות חזקה שאפשר באמת להישען עליה–כמיהה שלעולם לא תתמלא.
מה שיכול להשתנות זו הכמיהה עצמה.

אני לבד,
רואה שהדף מלא ברעיונות טובים ומועילים.
אם את עדיין מבקשת את התיחסותי, אנא כתבי.
מתנצלת מראש על כך שאני לא מגיבה מספיק מהר.

שבוע טוב!

האם אוסף תגובות והתנהגויות של אדם בנק' זמן מסוימת, הן הן "מהותו"?

אם "מהות" אי אפשר לשנות, מה כולנו עושים פה?

תודה מעומק הלב על שפע התגובות והעצות המחכימות, אני מפיקה תועלת רבה מכולן.

פרידה לא באה בחשבון כי אנחנו אוהבים, כי טרם מיציתי את יכולותי בהתפתחות ובשיפור הקשר, וכי איני מאמינה שאי פעם אוכל למצוא אי שם אדם שאהיה לו כל כך חשובה, אהובה ורצויה כמו שלאיש הזה. ושיהיה אבא אהוב ומסור שכזה. וכי עוד אלף סיבות.

אמנם, קל ולפעמים נעים להשתעשע במחשבות, לנדוד למחוזות אחרים, לדמיין יחסים אחרים. אמנם, אהבתי וכבודי אליו הוכתמו ואיבדו מעט מזהרם, כאשר הבקורתיות הקבועה שלי על מעשיו חצתה את הגבול וגלשה לתחומים בלתי ראויים במיוחד, מפאת האינרציה של עצמם, מפאת נכונותו שלו לקבלם. אמנם פעמים רבות אני מרגישה לבד, אמנם מהותי הנשית בביתי פגועה וחסרה. אמנם כל זה, אבל אני מאמינה בשינוי. בחיוניות שלו, בייתכנות שלו, ובחובתי לנסות אותו, למעננו אנו ולמען עצמי אני.

בשמת, מילותיך חדות וחכמות. אני לוקחת אלי את כולן. מכך שאני מכירה באחריותי וביכולתי לשנות, ומכך שעלי לעשות זאת בעצמי לבדי, ללא שיתוף מודע שלו בשום שלב, גזרתי את שמי הספרותי. קשה לי למשוך לבד בחוטים, לתכנן בהסתר, לגלם בעצמי את מלוא כובדה של המילה מניפולציה, והרי כובעי בוער על ראשי בכל שלב. אין בי רצון לגרור אותו ליעוץ זוגי לפני שאמצה את כישורי אני, את גבולות המשחק העצמי שלי בשדה הפרטי והרגיש של שנינו. ניסינו פעם אחת, יצא שששנינו לא היינו בשלים. אני מעדיפה לקרוא לתהליך מניפולציה ולא חינוך. המילה חינוך מקבעת את עמדתי כאם, ויצא שכרי בהפסדי.

אני הופכת והופכת בדברים ומגלה עד כמה הוא חי את השתקפותו שלו בעיני. אין הוא מקובע, הוא מגיב. הוא רוצה בטובתנו, מוכן וחפץ בשינוי, אולם מחכה שאני אהיה זו שאכתיב אותו, ומכאן העצמת האחריות עלי והמשך שחרורה מעצמו. מודעת היטב לדומיננטיות שלי, לצערי מודעת לתהליך המסוכן של הפחתת כבודו הגברי בעיני. בין אם זו תגובה מתבקשת ובין אם סטירה לא הוגנת בפני אדם אוהב וטוב לב, הרי שתגובה זו שייכת לי, ולי בלבד. שינוי המגמה מאליו ישפר את יחסינו, את תפקודנו, את חלוקת נטל הוויתנו. בן זוגי אינו מבקש אחר כבוד, להפך. בוחר בהקטנת עצמו, צמצום רצונו, ביטול יכולותיו. כך בבית, בניגוד לעבודה ולמקומות אחרים. שני המשפטים המכתיבים ביותר בחיינו הם "אני לא טוב בזה, תעשי את זה את" ו- "לי זה לא משנה, תעשי לפי מה שאת". על המיתר העדין שבין לרצות אותי ובין לטפח את נוחותו ועצלנותו, נופלת מידת אחריותו הבוגרת, ובעקבותיה כבודו והדרו בעיני. אולי אין הדברים צריכים להיות קשורים זה בזה, וודאי עוד סיבות נטועות בהם.

ויש עוד דבר, חלוקת המטלות הגבריות והנשיות לכאורה בבית, ואיך היא משפיעה על ראית עצמנו את נשיותנו וגבריותנו. האם באמת גבר שהורג בעצמו ג'וק הוא גברי יותר, ראוי יותר, מוצא חן יותר מגבר שקורא בביטול-שבשם-השיוויון הרגי אותו לבד? האם נעים יותר עם גבר שמחליף מנורה, נוהג, מושיט יד במעבר ומציע לסחוב את השקים בעצמו? יושב בראש שולחן האוכל ומברך בעצמו את הברכות המתבקשות? האם אישה מרגישה יותר אישה ליד גבר כזה, האם גבר מרגיש יותר גבר כשהוא כזה? לא יודעת על אחרים, אבל בסוף ארוחת ערב שבת, אחרי שאני זו ש(בסוף ריב) נאלצת לשבת בראש השולחן ולערוך את הארוחה (וגם לדאוג שכולם יאכלו בנימוס, כולל כבודו), אני לא מרגישה אישה מודרנית בכלל. אני מרגישה דפוקה, אומללה ובודדה, ולגביו אני מרגישה... נו לא משנה. אז מה אני עושה עם הדגל היפה שלי של הפמיניזם והשיוויון בין המינים, ואיך אני משקמת את תפיסת הגבריות שלו בעיני בלי להביא אותו לידי מעשים מגדריים שהוא אינו מוכן להם ושאני בעצמי איני בטוחה בכשרות דרישתם.

שליחה על ידי Mise* » 08 ינואר 2006, 16:43

לא תצליחי לשנות אותו, אבל תוכלי להפסיק את המשחק (משחק התפקידים הזה) אם לא תקיימי את התפקיד שלך.

בדיוק. כתב על זה גורדייף: "אם תשנה את חוקי המשחק, תשנה את המשחק" (לא ציטוט מדויק, לא יכולה כרגע למצוא אותו)
מהספר "חיפוש אחר המופלא" של אוספנסקי.

רציתי להציע לך נקודות הסתכלות שונה. אז אולי זה יראה כאילו אני מתקיפה אותך, אבל זה לא ככה.

קודם כל, בעלך נשמע לי בן אדם מקסים, שאין רבים כמותו! אני מכירה נשים רבות שמחפשות בנרות גבר ש:
פשוט מנסה להיות אבא וזוג טוב_ _הוא אומר שהוא אוהב אותי. כמה פעמים ביום. מחייך אלי, עושה לי פרצופים מצחיקים, אני אוהב אותך
אל תשכחי את זה (אני לא מפחיתה מערך הדברים השליליים בעיניך, רק מנסה להזכיר לך שבסך הכל, יש לך בעל נהדר).

דבר נוסף שהתיאור של הזכיר לי, הוא את אמא שלי. היא תמיד מתלוננת שלא עוזרים לה. אבל למה לא עוזרים לה? כי זה פשוט לא כיף ולא נעים לעזור לה. לא משנה מה תעשי, תמיד יש לה תלונות. היא רוצה שיעזרו לה, אבל רק אם הכל נעשה בדיוק כמו שהיא הייתה עושה את זה בעצמה. או שהיא, נניח, מתלוננת שאף אחד חוץ ממנה לא שוטף כלים, אבל תמיד שוטפת לפני שמישהו אחר יכול להספיק. אם את רוצה שמישהו אחר ישטוף, את צריכה לתת לנו צ'אנס. אבל לא. היא לא יכולה לתת לנו לעשות את זה כשמתאים לנו. זה צריך להיעשות כשהיא רוצה שזה ייעשה.
וגם כשהיא מעירה בחביבות: "אבל יכולת לבשל את הסלק בסיר לחץ, וזה היה חוסך זמן", זה מעצבן! או שאת רוצה שאעזור, או שלא. אבל תני לי לעשות את הדברים כמו שאני עושה. למה תמיד לתקן ולהעיר ולהראות דרך טובה יותר לעשות את זה? זו בעיה של אנשים שהם פרפקציוניסטיים.
(ומה עם ארוחת ערב יום שישי? לך זה חשוב? תעשי בעצמך. למה את צריכה לריב איתו על זה. הוא לא רוצה לעשות את זה. הוא לא חייב לעשות את מה שאת רוצה).
ובכלל מדברייך עולה התחושה שאת בעצם חושבת שאת יותר טובה ממנו. ונניח שזה באמת נכון. את יותר טובה ממנו בטיפול בסידורים. אז מה?? בני זוג אינם שווים ביכולותיהם. אחד יותר טוב בדברים מסוימים והשני באחרים. הוא יותר טוב ממך ב-XYZ. רק שאת לא מכירה בדברים הללו, כי הם אינם מחזקים את הראייה של עצמך כטובה יותר ממנו.
הרבה פעמים אני חושבת שאמא שלי בעצם לא רוצה שיעזרו לה, כי אם יעזרו לה, איך היא תוכל להמשיך להתלונן כמה שהיא מסכנה ועושה הכל לבד. ואולי זה נכון גם לגבייך? נניח שהוא יקרא את הדף הזה, יתפוס את עצמו בידיים ובמטה קסמים ישתנה, יתפוס פיקוד. את הרי תאבדי את מקומך כאשה החזקה שכל המשפחה תלויה בה להחזיק את כל העסק. אולי באיזשהו מקום נעים לך במעמד הזה?

את מבקרת אותו על דברים שאת בעצמך אינך עומדת בהם. לדוגמה:
בכל פעם שאני מרפה אני חוטפת. למשל - רגע אחד עוזבת תינוק בן יומו כדי ללכת לשירותים, משאירה אותו עם אבא לשניה, וכבר האחות האורבת מספיקה לדקור את העולל.
מעולם לא קרה שהבת הצליחה להחטיף לתינוק כשהם איתך, נכון?

(וגם אם זה נכון, ואת תמיד מצליחה למנוע את זה. אז אולי זה בגלל שהרפלקסים שלך יותר מהירים? לדוגמה, לפעמים קורה שהבת שלי לידי נופלת, ואני לא מספיקה לתפוס אותה בזמן. אם בעלי היה במקומי, אני בטוחה שהוא היה מספיק. הוא פשוט יותר מהיר ממני. אז? אז זה אומר שהוא יותר אחראי ממני?

בסופו של דבר, נראה לי שהכל מתמצה בבעיה אחת, והיא הבעיה של המין. שאת לא נמשכת אליו כי הוא אינו מספיק גברי בעיניך. אני מכירה את המלכודת הזו ואין לי עצות מועילות במיוחד. רק חשבתי שאולי במקום לעשות סקס של "הגבר הגברי המציל את העלמה המעודנת" סטייל הוליווד, אולי אפשר ללכת לכיוון אחר, של סקס בסגנון השתובבות של גיל ההתבגרות. גם סקס שובב זה מחרמן.

ואחרון אחרון חביב, יש דברים שאני לא מוותרת עליהם. נניח להחליף נורה. בחיים אני לא אחליף נורה. אני רוצה שהגבר שלי יעשה את זה. אם הוא אומר לי "מה הבעיה? למה את לא מחליפה לבד", אני עונה לו "בשביל מה התחתנתי?"

אז בי לבינתיים, אני מקווה שזה לא יצא יותר מדי תוקפני

שליחה על ידי רחל* » 08 ינואר 2006, 22:54

אלמונית, אהבתי מאד את דברייך, כאילו כתבת לי אותם באופן אישי. מקווה שגם אני לבד תפיק מהם תועלת ולא תראה בהם חס וחלילה תוקפניים.
ולאני לבד, תודה שפתחת את הדף הזה.

אלמונית יקרה,

ראשית תיקון מתבקש - האחות שהחטיפה היא לא האחות הביולוגית אלא אחות בית חולים עם מזרק ביד... ככה זה עם עברית

שנית - תודה עמוקה על דברייך. אני חוששת (ושמחה) שאינני מזדהה עם רוח הדברים, אף כי מעניין לקרוא זויות חדשות. בעוד אמך מבקשת שליטה, כפי שנקרא לי, אני מבקשת להשתחרר ממנה. אינני חושבת שאני טובה יותר, ואינני מתלוננת על חוסר עזרה. להפך, אני מוקירה אותה בכל רגע. הדברים שאני מתלוננת עליהם הם טשטוש ההבדלים בין גבר לאשה, בין גבר לילד. הנה, הרי גם את מכריזה שיש דברים שרק גבר אמור לעשות, לא? ובעצם, למה?

מילה לאני לבד:
חוץ מזה שאת כותבת יפה כל כך, את כותבת בבהירות וכנות, מבטאת בעיה קשה קשה שרבות לדעתי שותפות לה. הקטע האחרון שכתבת הרשים אותי וריגש מאד. את נשמעת לי נבונה, חזקה, אמיצה, מסוגלת ואוהבת. אולי אם היית קצת יותר בורה, קהה ומיושנת היה לך יותר קל...רק רציתי להגיש לך חיבוק הזדהות של אחיות. בעלי מעולם לא ברח לי עם הציוד של התינוק לשלוש שעות, ואם היה עושה את זה הייתי הורגת אותו, אבל בדברייך האחרונים את נוגעת בנימי הבעיה שלנו, של נשים רבות בתקופה שלנו, שאין לה קשר להתנהגות ספציפית בטיול, אלא לתהיה הכבדה והכואבת, איך להיות גם אשה רכה ונחשקת, וגם חזקה.
ואיך אפשר להיות אשה חזקה בלי שהגבר שלך ייחלש ויהפוך אותך לאמא, בוס ורמטכ"ל. תודה, תודה על הדברים שלך. את לא לבד. לא כאן בכל אופן.

פלונית, תודה

(וגם על דברייך קודם)

הקטע האחרון שכתבת
התכוונתי כמובן לקטע הארוך האחרון, אבל בטח הבנת.

דף מרתק תודה שפתחת אותו
אני חיה עם גבר חזק לוקח מקדחה וקודח
אבל להגיד לי שהוא אוהב אותי או לעשות לי פרצוף מצחיק הוא לא יכול
[אני מאמינה שהוא רוצה ]
אני יכולה להבין מה מבאס בלחיות עם מישהו שלא לוקח אחריות אבל נאי מקוה שאת יודעת להנות מהחן שיש בו .
וגם עוד עצה קטנה בעניין האחריות
כמו עם הילדים תחליטי איזה קרבות שווים מלחמה את הבטוחה שהקרב על ראש השולחן בארוחת הערב שוה מלחמה?
אולי פשוט שכולם ישבו ויאכלו כמו שיוצא להם ?
בקיצור כדאי לך לבחור את הקרבות שלך בחכמה רק אלא שבאמת שוים לכי בהם עד הסוף בשאר תרפי כך אני מנסה לעשות ולפעמים נראהלי שמתוך ההרפיה תבוא הגדילה של שנינו

ואיך אפשר להיות אשה חזקה בלי שהגבר שלך ייחלש ויהפוך אותך לאמא, בוס ורמטכ"ל
למה לא יכולים לחיות יחד שני אנשים חזקים, אוהבים, מוקירים ומכבדים אחד את השני?
כשאני מעריכה ומציינת כמה חשובה לי העזרה שהגיש לי זוגי אני מחזקת אותו, גם כשאני עושה למען הבית אני מחזקת אותנו.
וכשאני מבקרת אותו, בתוכי או בפניו, אני מחלישה אותו ואת כל המערכת הזוגית - למרות שאולי אני מרגישה "חזקה" לרגע, זו כמובן אשליה כואבת.

איך להיות גם אשה רכה ונחשקת, וגם חזקה.
מהי אישה חזקה? חוזק אמיתי נובע רק מתוך רכות ונחשקות. כל השאר רק למראית עין.

היי אני לבד.
פתחת דף חשוב. אני מקווה שהוא יעזור לך.
אני כותבת בשם בדוי, לצורך העניין. האירוע קרה לפני איזה חצי שנה. מועתק ממכתב שכתבתי לחברתי.

אני רוצה לספר לך על משהו מצחיק: לפני כמה שבועות, הלכתי עם זוט לשוק לקנות כריות לספה שלנו - ראיתי כריות מקסימות בחנות בדים אחת. אז הוא בא גם, למרות שהוא לא היה נלהב כל כך לעניין, וראינו כל מיני כריות, ובסוף בחרנו אחת שהיתה לטעם שנינו. אז אמרתי: טוב, נקנה שתיים כאלה, שיהיה סימטרי. וזוט לא הסכים, והציע כרית אחרת, בצבע ירוק, יפה מאוד - אבל לא לטעמי, ואמר שהוא רוצה שתהיה כרית אחת כזאת ואחת כזאת. התווכחנו קצת, ואני ניסיתי לשכנע אותו, ובשלב מסוים הוא אמר: תקני איזו כרית שאת רוצה, מה שאת בוחרת יהיה בסדר, אני מחכה בחוץ.
ואז (לאחר הרהורים) פתאום עלה על דעתי, שאני זו שהבאתי אותו לכאן כי מאוד רציתי שגם הוא ייקח חלק בקישוט הבית שלנו, ושזו לא תהיה רק אני. ואז חשבתי לי: עד שהוא כבר בא, ומוצא כרית שהוא מאוד אוהב, ורוצה בה, אז לא תקבלי את דעתו? ותיכף ומיד, על אפי ועל חמתי, קניתי כרית אחת ששנינו אהבנו - ואת הכרית הירוקה.

אחר כך סיפרתי לו מה עבר לי בראש באותה השניה, והוא הסכים לחלוטין עם ההרגשה שלי. הוא אמר שהיתה לו הרגשה שהוא עומד בפני מין לחץ נשי: גם תבוא לכאן, גם תביע את דעתך, וגם תשנה אותה בהסכמה מלאה לפי מה שאשתך אומרת, כי היא כמובן מבינה בקישוט הבית, ויש לך המון מה ללמוד ממנה. וכך תעשו קניות "ביחד". בקיצור, מין סחיטה פולנית כזאת. הוא אמר שזה הזכיר לו את הסיטואציות במחסום, שם אתה צריך להתמודד עם הווכחנים המומחים ביותר במזרח התיכון, והם פשוט טוחנים לך את הצורה, לאט, בעקשנות, ביסודיות...
מאוד שמחתי שהצלחתי לעצור את עצמי בזמן, ולא ליפול בפח התרבותי הזה - שמוכר לי טוב מאוד מהמשפחה שלי, וגם זוט שמח, כי יצאנו עם הכרית שלו, וגם שאמרתי בפירוש שקניתי אותה ואני מאוד שמחה שקניתי אותה - למרות שאני לא אוהבת אותה בכלל. כי הוא זה שבחר אותה, ומגיע לו. שהבית יהיה גם יצירה שלו וקן שלו, ולא רק שלי.

טוב. נגמר הסיפור, חזרנו הביתה עם עוד נקודת מודעות אחת. ואז יצא, בשבת, שההורים שלו טילפנו אלינו, וסיפרתי לאמא שלו איך שאני מקשטת את הבית, כי כל הנושא של אסתטיקה מאוד מהותי אצלה, והיא תמיד מקדישה זמן ומחשבה לקישוט הבית. היא שאלה אותי אם גם זוט משתתף או מתעניין בזה, אמרתי שכן, אז היא אמרה לי: טוב, לפחות משהו הוא ירש ממני, כי אבא שלו בכלל בכלל לא מתעניין בסידור הבית, לא אכפת לו, הוא נשאר תמיד מחוץ לתמונה. טוב, כמובן שסיפרתי לה את כל הסיפור עם הכרית, ואת איך שהיה חשוב לי לקנות את הכרית "של זוט". אז היא אומרת לי: כן, אני קוראת לזה "לזרוק לו עצם". (יעני - שיהיה מבסוט וישתוק). אז אמרתי לה: "אם תזרקי לו עצם הוא עוד עלול להישאר כלב". וזוט שמע כמובן את המשפט הזה, וזה עשה לו כל כך טוב!!! הוא פשוט התמוגג.
עכשיו, שאני מבינה מאיפה בא הרקע של זוט בנושא הזה, אני עוד יותר שמחה שקניתי את הכרית המכוערת ההיא.
מה שהרס אותי, זה שחמותי באמת קיטרה על זה שבעלה לא לוקח חלק בנושאי עיצוב הבית, וממש לא היה לה מושג קלוש על איך שהיא דיכאה, מן הסתם, כל רצון שכן היה לו אי-פעם, כי הרי היא מבינה יותר טוב ממנו, ובעצם היא לא נתנה לו מקום אמיתי לבטא את עצמו ואת הרצונות שלו. אז בשלב מסוים הוא התייאש, ואמר לה: "תעשי מה שאת מבינה, אני מחכה בחוץ". אני מתערבת אתך שככה זה היה אצלם.

ועכשיו משהו שקצת יותר קרוב לסיטואציה שלכם:
אמא שלי לא סומכת על אבא שלי.
בחלוקת התפקידים ביניהם, היא "הלחוצה" והוא "המפוזר". הוא עושה דברים - אבל בקצב שלו, לפעמים באיחור, ולפעמים שוכח, והיא פשוט לא סומכת עליו. כתכונת אופי היא רוצה לנסות "לשלוט באירועים" (כל דבר, לא חשוב מה) וקשה לה להאמין שהם יצאו לפועל בלי שהיא תוודא שהם אכן מתרחשים. זה לא שהיא משתלטת לנו על החיים. היא פשוט רוצה לוודא בכל דרך שמה שהסכמנו לעשות אכו יצא לפועל. גם אם זה אומר לשאול אותי חמש פעמים אם אני יודעת איך להגיע למקום X. דברים מהסוג הזה. היא גם דואגת מאוד "מה יקרה אם " זה לא ילך.

(אוי, הוצאתי את ההורים שלי פארש. האמת היא שהם אנשים נפלאים, באמת, ואני תיארתי רק את החסרונות שלהם. מזל שהשם בדוי)

מה אני רוצה להגיד? שחלוקת תפקידים בין בני זוג היא עניין בסיסי ובלתי נמנע. אני מטפלת בקניות - הוא מטפל בבנק. אני חיפשתי עבודה - הוא חיפש מכונית. אי אפשר לעשות דברים "סימטרי". גם לא צריך.
אבל יש חלוקות עבודה שעולות לנו בבריאות, כאשר הן נותנות יותר מדי סמכות לאדם אחד, וגוזלות אותה מהאדם השני. אני יודעת שהניסיון של אמא שלי לשלוט (לא בבעלה, בחיים בכלל) עולה לה בבריאות. היא כל כך מתוחה, כל כך עייפה כל הזמן. ונורא כואב לי לראות את זה.

באופן כללי, אני תומכת בתיאוריה של פסיכולוגים משפחתיים, שאומרים שבכל נישואין יש איזה מרכיב של הורות. אנחנו נותנים יחס חם, ואוהד, ומגונן לבני הזוג שלנו, ומצפים מהם לקבל משהו דומה. (ראי הספר המעולה "משפחה במבחן" מאת ויטאקר ו-נפייר).
וגם בכך אין רע, וגם זה בעלתי נמנע, אלא אם כן מגזימים בזה.
ונראה שאת ובעלך הגזמתם בכך. ושחלוקת התפקידים ביניכם הלכה כל כך לכיוון ההורי, שקצת שכחתם באיזשהו מקום שאתם גם בני אדם מבוגרים אוטונומיים. או לפחות שואפים להיות כאלה (א-פרופו שיעורים וגדילה). וגם ה"נשיות" וה"גבריות" והמין הוקרבו קורבן בדרך.

אין לי עצה מעשית בשביל שניכם (חוץ מלקרוא את הספר - הוא אחד הדברים שעזרו לי לייסד מערכת נישואין טובה עם בעלי, למרות שבשלב מסוים חשבנו שהיא בלתי אפשרית).
אני רק רוצה להגיד לך שאני מאוד מאוד מעריכה את המוכנות שלך לבדוק את המצב הזה, ולפצוח בתהליך של שינוי. אני מחזקת את ידייך. התבונני בחייך מחדש, כתבי עליהם, וחפשי אנשים ותובנות שיתמכו בך ויעזרו לך.

נ.ב. שאלת את בעלך לדעתו על המצב הזה? מה הוא אומר? מה הוא חושב? מה הוא מרגיש?
ועוד נ.ב.: איך הוא מתפקד בתור ההורה שלך?

גם אני רוצה להודות לך על הדף הזה. את מספרת סיפור מוכר, ואני שמחה על ההזדמנות ללמוד ממך איך אפשר לשכתב קצת את הסיפור הזה ולשפר את חיי.

לפעמים אנחנו שונאים את בן הזוג בדיוק בגלל אותן תכונות שבשלן התאהבנו בהן.

דוגמא: למישהי יש בבית ההורים דוגמא של אבא קשוח, לא משתתף, מזלזל באמא. היא מוצאת בן זוג בדיוק הפוך- רך וחם ורגיש. האהבה גדולה. אבל עם הזמן, במיוחד סביב ההפיכה להורים בעצמנו, אותן תכונות נראות לפתע כחולשה, כחוסר אחריות, כחוסר גבריות ואז הן גורמות לזעם ותסכול וחוסר יכולת לסבול.

קצת מאוד את תוכלי לשנות אותו, קצת תוכלי לקבל אותו והרבה לקבל את עצמך ולבדוק גם מאיפה באים הדברים אצלך.

הדף הזה מאוד מעניין...מזדהה עם הדיסוננס של אישה חזקה אבל במקביל רוצה שינהיגו אותי...
אני בהחלט יכולה להגיד לך מניסיוני שכל מה ששיחררתי היה מי שיתפוס וינהל במקומי...ואני כן בהחלט חושבת שיש תפקידים שונים לגברים ונשים וזה כן נעים שהגבר מברך את הברכות.
"גבר" מלשון "לגבור" אבל השאלה כאן היא האם בן זוגך היה רוצה אפילו בשאיפה להיות זה שינהיג...

האם באמת גבר שהורג בעצמו ג'וק הוא גברי יותר, ראוי יותר, מוצא חן יותר מגבר שקורא בביטול-שבשם-השיוויון הרגי אותו לבד? האם נעים יותר עם גבר שמחליף מנורה, נוהג, מושיט יד במעבר ומציע לסחוב את השקים בעצמו? יושב בראש שולחן האוכל ומברך בעצמו את הברכות המתבקשות? האם אישה מרגישה יותר אישה ליד גבר כזה, האם גבר מרגיש יותר גבר כשהוא כזה?
למרבה הפתעתי, ולמרות התנגדותי התהומית בעבר -
תשובתי היום היא: כן.

אני מעדיפה לקרוא לתהליך מניפולציה ולא חינוך.
אני נרתעת משתי המלים.
אם כבר חינוך, אז חינוך עצמי.
מניפולציה לא, כי שום דבר לא יעבוד אם הוא יהיה מכוון להשיג ממנו תוצאה.
יעבוד רק השינוי שתעשי בעצמך, למען עצמך.

עוד דפים (אולי חלקם כבר הוזכרו כאן):
הבעל שבתמונה המשפחתית
תחזוקת בעל
נשים לבושות באופן טבעי
מהי נשיות
יעוץ זוגי פילוסופי (מיכל דנקנר ממליצה גם ללכת לנעמי לייעוץ אישי, לא חייבים זוגי. והיא מתעסקת בדיוק בשאלות האלה של נשיות וגבריות).
המשך יבוא.

<ותודה על המחמאות [-: >

הופעתי בעבר בשמות מין מתסכל ו-מתוסכלת בזוגיות האם זה גם מתאר אותך? כל מה שכתבת פה זה בול מה שאני סובלת בנישואים.
בסוף אחרי בירורים מה הבעיה איבחנתי בעצמי את הבעיה: הפרעות קשב וריכוז. הלכתי לחמותי ודיברתי איתה בארבע עיניים: האם לבעלי יש הפרעות קשב וריכוז? היא בסוף נאלצה להודות את האמת! כל המשפחה של בעלי עשתה יד אחד להסתיר את הבעיה כדי לאפשר לו חיים נורמליים ככל האפשר, וכל זה על הגב שלי. המשפחה אפילו הסתירה את זה מבעלי בעצמו.

מה שמאפיין את הבעיה:

תחושה שהוא לא מקשיב
שכחנות
איבוד חפצים
חוסר מוטיבציה
דחיינות כרונית
חוסר זהירות בסביבת ילדים כמו טריקת דלתות מכונית בלי לבדוק אם היד של הילד שם או לא

פעם אחת הילד שלי כמעט אבד את האצבעות כאשר הוא ישב ושם את היד שלו למעלה במכונית ופתאום הוא טורק את הדלת. הנס שהילד סילק את היד ברגע האחרון

חוסר יכולת להתמיד במקום עבודה קבוע
החלטות אימפולסיביות וחסרות אחראיות כמו במקרה שלי: קניית דירה ורכב ללא קשר למצב הכספי הקיים
התפרצויות כעס פתאומיות
סלידה ממגע פיזי, כמו סירוב קבוע להחזקת ידיים
יחסי מין שנמשכים פחות מדקה ולאחריהם דחייה פיזית.

למשל מייד לאחר הסיפוק המיידי שלו, הוא מסתלק ודוחף אותך שלא תמשיכי לחבק אותו

חוסר רצון לעזור אפילו לנוכח מצוקת בן הזוג כמו בזמן מחלה למשל
הוא יעזור רק אם יכריחו וינדנדו לו
איבוד תחושת זמן. כל דבר שהוא עושה לוקח יותר זמן ממה שהוא תכנן. למשל הוא יוצא לקנות במכולת גבינה וחלב

מה שהיה צריך לקחת מקסימום 20 דקות והוא חוזר אחרי שעה וחצי בלי לשים לב. והוא בטוח שהוא הלך רק למכולת לכמה דקות

אי שקט. ישיבה עצבנית כאשר מנדנדים את הרגל, טפיחות אצבעות על השולחן, שפשוף אוזן או עין או התעסקות עם משהו.
אי יכולת לעקוב אחרי הוראות
קוצר רוח

ועוד הרבה דברים

קרתה לי תקרית שהזכירה לי מאד את מה שסיפרת למעלה לגבי בעלך שהלך במהירות קדימה, והשאיר אותך מרחק רב אחורה:
שבת אחת חליתי בשפעת. היה לי חום של 40 מעלות. רעדתי מחולשה וכאבים, ומה שרציתי היה לישון כל הזמן. היה איתי התינוק שהיה בן 10 חודשים. הוא ינק באופן קבוע כמעט מלא. בעלי הלך לבית הכנסת לשחרית של שבת והיה אמור לחזור לסעודת השבת בשעה 12. בעלי לא הגיע. הייתי צריכה לצאת מתוך הגלי כאב והרעידות שתקפו אותי כאשר המעלות שלי קפצו למעל 40 לשמור על התינוק שלא יטפס, שלא יפול. לא יכלתי לשים אותו בלול כי אז התינוק יבכה. שעה 1, שעה 2, שעה 3, שעה 4 ובעלי לא מגיע. בכיתי מרוב עלבון. ואז בכוחות על אנושיים החלטתי ללכת לבית של הידידים ששיערתי שהוא הלך אצלם. רועדת לבשתי את המעיל (בחוץ ירד גשם זלעפות) ולקחתי את התינוק בעגלה והלכתי עקב בצד אגודל. המרחק בהליכה מהירה הוא 20 דקות אבל זה לקח לי כמעט שעה. הוא היה אצל הידידים אחרי סעודת שבת, ואחרי שיחה ששוחח איתם בכיף. בעלי קידם אותי בשמחה ואמר שלום היה לי נחמד.
מרוב חולשה לא יכלתי לעמוד על הרגליים. הידידים היו מזועזעים מהמצב שלי. ואז שאלתי את בעלי, למה לא באת הביתה? הוא עונה: חשבתי שאת צריכה לנוח ולישון כל היום אז רציתי לבקר אותם. אמרתי לו: עם התינוק הזה זה אפשרי? ואז הוא אמר: הו, לא חשבתי על זה

עכשיו אני בתחילת דרך עבודה קשה מאד. אני מתנגדת לתרופות המקובלות לבעלי ההפרעה. מצאתי דרך טבעית לעבוד על זה. הפרעת קשב וריכוז מקורה בנזק קטן במוח. יש תרגילים שאמורים לגרות את המוח לבנות קשרים במקום אלו החסרים.
תוכלי לבדוק את בעלך בכיוון ולראות אם זאת הבעיה. אם זאת הבעיה נוכל לעבוד על זה בייחד, ונתמוך אחת בשניה. אם נהייה שנינו בייחד לא נהייה לבד. תוכלי לפנות אלי במיל: [email protected]

ציירת הקומיקס הוצאת לי את המילים מהמקלדת.
אולי האופי הילדותי והקליל שלו הוא בדיוק מה שמשך את אני לבד אל בעלה בהתחלה. אולי הוא ממלא צורך שקיים אצלה ומפצה על תכונות שאין בה? עכשיו כשהצרכים של אני לבד השתנו אבל בעלה נשאר כפי שהוא, היא מתקוממת כנגד התכונות האלו שלו.
אני לבד יקרה. לו אני במקומך הייתי יושבת וחושבת על העבר. מנסה להיזכר האם בשנים עברו, לפני הילדים בעלך התנהג בצורה דומה? האם תמיד היה קליל וחסר אחריות? האם תמיד התנהג בצורה ילדותית? אם התשובה היא כן הרי שאין לך למי להלין. את הרי לא מצפה ממנו שישתנה לפי הנוחות והצרכים שלך, נכון?
נדמה לי שיונת כתבה פעם על ויתור על הציפיות. פשוט לא לצפות לכלום מבן הזוג. אם רוצים משהו צריך לאמר אותו באופן ברור. לא לחכות עד שתעשה הטעות ואז לבוא בכעס ולשפוט. אם את רואה את עצמך כדמות הבוגרת והאחראית מבין שניכם, אז קחי אחריות. צפי את הבעיות (אני בטוחה שאת יכולה לצפות אותן אחרי שנים של חיים משותפים) ותמנעי אותן מראש.
לדוגמא: בטיול הבא ממש בתחילת המסלול תאמרי לו "אני מבקשת שתלך קרוב אלי, במרחק של קשר עין כל הטיול. יש סיכוי שיהיה לי קשה ואני אזדקק לעזרתך."
או כשאת מפקידה בידיו את התינוקת תאמרי לו: " אני מבקשת שתשגיח עליה היטב ותתמקד בטיפול בה עד שאחזור. אל תתן אותה לאף אחד אחר בינתיים."

החכמה היא להיות ב-ר-ו-ר-ה. לא להשאיר דברים לשיקול הדעת שלו אם את לא מרגישה נח עם ההחלטות שלו.
מעבר לזה אני ממליצה לשניכם לפנות ליעוץ זוגי על מנת שתוכלו שניכם לגשר על פערי הציפיות ותפיסות העולם שלכם. (כבר אמרו פה אורנה וצפריר ואני מסכימה בהחלט)

"אני מבקשת שתלך קרוב אלי, במרחק של קשר עין כל הטיול.
ואולי תעביר אלי את הדברים של התינוק והבקבוק מים הקטן לתיק גב קטן שהבאתי כבר עכשיו למקרה שיבוא לך להתרחק.
לבעלים גם מותר לרצות להתרחק. וכן, גם כשתרצי להתרחק בעצמך, בלי מנשא, בלי תיק, בלי כלום להודיע על כך ולא להתבאס כל הטיול שהוא לא חושב על זה. כי הוא לא יחשוב על זה. אלא אם כן הוא מלאך, אבל הוא אדם. ועוד אדם מסוג גבר (-:
<אחחח...כמה קל לתת עצות לאחרים. אבל ככה מזכירים גם לעצמנו מה שצריכות ללמוד>
החכמה היא להיות ב-ר-ו-ר-ה.
אבל לא בשעת ריתחה. וזו חוכמה ענקית. הלוואי על כולנו גרם ממנה בשבוע.

אישה שמותר שיהיו לה חולשות. זה לא ממוטט אותו, זה רק מעביר אליו את השרביט לאיזה זמן. עד חלוף החולשה.
את מבינה שזה מאיים עליו, החולשה שלך, נכון?

במקרה של בעלי גם אם יסבירו הכל מראש, בהרבה מקרים הוא 'שוכח' ומתנהג בדיוק אותו הדבר ומתנצל בקלילות ועובר הלאה. אני מקווה שבעלה של אני לבד לא כזה ושכן אפשר להסביר לו

שליחה על ידי ממ* » 11 ינואר 2006, 19:32

הוא אמר שזה הזכיר לו את הסיטואציות במחסום, שם אתה צריך להתמודד עם הווכחנים המומחים ביותר במזרח התיכון, והם פשוט טוחנים לך את הצורה, לאט, בעקשנות, ביסודיות...
זה לא קשור לנושא, אך אני פשוט חייבת להתייחס למשפט זה: רוב אותם "וכחנים" הם בני אדם מושפלים, עניים, מדוכאים שרוצים לעבור במחסום לא סתם בשביל הכיף, אלא בשביל להתפרנס, לראות את המשפחה וכיוצא בזה.

זמננית, נהניתי לקרוא.

הי.
הגעתי לכאן באיחור קל, ואני מודה שלא קראתי את הכל, אבל מההתחלה שנתת מצאתי הרבה נקודות בי שמשותפות לבעלך, ובך לאישתי. יש הרבה דברים ששונים בין המקרים שלנו, אבל חשבתי שאולי אוכל להסביר לך את הצד שלו, ואת לי את הצד שלה. יומרני קצת אבל שווה נסיון.

הנקודה העיקרית ששנינו סובלים ממנה היא כמובן שהצד השני שלנו לא הגיוני לחלוטין! (-:
מתוך העבודה שלי עם בשמת (ושוב תודה לבשמת) למדתי שזה בעצם מעגל שלילי כזה שהולך ומחזק את עצמו, וכל אחד בוחר האם לקום ולשנות את זה או לסבול. אני אתן לך כמה דוגמאות ואני מערבב פה את מה שאת כתבת (או נכון יותר מה שקראתי במה שכתבת) עם תחושות שלי, אבל נראה לי שזה לא מאוד רחוק:

את כתבת שאת רוצה שהוא יהיה יותר מחזר ומלטף כלפיך, מצד שני כתבת שאין לך משיכה כלפיו. יכול להיות שהוא ניסה כמה פעמים להתקרב וקיבל על הראש? האם את אומרת משפט כמו "לא היום חמוד, גם אני אוהבת אותך, אולי מחר?" או "עכשיו? אתה לא מבין שאני גמורה מעייפות? ואמרתי לך שאני צריכה לקום עוד שעה לתת לקטן אקמול כי הוא חולה! אתה אטום לגמרי? אתה כזה ילדותי, רק אני ואני..." ?? אז הוא מתרחק ומחכה שאת תיזמי. הוא מאוד פגוע מזה שכהוא יוזם את כועסת אליו.
את רוצה שהוא יקח יותר אחריות, שיצליח לבד במשימות (כמו הרכב במוסך), אבל בסיפור על הטיול סיימת במשפט שהוא נפנף ידיים בהתרגשות ורץ אלי גאה ומאושר, לקבל מחמאות על איך הצליח להגיע בעצמו_. ונתת לו מחמאות? את בטח לא ממש עודדת אותו במצב הזה נכון? אז הוא ינסה פחות פעם הבאה. לא יתרחק בלי שתרשי. את מבינה לאן זה מוביל? אחר כך את מתלוננת שהוא _מבקש רשות לפני כל פעולה.
את רוצה שהוא יהיה קורא מחשבות - אסור לו לשאול אותך (הפריע לך אני יכול להתקלח עכשיו? אני יכול להדליק טלוויזיה? איזה סיפור להקריא להם?_) ואסור לו לטעות. הוא מנסה להלך בין הטיפות. כשאתם במצב רוח טוב יותר הוא מנסה לשפר את האוירה (את קוראת לזה _לבדוק את הגבולות) כשאת בקריז הוא מוריד פרופיל וממלא פקודות. וגם על זה את כועסת. הוא אשם תמיד...

אני לא מתכוון להגן עליו או להאשים אותך. אני רק מנסה להראות לך שלמטבע יש שני צדדים. הוא מרגיש כמו בגיבושון - אין דרך אמתית לרצות את המ"כ. כאב לי ממש בלב (ולא על דרך המליצה) לשמוע את הקרירות שבה את מתארת את המאמצים שלו לשאת חן. את הזילזול בנסיונותיו להראות אהבה. איך את חושבת שהוא מרגיש אז? (ואולי זו רק הקרירות שאני מקבל שאני שומע בכתיבה שלך )-: ).

טוב, לפני שאני נכנס למרה שחורה, ההמלצה שלי היא שתקשיבי לבשמת. לא במטרה לשנות אותו (למרות שזה קשה להשתחרר מהרצון הזה) אלא כי זה יכול להביא אותך להשלמה מסוימת ולרגיעה. זו בעצמה יכולה גם לשנות אותו, אבל כאמור אסור שזו תהיה המטרה כי אז הכל מתפוגג.

אני אקרא פה מעכשיו, ואנסה לתת את האופן שבו אני קורא את תיאורי המאורעות שלך, אם זה מועיל לך (תגידי לי אם לא ואפסיק).
אשמח אם תעשי את ההפך אצלי (כרגע יש רגיעה מסוימת אז אני מעדכן פחות).

בהצלחה!

אה, ומשפט המפתח מכל המילים של בשמת עבורי היה - אל תגיבי למה שהוא אומר או עושה. תעצרי לחשוב מה הוא מרגיש עכשיו מה הוא אומר לי, ותגיבי לזה. לי זה קסמים (לא תמיד אבל לפעמים).

אני לבד, מה שלומך?
חשבתי עלייך היום כשבעלי חשב שאני אמא שלו.
<את לא לבד (-: כבר אמרתי לך אבל אומרת שוב.>

כאב לי ממש בלב (ולא על דרך המליצה) לשמוע את הקרירות שבה את מתארת את המאמצים שלו לשאת חן.
האמת, גם לי כאב הלב לקרוא את זה.
אבל נמנעתי, בכוונה, מלהגיב לחלקים האלה, כי בחרתי, במודע, להתייחס אך ורק לדברים תומכים שיכולים לתרום.

אני רוצה להגיד להאשם תמיד שהתפעמתי ממה שכתבת, כל כך ברגישות.

פותחת הדף, אנחנו חושבים עלייך ומקווים שטוב לך יותר בימים אלה

האם הדף המקסים והחשוב הזה - על כל משתתפיו היקרים, יסכים לקום לתחיה ? - אני מקוה שכן... בסך הכל 10 חודשים...

גם אני מזדהה איתך - "אני לבד" - ויכולה אולי להציע 2 דברים:
בקשר לאותו טיול מדובר... - כשבעלך התרחק הוא עשה זאת בהדרגה, כך שיכולת להבחין בהתרחקותו ואף לנסות לעצור בעדו מלהתרחק בשלב מסויים (- לצעוק לו - "חכה", או כל פעולה אחרת...)

זה שאת "איפשרת" לו להתרחק זו האחריות שלך - כי זה לא קרה בבת 1. הוא - בהתנהגות הלא מתחשבת שלו, לא חשב על מעשיו (ואפילו פיזית - התקדם והיה עם הגב אלייך - בעוד שאת נשארת מאחור אך עם הפנים אליו...)

ואני ממש לא מנסה להוריד ממנו אחריות, אך להבהיר לך שבחרת לחיות עם גבר שכזה ולפני כל נסיון לשינוי (שלך או שלו, וברור שדרוש כאן שינוי ועבודה) דרושה המודעות שלך אליו - הוא כזה בין אם תרצי ובין אם לא. תהיי מספיק עירנית כדי להבחין בדברים בזמן, ומספיק חכמה כדי לנסות ליצור את השינוי.

לגבי "שחרור עצמך" ממטלות ואחריות - ממש כך !

מה שעוד ניתן לעשות (אני לא מעוניינת לחזור על דברים נפלאים שנאמרו) זה לנסות ללבן איתו עניינים בדיעבד. לדבר על סיטואציות שלכם, על מטלות שוטפות, על מצבים עם הילדים ולהגיע להבנות ומודעות .
חשוב שאת ("ממרום" התפקיד האימהי בו את נמצאת) תדעי לתת לו להוביל את הדיון לא פעם, תנסי לשאול אותו שאלות (גם כאלו שהתשובות ידועות ובנאליות בשבילך - אך אולי לא בשבילו...), ותשתפי אותו בציפיות שלך , לא מתוך ציווי או פקודה, אלא מתוך "הייתי רוצה ש..." נראה לי נכון ש...- מה דעתך? ..." וכך תנסי להגיע איתו להבנות משותפות בקשר להתנהלות המשותפת שלכם.

את יכולה גם לשתף אותו בעומס שלך ולשאול אותו בכנות - באיזה תחום אתה חושב שתוכל לקחת אחריות - כך שירגיש שהוא בוחר - מה שאולי ייקל עליו את ההשתתפות ואת מתן הכתף.

בכלל בחיים - קל לנו יותר לעשות דברים שבחרנו אותם.... סיפור קטן: לימדה אותי חברה שהייתה רבה עם הבן שלה הקטן בכל פעם שהוא היה נדרש להכנס לאמבטיה או להחליף טיטול - את העיקרון - היא שואלת את בנה - "איזה משחק אתה בוחר לקחת לאמבטיה?" - ובאורח פלא הילד נוטל משחק ורץ לו להתקלח, בלי ריב ובלי ויכוח, הוא מתרכז בבחירה שלו ומרגיש טוב יותר לבצע את אותה אמבטיה ממש.

אני מטבעי טיפוס חזק (נוטה להשתלט ולרצות שהכל ייעשה ע"פ דרכי...) וסיגלתי לעצמי משפטים רכים יותר עם בן זוגי - אני משתדלת להוסיף בתחילת המשפט - "נראה לי שכדאי ל" במקום "צריך ל" - ואז את פחות מצווה (בעלי רגיש מאוד לפקודות) ופחות תופסת את התפקיד האימהי - אלא מדברת בגובה עיניים. לי זה בנתיים פטנט מנצח.

אז מה אתם אומרים - קמים פה לתחיה ?

שליחה על ידי אילה* » 05 מאי 2009, 21:12

אני מרגישה כמו הבעל! אז מה העבודה של הבעל (שהיא בעצם העבודה שלי?)
אני מרגישה כמו הילדה ולא כמו האשה של בעלי.
הוא אכן מתלונן שהוא מרגיש שכל האחריות עליו. וזה נכון.
כמובן שמעצם היותי אמא, גם לי יש המון אחריות בבית- ללדת... להניק, לחתל, לבשל, לכבס וכו'
אבל מבחינה רעיונית בעלי באמת האחראי העיקרי.
ואכן לפעמים כשאני "תופסת אחריות" אני מפשלת. ובהחלט מסוגלת לחזור מטיפול במוסך שהוצאתי בו 10 אלף ש"ח כי אני לא מבינה בזה...
אז מה לעשות?
(לא פירטתי הרבה, כי תאורי הבעל למעלה פשוט מדוייקים לגביי)

להתחיל להפשיל שרוולים!אחלה של עבודה לעשות.
רק מזכיר לי שגם אני בתחומים מסוימים פשוט ביבי..

ממש היה מדהים מבחינתי לקרוא בדף על 'פלי לידי' ,על איך שהעולם מתחלק לשני סוגי טיפוסים:המסודרים טיבעית ואלה שזה לא בא להם טיבעי,אז או שהם נדונו לבלאגן ולחוסר אירגון,או שהם מושכים את עצמם באוזנים..

זה לא פשוט,אבל זה אפשרי,להתחיל ללמוד לארגן דברים,לקחת כל פעם תחום ולהתמקד בו.
השיפור יהיה איטי,אבל משמעותי.

לא יודעת עליך שום דבר , משהו שעולה לי:
בילדות יש נטיה להורים 'להקטין' את הילד :לעשות במקומו דברים שהוא יכול, כי ממהרים, כי רוצים שזה יהיה יפה וישר ונקי,
נמנעים מלהטיל עליו משימות ,מעדיפים לא להכנס לצעקות והתנגדיות ,
פחות יש כוח לתת הסברים והוראות ,יאללה,שכבר יהיה עשוי.
יש מצבים שביקורת הרסנית ופרפקציוניזם הם בשורש העינין.
נניח,קרה שעשית טעות עם המוסך,מה הלאה?תצעקי עליהם,תחזרי לשם?,תתיעצי בפעם הבאה שאת הולכת לתקן את האוטו ,במוסך אמין..

וכך גדל לו ילד/ה ,כמו נסיך קטן, אבל מה,הנסיך הזה בחיים לא יוכל לשלוט בממלכה .בן העניים ששאב כל יום מים מהבאר ופיתח שרירים חסונים,חוכמת רחוב וספג לא מעט קשיים ,ישרוד ואף יותר מכך.
(סתם המלצה :'היכלות רחוקים',מ.מ.קיי).

איפה את עם זה?

אילה, אני מרגישה שקשה לענות לך כי את לא מפרטת מה בדיוק מפריע לך, מה בדיוק מפריע לו, מה היית רוצה לעשות אחרת או יותר? האם לך באמת לא טוב, או שאת מתוסכלת מזה שבעלך מבקר אותך?

שליחה על ידי אילה* » 06 מאי 2009, 20:45

תשובה ל שדה הדגן ול בשמת א :
אכן גדלתי כמו נסיכה קטנה. אמא שלי עד היום גאה שהיא לא נתנה לנו לעשות כלום בבית...
גם היום כשהיא באה לבקר היא מתיחסת אלי כאילו אני בת 3. היא מתחילה לנקות לי את כל הבית, להביא לי מלא אוכל וכסף וכו'
כך שזה כמובן מאוד משפיע על מצבי כיום אך יש עוד סיבה:
ההורים שלי מאוד קלילים ומפוזרים ביחסם לרכוש- בא להם לקנות ספה אז הם קונים. אם המוסכניק אומר להם שזה 10 אלף אז הם משלמים... וכך אני גדלתי- בא לי חדר חדש, אז קונים לי חדר חדש. בא לי חוג אז משלמים לי על חוג.
אבל, אם הרסתי משהובבית, אז קטלו אותי וצעקו עלי, וזה גרם לי להיות אנטי לאחריות- קטע של "אוף, למה אתם לוקחים את זה כ"כ קשה? מאיפה יכולתי לדעת שהמוסכניק עבד עלי?"
ואילו בעלי הוא מאוד אחראי בקטעים האלה-
הוא משווה מחירים
קורא הוראות הפעלה של כל דבר
מברר מאה פעמים מה המוצר הכי טוב
קונה לו בגדים רק בסוף עונה, ורק במחירים שהוא חושב שמתאים לקנות
שוטף כל כלי במים לפני שמנקה אותו עם סבון (ופעם היה מנגב כל כלי במגבת כדי שלא ישארו סימנים. אבל גמלתי אותו מזה)
בקיצור, הוא לא מחפף...

אז מה קשה לי?

הפער ביננו.

אם הוא היה כמוני, אז זה לא היה לי כ"כ מפריע. אבל בגלל השוני ביננו יוצא שאני עושה דברים לא כמו שהוא רוצה ואז או שהוא מתבאס ממני או שהוא כבר מעדיף לקחת על עצמו את האחריות על אותו העניין, אבל זה מבאס אותו שהוא אחראי על הכל. "שהכל על הכתפיים שלו".

החפיפניקיות שלי גורמת לבזבוז כסף וקלות דעת. אני מרגישה שזו מידה לא טובה ורואה הזדמנות להשתנות בעניין.

אלא שלמרות שאני מנסה, אני עדיין טועה הרבה. וגם לפעמים אין לי כח להיות כ"כ מחושבת!!![

אני רוצה להוסיף שגם בעלי ביקורתי (כמו הוריי...) והוא מודע לזה.
למה זה קשור? אולי לזה שגם הוא כועס עלי אם אני טועה וזה גורם לי שוב להרגיש- יאללה, מה הלחץ...

בשמת א, אני מרגישה שאולי לא הסברתי מספיק טוב את עצמי. אם יש לך שאלות מכוונות זה אולי יעזור לי להתמקד. כנראה שהנושא הזה לא מבורר לי מספיק עדיין.
רק אוסיף דוג' רלוונטית שאולי תעזור -
שמעתי על מסלול חדש שיכול להיות מתאים לטלפון שלנו. אז החלטתי לתפוס יוזמה ולטפל בעניין בעצמי.
התקשרתי לחברת הטלפון, ביררתי דברים ושיניתי לנו מסלול.
אח"כ בעלי אמר לי שהמסלול הישן שלנו היה טוב יותר (וזה נכון) ופשוט לא שאלתי אותם משהו שאם הייתי שואלת אז הייתי מגלה זאת בעצמי.
כך שבעצם סתם הרסתי לנו כששיניתי לנו מסלול...

יש לציין שאני לא איזה בחורה טיפשה או פריקית רחפנית. אני אדם שנחשב אחראי ומאורגן ואפילו פולניה לפעמים (אופס, פה בבאופן זה נחשב לדפקט רציני...)
רק שאצלי האחריות זה כנראה בדברים אחרים -
לדוגמא אני תמיד אארוז כל מה שצריך בתיק לטיול
הבית מאורגן. ארוחות מבושלות. בגדים מכובסים. הבית נקי.
אני זוכרת התחייבויות שלי לאנשים ומקיימת.
אני מבצעת הוראות של רופאים/ מורים (בימים עברו) וכדו'

וואו, יצא ארוך.

_הבית מאורגן. ארוחות מבושלות. בגדים מכובסים. הבית נקי.
אני זוכרת התחייבויות שלי לאנשים ומקיימת.
אני מבצעת הוראות של רופאים/ מורים (בימים עברו) וכדו'
וואו, יצא ארוך._
זה המון
@}

אלא שלמרות שאני מנסה, אני עדיין טועה הרבה. וגם לפעמים אין לי כח להיות כ"כ מחושבת!!
אוי, הצחקת אותי.
תודה שכתבת את כל זה. לשמוע את הדברים מהצד שלך, עוזר לי להיות פחות ביקורתית כלפי הדברים האלה D-:

_רק שאצלי האחריות זה כנראה בדברים אחרים -
לדוגמא אני תמיד אארוז כל מה שצריך בתיק לטיול
הבית מאורגן. ארוחות מבושלות. בגדים מכובסים. הבית נקי.
אני זוכרת התחייבויות שלי לאנשים ומקיימת._
מצטרפת לקוסמת. זה המון!
גם בעלך וגם את מאלה שרואים את חצי הכוס הריקה, או שרק הוא כזה?
זה לא מובן מאליו. זה לא חפיפי.

אז יש דברים שאת לא מוכשרת בהם, אולי פשוט מפני שפשוט לא חונכת ככה וזה פשוט לא בשיקולים שלך.
אז זה משהו שאפשר ללמוד.
אני אתייחס לדוגמא של הטלפון:
הדבר הראשון שעלה לי לראש היה, שרציתי לשאול אותך - אם את מודעת לחולשה שלך בנושאים האלה, ונראה שאת מודעת, אז אוקיי, לקחת יוזמה (כל הכבוד), ביררת מסלולים (כל הכבוד!), החלטת על מסלול שיתאים לכם (כל הכבוד!) - למה לא עצרת כאן והלכת להתייעץ עם בן זוגך?
זו לא שאלה פולנית. זו שאלה אמיתית.
הרי, לו היית אומרת לעצמך: "אני לומדת לעשות את זה, אבל אני טירונית. הוא מנוסה, ורגיל לחשוב על הכל. אני מנסה לקחת אחריות, אבל לא חייבת לקפוץ מעל הפופיק. אבוא אליו עם היוזמה שלי ועם הבירור שלי ומה שאני רוצה לעשות, ונראה מה הוא יגיד" - היה טוב:
את היית באה.
הוא היה אומר אז, אבל מה עם כך וכך?
היית חוזרת לבזק, שואלת אותם, ומגלה שבעצם לא כדאי המסלול הזה.
והיית לומדת משהו חדש (השאלות האלה, תאמיני לי לוקח שנים ללמוד אותן, ואני ספצית בזה ואפילו יודעת לחפש את הקאצ'), ומשתפרת. בלי שום מחיר.

אז התשובה שעולה במחשבתי היא: לא באת אליו כי דפוס התקשורת ביניכם, שלא בא רק ממך, הוא שאת פחדת מביקורת, פחדת מהשתלטות שלו, פחדת מנזיפה שלו, ומצד שני, שוב כמו ילדה, רצית להראות לו איך היית ילדה גדולה ועשית הכל לבד.

אם אני צודקת, אז קודם כל המקום להתחיל הוא בתקשורת איתו.
לבוא אליו ולהגיד לו: יש משהו בזוגיות שלנו שמאוד כואב לי. אני מרגישה ילדה, וזה דו צדדי. מצד אחד, לא טוב לי כשאני עושה דברים לא טוב ואנחנו מפסידים מזה. אז אני רוצה ללמוד להיות יותר "אחראית" (אגב, האמת שלדעתי את מאוד אחראית ואני לא מבינה למה "הכל עליו" אם כל הבישול, הכביסה, הנקיון והילדים עלייך? נשמע לי מאוד מוזר). מצד שני, כל עוד אתה ביקורתי כלפי, אני מפחדת ממך וזה דוחף אותי להתחבא בפינה שלי ולא לעשות שום דבר שנראה לי "גדול עלי".
תשבו שניכם ותחליטו לשנות דפוסים.
הוא יפסיק מייד לנזוף בך ולחנך אותך ולהתלונן על מה שאת עושה לא טוב.
הוא יתחיל להעריך אותך על מה שאת כן עושה, במקום להתלונן על מה שאת לא עושה.
את תלמדי לעצור אותו כל פעם שהוא משמיע משהו שדומה לביקורת ונזיפה: עצור! אני לא ילדה ולא מתאים לי שיחנכו אותי. אני מוכנה ללמוד אם נותנים לי טיפים כבן אדם מבוגר. לא יכולה ללמוד אם מתייחסים אלי כילדה רעה.
וגם, האם את מעריכה אותו ומודה לו על כל מה שהוא עושה? אולי הוא מתלונן בסך הכל כי הוא לא יודע אם את מעריכה את זה וזה חסר לו?

וטיפ ממני:
בכל מקרה שאת רוצה לבדוק עיסקה, למשל, עם בזק, עם המוסך, עם הביטוח, לא משנה מה - תמיד תשאלי שאלות, ואז תגידי שאת "תחזרי אליו" ותלכי לברר בעוד מקום, או להתייעץ עם בן זוגך, חברות, כל מיני, כדי לקבל שאלות נוספות ולחפש את הקאצ'. אין צורך לחזור אליהם מייד, בדרך כלל (טוב, לא כשהלך האוטו והוא במוסך. אבל זה הרגע לשלוח לשם מישהו שמבין ושיודע לעמוד על שלו ולהתווכח עם מכונאים).
"אוקיי, אני אבדוק ואחזור אליך" - משפט מפתח.
הם יודעים את זה, ולכן תמיד מנסים לגרום לך להחליט על המקום P-:
ואגב, מסלולים בבזק זה משהו שאפשר לשנות מאוד מהר, כך שלא נגרם איזה נזק גדול.

שליחה על ידי אילה* » 07 מאי 2009, 11:01

אוקי.לפי התשובה שענית לי, אני רואה שיש דברים שלא הסברתי מדויק (ככה זה כשכותבים עם תינוק ביד שדורש את שלו...)
אבל בכל זאת לקחתי כמה עצות טובות וחשובות מדברייך.
אני לא אסביר את עצמי יותר, כי אני מרגישה שהדברים לא מחודדים ומדויקים אצלי עדיין.
אני חושבת שעלי לברר ולהגדיר לעצמי למה בדיוק אני מרגישה ילדה. כי אני מרגישה שזה מקיף עוד נושאים בחיי.
אח"כ כדאי באמת שאדבר על כך עם בעלי
ואלי יצאו מזה תובנות חדושת נוספות לגבינו.
וכמו כן, לשים לב אם יש פעמים שהוא מתייחס אלי כילדה ואז לעצור את זה (
עצור! אני לא ילדה ולא מתאים לי שיחנכו אותי. אני מוכנה ללמוד אם נותנים לי טיפים כבן אדם מבוגר. לא יכולה ללמוד אם מתייחסים אלי כילדה רעה.

תודה!

אני רואה שיש דברים שלא הסברתי מדויק
ברור, אבל זה לא חשוב. אני סתם זרקתי ניחושים ורעיונות, ומכאן את תקחי את זה לדרך שלך.
יש לך עוד דרך ארוכה, והרבה לחשוב עליו.
בהצלחה!

אני חושבת שעלי לברר ולהגדיר לעצמי למה בדיוק אני מרגישה ילדה. כי אני מרגישה שזה מקיף עוד נושאים בחיי. אילה, תודה על ההקלדה שחסכת לי. כמעט כל מה שכתבת כאן נכון, מילה במילה, לגבי. ההרגשה שאני עדיין לא לגמרי בוגרת וברשות עצמי (וההפתעה כל פעם מחדש בכל יומהולדת - זה הגיל האמיתי שלי? ואללה?). האחריות בכל מה שנוגע לטיפול בבית, הרתיעה מהתעסקות בכל מה שקשור בכסף. אפילו ספרים באמזון אני לא מעזה לקנות. הרצון העז להתבגר ולהיות, באין לי מלים מתאימות בעברית, master of my domain.

ההרגשה שאני עדיין לא לגמרי בוגרת וברשות עצמי (וההפתעה כל פעם מחדש בכל יומהולדת - זה הגיל האמיתי שלי? ואללה?). האחריות בכל מה שנוגע לטיפול בבית, הרתיעה מהתעסקות בכל מה שקשור בכסף. אפילו ספרים באמזון אני לא מעזה לקנות. הרצון העז להתבגר ולהיות, באין לי מלים מתאימות בעברית, master of my domain.
גם אני מרגישה ככה לפעמים. בטח גם עוד אנשים.

יו, גם אני מרגישה ככה, מילה במילה.

אם כי, האמהות שינתה אותי (ועודנה משנה אותי) בתחום הזה.
אני חושבת שלפני הילדים הייתי, נו, ילדה.
ועכשיו? עוד לא פה וגם לא שם.

וגם אני כל יום הולדת קצת בשוק , כאילו מה, אני לא בת 22? באמת? אני אמא? לאאאא לא מתאים לי.
אבל זהו, שזה כן מתאים, מתאים מאוד.

כאילו מה, אני לא בת 22?
22? - זה שיא הזוקן! אני עוד קצת בשוק שעברתי את ארבע-עשרה.
(בעשרים שנה, בקיץ הקרוב)

המשך הסיפור של אני לבד מופיע בדף הלגיטימציה להפרד