בעלי הפסיק לאהוב אותי

קודם כל, אני נורא מבקשת, באמת באמת מבקשת, מכל מי שמזהה אותי (וזה מאוד קל לאלו שמכירים אותי) לא לחשוף אותי. אני כותבת מתוך ייאוש, בלבול, באמת כבר לא יודעת מה לעשות והדפים פה תמיד מאירי עיניים, לטוב ולרע. אולי הדף הזה גם יאיר, יעיר אותי.

בעלי הפסיק לאהוב אותי. זה אומר הכול בעצם, לא? הוא טוען שהוא מעולם לא אהב אותי, ונשאר איתי מתוך אשמה. שרק עצם המחשבה עליי מעוררת בו אשמה.

אנחנו נשואים כמעט ארבע שנים. מכירים זה את זה כחמש עשרה שנים. במערכת יחסים של און-אוף עשר שנים.
יש שתי בנות קטנות, בת ארבע ובת שנה.
אנחנו לא חיים בישראל. לפני חודש וחצי נסעתי לביקור מולדת לרגל נסיבות משפחתיות משמחות (הולדת האחיינית המתוקה בתבל), למזלי הרב והעצום יחד עם שתי הבנות. במשך שבועיים הכול היה בסדר, בעלי אפילו שלח מכתבי אהבה וכמה קשה לו לבד, וכמה הוא אדם שונה בלעדי, וכמה הוא מתגעגע.
ולפתע.. שינוי.
הוא לא מתקשר. כשאני אומרת שאני אוהבת אותו, הוא פולט משהו לא מחייב. "נשיקות", "חיבוק גם לך". כשאני שואלת אם קרה משהו.. הכול יוצא.
הוא רוצה לפרק את המשפחה. רע לו איתי. בלעדיי, הוא פשוט מאושר.
כעבור יומיים אומר משהו אחר - החליט לתת לזה צ'אנס, הוא רוצה להציל את היחסים שלנו.
כעבור כמה ימים - לא. אפילו לא יכול לחשוב על להיות איתי. הוא מעולם לא אהב אותי.

כל זה היה לפני שלושה שבועות. מאז - הוא שם ואני פה עם הבנות. הוא מתקשר מדי ערב כדי לדבר עם הבת הגדולה. איתי הוא לא מתקשר, בכלל. כלום. קר כמו אבן.
המסר האחרון שקיבלתי ממנו:
(באנגלית, כשהוא קר הוא תמיד כותב באנגלית)
"אם את אוהבת אותי, תני לי ללכת ותני לי להיות מאושר".

היחסים שלנו תמיד היו בעייתיים. הרבה אהבה (לפחות ככה חשבתי), חיבור מדהים, אבל מריבות, דרמות בלי סוף. הוא לא רוצה, מפחד להתחייב. אני רוצה. הוא בורח. מתנתקים. חוזרים בעיניים זוהרות מאהבה. וחוזר חלילה.
מאז הלידה של הקטנה הכול התדרדר.
"דיכאון אחרי לידה".
המילים האלו אומרות הכול ולא אומרות בעצם כלום.
כי איך אפשר לתאר פרישה מוחלטת מן העולם? ברחתי מהכול. הפסקתי להפגש עם חברות, נמנעתי מקשר עם בעלי. הפסקתי לקחת את הילדה לגן. ברחתי לתוך המיטה. ישנה עד מאוחר, בלילה מתעסקת במחשב עד שעות לא הגיוניות כי שקט בלילה ואני לבד והמחשב מטמטם את המוח ומקהה את הכאב ואת העובדה שאני רוצה למות ומאמינה באמת ובתמים שעדיף לילדות שלי בלעדיי. כי אני חרא של אמא, צועקת על הגדולה ומתרתחת עליה והדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות בשביל הקטנה זה להניק אותה.

יש ניסיון אחד להשיג טיפול מהארץ. בעלי לא תומך. הוא חושב שאני עצלנית, וממציאה את הכול. ומודה שהדיכאון שלי מפחיד אותו עד מוות.
גם הצעות שלי לטיפול זוגי נענות בדחייה, בעלבון.
אז אני ממשיכה לקמול ולהנמק בשנאה עצמית וברקבון של חיים שאין בהם כלום.

לפחות דבר אחד חיובי יצא מהעובדה שהוא הפסיק לאהוב אותי:
אני מטפלת בעצמי עכשיו.
טיפול תרופתי שמעולם לא האמנתי בו, אבל אולי עוזר.
ושיחות עם מטפלת שמחזקת ומעצימה אותי מאוד. יש לי פגישה איתה היום וזה אחד הדברים שמחזיקים אותי הלאה.

אני חיה אצל אמא שלי עכשיו. אני והבנות בחדר אחד קטן בדירה קטנה. אין לי כסף כרגע לשכור דירה. אין לי כסף לגן פרטי לילדה ומחכים לראות האם העירייה תמצא לנו גן עירוני (ואני שבכלל תמיד אמרתי שאם אחזור לישראל אהיה בחינוך ביתי.. אבל גדול עליי, גדול עליי כל כך..). לא ידוע כמה כסף הוא ישלח, אם בכלל. לא יכולה לעשות שום תוכניות. ולפי ייעוץ משפטי שקיבלתי. אין ממש דרך להכריח אותו לשלם.

ההורים שלי התגרשו בצורה מכוערת. כל כך לא רציתי לשחזר את זה.. והנה אני עוקבת אחרי הסיפור שלהם.

ומתה מפחד שהוא ייקח את הבת הגדולה איכשהו.. לא יודעת איך, אבל איכשהו. בתינוקת, לצערי (לשמחתי אולי..?) הוא מעולם לא התעניין.

שליחה על ידי kc* » 31 ינואר 2011, 15:27

לי זה נשמע כמו שחרור מחיים לא מוצלחים בכלל
שנתנו בך את אותותיהם, ובטח גם בילדות
ענייניי הדיור, הכסף וכו' זה טכני
אחרי שתטפלי בעצמך קצת ותתחילי לנשום את תפטרי את זה
ובכל מקרה עדיף חדר אחד מאחוזה שלמה שבה אינך אהובה והתינוקת "אינה מעניינת" את אביה
אני ניצולה של יחסים בעייתיים, לא יציבים ונפיצים + ילדים
והמילים שכתבתי הן מניסיוני
זאת מתנה בעיניי שהוא בחר לעשות לך את זה כשאת מצויה בארץ, בתוך רשת התמיכה
עם מקום להניח עליו את ראשכן
חזקי ואמצי

מאחלת המון הצלחה

שאלה,
הביקור היה אמור להיות ארוך כל כך או שבגלל ההחלטה שלו להיפרד, אתן נשארתן כאן?

((-))

את בתוך תקופה קשה. קשה מאוד מאוד. יש לך דרך לעבור. אבל אין ספק שיש פה הרבה עניינים טכניים שבעתיד ייפתרו. את יכולה לאמר באיזה איזור של הארץ את נמצאת? מרכז/צפון/דרום.
חושבת על פתרון לבנותייך. אם את גרה באיזור שלי ובא לך לשמוע על אפשרויות - נחליף טלפונים או מיילים ונמשיך שם.

גם אני גרושה. אחרי לא מעט קשיים ולפניי עוד לא מעט - אבל סך הכל כבר יותר רגוע ממה שהיה ומקווה שבהמשך אף יירגע יותר.
ממשיכה לקרוא. מקווה מאוד שדברים יתבהרו לך במהרה. קחי הרבה אוויר שולחת לך הרבה כוחות ואיחולי בריאות.

...
הבנתי נכון? אפשר לדעת למה מאשימים אותי שאני טרול?
זה ממש מעליב.

מעבר לזה.. תודה על התגובות הענייניות

כשאני חושבת על מערכת היחסים בינינו, ברור לי שהיא הייתה מעוותת. בהרבה אספקטים, מתעללת. גם מהצד שלי, אבל כמובן שאני רואה בעיקר את מה שהוא עשה לי. אלפי סיפורים קטנים ומזעזעים עולים לי לראש, ואני שואלת את עצמי, איך יכולתי להסכים לזה? איך יכולתי להישאר שם? ואיך יכול להיות שאני עדיין כל כך רוצה את הקבלה שלו, את האישור שלו, שיתחרט ויתנצל וירצה אותי שוב?
כשאני חושבת על זה בצורה רציונלית, כנראה הפרידה והזבנג הלא נורמלי שחטפתי, זה לטובה.
אבל זה כל כך כואב..

הביקור היה אמור להיות ארוך כל כך או שבגלל ההחלטה שלו להיפרד, אתן נשארתן כאן?

הביקור היה אמור להיות לחודש בלבד.
הארכתי אותו בתקופה שהוא עוד אמר שהוא רוצה לתת צ'אנס על היחסים ושהוא "הולך על זה", כלשונו. כי ידעתי שאני צריכה להתחיל לטפל בעצמי, ובארץ שבה אנחנו חיים אין ממש אופציות טיפוליות (לא מדובר בארה"ב או אחת ממדינות אירופה..). אחרי שהוא החליט לנתק כל מגע, טוב, זה נעשה די ברור שאני צריכה להישאר בישראל. הסיבה היחידה שנשארתי בארץ האחרת הייתה בשבילו, למען הקריירה שלו והעסק שלו. אין לי מה לחפש שם יותר.

נקודות ורודות אגדיות
(אחלה שם!)
תודה רבה על התגובה. אנחנו באיזור המרכז.
העניינים הטכניים מאוד מבלבלים אותי, אבל איכשהו הם גם הקלים ביותר. טפסים, ביורוקרטיה, עבודה.. אני יכולה להסתדר עם זה. העברתי יום ביורוקרטי שלם על הרישום של הילדה הגדולה לגן, ואיכשהו זה היה אחד הימים הכי קלים שהיו לי מאז ההודעה על הפרידה. כי לא הייתי צריכה לחשוב על כלום מלבד להשיג את הטופס הזה ולהחתים את הטופס הנ"ל.
רק כשאני נשארת ללא תעסוקה.. פתאום כל הכאב פורץ. הדחייה..
איך בכלל מתחילים לצעוד הלאה?

טוב שאת כותבת כאן. דאגתי לך.
מאשימים אותך בטרוליות כי מדי פעם יש כאן איזה מישהו שמתחזה לכל מיני נשים חסרות ישע במערכות זוגיות לא טובות בכלל (או לכל מיני אנשים שההורים שלהם לא מלו אותם ועכשיו ממש רע להם בחיים), אבל אני בהחלט מכירה אותך ואת אמיתית. ואני מניחה שיש כאן עוד כמה וכמה שיוכלו להעיד.

קודם כל, תזכירי לעצמך שהכל נורמלי. את הולכת בדיוק בדרך שבה זה צריך להיות.
זה היה נראה לך בסדר אם היית מאושרת ולא מתגעגעת בכלל? מן הסתם לא.
זה היה הגיוני אם לא היה כואב? לא.
אלו שלבים שצריכים לעבור.

אז כל פעם שאת מרגישה ככה, דעי שזה מאוד לא נעים, אבל את בדרך. רק תני לזה זמן וזה יעבור. ("רק", אפשר לחשוב שזה כל כך פשוט...)

ומתה מפחד שהוא ייקח את הבת הגדולה איכשהו..
אם את כבר בענינים ביורוקרטיים, דברי עם עו"ד ותשיגי לה צו איסור יציאה מהארץ (או איך שלא קוראים לזה במדוייק). בכלל, דברי עם עו"ד ותתעדי את כל השתלשלות העניינים. שאם חו"ח יום אחד המצב יגיע לכדי נסיון, זו לא תהיה מילה של אחד מכם נגד המילה של השני.
מה שהוא עשה כאן זה מכוער, וככה לא מתיחסים למשפחה. לא רק אלייך, גם לבנות.
אבל - לקחת את זה בפרוורציות. לא לחרוד מהיום הזה, בינתיים עוד לא קרה שום דבר. תעשי את זה רק כי צריך, לא כי יש חשש ממשי. אין כזה.

וכדי להתחיל לצעוד הלאה - תיפגשי עם החברות שלך. כולן רוצות להיות איתך קצת, להעביר איתך את הזמן. פשוט ליהנות יחד.
תני לעצמך, תני להן.

אני מאמינה שאת יודעת איפה למצוא אותנו.

כואבת נורא, הדחיה.
מותר להיות בכאב הזה, לנשום אותו, ולהמשיך לטפל בעצמך, בילדה הכואבת שצצה עם הפרידה הזאת.

ועכשיו נוצרת גם הזדמנות
את אוהבת אותך, אישה מדהימה.

חדשות טובות: נמצא לילדה הגדולה מקום בגן

ביום שישי ניפגש עם המנהלת ונראה איך הילדה מקבלת את כל העניין. בינתיים היא מתלהבת מאוד ושואלת המון שאלות על "הגן בישראל".

היא: איך קוראים למורה בגן בישראל?
אני: אני לא יודעת, מתוקה. עוד לא פגשתי אותה.
היא: אני יודעת איך קוראים לה.
אני: באמת? איך?
היא: קוראים לה teacher.
<לאחר כמה דקות של שקט>
היא: הגן בישראל הוא בלי אמא.
אני: נכון.
היא: בעצם גם הגן ב עיר בעולם השלישי_ הוא בלי אמא. ובלי _אחות קטנה .
אני: נכון. אז זה לא כל כך שונה. רק שבגן הקודם דיברת באנגלית, ועכשיו תדברי בעברית.
היא: אבל אם הילדים בגן ידברו איתי באנגלית, מה אני אעשה?

חדשות רעות: קטנטונת חולה. 39.6 מעלות חום. באופן מוזר, מאז שהגענו בישראל, שתי הבנות שלי שאף-פעם-לא-חולות התחילו לחלות. כל הזמן. אני חושבת שלא עבר שבוע אחד בודד מבלי שאחת מהן תיפול למשכב ותייבב באומללות או תדרוש "קמולי" (אמא שלי מסתובבת אחריהן ואומרת לי "אולי תתני להן אקמולי?", אז הגדולה בטוחה ש"קמולי" זה מזור לכל כאב).
לכן בעצם אני ערה בשעות כאלו.
ובעצם על מי אני עובדת?
אני ערה בשעות האלו בכל מקרה, כי אני לא מצליחה להרדם.

תודה שוב על התגובות. במיוחד אחרי שהובהר שאני לא טרול.. בחיי שזה ממש הטריד אותי! חשבתי לעצמי, אני כותבת דברים עד כדי כך מופרכים, טפשיים או בלתי אמינים, עד שיחשבו שאני טרול? וממש ממש ניסיתי לכתוב את האמת. באופן דרמטי, אבל אני אדם דרמטי, אז איזו עוד אופציה יש לי?
הייתי משנה את שם הדף למשהו פחות דרמטי, אבל אין לי רעיון כרגע.

ג'וניפר..
האמת היא שאני מתביישת.
בכל הסיטואציה.
וקשה לי לדבר, עם מי שזה לא יהיה.
אני אפילו מסמיקה כשאני כותבת את זה.
קשה לי שידעו. שאני "הזנוחה", "הדחוייה". זאת שלא רוצים אותה.
אני בורחת מחברת אנשים. ואני יודעת שחברה כל כך תעזור לי.. ולו רק לשכוח לכמה רגעים.

הא, וככה עושים את זה?

דף תמיכה
דף בלוג
דף מוצנע

שכחתי משהו..?

סיטואציה שאני כל הזמן חוזרת אליה.

יום ראשון בבוקר, יום יפה. קטנטונת בת חודשיים, אולי. לפי שהדיכאון ממש פרץ. אני יושבת בסלון ומניקה אותה. בעלי הזונח מגיע אליי, כולו חדור התלהבות. "ראיתי כמה ספרים שאני ממש רוצה להזמין באמאזון, זה יהיה בסדר אם אני אעשה את ההזמנה?" הוא שואל. ואני עונה: "בטח, למה לא, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתפנק קצת".
אנחנו יוצאים החוצה לשתות קפה באחד מבתי הקפה היחידים באיזור שלנו, ליד אחת מחנויות הבגדים היחידות באיזור שלנו. אחרי הקפה אני אומרת לו, "נלך לחנות, אני צריכה לקנות לעצמי נעליים" (אני לא מאספניות הנעליים, והכלב לעס את הזוג הקודם עד תום). "אוקיי.." הוא אומר לאט לאט ומכרכם את פרצופו.
"מה קורה?" אני שואלת. נבהלת. אין לי אישור.
"לא, כלום," הוא אומר, שוב לאט, כמו מהורהר, "פשוט אין לנו כל כך כסף לזה עכשיו.."

וזה חוזר אליי, כל הזמן. כי זה מייצג.

כי הייתי צריכה את האישור שלו. כדי לקנות לעצמי נעליים!!
כי הוא אף פעם לא אמר לי "לא" במפורש.
כי הוא רק הטיל עליי סנקציות. שהוא יכעס. שהוא יתרחק ממני. שהוא לא יהיה מרוצה.
כי חיפשתי לגיטימציה לרצונות שלי אצל אחרים.
כי כל הזמן הרגשתי שאני צריכה להאבק על המקום שלי, הזכות שלי להתקיים במערכת היחסים הזו.

והנה לא פלא שעכשיו הוא פשוט מחק אותי לגמרי. )-:
*

קשה לי שידעו. שאני "הזנוחה", "הדחוייה". זאת שלא רוצים אותה.
דברים שרואים משם לא רואים מכאן, ורגשות הם לא עובדות.

אולי בעיני בן אדם אחד בעולם (שקרוב אלייך מאוד, אבל עדיין - אדם אחד) ובעיני עצמך את דחוייה כרגע, אבל בעיני הרבה אחרים את אהובה ורצויה ומוערכת.
מבחוץ - לא מסתכלים על זה ככה. מבחוץ יש אנשים ששמחים שאת בארץ אחרי שלא ראו אותך הרבה זמן. ושמסוקרנים לפגוש את הקטנה שלך, שלא יצא להם לראות אותה אף פעם.
נכון, מי שמכיר אותך יודע שלא קל לך כרגע ושאולי לא תזיק לך עזרה, וזה לא תמיד כיף להרגיש כמו זאת שצריכה עזרה כרגע (מי כמוני יודעת), אבל זה לא האישיו המרכזי.
כל מי שמחפש את קרבתך כרגע עושה את זה בגלל מי שאת, ולא בגלל הסיטואציה שנקלעת אליה.

ולא חייבים לדבר על זה. לא חייבים לדבר עליו. לא חייבים לדבר על שום דבר שקשור, למרות שזה אכן עניין גדול ותופס נתח רציני מהחיים.
אפשר לדבר על הילדים, על מזג האויר, על הגן החדש, על מקום שמכין קפה הרבה יותר טוב... גם בלי זה, לא חסרים נושאים.

אם את רוצה להשתבלל בתוך עצמך ואת מרגישה שלמרות שלצאת זה נחמד את צריכה את הזמן הזה - גם זה מצויין. יש ערך גם ללהיות לבד כרגע.
אבל תאפשרי לעצמך.
את כבר לא במקום שעושת דברים כדי לרַצות, כדי להסתדר עם מישהו אחר, כדי שלא יכעסו עלייך.
עכשיו את במרכז, ואת לא צריכה לבקש רשות מאף אחד כדי לעשות את הדברים שגורמים לך אושר. ואם את כבר מתעקשת לבקש - תקבלי אותה!
תאפשרי לעצמך. זה בסדר.

(היית רוצה לנסות להיעזר בפרחי באך?)

נשמע כל כך קשה. קשה להרגיש זנוחה ודחויה, אבל זו נשמעת הזדמנות. הזדמנות לקבל תמיכה מאנשים שבאמת אוהבים אותך, הזדמנות לקבל טיפול שכל כך נחוץ לך ולילדות שלך (נחוצה להם אמא בריאה).
אמא שלי התגרשה מאבא שלי כשהייתי בת שנתיים ואחי היה בן 6 וחצי. מעכת היחסים הייתה דומה לשלכם, אולי אפילו יותר גרועה.
זה הדבר הכי טוב שקרה לכולנו.

באמת שיש לך מזל שמערכת היחסים הזאת נגמרה. תארי לך לחיות כל החיים עם גבר שמקטין אותך כל הזמן. נורא!
את חופשיה עכשיו ממנו
ועל זאת צריך לומר "ברוך שפטרנו מעונשו של זה"

אני קוראת אותך ומתרגשת לי לא היה אומץ כמוך לספר את הפרטים, מכירה את התחושה הזו שהוא כבר לא אוהב אותי יותר, אני לא קיימת שם בכלל מבחינתו, פתחתי דף דומה כי הרגשתי אבודה ובודדה למרות שיש לצידי המון אנשים נפלאים, אבל איך אפשר להסביר למישהו שלא היה שם את גודל הפחד שיום אחד הוא יבוא ייקח את אחד הילדים ויעלם, הרי זה רק בסיפורים בעיתון לא באמת, ואיך נתתי לעצמי לטעות בצורה קשה כל כך, עצוב לי בשבילך ובכל זאת היום ולמרות המצב הלא מזהיר שלי עדין יודעת כמה טוב שאני לא שם ומשהו שחשוב לי להגיד אם כל הכאב הזה אולי עדיף לך באמת לשחרר (קל לדבר) אולי יש יתרון בכך שהוא רוצה לפרק ואין לך ברירה אלא להמשיך, תארי לעצמך שהיה מתעקש להשאיר אותך לידו כשהוא כבר לא אוהב, אני אתך.

חיבוק גדול.

. גם אני בקהל המקשיבות.
כן, תלכי לברר את זכויותייך, אפשר דרך ויצ"ו או נעמ"ת גם לקבל ייעוץ חינם מעו"ד ויש גם את השי"ל - שירות ייעוץ לאזרח, שנותנים ייעוץ של עו"ד חינם - רק כדי לדעת מה את צריכה לעשות "אם".
מעבר לזה - את בונה עכשיו לך ולבנותייך את החיים מחדש. קחי לך זמן לנשום, להתאושש מהפגיעה.
_עכשיו את במרכז, ואת לא צריכה לבקש רשות מאף אחד כדי לעשות את הדברים שגורמים לך אושר. ואם את כבר מתעקשת לבקש - תקבלי אותה!
תאפשרי לעצמך. זה בסדר._ זה הזמן שלך להתחיל לתת לעצמך אישורים אמיתיים מעצמך. חבקי את עצמך, באמת עם הידיים ובדמיון מודרך. תני לעצמך את כל האהבה, החמלה והנכונות להקשבה שלא קיבלת ממנו. את האדם שיכול לתת לך את זה הכי טוב בעולם. @}

עכשיו את במרכז, ואת לא צריכה לבקש רשות מאף אחד כדי לעשות את הדברים שגורמים לך אושר. ואם את כבר מתעקשת לבקש - תקבלי אותה!

כל כך נכון.
תודה על המילים האלו.
אם יש צד חיובי בהכל - זו ההקלה שעכשיו אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד.

התחלתי לקרוא "רב מכר". "ספר זבל". אין לי דרך להסביר איזו התקדמות זו בשבילי.. אחרי שכל הספרים שהייתי קוראת היו צריכים לעמוד בסטנדרט מסוים של בעלי, או להקרא בבדיחות הדעת. מדהים שמעולם הוא לא אמר כלום, אבל תמיד היה ברור מה הוא חושב. ויותר מדהים כמה צייתתי לזה.

הולכת לכתוב עוד מאוחר יותר, הבנות צריכות אותי עכשיו

_האמת היא שאני מתביישת.
בכל הסיטואציה.
וקשה לי לדבר, עם מי שזה לא יהיה.
אני אפילו מסמיקה כשאני כותבת את זה.
קשה לי שידעו. שאני "הזנוחה", "הדחוייה". זאת שלא רוצים אותה.
אני בורחת מחברת אנשים. ואני יודעת שחברה כל כך תעזור לי.. ולו רק לשכוח לכמה רגעים._

איך אפשר ליצור איתך קשר?
הייתי נורא רוצה לחבר אותך למכרה במצב דומה, עם בת בגיל של הקטנה שלך

קשה לי שבחלומות אנחנו עדיין ביחד.

לוקח זמן לחלומות להתעדכן. שמתי לב לכך אחרי הלידה של הבת הבכורה שלי. אני חושבת שלקחו כמה חודשים טובים לפני שהיא התחילה להופיע לי בחלומות, וכשהיא כבר הופיעה זה לא היה לטובה (גונבים לי אותה, לוקחים לי אותה.. אויש, היה חלום אחד שבו היא נעלמה באמצע הפנינג עצום של נהגי חברת "אגד" [מכל הדברים] ואני צרחתי ובכיתי וחיפשתי אותה בכל מקום, ואז נתקלתי בבעלי שאמר לי: "תמיד את עושה סיפור מכל דבר, איזו היסטרית" ושרק לו להנאתו).

אז בחלומות הוא מחבק אותי. ומנשק אותי. ואוהב אותי.

אתמול בלילה חלמתי שאני בוכה, והוא הולך אחרי, ומחבק אותי ואומר לי שהכול יהיה טוב והוא נשאר איתי. ואוף! התעוררתי, ופשוט לא יכולתי לעשות כלום חוץ מלבכות. אפילו לא להתייפח ברצינות ובאמת להוציא את זה החוצה, אלא סתם דמעות עלובות שפורצות למרות הכול. ואי אפשר להתמסר לכאב, כי צריך לקום, ולהחליף חיתול לקטנה, ולצחצח שיניים לשתיהן ולהכין ארוחת בוקר.. ועוד יום מתחיל לו.

מחר יום ראשון בגן.. ברררר!!!
אני מקווה שבכורתי לא תגלה שהשפה זה ההבדל הכי פעוט בין הגן שהיא מכירה לגן בישראל..

רקפת
קראתי את הדף שלך ומאוד הזדהתי

אחת
אני אפתח כתובת אימייל חדשה.. אז יהיה אפשר ליצור קשר. בטח אפרסם אותה מחר.. מאוחר עכשיו.

מחר יום ראשון בגן..
שיהיה בקלות.

מזעזע עד כמה זה מזכיר לי קשר שהייתי בו. למזלי ללא ילדים. גם אצלנו זה נגמר מצידו (הפסיק לאהוב אותי, ואולי מעולם לא אהב) אבל זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
בהצלחה. שיהיה בקלות עם הגן.

קוראת. תומכת.
מציעה, אולי לא מיד , אולי בעוד זמן מה, להחליף את שם הדף למשהו שמתאר את הדרך החדשה שלך. שמתמקד בך ולא בו. הוא אוהב או לא אוהב וכבר נוכחת שזה משתנה. זה העסק שלו. כאן זה דף התמיכה שלך והרגשות שלו לא עומדים במרכז.
חזקי ואמצי וכאן מובטחת לך תמיכה ואהדה בל מקרה @}

שמתמקד בך ולא בו.

כמה נכון, כמה חשוב. כמה אני מתמקדת בו. במה שהוא רוצה. במי שהוא אוהב. תוהה מה הוא עושה. האם הוא חושב עליי. חיפשתי היום תמונה בפייסבוק שלי, ובין לבין צצו תמונות שלנו יחדיו בזמנים (לא אגיד טובים יותר, כי הם לא היו טובים.. ממש לא. זמנים אחרים? כן) אחרים. הוא פתאום נראה לי כמו אדם זר. ואני תוהה, מי זה הגבר הזה? למה הוא חשוב לי? איך ביכולתו של הזר הזה לגרום לי לבכות, להתייאש, לרצות למות?

המטפלת שלי אמרה לי, לפני שתי פגישות, שאני צריכה להחליט מה אני רוצה. ללא שום קשר למה שהוא רוצה. ללא שום קשר להאם זה אפשרי.
עדיין לא הצלחתי.

אני יודעת מה אני לא רוצה.
לא רוצה לחזור לקשר שהיה לנו במהלך כל השנים האלו. וזה היה אותו קשר רקוב, גם כשכביכול הכול היה טוב.

הגן היה סוג של פארסה. היו לי הרבה רעיונות זוועתיים בראש בקשר לאיך שגן עירוני בישראל מתנהל, והיום גיליתי שכולם היו נכונים. יש להם נסיבות מקלות: הגננת הקבועה היתה חולה, והביאו גננת מחליפה. אני לא יודעת מאיזה מוסד סגור שלפו את הגננת הזו, אבל ללא ספק כל קשר בינה לבין חינוך הוא מקרי בהחלט. היא טרחה לידע את הילדים שהבכורה שלי הגיעה מ"הארץ של הכושים והאינדיאנים עם הנוצות", צרחה עליהם לשתוק ולסתום את הפה, מיד סימנה שני ילדים חדורי התלהבות ומרץ כ"שני ילדים מופרעים שהורסים את כל הגן", ענתה לכל התשובות החכמות והמקוריות של הילדים ב"לא!" נחרץ רק כי זו לא היתה התשובה שלה, ואפילו לעגה לחלקן דרך הסייעת ("שמעת שושי מה הילד הזה אמר?") שלשמחתי לא שיתפה פעולה.

השיא היה בקבלת השבת, שבכלל נראתה לילדתי החילונית כמו טקס חייזרי ותמוה מעין כמוהו. הגננת כמעט חנקה את אמא-שבת עם המטפחת ששימשה ככיסוי ראש, "שני ילדים שהורסים את כל הגן" גנבו את הכיפה של אבא-שבת והחלו לזרוק אותה באוויר, הגננת אמרה לכל הבנים להניח יד על הראש כמו כיפה, וכמובן כל הבנות מילאו את פקודתה בצייתנות וילדתי כיסתה את אוזניה מיד. הגננת נתנה לילדה אחת קטנה לחלק את החלה ללא עזרה, ומגש החלות קרס על הרצפה והילדים שעטו עליו בקריאות גיל. כאקורד סיום הגננת גם לא הצליחה להדליק את נרות השבת, וגפרורים בוערים עפו באוויר.

ילד חמוד: אולי הולך להשרף לנו הגן!
ילדתי: ויהיה לנו גן שרוף?
ילד חמוד: כן!
ילדתי: אני מקווה שאנחנו לא נהיה ילדים שרופים.

ילדתי היתה כל כך מבולבלת מכל הסיפור, ובסוף הטקס היא נגשה אל אמא שלי, שבאה לגן כדי להביא לי את קטנטונת, ודיווחה לה בגאווה: "סבתא! אני שתיתי את כל החלה!"

באופן מפתיע, היא היתה מבסוטית לאללה מ"הגן בישראל".
אני... קצת פחות.

הוספתי כתובת אימייל לדף האישי

תודה על כל התגובות החכמות והנעימות. מחמם את הלב לדעת שקוראים אותי.

לא רוצה לחזור לקשר שהיה לנו במהלך כל השנים האלו._ - זו התחלה

הי סוקומה
גם אני קוראת ועוקבת..
מזדהה מאוד עם הנטיה הזאת לשים את כל הביצים שלי בעסק של האחר ולהדיר את רגליי מהעסק שלי (ע"פ ביירון קייטי, זה מחדל כפול: גם פולשת אל הביזנס של האחר וגם נוטשת ומפקירה את שלי (-:)
גם אני חוויתי מצב דומה, אחרי זוגיות סמביוטית של עשור, ממש לא מזמן (לשמחתי ללא ילדים מעורבים) - ועברתי את כל השלבים ממש ע"פ הספר...
ואולי באמת הדבר העוצמתי ביותר עבורי היה, ללמוד להעביר את תשומת הלב שלי ואת הסמן מבחוץ פנימה, חזרה אל העסק שלי - אני חושבת שגם היום בתוך קשר אחר, אני עדיין לומדת לעשות את זה, וזה אולי התהליך החשוב והמבורך ביותר שאני עושה.
מאוד מזדהה עם תחושת הזרות שלך כלפיו, אני חוויתי מאוד חזק דווקא בגלל שהיינו כ"כ מחוברים ומעורבבים, מדברים באותה שפה, משתמשים באותו הומור, ה-חברים הטובים זו של זה (אנשים מבחוץ היו שואלים אותנו לפעמים אם אנחנו אחים) - ופתאום מהאדם והשותף הקרוב הביותר, תוך יממה הוא הופך לזר הרחוק ביותר.
מצטרפת להמלצות ההתמקדות בדף הזה בך, ובתמיכה בך, במחשבה על מה מרים אותך, מה את אוהבת, מה את צריכה, וחושבת כמו נטע ש "לא לרצות לחזור אחורה לקשר שהיה" היא התחלה טובה.
שולחת כוחות נפש ואיחולים לשלווה @}

עוד לא נשואה או עם ילדים, אבל עדיין מרגישה עקצוץ קל כשקוראת את הדברים. אישה זנוחה קראת לעצמך. בתוך המילה הזאת מסתתר חזון בסדר הפוך של האותיות, אולי ומי ייתן הלוואי תמצאי את חזונך בדרך. יישר כח על כך שהינך עומדת על הרגליים ומטפלת בבנות. לא מובן מאליו. יום יבוא והן יתבוננו בך בהערכה והערצה. אני יודעת שכך אני מתבוננת באימי שעברה את מה שאת עוברת לפני הרבה שנים.

מה שלומך?

גם אם אין חדש, תכתבי כאן קצת.
אל תישארי לבד.

מאוד מזדהה עם תחושת הזרות שלך כלפיו, אני חוויתי מאוד חזק דווקא בגלל שהיינו כ"כ מחוברים ומעורבבים, מדברים באותה שפה, משתמשים באותו הומור, ה-חברים הטובים זו של זה (אנשים מבחוץ היו שואלים אותנו לפעמים אם אנחנו אחים) - ופתאום מהאדם והשותף הקרוב הביותר, תוך יממה הוא הופך לזר הרחוק ביותר.

זה כל כך נכון, ומאוד מעסיק אותי.
אני זוכרת מימי האוניברסיטה את העיסוק ב-unheimlich, מושג פרוידיאני (אם אני לא טועה) שמבטא דבר שהיה מוכר וביתי והפך להיות לזר. הוא אומר שזה הדבר המפחיד מכל.
ככה אני מרגישה כלפי בעלי.
הוא היה האיש הקרוב אליי ביותר בעולם, החבר הכי טוב שאי פעם היה לי. סיפרתי לו הכול. ידעתי עליו הכול. יכולתי לדעת מה הוא חושב מבלי שיגיד מילה. השלמנו זה את משפטיו של זה. חברים אמרו שיש לנו בדיוק את אותן הבעות פנים, אותם ביטויים, אותו הומור. בערך פעמיים בדקה אני נזכרת בדברים שאני חייבת לספר לו ורק הוא יבין - וכבר אין למי להגיד. והאדם הזה, הבית שלי, הקרקע שלי, הפך להיות זר. ניסיתי להסביר את ההרגשה לחברה שלי, אמרתי לה, תארי לך שאת עכשיו חוזרת הביתה אל החבר שלך, והוא בבית, והוא החבר שלך, אבל זה גם אדם שאת בכלל לא מכירה.

צריכה לכתוב עוד, אבל היה שבוע מטורף.
שבוע טוב, בסך הכול.

הכתיבה מאוד עוזרת.

יש מצב שבאמת היתה טרולית?? איך היא כתבה שהיא צריכה לצחצח שיניים לשתי בנותיה כשאחת מהן בכלל בת חודשיים?
ציטוט ״ואי אפשר להתמסר לכאב, כי צריך לקום, ולהחליף חיתול לקטנה, ולצחצח שיניים לשתיהן ולהכין ארוחת בוקר.. ועוד יום מתחיל לו.״

באופן טבעי

באופן טבעי