בעיות של אמהות בחינוך ביתי

[בשמת_א*]

כמה הרבה לומדים נכדַי מצפיה בטלביזיה בתוכניות הפעולה
זה רק מוכיח כמה ילדים אינטליגנטים יכולים ללמוד מכל דבר !
שנאמר: מכל מלמדי השכלתי!

[נועה_בר*]

ללמוד לבדוק מה אני רוצה, מה מתאים לי. לא ללכת שבי אחרי החיפוש מה מתאים וטוב להם, כי זה מאד מתעתע אותי וגם אותם. לאט לאט תמצאי מה הכי נכון ומתאים לך ואני בטוחה, שעם מספיק גמישות, גם הנכון והמתאים יהיו "לשעתם".
אני שמחה על ההזדמנות שהנושא הזה עלה, כי לעצמי חשבתי לא פעם איך לשלב, והאם ניתן לשלב - בין מה שטוב ומתאים לי, לבין הצרכים של הסביבה הקרובה אלי, שאותם אני מנסה למלא .
לרוב ההרגשה היא שצד אחד - הצד השני צריך "להתגמש" .
בעצם רסיסים של אור אומרת שקודם כל אני. מה נכון לי, ולא להם.
היתי שמחה אם אפשר היה להסביר עוד את ההבנה הזו, קצת לפתח את הנושא הזה, שאותי הוא מאוד מעסיק.

סדר יום יכול להיות טבעי. לא מוכרחה להיות שום שליטה או כפייה בעניין.
אצלנו היום בד"כ מחולק לשניים. בוקר ואחה"צ, שזה מרגיש לי מאוד טבעי וכבר עושה סדר יום מסויים.
ובאמצע יש מנוחה בבית שזה חשוב לנו.
אם מחליטים לצאת אז זה תמיד בשמחה, ללא כפיה. הרי לא חייבים ( חוץ מאולי להגיע לבנק... אבל גם את זה אפשר לעשות שמח).
שנמצאים בבית אפשר להחליט שעושים דבר או שניים כמו סידור של חדר או הכנת מאכל מסויים שזו פעילות שאפשר לעשות יחד, אבל אם הילדים פתאום עסוקים ולא מתאים להם להצטרף אפשר לעשות את זה לבד, או בכלל לא לעשות.

היום למשל קמתי עם אמביציה לנסות איזשהו סדר יום
מנסיוני, אם אני לא קובעת מראש דברים מחוץ לבית, אז נהיה יום "מרוח" בבית ז"א עושים מה שבא... ולא תמיד מצליחים עם דברים שמחליטים ( שאין בזה כל רע לטעמי).
אם לא נקבע משהו בחוץ, אני יכולה לבחור לפעמים פעילות אחת בבית שהיא מאוד אטרקיבית ומיוחדת לאותו יום
( כמו למשל צבעי אצבעות/גואש, או הכנת עוגה/עוגיות ) אבל פעילות אחת בלבד.

בגן - כשיש הרבה ילדים, לא ניתן לאפשר לכל אחד ללכת אחר הקול הפנימי, האישי, ולכן נוצר סדר יום כדי שאפשר יהיה לנתב אותם "לזרימה" - כולם יחד, לפי קצב המוכתב מבחוץ ומתאים לניהול ולצרכים של המבוגר הקובע.
סדר היום הזה ( בגן ) הוא עמוס בכדי לספק הרבה "אקשן" ועניין חיצוניים וגם כדי לספק כל מיני צרכים של המערכות השונות, אך לא בהכרח של הילדים.
בבית, לדעתי חשוב ללמוד להקשיב ללב, ללכת אחרי הקול הפנימי, האישי, עם מה שמעניין, אז יש זרימה ופעילות טבעית, כמו ספונטנית שמתפתחת וקורית כל הזמן מתוך עצמה. במצב כזה היום מכתיב את עצמו ולא תמיד אפשר לראות את "הסדר" שבו עד לאחר שהוא הסתיים ( או חלק ממנו ) כך שלא תמיד צריך לסדר את היום לעיתים פשוט היום מסדר את עצמו.
בנוסף, בבית הילדים שותפים לחיים. יש פעילות שיגרתית של בית, כמו הכנת ארוחות, סידור, נקיון וכו'. וכל שיגרה יכולה גם להפוך לפעילות "מיוחדת" ( למשל, היום עושים ארוחה או אמבטיה מיוחדת ).

לדעתי סדר יום עוזר במקרה שיש מטלות רבות שאותן צריך להספיק, אז, מנסיוני אם אין לי סדר אני ממש לא מצליחה להתקדם. אני אישית משתדלת שלא יהיו הרבה מטלות שיצטברו ליום אחד.
הולכת אחר ההמלצה לדף התרכזות בילד @}

[סיגל*]

תודות...

[עירית_לוי]

בבית, לדעתי חשוב ללמוד להקשיב ללב, ללכת אחרי הקול הפנימי, האישי, עם מה שמעניין, אז יש זרימה ופעילות טבעית, כמו ספונטנית שמתפתחת וקורית כל הזמן מתוך עצמה. במצב כזה היום מכתיב את עצמו ולא תמיד אפשר לראות את "הסדר" שבו עד לאחר שהוא הסתיים ( או חלק ממנו ) כך שלא תמיד צריך לסדר את היום לעיתים פשוט היום מסדר את עצמו.

[רסיסים_של_אור*]

אני רוצה להעלות קושי, שנראה לי שדנו עליו איפשהו כבר, אבל אני גם לא זוכרת איפה וגם חשה צורך עז וחדש להעלות אותו:

הבן הבכור שלי נבדל באופן משמעותי מאחיו הצעיר ביכולת שלו להעסיק את עצמו. פעמים רבות אני מרגישה שעבורו, אני כרגע השותפה היותר אופציונאלית למשחקים (טאקי, שש-בש, דמקה וכו').
אנחנו כבר 8 חודשים בבית ואני מרגישה שהקטע הזה של "משעמם לי" עולה שוב ושוב ולא נפתר. ככל שהוא צורך אותי יותר, הוא רוצה עוד יותר. לפעמים אני מרגישה רדופה מרב שהוא צריך אותי במשחקים שלו.
אני לא תמיד רוצה לשחק איתו. אני משתוקקת שיעשה משהו עם עצמו בעצמו, שיעסיק את עצמו (ולא "שיברח" לטלויזיה). אני מרגישה ששנינו משתגעים מזה ושבתוכי אני מרגישה שיש איזה שקר תשתיתי עמוק בכל הסיפור הזה.
כאילו הוא משדר לי: אני משועמם ולא מוצא את עצמי. ואני לכאורה, לא אמורה לייצר עבורו פעילויות, אבל זה גורר אותו להציק לאחיו ולי, להרביץ ועוד ועוד ועוד. וגם, זה גורר אותו להדבקות מתמדת אליי (מיותר לספר לכן על הלחות המטורפת באזור השפלה, נכון?), להתנהגויות שאני מתקשה מאד מאד להכיל ועוד ועוד (אלו הימים שבהם אני שוקלת לרשום אותו לפנימיה צבאית מהיום ועד הנצח...)

לפעמים מרגיש לי מאד לא נכון לא ליזום או להציע לו פעילויות שונות. קצת כמו שאמרו לנו פעם, בלימודים על ילד שמגמגם וכל המשפחה מתעלמת, ואז אמרה אחת המרצות: "הרי אם הילד שלך מנסה להכניס חתיכת פאזל למקום ולא מצליח ולא מצליח ולא מצליח, מתישהו, תסובבי עבורו את החתיכה או תראי לו אפשרויות אחרות, לא ??" ומצד שני, זה מעורר בי המון המון התנגדויות,בסגנון: "הי, מה אני ? קצינת בידור וקישור ??? ".

אני מאד מאד רוצה לשמוע מכן ומכם, תודה

[רונית_סלע*]

רסיסים,
אתם עדיין בתקופת ההתנקות מהמסגרת.
אני משערת שבנך הבכור הספיק לחוות יותר גן, כלומר יותר מורגל בסדר היום האינטנסיבי (יחסית לבית), מורגל לכך שיעסיקו אותו ויגידו לו מה לעשות. זה בטח קשה, כי עברו כבר שמונה חודשים ובטח את מרגישה ש "נו, יאללה, תרפה כבר, שמונה חודשים, ראבאק!",
אבל את יודעת- לכל אחד קצב אחר וזה בטח יכול לקחת יותר משנה ובכל מקרה, עוד לא עברה אפילו שנה.

באופן כללי בכורים מקבלים יותר תשומת לב ממרכזת ומתרגלים אליה ולכן אולי הם יותר זקוקים לה, במיוחד בתקופות קצת קשות/שונות או סתם- בתקופות מסוימות ללא כל הגיון מיוחד (מוכר לי מאוד מבתי הבכורה).

לי אישית נראה שאם זה יכול להקל עליך ועליו- אז את בהחלט יכולה להציע לו (מדי פעם, כשזה מרגיש לך נכון), רעיונות לדברים שהוא יכול לעשות, שיעניינו אותו.
לא בקטע של קצינת הווי ובידור, רק בקטע של אמא שעוזרת קצת לפעמים לבן שלה לסובב את החלק של הפזל שייכנס למקום.

אני כל כך מכירה את התחושות שאת מתארת, רק לא מזמן גמרתי את היום (כמעט באחת עשרה בלילה), בתחושה של מחנק, של "ד---י!!".
וזה עוד עניין- שאם אנחנו עייפות, וקשה לנו, זה סימן שאנחנו צריכות לתת לעצמנו משהו, כל דבר שיעשה לנו טוב (היה דף על זה לאחרונה- גלגלי הצלה לאמהות וגם דף על דברים שנותנים אנרגיה).
כשלנו יש כוחות אז פתאום הכל משתנה.

[רונית_סלע*]

עוד שני רעיונות שעלו לי-
לי מאוד עוזר (בכלל בנוגע לתקופות קשות) לרשום לעצמי את הטוב.
למשל, במקרה שלך- לרשום לעצמך (בלב, או אפילו ממש באיזו מחברת) רגעים שבהם הוא משחק עם עצמו (בטח יש כאלו, אפילו אם מעט), מעסיק את עצמו, או סתם נינוח ומבסוט בלי לעשות שום דבר מיוחד.
זה יכול להיות בערב כמין סיכום של היום עם עצמך או לאורך כל היום, כל פעם שאת נזכרת.
כשמתמקדים בטוב- הוא גדל.
וגם- אולי לחשוב על דברים שאת יכולה לעשות אתו ושגם את נהנית מהם (או שחשובים לך, כמו טיפול בבית, בישול וכו'), ואז את "מעסיקה אותו" ונותנת לו תשומת לב בלי להרגיש שאת עושה משהו שלא ממש בא לך לעשות.

[נועה_נועה*]

השותפה היותר אופציונאלית למשחקים (טאקי, שש-בש, דמקה וכו'
למשחקים שנתת דוגמא חייבים שותף.
האם יש מישהו אחר שישחק איתו? אתם נפגשים עם מספיק ילדים, מספיק פעמים בשבוע?
אני חושבת, שזה מאוד תלוי גם באופי של הילד. יש ילדים שזקוקים לחברה ויש ילדים מתבודדים יותר.
האם גם כשאתם בחברה הוא גם נצמד אליך??

[רסיסים_של_אור*]

תודה רבה על התגובות, כרגיל, כתיבה כאן תמיד עוזרת ומשחררת והתגובות נותנות ערך נוסף לכל התהליך.

אני יודעת שזה תהליך, שבעיניי הוא כמו לפתח יכולת ריקוד בזוג. מין טנגו כזה, שבו שנינו לומדים איך לעדן את צעדינו, איך להיות קשובים יותר זה לזה, ולזהות, מתי צריך יד תומכת, מתי צריך שחרור ועוד ועוד.

להתמקד בטוב זה נכון וכדאי תמיד ובאמת הרגשתי, כאילו הוא צריך את האישור שלי באהבה שלי וברגע שקיבל מנה מספיק גדושה (בעיניי גדושה בעיניו בטח חלקית ) הוא יכול שוב לשחרר קמעה.

אני מגלה שזה לא בהכרח קשור למפגשים חברתיים. יש כאלו שטובים לו יותר ויש כאלו שפחות, עדיין ביומיום, הוא רוצה אותי איתו והמינונים לא קבועים.
אני באמת משתדלת לעשות משהו שגם אני אוהבת ואז הוא מוזמן להצטרף.

אין ספק שכל התהליך, כמו כל ההורות בכלל, דורש המון המון סבלנות...

[נורית_מ*]

רסיסים,

גם בני הבכור, בן 5, מבקש המון המון אינטראקציה איתי. עד גיל 3.5 היה איתי בבית ומאז הולך לגן לחצי יום.

עד לא מזמן באמת חשבתי שיש כאן איזה קושי שלו להיות עם עצמו, חוסר יכולת שלו להעסיק את עצמו, שזה תוצאה של "טעות" בחינוך, קושי שלי להעניק לו תשומת לב וכ' וכו'.
לא שאין בדברים האלה מידה מסויימת של אמת ואמנם בתהליך ההתמודדות שלי עם הקושי הזה גיליתי עליי ועליו הרבה דברים אבל לאחרונה הגעתי למסקנה הפשוטה שהוא פשוט מאוד בן אדם מאוד מאוד חברותי.

לפני חצי שנה, בשבוע 27 להריון שלי, אושפזתי לחודש בבית החולים. ילדתי בשבוע 32 וחודש נוסף נעדרתי כמעט כל היום מהבית כשבני היה בפגיה. בעלי, מיד כשהבין שמדובר באשפוז ארוך, ארז את עצמו ואת הבן הגדול ועבר לגור אצל הוריו (חודש הם היו שם בלעדיי ובחודש של הפגיה הצטרפתי אליהם אצל הוריו). בחודשיים האלה הילד פשוט פרח. גם פיזית הוא נתן קפיצת גדילה משמעותית וגם ניכר עליו שהוא פשוט שמח.

בניסיונותי להבין את פשר העניין הגעתי למסקנה שהשהות בבית הוריו עשתה לו טוב בדיוק מהסיבה הזו שהוא אדם חברותי והבית שלהם שוקק חיים.

אצלם יש פעילות מעניינת בבוקר. הוא יכול לראות את סבא ואת סבתא מתארגנים לעבודה בעוד שבבית הוא מתעורר כשאבא כבר בעבודה ולאמא אין לאן להתארגן.
אצלם אנשים נכנסים ויוצאים מהבית כל היום. לפעמים סבתא נשארת בבית (עובדת משמרות), לפעמים השכנה נכנסת לשיחה קצרה, אחות של סבתא שגרה בשכנות באה ויוצאת במשך היום, הילדים של הדודה קופצים לבקר, והנה עכשיו סבתא הולכת להביא את הנכדים מהגן שליד הבית, ועכשיו אחות של אבא באה לקחת אותם והנה סבא בא, והנא אבא בא ובין כל הביקורים האלה אפשר לשחק בחצר, ואפשר לקפוץ שניה לזרוק זבל (כי לא צריך להתארגן, לנעול נעליים לרדת במעלית וללכת רחוק, פשוט פותחים את הדלת ותוך שני צעדים עושים את זה. ממש בית עם דלת פתוחה כל היום (בשביל מה לנעול אם צריך לגשת לפתוח כל רגע).

לעומת זאת אצלנו בבית הוא מתעורר כשרק אני בבית, ורוב היום אני לבד, כדי לצאת החוצה צריך להתארגן כי אנחנו גרים בבניין דירות. כל ההתנהלות מבודדת, מלאכותית, ולא ספונטנית. אני כמובן מזמינה חברים הביתה ויוצאת לבקר קרובי משפחה ויוצאים לטייל (עכשיו עם התינוק זה קשה יותר). אבל זה לא כמו פשוט לחיות בבית שיש בו אנשים שחיים את חייהם.

אף אחד לא התלונן עליו שהוא מתקשה להעסיק את עצמו לבד מפני שהוא לא היה צריך להעסיק את עצמו. תמיד היה מישהו בבית שהיה שמח לשחק איתו. ובגלל שהיו הרבה אנשים כל אחד מהם יכל לתת קצת בלי להגיע לגבול היכולת שלו ועדיין בני יכל למלא את המכסה שהוא היה זקוק לה. יותר מזה סיפרו לי שהוא מעסיק את עצמו יפה מאוד. להבנתי, כשהוא יודע שיש תמיד (או ממש רוב הזמן) מישהו זמין ומעוניין יותר קל לו להתפנות לעצמו. בסיטואציה הזו הבעיה פשוט לא קיימת.

והנה אנחנו כבר מזמן שוב בביתנו והוא מידי פעם נזכר ומבקש שנעבור לגור איתם ושוב אנחנו נתקלים בקושי הזה להעסיק אותו אלא שכעשיו אני מבינה שהבעיה היא לבהכרח איתו אלא בסגנון החיים שלנו.

[טרה_רוסה*]

נורית, התיאור מקסים וחי. @} זה כל כך נכון.

[תבשיל_קדרה*]

אוי כמה כיף זה! רוצה גם

[טרה_רוסה*]

גילה, את יכולה פשוט ללכת לגור עם ההורים

[אמא_נמרה*]

אני לא תמיד רוצה לשחק איתו

סליחה, אבל גם אני הקטנה רוצה לומר משהו קטן (אמא לבן שנתיים+).

אין לי ניסיון כמו שלך, רסיסים של אור, אז תמחקי חופשי אם אני לא בכיוון.

מאיפה שאני עומדת היום, ומנקודת הראות שלי, אני לא חייבת תמיד לרצות לשחק עם הילד שלי. גם לי יש רצונות, צרכים, חשקים.

אבל בחרתי להיות אמו, ולהיות עמו בבית, ויש לי אחריות.
במקרים כאלו אני משנה את הטרמינולוגיה ואת ההגדרה של המצב.

דוגמא: אני לא תמיד רוצה לשחק איתו
במקום זאת לומר - יש זמן שאנחנו משחקים. אני לא משחקת אתו, אלא אנחנו משחקים זה עם זה .

בגילו (לא כתבת מה, אבל אני מנחשת, תקנו אותי אם אני טועה) אפשר לקבוע עם הילד זמן למשחק שהוא צריך פרטנר בשבילם. נניח, אחרי ארוחת הצהרים. ובשעה הזו אתם משחקים. את לא מרצה אותו, נעתרת לו, משתפת פעולה. אלא את אתו משחקת. ההבדל בטכניקה לא כל-כך משנה כמו ההבדל בגישה (מובן? או להסביר עוד?)

<צריכה ללכת, אנסה לחזור אח"כ>

[תבשיל_קדרה*]

מה פתאום!
הבית של ההורים שלי לא נראה ככה

אמא נמרה,
אני מסכימה עם ההבדל בגישה שאת מציעה (נורא כיף לשחק יחד, לפעמים), אבל לא עם הצורה המעשית של להגדיר זמנים.
אני מציעה לך, רסיסים, שלפעמים תיזמי את משחקים יחד. ככה לא יהיה שרק את מרצה אותו, נעתרת לו, משתפת פעולה.

[טרה_רוסה*]

וחוץ מזה, אולי באמת זה משעמם להיות כל הזמן בבית. כמה אפשר "להעסיק את עצמך" ? אולי צריך לצאת לעשות דברים ביחד. למוזיאון, לפארק, לסרט, כאלה.

[מיכל_שץ*]

אנחנו כבר 8 חודשים בבית ואני מרגישה שהקטע הזה של "משעמם לי" עולה שוב ושוב ולא נפתר
גמנחנו.
לאחרונה הבנתי שבאמת זה לוקח זמן להתנקות מהמסגרת. שחררתי לחלוטין את הצורך שלי לשלוט בשעות הטלוויזיה - והן הצטמצמו מעצמן.
בשבועות האחרונים (זה ממש חדש!) היא התחילה להתעסק עם דברים אחרים: יצירה, קריאה, כתיבה וכו'.
אני מצטרפת למה שאמרו פה: יש ילדים שזקוקים לחברה יותר מאחרים - אל תשווי אותו לאחיו, זה לא הוגן, כלפי שניהם!

רציתי להציע לך משהו קצת חתרני: תנסי ללמד אותו דברים חדשים, או ללמוד איתו דברים חדשים (אנחנו לדוגמא לומדות איך להפיק עיתון). עדיף שהרעיונות על מה ללמוד יבואו ממנו, אבל אולי הוא עדיין זקוק לקצת הכוונה.
אני חושבת שיציאה ממסגרת רגילה לחינוך חופשי בבית יכולה לגרום לשוק לא קטן, וזה לוקח זמן להשתחרר ולהתרגל, אם יש סבלנות - מעולה, אם לא, אני מאמינה שאפשר לעשות את זה בהדרגה - ע"י כך שבתקופת הבנייים את תראי לו שהוא יכול להתעניין בדברים אחרים: את הפרוייקטים בהתחלה תזמו בצוותא (המשמעות של זה היא לכוון, לתמוך ולעזור ביוזמה אבל לא ליזום במקומו), אם בכל פעם תשאירי לו יותר אחריות יגיע היום שאת הפרוייקטים הבאים הוא כבר יזום לבד, ויבחר מתי להעזר בך ומתי לא. חשוב לזכור גם שהוא עוד קטן, ולא לצפות ל-100% עצמאות...

ורעיון חתרני נוסף: חשיפה מכוונת לקריאה וכתיבה (זה הולך ביחד, אי אפשר להחליט שקודם לומדים לקרוא ואח"כ לכתוב, זו בעצם מיומנות אחת). ילד שקורא וכותב לרוב מרגיש שהוא יכול למצוא לעצמו עניין בעצמו יותר בקלות. תתחילי בזה שתשאלי אותו אם זה בכלל מעניין אותו (כי אם לא - אז לחכות!).

[רסיסים_של_אור*]

תודה לכולכן.

נורית מ, כתבת דברים שהיה לי מאד מאד חשוב לקרוא ועזרו לי להזכר, שבימים שהבית מלא בבני דודים שלו (שגדולים ממנו), אני בכלל לא רואה ולא שומעת אותו...

כל הזמן מרגיש לי, שאם היינו שבט רציני שחי יחד, הכל היה הרבה יותר פשוט וטבעי וזורם.

ואני גם מתחברת לתחושת החתרנות שמיכל שץ כותבת עליה ומגלה, שכמו שהילדים שלי יצאו מהמסגרות, כך גם אני, ואסור לי לעטות על עצמי שום מסגרת חלופית, אפילו לא כזאת שהיא תחת האיצטלה של "באופן טבעי" וכדי שלא ישמע כאילו אני יורקת לבאר ששתיתי ממנה (ועדיין שותה יומיום בהנאה רבה...), מדובר כאן על משהו לגמרי אישי שלי שאני צריכה לזכור ולהזכיר לעצמי: התשובות עבורי, נמצאות בסופו של דבר, בתוכי. מה שנכון עבור מישהו אחר, יכול רק להעלות מחשבות אצלי, אבל לא חייב להיות נכון עבורי ולהיפך .

לפעמים מרגיש לי כאילו אני "בוגדת" בעקרונות החינוך החופשי אם אני מציעה לילד לשחק במשהו או להתסכל במחשב וכו'... ואז אני חוזרת ומתחברת למשפט ההוא שאמרה לי מרצה וקלינאית בכירה על הילד המגמגם. ומגלה שמותר לי ואולי אפילו זכותי ומתפקידי לעתים, לסובב את חתיכת הפאזל ההיא...

שוב תודה רבה רבה

[אמא_בבית*]

הי רסיסים, גם אצלנו היה מצב דומה עם אחד הבנים, מהנסיון שלי, במשפחה כל פעם יש תקופה בה אחד מבני המשפחה דורש יותר וצריך להתפנות אליו יותר בפרק זמן מסויים. התהליך הזה הוא כמו גל (או ציר) מתחיל, מתחזק ובשלב כלשהו גם נחלש (ואז כמובן אחד האחים האחרים תופש את מקומו). מה שיכול לעזור זה לקבוע זמן מסויים שבו את איתו. זו לא חייבת להיות שעה מדוייקת אלא אחרי ארוחת הבקר, או אחרי שאת תולה כביסה או כל דבר שמופיע כל יום. אם הוא ידע שזה יגיע, אולי לא יחפש את זה כל כך. אפשר גם לנסות ליצור קשר עם ילד או שניים שנראה לך שיש כימיה בינהם וגם לך נחמד עם ההורים ולהפגש די הרבה ככה שתוכל להיות המשכיות במשחקים וברעיונות. באיזשהו שלב הם הופכים להיות כמו בני דודים ויש להם כבר הרבה חוויות משותפות.

[נועה_בר*]

_אף אחד לא התלונן עליו שהוא מתקשה להעסיק את עצמו לבד מפני שהוא לא היה צריך להעסיק את עצמו.
תמיד היה מישהו בבית שהיה שמח לשחק איתו. ובגלל שהיו הרבה אנשים כל אחד מהם יכל לתת קצת בלי להגיע לגבול היכולת שלו ועדיין בני יכל למלא את המכסה שהוא היה זקוק לה._
מרוב עיסוק "חיצוני" של כל הסביבה, רעש, תנועה ופעילות, באמת קשה להתרכז ולכן גם הסיכוי שילד ימצא לעצמו זמן להיות עם עצמו הוא לדעתי כמעט בלתי אפשרי.
אני מאוד ממליצה על הדף ללמד סקרנות. ויש את הדף משעמם לי.

לפעמים מרגיש לי כאילו אני "בוגדת" בעקרונות החינוך החופשי אם אני מציעה לילד לשחק במשהו או להתסכל במחשב וכו'...
אני עושה את זה הרבה, אני מרגישה שילד זקוק לפעמים שיראו לו ( שיספרו או יזכירו ) שישנם עוד דברים, דברים שהוא אוהב ואולי היה רוצה ושמח להיזכר בהם. לפעמים מספיק שאני מוציאה משהו שהיא נורא אוהבת ואני עוד רגע לידה וכבר היא לא צריכה אותי .
וגם הזמנים שלהם שונים משלנו, אפשר לחלק את השעה לרבעים ולקחת בחשבון שכל רבע שעה צריך קצת "לזוז"
ואז אני פחות מתאכזבת כששוב זקוקים לי.
בכלל, ילד זקוק "לתדלוק" אצל כל אחד המינון שונה, ויש ימים שהם "בלי סוף" רוצים אותנו, אבל זה מובן.
העניין צריך אולי להיות כך שכשאת פנויה - אתם יכולים לעשות משהו יחד, אם מדובר בגיל שכבר אפשר להראות שעון אז להסביר ולהראות שבזמן זה אני פנויה כך וכך... שיראה ויבין שאין כאן עניין של מצב רוח שלך ושזה לא קשור בזה שאת לא אוהבת אותו אלא כרגע את לא פנויה. יש לך את הדברים שלך ויש לו את הדברים שלו.
הוא יכול לבחור להיות איתך, לצידך בעניין שלך, והוא יכול גם לבחור ללכת לעניינו.
אולי כדאי שתהיה לך רשימה של הדברים שהוא אוהב ויכול לעשות גם עם עצמו ( לעיתים צריך לחדש את הרשימה ) , ואז את יכולה להפנות אותו אליהם, עד שתתפני, או עד שיוצאים, או עד שיש פעילות אחרת ( למשל ארוחה ).
ואם אין לו דברים מספיק "מעניינים" אולי לעשות איתו טיול בחנות, או במקום שבו יש הצע ולראות מה מושך אותו.

ודבר אחרון, יש משחקים שבאמת צריך שותף אליהם, ואם הוא במיוחד אוהב אותם אולי שווה לחפש לו שותף
(למשל בייביסיטר) ויש משחקים שהוא יכול לשחק לבד אבל רוצה חברה, מישהו שיחווה איתו, ואז אפשר לשבת לידו ואולי לקרוא או להיות נוכח ולדבר בטלפון ( לשלם חשבונות וכו' ) או פשוט לנוח.

וזה עוד עניין- שאם אנחנו עייפות, וקשה לנו, זה סימן שאנחנו צריכות לתת לעצמנו משהו, כל דבר שיעשה לנו טוב. כשלנו יש כוחות אז פתאום הכל משתנה.
@} בהצלחה.

[אורנה_שפרון*]

רסיסים,

התחלתי לכתוב תשובה הנוגעת לגבי ההתנהלות עם בנך, או לנסות להסביר מהו המקום המיוחד הזה שהילד הזה שופך עליו אור,

אבל, תוך כדי הכתיבה הבנתי שהעניין הוא התגובה שלך לנסיבות שאת מעלה.
זה שוב, אותו מבט ביקורתי, שופט, בלתי מתפשר, שמביא אותך להילכד בתוך הסיפור הזה.

אולי אפשר להסתכל עליו באופן פשוט.
יש כאן שני רצונות סותרים, אפשר למצוא את שביל הזהב שיענה על הצורך של שניכם. ולצורך זה כל דבר הוא מתאים ונכון אם הוא לא פוגע באף אחד מכם.
לא לערב כאן אידיאולוגיות, אשמה, בחינה לאמיתותה של הדרך, תחושת כישלון.........

פשוט.
אפשר לחיות חיים פשוטים.
תחושת החיות לא זקוקה לתסבוכות כדי להיות. זאת עוד אסטראטגיה מוטעית שלנו.

אבל לעניין עצמו,
ממליצה על המאמר "ילדים אחרים" מתוך הספר "פינוקיו יורד מהפסים" של דני לסרי.
הוא נוגע בעניין באופן מעורר השראה.
בכלל, כל הספר הוא כזה לטעמי (מרשה לעצמי להמליץ למרות המעורבות שלי בספר).

[אשי''ר*]

שאם היינו שבט רציני שחי יחד, הכל היה הרבה יותר פשוט וטבעי וזורם
זה פשוט זה @} לפחות בהרגשה שלי, רציתי לענות לך וראיתי שחשבת על זה לבד.

[רסיסים_של_אור*]

תודה לכן. אני באמת מרגישה שהכתיבה שחררה אצלי דברים, והתובנות של כולכן, במגוון שלהם, נתנו לי ולנו המון. כמה טוב ונעים שאפשר להתייעץ כאן עם שותפות ושותפים לדרך

[אההההה_אוף*]

יום קשה, אני עייפה עם תינוק קטן שמושך אותי להתכוון אליו, לקצב שלו, ילד בן 5 אנרגטי ומשתעמם בקלות (יודעת שלא תפקידי לספק עניין תמיד וכו...) ילדה בת 3 ש'תפקידה' לספוג את עודפי האנרגיה של אחיה וחם בחוץ וכולנו משתגעים. אני מבולבלת עייפה לא מוצאת דרך שמתאימה לכולנו..אווווווווווף
ואפילו אין סיכוי שאני אצליח לכתוב פה את הכל ברור.
איך מתמרנים בין כל הצרכים השונים של כולנו. תפקידי למצוא את ההרמוניה והיום פשוט אין לי כוח. ממש קשה.

[אההההה_אוף*]

והבית מלוכלך ומבולגן ואין לי שום מושג מתי אגיע בכלל לנקות אותו..וכמה הייתי רוצה לקרוא עכשיו את הדף הזה ולשאוב עידוד, איך מחלקים את האנרגיה??.

[פלוני_אלמונית*]

וואו! משנת 2005 כבר אין בעיות לאמהות בחינוך ביתי (-:

[גילה*]

פתרנו את כל הבעיות, בשביל זה יש את האתר לא ?

[מורינגה_רותמית*]

וואו! משנת 2005 כבר אין בעיות לאמהות בחינוך ביתי

[דונה*]

רגע, לי יש בעיה.
אמנם אני יצור די חברותי אולם לא מצליחה ליצור קשרים עמוקים. הבת שלי נפגעת מזה. יש לנו פה ושם חברים, אבל בגדול היא די משתעממת ימים שלמים לבד בבית. אני גרועה בליזום, בלתכנן פגישות, לא יודעת - מרגישה שאנשים קצת מתרחקים ממני. יש בי איזה צד אגואיסטי, חסר טקט - לא יודעת - משהו בי מפריע ליצירת קשרים עמוקים עם אנשים ובחינוך ביתי זה כל כך חשוב! בעלי כל הזמן רוצה שנרשום את הילדה לבית ספר בגלל המצב הזה.
הילדה שלנו מאוד אוהבת חברה, להשתולל עם ילדים, הגוף שלה גם דורש את זה. האנשים בקבוצה שלנו נותנים לי הארד טיים. לא זורמים איתי. הם יותר בינם לבין עצמם ואנחנו הרבה פעמים נשארים מאחור.
רעיונות?

[אשה_שמחה*]

מה עם חוגים, תנועת נוער (לא יודעת בת כמה היא)?

[דונה*]

ומה בבוקר?
חוג זה שעה, ומה אח"כ?
תנועת נוער - היא עדיין לא בגיל.

[בבולה*]

בדיוק מתמודדים עם הבעיות מן הסוג כי עברנו לסביבה חדשה שבה עדיין לא יצרנו קשרים חברתיים.
חוג זה שעה, ומה אח"כ?
בחוג את מכירה הורים שיכולים להתארח ולארח
ומה בבוקר?
תכתבי לי מאיזה איזור וטלפון אני אשמח לארח ולהתארח
הילדה שלנו מאוד אוהבת חברה, להשתולל עם ילדים
חוג התעמלות, גן שעשועים כחלק משיגרת היום (אנחנו יישמנו לפני שעברו לפחות אחת ליומיים לשעה וחצי שעתיים וזה הספיק)

[לילה_טוב*]

האנשים בקבוצה שלנו נותנים לי הארד טיים. לא זורמים איתי. הם יותר בינם לבין עצמם ואנחנו הרבה פעמים נשארים מאחור.
כמה זמן את בקבוצה?
לנו לקח המון זמן להשתלב בקבוצת חינוך ביתי. וזה גם לא ממש נהיה פשוט. תמיד יחסים עם אנשים ובייחוד בתוך קבוצה הם לא פשוטים.
אפשר להימנע מזה בכלל? לא יודעת.
זה מאוד מורכב כי לא רק את מעורבת בזה אלא גם הילדים שלך. איכשהו אולי יותר קל שהיחסים החברתיים שלך ושל הילדים הם נפרדים.
אין לי כל כך תשובות בשבילך. רק תהיות. שהן גם שלי.
אני מטבעי גם לא מאוד זקוקה ואוהבת המון חברה. היו פעמים שעשיתי מאמץ בליזום, בלתכנן פגישות, בשביל הילדים שלי. לפעמים גם הרווחתי מזה.
היום אני מאוד משתדלת שמה שאנחנו עושים יענה גם על הצרכים שלי. הניווט הזה בין הצרכים של כולם מוביל לפעמים לוויתורים, אבל לפעמים גם מוותרים לי.
אפשרות אחרת היא לנסות למצוא את הפתרונות במסגרת היישוב והקהילה שלך. די מהותי כאן לדעת מה גיל הילדה כדי להציע רעיונות קונקרטיים. האם מספיק לשבת בגינה הציבורית? או באמת חוגים או פעילויות כאלה שיכולות להיות פתח לקשרים.
אני גיליתי שגם לי מאוד חשוב להיפגש עם אנשים שיש לי שפה משותפת איתם. אני הרגשתי בודדה כשלא היו לי כאלה.
לכן עשיתי את המאמץ והשקעתי בקשר עם קבוצת החינוך הביתי דווקא.

[דונה*]

בחוגים בד"כ מכירים אנשים מהמיינסטרים ולא תמיד יש שפה משותפת איתם_. הילדים בחוגים מגיעים אחרי יום שלם של בי"ס והתמודדויות חברתיות ולא תמיד נשאר להם כח לעוד קשרים. אנחנו משתתפים בחוג כבר חצי שנה בערך ולא נוצר שום קשר. אנחנו גרים באיזור השרון הצפוני ואנחנו בגיל שלא _מספיק לשבת בגינה הציבורית. היא לא רוצה ללכת לבד ולתצפת על הילדים האחרים שמשחקים בחבורות.
עם המשפחות של החינוך הביתי מהאיזור שלנו לא נוצר קשר יומיומי למרות שאני עדיין מנסה. אני מתקשרת לנסות לתאם משהו והאמא מהצד השני שלא קולטת (או שכן?) את המצוקה החברתית שלנו מספרת לי כמה אנשים מתקשרים אליהם ורוצים לתאם איתם והיא עדיין לא יודעת מה התכניות. בקיצור - צריך לקחת מספר כדי לתאם איתה משהו.
יש לנו שכנה דווקא שבד"כ לא הולכת לבית-ספר אבל היא לא יודעת לעשות כלום מלבד לראות סרטים או לשחק במחשב, אחרת היא קוראת לאמא שלה שתבוא לקחת אותה. אז היום שוב נשארנו לבד אחרי שלא הסכמתי שהם ישבו מול המחשב. בקיצור - קשה קשה.

[לילה_טוב*]

והאמא מהצד השני שלא קולטת
והיא היחידה? אולי אפשר לנסות את כל אלה שמתקשרות אליה? או רק אחת מהן?
כל כך מכירה את המצוקה הזאת.
אין שום מפגשים מסודרים שבהם אולי קל יותר ליצור קשר ראשוני, למצוא למי אתם מתחברים ומשם להמשיך הלאה?
כשאני הגעתי לקבוצת חינוך ביתי, היו עוד שתי משפחות במושב שהגעתי אליו, ועם אף אחת מהן לא הצלחתי להיפגש. זה היה מאוד מתסכל.
מה שעשיתי בסוף היה שני דברים - קניתי רכב כדי שאוכל להגיע למשפחות ולמפגשים קצת יותר רחוקים, וגם יזמתי מפגשים אצלי בבית.

[לילה_טוב*]

וכל ההשקעה היתה באמת כדי שהקשר יהיה עם אנשים שיש לי שפה משותפת איתם ושהגישה שלנו לילדים פחות או יותר דומה.
אני חייבת לציין שבסוף זה קורה. ההשקעה משתלמת.

[נקודה_למחשבה*]

אבל היא לא יודעת לעשות כלום מלבד לראות סרטים או לשחק במחשב, אחרת היא קוראת לאמא שלה שתבוא לקחת אותה. אז היום שוב נשארנו לבד אחרי שלא הסכמתי שהם ישבו מול המחשב
שימי לב לאופן הלא נעים שבו את מכתיבה את פעילות הבת עם החברה של ביתך.. את כתבת
יש בי איזה צד אגואיסטי, חסר טקט - לא יודעת
וההתייחסות שלך לילדה הזו הוא באמת אגואיסטי וחסר טקט. את הורסת לילדתך את האפשרות ליצור קשר עם שכנה רק בגלל שהיית רוצה לראות אותן עושות משהו אחר שיותר יתאים לך.

[דונה*]

נראה שהם פשוט מאוד מגובשים בתוך עצמם ונותנים הרגשה שהם לא צריכים כלום מעבר למה שיש להם.
אולי אפשר לנסות את כל אלה שמתקשרות אליה?
פה מגיע הקטע של ליזום ולדחוף. אז באמת הגעתי כבר לשלב שאני לא מחשבנת ומתקשרת ומציעה. אולי אני באמת צריכה לדחוף עוד יותר.

את מכתיבה את פעילות הבת עם החברה
לכל בית יש את הכללים שלו. גם לבת שלי אני מכתיבה את מינון המחשב. בשעות הבוקר אני לא רוצה לראות אותה מרוחה על המחשב ובטח לא כשסוף סוף מגיעה מישהי והן יכולות להיות יחד.
וההתייחסות שלך לילדה הזו הוא באמת אגואיסטי וחסר טקט
איך בדיוק?
אני מניחה שכולנו אגואיסטים וחסרי טקט, רק שאני מודה בזאת.

[אשה_שמחה*]

אולי אני באמת צריכה לדחוף עוד יותר.
אני אישית לא מאמינה במאמץ מופרז. פעם התפרסם בעלון מאמר שכתבה יופי אמת , על איך היא הפסיקה לעשות מאמצי-על ליצור חברה לילדיה, ואז הם נסעו להודו וכמובן ששם לא התעסקה בזה וכשהם חזרו היא החליטה שהיא לא דואגת לזה יותר ופתאום הדברים הסתדרו מאליהם. משהו כזה. מאוד מעניין ומרגיע . ויש גם את חברים בחינוך ביתי , גם שם יש הרבה תובנות מרגיעות.

[דונה*]

אכן גם קיים הצד הזה, לתת לדברים להסתדר בלי לחץ. תודה על התזכורת.

[בבולה*]

אנחנו גרים באיזור השרון הצפוני
אנחנו גרים בנתניה, הבת שלי בת 3, הטלפון 050-2105529.
ואנחנו בגיל שלא מספיק לשבת בגינה הציבורית.
כאשר הולכים לגן הציבורי באופן קבוע ומתמיד פוגשים אנשים קבועים שאיתם הקשר יכול להיווצר (מה שקרה אצלנו). זה מצריך אורך רוח וסבלנות.
לעצמי מצאתי כי החיבור בין אנשים חשוב לי יותר מאשר אם הרקע שלנו דומה. ההתדיינות האין סופית בחינוך ביתי מאוד מעייפת אותי. החיים שלי מורכבים מהרבה רבדים (זוגיות, משפחה מורחבת, תחביבים, הורות, אקטואליה ועוד היד נטויה) ועיסוק/דיון בחינוך ביתי כנתח עיקרי מעניק לי חוויה לא שלמה.

[רודפת_עפיפונים*]

בחוגים בד"כ מכירים אנשים מהמיינסטרים ולא תמיד יש שפה משותפת איתם
דונה יקרה
הצהרות כאלו היו מאוד מתאימות לי באופן אישי לפני שנה בערך. מאז למדתי שהתפיסה הדיכוטומית של "אנחנו והם" היא ממש לא נכונה. גם במיין סטרים וגם בחינוך ביתי יש אנשים שיכולים להתאים/לא להתאים. פשוט צריך להכיר ולבדוק. משיחות עם חברות גילתי שהתפיסה הזו מאוד אופינית לאמהות חדשות בחינוך ביתי. וחבל. אני מאוד סבלתי עקב התפיסה הזו. יש לי כאן שכנים ממש כמה בתים ליד, מ"המיין סטרים" שהילדים שלהם יכלו להיות חברים נהדרים לבן שלי וסתם הפסדתי אותם.

נראה שהם פשוט מאוד מגובשים בתוך עצמם ונותנים הרגשה שהם לא צריכים כלום מעבר למה שיש להם
גם זה קרה לי. אמהות שהן בחינוך ביתי לפחות חמש שנים יש להן בדרך כלל מעגל חברים עם הרבה "מצלצלים" ופחות זמן ועניין לחברים חדשים.
מה שאני יכולה להמליץ זה להמשיך להגיע לקבוצה, כי לוקח המון זמן להתחבר לאנשים, ובמקביל להיות פתוחה להכיר אנשים במקומות אחרים.
סליחה שיצא קצת ארוך.. ובהצלחה

[דונה*]

תודה בבולה, אז אנחנו לא מאוד מרוחקות אחת מהשניה, אצור קשר בקרוב.
תודה לרודפת העפיפונים.
למדתי שהתפיסה הדיכוטומית של "אנחנו והם" היא ממש לא נכונה.
מסכימה, לכן כתבתי בד"כ. אני ממש לא פוסלת אף אחד, נהפוכו, כל ילד בשכונה, בחוג, בגן שעשועים - אנחנו תמיד מנסים להתחבר וליצור קשרים, אבל בד"כ נתקלים במיינסטרימיות הצפויה. למשל, אמא אחת כאן בשכונה מרגישה שהיא חייבת למלא את הזמן של בתה גם אחה"צ בחוגים. ואמא אחרת - אין לה בעיה לתת לבת שלה רייטלין. אז בהחלט בעייתי להתחבר.
אנחנו די ותיקים בחינוך הביתי אבל מה שקרה בקבוצה שלנו הוא שהאמהות מאוד התחברו אחת לשניה, המשפחות התחברו והם חברים טובים בלי קשר לחינוך הביתי. הם מצהירים בלי בושה שהם לא רוצים להגדיל את המעגל שלהם. אנחנו יותר מתנדנדים, האוטסיידרים בקבוצה, בגלל שאני לא טיפוס של מסגרות. אבל בקשרים צריך להשקיע אחרת אין תוצאות, כנראה פה הבעיה.

[רודפת_עפיפונים*]

הם מצהירים בלי בושה שהם לא רוצים להגדיל את המעגל שלהם
זה אכן מצב לא פשוט. מה שאני יכולה לעודד אותך בעניין הזה הוא שבקבוצות גדולות מגיעות תמיד משפחות חדשות בדיוק כמוך והם כן יהיו פנוים לקשר חדש. הקשר אתם יעזור לך לשרוד בקבוצה ולאט לאט גם הותיקות יכירו אותך באופן אישי יותר.

אבל בקשרים צריך להשקיע אחרת אין תוצאות, כנראה פה הבעיה.
אז את יודעת בעצמך מצויין מה צריך לעשות. עצה קטנה שאני יכולה לתת זה אולי לבדוק דרך האתר אם יש עוד משפחות באזור שלך שרוצות להכיר חברים חדשים, וככה את מדלגת על משוכת המשפחות "הותיקות" שכבר לא רוצות להכיר חדשים.(לבינתיים לפחות).

ואמא אחרת - אין לה בעיה לתת לבת שלה רייטלין. אז בהחלט בעייתי להתחבר.
אחי הקטן בן 35 ובתקופות שהוא לוקח רטלין החיים שלו יותר שפויים. אני חושבת שחבל שאת שופטת כל כך בנחרצות. נכון, הייתי מעדיפה שהוא יהיה כמו כולם ואפילו סתם יקח אומגה3 ויהיה יותר מאושר אבל עם הבעיה הספציפית שלו זה ממש עוזר.

אני מקווה שההערה האחרונה לא מרגיזה פשוט לא יכולתי להתאפק..

[אמא_לתאומים*]

טוב, אז קשה לי. בכוונה לא כותבת מאתגר, כי מאתגר זה נחמד ומה שקורה לי ממש לא נחמד.

אני עם תאומים בני שנה וחודש, מקסימים, באמת באמת. לא תובעניים מדי, לא היפר אקטיבים, מה כן? חיכנים? מפגיני חיבה, סקרנים, יודעים להעסיק את עצמם לבד, זהירים, אהובים מאוד,. ויחד עם זה ילדים. מתלוננים כשמשעמם, כשמציק, כשרוצים עוד ממשהו וכשלא. וביחד ולחוד.
אני חד הורית ויש לי המון סידורים מסביב, כבר כמה חודשים שהתחלתי לקדם את הסידורים ואני פשוט לא האמא שהייתי רוצה להיות.
אני מותשת מנטלית.
כל שיחה עם ביורוקרט כלשהי מגיעה למצבים שיש לי מתח בגוף לא נורמלי שנמשך שעות וימים והילדים עליי בתוך המתח הזה שבו אני לא יכולה לסבול כלום, בקושי מגע.

גם פיזית אני עייפה, האופציה לרדת מהבית בחופשיות תלויה באנשים אחרים והארגון של תיק כל פעם ואת שניהם ואותי, והעגלה הכבדה, כל יציאה מהבית מיד ממקמת לי כאב בפרקי היד, וזה כי העגלה מכאיבה לי והדחיפות בעליות של העיר שלי מפרקות לי את הידיים. וזה עוד לפני החמסין, שני תינוקות והאין מה לעשות בחוץ מלבד פארק שכבר לגמרי לא מעניין אותם. מעניינים אותם אנשים, מעניין אותם קצת ג'ימבורי, תנועה, למשל במנשא עליי אבל במשקלים שלהם זה לא פשוט (מנסה לאחרונה לפחות אחד כשהשני בעגלה).

מעניין אותם לחקור סביבה של ארונות ודלתות, והבית שלנו קטנטן.
ואני יוצרת קשרים כל הזמן ומנסה לקבוע עם אנשים להיפגש וזה נופל על שטויות והאמת שגם אין לי כח כל כך לאנשים ולכל הסמול טוק הזה כשכל מה שבא לי זה לישון יומיים.


כל יום מתחיל כשהוא ארוך ומייגע.
ואני צריכה לחפש דירה, ולעבור, ומלא פרוצדורות.
אין לי כמעט עזרה ובתשלום אני מתקשה מאוד להשאיר אותם לבד, מאוד. כבר שנה ומשהו ולא מצליחה לשחרר לאף אחת מלבד לבני משפחה שמן הסתם עסוקים רוב הזמן.

כבר רשמתי אותם לגן, כרגע בהמתנה כי לא הגשתי טפסים בזמן... גם חלק מהסרבול של חיינו.
ואני לא ישנה בלילות כבר חודשיים מאז ההרשמה לגן.
כי לדעתי בגן יש המולה ושמחת חיים וחברים ועניין ומצד שני אין את אמא ונקרע לי הלב שבבית אין את ההמולה וכשאני מנסה לארגן אותה זה עולה לי במאמצים לא הגיוניים, ומנגד בגן את אמא. ומצד שלישי אמא כבר יורדת מהפסים, כמה כדאי להיות עם אמא כזו. אולי לכמה שעות כדי להיטען לארגן להביא אותם לבית נורמלי.
ואז אני חושבת על זה שאיזו גננת תצרח לי על הילד או תצרח אפילו מבהלה ואחד הבנים ייבהל ולא ירגיעו אותו עד שיירגע לבד.
או שכמו היום האצבע נתקעה לו מתחת לדלת עד כדי שטף דף שנייה אבל כאב רציני, וגם בגן יש תאונות, ילדים שדורכים עליך החלקה מהגימבורי, נפילה על הראש ולא בטוח שלפחות החיבוק החם יגיע. כי לפחות את הדברים האלה אני עוד עושה.

בכל זאת בחלק מהיום אנחנו יושבים ומשחקים, ארוחות וחיתולים ושירים יש כל הזמן. ופעם ביומיים אנחנו גם יוצאים מהבית למרות הקושי הרב.
אני מנסה להזמין לפחות בני משפחה ויוצא שפעם פעמיים בשבוע מישהו מגיע לשחק איתם בבית או לצאת קצת החוצה (עניין חדש שאני מטרטרת לכולם כי לי כבר אין כח).



ואני רוצה מאוד מאוד להחזיר את המושכות לידיי.
וכל העצות של להתאוורר וזה לא עוזרות. היה שבוע שהתאווררתי כמעט כל יום, יצא ככה שהיו לי המון סידורים דחופים ולראשונה מאז הלידה כל יום כמעט מישהו מהמשפחה היה פה כמה שעות ולא הרגשתי שינוי, להיפך, הרגשתי שאני נחנקת וצריכה עוד.

כרגע אני לא מתאמצת, לא ממהרת אליהם כבעבר, אפילו רוטנת די הרבה.
איך מחזירים לעצמי את הסטייט אוף מיינד שהכללל מותר אבל - עד הילדים.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי אמא לתאומים.
גם אני חד הורית
אלמנה אמנם...
עם שלושה ילדים.

תראי.
זה קשה מאוד.
אבל יש אור בקצה המנהרה.
עוד מעט... ממש עוד מעט...
בטווח של חצי שנה בערך
דברים ישתנו מאוד.
עם הגדילה שלהם.
כרגע הם בגיל קשה חכי קצת.

ובקשר לחמסין...
אולי תנסי ללכת לקניון ממוזג.
יש פעילויות לילדים.
ואפילו סתם לקנות להם גלידה ושהם יתרוצצו קצת
יכול לשרוף חצי יום.

[אמא_לתאומים*]

תודה.
הם לא מתרוצצים, נעמדים וכו' אבל לא ברמת התרוצצות וכשיתרוצצו הקושי יגדל כי שניים שמתרוצצים לכיוונים שונים בגילאים שעוד לא מבינים סכנות זה קשה מאוד.
כבר עכשיו נהיה קשה מאוד לנדנד את שניהם בנדנדה, כשאחד נעמד ואחד רוצה לרדת, אחד לא רוצה להיכנס לעגלה כשאני מורידה מהנדנדה ואחיו נשאר בינתיים בנדנדה בלי השגחה כי אני נאבקת עם הראשון. אין לי זמן להיות סבלנית גם כשאני רוצה.
אז אני תוהה אם גם לא עדיף למרות החסרונות הגדולים כדי שאוכל להגיע מחוזקת ולתת יחס טוב לכל אחד מאשר להיות סמרטוט יום שלם.
מצד שני בגן ממש לא נעים מבחינה רגשית אז שום בחירה לא מוצלחת.

[אמא_לתאומים*]

ובדיוק הופיע לי מרגיעון "המחנך מהווה מופת אפילו כשהוא לא מתנהג למופת" זה בדיוק מה שמטריד אותי שהם מקבלים אמא עצבנית ועייפה וחסרת סבלנות בחלק מהזמן. והחלק הזה גדל וגדל.

[פלוני_אלמונית*]

ב פעוטון יש יחס של אחד על אחד? לא!
מכאן שהם יקבלו יחס גרוע יותר ומתחשב פחות בגן.
את תנאי החיים שלכם ואת מערכת התמיכה שלך, כדאי להטיב בכל מקרה.

[אמא_לתאומים*]

מכאן שהם יקבלו יחס גרוע יותר ומתחשב פחות בגן.

נכון, זה מה שקשה לי, מצד שני יש שם חברת ילדים, מרחבים צעצועים, גימבורי. אני מותשת.
שנית אני לא רוצה לפגוע להם בהתפתחות כי אני מנס הלג'נגל בין מיליון סידורים במקביל. היכולת שלי לספק גירויים ופעילויות במקביל לסידור עניינים ביורוקרטים קטנה.
זו באמת התלבטות, אין לי תשובות לעצמי רק עייפות שהולכת וגדלה ובלגן שהולך וגדל.

[רוצה_לעוף*]

אמאלה,
עמוק בלב, מה את רוצה?
היית רוצה לשלוח אותם לגן ולמצוא כאן חיזוק להחלטה שלך
או שאת רוצה להשאר איתם בבית ולמצוא את דרכך מחדש?
כל עוד יש לך התלבטות כזו ואת קרועה בשאלה האם את מסוגלת לתת להם את מה שהם צריכים או לא - לא תהיי רגועה ולא תצליחי לשנות את המצב. ברגע שתחליטי, יתחיל השינוי.

לפעמים אנחנו חיים בספקות. תמיד יש לנו שאלות, האם דרכנו נכונה.
אבל לעתים גודל השאלה מכריע את ההתנהלות שלנו.
כשאני לא ידעתי האם גן או חנ"ב היה לי קושי עצום בניהול הבית. ברגע שהחלטתי - הכל נרגע. ולא שאין קשיים. אבל המתח של השאלה הזו כבר לא קיים בחיינו.
אז מה את רוצה?

[תמרוש_רוש]

השנקל שלי הוא: יש מצבים בחיים שאת בוחרת את האפשרות הכי טובה שאפשר מבין כמה אפשרויות די מחורבנות.

אני אישית מצאתי הקלה בלהסתכל למציאות שלי בעיניים, ולהגיד לעצמי: בחרתי במשהו שלא באמת רציתי, הוואי ויכולתי לבחור אחרת, אבל זה היה המצב, אלה היו המגבלות, ואני בחרתי באפשרות הכי פחות גרועה מבין כולן.
אני חושבת שבתוכך כבר קיים קול שיכריע לכיוון מסוים. בין אם זה להישאר בבית או להתחיל עם גן, המציאות היא שהבחירה - כל בחירה - תגבה מכם מחיר. וזה לא אופטימלי, אבל ככה זה בחיים, ועם ה"ככה זה" עדיין אפשר לחיות.

[אמא_לתאומים*]

בסוף החלטתי שאנחנו נשארים בבית מהרבה סיבות הגיוניות לא פחות משלוח לגן ויותר.
בשורה התחתונה, לא מרגיש לי נכון, הילדים שלי צריכים ידיים בתדירות גבוהה, ואלו ילדים לא תובעניים, רק עכשיו בתקופה של חרדת נטישה, אז דווקא עכשיו להכניס לגן?
זה שיקול ראשון ועיקרי. שלא חייבים בספטמבר, יש את כל השנה, גם אם זה אומר לא בויצו ובמחיר יקר פי שניים, וגם אם זה אומר לקחת סיכון שלא יהיו מקומות, וגם אם זה אומר לקחת ילד/ים אליי הביתה ולספק גם חברה לקטנים וגם עבודה.

אבל כרגע לא.

שנית, בתכלס, בדקתי כלכלית אם אקח עזרה פה ושם של מישהי שתשחרר אותי לשעתיים כל פעם, לא יותר לסידורים/איוורור, זה יספיק, גם אם הכסף שאשלם לכמה שעות בשבוע שווה את הכסף שהייתי משלמת לויצו ל40 שעות בשבוע.

שלישית, יש בגן צונאמי של מחלות שלא בטוח שיהיה נכון לי בגיל כזה עם שניים, רוב הסיכויים שהם ייכנסו ויחטפו על ימין ועל שמאל ואני אבקש את נפשי למות. כלומר במקום שחרור אני אקלע לתקופה קשה במיוחד.
ומשיחות עם כל כך הרבה אמהות וכולל מנהלת המעון - אני אמורה להיות ערוכה לחודשים (!) של מחלות רוב הזמן בייחדו בחורף. אז עוד סיבה למה לא בספטמבר.

ואם בענייני מחלות, יש הבדל אטומי בין תינוק זוחל, לא מדבר, לתינוק מתהלך מדבר, שיכול לגשת לקחת מים, שיכול להימלט מילד בריון שיכול לומר כואב לי בגרון או בבטן, שיכול לומר אם רע לו או טוב לו.

חוץ מזה שאני אחת שהכל מפריע לה בערך. אני יודעת שרוב האמהות מגוננות אבל אני חושבת שאני קצת מדי. לא בטוח שאצליח לקיים יחסים נורמליים עם המטפלת וגם להיות מרוצה וגם לא להרגיז. אני מעירה המון לכל מי שמטפל בילדים, מהמשפחה ומחוץ. אני מאמינה שעם הזמן זה יתמתן כי זה הולך ומתמתן.

וצריך לזכור שהמחיר לא גבוה ביחס לגן פרטי אבל עדיין אצטרך לשלם כל חודש סכום לא מבוטל שיחייב אותי לעבוד ועבודה בחוץ עם שני קטנים בגן זה סרט אחר.

נכון שעכשיו נשמע ממש הגיוני להישאר בבית?
הכל תלוי איך אני ממקמת, כי מקריאת ההודעות הקודמות שלי נשמע שעוד שנייה אני בדיכאון קליני ואנחנו חיים ברחוב וזה גם נכון

אבל מה שהשתנה זה שאתמול עשיתי החלטה. אחרי חודשים שנשרפתי (ממש ככה) ממחשבות.

עשיתי החלטה - קודם לרדת מספטמבר ולרדת מהלחץ על המעון הספציפי הז ה ולרדת מההתלהבות שויצו מציעים במחיר מצחיק סידור שיכול לאפשר לי לנשום. לרדת מכל הדבר הזה. כי זה לא יקרה. מהסיבות הנל. להניח את זה בצד. בהסתייגות כי כרגע הקבלה שלנו לשם בסימן שאלה ואם נתקבל אז אני כן אשמח ל נ סו ת רק כדי לראות את הילדים, לראות אם הם מגיבים כמו שאמא שלהם חושבת או שיפתיעו ואז הסיפור אחר. אם הםיבחרו בגן אני אלך על זה (ואני מאמינה שכן תינוק יודע לאותת, שהוא מעדיף חברה והמולה ומרחבים על פני אישיות צמודה אבל שגרה די דלה לצערי למרות מאמצים.... ). אני אראה אם זה ייראה להם נעים ומאוזן או נחמד אבל רק עם אמא.


ואם נשארים בבית, אז כתבתי סדר יום והחלטתי שעם העגלה אנחנו ניסע באוטובוס למקומות קרובים למפגשי חנב ולמשפחה ול"גן עם אמא". ונבצע שינוי מהותי בסידור שלנו.

ואחרי כל זה, האופציה להכניס תהיה שם, גם לגן קטן ופרטי (עם מצלמות) למשל.

האתגר גדול... כי אני על רזרבות של אנרגיות, אבל אפשרי.

[גם_אמא*]

לשלוח ילדים לגן זו אכן החלטה קשה מאוד. בעיקר, מניסיוני, לפני שהיא מתקבלת. רק רציתי לאזן מעט את התמונה ולהציע למחשבה שרוב מסגרות הילדים אינן מתנהלות ברוח ספריו של צ'רלס דיקנס. הרבה מאוד גננות לא צורחות על הילדים מן הבוקר עד הצהריים וחלק מהמסגרות אפילו ממש בסדר. "גן" זו מילה מאוד כללית ל"לא בית" אבל גנים הם לא מקשה אחת. יש ויש ויש. הכללות אף פעם לא עוזרות. הפרטים דווקא כן. אולי יש מסגרות אינטימיות ונהדרות ממש לידך? אולי מטפלת שתבוא אלייך הביתה ליומיים-שלושה תפתור לך את הבעיה?
בכל מקרה, בהצלחה. ותזכרי - הם גדלים (:

[תמרוש_רוש]