בעיות של אמהות בחינוך ביתי

אנונימי

דיון שהחל בדף בעיות של ילדים בחינוך ביתי:

האם לדעתכם יכולה להיווצר בעיה אצל ילדי חינוך ביתי מעודף קירבה אל האם, במקרה שבו האם אינה יציבה נפשית?
כמובן שזו שאלה מסובכת כי- מהי חוסר יציבות נפשית? כולנו הרי לא יציבים במידה מסוימת, ובכל זאת- האם יש איזה גבול שמעבר לו עדיף כבר לילדים להיות פחות עם אמא (נגיד, לא במסגרת רגילה, אלא במסגרת טובה, משהו בסגנון מיתר)?
כשאני מדברת על חוסר יציבות אני לא מתכוונת לרמה של מכות, חלילה, אבל כן לזה שהאמא מגיעה הרבה למצבים של אטרף- צעקות, העלבות, איומים, סתם מצבי רוח, היתפסות על שטויות, המון הערות מיותרות, נאומים ארוכים של הטפות מוסר מייגעות...(ואני מודה בבושה שהיו גם לקיחה בכוח ממקום אחד לשני, משיכה בזרוע, דחיפה- ברגעים של זעם נוראי, ולמרבה הצער- בדרך כלל לנוכח גילוי אלימות של הגדול כלפי הקטן).
ושוב- זה באמת מורכב כי - מה זה הרבה? אני לא יודעת להגיד. אצלי זה בתקופות, יש תקופות גרועות ויש תקופות יותר טובת, או ליתר דיוק ימים (אולי רק רגעים

? לא, סתם..). בקיצור, פוחדת להיות סלחנית מדי כלפי עצמי, ומצד שני פוחדת שאני סתם מחמירה עם עצמי וכל אמהות החינוך הביתי מגיעות למצבים האלו. מאוד מבולבלת.
מה שגרם לי לחשוב שאולי אני שונה הוא העובדה שעברתי איזו טראומת ילדות (לא אפרט, אבל הופרדתי מהורי למשך שנה כשהייתי בת פחות משלוש, ומאז שום דבר לא חזר להיות ממש נורמלי אף פעם). אז אולי אני באמת יותר "לא שפויה" מרוב האנשים?

מישהי, מקווה שתמצאי כוחות להיעזר. גם אמהות שלא מהחינוך הביתי יכולות להגיע למקומות רעים, לא נראה לי שאת צריכה להלקות את עצמך על כך

עברתי איזו טראומת ילדות (לא אפרט, אבל הופרדתי מהורי למשך שנה כשהייתי בת פחות משלוש, ומאז שום דבר לא חזר להיות ממש נורמלי אף פעם). אז אולי אני באמת יותר "לא שפויה" מרוב האנשים?
לפי מחקרים שנעשו על השאלה שלך, ולפי דעתי האישית והפרטית לגמרי:
הייתי מנחשת שהמצוקות שלך עברו לילדייך, וגם פירוד חלקי (חלק מהיום) לא יתקן, אבל עלול להזיק דווקא. נגיד, אולי תעבור אליהם תחושה שאת מרחיקה אותם ממך כדי להגן עליהם?

אני ממליצה לך בחום רב לטפל בעצמך, ויש לי כמה הצעות קונקרטיות:

לקרוא על הכעס בדפים: מה נעשה עם הכעס הזה , תחזוקת בעל ועוד (לא חשוב על מי הכעס - הוא תמיד על עצמנו).
אני ממליצה לך לקרוא באינטרנט את האתר drirene.com (ממש כך, בלי www). תתחילי מלקרוא על הקורבן, ותעברי לתוקפן ולתלותי. מאמרים מצויינים ומאירי עיניים למי שרוצה שינוי.
מדיטציה כל יום. אפילו באמצע הלילה אם זה הזמן שיש לך. אפשר עם קלטת או דיסק, אפשר סתם לרוקן את המוח ולבהות עשר דקות בלהבה של נר ולחפש בה צורות. אפשר לקרוא ב הנזיר שמכר את הפרארי שלו על מדיטציית לב הוורד. אפשר להעריץ עץ כמו ב"הנבואה השמיימית".
לצאת עם הילדים החוצה כמה שיותר.
לקרוא את פליי ליידי . איך לארגן לעצמך חיים מאושרים יותר ולהפוך מקורבן כועס לאדם אוהב.

והמון

מישהי, מתי את פחות עצבנית? את יכולה להזכר במקרים בהם נהניתם יחד? מה היו הדברים שהרגיעו אותך או שגרמו להנאה? אני חושבת שכדאי לנסות לעשות שוב את הדברים האלה, לחזור עליהם יותר. ובאותו אופן, להשתדל להמנע מדברים שמלחיצים אותך או מצבים שקשים לילדיך.

וכל זה בלי קשר לחינוך ביתי. כי גם אם הילדים יהיו בבית-ספר, עדיין יהיה לך חשוב לבלות איתם בנעימים כשאתם ביחד, ולא להוציא עליהם כעסים.

ובכל זאת- האם יש איזה גבול שמעבר לו עדיף כבר לילדים להיות פחות עם אמא
לדעתי יש. למשל, אמא נרקומנית ואבא מכה, שלא מתייחסים לילדים בשום צורה חיובית. את לא שם, נכון?

תודה רבה על התגובות.
העצות שנתתן (עבודה עצמית, מדיטציה, מנוחה)- הן מוכרות לי, נתתי אותן לעצמי הרבה פעמים... חלקן מיושמות, חלקן, לצערי, לא, מסיבות שונות. עכשיו אני בתקופה טובה, אז קשה לי לכתוב על המצב ההוא, אבל אחת הבעיות הגדולות היא שכשאני בתקופה קשה אני לא זוכרת לעשות את אותם דברים שעוזרים, או לא מאמינה שהם יעזרו, או דורשת מעצמי יותר מדי דווקא כשאני כל כך רעועה וכועסת ולא מוכנה או לא יכולה להרפות. למשל, ענת, קראתי את אחים ללא יריבות, אבל בקטעים הקשים מי בכלל זוכר מה כתוב שם...הכל הופך לענן מעורפל של זעם וטירוף.
לגבי העצה שלך, יונת, היא מעניינת בעיני. אבל מה עם כל הדברים ש"צריך"? איך את מספיקה? או שמבחינתך הכי חשוב שתהיי רגועה וכל השאר (כביסה, בישול, נקיון, וכו') פחות? ואיך זה כשאת במצב רוח רע? גם אז את זוכרת לעשות את מה שטוב לך (או שאולי דווקא אז?). כי אצלי, כאמור, הנטייה היא הפוכה

.
אבל נראה לי שמה שקיבלתי מכן בעיקר זה- 1. ההבנה שאולי אני לא באמת לגמרי יוצאת דופן בטירוף שלי (ותודה רבה לך ענת על השיתוף בעניין הזה, זה עזר לי מאוד).

ההבנה שאני צריכה להתגייס כל כולי לטיפול בעצמי, כי בחרתי בעבודה רגישה, חשובה מאין כמוה, וקשה מאוד- גידול הילדים שלי בבית, בסביבה שכל כך לא בנויה לזה (אין בסביבתנו הקרובה עוד משפחות שמחנכות בבית, וכל מפגש עם כאלו מצריך נסיעה, מה שמצריך כוחות שלא תמיד ישנם).

מה עם כל הדברים ש"צריך"?
אני לא טובה ב"צריך", במיוחד לא בעבודות הבית. אני לא יודעת איך הבית שלך נראה, אבל אני מבטיחה לך ששלי במצב גרוע יותר. אני מתעצבנת מעבודות בית, ככה שלעשות אותן מעלה אצלי את הסיכון לצעוק על הילדים. לכן, אני מעדיפה לעשות אותן רק כשאני לא לחוצה, ובמנות קטנות (בהשראת פליי ליידי). אם אני תופסת את עצמי מתעצבנת על הילדים בגלל עבודות בית, אני משתדלת להפסיק -- לנקות אפשר תמיד, אבל הפגיעה בילדים קורית עכשיו ולא תעבור אם לא אפסיק.

ואיך זה כשאת במצב רוח רע?
אני משתדלת לשנות אוירה כשזה קורה -- לצאת החוצה, לנסוע לאנשהו, ללכת להורים שלי, להוציא משחק חדש או אוכל, להשמיע מוסיקה, לשים את הילדים באמבטיה ולהכנס להתקלח (יש לנו מקלחת ואמבטיה זו-לצד-זו) או כל דבר אחר שונה. לא תמיד זה עוזר לשנות את מצב הרוח שלי, אבל לרוב זה מסיט את דעתי מספיק בשביל לא לפגוע בילדים יותר מדי.

יונת, תודה על התשובות. הן האירו את עיני ופתחו מקום שהיה סגור כ-'מובן מאליו' (שאם עבודות הבית לא נעשות זה אומר שמשהו נורא קורה, בעוד שהאמת היא שהדבר הנורא האמיתי הוא לאן שזה לוקח אותי, ואותם, ושום דבר לא שווה את זה). אשתדל לזכור. אני כבר מרגישה שיפור. מאז שקראתי את מה שכתבת-
מישהי, מתי את פחות עצבנית? את יכולה להזכר במקרים בהם נהניתם יחד? מה היו הדברים שהרגיעו אותך או שגרמו להנאה? אני חושבת שכדאי לנסות לעשות שוב את הדברים האלה, לחזור עליהם יותר. ובאותו אופן, להשתדל להמנע מדברים שמלחיצים אותך או מצבים שקשים לילדיך.
כבר התחיל אצלי תהליך של בדיקה, וגיליתי שאני עושה המון פעמים דברים כי אני חושבת שצריך, ולא כי אני באמת רוצה, ושלא תמיד הם הכרחיים באמת . מה שמוביל אותי לעוד שאלה קטנה- מה לגבי דברים שלא מהנים אותי אף פעם, כמו לצבוע בגואש או לאפות עוגיות? אז מה, הילדים שלי לעולם לא יציירו בגואש או יאפו עוגיות עם אמא רק כי אמא שלהם נטרפת מהלכלוך? (ואל תגידי לי להרפות בקטע הזה, של הלכלוך. ניסיתי, וזה לא עובד

) .
ובהחלט נראה לי שכדאי להעביר את הדיון לדף אחר, ההצעה של ענת ג נראית לי טובה, (בעיות של אמהות בחינוך ביתי), אבל זה לא ממש קריטי (השם).

מה לגבי דברים שלא מהנים אותי אף פעם, כמו לצבוע בגואש או לאפות עוגיות? אז מה, הילדים שלי לעולם לא יציירו בגואש או יאפו עוגיות עם אמא רק כי אמא שלהם נטרפת מהלכלוך?
כן.
או אולי - יאפו עם סבתא, ויציירו בגואש עם חברים.
מה רע?
הם בטח יעשו עם אמא דברים אחרים, שלא כל הילדים עושים.

(בסוד אני יכולה לספר לך שאני נתלית בתירוץ ה"אין לי מספיק ידיים פנויות", והילדים שלי צובעים בגואש רק עם אבא/סבא/סבתא. ועוד, שנאי בכלל לא אופינית עוגיות גדולה, ותכלס, אצלי אופים רק עוגות. רק אל תגלי ל-אשת קשת).

מה לגבי דברים שלא מהנים אותי אף פעם, כמו לצבוע בגואש או לאפות עוגיות? אז מה, הילדים שלי לעולם לא יציירו בגואש או יאפו עוגיות עם אמא רק כי אמא שלהם נטרפת מהלכלוך?
אז מה?
בואי נחשוב על זה ככה (שניה לפני שמעבירים אותנו דף, עם הכסאות והכל):
אין רשימה מוכנה מראש של "כל הדברים ש צריך לעשות עם הילדים"
ובחינוך ביתי - ההיפך.
צריך רק לחיות איתם.

אז קודם כל להוריד את ה"צריך"ים (יש גריין מדברי בדיוק על זה, איזה קטע, (-:
וכן, ללמוד לעשות דברים ביחד גם אם זה ייקח יותר זמן וילכלך.
אבל באמת, קודם כל להרפות.
ו- פליי ליידי , אני חוזרת על ההמלצה. תקראי קודם את הדף פה בעברית ואז תלכי לאתר שלה. היא מדברת בדיוק אל נשים עם הבעיה הזאת, שמוצפות מרוב "צריך" ושוכחות להעמיד את עצמן ואת הילדים במקום הראשון. אני ממליצה בחום!

שכחתי להוסיף שאני שונאת גואש, צבעי אצבעות, פלסטלינה, תמונות שצובעים בצבעי חול בשפופרות, מה עוד?

בשמת וגילה- תודה. מדהים כמה אני שבויה בתפיסות לגבי מה נדרש ממני כאמא, וכמה התפיסות האלה מפריעות לי למלא את מה שבאמת נדרש ממני, שזה לתת חום ואהבה ותמיכה ובעיקר אמון בי ובהם.
מאז מה שיונת כתבה כאן התחלתי בתהליך של בדיקה לגבי מתי נעים לי אתם ומתי לא, והשתדלות לא לעשות את מה שלא נעים. אני מגלה שמה שבעיקר נעים לי זה להיות אתם בלי לעשות משהו מיוחד, פשוט להיות נוכחת. (ואתן מבינות, מיד יש לי הרגשה שזה לא בסדר, שזו עצלות מצדי, שמשהו כאן טוב מדי, פשוט מדי, שאני מוותרת לעצמי).
אבל בסך הכל הרגשה טובה.

עוד משהו שלמדתי ביומיים האלה הוא שככל שאני מרפה מהצורך לעשות דברים שאני לא באמת רוצה, כך אני גם מרפה מהצורך לגרום להם לעשות דברים שהם לא רוצים. שוב, מתוך אותו נסיון לא לעשות מה שלא נעים לי. להתעמת אתם זה לא נעים, ואני מגלה שלעיתים קרובות העימות מיותר, ושום דבר לא יקרה אם הילד לא יתלבש ברגע זה , אם הגדול לא יסדר את מה שבילגן עכשיו, או בכלל, וכו'. מרפה מהצורך המדומה שאני צריכה לחנך אותם, מהמאבק האוטומטי.

מישהי, איזה יופי לחזור הבייתה ולקרוא מה שכתבת! אני מאחלת לך עוד הרבה חוויות של לעשות כלום, ושל נוכחות.

לגבי העוגיות והצביעה, לא הבנתי מה מפריע לך בדיוק: משעמם אותך להתעסק בזה או שאת לא רוצה לנקות את הבלגן אחר כך?
אם זה הבלגן, אולי אפשר לעשות את זה בחוץ, או לרפד בעיתונים. וכמובן להוריד חולצות לפני שמתחילים. אם הבעיה היא שעמום, אז בדרך כלל מספיק לעבוד איתם רק כמה דקות ואחרי זה סביר שהם ימשיכו גם בלעדיך.

ענת, כן, אני מכירה את הקסם שיש בהחלטה מראש לא לעשות כלום, ומקווה ללמוד להשתמש בה גם סתם כך, ולא רק במצבי חירום (כמו עד היום- צריכה להיות על סף התפרקות מעייפות או שיהיו נסיבות מיוחדות מאוד - מחלה, אחרי לידה, כדי שאתן לעצמי פטור).
יונת, תודה על האיחול (שמצד אחד מדבר אלי במקום עמוק ונכון, אני מרגישה, ומצד שני יש בי חלק שמתקומם- זו השאיפה שלנו? לעשות כלום? מה עם היצרניות, היעילות, ההגשמה העצמית ושאר המטרות שאולפנו לראות בהן עיקר והכרח?).
לגבי העוגיות והצביעה- מפריעים לי הלכלוך והבלגן (לא תמיד יש אפשרות לצאת החוצה, אבל כשאפשר זה בהחלט עדיף), חוסר השליטה- הקטן מתחיל לפזר קמח על הרצפה, להימרח בגואש על הפנים והשיער, הם אוכלים מהסוכר וכו' וכו', מתביישת להגיד אבל גם הבזבוז- מטריף אותי שאנחנו עושים עוגיות וחצי מהחומרים נופלים על הרצפה, או כשהם שופכים את כל הגואש על הדף סתם. ברור לי שאלו שטויות, אבל בפועל כשאנחנו כבר מתחילים לעשות משהו כזה, תמיד מתישהו אני מאבדת את זה, וצועקת או נכנסת לרצף של הערות והטפות מוסר שמוציאות את כל הכיף שבעניין.

מי כתבה את "לעשות כלום"?

מי כתבה את "לעשות כלום"?
רחלי מנדלסון. כן, זה קטע נפלא, ואני מסכימה שזו מיומנות חשובה שאבדה לנו והילדים עוזרים לנו לחזור אליה, אבל בכל זאת, הקול הזה- שמרמז שאני עצלנית ולא פרודוקטיבית- קיים בי, ומתוכו אני לעיתים קרובות סוטה מהנוכחות הפשוטה עם הילדים ולוקחת על עצמי מטלות שהן מעל לכוחותיי.

מישהי יקרה, קראתי את דבריך ומדי פעם חשבתי שמישהו פשוט גנב לי את המחשבות (המביכות והמבישות ביותר בעיני) והעלה אותן על הדף. אז הבשורה הטוןבה היא כנראה שאת לא לבד בזה (וגם אני לא).
אני שונאת לכלוך ולכן אין אצלי צבעי גואש. אין ולא יהיו. צבעי אצבעות - עם אבא במקלחת כשיש לו כח. חול בגן השעשועים? אין בעיה, אבל אחרי זה מיד מקלחת ולא מטיילים בשאר הבית. ים? הצחקת אותי. לא בבית ספרנו. כשיגדלו שילכו ושיתקלחו אצל חברים.
וגם אני משתגעת וצועקת וכועסת ולפעמים רק בא לי לקרוא עיתון ולא לבנות מגדלים ולא להתרשם משום טרקטור ואני מרגישה הכי גרועה בעולם. וזה היה קורה לדעתי גם לו הייתי שבה הביתה בחמש מהעב' וצריכה להתחיל לתקתק עניינים בבית ובמקביל לשחק לחייך ולהספיק לאהוב אותם. דוקא ככה יש איזו נחמה שיש להם אותי כל היום, גם ברגעיי היותר סימפטיים (קורה אחת לכמה שעות)

גם אני שונאת את הבזבוז של הגואש אז מחלקת להן כמויות מדודות לפלטה

ואפשר גם לתבנית ביצים ריקה. אחרי השמוש - לפח

מישהי, אני אמנם רק עם ילדה אחת בבית, אבל אנחנו עוברות תקופת מבחן לא פשוטה. לפני שבועיים התחלתי לעבוד (גם בבית וגם בחוץ) ובתי איתי כל הזמן. יש הרבה יותר עייפות, הרבה פחות אפשרות לתשומת לב בשעות העבודה, לחץ של זמן וכל מה שעבודה מביאה איתה. אין ברירה צריך פרנסה.
בשבועיים האלו מצאתי את עצמי כועסת יותר, כופה יותר, פחות משוחררת.... טריק אחד שלימדתי את עצמי הוא לעצור שנייה לפני שהכעס פורץ ולהיזכר בדבר הכי מתוק שהיא עשתה/אמרה היום. הרבה פעמים הכעס נבלם ואני מגלה שמה שהכעיס אותי הוא לא ממש סוף העולם.

זו השאיפה שלנו? לעשות כלום? מה עם היצרניות, היעילות, ההגשמה העצמית ושאר המטרות שאולפנו לראות בהן עיקר והכרח?
בשבילי לעשות כלום זה לא שאיפה, אלא צורך. רק מתוך הכלום הזה, המרחב המחשבתי והפיסי, יכולה לצאת עשייה אמיתית. בלי הכלום הזה, אני עלולה להכנס למעגל של עשייה לא ממוקדת, חסרת ערך. כפי שניסחה זאת אורסולה לה-גווין בסדרת ארץ ים:
רק בשקט המִלה,
רק בחושך האור,
רק במוות חיים:
מבהיקה טיסת הנץ בשמיים הריקים.

אני גם מרגישה שהכלום מאפשר לי להיות יותר נוכחת, יותר לשים לב למה שקורה או למה שמטריד אותי. לפעמים דווקא העשייה היא הסחת-דעת מהדברים החשובים, המנעות מהתמודדות איתם. העשייה כהמנעות מעשייה.

מפריעים לי הלכלוך והבלגן, חוסר השליטה, מתביישת להגיד אבל גם הבזבוז
זה מאוד לגיטימי בעיני, בכלל לא שטויות. את הלכלוך והבלגן והבזבוז אפשר לצמצם בכל מיני דרכים. למשל, אפשר לתת רק כמויות קטנות ואז זה לא נורא אם נשפך.
לגבי השליטה -- את זה בכל מקרה אין לך. לא באמת. מצד שני, רוב הילדים לא באמת רוצים ללכלך. יכול להיות שאם הם ירגישו שאת עוזרת להם, הם ישמחו ללמוד איך ללכלך פחות. (למשל את יכולה להגיד "בוא נשפוך את הקמח ככה" ולעשות את זה עם הילד.) ואם הם כבר יודעים איך לעבוד בצורה מסודרת, יכול להיות שכשהם מלכלכים זה מתוך נסיון לומר לך משהו. (למשל שנמאס להם)

תמיד מתישהו אני מאבדת את זה, וצועקת או נכנסת לרצף של הערות והטפות מוסר שמוציאות את כל הכיף שבעניין.
אני לא חושבת שצריך לסבול כל דבר שהם עושים. אם זה כבר יותר מדי בשבילך, מותר לך להגיד די ולהפסיק את זה. הצעקות וההטפות מיותרות, אבל זה בסדר להודות שאת לא מסוגלת להמשיך, ואז פשוט לעצור.

עירית_לוי

מישהי יקרה,
תודה ששיתפת אותנו בכזו פתיחות.

זה אמנם קצת (הרבה) אחרת, אבל אני רוצה לספר לך שבשבועות הראשונים אחרי הלידה הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי. הוצאתי כ"כ הרבה תסכולים וכעסים על בנזוגי, ואח"כ הייתי מתביישת עמוקות, מתנצלת, מבטיחה בעיקר לעצמי "להיות נחמדה", אבל כשזה קורה שוב שוכחת הכל, וחוזר חלילה.

מה שעזר לי היה כמובן קודם כל - לקבל את זה, לא לעשות את זה "לא בסדר", לא להלקות את עצמי, אבל בעיקר - לשנות את ההקשר, וזה גם מה שאני מציעה לך לעשות.

וההקשר החדש שאני מציעה לך מתייחס לדברים שאמרת בתחילת הדף: ההבנה שאני צריכה להתגייס כל כולי לטיפול בעצמי, כי בחרתי בעבודה רגישה, חשובה מאין כמוה, וקשה מאוד- גידול הילדים שלי בבית,
זה בדיוק זה! מה דעתך על הרעיון שהעבודה בה בחרת, גידול הילדים בבית, זה בדיוק מה שאת צריכה. שזה לא "קרה" סתם, או יותר נכון, שלא בחרת את זה סתם? שזוהי ההזדמנות שלך לטפל בעצמך, לגדול, לצמוח, להירפא מטראומת הילדות שלך?
אני מאמינה ש דברים לא קורים סתם . שכל דבר בחיים הוא שיעור בשבילנו והזדמנות לצמוח במקום הספציפי הזה. לא במקרה את בבית עם הילדים. את שם כי זה מה שאת צריכה בתקופה זו של חייך.
מנסיוני האישי שינוי של ההקשר יוצר שינוי בתוכן, כלומר במציאות שלך.
זה לא כ"כ פשוט לשנות הקשר. זה דורש עבודה עצמית, שאת, אגב, יכולה לעשות עם אדם נוסף (איש מקצוע או סתם חברה). אינטרקציה מאוד עוזרת ליצור הקשר חדש.
מקוה שתרמתי לך. אני אשמח להרחיב אם זה מדבר אלייך.

עירית לוי, דברים יפים כתבת. אני אשמח אם תרחיבי.

עירית_לוי

בשמת, בשמחה:

יש להבחין בין הקשר ל- תוכן , ולהבין שמה שיוצר את המציאות שלנו, כלומר את התוכן, זה ההקשר שמתוכו אנו מסתכלים על התוכן הזה. למשל – הנה סיפורון ידוע (לא מתחייבת על דיוק בפרטים (-; ) שממחיש את העניין: אדם הולך במדבר בצהרי היום ורואה אדם מסתת באבן. "מה אתה עושה?" הוא שואל אותו. והוא משיב: "אני? אני מסתת באבן". ממשיך האיש בדרכו ופוגש אדם נוסף אשר מסתת באבן. גם אותו הוא שואל "מה אתה עושה?", והנ"ל משיב: "אני? אני בונה את בית המקדש". התוכן זהה: שניהם מסתתים באבן. ההקשר של כל אחד מהם שונה, ומשום כך המציאות של כל אחד מהם נראית אחרת .

עכשיו, אם רוצים לעשות שינוי משמעותי, קל ויעיל יותר לגשת ולעשות את השינוי בהקשר, מאשר בתוכן. וכשההקשר משתנה – תמיד גם התוכן=המציאות משתנה.

רוצה דוגמאות? אם נתייחס לדילמה של מישהי - מה שהצעתי לה זה לשנות את ההקשר לכל מה שקורה לה כרגע מהקשר של "בעיה" להקשר של "הזדמנות". כשהיא רואה מולה "בעיה" היא מרגישה תקועה (אני מניחה). וכשהיא רואה מולה "הזדמנות", כבר יש פתח, תקוה, נכנס לה קצת אויר לריאות...

הרבה פעמים ההקשר הוא הקשר מומצא! אין הקשר נכון או אמיתי. השאלה היא איזה הקשר עושה לה יותר טוב / מעצים אותה / מקדם אותה וכו'.

אני אתן עוד דוגמא מעולם אחר לחלוטין: נניח שמישהי (מישהי אחרת, לא המישהי שלנו...

) מחפשת בן זוג. הקשר לא אפקטיבי למסע החיפושים שלה יכול להיות "כדי לא להיות לבד" או "כדי להרגיש שאני שווה משהו". הקשר יותר יעיל יכול להיות "כדי להקים משפחה ולצמוח מבחינה אישית". התוכן זהה – חיפוש בן-זוג. ההקשר שונה, ולכן כל אחת מהן תתנהג אחרת ותשדר דברים אחרים. אני יכולה להבטיח כמעט בודאות שהבחורה עם ההקשר השני תמצא בן זוג יותר מהר, וגם הזוגיות שלה תהיה טובה יותר.

עירית_לוי

אה, ועוד משהו:
בשבילי, לומר שדברים לא קורים סתם, אלא הם פה בשבילנו על מנת ללמד אותנו שיעור שאנו בדיוק זקוקים לו בחיים - זה הקשר מעצים. אפרופו הקשר.
אני מאוד מאמינה בזה וזה תמיד תמיד תורם לי לצלוח ביתר קלות אי אלו אתגרים שהחיים מזמנים לי. ואני גם תמיד לומדת משהו מהשיעור הזה, גדלה, צומחת. אם מסתכלים על בעיה מתוך ההקשר של "יש לי כאן ללמוד משהו, והזדמנות לגדול" (במקום "איזה באסה שזה ככה") זה נראה אחרת.

עירית לוי, דעתי ממש כדעתך. תודה שהסברת.

עירית לוי, דעתי ממש כדעתך. - גם דעתי

. ובגלל זה קשה לי- כי אני מרגישה שהחינוך הביתי הוא הדרך שבה הייתי רוצה ללכת, שבה אני אמורה ללכת (וזכיתי בבן זוג שחושב כמוני ותומך בי מאוד), אבל תוהה לפעמים האם זו לא אחיזה באידיאה שאינה אפשרית לאנשים מסוימים, אנשים כמוני, אולי? ושוב, אני לא מתלבטת לגבי בית ספר רגיל, זה ברור שלא, אבל כן לגבי מסגרת מהסוג של מיתר (בבית אורן). וזה לא מרגיש לי נכון- להוציא את הילדים מהבית, שיצטרכו לנסוע כל יום ולבלות כמה שעות במקום אחר, נפלא ככל שיהיה, רחוק מביתם, ממני ומאביהם, מהתינוק/תינוקת (לכשיהיו), מהחיים האמיתיים, הביתיים, הפשוטים. ומצד שני גם לא נראה לי נכון (בימים הרעים, ברגעים הרעים) שיצטרכו להיות אתי, כשאני ככה. צועקת. מאיימת. מפחידה. וזה עם כל המודעות והעבודה העצמית ובאמת שיש שיפור עצום, אני יודעת, ובכל זאת.
אבל עכשיו ימים טובים, בסך הכל. הדיון הזה עוזר לכך מאוד, וגם - יש ימים כאלו. אני יודעת שהם יחלפו, ומשתדלת לא להיבהל מזה.
אה, וכמעט שכחתי- תודה יונת על הדברים שכתבת ובמיוחד על הציטוט המקסים @}.
ותודה ליאת על עצתך. אני מודה שלא נתתי בה הרבה אמון, נראה לי חסר סיכוי שבעיצומה של סערה אצליח ליישם אותה, ואז היום בערב כשעמדתי לאבד את זה נזכרתי בה ומהר חשבתי- "חמודים, חמודים, מתי הם היו חמודים?" והלכתי על להיזכר בהם כשהם ישנים (תמיד עובד), ונרגעתי בבת אחת, פשוט עברתי הלאה. אז תודה @}

מישהי,
קראתי את הדף ומאוד סקרנית לדעת מה קורה איתך / אתכם? מזדהה איתך בהמון דברים. גם אני מוצאת עצמי במצבים איומים של הרמת קול, היום איימתי בשתי סטירות לחי, אמירת דברים קשים, חוסר סבלנות, חוסר יכולת לספוג ולהכיל, אי מתן מקום לילדה לפרוק תסכולים.
יש לציין שלמדתי לתפוס את עצמי מהר מאוד, ואז אני מתנצלת ומסבירה ומנסה להסביר לה מה הביא אותי לכך ומתחילה להבין מה הביא אותה להתנהגות שלה.
יש לי תחושה שהבידוד שבו אנחנו נמצאים עקב דרך החינוך הביתי בה בחרנו יוצרת המון בעיות. אם היתה לי תמיכה של יחסי שכנות סבירים למשל, אולי הייתי פחות תוקפנית. אני מתוסכלת כי אני רואה שהילדה שלי כמהה לחברה והיא יוצאת דופן בנוף הסביבתי פה. לגדל ילדה יחידה בחינוך ביתי נראית לי דרך בלתי אפשרית כמעט.

אה, כן. ואשמח לשמוע את דעתכם בנושא.

היום למשל, החלטתי שאחרי שבוע הגיע הזמן להסתרק. זה התחיל רגוע ובשקט ועם סירובה והתעלמותה מהפצרותיי, כך עלו הטונים, המילים המיותרות והאיומים. ניסיתי לתפוס את עצמי באמצע ולשאול אותה איך היא רוצה לפתור את הבעיה הזאת. לבסוף היא התרצתה והסכימה להסתרק. האם זאת כפיה? האם הרצון שלי ששערה לא יהיה פלונטר אחד גדול הוא מוגזם? מאוד זקוקה לעצתכם. האם הסירוב הזה הוא סביר או שהוא רמז סמוי לחסכים רגשיים שקיימים בה?

האם הסירוב הזה הוא סביר או שהוא רמז סמוי לחסכים רגשיים שקיימים בה?
נראה לי שהיא פשוט לא רוצה להסתרק.
למה את רוצה שהיא תסתרק?

כמו שאמרתי, אני לא רוצה שהשיער שלה יהיה פלונטר אחד גדול. חושבת ששיער לא יכול להיות מרבץ של לכלוך וכינים. כשאני מסרקת אותה אני יכולה לראות שאין לה כינים או קרציות (כן, כבר מצאתי אצלה פעם קרציה בעורף). גם הסירוק הוא בריא, הוא מזרים את הדם. וגם אני רוצה להקנות לה איזשהם ערכים של סדר ונקיון וחשיבות לאסתיקה. אז אני מבינה שהיא שונאת את זה, לכן רק פעם בשבוע אני מנסה להתעקש. בדרך כלל אני נותנת לאמא שלי לסרק אותה ואז כמעט ואין בעיה, לה היא מסכימה כמעט להכל. אולי באמת אמשיך בקו הזה.
דווקא אחרי שסירקתי אותה בבוקר, פתאום אחר כך היא באה ורצתה שאני אעשה לה קוקיות וכאלה.
פשוט מאוד קשה לנו עם הבדידות ועם הניתוק מהחברה בגלל השוני שלנו בדרך החינוך בה בחרנו.

פשוט מאוד קשה לנו עם הבדידות ועם הניתוק מהחברה בגלל השוני שלנו בדרך החינוך בה בחרנו.
מה עם קבוצות חינוך ביתי?

קבוצות חינוך ביתי הם לא השכנים, הם לא הסביבה הקרובה והמיידית. משהו מתפספס כאשר כל מפגש צריך להיות יזום, מה גם שההיצע הוא קטן מאוד, במיוחד באיזור שבו אנו גרים. בכל אופן תודה על ההצעה, וזה לא שאני מחפשת את המגרעות, אלא פשוט בקושי אמיתי ובדילמה קשה, האם זה טוב שהבת שלי ואני מבלות רוב הזמן אחת על אחת ללא חברת ילדים?

כשמסתרקים פעם בשבוע זה יותר כואב מאשר אם מסתרקים כל יום.

אני לא מכאיבה לה בכלל. מסרקת אותה מאוד מאוד בעדינות ובאיטיות.

אז למה היא לא אוהבת את זה ? (אני יודעת שזה לא נושא הדף בכלל...אבל בכל זאת)

כי זה מציק, זה דורש ממנה לשבת ולא לזוז לשומקום.

אז למה זה חשוב לך?
(בעצם ענית על זה למעלה, אבל לאור העובדה שהיא מרגישה שזה מציק לה - האם זה מספיק חשוב?)

לאור העובדה שהיא מרגישה שזה מציק לה - האם זה מספיק חשוב?
אז זאת הנקודה. משהו מציק לה וזה לא הסירוק. כשאני מסרקת אותה אני מטפלת בה בעדינות, נוגעת בה, קרובה אליה. יש בה איזה חוסר שקט ואי רצונה להסתרק רק מאפשר לה לבטא זאת. אני סבורה שהתעקשות בלתי הגיונית של ילדים לדברים נובעת ממקור של חסך או בעיה רגשית כלשהי.
ענת,
הסחות דעת לא עובדות עליה, מה גם שטלויזיה וקרמבו הם מחוץ לתחום.
מעבר למקום אחר בהחלט נלקח בחשבון וזאת התשובה האמיתית.
המפגשים הם רק פעם בשבוע, ומה עם שאר ימות השבוע?
גם כפי שאמרתי, ההיצע מאוד קטן. אחרי מפגש אני מרגישה קצת ריקה מתוכן. בילוי של כמה שעות עם מעט האמהות שרק עם חלק קטן מהן נוצרה כימיה. אז מה שיוצא הוא שבחרתי עבורה חבר או שניים וזה מה שמוקצב לה כחיי חברה.

יש בה איזה חוסר שקט ואי רצונה להסתרק רק מאפשר לה לבטא זאת
אולי זה "אי-שקט" נורמלי של ילדים? (לא אוהבת את המונח, אבל אנחנו מבינות זו את זו)
בתי היתה כזאת, והיום (4) ברוב המקרים היא מסכימה להסתרק (וגם לשים סרט, וגם לעמוד בשקט [פחותויותר] עד שאספר אותה) אם היא לא בדיוקבאמצא משהו, ואם היא מחליטה שהיא רוצה (למשל - סרט או סיכות על הראש זה בכלל לא ענין שלי. לאחרונה השער מציק לה, אז היא מבקשת).

מסכימה עם ענת ששיער הוא עניין אנרגטי, השיער הוא הקולטנים שלנו.
גם שלי בת 4 ואני חושבת שבדידותה גורמת לאי רצונה להסתרק. כשהיא בחברת ילדות אין לה שום בעיה עם כלום. היא תיתן לחברה לסרק אותה, לחפוף לה את הראש והכל.

אם כך, אז נראה לי די ברור שאת צריכה להתאמץ יותר כדי שאיכשהו תהיה לה יותר חברה, בין אם יותר מפגשים ובין אם באמת לעבור מקום.
אני מניחה שאת מכירה את הדפים מפגשי חינוך ביתי ו-קהילה לא וירטואלית.

אני מרגישה ריקה מתוכן אחרי מפגש לא בגלל העשיה או חוסר העשיה שלי במפגש עצמו, אלא בגלל שאחר כך אנחנו חוזרות הביתה ומחכות למפגש היזום הבא. נכון שנוצר גם קשר אישי, אבל זה לא מספיק. אני רוצה מבחר בשביל הילדה שלי. אני מרגישה שממש כמו חינוך במסגרות כלשהן, כך גם אני כופה עליה את החברה, והמכנה המשותף של חינוך ביתי הוא לא מספק בעיני. אני רוצה ללוות אותה במפגשים עם ילדים, ולו בשביל הרגע הזה שהיא תצטרך אותי. הילדה פורחת כשהיא עם ילדים ואני נקרעת כשיום אחרי יום היא משחקת פה לבד בבית.

ראשית , בעניין הסירוק ,
היא מאפשרת לאימך לסרקה , נפלא ( בתנאי שזה לא נעשה בהפעלת כוח ).
הרפי , הרי עניין קטן שבו יש לך עזרה .

הקושי בחיי חינוך ביתי בחברה המודרנית , הינו הבידוד .
איננו אמורות לבשל לבד , לנקות לבד , לטפל בילדים לבד , ואף בעצמנו .
זו דרישה גדולה מאד היכולה להביא כל אם ( עובדת או לא עובדת ) למצב של אפיסת כוחות ומכאן לרצון לשליטה .

הצורך בחברה קיים בנו ובילדנו , איני מאמינה שצריך להכניס ילד לגן על מנת ליצור חברה , אך זה דורש מאמצים שלעיתים קשה ליישמם .

ללמוד לעשות כלום זו משימה חשובה מאד בחינוך ביתי , מרפה הלחץ מלהיות האם האידיאלית , מרפה הלחץ מהילד לעמוד במערכת ציפיות .
קראתי באחד הספרים לא לעשות פעילויות עם הילד שאיננו נהנים מהן , הילד יקלוט את העשיה המאולצת ומירב הסיכויים שיגיב לכך .
כדאי לבדוק מדוע איננו נהנים מזאת ( לכלוך , עייפות מצטברת , או פשוט לא בא לנו ) , ולפי זה לבחון הערכות מחדש .
אצלנו עוברים לעיתים ימים שלמים ללא עשייה - כלומר , אוכלים , מבשלים בישול קליל , יוצאים לפארק , נחים , שוב אוכלים , מנקים .
אין משימות יומיות שצריך לעמוד בהן .
זו למידה נרכשת , המצריכה אימון רב , אך מביאה ליותר שקט ושלווה .

ילד שיניחו לו לנפשו ילמד להעסיק עצמו או לבקש פעילות מסויימת , הזדמנות ללמוד רבות על הדברים שהילד מאד אוהב לעשות , וכך לנתב את הצעצועים שקונים, חוגים .

אפשר לחשוף את הילד לפעילות שאינך אוהבת לעשות , אך אינך חייבת לעשות זאת איתו .
לגבי פעילויות יצירה שבד"כ מצריכות השגחה והכוונה , ניתן לשלוח הילד לחוג במידה והוא נהנה מכך.

כדאי לקרוא :

התנסות בחינוך ביתי

תודה לכן שוב על כל מה שנכתב כאן, ( וגם לעצמי

). היום, בוקר שקמתי עם פחד מהיום שלפני, עוד יום חורף קר שאין אפשרות לצאת בו החוצה (אחד הדברים שמוציאים ממני את כל הרע זה התארגנות לטיול בגשם + הטיול עצמו, עד לפני זמן קצר לא, אבל עכשיו עם תינוקת קטנטנה...). נכנסתי לכאן להתחזק, ולבי התרחב והתחמם.
איך אתן מתמודדות עם יום כזה? זה לא מטריף את הילדים להיות כלואים? (טוב, אני מודה שיש לי כמה תשובות משלי, כמו קצת יותר טלויזיה, ולבקש עזרה ממישהו, אבל אשמח לשמוע עוד עצות שפויות)

תודה על שהעלית חיוך על פני. אצלנו היה יום כמו שבטח היה לך אם היית בוחרת לחזור הביתה.
בסוף שלחתי את הגדול ב-11 לגן, כי "אמא עצבנית היום", ואל הקטן אני מנסה להיות בסדר מאז.
אין לי כאן מקדונלד, ואיך בכלל יוצאים עם שלושה בחורף כזה.
אבל אמא שלי עוד מעט תבוא.
ומה יהיה מחר?
טוב, נחכה למחר ונראה.
(יודעת שהכל יכול להראות אחרת, אבל כרגע די מייאש).
וכמו שאמרת- זה קשה, זה באמת נורא נורא קשה, והפחד יושב לי בראש ורומז שנכשלתי, שאני נכשלת.

זה לא מטריף את הילדים להיות כלואים?
תלוי בילדים.
אני הזמנתי אותם לרחוץ כלים איתי, ושאבתי אבק והם רצו לשאוב, ומרוב שהתעסקתי בכאלה פרוייקטים קטנים הם תפסו יוזמה ועשו יצירות, וקראנו תנ"ך בכיף, ועוד כאלה דברים.

כן, זה נכון, אני יודעת שאפשר גם להעביר יום נעים בבית ואז זה לא מרגיש כמו "כלואים", נראה לי שזה תלוי בילדים, באמא, וגם בעוד גורמים.
בכל אופן, כמובן שזה לא העניין באמת. לפני הלידה יכולנו להעביר ימים שלמים בבית והיה נפלא (טוב, היה קיץ כך שזה לא ממש כל היום בבית). עכשיו הכל כל כך קשה- להתרגל מחדש לעשות הכל עם תינוק במנשא, הסירבול, ההתבאסות המופרזת על הבלגן כי הרבה יותר קשה לי לסדר, וכך במקום להנות מהמשחקים שלהם אני כל הזמן רק רואה את הבלגן שהם עושים.
מה אומרת פלייליידי על אחרי לידה?

מה אומרת פלייליידי על אחרי לידה?
תסתכלי בדף הזה, ותחפשי למטה משמאל, Flying with Kids - יש שורה של דפים עם טיפים "לעוף" בהריון, עם תינוק וכן הלאה.
http://www.flylady.net/pages/TableOfContents.asp

קשה- להתרגל מחדש לעשות הכל עם תינוק במנשא, הסירבול, ההתבאסות המופרזת על הבלגן כי הרבה יותר קשה לי לסדר, וכך במקום להנות מהמשחקים שלהם אני כל הזמן רק רואה את הבלגן שהם עושים.
אולי יעזור לך מנשא קובבה ? קל יותר להתכופף ולסדר.

הקושי בחיי חינוך ביתי בחברה המודרנית , הינו הבידוד .
הבידוד הוא מחיר יקר מאוד, בייחוד במשפחה עם ילד אחד. הילדה שלי איבדה כבר את המיומנות החברתית הטבעית וכשהיא רואה חבורת ילדים היא פשוט עומדת ולוטשת בהם עיניים. נכון שיש לנו קבוצה ונכון שיש מפגש פעם בשבוע, אך זה לוקה בחסר, זה לא נותן פתרון לבעיה החברתית, כי הקבוצה היא קטנה ולא מאוזנת. והס מלהזכיר את כל האינטריגות שיש בתוך הקבוצה.
אנחנו כבר הגענו למצב שלא צומח דבר מאי העשיה. רוב הזמן שלנו אנחנו באי עשיה, כי השגרה גוזלת את כל הזמן הדרוש לתחזוקת היומיום.

מסכימה עם ענת שלטישת העיניים היא החלק הכי חשוב במיומנויות החברתיות בגיל הרך.
רק להתבונן ולחשוב. זה מאוד חשוב.
זה משהו שהולך לאיבוד כשמכריחים ילדים "להשתתף" ולהתחבר לפני שהם מוכנים לקשר עם ילדים במפגש חברתי.

על כמה לא נותנים לילדים במערכת (שאני מכירה, בטח יש אחרות) ללטוש עיניים מהצד
אכן. זה נחשב כ"התבטלות". אסור להסתכל על אחרים שעסוקים בפעילות, אסור להסתובב "סתם", חייבים לעשות "משהו".
)-:

וגם בכלל לא מנומס להסתכל על (צלחות של) אחרים.

גשם-
אין לי עצות חכמות,
רק מזדהה עם הקושי
ושולחת

עידוד
וגם מהרהרת לי במה שאמרו כאן לפני ועוזר לי לפעמים על איך כשטוב לך נהיה גם טוב לה.
אולי בזה צריך להיות הפוקוס? בלהבין מה עושה לך טוב (יחד אתה או לבד לעצמך כשהיא עם מישהו אהוב אחר),
ולעשות דברים שעושים לך טוב ועושים אותך שמחה
וזה כבר יחלחל אליה ואולי גם לסביבה (השכנים? או אחרים שייקרו על דרכך)
שיהיה ערב טוב!

>אום נגה כותבת קצת גם עצה לעצמה בעניין הבידוד<

אני אמא עובדת בחינוך ביתי. אני כל כך מקנאה בכן על זמני אי-העשייה שיש לכן. כל זמן פנוי מוקדש מייד לעבודה וגם כך אני לא ממש מספיקה ועובדת עד אמצע הלילה.
יחד עם זה אני יוצאת הרבה, פוגשת אנשים (לא תמיד מהסוג שהייתי פוגשת מתוך בחירה חופשית) ועסוקה בדברים שאני אוהבת ומעניינים אותי רב הזמן. העבודה גם מאוד מקלה עלי להמנע מלהציב אותה במרכז תשומת הלב שלי. עם עבודה לפרנסה, עבודות הבית, עבודה בגינה... לא נשאר זמן רב למירכוז.
אני יודעת שזה לא רעיון שיכול לפתור את מצוקת החברה לבתך, אבל אולי אם יהיה לך עיסוק מעניין, לפרנסה או שלא לפרנסה, הזמן שלכן יעבור ביתר קלות, תצאו יותר מהבית (כי צריך) ותיפגשו עם יותר אנשים.
אני חושבת שמצוקה חברתית לילדים בחינוך ביתי יכולה להיפתר רק במגורים קרובים של משפחות בחינוך/גידול ביתי. גם זו של האמהות.

מסכימה עם ענת שלטישת העיניים היא החלק הכי חשוב במיומנויות החברתיות בגיל הרך.
הילדה שלי כבר בת יותר מ- 4 ועדיין לוטשת עיניים. היא מגיעה למקום ומבצעת סריקה. נכון שזמן הסריקה הולך ומתקצר, אך עדיין חושבת שהלטישה נובעת מכמיהה להיות חלק מחברה, אפילו אם החברה היא לא בדיוק האידיאל המוחלט.
תודה לכולכן על התמיכה.
ענת, בינתיים אשמור את הזמנתך ותודה.
באמת ישנם דברים שאני רוצה לעשות עם עצמי ולא מספיקה. אולי החינוך הביתי גם לא מתאים לאמהות לא אסרטיביות.

גשם ראשון, מרגישה הרבה כאב וקושי במילים שלך. החינוך הביתי, כמו כל החלטה ובחירה שלנו בחיים הוא דבר מורכב ומושפע מאד ממי שאנחנו וממי שאנחנו לא. מהניסיון הקצר שלי בחינוך ביתי ומהניסיון הטיפה פחות קצר שלי בחיים, אני לומדת ומבינה שכל אחד מעצב את החינוך הביתי שלו. מה שיש אצלך שונה ממה שיש אצלי וכו'. אני חושבת שהמוטיב המרכזי צריך להיות באמת לעשות משהו שעושה לך טוב ומשם משהו שעושה לתיכן טוב. אם את מרגישה שהיא צמאה לחברה, נסי ליזום אינטראקציות מלאכותיות (אולי חוגים, אולי באמת מפגשים וכו'), תני לה הזדמנות להתנסות בהן ואז אותי תלמדו שתיכן מה היא מעדיפה.
האם יש בכל האמירות שלך גם מחשבה שאולי היא מפסידה משהו משמעותי על כך שאינה בגן ? אולי את לא שלמה עם זה ?
בעיניי אין כל פסול לבחון דברים שוב ושוב ולשנות החלטות. אלו החיים, ניסוי ותהייה, ניסוי וטעיה. ורק מי שמנסה יודע.

בכל אופן, אני מזמינה אותך גם לבקר בבלוג שלנו "בלוג אני בחינוך הביתי", וכמובן ממליצה להמשיך לנצל את האתר לתמיכה ורעיונות.

שבת שלום.

האם יש בכל האמירות שלך גם מחשבה שאולי היא מפסידה משהו משמעותי על כך שאינה בגן ? אולי את לא שלמה עם זה ?
בהחלט כן! בייחוד כשאני עומדת תחת לחץ מאוד חזק מצד ההורים שלי. כרגע ניתקתי שיחת טלפון טעונה מאוד מהם. אמא שלי חזרה ואמרה לי "רחמנות על הילדה, איך את מונעת ממנה את החברה שהיא כל כך צריכה, ילדים צריכים להיות עם ילדים". והיא המשיכה בנבואות זעם: "חכי תראי שתוך זמן קצר היא תפחד מאנשים ותפחד לצאת מהבית". ואבא שלי אמר שאני אשה אובססיבית והציע שנלך ביחד לפסיכולוג. לבסוף הוא אמר שהוא כבר יטפל בי ושהוא לא רוצה לראות אותי.
אני חושבת שאני נשברת ושולחת את הילדה לגן, לפחות לנסיון.

גשם, כמה דברים:
הילדה שלי כבר בת יותר מ- 4 ועדיין לוטשת עיניים. היא מגיעה למקום ומבצעת סריקה.
הילדה עושה משהו מאוד בריא וטבעי שאובד לנו עם הניסיון לעמוד בציפיות של אחרים.
הילדה עושה הערכת מצב ובודקת את אפשרויותיה עם הגיעה למקום.

נכון שזמן הסריקה הולך ומתקצר, אך
מה היא עושה אחר כך? - זה נותן יותר מידע על מהות לטישת העיניים.

אני כבר עברתי את גיל 4 ביום או יומיים, ועדיין לוקחת לי זמן להתבוננות - בכל מקום או מצב חדש (וגם בחלק מהישנים)

בידוד אינו מצב בריא, ומאז עזבנו את כפר תבור, גם לבן שלי (9) יש קשיים חברתיים.
לפעמים, גן יכול להיות תשובה נכונה לילד - שווה בדיקה.
לפעמים, זה שיקוף של מה שעובר עליך,
לפעמים זה שלב בהתפתחות של הילד שמתחיל לראות דברים אחרת.
למשל: ילד מאוד נוח וידידותי, הופך בגיל 9 חודשים לססמוגרף רגיש מאוד לזרים.

אני ממליצה שתבדקי עם עצמך מה בדיוק קורה לך.

אימהות אוהבות, (בעיקר הפולניות שביניהן) נוטות להעביר את המסר שלהן ע"י מניפולציות מגעילות.
אימא שלך אינה היחידה.
אם תיכנעי ותכניסי את הילדה לגן בגלל אימא שלך,
בפעם הבאה שהיא תרצה להשפיע עליך - זה יכול גם להקצין.
ממש כמו ילדים שבודקים גבולות.

קחי את הזמן ועשי הערכה
התבונני בילדתך ובחייכן ממש באותה 'לטישת עיניים' שבה ילדתך בוחנת מפגש עם אחרים.
התבונני בעין של ילד - בראיה ראשונית ושאלי את עצמך את השאלות.
בסופו של דבר, קחי את ההחלטה שהכי נכונה לשתיכן.
ונצלי את ההזדמנות ללמוד לעמוד מול אימך כאישה (לעומת הילדה שנשברת מהמניפולציות)

בהצלחה!!

בשמת- תודה. טרה רוסה- לגבי הקובבה- מאיזה גיל אפשר להשתמש בו? (היא רק בת חודש)

מצאי פסיכולוג שלא מפחד מהמילים "חינוך ביתי", ולכי עם אביך לפגישה בה תדברו על הצורך של הוריך לקבל בשבילך החלטות, ועל כך שאת שוקלת לרצות אותם במחיר לפחות לנסיון על בתך.

גשם,
הלכתי לקרוא אחורה כמה ימים, מאז התחלת לכתוב בדף הזה.
אני מרגישה שיש כאן כמה קשיים משמעותיים שמתחברים למצב בלתי נסבל.
פשוט מאוד קשה לנו עם הבדידות ועם הניתוק מהחברה בגלל השוני שלנו בדרך החינוך בה בחרנו.
בחרתם בדרך החינוך הביתי וזה היה מסיבה מסויימת. האם הסיבה הזו עדיין רלוונטית?
אולי בזמנים קשים צריך לקחת מרחק ולראות את התמונה היותר כללית. גם בגן, כמו בחינוך הביתי יש קשיים.
להיזכר למה בחרתם בחינוך הביתי יכול לעזור לעשות החלטות קדימה. לכאן או לכאן.

בקושי אמיתי ובדילמה קשה, האם זה טוב שהבת שלי ואני מבלות רוב הזמן אחת על אחת ללא חברת ילדים?
נכתב כאן באתר הרבה מאוד בנושא הזה. חברת ילדים ואנשים היא הכרחית. איך יתחלק הזמן שלכם עלייך להחליט עפ"י מה שטוב לכם. יש ימים שכייף להיות בבית ויש ימים שצריך ליזום פעילות אחרת
אני קוראת שקשה לכן יחד, וזה אולי מעלה את כל השאלות והספקות, ופותח פתח לאנשים אחרים וקרובים להתערב. אם את מרגישה שאת כופה עליה חברה מסויימת אולי תתני לה לבחור. אם מי היתה רוצה להתראות?

ההורים שלך מדגישים את הקולות שכבר נמצאים בראשך, וכל זה מתוך הקושי של היומיום.
מחשבה שאולי היא מפסידה משהו משמעותי על כך שאינה בגן
בכל בחירה יש הפסד ורווח. שוב, בחרתם בחינוך ביתי מסיבה מסויימת?
האם יש גן שאת יכולה להיות שלמה איתו ושאת בוחרת בו משום שהוא טוב וראוי לביתך?

אני חושבת שאני נשברת ושולחת את הילדה לגן, לפחות לנסיון.
להישבר ולהחליט מתוך לחץ, חבל. מה חושב בעלך? מה אומרת ביתך? האם היא מבקשת גן? האם יש גן שאתן יכולות לבקר בו מידי פעם בכדי לבדוק מה אתן מרגישות וכך לבחור?

בהצלחה.

אני חושבת שאני נשברת ושולחת את הילדה לגן, לפחות לנסיון.

גשם, אני לא משוכנעת שזה משהו כל-כך שלילי. ממש ממש לא. אני חושבת שדווקא מסגרת של גן היא לא דבר זוועתי כל-כך כמו שחלקנו אולי חושבים. ובכל מקרה, מכל ניסיון לומדים ומרווחים והנזק, אם בכלל, הוא לא בלתי הפיך. גם אני מגדירה את ההתנסות העכשוית שלנו בחינוך ביתי כהתנסות, תקופת של לבדוק את העסק ומידת הרלבנטיות שלו עבורנו.
יש בעולם המון הורים טובים והמון ילדים מאושרים שנמצאים במסגרות. אם מה שאת צריכה עכשיו זה לבדוק את האופציה הזאת כדי להשתיק את הקולות המבולבלים בראשך ואת החששות העצומים בליבך, עשי זאת.

בכל מקרה, שיהיה בהצלחה ואני מבטיחה להמשיך ולתמוך תהא החלטתך אשר תהא...

שבוע-טוב.

נדמה לי ש-דנה יחזקלי השתמשה בקובבה מגיל ממש צעיר. כתוב על זה בדף מנשא קובבה או בדף המלצות מנשאים. בהצלחה @}

אני כבר עברתי את גיל 4 ביום או יומיים, ועדיין לוקחת לי זמן להתבוננות - בכל מקום או מצב חדש

זהו בדיוק! זו יכולת כל-כך חשובה וכל-כך נדירה..
בעיני יש בזה משהו כל-כך מעודן ורגיש, ובשל-כך גם מקסים: לבוא לסיטואציה חדשה ולהיות מסוגל לקחת את הזמן לאט לאט, להתבונן, ואח"כ (אם רוצים) גם להשתלב. יש בזה משהו מכובד גם כלפי הסיטואציה וגם כלפי עצמך.
אני נהנית לזהות את היכולת הזאת אצל הקטנצ'יק ולכן מעדיפה לא לקרוא לה "לטישת עיניים" (נשמע עם גוון שלילי) גם אם בפועל זה נראה כך...

תודה לכן אמהות יקרות. אני בודקת את עצמי ורואה את הטעויות שהביאו אותנו למצב של "בידוד". עשיתי טעויות ביחסים עם אנשים ועם שכנים, הייתי שרויה במצב של קטנוניות ילדותית. לא הערכתי נכון את החשיבות ואת ההקרבה שיחסי חברות דורשים. לא הבלגתי, לא סלחתי, ורק הייתי עסוקה בלהיפגע. שכחתי את הצורך בחברים. אני אכן עוף מוזר פה בנוף הזה וברור שמשהו במבנה האישיות שלי שהביא אותנו לצומת הזאת. ועליי הוטלה המשימה לגדל את הילדה הרכה שלי, ממנה אני לא רוצה להתנתק. מפחדת שהיא תיבלע לתוך עולם שטוח. אך האם באמת עליי לספוג יחסים של חוסר פרגון הדדי רק בשביל ההתנסות החברתית של הילדה שלי? לגדל ילד בחינוך ביתי זה העברת ביקורת מתריסה על כל המוכר והמנוכר.
גם הבן זוג כבר בדעה שאין מנוס אלא לפתור את הבעיה החברתית באמצעות גן. אני מחפשת את האפשרות הכי פחות מזיקה.

הילדה עושה הערכת מצב ובודקת את אפשרויותיה עם הגיעה למקום.
האפשרות שלה היא רק לעמוד בצד ולהסתכל על הילדים האלה שהיא לא מכירה ושנמצאים בעולם משלהם ושהיא לא חלק ממנו, והיא כמהה לפעמים המועטות שהיא היתה חלק ממנו עם ילדים בקבוצה שלה. לאחר שהיא גומרת לסרוק היא ממשיכה עם הפעילות שלה. פעם היא רק יכלה לעמוד ולהסתכל, לא היתה מסוגלת להתמרכז. רק לאחרונה היא באמת הצליחה להתעלם ממה שקורה סביבה ולהתרכז יותר בעצמה.

נדמה לי ש-דנה יחזקאלי השתמשה בקובבה מגיל ממש צעיר
זו היתה בת ההרים.

גשם ראשון ובכלל, נזכרתי פתאם במשהו שאחותי (שהילדים שלה במערכות החינוך הרגילות) האירה לי ביום גשום במיוחד שהיה קשה לצאת החוצה: "גם בגן היה היום בטח יום די זוועה" - כי גם בגן, כשגשום, קשה נורא לצאת לחצר והכל דחוס ולחוץ ושם הם חולקים את הלחץ הזה עם עוד מלא ילדים... לא יודעת אם זה עוזר לך אבל נראה לי משהו ששווה לזכור.

גשם יקרה,

אני בודקת את עצמי ורואה את הטעויות שהביאו אותנו למצב של "בידוד".

לא מכירה את הפרטים, אבל עצם ראיית הדברים כ"טעויות" מקבעת אותך בעמדה חלשה מול העולם ובכלל.
החיים הם דינמיים, ובכולנו יש "ילדים פנימיים פגועים".
כולנו שם בזמן כזה או אחר, והתכחשות או הענשה עצמית - זה לא מה שיעזור.

ניסיון וטעיה,
התבוננות באירועים והבנה פנימית מתוך איזה חלק של אישיותך הרגשית פעלת,
ובסופו של דבר, הבחירה: אני בוחרת להגיב מתוך הילדה הפגועה, מתוך הבוגרת שבי, או מתוך האימא שאני?

אימא מאושרת זה הדבר הכי נכון לבת שלך,
מעבר לזה,
אין דבר אחד שנכון אבסולוטית, רק מה שנכון לך בכל רגע נתון
בשורה התחתונה, הילדים של כולנו יתלוננו עלינו כשישבו אצל הפסיכולוג (או בבאופן).

כך גם עם הגן.
אם נראה לך שגן הוא תשובה שמתאימה לכן - לכי על זה!
את תמיד יכולה לשנות את דעתך מאוחר יותר
העיקר שההחלטות יילקחו מתוך שיקול דעת והבנת הצרכים של שתיכן.

אם תעשי החלטה כזאת בגלל לחץ משפחתי, או מצוקה של "זה לא נראה כמו שזה אצל האחרים שם ב"באופן"
תמצאי את עצמך נוהגת באותה פזיזות ברגע שתצוץ הבעיה הראשונה,
והחוויה שלך תהיה בלבול וחוסר יכולת לסמוך על עצמך כאם.

אל תמהרי לעשות החלטה.
עשי קודם סדר בפנים - מול מה את עומדת? מהן התשובות האפשריות?
על איזה צורך עונה כל אפשרות?

אני מחפשת את האפשרות הכי פחות מזיקה

צאי מנקודת הנחה שהכל אפשרי.
את יכולה לבנות את הפתרון שהכי יענה על הצרכים שלך ושל הבת?
ותרי כרגע על "המציאות" או על כל דבר שנראה מגביל או מכתיב.
אחרי שתבני את הפתרון האידאלי עבורכן, נוכל לחפש ב"מציאות" את המענה הטוב ביותר הקיים.

אגב,
הבלבול בו את נמצאת הוא קשה להכלה,
אבל אם תחשבי על זה, זהו מצב נהדר להיות בו
כי כל האפשרויות פתוחות להן לרגע.

כשדברים מתבהרים, יש אפשרויות ש"נופלות"

בהצלחה!!

הילדה שלי כבר בת יותר מ- 4 ועדיין לוטשת עיניים. היא מגיעה למקום ומבצעת סריקה. נכון שזמן הסריקה הולך ומתקצר, אך עדיין חושבת שהלטישה נובעת מכמיהה להיות חלק מחברה
לאו דווקא. תקראי את התיאור המעניין בעקרון הרצף, איך אנשים משבט אחר, ואפילו בני השבט שהיו זמן רב בחוץ, יושבים יום שלם בכפר ורק שותקים ומתבוננים, עד שלאט לאט מתחילות אינטראקציות.
מאלף ומעורר מחשבה.
וגם שלי בת 7, ועדיין, כשמגיעה למקום קצת חדש, או לא לגמרי לגמרי "מוכר וביתי", היא רק בצד, מתבוננת, "מתחממת", יכול להיות אפילו שעה.
ראיתי שאם מאפשרים לה את ההתחממות ההדרגתית הזאת, את החופש להתבונן מהצד בלי לחץ "להשתלב", אז בקצב שלה היא לאט לאט מצטרפת לפעילות. ואז היא די מובילה חברתית.
לעומת זאת, אם היא (וילדים אחרים שראיתי עם אותו דבר) עם מישהו שנלחץ מזה, שמפחד שזה אומר שהילד "לא חברותי" או פגום באיזושהי צורה, אז זמן ה"צד" שלה מתארך במידה ניכרת. כל ציפיה ל"נו כבר, תלכי, תשתתפי, תשחקי, לכי אל הילדה הזאת, למה את לא מצטרפת, למה את נדבקת אלי" היא משקל כבד מאוד, שגורם לילד להידבק להורה ולא לרצות לזוז בכלל, ומאריך את זמן ה"התחממות".
עוד נקודה:
יש גם הבדלים בין ילדים.
יש ילדים שלוקח להם יותר זמן וילדים שלוקח להם פחות זמן. יש ילדים שקשובים לקצב הפנימי שלהם ונותנים לו את הכבוד המגיע לו, ולא ממהרים להכריח את עצמם "להשתתף" (בדרך כלל ילדים שאיפשרו להם להקשיב לעצמם), ויש ילדים שלא קשובים לעצמם בכלל, ועושים את מה שמצפים מהם, אבל הלחץ יוצא בדרכים אחרות (כי בעצם הם לא נינוחים באינטראקציה החברתית, הם לא נכנסו בקצב שלהם או בצורה שמתאימה להם).

אני חושבת שאני נשברת ושולחת את הילדה לגן, לפחות לנסיון.
מצטרפת למה שכתבו לך.
גם את צריכה לעצמך ללמוד להקשיב קודם כל לקול הפנימי שלך. מה טוב לך. מה את באמת רוצה. מי את? מה חשוב לך? למה את כל כך ממהרת למחוק את עצמך כדי לרצות את הורייך? למה צריך להפעיל עלייך סחטנות רגשית כזאת? מה את רוצה בשביל הבת שלך? האם גם היא ממהרת למחוק את עצמה כדי לרצות דמויות סמכותיות?

אנחנו בבית , עומדים אפילו לפני שינוי גדול - לקפוץ ראש לצפון , למשגב .
תודות לאלו שהביעו את כל מה שהביעו בדף הזה .

הבן שלי בן "רבע לשלוש " , הוא לוטש ממש מדופלם .

לפני לא הרבה זמן קראתי לזה "נצמד " , עכשיו זה ברור לי שהוא עושה משהו חשוב מאוד בזמן הזה .
הוא חושב לפני שהוא עושה , בודק מי נגד מי ולאן נושבת הרוח ...

דבר אחד ברור הוא לא אימפולסיבי .

במפגש בשבוע שעבר ביקרנו חברה שיש לה שני בנים . אני התארחתי , ראיתי קצת סרט עם הילדים , שתינו תה ואכלנו דברים טעימים , הבן שלה היה רופא ובדק לי את הגב - מסאגיסט נהדר ...הבן שלי עשה כיף עם כלי עבודה שלהם .היא היתה עקרת בית שמקפלת כביסה והכינה מרק עגבניות חמים וטעים . תודה .

זה ברור ומובן שלטישת העיניים כשלעצמה היא טובה ומלמדת, אך זה מאוד תלוי אם יש איזון בין מספר הפעמים שלוטשים לבין מספר הפעמים שנלטשים. אם ילד רוב הזמן במצב של לטישה פסיבית הוא מגיע למצב של חוסר בטחון.

ענת, אולי תנסי ליזום יותר פעילויות ששתיהן יכולות להשתתף בהן. כמו לשיר ביחד או לצעוק ביחד. תני להן למצות את הקטע הזה של לדבר אחת לתוך דברי השניה עד תום, מבלי שתילחצי מזה אלא תני לזה יתר משקל הומוריסטי. וזה קשור לבעיות של אמהות בכלל.
רוצה להדגיש כי המפגשים הם הזמן שבו הילדה שלי פורחת והיא עמוק בתוך החבורה של הילדים. הלטישה היא כשמגיעים למקומות חדשים או אחרים.

יש עוד רעיונות לשירים כאלה? (שה"מנחה" שר שורה וצריך לענות לו משהו? )
אל המעיין (בא גדי, בא גדי קטן). וכולם חוזרים צרודים הביתה.

ובהזדמנות זו אני רוצה להגיד את יעל צ שכותבת כאן ומוחקת, כי היא לא בחינוך ביתי.
הנה, תרמתי את תרומתי הצנועה, ועכשיו הולכת לעבוד. הילדים בגן, לא מפריעים לאמא להרוויח כסף.....

יש עוד רעיונות לשירים כאלה? (שה"מנחה" שר שורה וצריך לענות לו משהו? )
לא בדיוק אבל בשני קולות - "בים לבן קבוצת שחורים קוטפת, בשדה כותנה קוטפת כל היום..."

אל המעיין

אל המעיין (אל המעיין)
בא גדי, בא גדי קטן,
אל המעיין (אל המעיין)
בא גדי קטן (בא גדי קטן).
השלום לו? (השלום לו)
ללבן בן-בתואל (ללבן בן בתואל),
השלום לו? (השלום לו)
ולרחל (ולרחל).

שירי קנון:

חנן ועליזה יצאו לשדה, חנן הרועה ועליזה השה. מה, מה, מה.....

הימים חולפים שנה עוברת, אבל המנגינה לעולם נשארת.

צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה.

אל נא אל נא תתייראנה מבן חיל איש צבא. (במחשבה שניה - מה זה המילים האלה!!!)

אבל לשיר ביחד, ממש לעשות קטע של המורה לזמרה מול שתי ילדות, מעורר השראה
הילדים שלי מבקשי ככה שנלמד אותם שירים. שורה-שורה יחד.

יונת פעם דיברה על "לבוא למקום חדש, להסתכל הרבה עד שלומדים איך מתנהגים פה, ורק אח"כ להצטרף". אני לא זוכרת באיזה הקשר, אבל זו ממש אסטרטגיה טובה להשתלבות במקום חדש.

בים לבן קבוצת שחורים קוטפת, בשדה כותנה קוטפת כל היום..
נראה לי שזה גם מילים לא משהו.

יונת פעם דיברה על "לבוא למקום חדש, להסתכל הרבה עד שלומדים איך מתנהגים פה, ורק אח"כ להצטרף".
לא דרך ארץ בצ'יק צ'ק?

גם.
אני די משוכנעת שדיברת על ילדים, ואני דמינתי ילדים שבאים למוזיאון בלי להרעיש בו.

עצי שיטים עומדים - מה שנקרא "בס עקשן" (בסו אוסטינטו):
קבוצה אחת שרה פעם אחר פעם "עצי שיטים עומדים", וקבוצה שניה (או אמא) שרה את המנגינה (שאין לה מלים).

_צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה.
אל נא אל נא תתייראנה מבן חיל איש צבא. (במחשבה שניה - מה זה המילים האלה!!!)_
זו פיסת היסטוריה, ויש לזה משמעות רק בהקשר ההוא. משהו מתקופת מלחמת העולם, אם אינני טועה.

יש עוד רעיונות לשירים כאלה? (שה"מנחה" שר שורה וצריך לענות לו משהו? )
ב"סדר" פסח יש כמה שירים כאלה, וב"סדר" הקיבוצי שובצו עוד כמה. זה תורם להשתתפות של כל הציבור (ולערנותו).
למשל "והיא שעמדה", "ומשה הכה על צור".
בתנועות הנוער היו כמה שירים כאלה. משום מה אינני נזכרת כרגע.

עליתם פה על ז'אנר שירים ממש מקסים אך לאו דווקא לזה התכוונתי אלא כל שירה באשר היא יכולה לתרום לבעיה שהועלתה.
נו, ענת, איך עולה הנסיון?

הרגת אותי.
הילד-חינוך-ביתי-שלי-ש לא מקבל מושג על סמכות שר לי עכשיו "זה לא נעים שצוחקים".

יש עוד רעיונות לשירים כאלה? (שה"מנחה" שר שורה וצריך לענות לו משהו? )

לא בדיוק עם "הנחיה" אבל יש גם את:

שניים סינים עם כינור גדול
ישבו בצד הכביש ופטפטו בקול גדול
בא שוטר גרש אותם וזה הכל
שניים סינים עם כינור גדול...

ואז אפשר לעשות את זה בהברות של קובוץ, חיריק וכו'.

אני רק לא החלטתי אם השיר לא קצת נושא מסר בעייתי - בטח לימי העובדים הזרים שבהם אנו חיים. כאילו מה פתאום השוטר מגרש את הסינים נגני הכינור החמודים? כי הם סינים? כי הם פטפטו בקול גדול? מה רע לפטפט בקול גדול?
שירים מוזרים היו פעם.

אפרסקים,
זה שיר נונסנס. אל תטרחי לחפש בו משמעות. סתם גיבוב של מלים בחרוזים.
אבל מצאתי בו תועלת כשעבדתי עם מקהלה על דיקציה (הגייה ברורה) של מלים. כל ההסברים הטכניים לא מועילים אצל מקהלה שכוללת בעיקר זמרי-מקלחת-ומדורה. אבל אחרי ששרנו את "שניים סינים" בחמש התנועות (A E I O U) וחזרנו לשיר המקהלה -- הפלא ופלא -- פתאום נשמעו המלים ברורות להפליא. זה ממש עובד.