בן זוג מתעלל מילולית

[פלוני_אלמונית*]

מה עם התנהגות מתעלמת מזלזלת שוללת את כל רעיונותיך גם ובעיקר בנוכחות אחרים והכל בשקט ובמסוה של את תמיד צועקת

[הייתי_שם_גם*]

מה עם התנהגות מתעלמת מזלזלת שוללת את כל רעיונותיך גם ובעיקר בנוכחות אחרים והכל בשקט ובמסוה של את תמיד צועקת
זאת אחת הההתנהגויות המובהקות של הטרדה נפשית. לא חייבות להיות שם קללות/ צעקות בשביל שזו תהיה הטרדה.

[בן_עמי*]

בס,ד
יש כאן תחום אפור רחב מאוד.
אולי הבעל סובל או נפגע, כשמדברים אליו בצעקות, ועדיין מנסה לשמור על שקט,למתן את המצב.
גם לא מוזכר מה דעתה של האשה על הרעיונות שלו.
זה עדיין לא מתקרב למשטר טירור, לדעתי..
או שיש פרטים אחרים, שלא ניכתבו.
גם כאן באתר יש מקרים בהם אנשים לא מקבלים את הרעיונות של השני, וזה יכול להיות בכמה נושאים או יותר.
זה עדיין לא חורג מהנורמה.

[בן_עמי*]

בס,ד

מה שאני לא מבינה זה למה למעט בעל אחד אף גבר לא כתב בדף,
או שכניראה הם מסכימים עים כל מילה..

[כואבת*]

רק רציתי לעדכן מהר שהיום היה ריב רציני שבמהלכו יצאתי כמה פעמים מהחדר כשהדיבור נהיה תוקפני מידי
בסוף ישבתי וניהלנו שיחה שבה הוא עדיין עצבני בטירף אבל אני הייתי רגועה- בלי בכי, בלי הצטדקויות ו/או צעקות. פשוט דיברתי את האמת שלי ברוגע

זה הטריף אותו עוד יותר

בסוף הוא פשוט צרח עליי שאלך לפני שהוא עושה משהו רע
הלכתי עם חיוך על השפתיים

כי לראשונה הוא לא הצליח לגרור אותי לתוך משחק האלימות שלו

הוא השתולל וצרח ואני נשארתי במרכז שלי - זה היה נפלא

כמובן שלא באמת נפלא כי האלימות הסלימה מהצד שלו, כך שלא השגתי את המטרה שלי - כלומר, מערכת יחסים של כבוד הדדי
אבל לפחות כמו שבשמת כתבה, אני כיבדתי את עצמי ולא זלזלתי בעצמי ע"י היגררות לאלימות

[כואבת*]

אגב הריב עוד ממשיך - כל פעם הוא נכנס לחדר, אומר איזה כמה מילים מגעילות ואני מגרשת אותו כדי שאוכל להמשיך לכתוב בשקט

[יעלי_לה]

הוא השתולל וצרח ואני נשארתי במרכז שלי - זה היה נפלא

[אלטר_אגו*]

כל הכבוד.

[קוראת_ומבינה*]

שלום אישה יקרה,
רק רציתי להגיד שאני קוראת ועוקבת.
הייתי שם עכשיו כבר לא.
אם תרצי לדבר או להפגש את מוזמנת לאותת לי כאן בדף.
חיבוק, את לא לבד.

[גם_הילד_סובל*]

לא יכולה להתאפק, מקווה שתקחי לתשומת לבך את דבריי -

הילד בן רבע לשתיים - קטן מאוד עדיין, אני יודעת.
את יודעת שהוא קטן באמצעות השכל הישר (שנתיים = קטן) , אבל מבחינתך כאמא שמלווה את גדילתו, הוא בעצם כבר "גדול", כבר לא תינוק, הוא צריך גבולות.
בעוד ארבע, חמש, שש שנים כשתסתכלי באלבומי תמונות/ווידאו אז תביני כמה ממש קטן הוא היה.

מאז שהתחלתי לשים גבולות מצב ה"התבייכנות" אכן השתפר והוא הרבה יותר עצמאי מבעבר
בגיל שנתיים הילד עובר שלב בהתבגרות שלו - באופן טבעי הוא יפתח /ידרוש עצמאות, את לא צריכה להילחץ או לחשוש מכך שלא יתפתח בדרך זו.
באיזה אופן הגבולות מוצבים?
אולי הוא פחות בוכה מסיבות אחרות?
בכלל, גיל שנתיים הוא גיל מאוד עוצמתי וכלל לא פשוט הן להורה והן לילד - האם את מודעת לכך?

מדובר רק על קיטורים בלי סיבה "ממשית", סתם כי הוא רוצה תשומת לב מאיתנו
מנסיוני יש תמיד סיבה, והסיבה לא תמיד נראית לנו מספיק חשובה, אבל לילד כן.
ומבחינתי אין כזה דבר "סתם תשומת לב".

אנחנו רוצים שידע שהוא יקבל מאיתנו את כל החום ותשומת הלב שהוא צריך בלי יללות.
כדי שיבין שכשהוא מילל ללא סיבה אנחנו פשוט לא שומעים אותו ולא מתייחסים
קראי טוב טוב את שני המשפטים - איזו דוגמא הוא רואה מול עיניו? הורים שמתקשרים ביללות ובהתעלמות! - זה מה שהוא ראה,שמע וחש בכל חושיו מהרגע שהוא נולד, אז למה אתם מצפים?!
בנכם, כמובן אינו יודע מה הסיבה לכך, אבל עבורו זאת יכולה להיות דוגמא להתנהגות לגיטימית מכיוון שילדים באופן טבעי לומדים באמצעות חיקוי של הסביבה ומאוד רגישים לאווירה שלה.

אתם רוצה ילד רגוע יותר? - תדאגו לסביבה כזאת.
במצב שלכם הסיכוי מאוד גדול שהאלימות (או תופעות הלוואי שלה או גם וגם) תעבור אל הילד.

<מה את חושבת על דבריה של מזדהה בעיקר עם הילד?>

מאחלת לך הרבה תבונה @}

[כואבת*]

מזדהה בעיקר וגם הילד סובל

תודה על דבריכן
אני חוששת שהסיטואציה היא יותר מורכבת ממה שהצלחתי להעביר באינטרנט.

אנחנו התחלנו "שיטה" (אין לי מילה יותר טובה כרגע) חדשה שלפיה אנחנו נותנים לילד המון חיזוקים וחום כשהוא מתקשר איתנו בדרך שנעימה לנו. אנחנו מבהירים לו כמה זה כיף ונעים לנו כשהוא בא ומבקש מאיתנו אוכל בקול רם וברור למשל (במקום ביללה).

לעומת זאת כשהוא מילל, אנחנו פשוט אומרים משפט אחד כמו "בקול רם" או "לא, אני לא מקשיבה ככה" או משהו קצר מאוד ואז מתעלמים. בדרך כלל הוא ישר משנה את הטון היללני ואז אנחנו שוב נותנים המון חיזוק. הנקודה היא לא לתת לו תשומת לב סביב היללנות - לא לגעור, לא להסביר לא כלום. פשוט לבקש שישנה ואז לנתק קשר עין - עד שהוא מתקשר בצורה נעימה שוב.

עשינו כך בשלושת הימים האחרונים - וזה עבד ! הילד רגוע, שמח, משחק לבד, מבסוט רוב היום, וכמובן כשמשהו מציק או כואב לו הוא כן מתבטא או בוכה ואנחנו כן שם לתמוך ולעזור. אז זה לא כזה קר כמו שזה נשמע מרחוק אולי. חוץ מזה, אני לא מבינה למה המילה "גבולות" היא מילה גסה כאן באתר. גם מבוגרים צריכים גבולות, לא רק ילדים. גבולות עוזרים לנו במערכות יחסים עם אנשים סביבנו.
אני התחלתי את הצמיחה שלי מול בעלי רק כאשר למדתי מהם הגבולות שלי והתחלתי להציב אותם בפניו.


ואגב, אני חושבת שאת צודקת ב:

אתם רוצה ילד רגוע יותר? - תדאגו לסביבה כזאת

ואחד הגורמים לכך שהגישה החדשה שלנו עובדת היא כי אנחנו הסכמנו עליה ביחד ואנחנו עומדים מאחוריה ביחד. אז נגמרו הקונפליקטים סביב "אל תסגור אותו בחדר" וכדומה

קוראת ומבינה

אשמח מאוד לדבר עם נשים שהיו שם, אבל כרגע אנחנו עוד בחו"ל. אנחנו נחזור בערך עוד חודש/חודש וחצי ואז אשמח ליצור קשר.

<הייתי רצינית לגבי קבוצת תמיכה - למה לא להפגש ולהחליף סיפורים ולחזק זו את זו?>

[בן_עמי*]

בס,ד
_דיברתי את האמת שלי ברוגע
זה הטריף אותו עוד יותר
בסוף הוא פשוט צרח עליי שאלך לפני שהוא עושה משהו רע
הלכתי עם חיוך על השפתיים
כי לראשונה הוא לא הצליח לגרור אותי לתוך משחק האלימות שלו
הוא השתולל וצרח ואני נשארתי במרכז שלי - זה היה נפלא_
זה לא נשמע נפלא כלכך, כי יש פה בעיה.
כשאת לא מגיבה או מגיבה ברוגע זה מטריף אותו .
את צריכה לשים לב אים השינוי הבתגובות שלך לא מביאות אותו למצב תוקפני יותר.
אגב הריב עוד ממשיך - כל פעם הוא נכנס לחדר, אומר איזה כמה מילים מגעילות ואני מגרשת אותו כדי שאוכל להמשיך לכתוב בשקט
יתכן שהריב לא יגמר,עד שהוא לא ישיג את התגובה הרגילה, והשאלה שנשארההיא כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
השינוי בתגובה שלך משנה גם את שלו, ולא לטובה. וצריך לשים לזה לב.

[גם_הילד_סובל*]

למה המילה "גבולות" היא מילה גסה כאן באתר
כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי, כרגע לא מוצאת את הניסוח המתאים.
אני חושבת שההתייחסות שלי אל המילה "גבולות" שונה מהמקובל.

אנחנו מבהירים לו כמה זה כיף ונעים לנו כשהוא בא ומבקש מאיתנו אוכל בקול רם וברור למשל (במקום ביללה).

• אתם מבקשים ממנו מה שלכם כזוג מאוד קשה ליישם. .
• איך אתם מבהירים לו? כמה פעמים ביום? הסיכוי שזה יהיה לרוב בדרך או בטון סבירים, במצב שלכם, הוא לדעתי קטן. כלומר יהיו הרבה יותר פעמים שהכעס שלכם יעבור אליו.

ילדים מפרשים את המציאות אחרת, הם עלולים לפרש את המריבות בין ההורים כאשמה שלהם וזה עלול לקרות לבנכם בעתיד.

[גם_הילד_סובל*]

בקשר לגבולות- יש כאן דפים שמתארים את דעותיי בנושא:
נפתח כאן דף הצבת גבולות והתחנכות עצמית
יש עוד דף חינוך ללא כפייה
ויש עוד במדור אתגרים בהורות בנושא גבולות.

אני חושבת שאין כאן באתר התנגדות להצבת גבולות אלא בדיקה והתנסות בדרכים שונות מהמקובל.

[הייתי_שם_גם*]

זה לא נשמע נפלא כלכך
אני מסכימה עם בן עמי . מה שהעלה לי הרגשה לא טובה:
הלכתי עם חיוך על השפתיים_ _זה היה נפלא_ _אני מגרשת אותו
נשמע לי (ואולי אני טועה) שלמדת "טריק". את בעצם מחזירה לו. כי מה יכול לגרום לך להרגיש נפלא בסיטואציה שכזו? זו ההרגשה שידך על העליונה. גילית משהו שמטריף אותו.
אני הייתי נזהרת מזה (אבל אולי אני מדברת מהזכרונות שלי).
הרעיון (לדעתי) בלשמור על המרכז שלך הוא לפעול מתוך עצמך ומתוך כבוד ואהבה לעצמך ולא לנסות לרצות אותו אבל גם לא להיות בכונה נגדו.
אולי את מתאמנת כאן על תגובה שונה ממה שאת רגילה אבל נראה לי שהלכת למקום לא טוב. את משחקת את המשחק שלו בעצם.
אני חושבת שאת צריכה להתרחק לרגע מהסיטואציה כולה. לנשום. לבכות. לאסוף כוחות. עדיף לקחת משם גם את הילד.

[גם_הילד_סובל*]

בן עמי - מסכימה עם כל מילה!
<בדיוק רציתי להאיר על כך >

[גם_הילד_סובל*]

יש חיזוק גם מ הייתי שם גם.

[אלטר_אגו*]

אני חולקת עליכן.
כמובן שהכל פרשנות של הכתוב וקשה לדעת, אבל לי זה נשמע כאילו התחלת להוציא את עצמך מהדפוס ההרסני הקודם והרגשת טוב. בשבילו זה היה מטלטל - הוא לא רגיל. אולי הוא יתרגל ואולי לא. עכשיו את עושה משהו טוב בשביל עצמך ואת מרגישה את זה.

[כואבת*]

קראתי קצת באתר אחר על התעללות מילולית (לא זה שבשמת כתבה אבל אני לא מוצאת את הלינק כרגע)
שבעצם בהתחלה, ההתחזקות של ה"קרבן" יכולה להוביל להסלמה של האלימות כי הבנזוג פתאום מרגיש שהוא מאבד מהכוח שלו

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני נגדו בזה שהלכתי משם עם חיוך למרות שהוא היה במצוקה גדולה אבל לא - ממש לא. ברור שהייתי מעדיפה שהוא יהיה גם עם חיוך בסופו של דבר, אבל כרגע אני מפסיקה לדאוג לו ומתחילה לדאוג לעצמי. כי כבר 6 שנים אני דואגת לו ובכלל לא לעצמי.
אחרי שאדאג לעצמי מספיק, אהיה במקום שאוכל לחזור ולדאוג לו, אבל הפעם ממקום אחר - של חוזק ולא של וויתור עצמי.

דבריכן על הילד קצת מקוממים אותי כי אתן לא נמצאות בסיטואציה ואני מרגישה שאתן משליכות על הסיטואציה שלי דברים שאתן בעצמכן עברתן. אנחנו לא כל היום רבים ליד הילד. רוב הריבים הם אחרי שהוא הולך לישון (וואו כמה כיף לחכות שהילד ילך לישון כדי לריב... )
לעיתים אנחנו מתחילים ריב לידו ואז תופסים את עצמנו ונרגעים (כמעט תמיד זה מצליח להרגע בזמן - במקרים קיצוניים הוא כן שמע אותנו צורחים אחד על השני אבל זה נדיר)

לכן הקביעה ש הסיכוי שזה יהיה לרוב בדרך או בטון סבירים, במצב שלכם, הוא לדעתי קטן היא באמת לא רלוונטית לענייננו ועובדה שזה כן עובד והילד שלנו מבסוט, שמח ורגוע כבר שלושה ימים. אני לא חושבת שזה במקרה.

אני לא חושבת שזה כפייה ללמד את הבן שלנו לדבר בקול רם ולא מתבכיין. יכול להיות שבאמת לא הבנתי את התפיסה השונה של "גבולות"

[הייתי_שם_גם*]

כרגע אני מפסיקה לדאוג לו ומתחילה לדאוג לעצמי
אם כך, אז אני לגמרי בעדך.
בהצלחה.

[כואבת*]

קראתי שוב את תגובתי האחרונה ויכול להשתמע שאני תוקפת אתכן על התגובה האחרונה שלכן - אני מצטערת, זאת לא הכוונה שלי והייתי רוצה לשמוע את כל הדעות וכל התגובות אז עמכן הסליחה

אני חושבת שמה שקרה זה שאני הרגשתי כאילו היה לי הישג אדיר בשביל עצמי אתמול, והיה לי צורך בחיזוק ותמיכה והכרה, אז לא הייתי פתוחה לשמוע משהו אחר

[בן_עמי*]

בס,ד
_וניהלנו שיחה שבה הוא עדיין עצבני בטירף אבל אני הייתי רגועה- בלי בכי, בלי הצטדקויות ו/או צעקות. פשוט דיברתי את האמת שלי ברוגע
זה הטריף אותו עוד יותר
בסוף הוא פשוט צרח עליי שאלך לפני שהוא עושה משהו רע
הלכתי עם חיוך על השפתיים_
פשוט היה צריך להבהיר, שהחיוך לא היה כי הבעל נכנס לאטרף, אלא כי את הצלחת להישאר רגועה.
הייתי מעדיפה שהוא יהיה גם עם חיוך בסופו של דבר
נראה שברור.

[גם_הילד_סובל*]

בסוף הוא פשוט צרח עליי שאלך לפני שהוא עושה משהו רע
זה משפט מסוכן, לא?

אני יודעת שזה נשמע כאילו אני נגדו בזה שהלכתי משם עם חיוך
לא הרגשתי שאת נגדו, הרגשתי שהמצב אצלכם עלול לעבור לאלימות פיזית (אף סכנת חיים).

אני לא חושבת שזה כפייה ללמד את הבן שלנו לדבר בקול רם ולא מתבכיין. יכול להיות שבאמת לא הבנתי את התפיסה השונה של "גבולות"
לא טענתי שזה מה שאת עושה, נתתי קישור לדף חינוך ללא כפייה, כי שם יש הרבה דוגמאות מה זה בעיני הצבת גבולות עם כבוד לילד ולהורים יחד.

רוב הריבים הם אחרי שהוא הולך לישון (וואו כמה כיף לחכות שהילד ילך לישון כדי לריב... )

• אני עדיין סבורה שהוא מושפע מכך. (ואולי הוא מתעורר, שומע אתכם וחרד).
• כמה זמן תחזיקו מעמד לריב רק לאחר שהוא נרדם? (לילדים גדולים יותר לוקח יותר זמן להרדם).

ליבי איתך, אבל כשילד חי באווירה כזו, ליבי נצבט מאוד מאוד.
בהצלחה@}

[מזדהה_בעיקר_עם_הילד*]

אולי אני טועה לגמרי ועל כך אני מתנצלת מראש, אבל אני מרגישה שיש לך קושי להתייחס לדברים שכתבתי ושהעדפת להתעלם מהם. לא כתבתי כלום על גבולות. אין לי ילדים ואני לא אוטוריטה חינוכית, ומה שעובד בשבילכם- יופי! אני פשוט דואגת שאולי את מתעלמת מההשפעה שיש לאב כזה (שמסוגל לאיים באופן שלי נשמע ממש מפחיד שהוא יעשה "משהו רע", למשל) על הילד. נכון, אני מדברת מתוך הסיפור שלי, אבל דווקא בגלל זה אני אולי יכולה להאיר נקודת מבט שקצת הולכת לאיבוד. עד מתי הריבים ישארו ביניכם? האם בעל שלא שולט בעצמו מסוגל להיות אבא שכן שולט בעצמו?
כמי שתמשיך לחיות כל חייה בצל חוויות ילדות מוקדמות, כלומר עמוקות ודורשות תהליך ריפוי ארוך, אני פשוט מוכרחה לומר שוב- חוסי על הילד! גבולות הם חשובים בחינוך של כל ילד, אבל לא קשורים לעניין- הבית שלכם הוא בית שיש בו התעללות את בעצמך אמרת בראש הדף. בתוך האווירה הזאת מתעצבת נפש רכה. כמה הוא שומע? כמה הוא מרגיש? מתי זה יגיע אליו? את לא באמת יכולה לדעת...

[בשמת_א*]

יתכן שהריב לא יגמר,עד שהוא לא ישיג את התגובה הרגילה, והשאלה שנשארההיא כמה רחוק הוא מוכן ללכת.
הרבה פעמים יש הסלמה לפני שיפור.
הוא מנסה בטירוף לגרור אותך בחזרה.
תיזהרי מללכת עם חיוך על השפתיים - את רגועה ולא נגררת, אבל את לא רוצה להיראות שמחה לאיד או זחוחת דעת או לועגת לו! אני מתכוונת: מאוד מאוד חשוב, שכאשר את עושה את השינוי המבורך שעשית - שינוי קשה מאוד ואני תומכת בך לחלוטין עליו - את מקפידה מאוד להיזהר גם בכבודו, אפילו לא לגרום למראית עין של חוסר כבוד כלפיו. זה מאוד חשוב.

אני בהחלט בעד התרחקות פיזית בכל פעם שאת מרגישה שהוא מסלים.
לשים לב טוב טוב, לתת לו להירגע.
אם תקראי את כל הלינקים באתר של ד"ר איירין, את תראי שאם מדובר אכן בבן זוג מתעלל, אז יש לו צורך חזק לצאת "המנצח". זה בא מבפנים, זה לא מודע, אבל הוא חייב, מוכרח, ברמה ממש הישרדותית, "לנצח" אותך, "להתנקם" בך, "להחזיר" לך בכל מצב שהוא מרגיש שידו לא על העליונה. המטרה שלו היא שליטה. ואת כרגע מפסיקה להיות אסקופה נדרסת, מפסיקה להיות תחת שליטה, מפסיקה לאפשר לו "לנצח" כי פשוט הוצאת את עצמך מהמשחק הזה.
זה מערער אותו. קשות.
שוב, אם מדובר אכן בגבר "מתעלל". verbally abusive, כועס.
כיוון שזה מערער אותו, וכיוון שמדובר באדם כועס ותוקפני, וכיוון שמה שהוא מרגיש ומה שעובר עליו וכל האמונות הפנימיות שלו, הכל לא מודע מבחינתו בכלל - אז העובדה שכללי המשחק השתנו והוא לא יכול לדרוס אותך יותר, עלולה לדחוף אותו למקום מסוכן.
לכן, תהיי בתשומת לב רבה.
לצד השיפור שלך בשמירה על כבודך, תקדישי גם זמן אחר, כשאין ריב, לתשומת לב חברית או אוהבת. למלה טובה. להערכה על דברים שמגיעה להם הערכה.
כי העירעור במה שאת עושה גם נוגע בפחדים הגדולים שלו: שהוא לא אהוב, שלא רוצים אותו. אם את "חופשייה" מהשליטה שלו אז את יכולה ללכת, לא איכפת לך ממנו. אלה הפחדים. לכן יכול להיות חשוב במצב כזה גם להראות איכפתיות לצד הגברת הכבוד העצמי והשליטה העצמית שלך.

תשומת לב.
זהירות.
שמירה עצמית, על ידי התרחקות פיזית מהמקום כשהוא נעשה יותר ויותר כועס.
ייעוץ! של מטפלים שמומחים באלימות!

[בן_עמי*]

בס,ד
_העובדה שכללי המשחק השתנו והוא לא יכול לדרוס אותך יותר, עלולה לדחוף אותו למקום מסוכן.
ייעוץ! של מטפלים שמומחים באלימות!_
לאט.
יש לקחת בחשבון שהתערבות של מומחים, עלול להביא את הבעל למצב מתוח יותר.
אולי עדיף לעצור את השינוי, להגיב כרגיל עד שירגע.
אים יש אפשרות אולי אפילו להיות עים הילד כמה ימים במקום אחר.
ת וך הבהרה לבעל שהדבר נעשה כדי שיהיה לו כמה ז מ ן להירגע.
ואחר כך לעשות שינוי מתון יותר, אולי תוך יעוץ, על האופן בו יש להביא לשינוי.
הבעל לא אמר דבר כזה קודם, לפני השינוי.
אים השינוי יעשה בצורה אחרת, שלא תטריף אותו, הוא לא יכנס ללחץ ולא יתפרץ.

[בן_עמי*]

בס,ד
_נועדנו ומגיע לנו להיות חופשיות, משוחררות, שמחות
זה יהיה נהדר אם תצליח להיות כזו מולו. אני הצלחתי רק ברגע שהיה לי ברור שאני לא מוכנה/ יכולה לספוג יותר. היה לי ברור שזה יגרום לו ללכת. תקחי בחשבון שמרגע שתצליחי להיות כזו, כל הדינמיקה כנראה תשתנה. את לא יודעת מה זה יכול לגרום. אני מציעה לך לעשות את זה עם תמיכה. אל תנצחי את קו החשבה שלך שהכל בידיך ואם רק תצליחי לא להפגע/ להעלב/ להתקפל ממנו הכל יהיה נהדר._
בדף ניכתב כי אים האישה לא תיפגע ותעלב, אים תתנהג בצורה חופשית, הדינמיקה תישתנה.
שזה יהיה נהדר אים תהיה מולו שמחה וחופשית..
אך כשהבעל באטרף- דיבור מתון או שתיקה יכולים להתפרש כאדישות או זילזול, ולהחמיר את המצב.
גם שינויים אחרים בתגובות - יכולים להתפרש אצלו אחרת.
עיקר הבעיה היא שבאמת הדינמיקה משתנה, אבל בצורה לא נכונה באמת אי אפשר לדעת למה זה יגרום.
אל תנצחי את קו החשבה שלך שהכל בידיך ואם רק תצליחי לא להפגע/ להעלב/ להתקפל ממנו הכל יהיה נהדר.
בדיוק.
לכן ניכתב שיש לעשות את זה עים תמיכה- עים מחשבה מראש מה ואיך לעשות, ובאיזה אופן.

[בן_עמי*]

בס,ד
_הוא מודע לכך שיש לו בעיה אבל לא רוצה ללכת לטיפול -
הוא כבר ניסה עשרות פסיכולוגים וכולם מטומטמים , כך הוא טוען.
הוא תמיד מתנצל אחר כך ומרגיש חרא ואני בוכה המון... לא יודעת כבר מה לעשות.
מה יהיה עם הבן שלנו כשיגדל וגם הוא יעשה טעויות?_
אים הוא נפגש עים עשרות פסיכולוגים מטומטמים זה לא פלא שהוא התיאש.
טוב, אפשר להבין שקשה לא לצאת מטומטם אחרי כל כך הרבה שנים באוניברסיטה..
אבל מן הסתם בכל זאת יש עדיין כמה צדיקים בסדום, וכדאי למצוא אחד, כי הילד כן יגדל, וכ ן יעשה טעויות.

מזדהה בעיקר עם הילד-ציטוט
_..אולי את מתעלמת מההשפעה שיש לאב כזה על הילד.
האם בעל שלא שולט בעצמו מסוגל להיות אבא שכן שולט בעצמו?
אני פשוט מוכרחה לומר שוב- חוסי על הילד!_
המחשבה שאים לא תיפגעי המצב ישתפר, או שהכל בידייך היא נאיבית מידי.
אולי המצב יכול איכשהו להישתנות, ואז זה נהדר.
אבל אים לא לא תוכלי למנוע מהאבא להגיב לילד, גם אים כשיגדל התגובה תהיה לגמרי לא מילולית..

[גם_הילד_סובל*]

הבהרה - ההתייחסות שלי לעניין הצבת גבולות קשורה לכך שהילד נמצא גם ככה בשלב לא פשוט בחייו (לקראת שנתיים),
הגיל הזה מבלבל הרבה הורים ולעיתים נוצרים מאבקי כוחות כי מצד אחד הילד מראה יותר הבנה ורצון לעצמאות ומצד שני עדיין התנהגותו מאופיינת על ידי דפוסים של תינוק.
הקונפליקט הזה מקשה על ההורים, במיוחד הורים שנמצאים במצב של אלימות ומתח תמידי.

הוא כבר ניסה עשרות פסיכולוגים וכולם מטומטמים
באמת עשרות?

[כואבת*]

יש לי המון מה לכתוב אבל זה יאלץ לחכות עוד קצת....
ע ו מ ס!
מבטיחה להתייחס ותודה לכן על האיכפתיות

[בשמת_א*]

יש לקחת בחשבון שהתערבות של מומחים, עלול להביא את הבעל למצב מתוח יותר
ייעוץ לאשה, לא לבעל.

[גם_הילד_סובל*]

ייעוץ לאשה, לא לבעל.
מסכימה.

[מתחילה_להבין*]

כואבת, קוראת את מה שעובר עלייך. מזדהה כמובן וגם עוברת אותם דברים.
בשמת א קראתי עכשיו מה שכתבת לכואבת ואני רוצה להודות לך על מילותייך. גם לי הן עוזרות.
באמת חשוב מאוד העניין הזה, שכאשר היא כבר לא בשליטה שלו, הוא עלול לנסות בדרכים אלימות יותר להשיג שליטה, וחשוב לתת לו את הכבוד ואת היד המלטפת. תודה על הדברים!

[בן_עמי*]

בס,ד
ממש מזרח תיכון חדש.
האישה כבר לא בשליטה, ברוך השם.
היא רק צריכה לתת לבעל כבוד, כדי שהוא יהיה רגוע ולא אלים..

[מתחילה_להבין*]

_האישה כבר לא בשליטה, ברוך השם.
היא רק צריכה לתת לבעל כבוד, כדי שהוא יהיה רגוע ולא אלים_
בן עמי, מדובר פה במצב קשה ולא נורמלי שדורש תיקון.
לפעמים על מנת לתקן צריך לעשות דברים בצורה קיצונית לכאן או לכאן.
כבוד בין בני זוג זה דבר שצריך להיות מובן מאליו. על הבעל לכבד את אשתו ועל האשה לכבד את בעלה בשווה.
כאשר אחד מבני הזוג מתנהג בצורה לא נורמלית, אלימה, צריך פעולה רפואית ממש כדי לתקן את המצב.
כאן וגם במקרה שלי, הבעל דורש כבוד בצורה לא נכונה וכל הצורות להסביר לו ולהראות לו שלא זו הדרך העלו חרס. ולמה? כי הוא פועל מתוך אלימות ולא מתוך מחשבה נכונה.
לכן צריך פה שינוי ותיקון. כאשר מראים לבעל שהוא כבר לא יכול לשלוט באשה (ואגב, ד"ר איירין כותבת שישנן גם נשים אלימות כלפי בעליהן, למרות שמספרן מועט באופן ניכר - אני הייתי אומרת שגיסתי היא כזו כלפי בעלה), כך שהבן זוג האחד מראה לשני (האלים) שהוא כבר לא שולט עליו או עליה (שוב, תלוי מיהו האלים בין בני הזוג), אזי יש צורך להראות לו או לה שמכבדים ואוהבים אותו\ה גם ללא ההתנהגות הפסולה שלו\ה.

[בשמת_א*]

_האישה כבר לא בשליטה, ברוך השם.
היא רק צריכה לתת לבעל כבוד, כדי שהוא יהיה רגוע ולא אלים_
בן עמי. בדברייך יש אי הבנה של המושג "כבוד" במשמעותו בדף הזה.
את מתכוונת לטכניקה הישנה של פיוס הבריון האלים כדי שלא יתנפל. לא בזה מדובר. הביטוי "לתת כבוד" איך שאת משתמשת בו - זה הקוד של משפחות מסורתיות מסוימות ל"תעשי מה שאומרים לך ותשתקי". אין בו שום כבוד, זו סתם מכבסת מלים (לקרוא בשם "כבוד" ל"עבדות", כמו לקרוא "אהבה" למכות שהבעל מרביץ לאשתו, וכמו עוד סילופים ועיוותים שבריונים אלימים משתמשים בהם כדי להשליט את מרותם).
האם מישהי פה יעצה לפותחת הדף "תעשי מה שהוא אומר לך ותשתקי" בתור פתרון להתנהגות הבעל? אם כן, אשמח אם תביאי דוגמאות, שגם אני אוכל להגיב עליהן.
אני ממליצה לך בחום לקרוא בקישורים שנתתי לאתר של ד"ר איירין. חבל סתם להתווכח בלי הכרת הנושא.

[כואבת*]

תגובה קצרה ואז אני יוצאת לפגרת אינטרנט של כמה ימים (אבוי! מה אעשה בלעדיכן )

כשהלכתי עם חיוך על השפתיים הוא לא ראה את החיוך, החיוך היה בשבילי - מעין כל הכבוד לי שהצלחתי לא להגרר אחריו
אבל תודה על התזכורת שאכן יש לכבד את הצד השני, בעיקר כאשר הוא במצוקה

אגב, רבנו שוב והפעם שוב נגררתי לדפוסים הישנים - צעקות, בכי וכו' (מישהי פה אמרה צעד אחד קדימה ושניים אחורה לא?)
אבל גם הבנתי משהו בעקבות הריב לגבי עצמי והתרומה שלי לריבים בינינו
מכיוון שיש לנו עבר (והווה) מפואר של אלימות מילולית, אני שומעת כל דבר שהוא אומר לי כמעט בתור ביקורת
גם כאשר הוא סתם מדבר איתי באופן רגוע ואומר לי את דעתו על משהו או למעשה באמת כמעט כל דבר שהוא אומר אני לא מצליחה להקשיב בכלל

וישר עולות לי כל המגננות האלה ולמעשה אני מודה שאכן אני תורמת להתחלת הריב בפיוז הקצר שלי ובחוסר היכולת שלי לשמוע אותו,

לא שאני נופלת כאן למלכודת של "האשמת הקרבן", אבל הייתי רוצה להתבונן בחלק שלי בריקוד המשותף שלנו בבהירות

לא יודעת עדיין מה לעשות עם התובנה הזו, אבל היא שם בינתיים, יושבת ומחכה לי

[מיכל_שץ*]

מה עם תקשורת מקרבת? זה יכול לעזור במקרה כזה?

[גם_הילד_סובל*]

יש לי המון מה לכתוב אבל זה יאלץ לחכות עוד קצת....
אנחנו כאן.

לא יודעת עדיין מה לעשות עם התובנה הזו, אבל היא שם בינתיים, יושבת ומחכה לי

הוכחה שגם אפשר לקבל עזרה ותמיכה באינטרנט - אבל, כפי שנאמר לך, זה לא מספיק, ממליצה לך לנסות טיפול עבורך.
בהצלחה.

[בן_עמי*]

בס,ד
הוא עלול לנסות בדרכים אלימות יותר להשיג שליטה, וחשוב לתת לו את הכבוד ואת היד המלטפת. תודה על הדברים!
על הבעל לכבד את אשתו ועל האשה לכבד את בעלה בשווה
מה שבאמת בילבל אותי זה הביטוי "לתת לו את הכבוד" מול לכבד, שנשמע יותר כמו להאריך.
הביטוי "לתת כבוד" - זה הקוד של משפחות מסורתיות מסוימות ל"תעשי מה שאומרים לך ותשתקי".

[בן_עמי*]

בס,
_אבל הייתי רוצה להתבונן בחלק שלי בריקוד המשותף שלנו בבהירות
לא יודעת עדיין מה לעשות עם התובנה הזו, אבל היא שם בינתיים, יושבת ומחכה לי_
אולי במקרים בהם התנועה היא דו סיטרית, או אחרי גרוי חזק של בן הזוג, זה כמו נדנדה של שניים
ומספיק שאחד ירד מימנה כדי שהתנועה תיפסק..

[בשמת_א*]

_לא שאני נופלת כאן למלכודת של "האשמת הקרבן", אבל הייתי רוצה להתבונן בחלק שלי בריקוד המשותף שלנו בבהירות
לא יודעת עדיין מה לעשות עם התובנה הזו, אבל היא שם בינתיים, יושבת ומחכה לי_
זה נורא חשוב.
אני לא יכולה להדגיש עד כמה:
לשבת עם התובנות, ולא לעשות כלום.
לשבת ולראות בפעם הראשונה את מה שאת רואה עכשיו, ורק להרגיש איך זה להבין את זה בכל הגוף.
פשוט להיות עם ההרגשה, לראות את התמונה שהיא כמו פאזל שפתאום החלקים הסתדרו בו במקום, ולא לעשות כלום.
זה באמת שלב מאוד חשוב.

אגב, מההתבוננות הזאת בא הפוקוס. וזה גם מאפשר לך לשלוט בעצמך ולא להיגרר להתנהגויות לא ראויות מהצד שלך, למרות הכעס.

[ההולכת_באתרים*]

לא קראתי מההתחלה ולכן אולי פספסתי משהו. למה את נשארת ביחסים האלה? האם מסיבות כלכליות או דתיות או אחרות? חבל עלייך אבל עוד יותר חבל על הילד. בעצם חבל לי רק עליו כי הוא בסיטואציה שאין לו אפשרות לשנות והמבוגרים שאחראים עליו ועל רווחתו בוחרים להשאיר אותו בסיטואציה הזאת. האם באמת יש בך אהבה כלפי אדם שמתעלל בך? האם שווה להקריב בשביל זה ילד? סליחה שאני בוטה פשוט מכירה מקרוב יחסים כאלה. אבל חברה שלי ברחה לפני שהילד נולד. יותר נכון הוברחה. בסיכומו של דבר היא הצילה את עצמה ואת הילד ברגע האחרון. הוא לא הרביץ אבל התעלל מילולית הרבה שנים.
בעיני אין פה מה לתקן. את צריכה להעמיד לפני הכל את טובת הילד. כמו שאני רואה את זה טובתו היא שתעזבי. זו דעתי.

[בן_עמי*]

בס"ד
להולכת באתרים
אבל נכתב ש-
_גם הבנתי משהו בעקבות הריב לגבי עצמי והתרומה שלי לריבים בינינו
מכיוון שיש לנו עבר (והווה) מפואר של אלימות מילולית, אני שומעת כל דבר שהוא אומר לי כמעט בתור ביקורת
גם כאשר הוא סתם מדבר איתי באופן רגוע ואומר לי את דעתו על משהו או למעשה באמת כמעט כל דבר שהוא אומר אני לא מצליחה להקשיב בכלל_
נכתב -לנו, לא רק לבעל. נראה שיש פה היסחפות של שניים, ולא של אדם אחד, ואין פה אלימות פיזית.
לא כלפיה, ולא כלפי הילד.
לכן אולי יש פה מה לתקן, ונכתב בפירוש שהיא כן אוהבת את הבעל , ופה יש כבר ילד.
הבעל מכיר בבעיה, וכן ניסה לטפל בה, רק לא מצא את המטפל המתאים.
_הוא מודע לכך שיש לו בעיה אבל לא רוצה ללכת לטיפול - הוא כבר ניסה עשרות פסיכולוגים וכולם מטומטמים, כך הוא טוען. הוא תמיד מתנצל אחר כך ומרגיש חרא ואני בוכה המון... לא יודעת כבר מה לעשות.
ומעולם לא היה אלים כלפיי פיזית. _
מה שכן מדאיג זה שהילד עלול לקבל בעתיד יחס דומה, אבל בזה אולי כן אפשר לטפל.
עם זאת, הוא פעמים רבות מתעלל בי מילולית - קורא לי בשמות גנאי, צועק עליי, מאשים אותי בכל מיני דברים שקורים שלא בהכרח הם אשמתי או אשמת מישהו בכלל.

החברהשלך ברחה.
הספיק שהאשה לא תיסחף לריב, כדי שהבעל יזהיר שהוא עלול לעשות משהוא רע, רק "היסחפות" אולי,
אבל אי אפשר לדעת מה תהיה התגובה למצב בו האשה תרצה לעזוב.

פה יש ילד, והאישה כותבת שהיתה רוצה להמשיך עים הבעל, אך לשפר את היחסים.
_הייתי רוצה להתבונן בחלק שלי בריקוד המשותף שלנו בבהירות
לא יודעת עדיין מה לעשות עם התובנה הזו, אבל היא שם בינתיים, יושבת ומחכה לי_
אולי עדיף לא למהר, אלא-
_פשוט להיות עם ההרגשה, לראות את התמונה שהיא כמו פאזל שפתאום החלקים הסתדרו בו במקום, ולא לעשות כלום.
זה באמת שלב מאוד חשוב._
אבל זה רק שלב.

אים המצב ישתפר זה המצב האידיאלי.
אים לא, אז אני מסכימה שעדיף, אים יש אפשרות, לעזוב.
אים המצב ישאר כך זה יהיה מאוד חבל, בעיקר בשביל הילד.
הסכנה האמיתית היא שאים זה ישאר כך, יש לא מעט סיכויים שהמצב יתדרדר כשהילד יגדל.

[רוזמרין*]

פה יש ילד, והאישה כותבת שהיתה רוצה להמשיך עים הבעל, אך לשפר את היחסים.
תודה בן עמי, שכתבת את זה כי כשקראתי את ההולכת הרגשתי רע מאד. כואבת כותבת לאורך שנה ומקבלת ליווי עדין מהנשים החכמות כאן איך להמשיך ולא איך לפרק (כי זה מה שהיא רוצה). לבוא ולהגיד לה שתעזוב את הכל זה נשמע לי כמו "עייצס" שלא מקדם אותה. הרי בשביל לעזוב היא לא היתה מתייעצת איך להמשיך תוך כדי תיקון.

[בן_עמי*]

בס"ד
להולכת באתרים
עוד נקודה, חשובה מאוד-
גם אים האשה תעזוב, האבא נשאר אבא, ויפגש עים הילד במסגרת הסדרי ראיה.
אים היחס שלו לילד יהיה גרוע, לא תהיה לו במפגשים עים האב את ההגנה של האם.
כי הוא יפגש איתו לבד.

כן הייתי מציאה לאם, להקליט את האב- אים יזרוק משפטים חמורים יותר מהקודם.
כדי שבמקרה הצורך תוכל להוכיח כי יש לשים לב להתנהגות של האב.
אים האב יגרר לאיומים חמורים יותר, שיאלצו את האישה לעזוב, היא עלולה להחשב ל"מורדת" שעזבה ללא סיבה את הבית.

[ההולכת_באתרים*]

אוקיי. היא אוהבת אותו. לדעתי היא צריכה לאהוב יותר את הילד. הילד נחשף למה שקורה ביניהם.
תודה בן עמי, שכתבת את זה כי כשקראתי את ההולכת הרגשתי רע מאד. כואבת כותבת לאורך שנה ומקבלת ליווי עדין מהנשים החכמות כאן איך להמשיך ולא איך לפרק (כי זה מה שהיא רוצה). לבוא ולהגיד לה שתעזוב את הכל זה נשמע לי כמו "עייצס" שלא מקדם אותה. הרי בשביל לעזוב היא לא היתה מתייעצת איך להמשיך תוך כדי תיקון.
אולי זה בדיוק מה שצריך להגיד לה. מישהו צריך להגיד לה בבוטות: "יקירתי, את מזיקה לילד. אפשר ללכת ליעוץ זוגי גם אם חיים בנפרד. גם להסדרי הראיה יש פיתרון. קודם כל תוציאי את הילד מהסיטואציה החולה הזאת. ואז תלכו לטיפול זוגי. זה לא סותר." לי נראה שהיא דווקא צריכה מישהו שלא יתלטף איתה אלא יעמיד לה מראה שתראה לה מה קורה ולמה היא גורמת, מישהו שיקח אותה ביד ויוציא אותה משם. היא קורבן שמקרבן מישהו יותר חלש (ילד). היא לא חייבת להתגרש כמו שאמרתי אפשר לטפל אבל לא על חשבון הילד. יכול להיות שהעזיבה שלה תיתן לו "זבנג" שיגרום לו להבין שהוא הולך לאבד את המשפחה שלו אם לא ישתנה. ואם לא אז עם כל האהבה שלה אליו כמו שאמרתי הילד יותר חשוב.

[ההולכת_באתרים*]

דרך אגב, אלימות מילולית גורמת להמון נזק לא רק אלימות פיזית. ילדים לומדים את ההתנהגות הזאת. החברה שלי היתה נשואה למישהו שראה התנהגות כזאת בבית. ההורים שלו התגרשו לבסוף אבל הנזק כבר נעשה והנה דור שני להתעללות. חוץ מזה, האב מפנה בשלב מסוים את המלים החדות והחיצים גם כלפי הילד והורס את נפשו.

[בן_עמי*]

בס"ד
גם להסדרי הראיה יש פיתרון.
באמת?
איזה?

יכול להיות שהעזיבה שלה תיתן לו "זבנג" שיגרום לו להבין שהוא הולך לאבד את המשפחה שלו אם לא ישתנה.
האישה כרגע לא לקחה החלטה לעזוב.
עזיבה של האישה תיתן לו "זבנג" רציני- בטוח.
גם אים היא תבהיר לו שזה בשביל לחזור לחיים משותפים עים יחסים טובים יותר.

אבל מה אים הוא לא חושב שהוא יכול להשתנות?
מה אים הוא רק יבין שהוא הולך לאבד את האישה?

גם אים המצב יחמיר כשהילד יגדל, ולאישה יהיה ברור שיש לעזוב, והיא תהיה שלמה עים ההחלטה שלה,
קל זה לא יהיה, ולא בטוח שהיא לא תחזור.
את באמת מציאה למישהיא שעדיין רוצה להישאר עים הבעל, גם במצב זה כפי שהוא עכשיו, לעזוב?
מישהו שיקח אותה ביד ויוציא אותה משם
לפי מה שזכור לי גם אצל אילו שכתבו שנפרדו, היוזמה באה מצד הבעל.

[גם_הילד_סובל*]

ההולכת באתרים -
כואבת כתבה - וישר עולות לי כל המגננות האלה ולמעשה אני מודה שאכן אני תורמת להתחלת הריב בפיוז הקצר שלי ובחוסר היכולת שלי לשמוע אותו,
לכן, ברור שטובת הילד וטובתה שלה - לטפל בעצמה קודם כל, לשנות דפוסים שהוטמעו במשך הזמן,
התהליך איטי, כואבת מקווה שתוכל לעבור את התהליך יחד עם בן זוגה.

תזכורת - אני יוצאת לפגרת אינטרנט של כמה ימים

[ההולכת_באתרים*]

לבן עמי: היא לא רוצה לעזוב כי היא קורבן. היא צריכה כוח כדי לעזוב ואת הכוח הזה לא יתנו ההתלטפויות ושאר עייצס אלא מישהו שישלוף אותה משם. היא בכלל לא מעניינת פה, היא לא האישיו ולא מה שהיא רוצה. האישיו זה רק ואך ורק הילד. הילד חי באווירה נוראית. האישה צריכה ניעור. לפני שיהיה מאוחר עבור נפשו הרכה של הילד.
בקשר להסדרי ראיה, אם הוא מסכן את הילד אפשר לסדר ראיה בהשגחה (השגחת האם או השגחה של עובדת סוציאלית).
אם הוא לא חושב שהוא יכול להשתנות אדרבא ואדרבא היא צריכה ללכת.
גם אם יש לה חלק בדפוס החולה שהיא חיה בו הרי שהישארות עדיין מזיקה לילד. הם צריכים להיפרד פיזית ולהמשיך בטיפול זוגי עבור שניהם (היא עם מה שהיא מביאה לזוגיות החולה והוא עם מה שהוא מביא).
זו דעתי. טובת הילד קודמת לכל. עד שהם יגמרו את התהליך האיטי הזה (אם הם ממשיכים לגור יחד) הם אולי יבריאו אבל הילד יהיה הרוס.
"כואבת", אני לא אכתוב לך דברים שנעים לך לשמוע בשם הפוליטיקלי קורקט. לא נעים לשמוע, לא נורא. את אדם מבוגר ואת צריכה להגן על הילד. זה קודם כל. קחי את עצמך בידיים ואם את לא יכולה תמצאי מישהו שיעשה את זה יחד איתך. אולי אפילו בעלך ישתף פעולה אם תסבירי לו. אל תאשימי אותו. תציגי את הצד של הילד ולא את הצד שלך כקורבן.

[ההולכת_באתרים*]

ועוד דבר שאולי לא נעים לשמוע: אני רוצה לראות מישהו מהכותבים פה שתהיה לו חלילה בת או אחות שחיה ככה מה הוא יגיד.

[רוזמרין*]

לא קראתי מההתחלה ולכן אולי פספסתי משהו. למה את נשארת ביחסים האלה?
הולכת יקרה, זה מה שכתבת בתגובה הראשונה שלך. אולי בכל זאת תקראי מההתחלה? מהדוגמאות שהביאה כואבת אני לא ראיתי שום דבר שצריך להחשיב אותו כקטסטרופה. צריך תיקון, זה כן וזה גם מה שהיא מבקשת לעשות. האם יכול להיות שבמקום להיות קשובה לכותבת, את מביאה את מה שאת מכירה ומכלילה עליה?
דבר נוסף- אני לא מוצאת שום דבר טוב בפסקנות שכזו. על עצמך- אין לי בעיה. על אחרים- מה את באמת יודעת עליהם שכך את מרשה לעצמך להגיב? את מכירה אותה?

[רוקדת_לאור_ירח*]

מצטרפת לדבריה האחרונים של רוזמרין.

[בן_עמי*]

בס"ד
להולכת באתרים
היא לא רוצה לעזוב כי היא קורבן
לא אוהבת את התייוג הזה.
ואני ממש לא באה לשלול או לאשר.
הוא מופיע לכל אורך הדף, וחבל.
אבל בדף זה כדי להסיג מידע או לכוון לפי טיפול או ניסיון במיקרים דומים.

בתגובה שלך זה קצת נראה לי כמו להלביש על המקרא הפרטי הזה שם- "קורבן".
לצתת את התאוריה המתבקשת והרי לכם פיתרון לבעיה..
זה הכללה, זה תיוג.
זה למצא פיתרון אחד לאלף מיקרים שונים..

לאורך הדף זה כמעט לא היה.
לאורך הדף אנשים שונים מנסים לתת כיוון, לתרום מהידע או מהניסיון, לחשוב ביחד.

אולי אני סתם לא מאמינה גדולה בתיוגים ותאוריות, אני מאמינה שתאוריות הם יותר בשביל החברה..
זה גורם לאנשים בחברה להרגיש טוב יותר.
זה לא שאנשים מתעללים, זה רק הם, הקבוצה הזאת של ה"מקרבנים"..
זה לא שחלק מהגברים מסוגליםלאלץ אישה להיות איתם, זה רק הקבוצה הזאת, של אנסים..
זה לא שאנשים יכולים לרצוח- זה רק הם, העברינים..
לכן כל פעם שבעל רוצח, הדבר הראשון שמנסים לעשות זה לתייג -
הוא היה "משוגע".
אה, לא..
טוב אז הוא היה "גבר אלים"..
לא משנה מה, הוא לא היה רגיל, הוא היה משהו, משהו אחר..
רק בשביל להסיג ביטחון, הרי אנשים רגילים לא עושים את זה..

אבל מה שהייתי רוצה להגיד לכותבת, זה שהמקרא שלה פרטי, ולעזאזל (או איך שלא כותבים את זה..) עים התאוריות.
רק היא יכולה להרגיש איך לילד שלה יהיה יותר טוב!!
ורק היא יכולה לדעת מתי ואים לעזוב.

אני לא ראיתי שום דבר שצריך להחשיב אותו כקטסטרופה רוזמרין
גם אני לא..
אם הוא מסכן את הילד אפשר לסדר ראיה בהשגחה
רק במיקרים קיצונים מאוד, רק אים הבעל ממש מסכן, ורק אים יש הוכחות לכך.

אנחנו קוראים רק את מה שניכתב, יתכן שהמצב טוב או רע יותר מהרושם שמתקבל אצל כל אחד כאן.
גם אים אני הייתי מסכימה עים המשפטים האילה, אולי הם נכונים, אין לי מוסג,
את זה רק היא יכולה לדעת.
אולי היא צריכה ניעור, אבל ניעור כדי להגיע להחלטות שמתאימות למיקרה שלה, ולא להמשיך שנים באותו מצב.

היא צריכה כוח כדי לעזוב ואת הכוח הזה לא יתנו ההתלטפויות ושאר עייצס אלא מישהו שישלוף אותה משם. הילד חי באווירה נוראית. האישה צריכה ניעור. לפני שיהיה מאוחר
אולי זה מוקדם מידי לעזוב.
אולי היא צריכה לגייס עוד כוח.
אולי היא צריכה מישהו שישלוף אותה מישם.
ואולי זה כבר מאוחר..

[פלוני_אלמונית*]

דבר נוסף- אני לא מוצאת שום דבר טוב בפסקנות שכזו. על עצמך- אין לי בעיה. על אחרים- מה את באמת יודעת עליהם שכך את מרשה לעצמך להגיב? את מכירה אותה?
אני אומרת את דעתי כמו כל אחד אחר. you can take it or leave it

_לאורך הדף זה כמעט לא היה.
לאורך הדף אנשים שונים מנסים לתת כיוון, לתרום מהידע או מהניסיון, לחשוב ביחד_
אני מצטערת שאני לא פוליטיקלי קורקט ולא מתאימה את עצמי לשאר הדף. אני אומרת את דעתי. גם אם היא לא נעימה, גם אם היא לא קלה לעיכול.
_אבל מה שהייתי רוצה להגיד לכותבת, זה שהמקרא שלה פרטי, ולעזאזל (או איך שלא כותבים את זה..) עים התאוריות.
רק היא יכולה להרגיש איך לילד שלה יהיה יותר טוב!!
ורק היא יכולה לדעת מתי ואים לעזוב_
כן. אבל היא פנתה עם זה החוצה, וככה זה נראה לי מהצד. אף אחד מהכותבים האחרים גם לא יודע מה בדיוק קורה בפנים. כולנו מסתכלים מהצד וכולנו מביאים לכתיבה שלנו את השקפותינו, נסיון החיים שלנו וכו'.

_אנחנו קוראים רק את מה שניכתב, יתכן שהמצב טוב או רע יותר מהרושם שמתקבל אצל כל אחד כאן.
גם אים אני הייתי מסכימה עים המשפטים האילה, אולי הם נכונים, אין לי מוסג,
את זה רק היא יכולה לדעת.
אולי היא צריכה ניעור, אבל ניעור כדי להגיע להחלטות שמתאימות למיקרה שלה, ולא להמשיך שנים באותו מצב_
100% מסכימה.


_אולי זה מוקדם מידי לעזוב.
אולי היא צריכה לגייס עוד כוח.
אולי היא צריכה מישהו שישלוף אותה מישם.
ואולי זה כבר מאוחר.._
אני מקווה שזה לא מאוחר. אין מישהו: חברה, משפחה, הורים שיכול לעשות משהו? או שמא לא ספרה לאף אחד חוץ מאשר לאנשים הטובים פה. ההסתרה זו אחת הבעיות. מתביישים שזה קיים וזה מובן וברור. אבל הילד, הילד.... חבל לי עליו. לא בטוח שמתוך המקום שהיא נמצאת בו היא רואה באופן אובייקטיבי את טובתו. זה כל מה שאני אומרת. אני לא מתיימרת לדעת מה טוב לה או לא. אני רק מנתחת לפי מה שהיא כותבת. כמו כולם כאן בעצם.
אני חייתי בבית מקטין. אני יודעת מה זה עושה לילד. מה זה עושה לך כמבוגר. מה קורה עם התפיסה העצמית שלך. חבל, חבל על הילד. לא היה ככה כמו שהיא מתארת קללות אבל אבא שלי תמיד היה אומר לאמא שלי שאין לה שכל, שהיא לא מרוויחה וכו'. אני זוכרת איך היתה בוכה ואני הייתי קטנה ונבהלתי מאוד כל פעם. ושניהם היו אומרים לי שאחי חכם ואני לא. אני הייתי הקטנה והטפשה (שנים עברו וזה התהפך). זה עושה רע, רע, רע לילד. אין ביטחון בבית. רציתי שהם יתגרשו. היום הם מסתדרים הרבה יותר טוב כי הם מבוגרים, הם נהיו סוג של חברים טובים, אין להם כוח לריב והתפתחה ביניהם איזושהי נאמנות של עד המוות (גם את זה לא נעים לי לשמוע, מדי פעם, שאם הוא ימות (הוא הרבה יותר מבוגר ממנה וחולה) אז אין לה למה לחיות והם סכמו שהיא תתאבד). ושיהיה ברור, הם תמיד אהבו אותי ודאגו לי מאוד ועזרו לי. אין מה לדבר. עד היום עוזרים ודואגים. זה לא הפריע להם להקטין אותי במלים ולהרביץ לי פיזית ועד היום זה פצע פתוח ומדמם. ואני יודעת שהם אוהבים ודואגים. זה לא קשור, הם עצמם היו קורבנות והם העבירו את זה הלאה. זה הרסני.

[ב_עילום*]

ממליצה מאד על הספר books]הזה main[/po].asp?id=47

[בן_עמי*]

בס"ד
_"והתפתחה ביניהם איזושהי נאמנות של עד המוות
גם את זה לא נעים לי לשמוע, מדי פעם, שאם הוא ימות אז אין לה למה לחיות והם סכמו שהיא תתאבד"_
"רציתי שהם יתגרשו"
נקודה למחשבה..
מה לדעתך היתה התגובה, של אדם שמסכם עים אישתו שאים הוא ימות היא תיתאבד, אים היא אכן היתה רוצה להתגרש?
הוא היה אומר לה ביי ?

[רוזמרין*]

אז אם ככה, הולכת יקרה, את אכן משליכה מהנסיון שלך על חייה של כואבת. ולא רק מנסיון חייך אלא גם מהפרשנות שלך על טיב יחסיהם של הורייך. פה יש לך דווקא אפשרות להאזין לאמא ולראות את נקודת המבט, אולי, של אמא שלך. ונקודת המבט הזו שונה מנקודת המבט של הילד.
אני רק מנתחת לפי מה שהיא כותבת. כמו כולם כאן בעצם.
זהו, שאם תשימי לב, לא מנתחים את מה שהיא כותבת. שואלים, מציעים אפשרויות לבדיקה, מקשיבים לתגובה, מציעים תיקון, מבקשים עוד הבהרה או דוגמא ומשתדלים להתאים את ההצעות והרעיונות למי שהיא מציגה את עצמה

[מזדהה_בעיקר_עם_הילד*]

הוא פעמים רבות מתעלל בי מילולית - קורא לי בשמות גנאי, צועק עליי, מאשים אותי בכל מיני דברים שקורים שלא בהכרח הם אשמתי או אשמת מישהו בכלל.
מה אם היא הייתה מספרת על אלימות פיזית? אני מאמינה שהתגובות פה היו לגמרי אחרות. אז כן- למי שהיה שם, מכל צד, יש את ההבנה שקשה מאוד להבין מבחוץ- שהתנהגות כמו זו שהיא מתארת לא נופלת מאלימות פיזית, ויכולה אפילו להיות הרבה יותר חמורה ממנה (חבורות אפשר להראות, והרבה יותר ברורה לכולם הסיטואציה של כוחנות מול קורבנות). אנחנו שהיינו שם (וזה כולל את אמא שלי!) מבינות את זה- אין פה שום שאלה. שמות גנאי, צעקות והאשמות (שווא או לא שווא) אולי לא משאירים פנס בעין, אבל צלקת נצחית בלב.

[פלוני_אלמונית*]

כולם מציעים הצעות על סמך נסיונם ומה שהם מביאים איתם. כולם. זה לא אומר שהניתוח לא נכון. ואם כבר, מי יכול להבין יותר טוב סיטואציה כזאת: מישהו שמסתכל על זה מנקודת מבט "אקדמית" או מישהו שחווה את זה בעצמו?
בן עמי, לא היתה בעיה להגיד לו ביי. הוא מעולם לא היה אלים פיזית, היא עזבה כמה פעמים ואף פעם הוא לא עשה שום צעד נגדה. יש לו גבולות. והסיכום בא ממנה לא ממנו. י ש ביניהם חברות ונאמנות לא קונבנציונליות אולי אבל יש.
בכל אופן בתור אדם שגדל בסביבה כזאת של צעקות והעלבות וממה שאני זוכרת זה לא הגיע לרמות שכואבת מתארת כאן, זה היה נורא. פשוט נורא. לילד זה נחווה כחוסר ביטחון נוראי בחיים. ואני לא אכנס לכאן מי היה אשם, לשניהם היתה יד בזה. זה בכלל לא משנה. השורה התחתונה זה מה קורה לילד במצב כזה. אתה לא יכול לדמיין את הפחד של ילד קטן וחסר אונים באווירה כזאת. בזמן שאתם עורכים את הבדיקות "העאלק אובייקטיביות" כאן, יש ילד קטן שסובל.
"אולי לא משאירים פנס בעין, אבל צלקת נצחית בלב." כמה נכון, כמה עצוב, בלתי ניתן לתיקון, מדמם במגע קל. בדיעבד הרבה בעיות שלי בחיים נבעו מזה.

[ההולכת_באתרים*]

"אנחנו שהיינו שם מבינות את זה" רק אנחנו.

[ההולכת_באתרים*]

אני חושבת שאני לא אכתוב יותר בדף הזה, זה פותח פצעים ועושה לי לא טוב, אבל אולי אם כואבת תקרא איך זה מנקודת מבט של הילד (שעדיין לא יכול להסביר ועדיין לא רואים את ההשלכות לטווח רחוק) היא תחשוב שוב.

[ההולכת_באתרים*]

לפני שאני מפסיקה לכתוב כאן שמתי לב שרוב הכותבים "המבינים" לא הזכירו בכלל את הילד. אולי זה מה שמקל עליהם "להבין". אז אני לא מבינה, מצטערת.

[אחת*]

"אנחנו שהיינו שם מבינות את זה" רק אנחנו

בתור ילדה כמובן.

[כואבת*]

וואו התפתח פה דיון ארוך שאני מרגישה , למען האמת, שיותר קשור לסיטואציה האישית של ההולכת באתרים מאשר אליי

הולכת, אני יודעת שהחלטת לא לכתוב כאן יותר, אבל אם את קוראת את זה אז בבקשה תדעי שאני תומכת בך בדרכך, אך מה שכתבת לא נוגע לסיטואציה האישית שלי

הילד שלנו הוא ילד מאושר וחייכן, וכן, לפעמים אם יוצא לנו ויכוח לידו זה יוצר אצלו מתח באותו רגע ואולי המתח אכן עושה משקעים אבל המצב הוא לא כזה שבו אמא והילד מפחדים כל היום מאבא ומה אבא יגיד ומסתתרים בחדרים בפחד או משהו דרמטי שכזה

לי ולבעלי יש בעיות - בהחלט בעיות קשות - בזוגיות בינינו
כמובן שזה משפיע על הילד אבל לא בצורה הדרמטית שאת מתארת שהיחסים של הורייך השפיעו עלייך

אין אלימות פיזית בבית בכלל בכלל אפילו לא פעם אחת

יש תמיכה, אהבה, חום כלפיי הילד

בעלי הוא אבא מקסים שמבלה המון זמן עם הילד וקשוב אליו מאוד (מעניין שהוא קשוב אל הילד הרבה יותר ממה שהוא מסוגל להיות קשוב אליי או אל כל אחד אחר)

ואת יודעת מה? אני מוכנה לקבל את האפשרות שאולי כל מה שכתבתי לעיל זה בולשיט ואני מגנה על עצמי כי אני "הקורבן" וכו'
אבל אף אחד מהאינטרנט לא יוכל "לנער" אותי בלי לדעת מספיק פרטים. אם יש לך שאלות ספציפיות אשמח לענות ואם בסופו של התהליך בינינו אני "אגלה" שאכן אני סתם מרמה את עצמי אז זה יהיה נפלא
אבל כרגע הקביעות שקבעת לגבי לא מגיעות מתוך דיאלוג ביני לבינך אלא מתוך הסיטואציה שלך

מאחלת לך המון המון טוב

[כואבת*]

בשבועים האחרונים מצבנו השתפר קצת אבל לדעתי זה בגלל אלמנטים חיצוניים יותר מאשר שינוי פנימי
גרנו יחד עם עוד שתי משפחות בדירה ושנינו היינו מאוד עסוקים וכמעט לא בילינו זמן לבד ביחד
לכן לא היה מקום לריבים להתפתח

עכשיו אנחנו חוזרים לגור לבד אז מעניין מה יקרה...

התחלתי לקרוא את "לאהוב את מה שיש" של ביירון קייטי ויש לי המון שאלות ותהיות בנושא

התחלתי את הספר לפני שנה בעקבות המלצה באתר ולא התחברתי אליו
עכשיו התחלתי לקרוא שוב ואני מתחברת יותר אבל עדיין יש דברים שלא מתחברים

למשל:

בשאלה "האם את בטוחה שזו האמת שמשה צריך להיות יותר מתחשב?" אם התשובה שלי היא "כן", קייטי אומרת "אבל המציאות היא לא כך וכך אז זה לא האמת" אבל* - זה שמציאות היא לא כזו זה לא בהכרח אומר שהמצב לא צריך להיות אחרת לא? למשל, זה שבארה"ב אישה נאנסת כל 3 דקות לא אומר שזה המצב הרצוי - שזה המצב שצריך להיות לא?

מקווה שהבהרתי את השאלה שלי. למה העובדה שהמציאות היא כך וכך זה הוכחה שהמציאות צריכה להיות כך וכך?

• אם אני "אוהבת את מה שיש" ומקבלת את המציאות כמו שהיא, האם זה לא יוצר מצב של פאסיביות מוחלטת? אז אני אהפוך את המשפט "משה מתעלל בי מילולית" ל"אני מתעללת במשה מילולית" ואז אני אמורה לעשות קליק בתודעה ולהגיד - "אה וואללה, אני זו שמתעללת במשה לפעמים אז אני אוהב את מה שיש והתתעללות תמשיך" ????

בקיצור אני מבולבלת
מי שמכיר את השיטה יותר לעומק - אשמח לתגובות!

[עירית_לוי]

לא קראתי את כל הדיון האחרון, רק את השאלות לגבי השיטה של ביירון קייטי.
תראי אם זה עוזר לך לעשות סדר:

למה העובדה שהמציאות היא כך וכך זה הוכחה שהמציאות צריכה להיות כך וכך?
זו לא הוכחה שהיא צריכה להיות כזאת, זו הוכחה שהיא פשוט כזאת כרגע .
הרעיון הוא שהסבל שלך נגרם כאשר את מתווכחת עם המציאות. כלומר, הסבל שלך לא נגרם כתוצאה מהאירוע שמתרחש במציאות החיצונית, אלא מהויכוח שלך איתה, ויכוח שמתרחש במציאות הפנימית שלך.

המציאות אומרת לך משהו ואת מתווכחת איתה ומתנגדת לה כי לדעתך היא צריכה להיות אחרת.
מה שביירון קייטי מציעה הוא בעצם חופש פנימי מהויכוח האינסופי הזה עם המציאות.

זו לא האמת שמשה צריך להיות יותר מתחשב, וזו גם לא האמת שהוא צריך להיות בלתי מתחשב.
אבל האחיזה באמת אחת מסויימת היא זו שגורמת לך לציפייה, לתסכול, לחוסר שקט, ובסופו של דבר לדרך התנהלות מסויימת מול משה, שאולי רק מחמירה את המאבק ומקבעת את המצב כפי שהוא.

אם אני "אוהבת את מה שיש" ומקבלת את המציאות כמו שהיא, האם זה לא יוצר מצב של פאסיביות מוחלטת?
לא, זה יוצר חופש מהתנגדות למציאות, והחופש הזה משאיר אותך פנויה להתנהל באופן ענייני ו"נקי" יותר מול מה שקורה.
אם את מבקשת התחשבות מתוך מאבק והתנגדות לאיש שלא מתחשב בך, אופן הבקשה שלך עלול להגביר את חוסר ההתחשבות או לא להשפיע עליה בכלל.

תחשבי על המקרים בהם את מבקשת משהו ממישהו, וזה "לא אישו" מבחינתך אם הוא יענה לבקשתך או לא. כשזה לא ביג דיל בשבילך.
תראי כמה את "נקייה" שם, וכמה את טעונה כאשר את נצמדת לאג'נדה אחת מסויימת לגבי מה צריך להיות. השיטה של ביירון קייטי יכולה לעזור לך להיפרד מאחיזה באג'נדה האחת הזאת.

אז אולי על מה שאת קוראת לו 'פאסיבית', אפשר להסתכל בתור 'חופשייה' או 'משוחררת' מלהיות מנוהלת על ידי המציאות?

כלומר, במקום שיקרה משהו במציאות, והמשהו הזה ילחץ לך על כפתור ויפעיל אותך, את תהיי משוחררת שם לבחור את תגובתך.
יכול להיות שתבחרי לא להגיב. יכול להיות שתבחרי להגיב בתקיפות ותדרשי התחשבות, אבל זה לא יהיה אוטומטי. את תהיי נוכחת שם וקולך יישמע הרבה יותר ברור ומשכנע.

אז אני אהפוך את המשפט "משה מתעלל בי מילולית" ל"אני מתעללת במשה מילולית" ואז אני אמורה לעשות קליק בתודעה ולהגיד - "אה וואללה, אני זו שמתעללת במשה לפעמים אז אני אוהב את מה שיש והתתעללות תמשיך" ????
מציעה לך להפוך את המשפט ל"אני מתעללת בי" ולבדוק מה הוא מעלה בך.

[מהות_של_אהבה*]

מציעה לך להפוך את המשפט ל"אני מתעללת בי" ולבדוק מה הוא מעלה בך.

כול אירוע חיצוני או אדם חיצוני כולשהוא, רק משקף לנו מה שקורה איתנו פנימה.
אם אנו נתקלים בקונפליקט עם המציאות, עלינו לבדוק עם עצמינו, על איזה "תוקף" פנימי עדיין לא השתלטנו מבפנים? כשאנו צריכות עדיין מישהו שיבטא אותו מבחוץ.. העבודה היא תמיד פנימית. ולכן, המציאות הפנימית מתבטאת במציאות החיצונית ולהיפך.
אם אני פתרתי והתגברתי על "השדים" הפנימיים, מציאותי תיראה דומה מבחוץ, לא מאיימת, להיפך. אם אני עבדתי על זכותי לאושר, ומבינה שהכול תלוי עד כמה אני מאפשרת לעצמי לחוות זאת, כך אזמן אליי אנשים ואירועים שיגרמו לי אכן אושר.
מאחלת לך להתגבר על האכזריות הפנימית שמזמנת לך אירועים מסוג זה שאת מדברת עליו בדף זה,על מנת לפתוח בתוכך שביל אל אושר פנימי, אל מציאות פנימית מבורכת, שתזמן אל חייך אור ואהבה.
@}

[קוראת*]

_כול אירוע חיצוני או אדם חיצוני כולשהוא, רק משקף לנו מה שקורה איתנו פנימה.
אם אנו נתקלים בקונפליקט עם המציאות, עלינו לבדוק עם עצמינו, על איזה "תוקף" פנימי עדיין לא השתלטנו מבפנים? כשאנו צריכות עדיין מישהו שיבטא אותו מבחוץ.. העבודה היא תמיד פנימית. ולכן, המציאות הפנימית מתבטאת במציאות החיצונית ולהיפך._

• מהות של אהבה, הטענה שטענת פה היא הכללה גורפת, לא מדויקת וגם מקוממת.

זה גם יהיר מאוד ושטחי מאוד לחשוב שאת יכולה לתת תיאור כללי אחד לכל הסיטואציות באשר הן.*
פעמים רבות מאוד יש אנשים שהם פשוט אלימים ואפילו די מרושעים. ואת יודעת מה? זה לא קשור תמיד למי שחוטף מהם את האלימות. לא תמיד זה מעיד על זה שיש בנו "תוקף" פנימי שעדיין לא השתלטנו עליו. זה לפעמים מעיד אך ורק על זה שהאיש שנתקלנו בו או אפילו התחתנו איתו הוא אלים. זהו, לא יותר מזה.
כואבת יקרה, היזהרי מהכללות כאלה. ואל תקשיבי להן.
אני אף פעם לא היכרתי מתעללים לפני שהייתי עם בעלי הראשון. זה שהוא היה מתעלל זה לא קשור אלי. זה קשור לזה שהוא היה מתעלל (ואגב, היה משתולל על לקוחות, חברות לשעבר, חברים--ואללה לכולם היה תוקף פנימי? איזה קשקוש. הוא פשוט השתולל עליהם). גם אם לקח לי זמן להבין שהוא מתעלל ולעזוב אותו, זה לא אומר שהתעללתי בעצמי. זה אומר שמאוד הופתעתי כשהוא התנהג ככה, וזה אומר שלא קראתי את ההתנהגות שלו ועוד לא הבנתי את ההשלכות שלה עלי. כשהבנתי, עזבתי.

[מהות_של_אהבה*]

_מהות של אהבה, הטענה שטענת פה היא הכללה גורפת, לא מדויקת וגם מקוממת.
זה גם יהיר מאוד ושטחי מאוד לחשוב שאת יכולה לתת תיאור כללי אחד לכל הסיטואציות באשר הן._

יקרה, אני מדברת מנסיוני, הן האישי והן המקצועי, כמטפלת בתחום הנפש.
בהסתמך על מציאות פנימית, שנקרית תת המודע, מציאות זו יודעת מראש כבר מה אנו מזמנים לחיינו , בכול הקשור למערכות יחסים.
דווקא צורת ההתבטאות שלך נראית מתיימרת ומתנשאת:
ואללה לכולם היה תוקף פנימי? איזה קשקוש

את לא חייבת לקבל את דבריי, אך אני מייצגת לא רק את נקודת מבטי, אלא גם תיאוריה שלמה של נפש האדם- אינך חייבת להסכים.
אנו יוצרים את המציאות מעולמינו הלא מודע ומגיבים אליה בהתאם , זה ידוע כבר שמחשבה בוראת מציאות, ומחשבה לא מודעת, בוראת גם היא מציאות.
אגב, גם לזה אינך חייבת להסכים.
כול טוב@}

מציעה לך להפוך את המשפט ל"אני מתעללת בי" ולבדוק מה הוא מעלה בך.
לכן אני מאוד מסכימה עם המשפט הזה, לחקור עד הסוף מה עומד מאחוריו. @}

[מהות_של_אהבה*]

אגב,
פעמים רבות מאוד יש אנשים שהם פשוט אלימים ואפילו די מרושעים
מסכימה לגמרי,
רק מה גורם לנו להיקלע למערכת יחסים עם אנשים כאלה?
(ואין מקרה)

[ב_עילום*]

הרעיון הוא שהסבל שלך נגרם כאשר את מתווכחת עם המציאות. כלומר, הסבל שלך לא נגרם כתוצאה מהאירוע שמתרחש במציאות החיצונית, אלא מהויכוח שלך איתה, ויכוח שמתרחש במציאות הפנימית שלך.

כול אירוע חיצוני או אדם חיצוני כולשהוא, רק משקף לנו מה שקורה איתנו פנימה.

אני מאד מסכימה עם הגישה הזו .

כדי להיות שם, במקום המתבונן והחומל, צריך מרחב כלשהו.
לפעמים אישה שנמצאת במערכת חיים שיש בה התעללות , ובעיקר התעללות מילולית.... אין את המרחב הדרוש.
ולכן רצוי להיעזר בעזרה מקצועית תומכת.
ליצור מקום מסויים (ולא באינטרנט....) שבו יש את המרחב שנדרש כדי להביט בעיניים אחרות במצב ולשנותו.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כואבת ואחרות שזה רלוונטי עבורן -
מה שעולה כרגע אלה שתי מטפלות שאין לי את הטלפון שלהן (לא בעיה לברר אני מניחה) אך אני יודעת שהן מקבלות באזור המרכז ואני ממליצה עליהן בחום.
ענת גור ממכון אנימה ואסתי יוסף (מטפלת ברמה"ש לדעתי). אם הן לא פנויות כדי לקבל מהן המלצות על מטפלות נוספות.
בהצלחה,

קרן

[כואבת*]

קרן שמש מאוחרת - תודה
מחר אני מתקשרת אליהן. לא מחרתיים לא בעוד שבוע אלא מחר
הבטחה שלי לעצמי לאחר סדרה של ריבים מכאיבים במיוחד בשלושת הימים האחרונים שהתוצאה שלהם הייתה שהילד מתחיל לבכות כשאבא שלו נכנס לחדר להרדים אותו וצועק לו "ביי! ביי!" יעני, רמז רמז...

בקיצור נזק נזק נזק לילד - לא רוצה את זה יותר
מרגישה שהפעם אני רוצה ללכת לטיפול לא בכדי "לעבוד על הזוגיות" אלא בכדי למצוא את הכוחות לעזוב את הזוגיות.

קראתי קצת לאחרונה בדף של מתחילה להבין על הזוגיות המתעללת והתהליך שהיא עוברת. מפאת אורך הדף לא הצלחתי לעקוב אחרי כל הסיפור אבל מה שהפנמתי הוא שהיא זו שלקחה את התהליך בידיים שלה ומובילה את השינוי - משהו שאני לא הצלחתי ליישם בחיים שלי. האלימות שהיא חווה נשמעת הרבה יותר קשה ממה שאני חווה (אצלנו אין אלימות פיזית כלל לדוגמא) ועם זאת האישה המדהימה הזו הצליחה להתעלות מעל למציאות העגומה ולהוביל שינוי משמעותי.
מאין אביא את הכוחות לשינוי הזה? מקווה שהטיפול יעזור להתניע את התהליך שנתקע.

כל יום אני מגלה עוד מכניזם שלו לעשות לי מניפולציות. דרכים להתמחק מלענות לי על השאלות באופן ישיר לדוגמא. או שכשאני מדברת הוא צופה בטלוויזיה ואז כשאני מבקשת שיכבה אותה ויקשיב הוא אומר "את עושה את לי את זה כל הזמן" או משהו מופרך שכזה. כלומר מוצא כל דרך כדי לבטל את הרגשות שלי, להתחמק משיחה שבא אוכל לבטא את עצמי, לא מסוגל לתת לי שמץ של אמפתיה. בקיצור זוועה
היום רציתי פשוט לקחת את הילד וללכת ולא מצאתי את הכוחות.
הוא גם מנסה בכל הכוח להסיט את השיחה ללמה אני "לא בסדר" כלומר להאשים אותי בהתנהגות שלו. מה שמזל הוא שאני כבר לא נופלת בפחים האלה. יודעת שאין שום התנהגות שלי שיכולה להצדיק את האלימות שלו כלפיי. אבל לא מצליחה לנהל איתו שיחה "נורמלית" - שתי דקות בלי שזה יגרר לריב. או צעקות או האשמות וכו

בקיצור ייאוש מוחלט - בפעם המיליון ואחת

אני כבר משעממת את עצמי עם הטקסטים האלה שחוזרים על עצמם בעייפות משוועת.

בקיצור, לא מצפה לתגובה מסויימת מאף אחד, רק רציתי לשפוך קצת בשביל עצמי (אבל אם מישהי רוצה להגיב היא מוזמנת כמובן- רק בבקשה בלי כל התגובות האלה על כמה שהילד סובל אוקיי? אני ממש לא צריכה עוד אשמה על המצפון שלי ברגע זה)

[רוקדת_לאור_ירח*]

הרבה אמפתיה מכאן, וחיבוק.
טוב שהחלטת ללכת לטיפול.

[בשמת_א*]

מאחלת לך כוחות לקרוא את הדף סימני התעללות בזוגיות במלואו, כי לדעתי יש שם הרבה מאוד טיפים בשבילך.
אבל אולי את פשוט לא מאלה שיכולים ללמוד מטקסטים, ולך מתאים ללמוד מבני אדם, אמיתיים, שנמצאים מולך ואפשר להסתכל להם בעיניים.

[כואבת*]

אבל אולי את פשוט לא מאלה שיכולים ללמוד מטקסטים, ולך מתאים ללמוד מבני אדם, אמיתיים, שנמצאים מולך ואפשר להסתכל להם בעיניים.
אין לך מושג כמה זה נכון לגבי
תודה לכן על החיבוקים
לילה טוב (כן סוף סוף הולכת לישון אחרי קריאה נוספת באתר של ד"ר איירין...)

[פלוני_אלמונית*]

מתחילה להבין ממחשב אחר.
כואבת יקרה. גם אני לא אהבתי את הדיון האינסופי בעניין הילד. אני שמחה שחזרת לדף ושאת כותבת בו.
מה שאת עוברת נשמע קשה מאוד. גם אם כביכול אין אלימות פיזית, זה לא ממש משנה. עצם העובדה שחיים עם אדם שמזלזל, שלא מאשר את הרגשות שלנו, שיודע לעשות רק מניפולציות, שיש לו משפטי "מנטרה" כאלה כמו תמיד את עושה לי את זה. אדם שכמה שתדברי אליו בהגיון, ברגש, בחיבה, או לחילופין באיומי נטישה, בכעס מוצדק וכן הלאה - לא יקח מדברייך דבר, אלא רק מה שניתן להשתמש בו כנגדך, כהוכחה כביכול לכך שאת היא האשמה. עם אדם כזה אי אפשר לחיות!
יש שתי אפשרויות. או שאת מאמינה שניתן לעשות שינוי, ורוצה לעשות שינוי, ורוצה להישאר איתו כי הוא אבא נפלא, כי הוא אדם טוב ביסודו, כי יש ביניכם אהבה ועוד. או שאת לא מאמינה שאפשר לעשות שינוי או לא רוצה להמשיך איתו, או שהמחיר גבוה לך מדי ולמרות שהוא אבא טוב, את מעדיפה לוותר על כך כדי לחיות חיי רגיעה ואולי עם בן זוג חדש, שפוי יותר.
מכאן את מתחילה.
עלייך להגדיר לעצמך מה את מצפה מייעוץ זוגי, ועלייך להיזהר, כי ייעוץ זוגי רגיל רק יהרוס אותך יותר, עלייך ללכת לייעוץ זוגי שמתאים לגברים אלימים!
מי שלא מבין את המכניקה של גבר אלים, יפול מהר לפחים של בעלך ויכניס אותך חזק יותר למערכת של התעללות אין סופית, כאשר בסוף באמת תצאי אשמה.
מאין לקחת כוחות?
אני לוקחת מה'. נשענת על ה', יודעת שהכל מאיתו ושהכל הוא יכול לעשות. אני גם מאמינה בעצמי ובזכותי לחיות חיים ללא אלימות. מכאן זה מתחיל. ברגע שאת יודעת שזכותך לחיות חיים טובים ללא להתגונן כל הזמן, מכאן כוחך. מעבר לזה, רק אמונה ותפילה.
אישית, אני חשה עזרה גדולה משמיים בכל צעדיי, באמת. הדף שפתחתי, הדברים שקרו לי, דברים מדהימים!
אבל ראשית עלייך להכיר בזכות שלך ובחיוב שלך כלפי עצמך, כלפי ילדך.
וזה דבר שנורא קשה לעשות. באמת. אפילו שכבר עברתי תהליכים והפנמתי וקיבלתי כוחות והכל, עדיין אני במצב כרגע של מניפולציות אין סופיות מבעלי שמותירות אותי ללא נשימה ובאמת מכלות את כוחותיי. אבל ברגע שאני נזכרת בזכותי הבסיסית לחיים ללא אלימות, אני מבינה שאני הולכת בדרך נכונה וישרה.
אשמח להיות איתך בקשר, אפילו אישי. איכשהו... לא יודעת בדיוק איך. נראה, נמצא דרך...
הולכת לעדכן קצת בדף שלי מה קורה איתי.
ושתדעי לך שבגללך פתחתי את הדף שלי, כי גיליתי בו גם את עצמי!

[אחת*]

גם אני בעקבות הדף של מתחילה להבין וגם הדף שלך... מובילה שינוי משמעותי בחיי. לטובתי ולטובת בתי.
זה כל כך קשה.אפילו רק לתפוס את מידת הקרבניות אליו הגעתי. גם את..
התחלתי לשתף עוד ועוד אנשים לא וירטואליים. בהתחלה זה קשה מנשוא, ואחר כך הרבה פחות.
המתעללים-קרבניים שבהם מנסים להטות אותי מדרכי.
אלה שפשוט אוהבים אותי, שמים מראה ענקית מולי. עוזרים ולא נותנים להתחמק.

בהצלחה!!!

[אחת*]

לכואבת ולמתחילה

[טל_טליה*]

ספר הקוד של רונית גלאפו ממולץ בחום ענק. ויעשה פלאים..

[בנה*]

מזמינה אותך להיכנס לדף שלי: הבעל שלי נשוי למחשב
אחר כך אם תרצי גם אשמח לדבר איתך
בשורה תחתונה - הרבה יותר קל לבד!!!

[כואבת*]

_אשמח להיות איתך בקשר, אפילו אישי. איכשהו... לא יודעת בדיוק איך. נראה, נמצא דרך...
הולכת לעדכן קצת בדף שלי מה קורה איתי.
ושתדעי לך שבגללך פתחתי את הדף שלי, כי גיליתי בו גם את עצמי!_

קודם כל גם אני אשמח להיות איתך בקשר כי כמו שבשמת "עלתה" עליי אני לא בדיוק מתחברת לכל האינטרנטיות הזאת - אבל אני לא יודעת כל כך איך כי שתינו לא נרצה לכתוב את הפרטים שלנו כאן מן הסתם...
דבר שני תודה רבה על מילותייך, זה נפלא לדעת שהייתי איכשהו שותפה להתחלת תהליך השינוי שלך, של אחת ואולי של עוד נשים שקראו כאן באתר.

בנה, תודה, כשאתפנה קצת מכל הבלגאן חנוכה הזה אכנס לדף שלך בשמחה

עוד לא התקשרתי לטיפול......אולי עכשיו ברגע זה??? אין לי אומץ!!
אגב אני מדבר על טיפול לעצמי , לא טיפול זוגי.
לצערי, מתחילה להבין, אני כבר בשלב 2 של האופציות שתיארת. מרגישה שכבר אין ממש סיכוי לקשר בינינו. אולי מה שמחזיק אותי ביחד הוא התקווה הקטנטנה הזו שאולי כן יש סיכוי ואני מנסה דווקא להפטר מהתקווה הזו ולא לטפח אותה. התקווה הזו תוקעת אותי במקום כבר זמן מה

[כואבת*]

אוקיי טכנית אכן התקשרתי היום ולא מחר ולא מחרתיים אבל לא היתתה תשובה
מחר אצטרך שוב לגייס אומץ...

[אלטר_אגו*]

מחר אצטרך שוב לגייס אומץ...
אני מכירה את ההרגשה הזאת.
אבל תראי, את אמיצה נורא. הנה, אזרת אומץ והתקשרת. מכאן שאת יכולה לעשות את זה גם מחר.

[בשמת_א*]

וגם יכול להיות שחופש חנוכה?

[אוטו_נומית*]

גם אני הייתי שם
זה לקח לי הרבה זמן להפרד
מי שעזר לי היתה ביתי שהייתה בת עשר ויום אחד אחרי אחד המחולות הידועים מראש שלנו היא
פנתה אלי ושאלה : אמא, למה את לא עוזבת אותו ?
זו היתה סטירת לחי מצלצלת עבורי
והבנתי שעל העיוורון שלי אני חייבת לוותר
ואז הודעתי על החלטתי להפרד
זה לקח לו שנה וחצי נוספות להזיז את עצמו מהבית
אבל אז כבר התחלתי למצוא את הנפרדות האוטונומית שלי
ולא לבד,אצלי העצימה אותי מאד עבודה דרך הגוף
אבל כל עזרה שתתן לך כח להבנות כאדם אוטונומי
ותעצים את היכולות היוצרים שבך,ואת עצמיותך יעזרו
היום אני מבינה שויתרתי על העצמה הזאת ואז ביתי תפסה תפקיד של בוגר
מול אמא מוקטנת ועוורת, זה היה היפוך תפקידים מיותר מבחינתה
אך זה היה הדבר היחידי שזעזע אותי סוף סוף,לא המריבות המתמשכות ולא נזקים אחרים עשו את העבודה

אחרי שנפרדנו שאלתי את בני בן התשע איך הוא מרגיש עם זה שאבא עבר לדירה משלו
הוא ענה הקלה
ואפרופו עוורון זהו תהליך מרתק ומתמשך להפוך לרואה ומזהה כל פעם יותר אינשאאללה

אל יאוש כואבת ,יש דרך החוצה מהסבך בו אתם לכודים
התחושה היא שזה סבך ולא ברור איך מתקיימת נפרדות בתוך הביחד
בהצלחה אם לא היום אז אחרי חנוכה

[כואבת*]

תודה על תגובותיכן
התחלתי לפני יומיים ללכת לטיפול אצל אותה מטפלת שהוא הולך אליה
סיפרתי לו שקיבלתי המלצות דרך הפורום באינטרנט ושאני מנסה לתפוס אותן בטלפון והוא התעקש שאלך לאותה אחת שהוא הולך אליה כי היא כל כך מדהימה ועזרה לו המון (אגב היא באמת מדהימה ובאמת עזרה לו המון)
אמרתי לו שאנסה ואראה כי היה לי מאוד חשוב לשאול אותה אם יש לה ניסיון בתחום האלימות המילולית

אמשיך עוד מעט......

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

לכואבת ,
אני מציעה לחשוב בשנית על פנייה לאותה מטפלת של בן זוגך , מדהימה ככל שתהיה .
לא קראתי את כל הדף , אז לא מכירה את כל הפרטים , ולכן אולי לא קולעת . אבל נראה שאם המגמה היא היפרדות , הרי גם המטפלים חשוב שיהיו שונים .