בן זוג מתעלל מילולית

[מיכל_צמות*]

. קוראת אותך ועוצרת נשימתי. את מדהימה!

[פלונית_לצרוך_העיניין*]

מוכר לי... את נושמת לא נכון ו... התפרצות.
אצלי מה ששינה היה הרבה מקרים של גירושין מכוערים מסביבי... בלי ילדים אבל מאוד מכוערים. לא רוצה שזה יקרה גם לי.
הגעתי למסקנה ש אני לא רוצה לחיות במערכת יחסים שבה אני כל היום מחפשת איך "להחזיר" לו ולהרע לו
(אני דווקא לא קורבנית, צועקת בחזרה ומחזירה, לפעמים זה סתם מחריף ריב "רגיל"...)

אצלנו זה לא הגיע לקללות והשפלה, אלא בעיקר צעקות אבל על שטויות, בלי סיבה אמיתית, האשמות בדברים שאין לי שום קשר, וכאלה.
ניסיתי הכל- מלהחזיר (אינסטינקטיבית) ולריב, ולנסות לאמלל אותו בחזרה, ועד לרצות אותו (שזה אף פעם לא יעבוד כי אין משהו שאני יכולה לעשות כדי להרגיע אותו באותו הרגע), ובסוף הגעתי למסקנה: זה שלו , לא שלי ... לכל אחד יש יום רע לפעמים, בעבודה, או שלא ישנים טוב בלילה, או שמישהו חתך אותנו בכביש וכמעט עשינו תאונה... כל מיני דברים שמחרבנים את היום. וטבעי בעיניי שבבית אין מחסומים, ואם למשל בעבודה אי אפשר לצעוק על הבוס ומתאפקים, בסוף זה ייצא בבית (לא מצדיקה במובן של צריך לקרות אבל כן מבינה איך ולמה זה קורה).

בכל מקרה- אצלי לדוגמה עוזר שאני אומרת לו את זה. אני אומרת לו שהוא לא באמת כועס עלי, אלא הוא בא עצבני מהעבודה, וזה לא הוגן שהוא פורק עלי את העצבים. ולי לא נעים להיות בסביבה כזו אז אני הולכת לחדר אחר. לא מגיע לי צעקות. חומרת הצעקות לא שווה לחומרת המעשה. וזהו.יש פעמים שאני אפילו מתייחסת לזה בהומור, כי "זאת הסחורה שלי", אחרי 10 דקות הוא יירגע ויבין לבד שהוא מגזים. כמובן לא מדובר על מקרי קיצון של קללות והשפלות, אלא על התפרצות כזו של משפט שניים בעצבים. במקום להחזיר (ולפתח מריבה) או להתגונן או לנסות לפייס אותו (ואז הוא "מטפס" עלי)- פשוט לא מתייחסת ברצינות.
אם אני לא נפגעת הוא לא יכול לפגוע בי.

אם זה ליד הילד זה ברור לשנינו שלא רבים. כנ"ל גם ליד אחרים, למרות שלא תמיד עומדים בזה (תמיד אף אחד מאיתנו לא מוכן שיראו אותו "מתקפל"... הגאווה...). אבל משתפרים. אני גם למדתי "לדחות סיפוקים"- אם נגיד הוא יושב מול הטלוויזיה גמור מעייפות וצריך לעשות משהו, אני לא אריב איתו באותו הרגע שעכשיו יקום ויעשה (אבקש פעם אחת וזהו)- אבל אחרי כן ברגע מתאים אני אגיד לו שזה הפריע לי. המשפט הראשון: "ולהבא, כדי למנוע עימותים...". נקודת המוצא היא ששנינו יודעים שזה מה שאנחנו רוצים (הנישואין, המשפחה שלנו).

[פלונית_לצורך_העיניין*]

ועוד משהו- עזר לי הדף על חינוך ללא כפייה ...
ז"א לנסות להבין מה באמת הוא רוצה (ולפעמים זה סתם להוציא עצבים), לנסות להוציא, ביחד איתו, ברגעים של רוגע, מה הוא צריך. אצלנו לדוג' הוא אמר שהכי טוב זה פשוט להניח לו "להתקרר" כמה דקות. ואני באמת משתדלת לעשות את זה, ואחרי כמה דקות חוזרים ומדברים על הדברים אחרת...

[כואבת*]

רציתי לשתף את כל מי שהתעניינה, וגם קצת "לשפוך" אל מישהו... העניינים באופן כללי השתפרו אבל יש לו עוד התפרצויות זעם כאלה כשמשהו קורה שלא לרוחו וזה דורך לו על איזו יבלת ספציפית בחוויה שלו. אנחנו עדיין רבים הרבה יחסית למה שהייתי רוצה ואין שקט ושלווה בבית. אני מציבה גבולות יותר ברורים, אבל לפעמים זה רק מעצבן אותו עוד יותר ואנחנו לא מצליחים לשוחח על העניינים בצורה אמפתית. לפעמים יש רגעים ממש קשים (כמו היום...)
רוצה כבר לראות התקדמות משמעותית אוףףףף
משתוקקת לרוגע...

טוב מקווה לעדכון יותר אופטימי פעם הבאה. אשמח אם למישהו יש מילות עידוד...

[אחת*]

דבר נוסף שאני רוצה לעבוד עליו זה לא לצפות לתוצאות ושינויים מיידיים

העניינים באופן כללי השתפרו אבל

רק רציתי להסב את תשומת לבך לשני העניינים האלה,
שהולכים יד ביד. סה"כ יש התקדמות ואת יודעת שזה ילך לאאאאאאאאאאאאט
כי כל שינוי טוב, אמיתי ומהותי נעשה ככה.

אל תתייאשי

[אלמונית*]

דמותך כפי שמצטיירת מדמותך הווירטואלית מאד כנה וחזקה וגם- גמישה ורוצה באמת לצמוח.
אלו הכלים הדרושים למסע שכזה.

וגם לפעמים לשחרר קיטור בפני קוראים וקוראות אנונימיים... (-;

רגשות שעולים במסע כזה בד"כ הינם: ייאוש, כעס (למה דווקא לי?), חוסר אונים, שחיקה, פחד, מועקה, מחסור באהבה, בדידות.

אבל לאט לאט גם מתחילה להצטבר נוכחות של מימד אחר. מימד חזק, מלא אהבה ועוצמה שאינו תלוי לחלוטין בשום גורם חיצוני (בעיקר לא התנהגותו של בן הזוג ו/או הערכתו).

ככל שתתקדמי- נוכחות המימד הזה שיש בו חסד, תתפוס מקום נכבד יותר והרגשות האחרים ייסוגו....

כל זה טוב ונכון אבל כשהוא מתפרץ ואת בדיוק לא מרגישה חזקה וזה מטלטל אותך לחלוטין- נדמה ששום התקדמות לא הייתה מעולם והכל חארטה בארטה...

בגלל זה אני כותבת לך- בזמן שאת מרגישה יותר חזקה, תביטי ותראי כמה כן התקדמת....
זה עוזר... מנסיון.

צריך המון סבלנות, נחישות, כנות וקבלה.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי עד כאן בשקיקה ומאוד הייתי רוצה לדעת איפה עומדים הדברים היום. כואבת, הייתי במקום שלך במשך עשרות שנים עד שהתעוררתי. לקח לי המון זמן להבין ולהפנים ובכך נעזרתי המון בספר שהוזכר כאן "מלים הורגות". נכנסתי לאטרף לאחר שראיתי את המצב שלי משתקף כמו בראי, ומצד שני היתה בזה הקלה גדולה וזה נתן לי דחיפה לעשות שינוי. השינוי היה לכיוון פרידה, מכיוון שאיבדתי תקווה . היוזמה שלי לפרידה הביאה לכך שבן זוגי התעורר ועשה כל מאמץ, כולל יעוץ אישי (אני כבר הבנתי אז שהבעיה אינה אצלי) - אך ללא ה"איום" הממשי, וזה היה ממשי למרות המרכאות, הוא לא היה עושה כלום. עם כל הכוונות הטובות שהצהיר עליהן. וכמובן שהוא ראה שהשתניתי ואני רצינית.

[תמי_גלילי*]

בדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות(2006-08-30T06:45:32) (קצת לפני מחצית הדף) - הודעה שנראית לי רלוונטית לכאן. זו דוגמה לתהליך החלמה שעוברת אישה שחיה במערכת יחסים שיש בה התעללות מילולית.

אני מקווה שזה יעזור למישהי או מישהו.

בהצלחה מכל הלב.

[כואבת*]

במקרה נכנסתי לכאן שוב לקרוא דברים שכתבו לי ולנסות להתחזק, וראיתי את השאלה של פלונית אלמונית - אז אעדכן
נכנסתי לכאן היום כי זה היה אחד הריבים הגרועים בתולדותינו כזוג והודעתי לו היום שאני לא רוצה יותר את המערכת יחסים הזאת. אנחנו מדברים על פרידה כבר כמה חודשים אבל היום פשוט נשברתי. לא יודעת איך להתקדם מכאן ומה לעשות...עדיין ישנה היום בבית כי אין לי (וגם לו) לאן ללכת. אני מרוסקת לחלוטין מבחינה נפשית כרגע ומחכה כבר שיהיה "אחר כך" - שאוכל להסתכל על התקופה הזאת ולהגיד - איזה יוי שיצאתי מהמערכת יחסים הנוראית הזאת.
אבל כעת ישנו רק הכאב הזה והדמעות
התהליך של הצמיחה שהתחלתי נסג לאחור..והתרסקתי
לא כועסת עליו, לא שונאת אותו
רק כואבת כל כך על החלום שהתנפץ על משפחה מאושרת וילדים מאושרים
אני כל כך צריכה כרגע תמיכה, אהבה, הערכה, חמלה ואין לי ממי לקבל אותם. כמובן שהייתי רוצה את כל זה ממנו אבל זה אבוד מראש

סליחה על העדכון-דיכאון הזה אבל זה מה שקורה כרגע....

תמי, תודה על ההפנייה, אני לא נמצאת כרגע במקום של לקרוא ספרים, והדוגמא בדף לא רלוונטית כלפי (לא היה לי אבא מתעלל)
אבל תודה רבה על ההפניה, אולי יום אחד אוכל להעזר בה

[פלונית_לעכשיו*]

קודם כל
אני לא פסיכולוגית או משהו, אבל אני כותבת לך מהלב, ומאיזשהו הגיון שאני רואה אצלי.
מזמן רציתי לכתוב לך לעזוב את המערכת הזו מכיוון שזה לא מגיע לאף בן אדם, וקשה מאוד מאוד עד כמעט לא אפשרי לשנות דפוסי התנהגות אלימים.
הדבר שאני רואה אותו כחשוב ביותר הוא שהילד שלכם לא יספוג דברים כאלה יותר לעולם!
אין לך מה להאשים את עצמך - את לא אשמה כלל. אין לך אפילו טיפת אחריות על אישיותו של בן זוגך. האחריות שלך יכולה להגיע בבחירה הבאה שלך בבן זוג. כלומר, להיות מודעת לטראומה שעברת ולהיות זהירה יותר בבחירה הבאה שלך.
אני חושבת שאת עושה את הדבר הנכון.
אני מצטערת, לא קראתי את כל הדף, אבל אם יש לך חברה טובה, אח או אחות או כל אחד שתוכלי לישון אצלם בינתיים, זה נראה לי טוב.
בעתיד, אפילו הלא כל כך רחוק, את תוכלי להסתכל על כל הסיטואציה שהיתה לך "מבחוץ", להבין דברים על עצמך, על הבחירות שלך, וכמובן, החיים יפים מאוד ואת לא תאמיני כמה חזקה את תהיי.
תדאגי לבנך שיגדל בבית רגוע בלי ריבים.
לפעמים אולי אפילו עדיף להיות לבד, על פני לחיות עם אדם עצבני, מריר ומתעלל.
בנוסף, אם יש לך קצת כסף, כדאי לך ללכת לטיפול. אולי אפילו יחד עם הילד. נראה לי שזה הדבר הנכון.
בהצלחה לך!
ושאני לא אשכח - כל הכבוד לך, אבל באמת, שכתבת כאן את הכל. את ממש פנית לעזרה, ונראה לי שזה מה שיציל אותך.

[פלוני_אלמונית*]

התהליך של הצמיחה שהתחלתי נסג לאחור..והתרסקתי
זה רק נראה לך ככה עכשיו. ובעצם מה שהחלטת נובע ישירות מתהליך הצמיחה שלך!
כמובן שהייתי רוצה את כל זה ממנו אבל זה אבוד מראש
הויתור שלך על הציפיה הזאת יעמיד אותך במקום חדש. את כל הדברים האלה: תמיכה, אהבה, חמלה - תעניקי בשפע לעצמך! זהו שיעור כל כך חשוב, אין לי מלים להגדיר את חשיבותו. כאשר אנו מוותרים על הציפיה ממישהו (בדרך כלל זה בן הזוג, אבל גם ילדים ואחרים) לקבל חיזוקים, אנחנו מתחזקים במאות אחוזים. כל זמן שחושבים (בראש, הכל בראש) על זה ש"כמה טוב היה אם הוא היה מכיר בצורך שלי ל... (מיליון דברים)" , אנחנו במצב של תלות תמידית במה יגיע לנו מבחוץ. כשהדבר לא מתממש - זה מתווסף למסכת האכזבות והכאב. ואז אנחנו עוד יותר זקוקים, ועוד יותר לא מקבלים, מעגל אינסופי!
כשאת אומרת: אני עכשיו העמדתי גבול, ומשם אני הולכת לכיוון שהחלטתי עליו, את משנה את החוקים. זה החוזק שלך מדבר עכשיו!
מחזקת את ידיך!

[אחד_שכועס*]

הדיון בדף הזה נראה לי כהיבט אחר למה שמתרחש ב- איך להפרד כשיש ילדים . שווה ביקור. בעיקר בגלל שאני שם בתפקיד בן זוג מתעלל מילולית . זו אפשרות להציץ אל הצד השני של המתרס.

[פלונית_לעכשיו*]

אחד שכועס,
קראתי את הדף בן זוג מתעלל מילולית. עושה רושם שאתה אדם אינטיליגנט, מודע לעצמו ויודע לנתח את מה שעובר עליך ואולי אפילו לגרום לשינויים אמיתיים כתוצאה מכך. אבל לא כל הגברים המתעללים הם כאלה. לא כולם מודעים לבעיה שלהם, ואם הם כבר מודעים, הרבה מהם לא יודעים איך בכלל להתחיל לעשות שינוי, ואולי אפילו מתבצרים ומתגוננים לנצח.
לא כל אישה מוכנה או יכולה נפשית לספוג את ההתעללות או את התהליך לשינוי. אבל מי שבאמת לא יכול לספוג את זה או לא צריך בשום אופן לספוג את זה, זה ילד בן שנה וחצי. פה אין תחום אפור. ילד צריך לגדול בבית רגוע. ודאי שויכוחים יהיו, אבל אסור שיהיו ריבים חזקים עם צעקות ובטח ובטח לא התעללות מילולית. זה טאבו.
לכן, אחרי שמציצים, כדבריך, לצד השני של המתרס ומבינים אותו - עדיין אי אפשר לקבל אותו כשיש ילדים באיזור.

[אחד_שכועס*]

לפלונית: ניסיתי רק להרחיב את היריעה. בפני כל אדם עומדת האפשרות לפתוח חלון.
אך גם זקוק לעזרה. ולא תמיד היא באה מהמקומות המקובלים, כגון אנשי המקצוע שתמיד מפנים אליהם, וגלולות למיניהן.
אם יש סיכוי שמישהו שנחשף לשיח ובעיקר לתהליכים שמתנהלים בדף איך להפרד כשיש ילדים , רואה ניצוץ של אור בקצה המנהרה, דיינו.
לראות איזו שהיא אפשרות לצאת מהקורבנות וחוסר האונים. בשני הצדדים. כי שניהם חסרי אונים. הזועם הוא מתוך חולשה.
גם ביקרתי הערב ב- הטבע האלוהי שלנו . וגם למי שמסתייג מכל ה-"רוחניות" הזו, אני חושב שיש תועלת בחשיפה לרעיונות אלו.
בשבילי אין דבר כזה "רוחניות". הכל עומד למבחן ההגיון. וההאפשרות הרוחנית לא נראית לי פחות סבירה מהעולם החומרי שבנינו לעצמינו לאורך שנות התפתחות תרבות המערב. בעיקר כאשר את מזהה בפסיכותרפיה יותר ויותר אלמנטים הלקוחים מתרבויות קודמות...

[פלונית_לעכשיו*]

אחד שכועס,
כפי שאתה אומר, השינוי לא תמיד מגיע מהדרכים המקובלות, כגון פסיכולוגים וכדורים. אני איתך בזה. אפילו ספר נכון יכול לעשות שינוי. אפילו מישהו בעבודה שמשנה משהו אצלו יכול לפתוח איזה צוהר . כל דבר. אבל צריך להיות תמיד קשוב ופתוח לסביבה והכי חשוב - לרצות לעשות את השינוי, כי בלי זה, כלום לא יקרה.
השאלה שלי אליך היא איך זה אצלך?
בשבילי להיות רוחנית זה לא לקרוא את הספר "הסוד" ולהתלבש בסארי באמצע הודו, אלא זה תכל'ס ליישם את הרעיונות ה"רוחניים" שדליתי מכל מיני אנשים רוחניים בעולם הזה, בשטח. ואם אתה טוען שאתה אדם עצבני כלפי משפחתך וחסר אונים, איך אתה הולך לשנות את זה? האם אתה כבר במקום הזה? במקום של לעשות את השינוי?
ועוד דבר, ציינת את חוסר האונים של שני הצדדים אבל לא התייחסת לספיגה של הילדים במשפחה, שמבחינתי, הם אלה שאישיותם עדיין לא התעצבה, ולכן הם הנפגעים העיקריים.

[אחד_שכועס*]

אני לא בא להצדיק או להגן. או לשפוט.
אני בצד של מי שמנסה לצאת מהתלם החרוש בו הוא הולך, וכל הליכה נוספת מעמיקה את התלם, וכך קשה יותר להחלץ ממנו.
אני לא מציג עצמי כמורה, דוגמה להצלחה או צדיק. אני אחד מני רבים המובלים בתלם שחרשו לעצמם, אך גם מנסה להחלץ. שזו לדעתי אחת מתכליות הקיום.
ולגבי התכלס' של היישום, אני יכול לציין יום שני של בקרת סערת רגשות. ממתין בצפייה ליום השלישי...

[מיכל_צמות*]

_התהליך של הצמיחה שהתחלתי נסג לאחור..והתרסקתי
זה רק נראה לך ככה עכשיו. ובעצם מה שהחלטת נובע ישירות מתהליך הצמיחה שלך!_

רק כואבת כל כך על החלום שהתנפץ על משפחה מאושרת וילדים מאושרים

המרגיעון - בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה.
אחד שכועס - אתה עושה תהליך ואתה בדרך (וכן, היא עוד ארוכה, אבל אתה שם) ואני מאד מעריכה אותך על כך.
בן זוגה של כואבת אינו בדרך הזו. ואסור לה להרשות לו להתעלל בה. כמו שאסור לאף אדם להרשות שיתעללו בו. (כולל אותך וכולל את זוגתך, כפי שאתה מבין). וגם לפעמים אם אדם כן מבין ורוצה - אבל בשטח הדברים לא קורים ולא מתקדמים - עדיין רק בשל הרצון המוצהר (ללא תוצאות, ולא חשוב כמה טוב וטהור הוא הרצון) אסור לאף אחד להישאר במקום בו מתעללים בו ובילדו ביודעין.
הצד השני של המתרס חשוב, בזה אין לי ספק. אין לי ספק גם שכרגע בבחירתה של כואבת הוא ממש, אבל ממש לא רלוונטי. כרגע עליה לדאוג לה ולילדה.


כואבת - קוראת אותך ומחזקת את ידייך. (בכל החלטה שתקחי בכל רגע נתון).
אשמח לשמוע ממך איזו תמיכה יכולה לעזור לך.

[כואבת*]

מיכל,
אני לא בטוחה איזו תמיכה תעזור לי כרגע מלבד התמיכה שאת כבר מציעה בכך שאת קוראת את דברי וכותבת בחזרה. זה מרגיש נפלא שאנשים מתעניינית בתהליך שאני עוברת ומחזקים את ידיי, למרות שכולנו נותרים אנונימיים. אולי בקרוב אהיה בשלה לדבר על הנושא פנים מול פנים עם מישהו. זוהי אחת מהבעיות שלי, שאני לא יכולה לספר לאף אחד מחבריי או משפחתי כי אני לא רוצה לפגוע בו. הוא חשוב לי וחבר שלי ולא ארצה שהוריי או חבריי יחשבו עליו כ"מתעלל" או "אלים". לכן אני לא מדברת עם אף אחד חוץ מחבריי הווירטואלים כאן באתר...

אחד
קראתי את איך להפרד כשיש ילדים ולא הבנתי כלום ממה שצפריר כותב שם. אם תוכל לעזור בפרשנויות, אשמח
וגם אני מעריכה את הכנות וכושר הניתוח העצמי שלך. מאחלת לך התקדמות בתהליך העצום הזה שאתה עובר.

ועדכון כללי:
לא נפרדנו עדיין...מצב מורכב ומסובך... אגב גם בנזוגי כמו אחד שכועס מודע למצבו ומנסה לשנות. פשוט לא כל כך בהצלחה עד כה. כל פעם שהעזיבה שלי היא איום ממשי הוא משתפר ואחר כך לאט לאט חוזר לסורו. ואני לא מצליחה לשמר את המצב ה"טוב" ונכנסת לחוסר אונים משווע. מרגישה שוב כמו איזו אישה מוכה מהספרים הפסיכולוגיים...

[חופש_גדול*]

לכואבת וגם לאחד ש
תקראו

[כואבת*]

באתי לשפוך קצת את הלב שוב
לא מצליחה לסיים את המערכת יחסים המזורגגת הזאת כבר!!!

החלטנו להפרד
דחינו קצת את ההחלטה מסיבות "טכניות" (לא אכנס לכל ההסבר)
המצב השתפר
החלטנו להשאר יחד

ועכשיו שוב חרא

ואני מרגישה כמו אסירה בבית סוהר שיצרתי לעצמי, ולפעמים אני מקבלת שעות ביקור נוספות וטלוויזיה בכבלים אז אני שוכחת שאני בבית סוהר, ואז כשלוקחים ממני את ה"הטבות" אני נזכרת שזה אכן כלא ואני רוצה לברוח אבל לא מצליחה
משהו מחזק אותי איתו.
הילד כמובן הוא גורם
האהבה שעוד יש לי אליו
ועוד ועוד

אבל זה לא שווה את זה!!!!!!!!
מתי כבר אתעשת? מתי כבר זה יגמר סופית? למה אני כל כך חלשה??

הוא מנסה לערער לי את הביטחון כאמא. טוען שפינקתי את הילד ושהוא מילל כל היום בגללי, בגלל שאני לא יודעת לשים גבולות וכו'
זה נכון שאני לא יודעת לשים גבולות (עובדה שאני עוד לא הצלחתי לעזוב את מערכת היחסים!) אבל זו לא סיבה לרדת עלי. הוא לא עושה את זה בתמיכה, יחד איתי, אלא נגדי.

די נשבר לי אני צריכה עזרה ולא יודעת ממי

בוכה וכואבת עוד ועוד
שונאת את עצמי עד אין קץ

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כואבת, אין לי זמן כרגע לקרוא הכל. רק רציתי להגיד שאני קוראת את מה שכתבת ורוצה להגיד לך שאין לך מה לשנוא את עצמך. מאוד מאוד קשה לצאת מהמצב בו את נמצאת. קשה אבל לא בלתי אפשרי. ושווה את זה. יש סרט ספרדי מדהים בעיני שנקרא "קח את עיני". הוא עוסק באישה המצויה במצב דומה ויוצאת מזה. יכול להיות שתקבלי השראה ממנו. מאחלת לך אור וכוח.

[כואבת*]

קראתי שוב את כל הדף הזה כמעט. מדהים
פתחתי אותו לפני בדיוק שנה,"כבר שנה ומה השתנה"
אני קוראת את עצמי, דברים שכתבתי לפני שנה וחושבת, הייתכן שהגעתי לכל התובנות החכמות האלה אבל הלכתי אחורה?
למה אני צועדת ברוורס? למה אני מרגישה שכל מה שהושג נמחק, ואיפה התחילה הצעידה לאחור?
רוצה לחזור לעצמי , לצעידה קדימה אל עבר החופש ממנו ומעצמי
מהכאב והכעס והבלבול האינסופי הזה

[רננה*]

מחזקת ומחבקת במצב הלא קל שלך. אל תאשימי את עצמך עכשיו. תתעסקי בלחזק את עצמך, תפני ליעוץ, תעשי דברים שעושים לך טוב ותתרחקי ממנו. לא רוצה להישמע כמו כולם בדף הזה )-:, אבל גם אני גדלתי עם אבא אלים, בעיקר מילולית ומעט פיזית. זה לא משתנה - זה לא משתפר!!! חיים שלמים (עד גיל 25) חייתי בתקווה: הוא ישתנה, אני אגדל זה ישתנה, זה ישתפר, הנה הוא כבר יותר טוב... לא! לא! ולא! אמא שלי ואחותי עדיין חיות בצל הנורא הזה. בפחד. בחשש. אולי הוא יתעצבן, ממה הוא יתרגז? זה לא מגיע לאף אחד,
ז ה ל א מ ג י ע ל ך, וגם לא לבן שלך.

[כואבת*]

אני קוראת את עצמי בדף הזה וחושבת:
אם מישהו מהחברים שלי היה רואה את זה הם לא היו מאמינים שאני זו שכתבתי את זה
מבחוץ אני מצטיירת כאישה עם ביטחון עצמי, דעתנית, מעניינת, בעלת חיים עשירים
מבפנים הכל רקוב

זה גורם לי לחשוב מה בעצם אני לא יודעת על האנשים סביבי

רננה וקרן שמש
תודה על הניסיונות לעודד
המצוקה שלי כרגע קשה מהרגיל וקשה לי לשאוב עידוד מבחוץ
אבל אני באמת מעריכה את התגובות

[מיכל_ע*]

לפעמים צריך להגיע לתחתית כדי למצוא את הכח לשנות...

[כואבת*]

קמנו היום בבוקר אחרי הריב הענק של אתמול
והוא.... מתנהג כאילו כלום לא קרה
מתנהג כאילו הכל בסדר
מדבר על תכניות לעתיד שלנו
מנסה לדובב אותי לתכנן

ואני נאטמת
לא מוצאת את המילים
יותר מידי בשוק מהיחס שלו של "כלום לא קרה הכל כרגיל"
לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל

עצרתי את הדיבור שלו ואמרתי שעוד לא התגברתי על אתמול ואני לא יכולה לתכנן תכניות ככה

הוא לא ממש הגיב לזה, או שבעצם התגובה שלו היתה להפסיק לדבר

אין מצב שהוא ייזום שיחה על מה שקרה אתמול - זה רק יבוא ממני
ואין לי כוח כבר לשיחות שיחות שיחות האלה

כנראה שבאמת
לפעמים צריך להגיע לתחתית כדי למצוא את הכח לשנות
אני עוד בדרך למטה

[הייתי_שם_גם*]

כואבת,
כמה שאני מזדהה איתך. הייתי שם לפני כמה שנים ועדיין לקרוא את הדף הזה מחזיר אותי לתחושות הקשות מאז. יש לי כמה דברים להגיד לך. קודם כל, אהבה היא נהדרת, אבל לא בכל מחיר. אני מציעה לך לקרוא את הספר Item]הטרדה נפשית Details[/po].aspx?Barcode=10-538962 ולגלות כמה שכל ה"נפלאות" שלו אינה מיוחדת או יוצאת דופן. כשקראתי את מה שכתבת שנה שעברה חשבתי שאולי פגשת באקס שלי. תיאור מדויק. גם התיאור שלך את עצמך, דרך אגב. ותוכלי לקרוא על זה בספר. איזה קומבינציה זוגית נוראית זו.
ההמלצה שלי - בפעם הבאת שיגיעו מים עד נפש, בחרי את החברה (או החבר) שאת יודעת שתהיה הכי פחות סבלנית להסברים שלך ולהבנות שלך אותו, ותספרי לה ה-כ-ל. בלי בושה. תבקשי את עזרתה. מאוד מאוד קשה לצאת מהביצה הזו לבד. שתהיה שם בשבילך ותזכיר לך שזה לא מגיע לך.
לדעתי את צריכה לקום וללכת. כל יום איתו מחליש אותך. חשבי על כך שכל יום איתו מחליש גם את הילד שלכם שסופג הכל.

[הייתי_שם_גם*]

ודבר אחרון, בינתיים.
לבן זוגך יש מחלת נפש. לא פחות. הוא לא מעוניין לטפל בה או לא מצליח. קחי אחריות על חייך וחיי ילדך ולכי משם.
לדעתי זה לא הזמן להתעסק בניתוחים וטיפולים שלך בו. זה לא הזמן להבין אותו או לרחם עליו.
לא תאמיני כמה החיים יכולים להיות יפים ופשוטים. זה לא מגיע לך.

[כואבת*]

הייתי שם גם - האם היו לך ילדים עם האקס שלך?
כי ילדים כן מסבכים את הכל וכן גורמים לכך שכדאי להתאמץ הרבה יותר לשמר את היחסים אם יש סיכוי כלשהו שיש להם עתיד

החיים שלי לא יהפכו אוטומטית ליפים ופשוטים כשאעזוב אותו כי אהיה חייבת להשאר איתו במערכת יחסים הורית עד שארית חיי.
לכן אצטרך בכל מקרה להשקיע בעצמי ובתקשורת שלי מולו בין א אעזוב ובין אם לא.

אולי כל זה נשמע כמו תירוצים אבל זה באמת קשה לקום ולעזוב משפחה
אם לא היה את הילד זה היה נשמר בינינו מזמן, לפני שנה לפחות.

[הייתי_שם_גם*]

כן. יש לי ילד. ילדים מסבכים את הכל אבל הם גם מפשטים את הדברים. במקרה שלי, דוקא הילד שלי עזר לי לראות את הדברים בבהירות ונתן לי את הכוח לחתוך (ראית את הסרט "פרנקי היקר"?).
תראי, מה שהיה לי לא דומה למה שהיה לך. במקרה שלי הסתבר לי די מהר שהאבא הספציפי הזה לא ממש מתעניין בילד וברגע ששמתי סוף להטרדה הוא איבד עניין. גיליתי, שבעיני, בסופו של דבר לילד שלי עדיף בלי אבא מאשר אבא שכזה.
החיים לא הופכים אוטומטית ליפים ופשוטים. עד היום אני בסיוטים מהקשר הזה. אבל כשקמתי והלכתי זכיתי בחיים שלי בחזרה, לא פחות. הפצעים נרפאים לאט אבל זה קורה. היום אני במקום אחר.
תשמעי, מה שאת כותבת לא נשמע כמו תירוצים. מי כמוני יודעת. וזה באמת קשה לקום. אל תלקי את עצמך על זה שאת עוד שם. אני שוב מציעה לך לקרוא את הספר. משהו בהבנה שהסיפור הזה הוא לא מקרה חד-פעמי, כולל ניתוח דמות הקורבן והסיבות שאת נשארת שם, מפשט לדעתי את הדברים ונותן כוח. שם גם מוסבר כמה שצריך מישהו מבחוץ שיעזור לחתוך את הקשר הזה.
אני קראתי את הספר הרבה אחרי, אבל לחברה אחת טובה, שהיה לי ברור שתזדעזע מהקשר הזה - סיפרתי ביום אחד הכל, וככל שסיפרתי נזכרתי וככל שנזכרתי נדהמתי והיא שיקפה לי את הצורך לקום וללכת. האמת שברגע שסיפרתי את זה היא כבר לא היתה צריכה לומר הרבה. היא רק הזכירה לי שמאהבה אפשר "להירפא". זה לוקח זמן אבל אפשר להתגבר.
ולגבי הילד? מה את מאחלת לו?
מה יהיה עם הבן שלנו כשיגדל וגם הוא יעשה טעויות? אני מפחדת שבן זוגי יתעלל גם בו מילולית.
את כתבת את זה.
ומה עם מה שהוא רואה ושומע וחי?

אני כאן. חושבת עליך.
אני לא מציעה לך לתת לו שוב לקרוא את כל מה שנכתב כאן. את רק נותנת לו תחמושת.
ואין לי כוח כבר לשיחות שיחות שיחות האלה
תשמעי, זה כל כך מוכר לי. מנסיוני, השיחות האלו לא הזיזו אותי לשום מקום. את מבקשת אמפתיה ובוכה על הכתף שמכאיבה לך.

[בשמת_א*]

_פתחתי אותו לפני בדיוק שנה,"כבר שנה ומה השתנה"
אני קוראת את עצמי, דברים שכתבתי לפני שנה וחושבת, הייתכן שהגעתי לכל התובנות החכמות האלה אבל הלכתי אחורה?_
יש כמה דברים שאני רוצה להגיד לך, אבל קודם כל
אחר כך
שנתחיל בחיוך (-:

אז ככה:

• כן, ייתכן שהגעת לכל התובנות החכמות אבל "הלכת אחורה". כן ולא: ראשית, תהליך הלימוד אף פעם אינו לינארי. זה תמיד צעד קדימה ושניים אחורה, כדאי שתדעי את זה. זה ממש לא ככה שכל הזמן מתקדמים. אם זאת הציפיה, אז אין דבר כזה. שנית, תהליך הלימוד הוא ספיראלי, כלומר, את חוזרת שוב ושוב לאותם מקומות אבל כאילו כל פעם "יותר עמוק". זה לא בדיוק אותו המקום, יש יותר תובנות, הבנה, מודעות, יכולת לראות, יכולת להרגיש.

• שנה היא זמן קצר מאוד מאוד לשינוי בזוגיות. באמת, קצרצר. זה מספיק זמן לגעת ולקבל מודעות ראשונית. החלמה ממצב כזה היא עניין לשנים. לפחות עשר שנים לקח ליצור כל אחד מכם עם התגובות האוטומטיות, את כקורבן שלא מעריך את עצמך, הוא כקורבן שלא מעריך את עצמו, את עם דפוסים שמוכנים לספוג יחס שלא מגיע אפילו לג'וק, הוא עם דפוסים של התפרצות אלימה בלתי נשלטת. בואי ננחש שאצל כל אחד מכם התעצבו הדפוסים האלה במשך יותר מעשר שנים קריטיות, הם טבועים לכם עמוק בפנים בכל הרקמות, המוח שלכם צרוב כבר ככה, אחרי זה המשכתם וביטאתם את האישיות הזאת לפחות עוד עשר שנים - אני לא יודעת בני כמה אתם, אבל בואי נגיד שלפחות עשרים שנה כל אחד מכם מתנהג לפי הדפוסים הבעייתיים? זו ממש ציפיה לא ריאלית לחשוב שתוך שנה שניכם תחלימו ותהיה לכם זוגיות מאושרת.

רגעי המשבר קשים, ויהיו עוד לא מעטים. כזאת היא הדרך.
זאת דרך לעקשנים ומתמידים (-:
הרווח בדרך הוא את.
כלומר, הדרך הזאת איננה רק דרך להציל את הזוגיות האחת הספציפית הזאת.
היא הדרך להציל אותך, להפוך אותך לאדם שאוהב את עצמו באמת, שמעריך את עצמו, שיודע שהוא ראוי, נטול דפוסים של קורבן וכו' וכו'.
כי איך שהוא מתנהג זו תמונת ראי של איך שאת מתנהגת. גם בלעדיו את חייבת ללמוד לאהוב ולכבד את עצמך. עד שלא תרפאי את פצעי הילדות שלך, שהופכים אותך לפגיעה להתעללות, תהיי תמיד פגיעה להתעללות, ולא רק שלו.

[הייתי_שם_גם*]

בשמת, אני חושבת שאת כותבת דברים כנים ומקסימים אבל האמת היא שאני לא מסכימה איתך. אני לא בטוחה שיש לך היכרות ממש עם התעללות נפשית וההעצות שלך עלולות להיות חרב פיפיות. זה לא עוד משהו על הסקאלה של יחסים זוגיים נורמלים.
לפי ראיתי, הבנתי, נסיוני - הקורבן ביחסים של התעללות נפשית הוא שבוי. הוא משותק ועל כן אין לו את היכולת לשבור את מעגל הקסמים הזה. אני מצטטת כמה משפטים מהספר Item]הטרדה נפשית Details[/po].aspx?Barcode=10-538962
אולי זה לא המקרה של כואבת אבל זה מקרה של רבים אחרים:
"הקורבן האידיאלי הוא אדם מצפוני בעל נטייה טבעית להאשמה עצמית... כיוון שהם מתקשים לשאת אי הבנות הם מנסים לתקן אותן- אם השתבש דבר מה הם מתאמצים עוד יותר, מעמיסים על עצמם עוד ועוד, חשים מוצפים, מאשימים את עצמם, עובדים קשה עוד יותר, מתעייפים, מאבדים מיעילותם... הקורבן מקבל על עצמו למעשה את אשמתו של האחר ומפנים את ההתקפות עליו... כדי שלא יותקף עוד, מנסה הקורבן להצטדק ולהפוך את עצמו לשקוף.. בדומה לאם המגוננת הם חשים שעליהם לעזור לבן הזוג כי רק הם מבינים אותו.. אין הם מוותרים על התקוה כי התוקף ישתנה, כי סופו שיכיר בסבל שהוא גורם ויתחרט."

[בשמת_א*]

כל מה שאת כותבת נכון לקורבן במצב הראשוני.
עם זאת את צודקת, יש אנשים שלעולם לא יוכלו להשתנות באמת ולא יוכלו לצאת ממצבם כקורבן.

לגבי ההכשרה וההיכרות שלי - לא יכולה לכתוב שום דבר על זה לכאן או לכאן באתר אינטרנט, אז זה לא שהתעלמתי מהערתך, אבל...

[הייתי_שם_גם*]

בשמת, תודה על תגובתך. אני מתנצלת אם הייתי תוקפנית כלפיך.
כמו שאת מבינה הכאבים שלי עדין לא חלפו ועצם הכתיבה על זה מעוררת אותם. בקריאתי את דבריך הרגשתי שדוקא קורבנות של התעללות נפשית (שנוטים בכל מקרה לקחת עליהם את האשמה) לא צריכים לשמוע עידוד על כך שהכל בידים שלהם ולהם הכוח לשבור את מעגל הקסמים.
אני הייתי כזאת. האמנתי שאני יכולה לשנות את הקשר הזה. לפעמים צריך לדעת להרים ידיים.

[בשמת_א*]

שנוטים בכל מקרה לקחת עליהם את האשמה
כן, אבל אני אומרת: להעיף את האשמה לקיבינימט. לקחת את החיים לידיים. אלה שני דברים שונים.
להפסיק להיות קורבן - זה לא לקחת את האשמה! זה ההיפך!
וכן, רק לקורבן הכוח להפסיק להיות קורבן. אף אחד אחר לא יכול להשתנות במקומך. וזה קריטי לחיים שלך (לא שלו*) להשתנות ולהפסיק להיות קורבן.
נכון שלא מספיק לקרוא עצות באינטרנט בשביל זה.
זה עוזר רק למעט מאוד אנשים, וגם זה באופן מוגבל.
אבל אולי זה נותן מספיק כוח כדי לקום ולמצוא מישהו שיעזור אישית. ולא, אני דווקא לא ממליצה על פסיכולוגים לתהליך הזה, אף על פי שכאן באתר יש איזה ארבע (לפחות, מקווה שלא שכחתי מישהי) שהן גם בכיוון הזה וגם מעולות, לליווי אישי.

האמנתי שאני יכולה לשנות את הקשר הזה
תראי, אני לא רוצה לנתח את המקרה שלך, לא מכירה אותך בכלל ובטח שלא את הזוגיות שלך. אני רק רוצה להגיב נקודתית למה שכתבת פה. מה שכתבת פה הוא מהות הבעיה: את כותבת שהאמנת שאת יכולה לשנות את הקשר הזה.
זו הטעות הקולוסאלית.
אי אפשר לשנות את הקשר. כמו שאי אפשר לשנות אדם אחר. להיכנס לתהליך שינוי עם ציפיות לשנות את הקשר זה מתכון לכישלון. חבל.
הדבר היחיד שאנחנו יכולות לשנות, שיש לנו שליטה עליו בכלל, הוא אנחנו. אנחנו יכולות ויכולות לשנות את עצמנו, אם אנחנו נחושות מספיק ובאמת רוצות להשתנות.
לפעמים, כאשר אנחנו באמת ובתמים משנות את עצמנו, חל שינוי גם בבן הזוג.
כשאני כותבת לפעמים אני מתכוונת לכל מלה: לפעמים. ולפעמים לא. אין פה הבטחה. יש פה אפשרות, סיכוי.
וגם את זה, צריך לדעת לראות.
שמתי לב שלפעמים האשה לוקחת כמובן מאליו את השינויים הקטנים שהוא עושה, ולא מתייחסת אליהם.
היא ממשיכה להגיד "הוא ככה והוא ככה" ולא לפרגן, ובעצם אין מנוס אלא להבין, שבתוכה פנימה היא לא באמת רוצה שינוי. וגם זה קורה. וגם סתם חוסר תשומת לב. לא כל אחד מבחין בשינויים אצל אחר. לפעמים הם קטנים, לרוב הם מתרחשים לא במקום שאנחנו רוצים את השינוי, אלא במקום שבן הזוג צריך שינוי - זו לא תוכנית כבקשתך. P-: לא אומרת שזה המקרה שלך בכלל, רק מנסה להציג קשת של אפשרויות.

אני כן שמה לב למלים.
יש מלים שמשתמשים בהן אנשים שעשו שינוי בחייהם. תקשיבי להן.
אנשים שלא עשו שינוי כזה נוטים לדבר על "אשמה" ולנקות את עצמם מאשמה. מאוד חשוב להם להבהיר, שהם לא אשמים, והם נוטים לראות הרבה דברים שמציעים להם כ"האשמה" או כקשורים לאשמה.
אנשים שכן עשו שינוי כזה בכלל לא מתייחסים לאשמה. היא לא בלקסיקון שלהם, והם לא מחפשים אותה לא אצלם ולא אצל הזולת.
אנשים שלא עשו שינוי כזה נוטים לדבר על הזולת. מה הוא. למה הוא לא. מה הוא עשה.
אנשים שכן עשו שינוי כזה נוטים לדבר על עצמם. מה הם עשו. מה הם כן. איך הם צמחו.
ההתבוננות בהם מלמדת אותי על הכיוון שאני רוצה ללכת בו. כשאני תופסת את עצמי מדברת במונחים של "מי צודק" ו"מי אשם" ישר אני יודעת שאני טועה P-:
כשאני תופסת את עצמי מתחילה עם ה"הוווווווווווווא" (מה הווווווווווא עשה/אמר/לא אמר/לא עשה) ישר אני יודעת שאני טועה P-:
התחלתי אפילו לסמן את זה ב"הוווווווווווווווווא" הזה של החיקוי לשלי יחימוביץ' ב"ארץ נהדרת" (-:

[הייתי_שם_גם*]

בשמת, בתחושה שלי - כשאת בתוך האש, קודם כל תברחי. אחר כך יהיה לך את הזמן לחשוב וללמוד, להרגיש ולעבד את זה. להשתנות ולהפסיק להיות קורבן ו-כן, זה לא אותו דבר כשאת כבר לא שם, אבל זה שומר עליך בחיים. לזה התכוונתי. ואני פשוט הלכתי. זה לא נגמר ממש שם אבל זה סימן את תחילת הסוף.
האמת, שבמקרה שלי, השינוי האמיתי הגיע ברגע שהצלחתי פעם אחת לעמוד מולו באמת. לא העמידה הקורבנית שהייתי רגילה לה (בכי, הסברים, נסיון לפייס) ולא עם הכלים "שלו" (צעקות, ירידות ועוד) באותו הרגע הוא המשיך עם המנטרות שלו אבל מיד אחר כך, כשהוא ראה שזה לא עובד, הוא עזב. אז, כן, השינוי שלי הביא לשינוי בקשר

[בשמת_א*]

השינוי האמיתי הגיע ברגע שהצלחתי פעם אחת לעמוד מולו באמת. לא העמידה הקורבנית שהייתי רגילה לה (בכי, הסברים, נסיון לפייס) ולא עם הכלים "שלו" (צעקות, ירידות ועוד
זהו.
זה בדיוק מה שדיברתי עליו.
הפסקת להיות קורבן, באותו רגע.
והנה - הוא עזב. חסך לך הרבה. (את ממש מתכוונת שכל עוד התנהגת כקורבן הוא היה מעוניין בך, ובו ברגע שהפסקת הוא הלך? ככה? עוד באותו יום? וזהו? וואו).

[בשמת_א*]

הסתבר לי די מהר שהאבא הספציפי הזה לא ממש מתעניין בילד
זאת את, נכון? כלומר, הייתם נשואים, היה לכם ילד משותף - ובכל זאת הוא תיכף קם והלך ברגע שהפסקת להתנהג כקורבן? עצוב מאוד. זה באמת מחשיד למחלת נפש (אני משערת שזה מעיד קודם כל על חוסר מוחלט של רגש כלפייך או כלפי בנכם המשותף, שזה בהחלט לא נורמלי). מניחה שאת אומרת כל יום לעצמך "ברוך שפטרני".

[גם_אני_הייתי_שם*]

ואני חותמת על כל מילה של הייתי שם גם
לא יכולתי לסח את זה טוב יותר.

ואצלי המצב שהיום האבא שמתעקש להיות מעורב מאוד בחיי הילד, ואני לא בטוחה אם זה יותר טוב מכזה שלא מתערב בכלל, כי אני כל הזמן חוששת מההשפעה הקרובה הזו.
ויחד עם זה, אני נשואה בשנית, והילד שלי גדל במשפחה נורמלית, אוהבת, עם תקשורת וכבוד הדדי, ואני בטוחה שהיציבות שזה מקנה לו היא מאוד משמעותית גם כנגד ההרעלות של אבא שלו.
בדיעבד אני מבינה, שהפחד שלי מהנזק שיגרם לילד עקב הגירושים היה מוטעה. וחשבתי כך עוד לפני שהכרתי את בעלי הנוכחי. כי הרע שהילד חווה בתוך ביתו שלו, היה השפעה כ"כ קשה עליו, היתה תבנית כ"כ גרועה ללמוד ממנה איך נראית משפחה, הרבה יותר קשה מחיים במשפחה גרושה.

אני לא הצלחתי לעזוב את האקס שלי בלי עזרה מקצועית ממטפל שמתמחה בתחום האלימות במשפחה.
אגב, נסיונות טיפול הן אישי שלי והן זוגי שלנו עם 2 פסיכולוגיות שונות שאינן מתמחות באלימות הביאו רק להרעה במצב, כי הן גרמו לי לנסות לקחת אחריות עוד יותר ממה שעשיתי עד אז, ולא עמדו מולו ומול אי לקיחת האחריות שלו. המטפלת הזוגית אפילו הגדילה לעשות ואמרה לי בשיחה אישית בינינו שזה שהוא לא מרביץ לי מראה שהוא יודע את הגבול...

עזרה כזו תוכלי למצוא במרכזים של נעמ"ת.
אם את באיזור המרכז, אני ממליצה מאוד על ד"ר נתי רונאל.

בהצלחה!

[הייתי_שם_גם*]

כן. תראי, זה לא שלא היתה שם אהבה. אפילו שם היתה אהבה, אבל היה לה תנאי הכרחי מבחינתו - שאני אהיה שפוטה שלו, שהוא יוכל להמשיך ולהתעלל בי. ברגע שהצלחתי להגיד די (ודרך אגב, לא בקלות ובמיוחד מתוך רצון להטיב עם הילד שלי, כמו שקורה הרבה - מה שאנחנו לא עושות בשבילנו אנחנו עושות בשביל הילדים ) הוא איבד ענין. "ברוך שפטרנו", אכן.

[הייתי_שם_גם*]

גם אני הייתי שם - גם אני הייתי באיזה שהוא סוג של טיפול, שבו עודדה אותי המטפלת לאחר הפרידה הראשונה לשוב ולפגוש אותו. בדיעבד הבנתי שהיא פיספסה לגמרי את המקום שהייתי בו ואת מהות היחסים שהיו ביננו. הענין הוא שזה באמת היה טריגר בשבילי להפגש איתו עוד פעם, לנסות לעשות מן תיקון. התוצאה היתה, שבלי הכנה נאותה, חזרתי בדיוק לאותו המקום שאותו עזבתי בעמל רב.
דרך אגב, אולי דף מוצנע ?

[כואבת*]

נשים יקרות
אתן אור בחשיכה
אני שולחת לכן תודה מעמקי נשמתי

יש לי המון מה להגיד אבל המחשב תקוע
אכתוב אח"כ

[אשה*]

גם אנ יהייתי שם.
ובשמת - זה לא נכון שאפשר לעשות את זה מ"בפנים" בכל מקרה.
לפעמים - כמו שנאמר כאן -הכרחי לצאת החוצה מהקשר הזה.
אני הצלחתי לעמוד בפני בעלי לשעבר רק כאשר הייתי מחוץ לנישואים ורק לאחר כשנתיים!
כשאת נמצאת בתוך קשר מרעיל - כל כוחות הנפש שלך מכוונים להשרדות רגשית. את לא חושבתשכאדם רגיל, את מתקשה להפעיל שיקולי דעת, להבין מה
קורה עמך כו'.
אני מסכימה עם דברים שנאמרו פה: שזה מסוכן מאד לדבר על אחריות עם אדם הנמצא בתוך קשר כזה. הוא לוקח את זה למקומות של אחריות מופרזת. בבחינת "אם אעשה כך וכך עם עצמי - אז יהיהבסדר". הראייה של הדברים בתוך קשר מרעיל אינה רגילה. אין אפשרות בכלל לראות דברים כהוויתם. כל הראייה מעוותת, מפוחדת, אשמה, מרצה ועוד ועוד.
אני יודעת- הייתי שם בפנים ועכשיו אני בחוץ.
רק עכשיו אני מסוגלת להבין מה פירוש הדבר לקחת אחריות במובן הבריא של המלה.
רק עכשיו אני מסוגלת להגיד מה אני רוצה וצריכה - ומה מתאים לי ומה לא מתאים לי, וגם זה עוד לא לגמרי תקין.
ומה שאת מדברת עליו "הפסקת להיות קורבן באותו הרגע" - זה אפשרי רק לאחר שיוצאים משם. נדיר מאד שזה יהיה אפשרי תוך כדי. תלוי, כמובן, בחומרת ההתעללות.
המניפולציות לא תמיד מובהקות. לעתים הדברים כל כך סמויים ו"מועדנים" - שקשה לקורבן [והוא קורבן במובן הממעשי של המלה, לא הרגשי!] בכלל לשים את האצבע שם. יש לפעמים תחושה ש"הכל בראש שלי".
טוב, חבל להרבות במלים.
דובר כאן על הספר בנושא זה הנקרא "הטרדה נפשית" מאת מארי פראנס הירגויון. שם גם מוסבר שלא תמיד זה מבנה נפשי של "קורבן" במובן הנפוץ של המלה. לפעמים מדובר דווקא באנשים שכלל לא מצליחים לזהות לאן הם נכנסים בכלל, ואז - בשיטה זוחלת - ההתעללות מתפתחת, הם מוותרים/לא מבינים מה קורה וכו', עד שהדברים כבר במצב נוראי. לוקח הרבה מאד זמן להבין איפה אתה נמצא. ואז- לוקח המון זמן לצאת משם, כי הנפש כבר מפתלת בתוך בלגאן רגשי כזה, שקשה להיחלץ ממנו, משותקת, חסרת אונים, ללא מסוגלות להתבוננות פנימה או החוצה.
מומלץ למי שמתענין.
אני כבר הרבה אחרי זה, לא רוצה להיות שייכת יותר ל"מועדון" הזה...אבל כל כך מבינה וזוכרת. כל כך יודעת אילו נזקים עצומים יכולים לקרות.
מומלץ מאד מאד להזהר מהמלים של "לקחת אחריות".
היום - אני מאד מבינה ל-מה כוונתך.
אבל למי שנמצא "שם" - זו אמירה מאד מאד בעייתית שעשוייה- למרבית הפרדוקס - רק להחמיר את המצב.
התוקף - לעולם הוא התוקף.גם אם זה "רק" רגשית [זה לעתים הרבה יותר בעייתי!!].
לגבי המותקף - יש קודם כל לחזקו, לתת תוקף למה שהוא מרגיש, חווה, לאשר בעבורו את מה שהוא לא יודע לפעמים לאשר לעצמו - שאכן בכלל מתעללים בו... ורק אח"כ לדבר על שינוי.

[האישה_הפראית*]

_התוקף - לעולם הוא התוקף.גם אם זה "רק" רגשית [זה לעתים הרבה יותר בעייתי!!].
לגבי המותקף - יש קודם כל לחזקו, לתת תוקף למה שהוא מרגיש, חווה, לאשר בעבורו את מה שהוא לא יודע לפעמים לאשר לעצמו - שאכן בכלל מתעללים בו... ורק אח"כ לדבר על שינוי._
חכם ונכון ביותר..מסכימה עם כול מילה! @} (גמני הייתי שם...)

הראייה של הדברים בתוך קשר מרעיל אינה רגילה. אין אפשרות בכלל לראות דברים כהוויתם. כל הראייה מעוותת, מפוחדת, אשמה, מרצה ועוד ועוד

לפעמים מדובר דווקא באנשים שכלל לא מצליחים לזהות לאן הם נכנסים בכלל, ואז - בשיטה זוחלת - ההתעללות מתפתחת, הם מוותרים/לא מבינים מה קורה וכו', עד שהדברים כבר במצב נוראי. לוקח הרבה מאד זמן להבין איפה אתה נמצא. ואז- לוקח המון זמן לצאת משם, כי הנפש כבר מפתלת בתוך בלגאן רגשי כזה, שקשה להיחלץ ממנו, משותקת, חסרת אונים, ללא מסוגלות להתבוננות פנימה או החוצה.
כול כך נכון...

העבודה , טיפול "השורש" הוא לחפש את ה"תוקף הפנימי",החלק שבתוכינו ש"מזמין" אגרסיביות חיצונית, ובדרך כלל לא במודע כלל. שהרי אנחנו לא סתם , במקרה, מוצאות עצמינו בסיטואציות מסויימות...אלא חלק לא מודע בתוכינו נהיה פעיל..חלק אגרסיבי כלפי עצמינו, ואז אנו מזמינות מן "עונש" חיצוני, להזין את התוקף הפנימי...אם זה בדמות בן זוג אלים או מתעלל, בוס קשוח,וכהנה וכהנה...הרי בכול הנוגע לבחירות אומללות, אנו מאוד יצירתיות...
העניין הוא, ואולי בעזרת איש מקצוע, להכיר את האגרסיביות הפנימית הקיימת בתוכינו נגד עצמינו, שרק משתקפת ע"י אדם חיצוני. ולפתור את זה עם עצמינו, להבין ולהכיר את זה, ולאחר מכן לסלוח. פשוט לפרק את המנגנון הזה, הפנימי, להכיר אותו,לעבד אותו, לסלוח, ולפרוץ לדרך חדשה, בריאה ועוצמתית יותר. ולהבין ש נועדנו ומגיע לנו להיות חופשיות, משוחררות, שמחות!
באהבה, יישר כוח, מאמינה שכול אחת עוברת את השלבים האלה בקצב שלה ובתיאום מושלם, הכול לטובה.@}

[כואבת*]

אבל אולי זה נותן מספיק כוח כדי לקום ולמצוא מישהו שיעזור אישית. ולא, אני דווקא לא ממליצה על פסיכולוגים לתהליך הזה
בשמת, על מי כן היית ממליצה? יש מישהי ספציפית? (וכן זה חייב להיות מישהי לדעתי ולא מישהו)

אני חושבת שלמרות שאני "בפנים" אני דווקא מזדהה עם נושא האחריות שבשמת מדברת עליו, כי הבחנתי שבפעמים המעטות מעטות שהצלחתי להמנע מלהגרר למשחק הצעקות שלו, כשהצלחתי להביע את הרגשות והצרכים האמיתיים שלי, אז נתקלתי ברגיעה מצידו, ולעיתים אפילו הבנה ואמפתיה. ואז גם הצלחתי לתת יותר אמפתיה למה שהוא צריך ומרגיש מתחת לכל הגועל נפש שיוצא לו מהפה.

הבעיה היא שלפעמים הוא באמת מצליח לשכנע אותי שמשהו שעשיתי הוא "לא בסדר", שאני "לא בסדר" "אמא גרועה" וכו. כי לפעמים התוכן של מה שהוא אומר דווקא נכון ודווקא הייתי יכולה ללמוד ממנו הרבה ולצמוח אם הוא היה מבטא את התוכן בצורה חיובית.
יצא קצת מבולבל אבל מה שניסיתי להגיד זה שאני לפעמים מוצאת את עצמי תוהה אם אני "משתמשת" בטיעון של "התעללות נפשית" כדי לא להתמודד עם התוכן של מה שהוא אומר, עם הביקורת על חולשות שיש בי באמת, טעויות שעשיתי וכו.

אשמח אם למישהי שהייתה שם (או שלא הייתה שם - בשמת אני מניחה שאת לא עברת את זה אבל דברייך מעניינים ומחזקים מאוד) יש תובנות בנושא "מבחוץ"

ושוב תודה על שאתן שם

[כואבת*]

נועדנו ומגיע לנו להיות חופשיות, משוחררות, שמחות
אמן אמן שאצליח לקבל את הכוחות להביא על עצמי את החופש הזה

[רוזמרין*]

יצא קצת מבולבל אבל מה שניסיתי להגיד זה שאני לפעמים מוצאת את עצמי תוהה אם אני "משתמשת" בטיעון של "התעללות נפשית" כדי לא להתמודד עם התוכן של מה שהוא אומר, עם הביקורת על חולשות שיש בי באמת, טעויות שעשיתי וכו.
כואבת יקרה, לכולנו יש חולשות וזה לגמרי בסדר. אני לא מאמינה בביקורת בשום צורה, גם זו המכונה "בקורת בונה" וגם זו הנעשית בצורה מעליבה ומשפילה. (ואני הייתי ידועה שנים כביקורתית). את לא צריכה להתמודד עם בקורת ולא לתהות אם יש בה משהו או אין בה. את גם לא צריכה לתת לו בקורת או לחנך אותו. לכל אחד ממכם יש צדדים שונים חזקים יותר וחלשים יותר. לפעמים זה גם משתנה וצד חזק נחלש וצד חלש מתחזק, אנחנו לא רובוטים.
אני חושבת שגם בקורתיות שנאמרת בשקט ובמילים יפות, יכולה לעשות שמות לנפש ממול אם הבקורת הזו חוזרת על עצמה נונ-סטופ. אם אני אומרת לבעלי במשך שנים שהוא בזבזן וחסר אחריות (ומראה לו דוגמאות) אז הוא גם מאמין שהוא כזה. אם אני אומרת לו שחוסר כסף כרוני מביא אותי למצב של חרדות ודכאון והענשה עצמית אז זה גורם לו לקרוע את עצמו בעוד עבודות, להביא יותר כסף, לצמצם את המינוס ולשמוח שהחיוך חוזר אלי.
במצב הקודם הוא נע בין כעס עלי ( והביא לי דוגמאות שאני לא בסדר) ובין השלמה של "כזה אני" ואת תאזני את זה.
במצב החדש הוא עשה את זה בשבילי, כי לי יש בעיה עם זה.
אגב, בקורת יכולה להעשות גם בצורה לא-מילולית. העווית פנים, התעלמות, התנהגות הפוכה מועצמת (כמה שאתה יותר צורח, אני יותר שקט. אתה בזבזן-אני קמצן. אתה לא מחבק- אני מחבק כל הזמן).

בקורת גורמת לנו להרגיש רע מאד. התגובה היא אישית. לאחד זה מתפרץ באלימות ולשני בהשתופפות. האם אפשרי להוציא את הבקורת מחוץ למשחק?

[הייתי_שם_גם*]

כי לפעמים התוכן של מה שהוא אומר דווקא נכון ודווקא הייתי יכולה ללמוד ממנו הרבה ולצמוח אם הוא היה מבטא את התוכן בצורה חיובית.
בכל אמירה יש משהו נכון. זה יכול להיות בשורש הדברים או בקצה העלווה. אני מכירה את התחושה הזאת שהוא באמת צודק. אין לזה שום משמעות. כמו שרוזמרין כתבה - ביקורת היא לא דבר בונה. שימי לב שהדבר הראשון שהביקורת עושה לך היא החלשה שלך. מכאן שהיא לא בונה כלום. אל תנסי להיות כל-יכולה. זה לא עובד. את לא רובוט, שיוציא את הדבר החיובי, המלמד, מהביקורת ויתעלם משאר ה*רא שיש שם.

נועדנו ומגיע לנו להיות חופשיות, משוחררות, שמחות
זה יהיה נהדר אם תצליח להיות כזו מולו. אני הצלחתי רק ברגע שהיה לי ברור שאני לא מוכנה/ יכולה לספוג יותר. היה לי ברור שזה יגרום לו ללכת. תקחי בחשבון שמרגע שתצליחי להיות כזו, כל הדינמיקה כנראה תשתנה. את לא יודעת מה זה יכול לגרום. אני מציעה לך לעשות את זה עם תמיכה. אל תנצחי את קו החשבה שלך שהכל בידיך ואם רק תצליחי לא להפגע/ להעלב/ להתקפל ממנו הכל יהיה נהדר.

[יעלי_לה]

אשמח אם למישהי שהייתה שם (או שלא הייתה שם - בשמת אני מניחה שאת לא עברת את זה אבל דברייך מעניינים ומחזקים מאוד) יש תובנות בנושא "מבחוץ"

הייתי שם בערך. אצלינו זה אולי לא היה בעוצמה גדולה עד כדי התעללות. אולי רק במשך תקופה קצרה, בהתחלה... אולי במשך חלק משלוש השנים הראשונות (אנחנו יחד 8).
עד היום הפה שלו מאוד אלים כשהוא כועס או נעלב. הוא מסוגל להגיד לי דברים איומים.
אבל היום הדינמיקה בינינו שונה, בעקבות תהליך שהתחיל אצלי בפנים (בעזרה חיצונית) והתפשט החוצה עד שהדינמיקה השתנתה, ועל כן אני מסכימה עם בשמת.
היום כשהוא אומר לי את הדברים האיומים שהוא מסוגל לומר, זה לא עושה לי כלום. זה רק גורם לי לרחם עליו. לא רחמים ציניים אלא אמיתיים. וזה גם נדיר יחסית.
מכיוון שהמלים האלימות שלו מחליקות מעלי, הוא כבר לא מנסה להתשמש בהן כדי להעביר מסר (מה שפעם בהחלט היה, והתוכן באמת היה משמעותי כמו שאת אומרת), אלא רק כדי לפרוק מתח, ואת המסר הוא כבר מעביר כמו בנאדם נורמלי ובנזוג אוהב.

[יעלי_לה]

בכל אמירה יש משהו נכון. זה יכול להיות בשורש הדברים או בקצה העלווה. אני מכירה את התחושה הזאת שהוא באמת צודק. אין לזה שום משמעות. כמו שרוזמרין כתבה - ביקורת היא לא דבר בונה. שימי לב שהדבר הראשון שהביקורת עושה לך היא החלשה שלך. מכאן שהיא לא בונה כלום. אל תנסי להיות כל-יכולה. זה לא עובד. את לא רובוט, שיוציא את הדבר החיובי, המלמד, מהביקורת ויתעלם משאר ה*רא שיש שם.

כל מלה.

ואם רק תצליחי לא להפגע/ להעלב/ להתקפל ממנו הכל יהיה נהדר
מסכימה עם הייתי שם גם - זה בהחלט לא בטוח. אצלינו זה קרה כך. יכול להיות שאצלכם זה יגרום לו לעזוב - או... אי אפשר לדעת מה. מה שבטוח שהדינמיקה לא תהיה אותו דבר.
מה שעוד בטוח, זה לא קורה ביום אחד. זה תהליך והוא הדרגתי.

[בשמת_א*]

בגדול מסכימה עם דברי רוזמרין ו יעלי לה.

אשמח אם למישהי שהייתה שם (או שלא הייתה שם - בשמת אני מניחה שאת לא עברת את זה אבל דברייך מעניינים ומחזקים מאוד) יש תובנות בנושא "מבחוץ"
עדיף לא להניח הנחות לגבי, לשום כיוון.
ותודה על המחמאה.

בעיקרון אני מסכימה לגמרי שאפשר לטעות בכל מיני צורות בהבנה של דברים שנאמרים באינטרנט (וכמובן, גם בחיים...) ומסכימה איתך לגמרי שאפשר לטעות ביישום של עצות שניתנות באינטרנט (וכמובן, גם בחיים....). מסיבה זו אני משתדלת גם לתת תסריטים מפורטים וגם להסביר כל מהלך בהם, כדי שהרציונאל יהיה ברור למי שרוצה להתחיל.

לגבי המלצות: המממ. זה גם תלוי מאיזה איזור את בארץ, אבל אני לא יודעת מה להגיד לך כי אני מרגישה שצריך להתאים את המטפלת ואת השיטה לאדם - ואני לא מרגישה שאני מסוגלת להתאים לך מישהי. כן, אני מסכימה חד משמעית בכל צורה שרק אשה. נדמה לי שגם השתמשתי רק במין נקבה.
לדעתי נקודת התחלה טובה היא נעמ"ת וויצ"ו, מישהי ותיקה ומנוסה, לא צעירונת מתחילה.
המתחילות אכן לפעמים נופלות בפח ולא מזהות את ההתעללות גם כשהן רואות אותה מול העיניים (במקום לראות שהוא רומס אותה ברגע זה מול עיני המטפלת, היא מפרשת את זה כ"זאת הגירסה שלך וזאת הגירסה שלו ואי אפשר להכריע". לא, זאת לא. אפשר להכריע, אם תביני שהוא מסלף בצורה מטורפת ממש, ושהיא מרגישה בתוך סרט מסוייט כי היא מתחילה לפחד בעצמה שזאת היא הלא נורמלית, והיא מפחדת עוד יותר כי הרגע נתת לו עוד נשק ביד להתנקם בה, "את רואה? זו את המטורפת, אפילו המטפלת אמרה שאני צודק!". והיית יכולה להכריע, מטפלת מתחילה חביבה, אילו היית יודעת לשאול את השאלות הנכונות ואילו היית יודעת לזהות את הסימנים).
ואגב לזהות את הסימנים, באיזה דף הזכרנו את שירי שזיהתה במהירות הבזק את מהותו של רום הראל וסילקה אותו מהפורום שניהלה?

[כואבת*]

לדעתי נקודת התחלה טובה היא נעמ"ת וויצ"ו, מישהי ותיקה ומנוסה, לא צעירונת מתחילה
אבל איך הצעירונת תצבור ניסיון??
סתם, לא קשור לנושא אבל פתאום חשבתי על זה שאף אחד לא רוצה לתת צ'אנס למתחילים

אני כרגע בחו"ל, אבל אנחנו נחזור לארץ בחודשים הקרובים וכנראה נגור באיזור המרכז. אז באמת אולי אנסה לפנות לנעמ"ת או ויצו.
אני מניחה שהוא לא ישתף פעולה עם זה, ולא יסכים ללכת לטיפול, אבל לפחות לי תהיה תמיכה.
בינתיים אני מושכת את הזמן ומנסה כמה שפחות להתעמת איתו כדי לא להגרר בעצמי לאלימות - ואני תמיד בסוף נגררת לצעקות והאשמות בחזרה כי אני מרגישה שהוא לא שומע אותי עד שאני לא צועקת (ואז גם כמובן הוא לא שומע אותי ואני יוצאת קרחת מכאן ומכאן, כי האלימות משחיתה את הנשמה שלי)

חשבתי הרבה על מה שכתבתן יעלי לה, רוזמרין והייתי שם גם על הביקורת.
אני לא משוכנעת.

אם תחליפו את המילה ביקורת ב"פידבק" - מה אז? האם לא ניתן ללמוד הרבה מהפידבקים של הסביבה על עצמנו? אני אוהבת ללמוד, לאתגר את עצמי וכו' ואני חושבת שאני מפסידה המון אם אני סוגרת את עצמי לפידבקים מהסביבה. אם יש ביקורת/פידבק והיא מועברת בצורה בונה, תומכת, אוהבת, מכילה וכו', אז למה לא לתת אותה כמתנה לבנזוג? או לחברים? אולי יש משהו שאני לא רואה ומישהו אחר יכול לעזור לי להבין יותר טוב?
לכן הבעיה לדעתי היא לא בעצם העובדה שיש ביקורת אלא בצורה שבה היא נמסרת.

[כואבת*]

אה וסליחה בשמת, לא התכוונתי "להניח" שום דבר עליך, פשוט לא ציינת שהיית במצב כזה כמו ששאר המגיבות ציינו אז "הנחתי"...איתך הסליחה

[יעלי_לה]

לכן הבעיה לדעתי היא לא בעצם העובדה שיש ביקורת אלא בצורה שבה היא נמסרת.

ברור, אבל אני בכל אופן התייחסתי לביקורת שאת מקבלת ממנו כרגע, על האופן שבו היא נמסרת (הרי זה נתון כרגע).

[בשמת_א*]

ערכתי טיפ טיפה את תגובתי לעיל.

לכן הבעיה לדעתי היא לא בעצם העובדה שיש ביקורת אלא בצורה שבה היא נמסרת.
כל ביקורת שלא הוזמנה על ידי אינה מתקבלת בברכה.
כל ביקורת לא מוזמנת לא קשורה אלי, אלא למי שרוצה להעביר ביקורת מסיבותיו הוא.
הבעיה היא בעצם העובדה שמישהו רוצה למסור לך ביקורת, שאת לא ביקשת.
וכל אדם שנמצא ביחסים בעייתיים כמו שאת מתארת, נמצא בתוך "מילכוד" מסוים שקשור בכל היחס לביקורת, ולכן רצוי שהוא יימנע מביקורת בכל צורה - גם ישים לב כאשר מבקרים אותו, לעצור את זה, וכאשר עולה בו דחף לבקר, לעצור את זה.

איך עוצרים ביקורת שמובעת כלפיך?
הרעיונות שלי: שני תסריטים, לאחד שלב אחד, לשני 4 שלבים.

תסריט עם שלב אחד: מסתלקים. יוצאים מהחדר, יוצאים מהבית. פשוט יוצרים חיץ פיזי, שלא מאפשר לאדם השני לבצע ביקורת.

תסריט עם ארבעה שלבים:

• מסתכלים ישר בעיניים
• מרימים יד בצורת תמרור "עצור"
• אומרים בפשטות, "סליחה, זה לא מתאים לי כרגע" ולא מקשיבים.
• מסתלקים.

בעיקרון, כשמדובר בהתעללות מילולית, שיתוף הפעולה של הקורבן קריטי.
לכן כל כך חשוב לעבוד עם הקורבן על הפסקת שיתוף הפעולה.

[רוזמרין*]

האם לא ניתן ללמוד הרבה מהפידבקים של הסביבה על עצמנו? אני אוהבת ללמוד, לאתגר את עצמי וכו' ואני חושבת שאני מפסידה המון אם אני סוגרת את עצמי לפידבקים מהסביבה. אם יש ביקורת/פידבק והיא מועברת בצורה בונה, תומכת, אוהבת, מכילה וכו', אז למה לא לתת אותה כמתנה לבנזוג? או לחברים? אולי יש משהו שאני לא רואה ומישהו אחר יכול לעזור לי להבין יותר טוב?
כואבת יקרה, אני אענה לך את דעתי על כל שאלה בנפרד:
1)פידבק בעברית זה היזון חוזר, לא בקורת. בהקשר הזוגי אני יכולה להעלות על דעתי פידבק מהסוג שאת, נניח, עושה משהו ומבקשת לשמוע את דעתו על כך. או שאת מתכננת משהו ורוצה לשתף אותו ולשמוע מה ואיך הוא חושב על הרעיון.
2)תהליך של למידה גם דרך היזון חוזר הוא באמת דבר חשוב, אבל בקורת? תני לי דוגמא לבקורת שמועברת בצורה "בונה,תומכת ואוהבת".
3)מדוע בקורת היא מתנה שאת נותנת לבן הזוג או לחברים? או שהכוונה לפידבק? אם הכוונה לפידבק שהם נותנים לך- זו אמורה להיות מתנה בשבילך, לא בשבילם (וכמובן גם ההפך).
4)השאלה האחרונה שלך היא נקודת מפתח. מה זאת אומרת "יש משהו שאני לא רואה"? אם את לא רואה שפגעת במישהו והוא אומר לך (למשל: "עשית כך וכך וזה גרם לי להרגיש כך וכך) -זה באמת יפה. אם פגעת בו בלי להתכוון והוא אומר לך, למשל, "עשית כך וכך וזה בגלל שאת כזאת וכזאת ותראי כמה זה מטומטם"- זה לא יפה, זה לא מלמד, זה לא נעים.

יכול להיות שאת לא מתכוונת לבקורת או לפידבק אלא למתן עצות. נניח את באה לבעלך או לחברה ואומרת שאת היית עושה אחרת או שכדאי לו כך וכך. אם לזה התכוונת, מבחינתי עצה=בקורת אם לא ביקשו את העצה.
את פתחת כאן דף כדי לקבל עצות, הפניות והארות אז זה בסדר (אני מקווה) מבחינתך. אם היית מקבלת עצות או בקורת מבלי שביקשת- האם היית מרגישה נוח עם זה?

[קרן_שמש_מאוחרת*]

כואבת,
אני מהצעירות האלה ומרגישה לא בנוח להביע את דעתי כאן, מעבר לתמיכה בך.
מה שכן - עבדתי במשך 4 שנים במרכז סיוע לנשים נפגעות אלימות באזור הדרום.
אם תירצי המלצות על נשות טיפול מצוינות כשתגיעי לארץ את מוזמנת לכתוב לי בדףבית.
מאחלת לך שקט נפשי בכל דרך שתבחרי.

[אני_גם_שם*]

וואו... מחפשת דף כזה כבר כמה חודשים. נשמע כמעט כאילו אני כתבתי אותו. אפילו התחלתי דף תמיכה לעצמי אבל התייאשתי, אולי כי לא הייתי מסוגלת להכיל ולכתוב את כל האמת על על מה שאני עוברת, כי אז הייתי נאלצת באמת לראות את זה. הטכניקה שלי הייתה מאז ומעולם "לשכוח" -אני שוכחת את הפרטים של מה שקרה בתוך שעות, ואת עצם זה שקרה בכלל משהו תוך יום. עברתי מיחסים כאלה שנמשכו שנים שוב לאותו דבר עם ניואנסים טיפה אחרים. עכשיו אני מנסה לאסוף נחישות כדי להתמודד סופסוף וזה כ"כ קשה. באתי מבית של שני מתעללים - מילולית, פיזית ובעיקר נפשית - זה בזה ובכולנו, ולאחר שהיה נראה שפני הדברים שם השתפרו בשנים האחרונות, עלו כמה טריגרים שהחזירו את המצב מול הורי לימים הכי קשים. כעת אני נתונה בהתעללות שהוא שיתוף פעולה שלהם עם בן זוגי. אוי ההנצחה...
כ"כ עצוב. וכולם כמובן אנשים אהובים ומכובדים בחברה. קשה לי. מקווה שאמצא את הכוח לפנות לעזרה. וגם את, כואבת.

[כואבת*]

אני גם שם
קודם כל קבלי חיבוק גדול ממני. זה באמת באמת קשה לעשות את זה לבד, אני כל כך שמחה שדרך הדף הזה, עוד נשים שעוברות את התהליך הזה יכולות אולי להתחזק. אני ממש החלטתי שדבר ראשון שאני עושה כשאני נוחתת בארץ אחרי התגברות על הג'טלג זה לפנות לעזרה. אני מקווה שגם את תמצאי את הכוחות. ותופעת ה"שכחה" כל כךךךךךךךךךך מוכרת לי...

קרן שמש מאוחרת - תודה, אשמח להפניות באיזור המרכז, האם תוכלי לרשום את שמן כאן כדי שגם נשים אחרות יוכלו לפנות אליהן?

אני לא הגעתי מרקע של התעללות במשפחה בכלל, יש לי שני הורים תומכים ואוהבים - ובכל זאת משהו בי מאפשר את ההתעללות בי ואני רוצה להכנס אל המקום הזה לעומק ולהבין אותו.

בשמת ורוזמרין:
אני לא בטוחה שיש לי בעיה עם עצה/פידבק/ביקורת שלא ביקשתי - כל עוד אני יכולה ללמוד מזה ולצמוח ולהתעצם מזה. ואני מאמינה שיש דרך להעביר את המסר הזה אליי בצורה מצמיחה ולא פוגענית ואשמח לשמוע את המסר כל עוד הוא מעצים ואוהב.

למשל: אם הייתה לי חברה שרואה מהצד את מערכת היחסים ביני לבין בעלי וחושדת שמדובר בהתעללות מילולית. נניח שאני עצמי אינני מודעת לכך. האם היא לא צריכה לתת לי את הפידבק שלה מן הצד? אולי היא רואה משהו שאני לא רואה? אולי אני יכולה ללמוד ממנה - אפילו שלא ביקשתי את הביקורת/עצה/פידבק או שאיך שנבחר לקרוא לזה.

בשמת
לגבי שיטת השלבים: אני רואה את זה עובד במקרים "קיצוניים" יותר נניח צעקות או קריאה בשמות, אבל מה לגבי התעללויות "מעודנות" יותר, כמו המשפט: "טוב את כנראה לא תביני, אבל X Y Z " שרומז שאני פשוט מטומטמת מידי ולכן לא אבין. או משפט כמו "טוב, עכשיו אני צריך להיות החכם מבינינו בשיחה ולהסביר שXXX"
איך מונעים את המצבים האלה? נראה לי מוגזם לצאת מהחדר כל פעם שהוא זורק הערה כזאת.
האם יש דרך למנוע את ההתעללות בלי לצאת מהחדר וכן להמשיך את השיחה?

[יעלי_לה]

האם יש דרך למנוע את ההתעללות בלי לצאת מהחדר וכן להמשיך את השיחה?

כן. לא להיפגע. לא לזוז מנקודת הכוח שבתוכך. (לא פשוט, אני יודעת)
ואז זו לא התעללות אלא אדם אחד שמזהם את עצמו בדיבור מגעיל ואדם אחר שלא שומע את זה אלא מעבר לזה ^{(לא, אני לא מתכוונת לשמיעת המסר תוך התעלמות מהצורה, ותיכף אני אסביר)}.
כך קורים 2 דברים:
השומע נשאר בטוב שלו (לפחות באופן יחסי. מדובר בתהליך)
האלים מילולית רואה שה"כדור" שהוא זרק לא חוזר אליו ובהדרגה מפסיק "לשחק". (משך הזמן והעוצמה פוחתים בהדרגה)
או שהאלים מילולית רואה שאין לו עם מי "לשחק" והולך למצוא קרבן חדש.

הסתייגות: כאמור מדובר בתהליך. אני הצלחתי להגיע למצב שאני מונעת את ההתעללות בלי לצאת מהחדר וכן להמשיך את השיחה רק אחרי הרבה פעמים שכן עזבתי את החדר ( / את הבית / את העיר ).

הבטחתי הסבר ל- ואדם אחר שלא שומע את זה אלא מעבר לזה_ - _אני לא מתכוונת לשמיעת המסר תוך התעלמות מהצורה
מקווה שההסבר יהיה מובן:
ברגע שזיהיתי שהדיבור נהיה אלים, אני עושה הפרדה בקשב שלי. לא נותנת לאלימות להגיע אלי (לפעמים, כאמור, ההפרדה היא פיזית, יוצאת מהחדר).
אני יכולה כן להקשיב למסר שלו, אבל לא למסר שהוא מנסה להעביר באופן הזה, אלא למה שההתנהגות עצמה מוסרת לי.
אני חלילה לא מתכוונת ל "הוא קורא לי כלבה כי הוא בעצם רוצה להגיד לי שאני צריכה לבשל יותר טוב"
אלא "הוא מתנהג עכשיו ככה כי משהו הקפיץ לו את השריטה, זה לא קשור אלי, זה שלו, אני לא צריכה להיות מושפעת מזה בשום צורה"

כשזה קורה כך, אני לא זזה מילימטר בפנים, המקום שלי יציב, הוא סתם מזהם את עצמו (באופן מעורר רחמים, יש לציין) מכלה את כוחותיו לריק ומתייאש תוך זמן קצר (יחסית). כשזה נגמר אני אומרת לו קצרות, באופן ענייני, כמה לא נעים ולא מכבד זה היה. משאירה את זה כמשהו שלו, שריטה שלו שלא קשורה אלי, ובזה זה נגמר.

כשזה קורה ליד הילד זה לפעמים דורש ממני קצת יותר כוחות נפש לסיים את זה מיידית, בלי להמתין שהוא יתעייף. לא תמיד יש לי את הכוחות לזה, אבל לפעמים. אני פשוט מסתכלת לו בעיניים ואומרת לו בשקט: "אין מצב שהילד שלנו ישמע עכשיו את המלים האלה נקודה. כשהוא יישן תוכל להמשיך." הוא משתף פעולה בהתאם לרמת העצבים, כלומר לעתים זה לא מצליח אני מתנחמת בכך שהילד רואה איך אני מגיבה לזה ממקום של כוח ולא כאסקופה הנדרסת.

[כואבת*]

אגב דוגמא שקרתה בlive
<שלא תגידו שאני לא מנסה ליישם עצות מהאינטרנט...>
עבדנו ביחד על לכתוב אימייל - אנחנו עובדים הרבה ביחד כי העבודה שלנו משותפת - ותמיד יש הרבה ריבים סביב העניין.
אני זו שיודעת לכתוב באנגלית, הוא זה שיותר יודע מה הוא רוצה להגיד, כל שיוצא מצב שהוא מסביר מה הוא רוצה להגיד ואז אני מנסה לנסח.

בקיצור, הוא טוען שאני כל הזמן מחסירה פרטים, לא כותבת באופן ברור כך שיבינו אותי. כשלעצמו, זה די נכון, אני הרבה פעמים לא ברורה וצריכה להסביר את עצמי. אבל הוא פשוט מתעצבן עליי - למה אני כל הזמן מחסירה פרטים למרות שהוא כל הזמן מעיר לי על זה??
הוא לא מבין!! איך זה יכול להיות?? וכו'. כלומר חוסר לגיטימציה מוחלט לזה שיש לי חולשות מסויימות או משהו שאני פשוט לא טובה בו ולקבל את זה.

בקיצור, הוא התחיל לשאול כביכול "בעדינות" - איך זה שאני עדיין מחסירה פרטים למרות שהוא העיר לי על זה כל כך הרבה פעמים

אז אמרתי לו שאני לא מעוניינת לקבל ביקורת ממנו כרגע.

והוא ניסה לטעון שזה לא ביקורת
הוא רק מדבר איתי, ואני ממש לא פתוחה וכו

אז בסוף שמתי גבול ואמרתי שאני פשוט לא רוצה לשמוע את זה
הוא התעצבן עוד יותר אבל בסוף הניח לזה בעודו מפטיר משהו על זה שאני "לא פתוחה" "אטומה" וכדומה
התעלמת ממנו והמשכנו לכתוב את המכתב

לא יודעת אם זה נחשב "הצלחה" או לא, אבל לפחות מנעתי המשך דיון בנושא וסירבת להקשיב לביקורת שלו

[כואבת*]

יעלי לה, ראיתי את תגובתך אחרי שרשמתי את התגובה האחרונה

אני גם באמת לפעמים אומרת משהו כמו "אתה מפסיק עכשיו לדבר ככה ליד הילד, אנחנו נמשיך אח"כ" והרבה פעמים זה עובד. לפעמים זה לא עובד והוא פשוט מנסה "להרגע" ו"לדבר רגוע" אבל למעשה עדיין מדבר בעצבים ואז אני לפעמים יוצאת מהחדר וכו' (מהעיר עוד לא יצאתי)


לא לזוז מנקודת הכוח שבתוכך
וואו הלוואי שהייתה לי נקודה כזו
בימינו היא לרוב נעלמת בדיוק כשאני הכי צריכה אותה

מאיפה את שואבת את הכוח הזה?

בדר"כ אני מצליחה להשאר בנקודה היציבה הזו בערך 5 דקות במרה הטוב - אם זה ממשיך מעבר לזה או שאני רואה שאין לי עם מי לדבר והגישה ה"רגועה" לא עוזרת לי, אני לרוב אאבד את זה ואתחיל גם לצרוח בחזרה

[יעלי_לה]

_לא לזוז מנקודת הכוח שבתוכך
וואו הלוואי שהייתה לי נקודה כזו_
יש לך! לכל אחד יש.

בימינו היא לרוב נעלמת בדיוק כשאני הכי צריכה אותה
זה לא שהיא נעלמת, את פשוט זזה ממנה ומאבדת קשר אתה.

מאיפה את שואבת את הכוח הזה?
אני לומדת את זה ב{{}}לימודי ימימה. אפשר לומר שזו המטרה העיקרית בלימוד - להתחבר לנקודה הזו.
עוד יש לי הרבה מה להשתפר בזה. זה תהליך.
בטוחה שאפשר ללמוד את זה בעוד דרכים, אבל אני מניחה שכל אחד (טוב, כמעט) צריך הנחיה כלשהי לעניין הזה, ליווי.

לא יודעת אם זה נחשב "הצלחה" או לא
נראה לי שבאופן יחסי כן.
איך הרגשת באותו זמן?

[חני_בונה*]

כואבת יקרה,
קודם כל
בעקבות הדוגמה שנתת עולה שבגלל העבודה שלכם יחד יש לכם הזדמנות ללבן נושאים שונים הקשורים לתיקשורת בינכם:
בשלב הראשון זה יכול להיות בנושאים הקשורים לעבודה.
למשל: מה הצד החזק שלו? מה שלך? איך אתם יכולים להעזר האחד בשני?
בדיוק כמו שכתבת: אני זו שיודעת לכתוב באנגלית, הוא זה שיותר יודע מה הוא רוצה להגיד רק לתת לזה הדגש.
ובהמשך: איך כל אחד מכם היה רוצה שהתיקשורת הקשורה בעבודה יחד תתנהל?
מה שיהיה שם? מה שלא יהיה?
מה זו ביקורת בשבילך? מה בשבילו?

[רוזמרין*]

למשל: אם הייתה לי חברה שרואה מהצד את מערכת היחסים ביני לבין בעלי וחושדת שמדובר בהתעללות מילולית. נניח שאני עצמי אינני מודעת לכך. האם היא לא צריכה לתת לי את הפידבק שלה מן הצד? אולי היא רואה משהו שאני לא רואה? אולי אני יכולה ללמוד ממנה - אפילו שלא ביקשתי את הביקורת/עצה/פידבק או שאיך שנבחר לקרוא לזה
אם אני הייתי החברה הזאת, הייתי שואלת אותך קודם אם אני יכולה להגיד לך משהו על העניין הזה דרך העיניים שלי.
בכך הייתי מאפשרת לך לבחור אם לשמוע או לא וגם לזכור שזאת התחושה שלי ולא איזו אמת צרופה.

בקיצור, הוא טוען שאני כל הזמן מחסירה פרטים, לא כותבת באופן ברור כך שיבינו אותי. כשלעצמו, זה די נכון, אני הרבה פעמים לא ברורה וצריכה להסביר את עצמי. אבל הוא פשוט מתעצבן עליי - למה אני כל הזמן מחסירה פרטים למרות שהוא כל הזמן מעיר לי על זה??
זו דוגמא מצויינת בעיניי. אם את מחסירה פרטים, זו יכולה להיות גם בעיה בשבילו (בעלי הוא כמוך ואין לך מושג כמה בלבולים, אי-הבנות ובעיות זה מייצר בחיי היומיום). עכשיו, בתקשורת לא אלימה, הוא אמור להסביר לך איך זה מפריע לו ובמה זה בא לידי ביטוי ההפרעה אצלו. אם כתבת קורות חיים שלך והחסרת פרטים או אם אמרת משהו לחברה והחסרת פרטים- זה לא אמור להפריע לו באופן אישי. מה שהוא עשה זאת בקורת עלייך (את זו שלא בסדר ובהמשך את לא פתוחה וכו') והכנסתך לתבנית הגדרתית (אטומה, לא אסרטיבית). אם הוא אומר לך את זה אלף פעם, בסוף תאמיני בזה-גם אם הוא יגיד במתק שפתיים. האמת היא שלפעמים את (ואני וכל אחד) אסטרונאוטית ולפעמים פרקטית, רגע אחד שמחה ואחר-כך לא, יום אחד פתוחה לכולם ויום שני מהורהרת עם עצמך. כשמשכנעים אותנו שאנחנו "כאלה וכאלה", יש לנו נטייה לחשוב ולפעול בהתאם. האם הורייך גם שיכנעו אותך שאת כזו וכזו? אולי הגעת לזוגיות הזו עם "הידיעה"?

_מאיפה את שואבת את הכוח הזה?
אני לומדת את זה בלימודי ימימה. אפשר לומר שזו המטרה העיקרית בלימוד - להתחבר לנקודה הזו._
אני גם יכולה להמליץ על ימימה. תהליך שמלמד להתנקות מכל הבולשיט שבתוכנו ומפתח את הדיוק במחשבות ובמעשים.

[כואבת*]

איך הרגשת באותו זמן?
הרגשתי ככה-ככה כי מצד אחד היה טוב שהדיון נעצר והביקורת נבלמה ומצד שני הוא לא למד מזה שום דבר, רק "הוריד" את זה על האטימות שלי. כלומר פעם הבאה הוא יעשה בדיוק את אותו הדבר (אני משערת) כי לא היה חיבור אמיתי בינינו לגבי הצורך שלי לחופש מביקורת.

חני -
האם השאלות ששאלת הן דוגמאות לנושאי שיחה שאת מציעה שנעלה בינינו ונדון בהן?

רוזמרין
החסרת הפרטים אכן משפיעה עליו ומפריעה לו אישית, שכן הוא פעמים רבות לא מבין אותי או שאני כותבת מכתב לא מובן (שקשור לעסק של שנינו) וכדומה. הנקודה היא שגם הוא פעמים רבות מחסיר פרטים, אבל אני לא עושה מזה עניין, פשוט שואלת "למה התכוונת?" בלי לנסות לרדת עליו.

הנקודה היא שגם אם הוא היה מבטא את הביקורת בצורה שמדגישה את הצורך שלו, אין לי הרבה מה לעשות בנידון חוץ מלהשתדל להיות בהירה יותר - ואני כבר משתדלת ממילא אבל זה לא "הוקוס פוקוס" - אני לא יכולה לשנות את האופי שלי בין לילה ואני לא צריכה שבנזוגי לחיים ישב לי על הנשמה בזמן שאני מנסה לשנות דברים בעצמי שלא מוצאים חן בעיני.

לגבי הדוגמא עם החברה -
אני חושבת שיש מקרים שאפשר לוותר על הנימוסין וההליכות האלה. אם אני רואה חברה שנתונה תחת התעללות, לא מעניין אותי אם היא רוצה לשמוע את דעתי או לא, אני אתן לה את נקודת מבטי בצורה כמה שפחות שיפוטית/ביקורתית וכמה שיותר תומכת ואוהבת.

[כואבת*]

האם הורייך גם שיכנעו אותך שאת כזו וכזו? אולי הגעת לזוגיות הזו עם "הידיעה"?
האמת שאולי אני שיכנעתי את עצמי שאני כזו וכזו...

[הייתי_שם_גם*]

כואבת,
הייתי מציעה לך למשל - לבקש ממנו לנסח את המכתבים בעברית ואת תהיי אחראית על תרגומם וכך לא יחסרו פרטים החשובים בעיניו. זה פתרון נקודתי. קחי בחשבון שאם העניין הוא העברת ביקורת זה יצוץ במקום אחר. אולי במקומות אחרים תרגישי פחות שיש לו קייס ותעצרי אותו ביתר קלות.
תראי, כשאני הייתי שם, השעות שהייתי בלעדיו היו בשבילי אויר לנשימה. האם יש לך שעות יום-יומיות בלעדיו? האם זו יוזמה שלו שתעבדו יחד?

[רוזמרין*]

ואני לא צריכה שבנזוגי לחיים ישב לי על הנשמה בזמן שאני מנסה לשנות דברים בעצמי שלא מוצאים חן בעיני.
זה משהו שבן זוגך צריך להפנים, אפילו בלי החלק השני של המשפט.
<אני מקווה שהבנת שאני הייתי כמו בעלך>

אם אני רואה חברה שנתונה תחת התעללות, לא מעניין אותי אם היא רוצה לשמוע את דעתי או לא,
אם את רואה, סימן שזה נעשה בפרהסיה ואז את צודקת. אם לא- זו רק הפרשנות שלך. אין אמת אבסולוטית (וגם על זה אפשר להתווכח).

האמת שאולי אני שיכנעתי את עצמי שאני כזו וכזו...
ברור, בסוף אנחנו לגמרי לוקחים על עצמנו את "הנראטיב" . התיקון, בעיניי, הוא להבין שיש בנו מהכל ולתת לצדדים מוחלשים להתחזק ולחזקים להחלש ולאפשר לעצמנו להיות בשינוי ובבדיקה מתמדת. כמו שבטיול נבדוק אם הדרך עדיין טובה ונכונה לנו או שיש צורך לסטות ממנה (או שבכלל השתנתה המטרה ואיתה כל המסלול).

[אני_גם_שם*]

מזדהה. אתמול אחרי עוד "פרידה סופית", כשעמד לצאת (שוב) הצלחנו לראות קצת אחד את השני(שוב) והוא אמר לי שקרא קצת בדף הזה שהשארתי פתוח... בהתחלה זילזל, אבל השיחה התפתחה, למרות כמה התפרצויות שלו.
בסוף הוא גם דיבר על הכאבים שלו ועל התנהגויות שלי שנחוו אצלו כאלימות. לדוגמה: בתחילת הקשר - התמסרות מינית מצדי מול לבטים לגבי עצם הקשר, שהותירו אותו בהרגשה מנוצלת ולא אהובה... בחיי. ושמאז הוא כועס. הבטיח ללכת יחד לטיפול דרך ויצו/נעמת.
הלוואי שנעמוד בזה. כל הכבוד כואבת, על הדף. אולי תשאירי גם פתוח?!

[חני_בונה*]

האם השאלות ששאלת הן דוגמאות לנושאי שיחה שאת מציעה שנעלה בינינו ונדון בהן?
כן,
האם מעשי לך לעשות את ההפרדה ולהתייחס לתחום העבודה המשותפת?

[חלוק_ביתי*]

סליחה על ההתערבות, אבל לעבוד ביחד כשיש חילוקי דעות ויחסים מעורערים זה לא טוב. בני זוג צריכים להתגעגע אחד לשני, ואם הם כל היום ביחד, אז אין להם מתי להתגעגע. אולי כדאי שאחד מכם יצא לעבוד מחוץ לבית?

[כואבת*]

האם יש לך שעות יום-יומיות בלעדיו? האם זו יוזמה שלו שתעבדו יחד?
יש לו שעות בנפרד אבל גם המוווון שעות יחד
אני הולכת להתחיל עבודה חדשה בארץ, אז נתראה פחות שזה טוב (גם הוא מודה) (תשובה גם ל חלוק ביתי ותרגישי חופשי להתערב - בשביל זה פתחתי את הדף!)
זו לא יוזמה שלו שנעבוד יחד אלא כורח המציאות (מסובך קצת להסביר).

אני גם שם - כל הכבוד והמון בהצלחה עם הטיפול - תודיעי לי איך הולך....
אני לא אשאיר את הדף פתוח (למרות שכבר אמרתי לו שפתחתי דף כזה לפני שנה כשפתחתי אותו) כי הוא פשוט לא יבין. הוא יחשוב שכל מי שכתבה כאן לא מבינה את "הצד שלו" ושמעה רק את "הצד שלי" ושברור שהוא לא צריך לדבר אליי ככה אבל גם אני עושה לו דברים איומים וכו וכו.

חני בונה
לא בטוחה שיש טעם להתמקד בנושא העבודה המשותפת כי זה רק עוד אחד מתוך מיליון ואחד נושאים אחרים יומיומיים

היום היה סיוט - הילד בכה כל היום - עד עכשיו אני לא יודעת מה הציק לו - ושנינו התחרפנו לגמרי בשלב מסויים וכבר התחלנו גם לצעוק עליו ואחד על השי מה שכמובן עשה את הכל עוד יותר גרוע. פשוט גהנום

הוא חושב שלסגור את הילד בחדר ל-10 שניות כשהוא בוכה כדי שירגע זה פתרון טוב וכשהפתרון לא עבד הוא האשים אותי !!!
ועדיין חושב שזה פתרון. (ואני כמובן לא מסכימה אבל מי אני בכלל שתהיה לי דעה)

בקיצור - הסיוט ממשיך

[בשמת_א*]

_כמו המשפט: "טוב את כנראה לא תביני, אבל X Y Z " שרומז שאני פשוט מטומטמת מידי ולכן לא אבין. או משפט כמו "טוב, עכשיו אני צריך להיות החכם מבינינו בשיחה ולהסביר שXXX"
איך מונעים את המצבים האלה? נראה לי מוגזם לצאת מהחדר כל פעם שהוא זורק הערה כזאת.
האם יש דרך למנוע את ההתעללות בלי לצאת מהחדר וכן להמשיך את השיחה?_

אני חושבת שבתור התחלה, צריך "לצאת מהחדר" כל פעם.
או השיטה הקצרה יותר: להסתכל בעיניים ולהרים את היד כתמרור "עצור".
לשתי הפעולות הפיזיות האלה יש משמעות. הן חשובות. הן יוצרות חיץ פיזי, שמדבר אל הצד השני יותר ממלים.
שמדבר אל הצד השני בצורה שהיא בעת ובעונה אחת יותר חזקה ממלים, ויותר עדינה ממלים.
הפעולה הפיזית בולטת מתוך הרעש שעושות המלים, בוקעת מתוכן ועוצרת.

כל פעם שזוכרים, צריך לעצור. "אתה מפסיק עכשיו לדבר אלי ככה" או "אין מצב שאתה מדבר אלי ככה יותר" או משהו כזה.
או, יותר עדין, אבל בטון ברור מאוד: "עצור! אתה מוזמן לנסח מחדש את מה שאמרת, לדיבור כזה אני לא מקשיבה".

בני זוג צריכים להתגעגע אחד לשני, ואם הם כל היום ביחד, אז אין להם מתי להתגעגע
המממ. אני באופן אישי לא מסכימה עם משפטים שקובעים ש"צריך" משהו כללי לכל בני הזוג (-: אני לא רואה שהבעיה היא הגעגועים (-: הבעיה היא שהם לא יודעים לתקשר בצורה נאותה, שניהם, ולכן הם צריכים ללמוד לתקשר.

לגבי "הוא יודע מה הוא רוצה לומר, אני יודעת לכתוב באנגלית":
אני אתן לך דוגמא שנתתי פעם, אבל לא זוכרת איפה. השורה התחתונה: בכל מצב של ריב, זה כן עוזר לרדת לפרטים במקום לעלות להכללות. ההכללות הן "את תמיד מחסירה פרטים", ו"אתה תמיד מבקר אותי". בדוגמא הזאת, את בעצם מסכימה שהוא צודק, זה רק הדרך שהוא מעיר לך שמקפיצה אותך.
הדוגמא:
היתה תקופה שראיתי המון המון תוכניות של אחד מייקל פיין, שעזר לבני זוג שהטעם שלהם מנוגד, לעשות שיפוץ בבית. הוא רצה "חדר אוכל בסיגנון כפרי" והיא רצתה "חדר אוכל אלגנטי" והם רבו נורא. ומה מייקל עשה?
הוא ישב איתם, ושאל כל אחד מהם מה הוא מדמיין. מה הרצונות שלו. ורשם מה כל אחד אומר.
(שלב מס' 1: הקשבה לצרכים)
אחר כך לקח אותם לחנויות רהיטים, והביא אותם לכמה רהיטים ספציפיים. כל אחד ראה את מה שהוא רצה, שהיה לטעמו, והשני אמר מה הוא אוהב ומה הוא לא אוהב בבחירה. לאט לאט הוא הוביל אותם לפריט שהיה מוסכם על שניהם - הם מצאו משהו שהיה בעת ובעונה אחת גם "כפרי" לטעמו של הבעל וגם "אלגנטי" לטעמה של האשה (-: והיו פריטים שהיו יותר לכיוון של אחד מהם, אבל מכיוון שהם קיבלו "פיצוי" בדמות פריט אחר שהיה יותר בכיוון של השני, שניהם היו מרוצים.
(שלב מס' 2: תהליך: בירור אם התוצאה מתאימה לצרכים שהובעו, והמשך הבירור/החיפוש/הדיוק עד שמוצאים משהו שמוסכם על כולם)

נפל לי אז אסימון גדול, ענק, לגבי כל המריבות האלה, שיכלו להגיע .... אוף, עדיף לא להיזכר.
שכל זמן שמדברים בהכללות, יש כל כך הרבה על מה לריב...
בירידה לפרטים, יש רווח למציאת הסכמה!
אז אם ניקח את זה לדוגמא עם האנגלית:
שניכם רבים בהכללות.
"את מחסירה פרטים!" עם כל ה"למה" והשטויות האלה, המשפילות, המנמיכות, הקטלניות.
"אתה כל הזמן מבקר אותי!" ואת בעצמך אומרת שבסוף גם את צועקת. נו, אז יש תוקפנות משני הצדדים...
מה לעשות?
בפעם הבאה שתשבו לכתוב מכתב, את תפתחי ותגידי לו מראש כמה דברים:

• את תגידי לו שאת רוצה לנסות לכתוב מכתב בצורה מכובדת וידידותית. ניסיון. בוא נראה אם יילך לנו.
• את אומרת שיש לך רעיון לדרך עבודה חדשה, אבל הוא חייב לתת לך להגיד הכל בלי להגיב באמצע הדברים.
• ואז את אומרת לו "דבר ראשון שאני רוצה להגיד, אני מודעת לעובדה שלפעמים אני מחסירה פרטים".
• (עצור! לא לתת לו להגיד כלום. להגיד: עצור! עכשיו אני מדברת. חשוב לי שתכבד את זה)
• אבל, ברגע שמתחילים לבקר אותך, זה לא עוזר לך, כי אז את לגמרי יוצאת מפוקוס. לכן, את רוצה לפתור את הבעיה על ידי דרך עבודה חדשה.

הפסקה בתסריט, לצורך העלאת הרעיון החדש (ממני אלייך):
הוא אומר לך טקסט בעברית ואז את מהר מתרגמת לאנגלית? האם הוא טוב בניסוח תוך כדי דיבור? האם אפשר שקודם תכתבו את כל מה שהוא מכתיב בעברית? האם הוא זוכר את המשפט שלו בעברית בזמן שאת מתרגמת?
כי הרעיון שלי, זה שמדבר על הפרטים:
הוא יגיד משפט מהר, אולי בו זמנית יכתוב אותו על דף טיוטה בעברית לידך, שלא ישכח. או שהוא יגיד את המשפט ל-א-ט, בחלקים, ואז את תכתבי את מה שאת זכרת מהמשפט באנגלית, ואז שניכם תעברו על המשפט באנגלית תוך חיפוש משותף האם כל הפרטים נכנסו. בסגנון "מצא את ההבדלים". אם הוא יכול להכתיב חצאי משפטים, גם טוב. נכון שבתרגום לפעמים צריך יהיה לשנות את המשפט באנגלית, אבל לפחות תכניסי קודם כל את כל הפרטים ואחר כך תנסחי את זה יותר טוב באנגלית.
ברגע שנוהל העבודה המובנה מראש הוא כזה שאתם מראש מסכמים על דרך עבודה שתכבד את הקשיים של שניכם (לו יש קשיים באנגלית, לך יש קשיים לזכור הרבה פרטים בבת אחת, אז את תורמת את האנגלית, הוא תורם את המאמץ לעזור לך עם כל הפרטים - לא כביקורת, אלא כעזרה).

• אתם מסכימים מראש, שלשניכם יש קשיים. שניכם לפעמים מחסירים פרטים. לכן קיים השני, לשים לב ולהזכיר "רגע, צריך להוסיף גם את שעת המשלוח". במסגרת ההסכמה הזאת מראש, אתם מסכימים על הניסוח המכובד להערות כאלה. "ככה אני רוצה לשמוע את זה - 'רותי, אחרי הקטע עם הקופסאות תוסיפי גם ...' ". את לא צועקת עליו כל יום "למה אתה לא יודע לכתוב באנגלית!" נכון? ואם כן, אז גם את צריכה להפסיק (-:
• את מתחייבת שגם אם תתעצבני, את תמשיכי לדבר בצורה מכובדת, ואם תראי שתיכף תתפרצי, את תצאי מהחדר עד שתירגעי.
• את מקווה שהוא מוכן לעשות אותו הדבר מצידו.

זאת דוגמא לדרך עבודה מכובדת. כך באמת עובדים אנשים ביחסים מכבדים. כך אני משתפת פעולה עם חברתי הטובה: אני מודעת לחולשות שלה, לא בשביל לבקר אותה עליהן, אלא בשביל לעזור לה בקטעים שקשים לה! והיא מודעת לחולשות שלי, לא בשביל לצעוק עלי כשאני מפשלת, אלא בשביל להסב את תשומת לבי או לעזור לי!
וזה תמיד בפרטים.
דרך הפרטים.
בפרטים אין "את תמיד" ואין "למה?????" ואין "איך אתה מסוגל...." ואין "אטומה אחת!"
יש התמקדות בדבר האחד הקטן שבו עוסקים עכשיו.
בטון ענייני.
ובהתחלה, כל פעם לפני שאתם עושים משהו ביחד, את תנהלי את השיחה הקטנה הזאת.
שוב ושוב.
ושוב ושוב תעצרי ו"תסתלקי" כהוא עובר לדיבור שאת לא רוצה לשמוע יותר.
את תזכירי דיבור מכובד, את תזכירי את הניסוחים שמתאים לך לשמוע, את תזכירי את הקשיים של כל אחד ואיך השני משלים אותו.
צריך לחזור על זה שוב ושוב, שניכם תשכחו (-:

[בשמת_א*]

_הוא חושב שלסגור את הילד בחדר ל-10 שניות כשהוא בוכה כדי שירגע זה פתרון טוב וכשהפתרון לא עבד הוא האשים אותי !!!
ועדיין חושב שזה פתרון. (ואני כמובן לא מסכימה אבל מי אני בכלל שתהיה לי דעה)
בקיצור - הסיוט ממשיך_

סתם תזכורת: שלא תחשבי שיוצאים מהדברים האלה ככה בן רגע.
ואם הילד בוכה, קחי אותו על הידיים וצאי איתו, עם הילד, למקום רחוק ממנו. מייד.
ברור שהילד רגיש לכל המשבר שלכם.
ברור שהוא מגיב לזה.
ברור שזה יותר ממה שבן זוגך מסוגל לסבול כרגע.
אז תגני על הילד. קחי אותו וצאי מהבית. הוא יירגע בחוץ בחיבוק של אמא, ותחזרו.
זה רעיון לא רע לסגור לעשר שניות - אותו בבית...
כלומר: במקום לסגור את הילד לבד (להרחיק ולהעניש) - לקחת את הילד החוצה (להרחיק ולחבק).

[כואבת*]

בשמת, תודה על התשובה המושקעת
לגבי "לצאת מהחדר" ו/או לעצור את השיחה - זה בתיאוריה מדהים, אבל אני לא מצליחה ליישם את זה. איכשהו אני "תופסת" את הדיבור האלים מאוחר מידי ולא תמיד מצליחה לעצור בזמן - על המקום - את ההשתלחות. גם הרבה פעמים אני נותנת לו לדבר כי אני כן רוצה להקשיב לו, להבין מה מפריע לו, מה קשה לו וכו' וברור שאני אבין יותר אם הוא ידבר בצורה מכבדת, אבל...לא יודעת - אוף! פשוט לא הולך לי!
האמת שזה מטריף אותי - כל יום אני מבטיחה לעצמי שאני לא אתן לו לדבר אלי ככה יותר וכל יום(או כמעט כל יום) הוא מצליח בכל זאת, כלומר אני לא מצליחה לעצור את זה.

נו, אז יש תוקפנות משני הצדדים
בהחלט מודה ומתוודה. אני מרגישה חוסר אונים, בדידות, וזה גורם לכעס גדול שמתפרץ בצורה של צעקות ו/או בכי


הוא אומר לך טקסט בעברית ואז את מהר מתרגמת לאנגלית? האם הוא טוב בניסוח תוך כדי דיבור? האם אפשר שקודם תכתבו את כל מה שהוא מכתיב בעברית? האם הוא זוכר את המשפט שלו בעברית בזמן שאת מתרגמת?
לא, הבעיה היא ששנינו כותבים ביחד, זה לא שהוא המכתיב ואני המתרגמת רק. אם זה רק היה עניין של תרגום אז לא הייתה בעיה. הבעיה היא שהוא בעצמו לא סגור על הניסוח, ואז אנחנו מנסחים יחד, ובניסוח שלי אני מחסירה פרטים, לא בתרגום. אבל האמת שמה שחשוב זה הכבוד ההדדי שלא קיים בינינו בעבודה המשותפת. כמו שנתת את הדוגמא על החברה שלך - ככה הייתי רוצה שנעבוד יחד! אם יש משהו שאני פחות טובה בו - כמה כיף שאתה כאן להשלים אותי, לא??

לגבי המשבר עם הילד
כלומר: במקום לסגור את הילד לבד (להרחיק ולהעניש) - לקחת את הילד החוצה (להרחיק ולחבק).
לצערי "להרחיק ולחבק" לא עבד איתו היום (ולרוב לא עובד איתו), ניסיתי את זה כמה וכמה פעמים והוא פשוט ניג'ס וניג'ס עד שבסוף שנינו התפרצנו עליו
יש לנו באופן כללי קופליקט ענק סביב הנושא הזה. הוא טוען שאני "מפנקת" את הילד, שבגללי הוא בוכה המון ומנג'ס ומילל, כי אני לא שמה לו גבולות. אני טוענת שלמרות שאכן הילד יללן ואכן יש לי בעיה עם לשים גבולות, אני עובדת על זה, וגם התחלתי לשים יותר גבולות לילדנו, אבל בסופו של דבר הוא ישתנה בקצב שלו - זה לא איזה קסם כזה שאני אשים גבול שבוע-שבועיים והוא פשוט יהפוך לרגוע וחייכן. וכמובן שגם היחסים המעורערים בינינו תורמים לבעיה איתו. ואני ממש לא חושבת שלסגור אותו בחדר זה יעזור.
ועם זאת, שוחחנו על זה היום והגענו למן פשרה שלפיה אם הילד ממש ממש מנג'ס, אני מסכימה שהוא יקח אותו וישים אותו בחדר נפרד, בלי לסגור את הדלת ויגיד משהו כמו "אבא אוהב אותך, אבל מספיק עם הבכי הזה, תחזור כשתרגע" או משהו כזה (האמת שלא דיברנו על הניסוח הזה אבל זה פתאום עלה לי)

זהו האמת שאני מותשת לחלוטין - כל הגוף שלי כואב - כמה מתח נפשי!

[אשה*]

בן כמה הילד?

[אלטר_אגו*]

כואבת, אני קוראת פה מההתחלה ומזדהה עם הרבה ממה שאת עוברת.
הוא טוען שאני "מפנקת" את הילד, שבגללי הוא בוכה המון ומנג'ס ומילל, כי אני לא שמה לו גבולות.
הייתי מנחשת שהוא בוכה המון ומנג'ס ומילל כי ההורים שלו רבים כל הזמן ויש מתחים בבית.
וכמובן שגם היחסים המעורערים בינינו תורמים לבעיה איתו. בדיוק. ילדון מסכן. כמה קשה לו בטח. תשמעי, אני לא לידך ולא רואה את מה שאת רואה, ולא נמצאת איפה שאת נמצאת, אבל אני מרגישה בכל נימי נפשי שהילד צריך עכשיו שיקבלו אותו ויאהבו אותו, ולוא דוקא גבולות.
אבא אוהב אותך, אבל מספיק עם הבכי הזה, תחזור כשתרגע"_ נשמע לי קצת מבלבל עבור ילד קטן ({{}}_בן כמה הילד?{{}}). מבחינת הילד, הייתי מנסה להתמקד יותר ברגשות שלו מאשר בהתנהגות שלו. קשה לו ואני מנחשת שהוא צועק לכם את זה, בדרכו, ומבקש שתשמעו (יודעת שזה קשה לביצוע).

לגבי "לצאת מהחדר" ו/או לעצור את השיחה - זה בתיאוריה מדהים, אבל אני לא מצליחה ליישם את זה. איכשהו אני "תופסת" את הדיבור האלים מאוחר מידי ולא תמיד מצליחה לעצור בזמן - על המקום - את ההשתלחות.
אני חושבת שזה דורש זמן ותרגול. וגם הפנמה עוקה של זה ש{{}}לא מדברים אליך ככה.{{}} גם אם במקרה יש שם משהו מעניין וחשוב לשמוע, אפשר לשמוע את זה אחר-כך. מגיע לך שידברו אליך בכבוד.

[בשמת_א*]

לגבי "לצאת מהחדר" ו/או לעצור את השיחה - זה בתיאוריה מדהים, אבל אני לא מצליחה ליישם את זה
אה, שכחתי להגיד לך, שגם אני לא מצליחה ליישם את זה תמיד, ואני אפילו לא יודעת באיזה אחוז של הפעמים אני מצליחה (-:
זה באמת פרט מאוד חשוב, סליחה ששכחתי:
זה מה שאנחנו חותרות אליו. אנחנו יודעות כבר מה היינו יכולות לעשות אילו היינו בפוקוס. זה דורש זמן ותירגול ועוד תירגול, והמון פעמים של היזכרות רק בדיעבד. לאט לאט נזכרים יותר מהר אחרי שזה קרה, אחר כך תוך כדי (אבל עדיין לא מסוגלים לעצור!), אחר כך באמצע (ואומרים "פוס!"), אחר כך בהתחלה. זה יכול לקחת שנים.

אבל הקסם שמתרחש כשזוכרים לעשות את זה - וואו!

לגבי הילד: אני מאוד מסכימה עם אלטר אגו.

[נגה*]

כואבת, אני מברכת אותך ומאחלת לך שיהיה לך הרבה מאוד כוח מתוכך,
כדי לבנות עמוד שדרה כזה - שיקרין החוצה בלי שניתן יהיה לפגוע בו.
לא קראתי את כל העמוד, ומקווה שלא מפספסת או חוזרת על דברים -
אני ממליצה לך מאוד לקרוא את "לאהוב את מה שיש" או את "אהבתך נחוצה לי - האם זו האמת?"
שני ספרים של ביירון קייטי שנותנים מרווח נשימה גדול וארוך שמאפשר לא להתערבב עם האחר באופן מזיק וכואב.
ספר ומחזק מאוד מאוד, ובעיקר מחזיר את עצמך לעצמך, ולא משאיר אותך בודדה בעולם.
מאידך ישנו הספר "מילים הורגות" שעוסק האלימות מילולית, עם המון דוגמאות, נראה לי ספר מאוד חשוב שאולי יעזור לך למצוא את עצמך בתוך הסבך.
יש בספר המלצות להתמודדות, למי שלא מעוניינת להתגרש למרות המצב.
כל טוב. מאחלת לך שיחזור החיוך ללחייך.

[נגה*]

ודווקא הייתי יכולה ללמוד ממנו הרבה ולצמוח אם הוא היה מבטא את התוכן בצורה חיובית.
מוסיפה עוד,
את לא אמורה ללמוד ממנו כיצד לצמוח. ברגע שהוא מזהה שאת רוצה "ללמוד ממנו" הוא ימשיך ללמד אותך. זהו בור ללא תחתית.
ואת לא צריכה להזין אותו ברגשות האשם שלך.
כל אחד עושה טעויות, אין זכות לאף אחד ללמד אותנו מה שאיננו רוצים ללמוד בעצמנו - לא לשם כך באת לעולם.

[כואבת*]

הילד בן רבע לשתיים - קטן מאוד עדיין, אני יודעת.

אבל אני מרגישה בכל נימי נפשי שהילד צריך עכשיו שיקבלו אותו ויאהבו אותו, ולוא דוקא גבולות
אני חושבת שזה שילוב - הוא צריך שיאהבו ויקבלו אותו, אבל גם גבולות. מאז שהתחלתי לשים גבולות מצב ה"התבייכנות" אכן השתפר והוא הרבה יותר עצמאי מבעבר.
התחלנו היום אסטרטגיה חדשה בהסכמה משותפת (סוף סוף!)- כשהילד סתם מנג'ס, אנחנו מתעלמים ו/או מנסים להסיח את דעתו ולעשות משהו ביחד. כאשר הוא רגוע, אנחנו נותנים לו המון אהבה וחיזוקים, כדי שיבין שכשהוא מילל ללא סיבה אנחנו פשוט לא שומעים אותו ולא מתייחסים.

אני יודעת שזה נשמע קר אבל זה לא שאנחנו לא מתייחסים אליו אף פעם כשמשהו באמת מציק לו. אם הוא נפל, נתקע בלי יכולת לרדת במדרגות או עייף/ רעב/ צמא וכו', אין לנו בעיה אם הוא מקטר. מדובר רק על קיטורים בלי סיבה "ממשית", סתם כי הוא רוצה תשומת לב מאיתנו. אנחנו רוצים שידע שהוא יקבל מאיתנו את כל החום ותשומת הלב שהוא צריך בלי יללות.

נגה תודה
כשאחזור לארץ אחפש את הספרים להשאלה.


את לא אמורה ללמוד ממנו כיצד לצמוח. ברגע שהוא מזהה שאת רוצה "ללמוד ממנו" הוא ימשיך ללמד אותך. זהו בור ללא תחתית
אבל מה שהתכוונתי זה שאין לי בעיה עם זה שהוא (או מישהו אחר) מלמד אותי - אני אשמח ללמוד, כל עוד זה נעשה בכבוד. מה רע בללמוד מאחרים?

אני מרגישה פתאום סוג של תקווה(לגבי עצמי - לא בהכרח לגבי מערכת היחסים)
מקווה שלא תקוות שווא...

[בשמת_א*]

(-:

[מזדהה_בעיקר_עם_הילד*]

אמנם אני באה מהמקום שלי והסיפור הייחודי שלי, אבל כילדה בבית של התעללות נפשית ומילולית אני לא יכולה שלא להזדהות עם הילד.
רק עכשיו בגיל 30 ובדרך להיות אמא בעצמי אני מתחילה סופסוף לכעוס גם על אמא שלי ולא רק עליו- על זה שהיא כמבוגרת לא שמה לו גבול- שם היה המקום בו היה צורך אמיתי בגבולות. למה היא לא הגנה עלי (ועלינו) מהצעקות, מהפחד, מחוסר הוודאות "מתי זה יבוא?" (מתי הוא יתפרץ שוב). אדם שמתעלל מילולית בד"כ יתנהג כך לכולם- גם לילדיו. עברו שנים עד שמצאתי בתוכי את הכוח להאמין שאני לא באמת "שקרנית" ו"מפונקת" ושאר איפיונים שהוטחו בי כל כך הרבה ומגיל כל כך צעיר עד שהפכו לכמעט וודאות ולאשמה מתמשכת. כשאמא שלי אזרה סוף סוף את הכוח לצאת מהבור השחור בו הוא שם אותה (והיא במובנים רבים נתנה לו) ולעמוד על שלה ועל כבודה, זה היה מאוחר אמנם אבל אולי הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים (ולראייה אחי בן ה-8, כשאמא סיפרה לו בדחילו על הגירושים, צעק בשיא הספונטניות "יש!"). ומאז בכל פעם שאני רואה סיטואציה כזו שבה ילדים נקלעים לחלוטין שלא מבחירתם לטרור נפשי, אני דוחקת בכל מי שיכול, כל מי שיש לו איזושהי השפעה, אם לא להצליח לסיים את הסיטואציה אז לפחות לתמוך בילד, לאהוב אותו, ולהבהיר לו שמי שלא בסדר זה אבא ולא הוא. השתיקה מסביב והקבלה של הסיטואציה והעיכובים והניסיון "לעבוד על זה" הם נצח שבו המסר העיקרי לילדים הוא שזו המציאות, שזה בסדר. ואצל רבים מאיתנו שעברו התעללות כזו בילדותם- שהוא צודק. שבאמת אני זאת שאשמה. שאני צריכה להשתנות.
את בעצמך מביעה בדיוק את המחשבות האלו. אבל את בוגרת שהכניסה את עצמה לסיטואציה ויש לך את היכולת לבחור לצאת ממנה. לילד שלך אין!

[בן_עמי*]

בס,ד
_אדם שמתעלל מילולית בד"כ יתנהג כך לכולם- גם לילדיו.
..סיטואציה כזו שבה ילדים נקלעים לחלוטין שלא מבחירתם לטרור נפשי, אני דוחקת בכל מי שיכול, כל מי שיש לו איזושהי השפעה, אם לא להצליח לסיים את הסיטואציה אז לפחות לתמוך בילד, לאהוב אותו, ולהבהיר לו שמי שלא בסדר זה אבא ולא הוא. השתיקה מסביב והקבלה של הסיטואציה והעיכובים והניסיון "לעבוד על זה" הם נצח שבו המסר העיקרי לילדים הוא שזו המציאות, שזה בסדר.
..אבל את בוגרת שהכניסה את עצמה לסיטואציה ויש לך את היכולת לבחור לצאת ממנה. לילד שלך אין!_

מזדהה בעיקר עים הילד - כל מילה.
רק שלא מכל סיטואציה יש יכולת לצאת.

ברגע שהצלחתי להגיד די (ודרך אגב, לא בקלות ובמיוחד מתוך רצון להטיב עם הילד שלי, כמו שקורה הרבה - מה שאנחנו לא עושות בשבילנו אנחנו עושות בשביל הילדים ) הוא איבד ענין.
גם הייתי שם גם כותבת שהוא איבד עינין - ונראה שהעזיבה היתה ביוזמתו.

[בשמת_א*]

לינקים מומלצים:

אתר שעוסק בהתעללות מילולית

וקריאת החובה בשבילך!!!! הקורבן

[פלוני_אלמונית*]

אין לי עצות,ליבי איתך,רוצה לשתף מהניסיון שלי אולי תיקחי ממנו משהו:

גם בעלי הוא כזה, "אלים לשונית",הוא כל הזמן יורד עליי"בצחוק" בדרך כלל כשאנחנו לבד אבל הוא מסוגל לעשות זאת גם ליד אחרים.
בהתחלה רק דיברתי איתו על זה, אח"כ התעמתתי איתו סביב זה, כשזה לא עזר עשיתי ברוגזים וסצנות סביב זה אבל הוא ממש שרוט מהבחינה הזאת, הוא לא שולט בלשון שלו.
גם כלפי אמא שלו הוא כזה,הוא מסוגל לצעוק עליה ולהגיד למשל: "את ממש מטומטמת" תוך כדי סתם שיחה סתמית על ,בעקיבות חילוקי דעות לגבי טיבה של תוכנית טלווויזיה.
זה יותר חמור אצלו כשהוא בעצמו בתקופה לא טובה עם עצמו,הוא מכחיש שיש לו בעייה,טוען שהוא סתם צוחק איתי ושאין לי חוש הומור ,קורא לי "פולנייה יבשה",ומאשים אותי שאני סתם "עושה סצנות".
הכי מפריע לי שהוא מדבר אליי לא יפה ליד הילד או ליד אנשים, אני ממש מרגישה מושפלת.לפעמים אני שקטה ליד אנשים כדי שלא יהיה לו על מה להעיר לי...ממש עצוב לי לכתוב את זה.....
עכשיו אנחנו משפצים בית וזה דורש הרבה שעות של ישיבה ביחד ומציף המון הבדלים בגישה ובסגנון עיצוב ובסיגנון חיים, עולה המון זילזול מצידו כלפיי, כל הזמן הערות כגון: אייזה רעיון טיפשי, זה ממש מטומטם למקם את זה שם, יש לך טעם דוחה, את לא מבינה כלום בעיצוב, את לא מבינה כלום באופן כללי,אני אבנה פינה בבית לך ולרעיונות הטיפשיים שלך וכיוצא בזה.
אני לא מסכימה לכך יותר !!!! לא מסכימה שידברו אליי יותר ככה!!!!לא אכפת לי כמה זמן ייקח וכמה כסף נבזבז על שכירות ,אני הודעתי לו שכל פעם שאנחנו יושבים לדבר על התכנון והוא מדבר אליי בצורה לא מכבדת אני קמה והולכת, עכשיו הייתה לנו שיחה כזו ,היינו אמורים לשבת כמה שעות ו"לסגור דברים" אחרי 2-3 משפטים הוא קטל רעיון שלי בצורה מגעילה ולא מכבדת - אז קמתי והלכתי, מצידי שהפגישה הזו תמשך שבועיים עם המון הפסקות כאלו,העיקר שאני לא אהיה חשופה לכל הרעל הזה מצידו.
תכנון הבית הזה יהיה הסטאג' שלנו בבעיות תקשורת-תוקפנות שלו, הבית יציף הכל מעל פני השטח ואני לא מתכוונת יותר להדחיק ולהסתיר ,אני אעזר בבית כדי לפתור את הסוגייה הזו ,אני מקווה שהפתרון יהיה שהוא יתחיל לדבר בכלפיי צורה מכבדת, אבל אם לא -אז מצידי שזה ייפתר בגירושים..בכל מקרה אין מצב ששנתיים מהיום אני חיה עם בן זוג שמדבר אליי ככה!!! אני כבר החלטתי !!!!

[מתחילה_להבין*]

פלונית יקרה, לכי ללינק ששמה בשמת א, התחלתי לקרוא וזה מדהים. זה יתן לך נקודת פתיחה הרבה יותר גבוהה ממה שאת כותבת שהגעת אליה עכשיו.
אם איני טועה, דר. אירן, זו שכותבת שם, אומרת שדווקא דברים כאלה כמו שאת עושה, לאו דווקא עוזרים. אבל תקראי שם יותר מדויק. רק התחלתי לקרוא שם וזו קריאה ראשונית בלבד, אני מתכוונת לקרוא הכל ואחר כך עוד פעם לאט לאט, עם רשימות לעצמי.

[מתחילה_להבין*]

בכל מקרה אין מצב ששנתיים מהיום אני חיה עם בן זוג שמדבר אליי ככה!!! אני כבר החלטתי !!!!
אגב, מזדהה איתך וגאה בך על ההחלטה.

[כואבת*]

וואו תודה רבה על הלינקים - כל כך הרבה חומר וכל כך מעט זמן קריאה כרגע!
(אנחנו בתהליך של מעבר בית רציני והזמן דוחק)

תודה גם לכל שאר המגיבים - פלונית אלמונית - חזקי ואמצי אני כל כך איתך ואם קראת את כל הדף אז יש כאן עוד נשים רבות שעןברות את זה איתך. אני מקווה שזה מחזק אותך כמו שזה מחזק אותי.

אני עוד אגיב בהמשך יותר בפירוט - חייבת לזוז
חיבוק לכולכן על זה שאתן שם

<אולי נפתח קבוצת תמיכה לנשים שמנסות לצאת ממצב של התעללות מילולית?>