בלוג תוכניות מציאות ומה שבינהם

[רותה*]

באמת ניתקה קשר הסבתא? נשמע יותר כמו מניפולציה פולנית, שלא הגבת אליה. האם זה הוציא ממנה את הטעם? תכתוב עוד, אתה כותב נורא יפה ורגיש ומעלה סוגיות שמעסיקות גם אותי- המקום של המשפחה המורחבת, הפער בין הרצון לא לקחת ללב לבין איך שהדברים נכנסים ונוגעים בכל זאת (החלום שסיפרת עליו) ואיך מתמודדים עם כל זה... אני למדתי לאחרונה, עם ההורים של בנזוגי היקר, שברגע שאנחנו הפסקנו לשפוט ולבקר אותם, מהמקום הכי עמוק (וזה קרה אחרי הרבה שנים שלמרות שהם היו ביקורתיים בגלוי ואנחנו לא,די בזנו להם בסתר, פתאום עם קטני והעזרה שלהם, גילינו שהם עושים כמיטב יכולתם לעזור, אפילו אם זה לא תמיד עולה בקנה אחד עם הרעיונות שלנו, עדיין זה כמיטב יכולתם), בקיצור- כשקצת נפתח לנו הלב אליהם והפסקנו לשפוט מהמקום הכי עמוק, לאט לאט משהו השתחרר ביחסים ופתאום הם קצת פחות ביקורתיים לאיך אנחנו חיים ולבחירות שלנו. זה לא שהם מסכימים או מעריכים או משהו כזה, חלילה... אבל זה פחות העניין ביחסים ויש פחות מתח. עכשיו פתאום עולה לי משהו על אמא שלך- זה כמו שכשילד קטן נדבק לתקופה (צריך יותר ידיים וכו) והפתרון בד"כ זה להידבק אליו בחזרה- להיות המון המון המון עד שהוא משחרר שוב, בקיצור- נשמע שאמא שלך קצת בתקופת ריגשי. אולי זה שעכשיו אתם יותר משפחה מלחיץ, היא מאבדת אותך לטובת המשפחה הגרעינית שלך? אולי הפתרון הוא קצת להידבק בחזרה- בצורה של לתת תשומת לב מיוזמתך, לא כתגובה למניפולציה ואשמה. סתם מחשבה. והנה, מופיע פה משפט קטן וצהוב-"בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה"... נשבעת שלא ראיתי את זה קודם...

[עורבני_מצוי*]

יש גבול

---

כן, אני יודע שיש תנועה שכזו, אבל אני ממש לא מתכוון לדעה הפוליטית של העיניין. שוב נושא המישפחה עולה אצלי. דיברתי עם אחותי הגדולה לחטפתי קיטונות של טינה ואולי אפילו ניתן לומר עלבונות. שמעתי אותה אומרת דברים בגסות ובבוטות שלא שמעתי ממנה בעבר, והכל על בת זוגתי, התאפקתי ולא ניתקתי את הטלפון באמצע, אבל לא הגבתי. רק הקשבתי ובסוף אמרתי שאני חייב לנתק את השיחה בגלל איזו שיחה ממתינה שהיתה לי מהעבודה. אני לא ממש מצליח להבין מדוע?
מדוע חוסר התקשורתיות של בת זוגתי מתפרש כארוגנטיות?
מדוע משפחתי לא נותנת לי קרדית וחושבת שבת זוגתי 'גוררת' אותי לכל ההחלטות על אורח החיים ה'מוזר' שלנו?
מדוע אני צריך להמשיך ולספוג את הביקורת האינסופית הזו?
ומדוע הם מתפלאים שאנחנו מפסיקים להגיע לארועים משפחתיים אחרי כל זה?
את התחושה המחורבנת הם כבר סיפקו, ואיך שמכרה טובה שלי אמרה 'אתה עושה להם טובה שאתה לא מגיע כי אז הם יכולים לדבר עליכם בחופשיות'.
הרי ברור שכל המשפחה מדברת עלינו, מאחורי גבינו, מבקרים אותנו בלי סוף, על דרך המימוש של לגדל ילדים בלי חיתולים, על החינוך הביתי שבחרנו. אני שומע את אותם משפטים מאימי ומאחותי "אף פעם לא חיית ככה" ועוד כל מיני משפטים מחורבנים, ואני תוהה מתי לעזאזל אחותי הגדולה ביקרה אותי בחיי הבוגרים לפני שחייתי עם בת זוגתי הנוכחית? איזו נקודת השוואה יש לה? האם העובדה שבן זוגה הוא גם אנטי-סוציאלי מובהק מוסיפה על הטינה שיש לה אל בת זוגתי?
כימעט ברור שכל מה שהן רוצות זה שאפרד, שאשים את הילדים בגן ושאחזור לתוך הנורמה. מי יהיה מאושר מזה? הן!!! ואיפה הבחירה שלי? למה לא רואים שלי טוב? אני שומע משפטים מקטינים "לא יכול להיות שאתם מאושרים בבועה שלכם?" למה לא יכול להיות? למה לפסול את הבחירה שלנו להתרחק מהמקום הביקורתי הזה, בו לא משנה מה נעשה ניהיה "לא בסדר". ברור לי שאין דרך חזרה. המשפחה שלי מלאת 'כבוד עצמי' ברגע שאתנתק אי אפשר לחזור. הן ניפגעות מאיך שאני מגיע לבוש לארועים משפחתיים "אני לא מכבד אותן" כי הבגדים שלי לא מספיק נקיים לטעמן...זה לא נישמע מגוחך? בזוטות שכאלו אתן מתעסקות? איך אני ובת זוגתי באנו לבושים? האם היינו מספיק חברותיים? האם ליקקנו את כל התחתים של כולם?
יש גבול אני מנתק עוד קשר משפחתי, נימאס לי לשמוע את הדברים שאלו, נימאס לי לספוג עלבונות!

[חוחית*]

[סוסת_פרא*]

[אלה_לי_לה*]

אוהבת אתכם

[ר_ו_ת_ה*]

נשמע קשה ומייאש
אפשר לשאול למה לא עצרת את אחותך והתחמקת בתואנה אחרת מהשיחה?(שיחה ממתינה)
אולי הגבול יכול להיות בלהגיד -"זאת הבתזוג שלי ואם ילדי ואני בשום אופן לא מוכן שתדברי עליה איתי בצורה כזו"
ולחתוך את זה שם. לא לסבול דיבור כזה, לפחות באוזנייך. זה חוסר כבוד אלייך, אליכם
אני לא יודעת אם תקשורת כזו בכלל אפשרית
אבל נשמע שיש משהו קיצוני- או שאתה מתאפק ולא מגיב,
אושאתה מחליט לנתק קשר.
אולי שווה לנסות להביא את עצמך כמו שאתה ולראות מה יקרה?
לענות, לא לשתוק, אולי לכתוב מכתב גלוי שמסביר איך אתה מרגיש וכמה זה כואב ומקומם ומתסכל
הרי אם החלטת להתנתק- אין לך מה להפסיד במילא
לפחות כך זה לא ישאר "לא גמור" מבחינתך ותדע שאתה לא שיתפת פעולה עם השפה הכפולה הזו
מקווה שלא התפרצתי לך
אני פשוט מכירה מקרוב את כל זה...

[עורבני_מצוי*]

ר ו ת ה תודה על עצתך, ניסיתי זאת עם אמא שלי, וזה לא ממש עבד. ההאשמות שבת זוגתי מרחיקה את הילדים...פוגעת בי ובקירבה למישפחתי. עושים לי חשבון על דברים כמו מיכנס לא מספיק נקי וכאלה. אני מרגיש שאין טעם להכנס לעימות מכיוון שכל האשמה נימצאת מבחינתם במקום אחד: בת הזוג "אתה אף פעם לא היית כזה" זו אמירה שהם מאוד אוהבים (למרות שאני דואג להזכיר להם שכבר 15 שנה הם לא באמת מכירים אותי, לא ביקרו אותי בביתי בימי רווקותי ואין להם מושג ירוק לגבי אורח חיי הפרועים). כימעט כל מי שאני מדבר איתו מביע השתאות וטוען למשפחתי פשוט משעמם בחיים, אם אלו הדברים שהם עוסקים בהם, אבל לך תתווכח .
אני מתכנן לכתוב לאחותי מכתב ולאמת אותה עם העובדה שבן זוגה לא הרבה יותר סוציאלי מבת זוגתי (במילים עדינות), אולי בגלל זה כל הטינה הזו? אבל ניראה לי שלדבר שוב ולדסקס שוב זה ממש מיותר, כי פשוט לא מקשיבים, לא רואים שבשביל להגיע למצב כזה צריך שני צדדים וכרגע המצב הוא ש"אני עושה את ה 100 אחוז" (ציטוט של אימי), בעוד אנחנו "לא מתאמצים כלל"...או במילים אחרות, אין בסיס למשא ומתן...

[במבי_ק*]

אני מתכנן לכתוב לאחותי מכתב ולאמת אותה עם העובדה שבן זוגה לא הרבה יותר סוציאלי מבת זוגתי (במילים עדינות)

הייתי בוחרת באסטרטגיה אחרת. להתעמת זה משהו שהם יודעים לעשות טוב. אם אתה משחק את המשחק שלהם, שבו כל אחד מאשים את השני, זה רק מחזק אותם (הם טובים בזה). הייתי כותבת מכתב כן שחושף את תחושותיך הכנות ואת הפגיעות שלך, מכתב שמבין את הכאב שלהם ומסביר בכנות איך אתה רואה את הדברים.יש ספר שמציע דרכים מאוד פרקטיות לפתרון משברים ונקרא "השטן שבינינו", ובעצם יוצא נגד הפיכת הצד הנגדי לכזה שנושא איתו כוונות זדוניות. יש שם ניתוח מאוד יפה של תהליך של אסקליזציה שנגרם בגלל הנטיה של בני האדם לחשוב שמה שהצד השני עושה מונע מכוונות זדון שטניות - זה משהו שאחותך ואמא שלך, למשל, מייחסות לזוגתך. הופכות אותה ל"שטן" שהרס את הילד המושלם. אם תרצה אוכל להשאיל לכם את הספר. ושלא תבין לא נכון - המשפחה שלך נשמעת מעצבנת, צדקנית וקשה ביותר. אני לטובתכם. פשוט נשמע לי שהדרך לפתרון אפשרי היא לא דרך העימות, אלא דרך הדיאלוג.

[ר_ו_ת_ה*]

אהלן עורבני
אין לי כרגע משהו חכם להוסיף, מסכימה עם מה שבמבי כתבה
שולחת חיזוקים וסקרנית לשמוע עוד עידכונים
לא קל לא קל
(להיות ארינמל)
ולמטה כתוב לי:היא לא מקשיבה לך?הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה

[עורבני_מצוי*]

מיכתב לאחות

---

לומר את האמת, הופתעתי. הופתעתי מעוצמת הטינה והכעס ששפכת עלי. הופתעתי מדרך ההתבטאות המכוערת והמגעילה. הופתעתי מהאטימות והקיבעון שחשפת בפני כשפתחת את הג'ורה שלך וירקת אש.

אני תוהה מה כבר עשתה בת זוגתי שמגיעה לה לספוג את כל זה? אפשר לחשוב שכל כך משעמם לך בחיים, שאת מתעסקת ב: 'איך אנחנו מתלבשים'?

אפשר לחשוב שבן זוגך סוציאלי יותר מבת זוגתי, גם הוא, כמוה לא שמח להגיע לאירועים משפחתיים, וכשהוא כבר בא, אתם ממהרים לעזוב. לפחות בת זוגתי עשתה ניסיונות והגיעה לכל האירועים המשפחתיים, עד היום.

במקום שבו בת זוגתי לא רצויה, גם אני לא רצוי. פלא שאנחנו לא מגיעים יותר?

ואם נוח לך לחשוב שהכל באשמת בת זוגתי, כן ייטב לך.

בשפה שבה השתמשת, והדרך שבה דיברת, לא משאירה שום מקום להתבלבלות.

אני מקווה בשבילך שאת מקבלת את אותה תמיכה שבת זוגתי מקבלת ממני בהחלטות שאת לוקחת.

[ר_ו_ת_ה*]

עורבני עורבני...
נשמע הרבה כאב במכתב שלך, וגם כעס
להערכתי, מכתב כזה לא ישפר את המצב. יכול להיות שזה יעזור לך לשחרר קצת קיטור
ולא להרגיש שאתה נחנק מרוב להתאפק, ואולי אם כך- דיינו.
עם זאת, אני הייתי בוחרת בדרך אחרת, פחות של תגובה לטענות, והמשך הפינג פונג הזה, אלא יותר של להביא את עצמך
מה זאת אומרת? ספר מה אתה מרגיש בכנות, כמה אתה פגוע וכועס (ולא רק "מופתע")
כמה אתה מרגיש בודד וששופטים אותך,
ספר אם חשוב לך הקשר עם המשפחה המורחבת, ספר מה היית רוצה שיהייה.
ספר על החיים שלך, איך הם באמת. על הזוגיות היפה שיש לך. על כמה אתה לומד ממנה
הרי על כל זה אתה כותב פה כל כך יפה!
תחזיר את הפוקוס אלייך, זה ההבדל בין action לבין re- action
מהקונטרה, התגובת נגד, לא נולדת תקשורת.
צריך מעשה חדש
אתה ואחותך הרווחתם 30 ומשהו שנות היכרות כדי לריב, הבת זוג שלך חדשה במשוואה,
תכוון את אחותך לדבר אלייך ולא להעביר ביקורת דרך צד שלישי, ושים לב שאתה לא עושה אותו דבר...

ולסיום, אתה הרי יודע הכי טוב מה אתה מרגיש.
אם המכתב כמו שהוא משחרר אותך מהכעס והתסכול, זה גם הרבה- לא להתקע עם זה...
תמשיך לעדכן, אתה אמיץ

[עורבני_מצוי*]

שוב עבר זמן, ושוב לא כתבתי. הלחץ בעבודה, בלימודים לא מזמן לי טיפה זמן לעצמי.
אחותי התנצלה והסבירה שכל מה שאמרה היה מתוך "אכפתיות ואהבה" לא ברור לי איך מתוך אכפתיות ואהבה יוצאות מילים כל כך מכוערות? בכלל במשפחה שלי יש דפוס התנהגות מאוד ברור:
עושים פרשנות להתנהגות מסויימת, בלי שבודקים מה הסיבות להתנהגות הזו, עושים ספקולציות לגבי אותה התנהגות, ואוגרים אותה במחסן התחמושת האישי נגד אותו אדם. אחרי שנתיים כשיש פיצוץ, שולפים את כל הדברים שניכנסו למחסן ומתחילים להפציץ...דפוס דפוק ומסריח, אבל דפוס שמחייב את הצד השני לתת הסברים לכל דבר, לפחד שאולי לא מבינים את התנהגותו כמו שצריך וכמובן דין וחשבון על כל שטות.

---

קבענו עם אמא שלי שאביא את הבת הגדולה אליה ביום לימודים שלי, כך שכשאהיה באוניברסיטה הקטנה תהיה איתה. הילדה, כשהגיע הרגע התחילה לצרוח שהיא לא רוצה ללכת, אני ויתרתי לה מכיוון שלא יכולתי להישאר איתה שם, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה שלילדה יש חום. היא לא היתה מופתעת ואף אמרה שהיא לא בוטחת בבת זוגתי שלדעתה לא עושה מספיק מאמצים לעודד את הקטנה לבוא אליה (רק על האמירה הזו התחשק לי להתפוצץ עליה, אם היא רק היתה יודעת כמה מאמצים שנינו עושים בעיניין, הרי היא אף פעם לא מתקשרת לדבר איתה.). בהמשך השיחה החלטנו שאני אבוא עם הקטנה ביום שישי אחד אליהם. אני שואל את עצמי מה הם עשו כדי שזה יקרה? אני מכיר את הקטנה שלי, והיא מוחקת אנשים מאוד מהר, ברגע שמשקרים לה, ברגע שלא מדברים אליה בגובה העיניים היא לא מוכנה יותר לבוא במגע. האם יכול להיות שכך הדברים? ניראה לי שהקטנה מחקה אותם בגלל התנהגותם הארוגנטית. הם לא מגיעים אלינו וכשכבר הגיעו לא היו מוכנים להכנס הביתה.
פעם אחת כשהקטנה הזמינה את אימי למישחקיה שלה, אימי לא רצתה להיכנס. בת זוגתי הסבירה לקטנה שאימי לא רוצה להיכנס אלינו הביתה, ומאז הדברים נעשים גרועים יותר ויותר.
ברור לי שגם לכעס שלי יש השפעה בכל הסיפור המחורבן הזה. ככל שאני מדבר עם יותר אנשים, ברור לי שכמות המפגשים המשפחתיים גבוה מידי, לכן אני לא מגיע לחלקם.משפחתי עושה מיפגש שכזה כימעט פעם בחודש (לפעמים פעמיים), אי ההגעה שלנו מתפרשת באופן מאוד קשה על ידי כולם. אנחנו ובעיקר בת זוגתי לא בסדר "אנטי סוציאלים". וכמובן שאני "לא הייתי כזה אף פעם" משפט ששמעתי הן מאימי והן מאחותי הגדולה. ברור שכל האשמה מוטלת על בת זוגתי המקסימה שגזלה אותי ממשפחתי וגרמה לי לבחור בה במקום בהם...

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

לפעמים ניתוק קשר באופן מוחלט לתקופת מה יכול להועיל.
נראה לי שעד עכשו הייתם סבלנים ונגמר לכם הסוס.
אז על מנת לשמור על האנרגיה שלכם קודם כל הייתי ממליצה באמת רק לתקשר במיילים
או מכתבים לעת עתה - זה חוסך אנרגיה חבל על הזמן וחוצמזה, שחררו אותם לתקופה מסויימת,
לגמרי.

[סוסת_פרא*]

_תחזיר את הפוקוס אלייך, זה ההבדל בין action לבין re- action
מהקונטרה, התגובת נגד, לא נולדת תקשורת.
צריך מעשה חדש_

רותה, מאוד אהבתי.

[עורבני_מצוי*]

קשה לי להחליט מאיפה להתחיל...
ביום ששי האחרון לקחתי את ביתי הגדולה לסבתא, אמא שלי, נישארתי איתה שם כי היא לא היתה מוכנה לבוא אליה אחרת. הסבתא בטוחה שבת זוגתי מחבלת ב'יחסים' שלהן. הביקור היה ממש בסדר, הקטנה שיחררה מהר מאוד ונהנתה מהביקור. במהלך ארוחת צהריים, היא אמרה משהו על 'לא מרשים' לא היה ברור מה, כמובן שאימי פירשה את האמירה באופן חד משמעי: אנחנו לא מרשים לה לבוא לסבתא וסבא...לא מתפתח פיצוץ, אבל המתח ניכר באויר, הביקור הסתיים באמירה של נדבר בהמשך...

---

רותה
חשבתי המון על האמירה שלך:
_תחזיר את הפוקוס אלייך, זה ההבדל בין action לבין re- action
מהקונטרה, התגובת נגד, לא נולדת תקשורת._
יש מצב שזה יכול להיות אפשרי...כרגע אני ממש לא במצב של לשתף את מישפחתי (או חלק ממנה), התחושה שלי שקיימת אמירה סמויה שאנחנו צריכים להפסיק עם חינוך ביתי, לחזור לחיים 'נורמליים' ושבת זוגתי תלך לעבוד. אלה מקור כל הקשיים והאתגרים שאנו עומדים בפניהם. אני כרגע במצב שבו אני מרגיש שכל שיתוף שלהם בחיים שלי בוא סוג של דין וחשבון שאני מרגיש שהם מחקים לו. מה גם שלאחר דין וחשבון שכזה, אני לא מרגיש יותר אמפטיה/סימפטיה או קבלה של אורח חיינו.

---

היום דיברתי עם אימי בטלפון, היא אמרה שהיא מוכנה לחזור לקחת את ביתי בימי ששי, אם אני אבוא לקחת אותה חזרה ואם בת זוגתי לא תיהיה זו שתלווה את הקטנה לרכב. רותה נשמתי עמוקות ואמרתי לה שהאמירות שלה על בת זוגתי מאוד קשות ולא נעימות לי. אמרתי שבחרתי בה ושאני אוהב אותה, ושממש לא נעים לי לשמוע איך היא מדברת עליה. אימי לא הקשיבה, היא כבר באמצע הדברים ניסתה להכניס משפט, ביקשתי ממנה שתתן לי לסיים, והיא אכן נתנה, אבל היתה כבר עסוקה בלהכין את תגובתה:
"רק תסביר לי איך יכול להיות ש........"
לא יכולתי להפרצתי עליה, אמרתי לה שאני ממש לא מעוניין לשמוע אותה, שהיא כבר אמרה את הדברים שאלו לפני כן. היא טוענת שהיא מחפשת גרך לגשר בינינו....
בשלב מסויים פשוט ניתקתי לה את הטלפון. לא יכולתי יותר לשמוע את הדברים בפעם המי יודע כמה.
ואני שואל: איך יכול לצמוח גשר במקום של תנאים? איך יכול לצמוח גשר ממקום של דין וחשבון?

[סוסת_פרא*]

אוף.
כמה קשה וכואב !

מזדהה...

[עורבני_מצוי*]

היום יום הולדת לביתי הקטנה. בלית ברירה הייתי צריך לעבוד היום, נסיבות המצב לא איפשרו לי לקחת יום חופשה היום. ביום חמישי אקח אחד ונחגוג לה בשבת.
במהלך היום, קיבלתי SMS מאימי:
"מזל טוב ל..אם מתאים לך שאדבר איתה תודיע לי כשאתה איתה. אמא"
עניתי שאם היא רוצה לאחל מזל טוב שתתקשר אליה.
SMS תשובה: "...אל תקריב את .... אני לא יכולה להתקשר אליה בלי תיווך ואני מבקשת שאתה תתווך"
לא עניתי !!!

[פלונית_לרגע*]

נשמע שיש לה רצון טוב כלפי הילדה.
כואב שהיא לא יכולה לדבר עם אשתך אבל באמת עדיף לדעתי שהיא כן תדבר עם הילדה, סה"כ אני יוצאת מנקודת הנחה שאתה כן מעוניין שלילדה שלך יהיו כמה שיותר אנשים שאוהבים אותה מסביבה..(אני וחמותי גם כן לא מתקשרות אבל עם הילדה יש לה קשר והיא מאוד אוהבת אותה).

[עורבני_מצוי*]

כן, נישמע על פניו שיש שם רצון טוב, בבחינה לעומק יש רצון לבדוק האם הקשר שלה עם ביתי חשוב לי.
שהרי לא היתה בעיה להרים צלצול לסלולרי שלי בשעות הערב, בלי לשלוח לי SMSים בשעות הבוקר. בלי לנסות לשים אותי בעוד אחד ממבחני ההתנהגות שלה.
לא עמדתי בציפיות ולא התנהגתי בהתאם למצופה.
העובדה שחזרתי הביתה ב 19:30 ולא היה ערב קל עם הילדים המצוננים שלנו, לא רלוונטית.
בכל מצב שהוא לא מה שהיא רוצה זה lose-lose. ובאמת שאין דרך לצאת בסדר.

[עורבני_מצוי*]

די, מספיק לעסוק באותו החרא כל הזמן. הגיע זמן לעסוק במשהו אחר. שהרי המציאות היא השתקפות של המחשבות על המציאות אותה היינו רוצים. מכאן שאם אני רוצה מציאות אחרת, הגיע הזמן גם לחשוב אחרת. מכיוון שהמחשבה האנושית בנויה ממילים, כניראה שהגיע הזמן לשנות את השפה שלי, לשנות את הנושא עליו מדברים...החיים.
היום בלילה אני נוסע לקנייה ל 8 ימים קצרים. אעבוד 7 ימים וביום השמיני אבלה במטוסים שיחזירוני הביתה.
כבר זמן מה שהנסיעה הזו עומדת על הפרק, רק שמהיום למחר הודיעו לי שהכל מוכן, והגיע זמן לטוס.
הקטנה פינקה אותי כל הערב וזכיתי לתשומת לב מיוחדת ממנה. היא שיחקה איתי והקדישה לי זמן שהיה יקר ערך בעיני. הבטחתי שאצלצל כל יום ואביא מתנה.
אני בטוח שהבת זוג תסתדר...יהיה מצויין.

[חוחית*]

היום בלילה אני נוסע לקנייה ל 8 ימים קצרים
איזה יופי1
תעשה חיים.

[צפרדע_ית]

קראתי. רוצה לתת ח"ח וחיבוק גם. ולספר שבעיקר - אני מקנאה. כן כן מקנאה. באישתך כמובן ... בהבנה שלך, בעמידה האיתנה שלך מאחורי הבחירות שלכם כזוג. מאחורי זוגתך ולמול העולם (והמשפחה). כל הכבוד והלוואי עליי!
תודה על השיתוף.
צ

[עורבני_מצוי*]

זהו, אמנם אני כותב מקנייה, אבל החזרה הביתה מתקרבת מאוד.
זו היתה, עדיין אחת הנסיעות הכי קשות שהיו לי עד היום. עבדתי כל יום מהבוקר ועד 22:00. לימדתי עד 17:00 ואחר כך הייתי עסוק בליפתור תקלות טכניות ללקוח. עשיתי עבודה של תמיכה טכנית, קצת ליטוף אגו ללקוח (ואני רחוק מאוד מלהיות איש מכירות באופי שלי). וכמובן מה שאני עושה הכי טוב...ללמד.
את קנייה או ניירובי לא יצא לי לראות בכלל, אבל מהסיפורים של הסובבים אותי, אני מרגיש שנכון לחזור לפה עם המשפחה, בעיקר עם הבת שבימים אלו עסוקה מאוד בלרפא חיות שונות. יש כאן בית יתומים לקרנפים, פארקים שבהם ניתן להאכיל ג'ירפות....בקיצור המקום המושלם עבורה.

---

מחר בערב אני עולה על המטוס חזרה הביתה. היום, אחרי שתלמידי יסיימו את התרגיל שנתתי להם, אני צריך לבחון ולהגדיר להם VOIP במערכת ולראות אם זה עובד. האנשים מאוד נחמדים...האוירה מאוד נעימה, ולמרות שעובדים קשה, זההיה אחד המסעות הכי מאתגרים ומעניינים שהיו לי עד כה.

[עורבני_מצוי*]

הינה מצאתי עוד קצת זמן ליכתוב, סיימתי להגדיר במערכת דבר אחד ועכשיו הוא ניבדק על יד הלקוחכך שאני יכול לכתוב עוד קצת על קניה.

---

ראשית ולפני הכל אני רוצה להגיד לכולם תודה על התמיכה שאני מקבל בכל הנושא המישפחתי. זה כל כך עוזר להוריד את השאלה "האם אני עושה את הדבר הנכון?" מסדר היום האישי.
אז שוב המון תודה לכולם.

---

נירובי, או איך ששמעתי שאנשים מכנים אותה ניירוברי, עיר לא בטוחה בעליל. אנשים חיים פה בכלובים של זהב, עם חומות וגדרות חשמליות. לא יוצאים בחשיכה. העוני די מחריד ודחף אנשים לאלימות ונשים לזנות. לא מזהיר. לא היה ערב אחד במלון בו לא ניגשה אלי זונה ושאלה אם אני רוצה חברה...יאמר לזכותן, הן ידעו לקבל את ה'לא' ולחפש מישהו אחר. כמו כן הן לא היו קטינות שגם זה משהו שכבר ראיתי במדינות אחרות, כך שיחסית הדברים פה כמו כל עיר גדולה במדינת עולם שלישי...

[עורבני_מצוי*]

טוב, נו...מלא זמן שלא כתבתי. כבר מזמן חזרתי לשגרה, לילדים למשפחה. החיפושית הגדולה מדהימה כתמיד. עם יציאות מדהימות כגון "אני צועקת בקול בהלה". והחיפושון הקטן בימים אלו מוציא את השן הראשונה שלו מה שאומר המון פספוסי פיפי וקקי בכל מקום. אבל הרי זה הכל טוב ומצויין.
השבת עוברת לאיטה, בת הזוג סוף סוף הלכה לישון עם החיפושון. והחיפושית נירדמה על הריצפה בעודי נישטף בזריזות מהאבק שנידבק אלי כשעשיתי עבודות תחזוקה בבית וקדחתי בתיקרה (לקידוחי תיקרה יש נטיה להלבין פני קודח ). והינה יש לי זמן לכתוב קצת.
אז מה חדש בעולמי זה??
בעבודה, אמנם אוגוסט הוא חודש שבו מרבית האנשים לא ממש נימצאים וכולם בחופשה כזו או אחרת אבל אני, אבא של חינוך ביתי, משתדל לקחת את החופשה שלו בימי לימודים, ימים שבהם לא כל בית ישראל אישתו והכלב נימצאים על הכביש או בשמורות, אני עובד בשביל כל האנשים במחלקה שכן יצאו לחופש.
הבוס הישיר שלי יצא לשבועיים, והשאיר אותי ממונה על המחלקה. מצאתי עצמי משתתף בישיבות על פרוייקטים קטנים של 5 מליון דולר (למה אני לא עובד על עמלות??). מה שהיה מאוד מעניין, ומשכיל. אמנם לא ממש ראיתי את המשפחה בשבועיים האלו כי חזרתי כל יום ב 20:30 הביתה, אבל אני בהחלט מקוה שאני סולל את דרכי לניהול עתידי של המחלקה.
בבית, מלבד השיניים התחלנו באופן קבוע ללכת לבריכה, הגדולה לומדת לשחות איתי, והחיפושון בקורס הסתגלות למים מראה לכולם איך צוללים למרות שעדיין לא לימדו אותו איך.
את הלימודים אני אמור לסיים...אמור היא מילת המפתח. אני צריך מתי שהו לקחת שבועיים חופש ולהתיישב לכתוב את העבודות שנישארו, כל השאר מאחורי ואני אוכל סוף סוף להגיד שיש בידי תואר שני...בחלומותי אני גם מבקש העלאה בשכר בעיקבות סיום התואר...מי ייתן וזה יתאפשר

זה הכל בינתיים בינתיים זה הכל

[מי_מה*]

מראה לכולם איך צוללים למרות שעדיין לא לימדו אותו איך.
זה בטח בגלל שלא לימדו אותו. יש לילדים יכולת מולדת לעשות את זה ואם לא מתערבים להם יותר מדי אז התוצאות מקסימות. אני יכולה לשתף מנסיוני, שאת בני הבכור לימדתי לשחות ואת שני הקטנים לא, והם שוחים וצוללים מגיל צעיר יותר ובאיכות תנועה טובה יותר מהבכור.....

[חוחית*]

כיף לקרוא אצלך כמו תמיד. @}

[עורבני_מצוי*]

סופ"ש הוא זמן משפחה, זמן לבלות וזמן לעשות כל מיני דברים שלא ממש מספיקים באמצע השבוע...
בסוף השבוע האחרון:
ניפגשתי עם חצאי אחים שלי שלא ראיתי כשנתיים.
הוצאתי את המקדחה ו:התקנתי שלושה מאווררי תיקרה, ומגנט לסכינים במיטבח.
הרגשתי המון סיפוק, על ההספק

[עורבני_מצוי*]

חייב לשתף למרות שהצהרתי שלא אעסוק בנושא יותר.
ביום חמישי בבקור במהלך שעות העבודה קיבלתי SMS מאימי...הינה הנוסח המדוייק:
"אני יושבת ב-X ובוכה את העובדה שבשבילך אני מתה. האם כל כך רע עשיתי לך בחיי? אני מאמינה שגם אתה סובל בשתיקתך. לא כדאי שמחר תחיה את החרטה על האתמול. לא תמיד הגורל נותן הזדמנות לתיקון. אוהבת מאוד מאוד אמא"

X=מדינה בצפון מערב אירופה.

---

את ההודעה הזו קיבלתי לאחר שכבר ניפגשנו ודיברנו מאז חזרתי מקנייה. שקלתי לשלוח לה חזרה את ההימנון הפולני כרינג-טון, אבל אני בטוח שהיא לא היתה מבינה את העיניין ולכן עניתי שלדעתי היא מגזימה שכן כבר ניפגשנו ודיברנו. SMS זה פתח התכתבות ארוכה (מילאתי 2 עמודים בכתב יד קטן וצפוף כשהעתקתי את מה שכתבה לי) והכל בכלי ההתכתבות הכי מעצבן שיש SMS. אישית אני מעדיף יונות דואר על כתיבת מכתבים ארוכים בטלפון הסלולרי, וזה בלי לחשב את העלויות....

[עורבני_מצוי*]

מעשה טוב

---

היום נסעתי לעבודה, על כביש 4, ובעודי דוהר ב 6:00 בבוקר, זוית העין אני מבחין בכלב היושב צמוד לאי התנועה מפוחד עד מוות, לא הספקתי לעצור, ולכן בצומת לאחר מכן עשיתי פרסה וחזרתי על עיקבותיי, לאחר כימעט 20 דקות הגעתי לאותו כלב שוב, העמדתי את הרכב צמוד לאי התנועה, והצלחתי לאחר מאמצים קלים לתפוס אותו ולהכניסו לאוטו. הכלב עם רצועה וקולר נגד פרעושים, ניכר עליו שהוא מפוחד עד מוות ומחונך ומטופל (על אף הסירחון שעולה ממנו). כרגע יש לי כלב האוטו ואין לי מושג איך אמשיך את יום העבודה ומה אעשה. השארתי את החלונות פתוחים ואני מקוה שיש לו שבב בכדאי שאוכל לאתר את הבעלים שלו....אחרת יש לנו גם כלב שמתווסף לגן החיות הקטן שלנו...

[חוחית*]

@}

[עורבני_מצוי*]

הגעתי לעבודה עם כלבה מפוחדת ברכב (זו כלבה ולא כלב, איך לא בדקתי קודם?), קיוויתי שיתנו לי מקום לאכסן אותה, נגיד בסככת האופניים, אבל האב בית התנגד נחרצות ולכן הרמתי צלצול ל אלה לי לה שהסכימה לעשות דוגיסיטר, עד לסיום יום העבודה ב 18:00.
כשסיימתי שמתי פעמי לאיסוף הכלבה ונסעתי הביתה. כניראה שנסיעות לא ממש עושות לה טוב מכיוון שהיא הקיאה לי פעמיים באוטו. בדרך עברתי אצל וטרינר שגילה שיש לכלבה שבב אבל הוא לא רשום במאגר הראשי. אחרי כמה בירורים גילינו שהשבב רשום על שם עמותה מסויימת בהרצליה. בינתיים הכלבה נישארת אצלנו, ניראה מה יוליד המחר.

[אלה_לי_לה*]

בשמחה, שיהיה בהצלחה בחיפושים

[סוסת_פרא*]

קוראת.

כל הכבוד על האכפתיות !

[ר_ו_ת_ה*]

חוזרת לביקור אחרי הפסקה ארוכה של שהות במקומות רחוקים...
כמו תמיד כיף לקרוא אותך
מקווה שלכלבה שלום וגם לכל היתר
רציתי גם להאיר שאתה אמנם תמיד כותב יפה ונוגע, אבל כשאתה מתאר את החיים שלך, הבית , זוגתך, הילדים יש משהו נורא זורם
הכתיבה שלך כמו החלקה על מים שקטים
ולעומת זאת בתיאורי הדינמיקות של המשפחה המורחבת התחושה מהכתיבה והסגנון היא של משהו יותר עצור, נוקשה כמעט תקוע
לא יודעת אם הצלחתי להסביר
זה פשוט עלה בי נורא חזק כי קראתי ברצף את החודשיים האחרונים שלך
תמשיך לשתף

[עורבני_מצוי*]

אני בבית ! הייתי חולה, ונישארתי עם קצת שאריות של פשעת מצויה. הצלחתי להדביק את כולם, ונכון לעכשיו אני הבריא ביותר בבית (וכמו שאתם מבינים, הכל יחסי).
איך שניגמר הלחץ המטורף בעבודה, הגוף הודיע לי שאני צריך לשכב, ושכדי שאעשה את זה מהר. לא הייתה לי ברירה, נישכבתי וספגתי את הצמרמורות והחום.
עכשיו כל מה שנישאר לי זה להתחזק, ולחזק את שלושת החולות/ים האחרים, בתקווה שגם אצלם זה יעבור מהר.

[צפרדע_ית]

קוראת.
ץ

[עורבני_מצוי*]

לקחתי חופש ויצאנו לקמפינג...תכננו להיות ממוצ"ש עד יום רביעי או חמישי. לצערנו טיול שנתי של תלמידים, שהתיישבו לנו על הראש, סיים את החופשה ולאחר שניסינו עוד אתר קמפינג אחד, התאכזבנו, והחלטנו שמספיק וחוזרים הביתה. היה ממש כיף. הילדים חגגו וגם אנחנו נהננו. שוקלים מתי אפשר לעשות את זה שוב, איפה??

---

עם אימי, לקחנו 'מתווך'. חבר ותיק שלי שמוערך מאוד על ידי אימי, ויש לו את היכולת והרגישות להגיד את הדברים אחרת. עשינו מפגש אחד ואז אימי ובן זוגה טסו לחו"ל לחודש....ככה מסתדרים הכי טוב

---

אולי אני צריך להכניס את זה ל חוכמות של ילדים אבל :
אני שואל את הגדולה כבר בת 3 וקצת מי דוהר מהר יותר סוס או רכבת?
אבא, אתה מבולבל.
אני לא מבין וחוזר על השאלה. שאחריה מגיע ההסבר:
אבא, רכבת לא דוהרת, סוס דוהר...

[ניצן_אמ*]

מקסימים @}
שתדעו לכם שאתם כותבים את שני הבלוגים הכי חמים וביתיים ונעימים ברשת. תודה שאתם חולקים ומאד נעים להכיר אתכם, אפילו אם רק דרך המילים.
_{(הכי מעניינת אמא שלך, השתגעת להפסיק לספר על זה? ואתה והתנהלותך בעניין ומסירותך למשפחתך הגרעינית פשוט מעוררים הערכה.)}

[דגנית_ב*]

מה שניצן אמ אמרה!
קראתי עכשיו הכל. עונג שבת

[סוסת_פרא*]

עם אימי, לקחנו 'מתווך'.
שמחתי לשמוע. בהצלחה.

[עורבני_מצוי*]

בסופ"ש היה יום הולדת 70 לבן זוגה של אימי. הם החליטו לחגוג אותו בחוות בודדים ליד מצפה רמון, מחמישי ועד שבת.
ביום ששיש בבוקר ארזנו את מטלטלינו וירדנו דרומה. בת הזוג והילדים נישארו את ההורים שלה בעיירה דרומית כלשהי ואני, אחרי מנוחה קצרה המשכתי ופגשתי אותם בחווה. הערב עבר יחסית בסדר. בטקס מנדלה שהנחתה אחותי ואיפשר לה להיות כרגיל במרכז הבמה. בלי לקחת בחשבון שבשבט הזה יש לא מעט ילדים, הוא עבר בשלום ובן ה 70 התרגש מאוד.
אחר כך הלכנו לראות את השקיעה מהר גמל, וחזרנו לארוחת ערב. לאחר שינה טרופה באוהל האירוח, קמנו בבוקר לארוחת בוקר עם הרמת כוסית ומזל טובים לכל ימי ההולדת שהיו בחודשיים האחרונים. אימי באה אלי וביקשה שאצטרף אליהם למסלול ההליכה שתוכנן לאותו היום (למרות שכבר אמרתי לה לפני כן שלא אשאר), היא מצידה עשתה ניסיון נוסף. ואני פשוט לא יכולתי יותר להתאפק. ההרגשה שלי הייתה כאילו היא מנסה בכח להרחיק אותי מהמשפחה שלי, זו שהשארתי מאחורי וזו שאיתה אני שואף לבלות. היא פשוט לא מבינה שלאחר שהם דחו והרחיקו את בת זוגתי מהם, כל מיפגש שלי איתם הופך להיות זמן שאותו אני לא מבלה עם המשפחה הגרעינית שלי.
זה חימם אותי כל כך מהר, שבכלל לא הצלחתי לשים לב לזה שאני יכול לשים גבול גם בלי מאבק, בלי לריב. התחושה שאני צריך להפוך את גבולותי לברורים, ושהיא מנסה כל הזמן לבדוק אותם, למתוח אותם, הפכה אותי לנוקשה ולאיש ללא יכולת הקשבה. כל כך קשה לי להפנים שאף אחד לא יכול לקחת את החופש שלי ממני, שאף אחד לא יכול לחדור את הגבולות אותם אני מציב, ושהצבת הגבולות לא בהכרח חייבת להיות נוקשה ואלימה. משהו שאני חייב לתרגל, ואני בטוח שאימי תעניק לי את ההזדמנויות לתרגל דברים אלו הרבה.

---

אתמול אני חוזר הביתה מהעבודה ושואל את ביתי הגדולה מה תירצה לאכול.
מוואלח היא עונה ושואלת "הבאת עגבניות יקירי?"
אני בחיוך מאוזן לאוזן מזמין את יקירתי בת השלוש לבוא איתי למקרר לבדוק זאת.

---

יום הולדת לבת זוגתי, לא הצלחתי להפתיע אותה, לקחתי יום חופש. וקמתי ב 4:30 בבוקר כדי לנסות ולאפשר לה לישון עוד קצת לאחר שהקטנצ'יק התעורר. אחותו התעוררה שעה אחר כך, ובלי רחמים התחלנו את היום.
יצאנו לאכול ארוחת בוקר, ואחר כך הלכנו לבריכה. היה יום משפחתי ונעים להפליא, אם כי שנינו היינו גמורים מעייפות החל משעות אחר הצהריים.
אני רק מקוה שהצלחתי להעניק לבת זוגתי יום מיוחד. בתחושה האישית שלי, זה לא יצא כמו שהייתי רוצה. אבל עם שני ילדים, כניראה שתוכניות הן אך ורק בסיס טוב לשינויים.

[חוחית*]

אתה לגמרי משהו מיוחד @}

[סוסת_פרא*]

אתה לגמרי משהו מיוחד

מסכימה לגמרי !
הלוואי על כל אישה בןזוג כמוך, הלוואי על כל ילד וילדה אבא כמוך....
פשוט מענג לקרוא.

[ניצן_אמ*]

קראתי את מה שכתבת על הגבולות מול אמך וממש רציתי לחבק אותך...
אבל אתם הגברים, כל כך קשוחים (אני צוחקת, יש לי הרגשה שאתה מהזן הנדיר.... אז קח חיבוק גדול )

_{ורק אם זה מעניין אותך, ולא קראת עדיין, אולי יעלו לך כמה תובנות מקריאת הדף הלך רוח כנוע (שאני מודה שהכי הכי קשה מול המשפחה הגרעינית. שם אנחנו עוד מגיבים לפעמים כמו שתורגלנו כמה עשורים לפני שעמדנו סופית על דעתנו....)}

[עורבני_מצוי*]

רוחות חדשות מנשבות במחוזותינו, איזו תחושה טובה של שינוי של תזוזה.
אני מפחד, אבל לא נותן לפחד להוביל אותי, בודק, ומחכה שהחגים יסתיימו כדי לבדוק ולחקור עוד קצת לעומק.
פתאום אני שם לב שיש לי הרבה דברים אישיים על הראש ואני צריך לסיים 2 עבודות אוניברסיטאיות עד סוף דצמבר, וזה משהו שממש לא בא לי לעשות אבל זה ניראה לי טיפשי לזרוק את התואר השני שלי לזבל בגלל 2 סמינריוניות, שלא לדבר על לשלם עוד שנת לימוד על כלום...מכאן שזה עולה לסדר העדיפויות, בין לבין אנסה לבדוק ולברר עוד דברים על השינוי שאנחנו רוצים לעשות.
קראתי הרבה את להגיע לחירות כלכלית, האם אני נוהג בחוסר אחריות כאשר אין לנו שום חיסכון על התחת?? כמה כבר אפשר לחסוך ממשכורת אחת?? אני אומר תודה שאנחנו לא במינוס, מסיימים את החודש בפלוס זעיר, זה ניראה לי מצויין. כולי תקווה שהשינוי המיוחל יגיע במהירה, ונוכל לנשום קצת אויר, בלי לרוץ כמו מטורפים אחרי הזנב של עצמינו. אני לא מזמין עוד כסף לחיי, אני מזמין יותר זמן פנוי עם המשפחה

[אום_שלום*]

אני לא מזמין עוד כסף לחיי, אני מזמין יותר זמן פנוי עם המשפחה
איזה מחשבה יפה @}

[עורבני_מצוי*]

בלוג מסע להגשמת חלום

---

זהו, ניגמרו החגים. הבוס חזר מהחופש שלו, גם העמית חזר ובזה גם ניגמר הפאסון והתענוג של להיות הנציג היחיד של המחלקה בכל ה'מיפעל'.
חזרתי הביתה על סף הדיכאון. אין לי חשק יותר לכלום. אני יודע שצריך לתת גז עם העבודות האוניברסיטאיות, ואין לי את האנרגיות להתחיל עם זה בכלל. מסתמנת נסיעה לשבועיים, שבוע קולומביה, שבוע ארה"ב. ביקשתי לקחת אותה בתיקוה שריחוק מהמישפחה יאפשר לי לשבת במלון ולטחון עד דק את העבודות וכך לסיים לפחות אחת מתוך שתי העבודות שעלי להגיש עד סוף דצמבר. ברור לי שכל התוכניות ניכנסות לסוג של הקפאה עד שאסיים את העבודות הללו. הבוס שאל האם הוא יכול לסמוך על כך שאסיים את העבודות בחו"ל (במטרה לקצר לי חופשה שלקחתי בתחילת דצמבר), כמובן שהאמירה היתה חד משמעית לא (גם אם אסיים את העבודות, אהיה זקוק לחופש.
המטרה אחרי סיום התואר...להתחיל להזיז את הדברים כדי להגשים את החלום בלוג מסע להגשמת חלום . אמרתי לעצמי שתוך שנה אני לא באותו תפקיד או לא באותה חברה. אני מאמין שאעמוד ביעד

[חוחית*]

המטרה אחרי סיום התואר...להתחיל להזיז את הדברים כדי להגשים את החלום בלוג מסע להגשמת חלום
בהצלחה @}

[עורבני_מצוי*]

טוב, אז מאיפה מתחילים, כל החיים בתערבבו במכה אחת....
אתמול אימי הודיעה לי שבן הזוג של אחותי, נפצע קשה בתאונת דרכים. שמעתי על התאונה בגלגלצ, וכרגיל לא התייחסתי, זה עבר לי ליד האוזן. חסמו כביש והעיקר שזה לא בנתיב הנסיעה שלי. בבוקר כבר נודע לי שהבחור מאושפז עם פגיעת ראש קשה ועמוד שידרה מרוסק בטיפול נימרץ ואף אחד לא יודע מה יהיה מצובו אם וכאשר יתעורר. לא ברור אם הוא היה עם או בלי חגורת בטיחות (ספקולציות אומרות שהוא היה בלי). הנהג שבא מולו חצה קו הפרדה וניכנס בו חזיתית...הרופא אמר שהנזק לגולגולת בלתי הפיך. אני במצבי רוח שנעים בין כעס, בגלל הספקולציה, להתכווננות ותיקוה. בדיוק מה שאחותי צריכה עכשיו בחייה (2 ילדים ועוד אחד בדרך) זה גבר שהפך לצמח וצריך טיפול אינטנסיבי. האם היו לו ביטוחים?
אני כבר לא יודע מה עדיף, אבל הכל פתאום מקבל פורפוציות. אני מוצא עצמי ניזכר בכל הפעמים שנסעתי מהר מידי כדי להגיע הביתה ולראות את הילדים.
מקוה שהוא יצא מזה טוב, שיוכל לדבר ולתפקד באופן עצמאי, איזה יום הולדת יש לבת הגדולה שלו, שקיבלה ב'מתנה' אבא בתרדמת.

בנוסף להכל אני נוסע שוב לחו"ל, ביום שיש אני טס לקצת יותר משבועיים, לקולומביה וארה"ב. זו נסיעה שאני ביקשתי לעשות, משהו אחר בצוות היה אמור לנסוע ואני ביקשתי לעשות אותה בתקוה להשתלט על לפחות עבודה אוניברסיטאית אחת. משום מה כשאני בבית, אני לא ממש מצליח לשבת. אני קם מוקדם מאוד ובערב אני כבר שפוך לגמרי. בחו"ל בדרך כלל אני קם מאוחר ויכול לשבת על שעות לילה מאוחרות ולכתוב...עדיין אין לי מושג על מה, אבל איך שאתחיל אני מקוה שהדברים יזרמו...

[מיה_גל*]

[אלה_לי_לה*]

|-:

אצבעות שלובות וחיבוק

[צפרדע_ית]

מקווה לטוב!
בהצלחה.
ץ

[עורבני_מצוי*]

הודיעו לי הערב שקולומביה התבטל . כולנו מאוד שמחים (מלבד העבודות שאוניברסיטאיות שנישארו יתומות, אבל זה נותן לי קצת זמן לבשל אותן בראש שלי). ארה"ב נישאר על הפרק וסיכוי קלוש שיבוטל.
בינתיים גם גילו שאין נזק לחוט השידרה (כמה חוליות בגב מרוסקות אבל העצבים שלמים). עכשיו נישאר להתפלל שאין נזק מוחי. תודה לכל התומכות, המשיכו להתכוונן, זה עוזר !!!

[מיה_גל*]

מתכווננת אתך

[מי_מה*]

מציעה לך לבקש בדף בבקשה תדליקו לי נר . איכשהו להתכוונות הקולקטיווית שבאה משם יש השפעה מבורכת. מוכנה לבקש בשבילך אם תרצה. ובכלל, האתר הזה כן יכול להוות כתובת לבקשות עזרה, אם וכאשר תזדקקו. ברור שכרגע הכל מעורפל ולא ודאי , אבל בכל זאת אחותך בהריון ועם שני ילדים, אולי היא צתטרך עזרה בטיפול בהם? עזרה בלידה? עוד אי אפשר לדעת, אבל נעים לדעת שכאן אפשר לבקש ולקבל עזרה כזאת.
מאחלת לכם שלא תזדקקו ושהוא יחלים לגמרי ובמהרה.

[חוחית*]

מאחלת לכם שלא תזדקקו ושהוא יחלים לגמרי ובמהרה.
@}

[דגנית_ב*]

מאחלת לכם שלא תזדקקו ושהוא יחלים לגמרי ובמהרה.

[עורבני_מצוי*]

החום עלה....דלקת ריאות. לא סימן טוב...ביקשתי שילדיקו נר ב בבקשה תדליקו לי נר. אני עם חששות ופחדים. המון תפילות, המון תיקוות, הרבה יאוש ופחד

[אמא_ל'ה*]

מתפללת למענכם. בריאות שלמה במהרה.

[עורבני_מצוי*]

החלטתי לנסות ולהפריד בין דף בית ובלוג. כל מה שניכתב עד כה נימצא פה.
דף בלוג
דף מוצנע

[עורבני_מצוי*]

עידכון מהזמן האחרון:
הגולגולת לא נישברה אבל חוליה 2 מרוסקת. הדימום בתוך הגולגולת ניפסק ועדיין לא יודעים מה הנזק למוח.
פעולות שניצפו עד כה: הזזת רגליים וידיים, פיהוק.
עדיין יש חום גבוה ולא יודעם ממה. בינתיים משאירים אותו בהרדה שכן כל תזוזה של הראש יכולה לגרום לשיתוק מהצואר ומטה.
המון תודה לכולן על התמיכה, אנא המשיכו לכוון אנרגיות, זה עוזר.

[צפרדע_ית]

ממשיכה לכוון...
בהצלחה.
ץ

[במבי_ק*]

אוי, אוי, מאחלת החלמה ובריאות לבנזוגה של אחותך. תמשיך לעדכן.. מקווה שבדברים טובים.

[ר_ו_ת_ה*]

מתפללת למענכם
בריאות שלמה והחלמה מהירה

[עורבני_מצוי*]

עידכון מצב.
הוא כבר לא מורדם אך עדיין מחוסר הכרה, לא יודע בדיוק באיזו רמה של חוסר הכרה (מידרוג גלזגו). יש זיהום חיידקי ועדיין לא יודעים איפה, מנסים סוגים שונים של אנטיביוטיקה. כמו כן, ברגע שיצליחו להתגבר על הזיהום, ינתחו ויקבעו עם ברגים את חוליה C2. אנא, השאירו את הלהבה דולקת. לכולן.

---

מעבר לזה, אני לא יודע איך להתחיל ולסיים את העבודות של האוניברסיטאיות שלי. יש לי עבודה אחת להגשה עוד חודש 15-12-2008, ועבודה שנייה ב 31-12-2008, את שתי העבודות לא התחלתי. ברור לי שאני חייב לתת גז. מה שאומר לצמצם זמן מישפחה, לא דבר שאני אוהב לעשות, אבל לא ניראה שיש ברירה. כבר חשבתי לשלם למישהו שיעשה את זה, אבל זה ממש לא אני. ואני פשוט צריך להתחיל לכתוב. לעבודה אחת יש לי כבר נושא, את העבודה השנייה אין לי מושג מאיפה מתחילים (סמינריונית בתחום שאין לי עיניין בו ).
בעוד חודש וחצי, אני בטוח שזו תיהיה הקלה עצומה...לסיים את זה, להוריד את כל המעמסה הזו מהגב שלי ולפנות את המוח לשינויים אמיתיים ורלונטיים בחיינו

[מיה_גל*]

היי עורבני לא מצוי בכלל

לגבי הגיס - משאירה את הלהבה דולקת ואת הלב בהתכוונות עמוקה כל הזמן

---

לגבי העבודות - אולי תיקח לך חופשת מחלה מהעבודה, שב באיזה מקום שאינו ביתך (מוזמן לפה, אם תרצה) ופשוט תתחיל לכתוב.
אצלי זה עובד, כשאני צריכה לעשות משהו שממש ממש לא בא לי - אני לוקחת נשימה עמוקה ו...מתחילה. הצעד הראשון הוא הכי קשה, אחר כך הזרימה קלה יותר, אם כי לא בהכרח נעימה...
בינתיים אתה מעמיס על עצמך עם כל רגע שעובר בלי שתתחיל. כל הזמן רובץ עליך משהו שצריך לעשות, שדוחק, שמבאס.
יאללה, גמור עם זה ותמשיך הלאה, יש כל כך הרבה לאן להמשיך, לא חבל להשאר בתקיעות?
והזמנתי בעינה עומדת - אתה יכול לבוא לפה כדי לכתוב.

[עורבני_מצוי*]

מיה גל
תודה על ההזמנה, בינתיים כבר גיבשתי רעיון, והדפסתי מאמרים לטיסה הקרובה...במילים אחרות התחלתי להזיז דברים. אם אצטרך אגיע

[עורבני_מצוי*]

נחתתי, שוב ארה"ב, שוב ליד אטלנטה וכניראה שגם אמשיך מפה למקלין (ליד וושינגטון), הפעם פחות משבועיים, סופ"ש אחד. הדפסתי מאמרים, הכנתי נושא, ועליתי לטיסה ישירה מישראל לאטלנטה. 13 שעות רצוף וכמו שיהונתן גפן אמור "גם המטוס הכי חדיש אחרי 3 שעות מריח בית חולים" טיסת לילה. הצלחתי לישון 4 שעות, תקוע בין כתפיים של אנשים (הפעם לא היה מושב מעבר/יציאת חירום), מת מעייפות, לא מצליח לקרוא או ללמוד. שכרתי רכב ונסעתי למלון, מיקלחת וישר התיישבתי לקרוא שני מאמרים. לא באמת מרגיש שאני מצליח להזיז את העבודות האוניברסיטאיות בינתיים, אבל המוח עדיין לא באמת התאושש מחוסר השינה ופער השעות. בצהריים, לקחתי את עצמי והלכתי לעשות קניות, ג'ינסים שחסרים לי ועולים פה 15 דולר. מזוודה חדשה ב 30 $, אחרי שהקודמת כבר מימשה את עצמה הרבה מעבר למה שהיא עצמה חשבה שתוכל. אפילו בת זוגתי היתה מתגאה בי בעיקביות שבה הלכתי לתא המדידה עד שמצאתי שני זוגות שמתאים לי...גייסתי את כל הבנות המלאות של מחלקת הביגוד לנסות לימצוא לי מידה 30-29, כמובן שלא היה. בארה"ב אם יש מישהו קצר, הוא בדרך כלל די מלא בסופו של יום הסתדרתי.
קניתי גם אוכל כימעט לכל השבוע, הפעם אני במלון עם מקרר ומיקרו בחדר, מה שמאפשר לא לאכול בחוץ ארוחות ערב . רציתי גם לקנות בירה, אבל בקופה הסתבר לי שבג'ורגיה אסור למכור אלכוהול בימי ראשון...כולם צריכים ללכת לכנסיה, ואסור שיהיו שתוים כמובן
מחר אני מתחיל ללמד, כמו כן, מחר אני מתחיל את העשור 37 לחיי (חוגג יום הולדת 36).מקוה לחגוג עם הרבה פרודוקטיביות והתחלת כתיבה אמיתי.

---

גיסי פתח עיניים, לא הגיב אבל פקח אותן, כמו כן, הוא התחיל לנשום "עצמונית" עם העשרה של חמצן, אבל נושם לבד...ושוב אני מודה לכל הנשמות שמתכוונות ומתפללות עבורו. תודה רבה

[חוחית*]

מחר אני מתחיל את העשור 37 לחיי לא הבנתי...

מקוה לחגוג עם הרבה פרודוקטיביות והתחלת כתיבה אמיתי. בהצלחה @}

וכמובן מאחלת לגיסך החלמה מלאה במהרה והרבה כוחות לכל המשפחה.

[עורבני_מצוי*]

טוב, כותב מחו"ל בזמן שתלמידי היקרים עושים סוג של בחן לבדיקת הידע שלהם...
אני מצליח לא רע להתקדם עם העבודת גמר שלי, אחריה נישאר לי להגיש עוד סמינריונית אחת וסיימנו איזה כיף...רואים את האור בקצה המינהרה.
גיסי בינתיים חזר לתרדמת, אחרי פקיחת עיניים משמעותית, ולא התעורר עוד פעם...כולנו מקוים לטוב.
אני מוצא עצמי יושב כל ערב ובוקר (אני משום מה מתעורר קבוע ב 4:30-5:00 בבוקר כל בוקר), מתיישב וכותב, מנסה לקדם את העבודה כמה שיותר. זה ממש מרגיש לי טוב. בבית לא היה סיכוי שבעולם שהייתי יכול להתנתק ככה מהמשפחה ולכתוב. קשה לי העובדה שכדי לעשות את זה אני חייב להתנתק, חייב להרגיש שאני לא מפסיד זמן איכות עם הילדים ובת הזוג.

[חוחית*]

תמיד כל כך כיף לקרוא כמה אתה אוהב את המשפחה הקטנה שלך, כמ חשוב לך לבלות איתם מספיק זמן. @}
מתכווננת לשלום הגיס.

[עורבני_מצוי*]

כל בוקר אני מתעורר מתארגן ומתקשר הביתה, שומע את הסיפורים וההתרחשויות של אותו יום. מדבר קלות עם החיפושית הקטנה, ומזכיר לעצמי למה אני כל כך אוהב ומאוהב בבת זוגתי ובתא המישפחתי שהקמנו.
במהלך היום אני פותח את האתר, ובודק אם יש עידכונים. איך שהו לקרוא את מה שבת זוגתי כותבת, למרות שכבר שמעתי את הסיפור בטלפון, עושה לי ממש טוב. המון נוסטלגיה, געגועים ורצון לחבק חזק חזק.

---

היום זה היום האחרון לקורס שאני נותן ללקוחות, ביום שני אני מתחיל ללמד באופן מזורז עובדים פנימיים על המוצר החדש. סוג לימוד אחר לגמרי. אני קורא בחדשות שכל הזמן מפטרים עובדים בארץ, איך שהכל מתמוטט, ואני כל כך שמח שיש לי עבודה, מאתגרת, מעניינת וטובה.
הרבה פעמים אני צריך להזכיר את זה לעצמי, יש לא מעט ימים שאני חוזר הביתה מעוצבן, ממורמר ועייף. בדרך כלל בגלל דרך ההתנהלות של המישרד, של המנהל או של אחד מהאנשים בצוות שלי. זה מרגיז כל כך שאדם המקבל את אותה משכורת עושה עבודה כל כך מחורבנת ועדיין נישאר בצוות. אני רק צריך לזכור ולקוות שאלו יהיו הצרות שלי לתמיד...

[עורבני_מצוי*]

זהו זה, אני בשדה התעופה של אטלנטה, מהגדולים והעמוסים יותר, מחכה לטיסה שתצא עוד שעתיים. סיימתי את עבודת הגמר שלי לתואר השני...הצלחתי להשיג את המטרה לשמה יצאתי וביקשתי נסיעה זו. כולל עריכות, תיקונים וסידור הביבלוגרפיה. עכשיו נישארה רק עוד עבודה סמינריונית אחת. דווקה העבודה שנישארה היא הקשה יותר, בתחום שאני לא בקיא בו. אני מתכנן חופשה של שבועיים לשבת בסיפריה מבוקר עד ערב ולכתוב.
כרגע כל כולי מכוונןלוחזרה הביתה, אני מחכה בקוצר רוח לחבק את בת הזוג, את החיפושית המקסימה שלי שבכל שיחת טלפון אמרתי לה כמה אני מתגעגע, וכמה אני רוצה לחבק אותה חזק חזק, וכמה אני רוצה לתת לה נשיקה גדולה.
לחבק את הבמבי הקטן, שכבר גדל עוד קצת, ופיתח עוד קצת עצמאות.
כרגיל אני בחרדת טיסה, חושש, מפחד, ומחכה שכל 13.5 השעות במטוס יעברו בשלום.

זה היה סוג של מסע קניות מטורף, הנסיעה הזו, חידשתי כימעט את כל המלתחה שלי, קניתי תחתונים, גרביים, מכנסיים, נעליים,לי ולבת הזוג, נגרר לאופניים.
הסתבר בצ'ק אין, שאני חייב לשלם עליו (הנגרר לאופניים) כי זה 'מטען גדול', לשלם עליו יותר ממה שהוא עלה. הלכתי לסניף דואר שנימצא בשדה התעופה, הסתבר שלשלוח בדואר רגיל, זה רק במעט יותר זול, כבר עדיף לסחוב את זה איתי...יאללה, אני לא אשאיר את זה בשדה....שילמתי (אני מקוה שהחברה בה אני עובד תשתתף בהוצאות כי זה מטען אישי).
יצאתי מהארץ עם מזוודת טרולי אחת, אני חוזר עם שתיים פלוס קופסה גדולה.
זהו אני מוכן לחזור הביתה...מחכה לחזור לחדר כושר, אחרי שבועיים בלי ריצה. אני יודע שבעבודה לא הולך להיות כיף בשבוע שאחזור.
יש לי המון בעיות עם דרך העבודה של אחד מהאנשים בצוות. הבוס רוצה שאשב איתו ונישפוך קיטור אחד על השני...לא בטוח שיצא מזה משהו חיובי, אני מגיע עם בטן מאוד מלאה, אבל אני מאמין שיהיה טוב. כרגע, לא ממש איכפת לי, אני רק רוצה להגיע, רק רוצה לחבק, להריח, להרגיש. רוצה להיות עם האישה שאני כל כך אוהב, לשמוע לפנק.
יאללה הביתה, אני מוכן, נו.........

[עורבני_מצוי*]

כבר מזמן חזרתי הביתה, עכשיו אני בשבועיים חופש מהעבודה כדי שאוכל לשבת ולכתוב את הסמינריונית האחרונה שלי. את עבודת הגמר כבר הגשתי, וכרגיל אחרי הגשה, מצאתי טעויות קטנות פה ושם...כבר ממש לא איכפת לי, העיקר לסיים את זה.
בשבועיים האלו אנחנו מתארחים בנוה איתן, בודקים אפשרויות למעבר, אני כל יום נוסע לספריה (היום במכללת עמק יזרעאל), יושב קורא וכותב. ברגעים אלו ממש לקחתי הפסקה מתודית ממאמר כדי לעדכן פה. זה יראה שהילדים ממש נהנים, גם לבת הזוג החיים בסביבה תומכת מאוד מעודדים. אני כולי תקווה שאצליח לסיים את העבודה הזו ולהגיש אותה. כבר כל כך לא איכפת לי מה הציון שאוציא, העיקר לסיים. את ההצטיינות כבר דפקו לי.
אבל אני חייב לציין שזה ממש מתחיל להרגיש כאילו אני בסוף התואר הזה שמשכתי המון זמן...זוהי סוג של הקלה אדירה, אני מרגיש את האבן מתחילה להתרומם מעל גבי...

---

אצל גיסי הדברים לא מעודדים, כניראה שבקרוב יועבר לבית לוינשטיין. אני בינתיים העברתי לילה בשמירה עליו, וכרגע, אני בודק אפשרויות איך ךהלוות לאחותי כסף, מסתבר שהמצב הכלכלי לא מזהיר בכלל...

[טלי_מא*]

אני כל יום נוסע לספריה (היום במכללת עמק יזרעאל)
יש ספריה בבית הספר האזורי, בנוה איתן.

אצל גיסי הדברים לא מעודדים

[לוטם_מרווני*]

קראתי אותך עכשיו מההתחלה עד עכשיו. @}
לקח לי איזשהו זמן להבין שהחיפושית שלך היא זו של ילדת טבע ושזה ההסבר לשיעורי הטבע שילדת הטבע מעבירה בימי שלישי בנווה איתן. מורכב.

[עורבני_מצוי*]

אני כבר בשלבים סופיים של העבודה, מקווה מאוד לסיים אותה היום או ביום ראשון.
הזמן הנווה איתן עובר בכיף לבת הזוג ולילדים, אני בקושי נימצא שם, יושב בספריה כל הימים וכותב. בימים האחרונים תפס אותי מן וירוס קטני של חום וכאבי ראש נוראיים, כך שאני חיי על אדוילים ולא מוותר לעצמי על אף יום לקידום העבודה. אוטוטו סיימתי תואר שני, איזה כיף לדעת שזה מאחורי, שגמרתי עם העול הזה.

---

בסוף השבועיים האלו (עוד שבוע) אני טס עוד פעם לתאילנד-בנקוק ל 10 ימים, הנסיעות האלה נהיו תכופות מידי. ואני ממש לא מאושר מכל העיניין.

---

בגלל שאני בקושי נימצא בנוה איתן, לא יוצא לי לדבר עם אנשים, המעט שאני מצליח אני מגלה שכולם אומרים שפשוט אין פה עבודה. אני מנסה לחשוב איך אני מחפש עבודה באיזור הזה? באיזה תחום? למי אני צריך לשלוח קורות חיים? הכל מחכה שאסיים את העבודה הזו ואז נוכל להתחיל שוב להזיז דברים בכיוון מעבר.

---

גיסי
מדברים על העברה לבית לוינשטיין בזמן הקרוב, אין התקדמות ואף אחד לא יודע כמה זמן זה ייקח, לקחנו הלוואה קטנה והעברנו את הכסף לאחותי. המצב הכלכלי שם ממש גרוע כרגע. היתה לי בעיה קשה עם העיניין הכסף מגיע גם מבת זוגתי, ומי שקרא מעלה, יודע שאחותי לפחות במיקרה אחד, התבטאה מאוד לא יפה בכל הקשור אליה. מה אומר, הגדולה של בת הזוג שלי, בלי התחשבנות, בלי שפוטיות, תומכת בי ועוזרת לי ומקריבה מעצמה לא מעט בכל הסיטואציה הזו. רק לחבק ולשמור לתמיד.

[אהבת_עולם*]

מה אומר, הגדולה של בת הזוג שלי, בלי התחשבנות, בלי שפוטיות, תומכת בי ועוזרת לי ומקריבה מעצמה לא מעט בכל הסיטואציה הזו. רק לחבק ולשמור לתמיד.
מרגש.
גם היא. וגם אתה.



<סוסת הפרא >

[עורבני_מצוי*]

יצאנו לחופשה.
לקחתי שבועיים חופשה מהעבודה, סיימתי והגשתי את העבודה האחרונה לאוניברסיטה, אני לא סטודנט יותר. עלה התאנה הוסר. עכשיו נישאר לחכות לציונים ולקוות שהכל יהיה בסדר. סיימנו לשהות שבועיים בנווה איתן, והחלטנו לעבור. החיפושית הקטנה נהנתה מאוד וכך גם אמא שלה. הקהילה חיבקה אותנו והיה ממש כיף להיות חלק, לא להיות שונה. התחלתי לבדוק אפשרויות להלוואה לשיפוץ של הבית שלנו כדי שנוכל להשכיר, הייתי בשוק, הריבית שהבנקים לוקחים מטורפת לגמרי, מדברים על קיבית של 11% במקרה הטוב. מפחיד אותי שזה ידפוק לנו את התוכניות. אנחנו נמשיך לברר, ניראה האם אפשר בבנקים אחרים? אולי נעבור בנק? יש הרבה ליבדוק ולברר עכשיו.

בלוג מסע להגשמת חלום

---

גיסי הועבר לבית לווינשטיין, עשיתי אצלו משמרת לילה, בלילה שלפני ההעברה. ניכנסתי לחדרו ואמרתי לו שלום, זה עורבני, הוא מיד פקח עיניים. לאוך הלילה שיברתי איתו די הרבה, ליטפתי קצת ודיברתי. לעיתים היתה תחושה שיש משהו בבית, והוא מקשיב, לעיתים הרגשתי כאילו אין שם אף אחד, פעם כך ופעם כך. אני מקוה שבקרוב יתעורר...

[אהבת_עולם*]

סיימנו לשהות שבועיים בנווה איתן, והחלטנו לעבור.
איזה יופי !

הייתי בשוק, הריבית שהבנקים לוקחים מטורפת לגמרי
שמעתי פעם שאצל הדתיים יש קרני הלוואות של גמ"ח (=גמילות חסדים), שזה בלי ריבית, נדמה לי. אחותי לקחה פעם אחת כזו. נדמה לי שלא חייבים להיות דתיים כדי לקבל את השירות הזה. השאלה מה הקריטריונים שלהם ואם זה לא רק עד סכום מסוים. אולי שווה לבדוק.
(אולי גם עמותת 'פעמונים' יכולה לייעץ?)
בכל אופן, בהצלחה !

אני מקוה שבקרוב יתעורר...
הלוואי, אמן.

[עורבני_מצוי*]

שוב בשדה התעופה...
"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השדופה, הצלופה, הקלופה, הטרופה..."

שותה עוד בירה במטרה להרדם בטיסה. הפע, סוף סוף, בלי מטרת לימודים. לקחתי ספר, רומן של מאיר שלו שעדיין לא הספקתי לקרוא...מקוה שיהיה נעים, אחרי הכל זו תאילנד

[אלה_לי_לה*]

החלטנו לעבור. החיפושית הקטנה נהנתה מאוד וכך גם אמא שלה.

מתרגשת

[אהבת_עולם*]

סיימתי והגשתי את העבודה האחרונה לאוניברסיטה, אני לא סטודנט יותר.
אה, שכחתי לכתוב ששמחתי לשמוע...
איזה כיף לך !
הוריי !!!

תיהנה מהזמן הפנוי בנסיעה.

[עורבני_מצוי*]

פעם ראשונה כותב מבנגקוק...
אחרי שבוע בעיר הגדולה והרועשת, אליה חזרתי בפעם הרביעית מאז התחלתי לעבוד בהי-טק, אני חוזר לכתוב קצת. לחברה שלי יש משרד בבנגקוק, שיכנו אותי במלון מצויין, הנימצא מעל מרכז קניות ענק ומלא.
כבר עשיתי מסאז' במיקדש, וכבר ראיתי את כל המיקדשים, ואת השוק של סוף השבוע, והשוק של הלילה, כשאתה חוזר לאותה עיר בפעם הרביעית, אתה כבר פחות מתלהב, פחות מטייל ומנסה לראות, אחרי הכל כבר ראית את כל האטרקציות של העיר, ומה שנישאר זה פשוט לנסות ולנוח קצת.
בכל יום אני נוסע עם ה SkyTrain לעבודה וגם חוזר איתה. היום בבוקר שמתי לב שכשכולם יוצאים מהרכבת ויורדים במדרגות לרחוב, יש מקצב קבוע. אסביר קצת. כימעט כל הנשים בתיאלנד נועלות נעלי עקב שניראות לא נוחות בעליל, אבל כשיורדות במדרגות מאות נשים, זה יוצר קצב, אחיד ונחמד...זה מסוג הדברים ששמים אליהם לב כשנימצאים באותה עיר פעם רביעית...

---

אני מתגעגע הביתה, מתגעגע מאוד, מנסה לחשוב איך הופכים את החלום של נווה איתן למציאות, מפחד שלא נצליח, מקוה שהכל ישחק לטובתנו, ורוצה להאמין שגם הגורל רוצה אותנו שם...

[עורבני_מצוי*]

סופ"ש הגיע, סוף סוף קצת זמן לעצמי ולקניית מתנות לילדים ולאישה.
סופ"ש זה הזמן הכי בודד כשאתה בחו"ל, אתה יורד למסעדה לארוחת בוקר, מאוחר מכרגיל ורואה את כל הזוגות והמשפחות שהגיעו לחופשה משותפת. וזה רק מחזק את תחושת הלבד. זה אחד הדברים שהכי גורמים לי לרצות לחזור הביתה עכשיו, לחבק את כל המשפחה ולהבטיח שיותר אני לא נוסע. ככל העובר הזמן הנסיעות האלה הופכות קשות יותר עבורי, פחות מושכות פחות מהנות ויותר כורח המציאות.

---

הבוס בעבודה כבר התחיל לדבר איתי על הנסיעה הבאה, עדיין לא אמרתי לו כלום, אבל נדרתי נדר שאם הנסיעה הזו תיהיה הטווח זמן לא סביר, אני מתפטר. לא מעניין אותי כמה קשה למצוא עבודה, אני עובד כדי שאוכל להיות עם המשפחה, ואם אני נימצא כל הזמן החו"ל אין טעם לעבוד !!!
לא הצבתי את האולטימטום הזה לבוס עדיין, כי אני חושב שזה לא נכון להציב תנאים לפני שהדברים ברורים, כמו לעשות מלחמה על משהו שעדיין לא קרה...

[עורבני_מצוי*]

יום ראשון, פה כבר צהריים, בישראל כימעט 9:00 בבוקר. עוד יום מנוחה.
ישבתי והכנתי את הדברים שאני צריך לעבודה מחר, וניראה לי שארד לקרוא קצת בשמש, לצאת מהחדר, אחרת אשאר פה עד הערב.
סידרתי קצת את המיזוודה שלי, לבדוק מה מצב המקום, כולם מבקשים שתביא משהו, והמקום מוגבל. מה גם שאין לי כוח להתחיל לחפש דברים בשביל אנשים אחרים. כבר קניתי מתנות לילדים, ולמשפחה. ועכשיו כל מה שנישאר זה לחזור הביתה, לחבק את כולם, ולהתחיל להזיז את המציאות אותה אנו שואפים להשיג...

[עורבני_מצוי*]

ערב, יצאתי לאכול. מדהים איך העולם מתכונן לקריסמס, כל הרחובות מוארים, עצים מוארים, ואותם רמקולים שנימצאים בכל תחנת אוטובוס ומשמיעים את ההימנון בבוקר ובערב, משמיעים בשאר היום מוזיקה מערבית לכל דבר.
אנשים מטיילים ברחובות, וכיוון שזוהי חופשת קריסמס בכל העולם, כולם מגיעים לתאילנד.
אפשר לראות ברחובות זוגות מכל הסוגים ומכל המינים, זוגות של גברים, זוגות של נשים וגם זוגות מעורבים. מטיילים יד ביד נהנים מחופשתם ואוכלים מאכלי ים בזול.
אני, איפה אני בכל התמונה הזו?
עובד כל יום, מנסה לקרוא קצת פונטלה, אולי אפילו אספיק לסיים את הספר. ומתגעגע לבת זוגי ולילדים. כבר יותר משבוע שלא חיבקתי אותן, את החיפושית, את הבמבי ואת בת זוגתי המדהימה...וכל מה שאני רוצה עכשיו, אחרי ארוחה טובה וליטר בירה, זה להתרפק בחיקה של אהובתי. לחבק ולא לעזוב, לחבק ולהרדם ראשי מונח בחיקה, ריחה עולה באפי והמגע המדהים שלה מרפרף עלי...

[אהבת_עולם*]

אתם כותבים כל-כך יפה שניכם.
ואיזו אהבה מופלאה.
זה משמח את הלב לקרוא.

לצערי יש לשער שחלק גדול מהזוגות שאתה רואה - לא יחזיקו מעמד באהבתם. ואולי כבר עכשיו זה לא באמת זה.
ואילו אתה יכול להתנחם בכך שהפירוד הוא לזמן קצר - אך יש בידיך אהבת אמת.
דומה שכולם סביבתך נהנים - אך באמת, אתה הוא זה שזכית !

שתזכו להרבה אור ושמחה, ולהרבה ביחד....

[צפרדע_ית]

עוד קוראת (לפרקים). וחושבת על הגיס ומשפחתו.
שתדע.
ץ