"בלי אוכל אין בית", למדתי מאירנה,

ידעתי שבסוף נמצא נקודות משיקות בנינו, נהדר! (כשקראתי את המשפט היה לי מאד מוכר..., שמחה שכך)
יש עוד ספרים, ואחד ספציפי בנושא האוכל! חדש יחסית.
אני מכירה מקרוב גנים, וההתמקדות במעברים נשמעת לי מאוד חכמה, כי שם באמת יש הרבה בלאגן ובכי.
כשכתבתי את המשפט הזה התכוונתי בעיקר לגן "אקדמיה קטנה", ראית? שמעת?
רק אם בא לך ספרי - מה עוד למדת?
יש הבדל בין גן לבית, ובין אמא לגננת, ולכן בעוד בגן יש רוטינה קבועה, הבית פתוח לשינויים, וכל דבר מתאים, רק לפעמים.
לזה התכוונתי שכתבתי:
וזה מאוד לא קל "לשלוט" או "לעצב" קצב שיתאים לכולם.
ולכן בגן הרוטינה הקבועה, והקצב הזה (הנעים) שמאפשר למקד את כולם במה "שמוחלט מלמעלה" שעכשיו עושים. אין את היכולת/בחירה לבדוק אינדיבידואלית, למי מתאים מה, ומתי. עם מה בעצם כל אחד זורם הכי נכון?
מסגרת של גן, או בעצם כל מסגרת, בוחרת לעצמה את הכללים והם אלו שלרוב קובעים גם את הקצב.
כדי להתנהל, כדי להתקדם ולהשיג מטרות.
אפשר לדמיין את הילדים בגן ללהקת ציפורים, כולם עפים
יחד בקצב אחיד. זו קבוצה שמורכבת מיחידים, אך אין מה לעשות בה לבד.
בבית - הבחירה יכולה להיות להתחבר לקצב האישי, הפנימי. אז, אולי, תהיה זרימה אחרת.
אני מנסה למצוא את "מפתחות הקסם" למה נותן לי ולבית אנרגיה, לעומת מה גוזל אנרגיה
לתמוך בהתפתחות של כולם ובכך להוביל את את הבית ואת עצמך למקום של עוצמה, של שובע והתפתחות.
טוב, עכשיו כשיש לנו "שפה" משותפת קל יותר לדבר

"גוזלי האנרגיה" הם ההתקעויות, מן הסתם. כאשר הזרימה מופרת, וכשיש עימות. או שלא בוחרים לאן ללכת.
ברור שמי שמוביל, הוא זה שבוחר את הקצב.
השעון - הוא הכלי. זה נראה כאילו משהו מאוד קר ומנוכר ולא זורם, אבל הוא דווקא מאוד זורם, הוא כל הזמן זז. בקצב קבוע.
לבחור את הקצב שטוב לבני הבית, שטוב
לך בעוד שבחרת גם לאפשר לכולם התפתחות. זה לא סותר,
אולי להיפך, נותן כוח.
בהכירך את כל השחקנים שעל הבמה, את בוחרת את ההכי טוב לכל אחד.( ואת רואה כל אחד, גם ככולם יחד)
שהחיים לוקחים אותי, וכל שעלי לעשות, הוא להסכים להיות איפה שאני, להסכים להיות בתוך חיי
@}@}@}