בלוג מתכננים תוכניות

חישבנו וחישבנו, ואנחנו לא ממש רואים איך אני יכולה להאריך את חופשת הלידה ביותר משבוע, שבועיים.
אוי! חשבתי שכתבת שכן תוכלי. אולי לבקש מתנה כספית מהמשפחה לצורך הזה?

אולי לבקש מתנה כספית מהמשפחה לצורך הזה?
ממש אי אפשר. גם ככה ההורים שלי שילמו על חצי ברית, וחמותי קונה לנו כל מיני דברים. ההורים שלי הרגע עברו דירה ואין סיכוי שיש להם כסף פנוי. אני עוד חשבתי שיש סיכוי שיהיה לנו כסף לנסיעה לחו"ל? איזה? כלום. אנחנו מהאנשים המחושבים, לא אוהבים להיכנס למינוסים מטורפים, והיו לנו הוצאות לא צפויות (יש לנו כאלה כל חודש

) ושני ילדים במסגרות, וואו, זה המון כסף. הייתי מתה להישאר איתו עוד בבית, אבל הסיכויים שזה יקרה הם קלושים מאוד כרגע.
הגיע הזמן להתחיל למלא לוטו? (ולכל מי שקופץ ואומר, אבל אולי תקצצו בהוצאות? לא, ירידה ברמת החיים לא אפשרית כי אין ממש לאן, אנחנו מוותרים על מה שאפשר לוותר, מעבר למקום מגורים זול יותר לא עומד על הפרק, וכו')

קבעתי לי ולאלון תור לקרניו-סקרל, כי הבנתי שזה יכול מאוד לעזור לו, הוא ילד מאוד לא רגוע, וגם נולד עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר. דיברתי עם המטפלת והיא אמרה משהו כל כך חכם. היא אמרה שהריון צריך להיות שנה שלמה, והוא מסתיים אחרי 9 חודשים כי כבר אין מקום בפנים, אבל זה לא אומר שהתינוקות לא צריכים עדיין את החום והקרבה לעוד 3 חודשים. זה כל כך נכון לגבי אלון, מדהים! לא יודעת מה הייתי עושה בלי מנשא, הוא כל כך רגוע ומאושר שם.

ואלון? אלון קצת מתחיל לעשות הפוגות בבכי ובקושי, רואים אותו מחייך ונרגע
אצלנו לקח לקטן חצי שנה להירגע...
רק עכשיו אני כבר מעיזה להגיד שבאמת רואים שיפור בשבועיים האחרונים...
ועדיין הוא צריך המון מגע והמון ידיים..
ולא יודע להירדם לבד..
אבל כבר צוחק בקול רם.. ומחייך המון וכמעט לכולם...

ועוד לא אמרתי - אז מזל טוב להצטרפות אלון למשפחה...
אז מאחלת לך הרבה אושר...
שמחה שהמנשא עוזר..
מאחלת לאלון רוגע..
ושתמצאו כולכם ביחד כמשפחה את האושר והטוב שלכם....

וגם שתדעי שאני קוראת - בד"כ בלי להגיב אבל קוראת...

וואוווו.....
קראתי אותך עכשיו בלגימה אחת... יש לי המון מטלות ועייפות נוראית ובכל זאת לא יכולתי לעזוב את הסיפור שלך. הזדהתי עם הרבה, הכרתי הרבה, זה לא המקום, כי זה הדף שלך, אבל יש לי סיפור דומה בבית עם ד' שלי.
ורק בסוף הבנתי שאנחנו חולקות את אותו פורום!!!! מצחיק, לא? אני אמא של יונתן וטל.
קרנינה מהפורום.
מאוד מקווה שאפגוש אותך במפגש הקרוב.
פיתאום אני חושבת אולי בכלל לא מתאים לך? לפגוש מישהי שקראה את כל מה שעבר עלייך. סליחה אם נדחפתי.
חיבוק גדול, את אישה מדהימה וחזקה.
@}

יום ראשון, אחרי סוף שבוע, ואיך הוא היה? קצת מבלבל. ביום שישי בערב, אחרי שכבר נכנסה שבת, ויכולתי סוף סוף לשבת, י' אומר לי שכואב לו הגב מאוד, כבר כל השבוע, אבל הוא לא רצה להגיד שום דבר עד עכשיו. כדי לא להשאיר אותי לבד עם כל ההתמודדות, של כל השבוע. אז זה אומר שכל השבוע הוא הרים את אלון, וטיפל בו ובטלי, בזמן שכאב לו מאוד. ואיך אני אמורה להרגיש? (חוץ מזה שאני בוכה רק מלכתוב על זה) אני מרגישה כזאת מכשפה, כאילו אני מנצלת אותו למרות שכואב לו. כאילו אני מזלזלת בכאב שלו, כדי שלי יהיה פחות קשה. וכמובן שהוא אומר שזה לא ככה, אבל אני עדיין נשארת עם איזו הרגשה שאני צריכה לדרוש ממנו פחות. מצד שני, אני לא אם חד הורית, וכל כך קשה לי לפעמים, שאני כן צריכה ממנו כמה דקות פה ושם. גם ככה, הדיל שלנו הוא שהוא משכיב את טלי, ואחר כך יכול לנוח, ואני נותנת לו את אלון כדי שאני אוכל להתקלח אולי, אבל בעקרון אלון באחריותי, כדי שי' יוכל לשכב כמה שיותר בלי להתאמץ.
נתנו לי אתמול בערב טלפון של מישהו מומלץ לדיקור סיני, אז במהלך השבוע הוא צריך לקבוע אליו תור. אי אפשר ככה, אבל אני לא יכולה לקבוע לו בעצמי. (זה רק אני, או שזה ממש דז'ה וו, אני מרגישה שאני הולכת סביב הזנב של עצמי בנושא הזה).

ורק כדי להחמיר את העניינים, ביום שישי טלי בעטה בו בברך, אז גם הברך שלו התנפחה, וכאבה לו. לבית כנסת הוא לא הגיע, ובצהריים, טלי באה למיטה שלנו כשקמה מהשינה, והיא בעטה בי', אז הוא נצמד לקצה של המיטה, ואז הוא נפל.
שוב, הוא נפל מהמיטה, וכך עוד יותר כואב לו הגב וכואבת לו הברך. הוא גם נפל על דברים שהיו ליד המיטה, אז זה עוד יותר חמור. עד אחרי 8 בערב הוא לא קם מהמיטה, וגם אז זה היה רק כי ההורים שלי באו לבקר, אז הוא קם לכמה דקות וחזר לשכב.

הוא לא ישן יותר משעתיים ברצף בלילה, כך הוא אומר. יש לו עיגולים שחורים מסביב לעיניים, הוא קם כל יום ב-6 ונוסע לתל אביב וחזרה, וזה מפחיד אותי, לנהוג במצב כזה של חוסר שינה. זה ממש מסוכן. השינה שלי לא מדהימה, אבל מתחילה להשתפר, אבל נוצר מצב ששנינו במצב מטורף של חוסר שעות שינה, אני ממש מקווה שזה ישתפר. אני גם מפסידה שעות בגלל טלי, כי אנחנו מנסים להחזיר אותה למיטה שלה בלילה, שתבוא אלינו רק בבוקר, כדי למנוע מצב שי' עלול ליפול מהמיטה, או מצב שהיא תמעך את אלון, או לא תאפשר לי לישון כי אני מגינה עליו ממנה. כבר ממש אין ברירה.

לי' גם קשה עם אלון. אלון הוא ילד שזקוק להמון מגע, ותנועה, ולי' קשה עם זה. לא רק שהוא לא מבין למה אלון בוכה כל כך הרבה, גם אין לו את הכלים לשפר את המצב. הוא לא מניק, הוא לא יכול להשתמש במנשא, והוא גם לא יכול להסתובב איתו על הידיים ולנענע אותו, כדי להקל על הגזים או סתם להרגיע ולהרדים. זה מאוד מתסכל אותו, הוא מרגיש ממש חסר אונים אם אני משאירה אותו לבד עם אלון ליותר מכמה דקות. ביום שישי נכנסתי להתקלח וכשיצאתי שמעתי שני ילדים צורחים, ואבא מסכן. אבל מה אני אמורה לעשות? יש דברים שאני חייבת לעשות.

סוף סוף הלכתי להסתפר השבוע, כשאני מנסה לעשות את זה כבר כמה שבועות. השארתי את טלי ואלון עם י' וגם עם אחי וגיסתי, 3 מבוגרים על 2 ילדים, ועדיין אלון צרח כשחזרתי, ומסתבר שבכה רוב הזמן שלא הייתי. אני מרגישה שאני ממש מתעללת באלון, וגם בי', אבל לפעמים אני מוצאת שאין ברירה. וכל הזמן שאני לא בסביבה אני מרגישה רעה, כי אני יודעת מה קורה.

זה ילד שבאמת היה מרוויח הרבה מלהישאר עוד קצת ברחם, נראה לי קשה לו מאוד להיות בחוץ, וגם לנו קשה, כי קשה מאוד להקל עליו. הוא מאתגר אותנו, זה בטוח.

יהיה טוב.

יש כאן חיפוש וספירת מילים? אני תוהה כמה פעמים מופיעה כאן היום המילה "קשה" .

אף יקרה!
שולחת לך חיבוק גדול וכמה עצות מעשיות:

כסא הנקה/ערסל לי'. אפשר לשבת או לשכב בערסל עם התינוק עליך ולהתנדנד. זה מספק לתינוק את הצורך בחום ובנענוע וי' לא יצטרך לקום.
לגבי המיטה. אנחנו ישנים על מזרון שמונח על בסיס מיטה ללא רגליים. זה בגובה 30 ס"מ מהרצפה. אפשר להוסיף שטיח למטה. ככה לא ניזוקים כשנופלים בשום גיל.
טלי. שימו לה מזרון קטן צמוד למיטתכם. ככה היא תוכל לבוא לישון איתכם בלי להפריע לכם.
משככי כאבים וכדורי שינה. אין תרופה בלי תופעות לוואי וצריך לעשות פה מאזן של תועלת מול נזק. נדמה לי שבמצב שבו את מתארת עדיף שי' לא יסבול מכאבים וישן בלילות גם אם זה כרוך בתופעות לוואי. תציעי לו לגשת לרופא המשפחה שלכם ולחפש פתרון שמתאים לו.

מקוה שיהיה קל יותר בהמשך.

פיצה!

כסא הנקה יש לנו כורסא, אני אגיד לו שינסה לראות אם יותר נוח לו. לא בונה על זה.
בגובה 30 ס"מ מהרצפה קשה לו להתכופף למיטה כל כך נמוכה. גם מבחינת הגב וגם מבחינת הברך. לא ממש רלוונטי.
שימו לה מזרון קטן צמוד למיטתכם את מאמינה שהחדר שלנו כל כך קטן שאין איפה? גם העריסה תופסת יותר מדי מקום. לשים לה מזרון יבוא על חשבון המעבר שלי לשירותים (שזה מעבר חשוב

)
משככי כאבים וכדורי שינה נראה לך שהוא לא לוקח? רק שלחדש מרשם למשככי כאבים נרקוטיים, זה לא כל כך פשוט. נשארו לו מעט, אז הוא מעדיף לא להשתמש כל יום, במיוחד שהוא צריך לקום מוקדם בבוקר, והם מקשים עליו.

מקוה שיהיה קל יותר בהמשך. גם אני

תודה.

יש כאן חיפוש וספירת מילים? אני תוהה כמה פעמים מופיעה כאן היום המילה "קשה" .

תחזיקי מעמד, לפחות לגבי אלון המתוק אין לי ספק שהזמן יעשה את שלו

קראתי הכל בנשימה עצורה. חיבוק שלוח לך יקרה. היי חזקה. את נשמעת אישה עם לב ענק והמון אומץ.

רציתי כבר לכתוב כאן ביום רביעי, וביום חמישי, לא יצא.
ביום רביעי הלכתי עם אלון למטפלת שלי, היא הומאופתית/קרניוסקרל/פרחי באך/דיקור, בקיצור, כל מיני. ישבתי איתה וסיפרתי לה על אלון, על ההתנהגות שלו, על הלידה, והיא עברה על כל מיני ספרים ושאלה שאלות, כדי לעשות קצת סדר.
אחר כך היא טיפלה בו בקרניו סקרל בשביל הקיבה ובעיות הגזים, נתנה לי מרשם למשהו הומאופתי בשביל האי שקט, וגם עברה על השדות האנרגטיים שלו (אין לי מושג איך באמת קוראים לזה בעברית, אבל זה משהו שדי מדהים אותי לראות ולשמוע). לדבריה, הילד באמת נמצא בסוג של לחץ, אי שקט שכזה, שנובע בין היתר מחווית הלידה הטראומתית (ירידות דופק בצירים, חבל טבור כרוך סביב הצוואר), ושהוא מפחד למות, ולכן קשה לו להירדם. ברור לי שלא כדאי לי לספר את כל זה לרוב האנשים, שבטח יהיו סקפטיים או סתם יחשבו שהשתגעתי, אבל אני מרשה לעצמי לספר כאן.
ביום חמישי הלכנו לעיסוי תינוקות, ולא רק שהוא התעורר עוד בתחילת השיעור, הוא גם נהנה! עיסיתי, והוא גירגר, וחייך, פשוט תענוג.היתה לי ממש חוויה מתקנת. אחרי זה הלכנו לבקר את סבא וסבתא שלי שחזרו מחו"ל ועוד לא פגשו אותו, אז הם מאוד שמחו. הם גם הביאו לי חיתולים ר"פ! איזה כיף. חטפתי מסבתא שלי על הראש על כמה שהם יקרים, אז נראה לי שאני כבר לא אשלח איתם חיתולים, אני אנסה למצוא דרך אחרת. (לא מומלץ לשלוח חיתולים יקרים עם סבתא רואת חשבון חסכנית/קמצנית)
אני כבר מתחילה קצת להרגיש את השפעת הקרניו סקרל, אבל מעט. יש לו קצת יותר קטעים רגועים, והם נמשכים קצת יותר זמן. לאט לאט.

כתבתי לך משו בדף שלי

יש לו קצת יותר קטעים רגועים, והם נמשכים קצת יותר זמן. לאט לאט.
עוקבת ושולחת חיבוקים חמים ומחזקים.

@}

דבריה של אנטוניה והלביבה :
_נכנסתי וקראתי, את כל הבלוג מהתחלה ועד עכשו. מה אומר ומה אדבר - איזה קושי .
את נשמעת בחורה מאד אמיצה. גם בהתמודדות היומיומית וגם בלידה. אני ילדתי בלידה טבעית, ותוך 4 שעות (תבורך ממציאת הג'קוזי) הלביבה היתה בחוץ. אני מתארת לעצמי שזה עשה לה ולי את הכל קל יותר.
בעניני הפציעה, אצלנו היה מדובר במצב הרבה יותר קל. וזה שזה קרה מייד אחרי הלידה- אולי דווקא היה יתרון, כי הלביבה היתה במנשא רוב הזמן ולא היה צריך לרדוף אחריה, רק לשאת אותה, ובשלב ההוא זה לא היה נורא כבד. גם היא, כמו אלון שלך סירבה להיות בכל מקום חוץ מעל הידיים. עכשו היא יותר מוכנה להיות על השטיח/מיטה/נדנדה.
והפצוע כבר ממש חזר לתפקד .חוץ מהרכב שחסר, אני והלביבה חוגגות. עכשו נשאר רק להתמודד עם זה שהוא מבלה את מרבית יומו בעבודה, ובערב כששלושתנו עייפים , לטפל בה ולהקדיש לי צומי (שלא לדבר על לעשות דברים בבית) זו אפשרות נחמדה עבורו ולא ברירת מחדל.
נשמע לי שאני הרבה יותר מוותרת לעצמי ממך, באופן קבוע וגורף, וזה (בנוסף על שני הענינים הקודמים) תורם לכך שקל לי יותר. הבית לא נקי במיוחד ולא אכפת לי. פעם בשבועיים עוזרת ששואבת ושוטפת זה גוד אינאף מבחינתי. אני משתדלת לתחזק , אבל אם יש לי יום קשה, כלומר- אין לי כוח/ אני עייפה/לא בא לי/ הלביבה לא נרדמה למספיק זמן כדי לאפשר לי גם לשטוף כלים וגם להתאוורר- אני אבחר להתאוורר. ואני לא עובדת מחוץ לבית ואין לי ילדה גדולה להעסיק אותה.. אולי שווה גם לך לשקול להוריד סטנדרטים?
יש לי כמה שאלות מעשיות - אם זה מעצבן, תמחקי.. לא מתכוונת להרגיז.

נפילות: נראה שבעלך נופל רק בבית ורק לקראת שבת, ובד"כ - כשהוא מוריד את המתקן מהרגל . אז שאלת תם: למה הוא משחרר את המתקן ה%$#@ הזה דווקא בבית ודווקא לקראת השבת?אולי אפשר שישחרר את זה בעבודה שם אולי אין לו על מה ליפול? ואולי כדאי להניח מזרון מתחת לצד שלו במיטה, למקרה שהוא נופל?
מקלחת- קראתי פה בבאופן מישהי שכתבה שהיא מתקלחת יחד עם התינוק מתחת לטוש. ומאז אנחנו מתקלחת יחד . לפני זה הייתי נורא מתעצבנת על הפצוע, שלא הגיע מוקדם מספיק ואיפשר לי להתקלח בשקט. אולי גם לך זה מתאים?
אני עושה כך: מכינה לה "קן" ממגבות ליד המקלחת (אפשר פשוט לשים בסלקל) שימנע ממנה להתגלגל. מחממת את המקלחת. מפשיטה את שתינו, מניחה אותה בקן ומכסה במגבת יבשה.אני מתקלחת בעצמי ומספרת לה מה אני עושה, היא בינתיים מסתכלת בעניין ולפעמים עושה קצת פיפי על המגבות. אחרי שגמרתי את עניניי, אני מרימה אותה ומחזיקה איתי מתחת לדוש ורוחצת. בלי לסבן. פעם בכמה ימים אני עושה לה אמבטיה ואז אני כן משתמשת בסבון) .מורידה אותה חזרה לקן, מכסה שוב במגבת היבשה, יוצאת ומתנגבת בעצמי ואז לוקחת אותה עטופה במגבת למיטה- לניגוב מיסוז' הנקה והלבשה. היא מגיבה לזה בעניין, ולעיתים בחיוכים, כמו לאמבטיה.
אוורור מחוץ לבית: האם שקלת את האופציה שאני עשיתי, להשאיר את הפצוע שלך לאמאשלו לסופ"ש? לי זה מאד עזר.
אם ההורים שלו גרים במרחק הליכה אולי הוא יכול ללכת עם הגדולה אליהם בשבת ולאפשר לך קצת אוורור(עד כמה שאפשר עם תינוק שלא יורד מהמנשא)._

תודה אנטוניה,
היתה במנשא רוב הזמן ולא היה צריך לרדוף אחריה, רק לשאת אותה, ובשלב ההוא זה לא היה נורא כבד הנה חסרון של תינוק גדול. גם במנשא הוא כבד, וזה שרק אני יכולה לקחת אותו במנשא זה מגביל. במיוחד שיש לי גם עוד ילדה בבית שצריך להתייחס אליה. לי' המנשא לא בא בחשבון, וגם סתם על הידיים קצת כבד לו לאורך זמן.
נשמע לי שאני הרבה יותר מוותרת לעצמי ממך,

את לא רוצה לדעת איך נראה הבית שלי.

במיוחד מאז שאין מנקה, הבית נקי לפעמים, או שחדרים שונים נקיים לסירוגין. עכשיו בגלל פסח אני קצת יותר לחוצה, אבל מודה שהסטנדרטים שלי לא מאוד גבוהים. י' אחראי על שטיפת הכלים בעקרון, אז אני בד"כ לא מתעסקת בזה. אתמול הוא אפילו הכין ארוחת ערב, שזה הישג מרשים ביותר בשבילו. אמנם זה היה רק פסטה ותרד במיקרו, אבל הוא היה צריך לעקוב אחרי המתכון, ולהכין את האוכל, בזמן שאני הייתי עם טלי. לא רע בכלל. אם הוא יתחיל להכין חלק מהאוכל לשבת, אני אוכל לנקות יותר ברוגע. גם עכשיו ששבת נכנסת מאוחר, יש יותר סיכוי להספיק הכל.
לא מתכוונת להרגיז לא מרגיזה.
נפילות הוא מוריד את המתקן כדי להתקלח, ומה לעשות זה תמיד יהיה בבית לפני שבת. אין ממש איך להימנע מהורדת המתקן בזמן הזה. מזרון ליד המיטה שלו יחסום את הכניסה לשירותים, החדר שלנו די קטן. אני כל הזמן מחפשת דרכים למזער נזקים אפשריים אבל זה לא פשוט.
אהבתי את הרעיון של המקלחת, אולי אני אשתמש בו. אין ספק שזה גם ניצול זמן יותר יעיל, כיון שבערב, גם אם י' כבר נמצא אני כל כך הרוסה מעייפות שאין לי כח להתקלח.
אוורור מחוץ לבית לנסוע להורים לשבת, גם אם זה כולנו ביחד, זה סוג של אוורור. גם אצלי וגם אצלו יש הרבה עזרה, הם משחקים עם הגדולה, מחזיקים את הקטן, מאפשרים לנו לאכול או לקרוא לפחות לכמה דקות. אף אחד מהם לא גר במרחק הליכה, ואני גם משתדלת לא להיעלם לטלי, כי עדיין יש לה חסך של זמן אמא, מאז שאלון נולד. לא נראה לי הוגן להתרחק ממנה לסוף שבוע שלם, הספיק לה אחרי הלידה.
אנחנו גם מקווים לצאת לנופש לכמה ימים לפני שאני אחזור לעבודה, וכך לא נצטרך לבשל, לנקות, רק לשחק איתם ולנוח.

נופש נשמע נפלא.

הערה: אני עוד לא מודעת למנהגים והליכות בתחום ה"דף שלי דף שלך" איפה נהוג לנהל שיחה? אצלי או אצלך

?

הנה חסרון של תינוק גדול. גם הלביבה , בלי עין רעה כמו שאומרים שלל קרוביה התימנים, כבדה וכבר הכפילה את עצמה מהלידה.. שישה וחצי קילו כבר, כנראה. והיא רק בת 3 חודשים.. מה יהיה כשהיא תגדל עוד? כבר עכשו הגב והברכיים שלי מייבבים...

לגבי השארת הפצוע וטלי.האמת שלי היה עוזר להשאיר רק את הפצוע וללכת להורים/לחמים עם שני הילדים אבל זה בגלל שהפצוע שלי יכול להטריף את דעתי לפעמים, וסופ"ש בלעדיו ועם עזרה מאד מאוורר את שנינו . גם נותן לו אפשרות לעשות פעילויות שבת שלא "על חשבון" זמן איתנו, ולהפך, ואח"כ כשנפגשים שוב הכל יותר רגוע. אבל בעצם אתם דתיים אז אולי אין פעילויות שבת ? לא יודעת.

יש לי משהו לא מעודד לומר. נראה לי שבגלל הפציעה, הובהר לי בשלב מוקדם שאנחנו - הנשים- מגדלות את הילדים שלנו לבד. שזה שיש להם אבא זה נפלא . יש לי המון בני דודים בלי אבא, ויש לי אבא נפלא וגם הפצוע יהיה אבא נפלא ואני יודעת להעריך את זה. אבל זה לא "במשוואה" מבחינת היומיום שלי , חלוקת העבודה וכיו"ב. גם לא מבחינת המחוייבות. זה מעצבן אותי, כי זה לא מה שרציתי עבורי ועבור ילדיי.

אבל גיליתי שהרבה יותר קל לי כשאני לא מצפה לעזרה. רגעי השבירה הכי קשים הם כשאני כן מצפה ומאד מהר מתאכזבת, כי העזרה או שלא מגיעה, או שדורשת המון אנרגיה [אם עלי להפעיל אותו], או שמגיעה לא מספיק מהר, לא מספיק איך שרציתי.
כמו בלידה- לו הייתי מצפה לאיזה מרדים שיציל אותי, היה לי יותר כואב וקשה. מצד שני, בלידה התכנסתי בעצמי רק לכמה שעות (התמזל מזלי..) ופה מדובר בחיים שלמים.

נראה לי שבהרבה מובנים יותר קל במשפחות שאין בהן אפילו פסאדה של שותפות בנטל הבית/גידול הילדים.אני בטוחה שכשלא מבזבזים אנרגיה על מי יעשה מה, יש יותר אנרגיה לעשות ספונג'ה... אבל אני לא יכולה להגיע להשלמה כזאת עם המצב כי אני לא חושבת שזה נכון.

אתמול לקחתי ספר נוער חמוד מהמדף וקראתי בזמן שהלביבה ניסתה להרדם בחיקי- "אבא ארך רגליים". מאד נחמד. הנערה הכותבת אומרת שם משהו כמו" כל אחד יכול להתגבר על מצב חירום, הבעיה זה לחיות את היומיום!" יש משהו בדבריה...

אבל גיליתי שהרבה יותר קל לי כשאני לא מצפה לעזרה. רגעי השבירה הכי קשים הם כשאני כן מצפה ומאד מהר מתאכזבת, כי העזרה או שלא מגיעה, או שדורשת המון אנרגיה [אם עלי להפעיל אותו], או שמגיעה לא מספיק מהר, לא מספיק איך שרציתי.
וכל המוסיף גורע (-:

פתאום שמתי לב שלא רק שלא כתבתי הרבה זמן, גם לא עניתי לאנטוניה. אז נתחיל בזה.

אבל בעצם אתם דתיים אז אולי אין פעילויות שבת ? לא יודעת. בודאי שיש! פעילות אחת מיוחדת ומשובחת, שינה! י' חושב שזו פעולה חשובה ביותר, והיה שמח לעשות אותה יותר. היינו בשבת האחרונה אצל חמותי, וכך הוא זכה לשנת צהריים ארוכהההה כי לא הייתי זקוקה לו.

אבל גיליתי שהרבה יותר קל לי כשאני לא מצפה לעזרה. רגעי השבירה הכי קשים הם כשאני כן מצפה ומאד מהר מתאכזבת, כי העזרה או שלא מגיעה, או שדורשת המון אנרגיה [אם עלי להפעיל אותו], או שמגיעה לא מספיק מהר, לא מספיק איך שרציתי.
זה כל כך נכון. אבל איכשהו אני עדיין בשלב התסכול. כי אני כל הזמן חושבת שאולי הוא כן יעשה משהו, ואולי הוא כן יזוז מספיק מהר, רק שזה לא קורה. זה גם כל כך סותר את כל האמונות שלי בנוגע להורות וזוגיות, שאני עדיין לא יכולה להשלים עם זה.

נראה לי שבהרבה מובנים יותר קל במשפחות שאין בהן אפילו פסאדה של שותפות בנטל הבית/גידול הילדים.
ככה זה בבית של חמותי. אבא שלו לא נקף אצבע בגידול הילדים, ועד היום לא נוקף אצבע לגבי שום דבר בבית. אני גדלתי בבית שונה לגמרי, בית שבו שני ההורים שותפים לגידול הילדים, ושני בני הזוג שותפים במטלות הבית. דבר שאני תמיד לקחתי כמובן מאליו התגלה לי כיחסית נדיר. (סתם לדוגמה, אבא שלי מנקה את הבית לשבת, ומגהץ. הוא גם יודע לבשל, ומבשל לפעמים באמצע השבוע)

ושוב לקחתי הפסקה מהבלוג, הייתי עסוקה בלחיות אני מניחה.
אלון יותר רגוע, בצורה מורגשת. ממש כיף. לא תמיד, זה נכון, אבל הרבה יותר מהזמן. בליל הסדר הוא ישן עלי במנשא (החדש והנהדר של אורי ה ), ובסוף הערב פשוט העברתי אותו למיטה, והוא המשיך לישון. א מחייה.
מה שכן, יש ימים שהוא כזה מסכן. אני סוחבת אותו ממקום למקום, הוא מתעורר בכל מעבר כמעט, ושעות השינה שלו משתגעות. גם עכשיו ששבת יוצאת מאוחר, אנחנו מגיעים הביתה הרבה אחרי שעת השינה שלו, ואם הוא התעורר במעבר מהאוטו למיטה, זה מבאס. אני מקווה שאחרי החופש אני אצליח להחזיר אותו קצת לשגרה.
חמותי לא ניחנה בעודף טאקט, ולפעמים גם השכל שלה קצת איטי. סיפרתי לה שאני מתבאסת לחזור לעבודה, כי ברור לי שזה לא אידיאלי לאלון, שעוד לא יודע איך לישון לבד, ואני מניחה שהמטפלת במשפחתון לא תחזיק אותו על הידיים עד שיירדם. אז מה היא אומרת? נכון, זה באמת קשה, והמטפלת לא תחזיק אותו, אין מה לעשות מטפלת זה לא אמא. היא תתן לו לבכות. ?????? התחשק לי להגיד לה שהיא שכחה לשפוך את המלח על עוד כמה נקודות, עוד לא מספיק כואב לי.
אני יודעת להתעלם ממנה, אבל עדיין ממש קשה לי. אני אחזור לעבודה כשהוא בן 4 חודשים, ואני מתה מפחד. עם טלי לא דאגתי, והפעם אני יודעת שאני לא יכולה להאריך יותר ופשוט כואב לי הלב.

קניתי את הספר לישון בלי לבכות בתקווה שאני אצליח למצוא דרכים להרדים אותו, חוץ מעל הידיים. אני מרגישה שאני מנסה "להרגיל אותו להירדם" שזה ביטוי שאני סולדת ממנו, אבל במקרה הזה, אני חייבת למצוא משהו אחר, כדי להקל עליו בהמשך הדרך, אני לא רוצה לדעת שהוא פשוט בוכה ובוכה, כי הוא לא יודע להירדם לבד. ברור לי גם שככל שתאריך החזרה לעבודה יתקרב, אני אלחץ יותר ויותר, תחושת חוסר האונים היא נוראית.

החלטנו לצאת לנופש שבוע לפני שאני חוזרת לעבודה, קצת לנוח, להיות ביחד ולקחת אוויר לפני הצלילה לשגרה החדשה. אני מאד מקווה שזה יהיה במקום. אני די מצפה לזה, כי המחשבה על שבוע בלי בישולים, סידורים וכו', רק מנוחה עם המשפחה, וקצת קניות כמובן, די קוסמת לי.

י' הלך למדקר. בינתיים רק פעם אחת, כך שאנחנו עוד לא יודעים איך ילך, אבל הוא צריך ללכת אליו שוב אחרי פסח. אמרתי לו שינסה לפחות 3 פעמים לפני שהוא מחליט לוותר. אבל מה שכחתי (או לא חשבתי עליו?) י' שונא מחטים. פעם הצליחו לשבור לו מחט בפנים בזמן בדיקת דם, וזה ממש עשה לו טראומה. אמרתי לו שזה לא אותו הדבר, ואני מקווה שהוא יהיה מוכן לתת לזה צ'אנס בכל זאת. בחג היינו אצל דודים שלי שגרים בבית רב קומתי, ואנחנו ישנו בקומה העליונה, שזה אומר לעלות ולרדת שתי קומות כדי להגיע לאוכל או לקחת משהו מהחדר. בסוף החג כבר כאבה לו הרגל מאוד.

אבל לא נעים לי להגיד לדודים שלי שזה לא לעניין כי אין ספק שלמבוגרים מגיע להיות בקומה הראשונה.

ואני? מה קורה איתי? אני שוב מרגישה שהכסף נוזל לי בין האצבעות. בשבוע לפני פסח לקחתי את אלון לקרניוסקרל, קניתי מנשא, הזמנתי את המנקה, נפגשתי עם נטורופטית, קניתי שני חיתולים חדשים, וכמובן גם אוכל לפסח. וזה לא נגמר, וכל זה בזמן שאין לי הכנסה. זה קצת מלחיץ.
ומה הולך להתווסף לזה? נפגשתי עם הנטורופטית, והחל מיום חמישי אני בלי סוכר לבן, קמח לבן, מוצרי חלב, קטניות, ועוד כל מיני. התפריט שלי יורכב מהרבה דגים, עוף ובשר, ירקות ופירות. אז זה מאוד בריא, אבל מאוד יקר. וגם, דורש התארגנות. אני לא מהבשלניות, אין לי מושג איך מוצאים לזה זמן. ברור לי שאני אזדקק להמון רעיונות למתכונים, אני גם צריכה להכין רשימת קניות מסודרת לכל שבוע שתכלול את הדברים שאני רוצה לבשל באותו שבוע. רעיונות לעזרה והתמודדות יתקבלו בברכה. (שלא לדבר על הקריז מהגמילה מסוכר

) אני יודעת שזה מה שאני צריכה עכשיו, ומקווה להוסיף לזה גם ביקורים שבועיים בחוג התעמלות או פילאטיס, להוסיף להרגשה הטובה (ולהוצאות הבלתי נגמרות).

והנה קצת אבסורד לסיום. שני הילדים ישנים כבר משמונה וחצי, י' נפגש עם חברים, ואני אמרתי שאלך לישון מוקדם. מה אני עושה פה??
לילה טוב.

אף את חמודה. ואמיצה.
מחבקת אותך.
לא יכולה לעזור לך פיזית, כי אני גרה בעיר אחרת, אבל אני שולחת לך אנרגיות של אור, כמו קרן שמש. אני קוראת אותך ומרגישה כמה שקשה, בעיקר עכשיו עם החזרה לעבודה.

עד מתי את אמורה לעבוד כל יום?

זהו, החג נגמר. עוד יום אחד של חופש, וגם הוא כבר חצי עבר. תכננתי להיפגש עם חברה היום עם הילדים, והרגע נזכרתי שאי אפשר. נתקע לנו בורג באחד הגלגלים, ואני צריכה ללכת לפנצ'ריה. אוף.
ביום שלישי סוף סוף הרגשתי את חול המועד. לקראת הצהריים התקשרתי לחברה לשאול אם בא לה להיפגש בגן משחקים והיא אמרה שהם בדיוק מתארגנים ללכת לטיול, לעין פרת, שזה לא רחוק מאיתנו. אמרנו, יאללה נצטרף! לא ממש התארגנו כמו שצריך, אבל היה ממש נחמד. עשינו טיול קצרצר של רבע שעה, למעיין, הבנות ישבו במים ונרטבו לגמרי, אכלנו קצת. היה נחמד. התינוקות ישנו כמו שצריך במנשאים שלהם, לא הפריעו יותר מדי

כשרצינו לחזור למכוניות, טלי קצת התעייפה, אז י' הרים אותה לחלק מהדרך. אבוי, זו היתה טעות. גם ככה הוא היה על הרגליים קצת יותר מדי, וגם הלך על אבנים וכאלה, אבל ההרמה היתה פשוט יותר מדי.
חזרנו הביתה, הוא איכשהו התארגן, נסענו להורים שלי , ומשם הוא לא זז. לא הלך לבית כנסת, לא לטיול קצר לחג, לא לגן משחקים, כלום. הוא גם לקח 3 משככי כאבים ב-18 שעות, שבשבילו זה המון! כמובן שזה גם גורם לו לישון כמו אבן. הפעם הקודמת שיצאנו לטייל היתה ביום בעצמאות לפני שנה, וגם אז הוא סבל מאוד ביום שאחרי. אחרי טיול כזה אני נשארת עם טעם מר בפה, שהרי היה טיול מאוד נחמד, אבל השאלה היא אם הוא היה שווה את הסבל שבא אחריו. אז י' אומר שזה שווה את זה, אבל אני בכלל לא בטוחה. סתם נאחס.
זה הכי נאחס כשאנחנו חושבים על הטיולים ה"אמיתיים" שהיינו עושים פעם. הפסקנו איתם עוד לפני התאונה, כשהתחילו בחבר'ה הריונות ולידות, ועברנו לשיטת טיולי המשפחות והפיקניקים. כל פעם שאנחנו כבר כן יוצאים למשהו שדומה לטיול, אנחנו נזכרים בטיול האמיתי האחרון לדרג'ה. זה היה טיול! יום שלם, טיפוסים, ירידות, מים, חבלים. משהו. ולאותו טיול גם יש משמעות נוספת עבורנו. הטיול ההוא היה שבוע אחרי שחבר של י' נהרג בצבא, והפעם הראשונה שהרשינו לעצמנו לנוח, ולא לחשוב על זה, קצת להנות ולקחת הפסקה מהעצב. הטיול גם היה הפעם האחרונה שראינו את אחות של חברה שלי שנהרגה בפיגוע כמה חודשים אחר כך.

היום אני אמורה להתחיל דיאטה. כמובן שכמעט ואין אוכל מתאים בבית, אז זה עוד לא קרה. אבל הכנתי רשימת קניות, ולפחות חלק ממה שאני אוכלת הוא יותר בריא. ברור לי שאין לי בכלל כוח רצון, אז אין לי מושג איך אני אצליח.

והנה ציטוט מהדף המלצות דפים רבים כל-כך מהבלוגים הצצים כפטריות אחרי הגשם הם משעממים, או דביקים, או מביכים בהתערטלות הנפשית שלהם, או שלושתם ואני מתלבטת אם אכפת לי. אני מניחה שפתחתי את הבלוג בשביל עצמי. בד"כ אני לא חוטאת בדביקות יתר, ולמרות חשיפה יחסית רבה, אני לא חושבת שמדובר בהתערטלות נפשית. מה שכן, אני לא מהכותבים הכי מרתקים בעולם, ההתנסחות שלי בכתב היא לא מדהימה, ואני יודעת את זה. אבל זה המקום שלי ומי שרוצה מוזמן לבוא ולקרוא, ומי שלא, לא. ומי שמצליח להגיע מעבר לצורת הכתיבה, ולקרוא קצת על התמודדות, יופי, ומי שמשעמם לו ומעדיף לקרוא דפים אחרים, שיבושם לו.
נו, שוין.

וכמעט שכחתי.
עד מתי את אמורה לעבוד כל יום?
בהתחלה עד 3, וכשאלון יהיה בן שנה עד 3 וחצי. לפחות זה.

שליחה על ידי ממ* » 22 אפריל 2006, 04:34

מה שכן, אני לא מהכותבים הכי מרתקים בעולם, ההתנסחות שלי בכתב היא לא מדהימה, ואני יודעת את זה.
בכלל לא נכון. הבלוג שלך נורא נורא נגע ללבי. את נשמעת אמיצה ומאוד ישרה וישירה, ובעיקר חמודה. הפשטות והניקיון של דברייך מאוד סוחפים.

שליחה על ידי ממ* » 22 אפריל 2006, 21:16

רציתי גם לשאול--עקב המצוקה הקשה שלך בעקבות שליחת אלון למעון, שאני מאוד מזדהה איתה. האם יש איזשהי אפשרות לגרד עוד כסף חודשי ולהשאיר אותו בבית עם מטפלת טובה שתיתן לו את כל היחס הנדרש ותרדים אותו בדיוק כפי שהוא זקוק? או אולי מטפלת שלוקחת רק שניים-שלושה ילדים. זה פחות יקר ועדיין היחס יותר אישי. אני עובדת הרבה בבית, אך לא תמיד ועדיין זקוקה לעזרה והרעיון של משפחתון הכניס אותי למועקה איומה, בדיוק בגלל שאני רוצה לדעת כמוך שהפיצית מקבלת חיבוקים/אוכל/הרדמה וכן הלאה בדיוק לפי צרכיה. אז העדפתי להגדיל את החובות (הגדולים ממילא) כדי שהפיצית תישאר איתי ועם המטפלת בבית, וקצת גירדתי כסף מבחוץ. אולי זה שווה את החובות? מה את אומרת?

האם יש איזשהי אפשרות לגרד עוד כסף חודשי ולהשאיר אותו בבית עם מטפלת טובה שתיתן לו את כל היחס הנדרש ותרדים אותו בדיוק כפי שהוא זקוק?
חשבתי על זה. אפילו דיברתי על זה עם האיש למרות שידעתי את התשובה. לא ממש. אנחנו מאוד משתדלים לחיות במסגרת היכולות הכלכליות שלנו, ואמנם החלטנו לצאת לנופש, אבל הוא לא יהיה יקר. אנחנו גם דוחים חלק מההוצאות השוטפות לזמן הזה כדי לעשות את הקניות באילת בתקווה שזה קצת יותר זול. אני יודעת שבסופו של דבר אנחנו עלולים להוציא יותר כסף משתכננו, אבל בכל זאת, מטפלת היא לא אופציה. זה יוצא פי שתיים וזה משמעותי. חשבתי להישאר בבית עוד חודש במקום זה, וגם זה לא ממש אפשרי, בסופו של דבר, זה יוצא בערך אותו הדבר.
אח, לזכות בלוטו...

קצת טוב וקצת רע. הטוב הוא אלון. החלטתי להוציא את ה"אוניברסיטה" ולבדוק אם הוא מוכן לשכב שם בכלל, כי עד עכשיו לא טרחתי לנסות. השכבתי אותו, והוא הסתכל על הצעצועים, בעט בהם גם, חייך, רגוע. גם טלי נשכבה ושיחקה איתו קצת, נתנה לו רעשן, עשתה לו פרצופים. תענוג.

זה מצחיק איך משהו כל כך קטן וטריוויאלי יכול לחמם לי את הלב כל כך. הוא שכב שם בכיף איזה 20 דקות, שזה מדהים בשבילו. זה גם מרגיע אותי שלפחות בעניין השעות הערות, הוא יהיה בסדר. הוא לא חייב להיות על הידיים, אפשר להשכיב אותו על הבטן או על הגב, והוא יסתדר. הוא חייך, גירגר, עד שנמאס לו, שזה מותר. ועם כל האהבה שלי למנשא, זה טוב לדעת שהוא מסוגל להיות לבד לכמה דקות, ואני יכולה לעשות משהו אחר בזמן הזה (כמו ללכת לשירותים

)

והרע הוא י'. היום בבוקר י' יצא מהבית לבית הכנסת, וקבענו שלקראת סוף התפילה אנחנו נגיע, וטלי תיפגש עם חברה, והן ישחקו בגן המשחקים שם. משום מה, הוא לא סגר את הדלת עד הסוף, ושתי דקות אחר כך אני פתאום שומעת בומים במדרגות, קצת כמו רעש של עגלה, או מזוודה. אני יוצאת החוצה, ומוצאת את י' מדדה בחזרה למעלה (הוא רק הספיק לרדת את המדרגות הראשונות, 6-7 מדרגות סך הכל), הוא החליק במדרגות. הרעש היה המתקן שלו שעשוי מפלסטיק ומתכת, מכה במדרגות.

הוא אמר שהוא לא היה ערני ומעד. התשובה שלי, שאמרתי לו כבר בעבר, היא שאין לו את הלוקסוס להיות לא ערני. נפילה שלו היא הרבה יותר חמורה מסתם נפילה. הוא כבר בסדר, אבל לא יצא מהבית כל היום.

ואני החלטתי לאמץ את הדף להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה . היום היה היום הראשון בו התייחסתי לתזונה שלי ברצינות ועדיין חטאתי חלק מהזמן. מקווה להשתפר בימים הקרובים. אני גם רואה איך שצדקתי כשכתבתי בדף החלטתי להיגמל מסוכר שיהיה לי קשה בשעה השלישית, ולא רק ביום השלישי. אני כל הזמן מחפשת דברים לשים בפה, כמה שיותר מתוקים, יותר טוב.

והיום כמעט הרגתי מישהו, או שלפחות כך זה הרגיש. היום עבר דווקא בסדר עד הערב, ואז הכל הלך פארש.
י' הגיע הביתה קצת מאוחר, אבל עדיין בזמן סביר לאכול ארוחת ערב. אלון כבר נרדם, וישבנו לנו בסבבה לאכול. בערך 20 דקות אחרי זה אם לא פחות, הוא החליק. על איזה 3 טיפות מים שנזלו מהבקבוק של טלי. זהו. נגמר הערב. הוא הלך למיטה ואני נשארתי לנהל את ההשכבה של טלי.
אז עשיתי לה אמבטיה והוא הלביש אותה בפיג'מה, ולקחתי את זה באיזי. ואז זה קרה. אלון התעורר. רבע לתשע בערב אני מוצאת את עצמי עם שני ילדים לטפל בהם ולהשכיב אותם בחזרה. אז הנקתי את אלון והחלפתי לו, והנחתי שאני אחזיר אותו לישון במנשא ובינתיים ארדים את טלי. אך הוא לא ממש חשב כך. הוא לא רצה להיות במנשא, כי עדיין היו לו גזים והוא היה ערני מדי. אז הוא נשאר אצל י', ואני החזרתי את טלי למיטה שלה ( היא עכשיו בתקופה שהיא כל הזמן יוצאת מהמיטה שלה, ואנחנו כל הזמן מנסים להחזיר אותה שתירדם שם, זה מאוד מעייף).
באיזשהו שלב, חשבתי שהיא מיצתה והרמתי שוב את אלון כדי להרדים אותו, אבל... היא לא נרדמה. ושוב מצאתי את עצמי עם שניהם, כשי' לא יכול להחליף אותי עם אף אחד. הוא לא יכול לרדוף אחרי טלי, והוא לא יכול לנענע את אלון כי זה כואב לו בגב (זה כל יום, אבל היום זה היה יותר מעצבן).
בעשר בלילה! היא סוף סוף נרדמה, ושמתי את אלון עלי במנשא כדי להרדים אותו כי אין לי כח לנענע אותו על הידיים. הלך לי הגב. הוא ישן כבר עשרים דקות, ואני כאן כדי לפרוק עצבים לפני שאני מעבירה אותו למיטה ומארגנת את עצמי לישון.
הודות לבלגן הזה, יש כיור מלא כלים שאין לי כח להסתכל עליהם ובלגן אטומי בסלון.

אוף!!!!!!

אוף!!!!!!

קראתי אותך בבת אחת, לקח לי איזה שעה וחצי..... גם אני חשבתי שאלך לישון מוקדם....

שליחה על ידי ממ* » 24 אפריל 2006, 19:57

יש לי הצעה לשעות קשות שבהן את לבד, שני הקטנים ערים וזקוקים לך והגב הרוס--תנסי מדי פעם לנענע את אלון בטרמפולינה (יודעת מה זה?) לשים אותו על שמיכה בטרמפולינה תוך כדי שאת נותנת לו יד ומחייכת אליו, ומנענעת את הטרמפולינה עם כף הרגל. את יכולה לשים את הטרמפולינה ליד המיטה של טלי כשאת משכיבה אותה ולנענע אותו. הקטנה שלי היתה מנוענעת להרדמות על ידי אבא שלה בדרך כלל, וכשהוא לא היה ולי כבר נגמר הגב, הייתי שמה אותה בטרמפולינה וזה היה מסתדר מצוין. כמובן שעדיף להחזיק את הפצפונים על הידיים קרוב לגוף כמה שרק אפשר (עד היום אני כל היום מחבקת ואוחזת ומנשקת את הקטנה שכבר לא כל כך קטנה) , אבל לפעמים פשוט זה לא הולך. עדיף להישאר רגועים עם כוחות.

בטרמפולינה (יודעת מה זה?)
בוודאי!

הוא נרדם שם לפעמים, אבל זה אומר שהוא לגמרי שפוך מעייפות, והוא בד"כ מתעורר אחרי 20 דקות גג. היה לי קטע מצחיק אתמול, חתכתי סלט לארוחת ערב, נתתי לטלי חתיכות עגבניה, וכל זה תוך כדי שאני עומדת על רגל אחת, ומנענעת את הטרמפולינה עם הרגל השניה. חבל שלא היתה שם מצלמה, זה היה כל כך מגוחך!

ושוב לקח לטלי המון זמן להירדם, וגם לאלון. יש לי עוד לכתוב אבל מאוחר.

שליחה על ידי ממ* » 25 אפריל 2006, 06:14

ואז, אם הוא נרדם ואת מעבירה אותו למיטה הוא מתעורר?

אם הוא נרדם ואת מעבירה אותו למיטה הוא מתעורר?
כמובן!

הטרמפולינה היא לא פתרון ארוך טווח. היום הוא בכלל בקושי ישן, רק במנשא, וגם זה לפרקי זמן קצרים. הבטן שלו מציקה לו היום, ואני חושבת שאולי זה קשור לכף טחינה גולמית שאכלתי בבוקר. חבל.

אתמול אחותי באה לבקר אותי, ועזרה לי להכין ארוחה שווה וטעימה, שאת השאריות שלה אכלתי גם היום. אבל חוץ מזה, היא גם אמרה לי שהיא נוסעת לארה"ב לכמה חודשים.

היא תבלה 3 חודשים בתוכנית בחווה אורגנית, שמיועדת לצעירים יהודים. כך שיש גם לימוד על הפן היהודי בחקלאות, וגם קצת הדרכה שם, נשמע ממש נחמד ומעניין. גם אחי וגיסתי נמצאים בחו"ל, אז אני נשארת פה לבד עם ההורים שלי, ואני בטוחה שכולם יחסרו לי בקיץ. אני קצת מבואסת מזה.
הנה, עכשיו יש לי עוד סיבה לזכות בלוטו. גם להישאר בבית עם אלון, וגם לטוס לחו"ל, איך זה?

היום יצא שחשבתי עליך די הרבה. סתם ככה.

נכנסתי אלייך, חשבתי לבדוק מה שלומך... אני רואה שלא משהו...
אין לי הרבה עצות (עצות זה ז ה במילא בשביל ההרגשה הטובה של מי שמחלק אותן...)
חיבוק, אני מקווה שאת בדרך לישון.
@}

קראתי השבוע את הספר "לישון בלי לבכות" ואני מנסה לראות אם הוא יעבוד בשבילנו. בינתיים אלון נרדם במיטה פעמיים, פעם בבוקר ופעם בערב, כך שמבחינתי יש תקווה. בפעם הראשונה שזה קרה, כמעט בכיתי מאושר. אני מקווה מאוד לפצח את הסוד בשבועות הקרובים, הזמן ממש מתקצר.
עוד פחות מחודש אני חוזרת לעבודה, ואני מבואסת פחד. כל כך לא בא לי לחזור. לא בא לי לעזוב את אלון, לא ממש בא לי לחזור למשרד שלי, במיוחד כי אני יודעת איזה הר של עבודה הולך לנחות עלי. לא בא לי לקום כל בוקר לפני 6 כדי להספיק לשאוב, להניק, לארגן 2 ילדים, ולהגיע לעבודה לא יאוחר מ-8. איך מספיקים הכל? מתי עושים כביסה, מתי מבשלים? השיטות שהיו לי כשהיתה רק טלי, כבר לא יהיו רלוונטיות.

היום היה קצת מעצבן. נראה לי שאני צריכה דחוף את הדף תחזוקת בעל . סתם מין יום כזה, שכל דבר שאני רוצה שאני צריכה לא רק לבקש, אלא לדרוש. עד שהוא זז כבר יכולתי לסיים הכל לבד. כל אחר הצהריים הוא היה על המחשב, וכמעט ולא עשה שום דבר עם הילדים, הילדים לא נרדמו עד עשר, ואז טלי העירה את אלון והתחלנו מהתחלה. טלי משגעת אותנו, עם הריצות מהמיטה עד שהיא נרדמת, בקיצור בלעכס.

עדכוני אלון. זה נשמע מצחיק שכאני חושבת על זה, אבל אפשר להניח אותו במיטה, והוא נשאר רגוע. לפעמים גם נרדם ולפעמים לא. עצם זה שאפילו פעם או פעמיים הוא נרדם, כבר מעודד.

עשיתי טעות חמורה, התחלתי לכתוב על שינה, אז הוא התעורר. המשך יבוא.

מסתבר שזה נכון, שהם משתנים בגיל 3 חודשים. זה כאילו שיש לי ילד אחר. הוא מסוגל להירדם בכוחות עצמו, מסוגל להירדם בעגלה, זה משהו חדש. זה לא קורה כל הזמן, אבל היכולת קיימת. אני מאוד אוהבת את המנשא, אבל אני גם אוהבת את זה שיש לי אפשרות לבחור אם להשתמש בו או לא. את זה שיכולתי ללכת הערב למדורה בגן של טלי, ולא לפחד מלהשאיר אותו עם ההורים שלי לשעה שעתיים. אפילו שאבתי והשארתי להם בקבוק, אבל בסוף חזרתי בזמן להניק. הילד הזה עדיין לא ראה בקבוק, ואם אני לא אתאפס מהר, הוא יגיע למטפלת בלי לדעת מה לעשות איתו. לפחות בנוגע לשינה אני מתחילה קצת לנשום, גם הבקבוק יסתדר בסוף.

עוד יתרון מצחיק בשינוי הזה, הוא שאני מסוגלת לעשות דברים בבית. לשטוף כלים, לעשות כביסה, לסדר. דברים שתכננתי לעשות מאז שהוא נולד, ונדחסים לי לשבוע בקושי, כיון ששבוע הבא אנחנו בנופש. אני ממש רוצה לחזור לעבודה עם בית מסודר, בלי מיליון פרוייקטים לא גמורים. אני עובדת על זה. יש לי רשימה כאורך הגלות, אבל היא מתקצרת.

לי' יש עוד תור לדיקור, בשבוע הבא. אמרתי לו שהוא צריך לעשות לפחות 3 טיפולים קרובים בזמן, כדי לדעת אם בכלל יש השפעה. אם אחרי זה הוא ממש סובל, נמשיך לדבר הבא. אני אופטימית.

שליחה על ידי תמר_א* » 18 מאי 2006, 21:41

הי, ישר רצתי לקרוא אותך, הגעתי רק עד אוגוסט בערך. וואו. לגבי זה:
איכשהו, לפעמים אני כן רוצה לספר לאנשים בצורה ברורה וחד משמעית מה באמת עובר/עבר עלינו. רוב החברים כל כך טובים בלא באמת לשים לב, בלהקטין את תשומת הלב, לא לגמרי להבין ולחשוב על מה זה אומר.

אין לך מושג עד כמה אני מבינה אותך. חבל שלא קראתי אותך לפני כן ואז יכולתי לשוחח איתך על זה היום כשנפגשנו במקרה. גם אני נעה בין ההרגשה שאני פשוט לא מספרת מה באמת עובר עלי לבין התחושה שלא משנה כמה מבחינתי אני זועקת "הצילו!!!" עדיין חבריי ויקיריי ומשפחתי יפחיתו מעוצמת המצוקה שלי והיא תהפוך ל...שקופה, או דלה.

פצוע קל, כמו כל פצוע אחר, מגלה שחייו השתנו, מי יותר ומי פחות. אבל יש לזה השפעה, בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. גם אני חשבתי פעם שפצוע קל זה באמת קל, אבל גיליתי שזה בכלל לא קל.
וואו.

<אמשיך לקרוא מחר

>

מסתבר שזה נכון, שהם משתנים בגיל 3 חודשים. זה כאילו שיש לי ילד אחר. הוא מסוגל להירדם בכוחות עצמו, מסוגל להירדם בעגלה, זה משהו חדש. זה לא קורה כל הזמן, אבל היכולת קיימת.
אני שמחה לקרוא...זה טוב.
טוב שאת עושה את זה עכשיו. אני מתמודדת עם זה בימים אלו עם טל. הוא כבר בן שמונה חודשים ןנרדם רק על הידיים או כדור או ציצי. אני יודעת שיסקלו אותי פה, אבל השינה שלו כל כך גרועה. הוא יכול להיתעורר עשר פעמים בלילה. אין לי ספק שזה קשור.
אז כן, אני מנסה "להרגיל אותו להירדם"
אני מעדיפה, מלמדת אותו להירדם במיטה, לבד.
אני חושבת שזה משפר לו את השינה באופן משמעותי.
אני לא רוצה לפרט כי מרפי ישמע ויבוא.
נשיקות@}

אני לא רוצה לפרט כי מרפי ישמע ויבוא.
אח, מרפי אהובי. הוא שמע שקראתי לו. אז זה לא נורא, אבל הרבה פחות טוב ממה שהיה. זה לא קורה כל הזמן, אבל היכולת קיימת. קיימת אבל נסתרת מהעין יותר מדי מהזמן. ניחא, יהיו ימים קשים וימים קלים.
השינה שלו כל כך גרועה אוי, מזדהה. גם כשהוא כבר נרדם עצמאית, הוא כמעט לא מסוגל לישון לאורך זמן, בודאי לא ביום. שעה זה שיא, וזה ממש בעייתי כי זה אומר שכל היום הוא חצי רדום וקוועץ', במרדף אחרי עוד 20 דקות שינה פה או שם. זה נשמע מטורף, אני מודה, אבל אני מקווה שאצל המטפלת השגרה תעזור לו. אני כל הזמן סוחבת אותו למקומות, וצריכה לאסוף את טלי בדיוק כשהוא רוצה לישון. נראה לי שהשגרה וזה שהוא יהיה במקום אחד יוכלו לעזור לו. כך אני מקווה בכל מקרה.

היינו בנופש השבוע. היה מתיש. טלי חלתה ביום ראשון בלילה, וקמה כל שעה וחצי. בבוקר עדיין היה לה חום של 39! הרופא קבע שזה וירוס, והחלטנו להישאר בינתיים ולראות איך היא מרגישה. אחרי עוד 4 שעות שינה, וארוחת צהריים היא הרגישה הרבה יותר טוב. אלון היה מותק, ואני זכיתי באף מדמם באמצע חנות, דימום שנמשך 20 דקות בערך, ממש לא נעים. החום והיובש פשוט לא טובים לי. נופש עם ילדים זה פשוט לא מנוחה. אולי עוד איזה 10 שנים נראה. עד אז, נופש זה קצת יותר מתיש משגרה

לא מומלץ לעשות את זה לעתים קרובות מדי.

אני חוזרת לעבודה. זה המשפט הכי מעציב ומתסכל שיש. זהו, חופשת הלידה מסתיימת, ואני חוזרת. או ביום רביעי, או בראשון שאחריו. כל כך כל כך לא בא לי, אני לא חושבת שאני יכולה להדגיש עד כמה זה לא במקום. לא בגלל אלון, לא בגללי, פשוט כך, אני לא רוצה להיות שם. דיברתי על זה עם י', והוא מאוד מבין, אבל כרגע אין לנו ברירה.
אין לי מושג מה מצב המשרד שלי, אבל ברור לי שיש לי המון עבודה. המון אחריות שאני לא ממש מחפשת עכשיו, ולא כל כך רוצה. המון שינויים שאני צריכה לעשות שם, ולהיערך שם למציאות קצת שונה ממה שהיה לפני שילדתי. בקיצור, בלגן. חוץ מזה, החזרה לעבודה משפיעה המון על המציאות שלי גם בבית. אני צריכה לקום כל בוקר ברבע לשש, לארגן ולפזר 2 ילדים, לאסוף אותם לא יאוחר מארבע, ולהיות איתם לבד עד 7 וחצי בערב. אחרי שהם הולכים לישון אני צריכה להספיק לסדר לכולם תיקים, לכבס, לסדר, לארגן כל מה שצריך למחר, ולנשום. בוא לא נשכח לנשום. עכשיו שאני גם אוכלת בריא, אני צריכה למצוא זמן לבשל. אין לי מושג איך עושים את זה, אבל כרגע ברור לי למה לא יהיה לי זמן. לאינטרנט.
וזה מתסכל, כי כרגע ההיכרות הוירטואלית (או שלא) ממלאת מקום חשוב בחיים שלי. לדבר על דברים, להחליף רעיונות, להיפגש עם אנשים נחמדים. ואין מה לעשות, העולם הוירטואלי רץ, ואם מפספסים בו יום יומיים, זה המון! אסור לי להיכנס ליותר מכמה דקות בעבודה, גם ככה כבר חטפתי על הראש בנוגע לזה. בבית בערב, סיכמנו שהכי חשוב זה ללכת לישון בזמן כדי שיהיה לי כח ליום המחרת, וזה ממש נכון. אם אני לא ישנה מספיק, אני מעוכה לגמרי, ולא מתפקדת. אמרתי שפעם בשבוע אני רוצה לעשות פילאטיס, בשביל הגוף והנשמה, קצת לצאת בשביל עצמי. חוץ מזה, לא יודעת מתי יהיה לי זמן.

אז לא, זה לא "באופני" כל מה שאני כותבת, אבל כרגע החיים שלי מורכבים מדברים יותר באופניים ופחות. הלוואי ויכולתי להישאר בבית עם אלון יותר, אולי עם הילד הבא.

קטע מבאס מאילת. י' מאוד רצה לקנות לעצמו זוג מכנסי דגמ"ח חדשים ליום יום. הוא חיפש בערך בכל החנויות בעיר, ולא מצא. תשאלו למה? בגלל המתקן על הברך. המתקן מצריך מכנסיים רחבים, כדי להסתיר קצת את קיומו, אחרת הוא ממש בולט וזה נראה מוזר. אז י' התבאס שלא מצא מכנסיים, כשלמעשה הוא התבאס מזה שהוא תקוע עם המתקן מעכשיו ולנצח, כך זה נראה. התסכול הוא עוד יותר גדול, כשלוקחים בחשבון, שפעם י' היה מוצא בגדים בלי שום בעיה, והיה גם יכול לרוץ בקלות מהמלון לקניון, דבר שעכשיו לוקח לו זמן, ומאמץ.
היום יש לו תור לדיקור, נראה מה יהיה הלאה.

<אנחה>

שליחה על ידי ממ* » 25 מאי 2006, 23:02

אני צריכה לקום כל בוקר ברבע לשש, לארגן ולפזר 2 ילדים, לאסוף אותם לא יאוחר מארבע, ולהיות איתם לבד עד 7 וחצי בערב. אחרי שהם הולכים לישון אני צריכה להספיק לסדר לכולם תיקים, לכבס, לסדר, לארגן כל מה שצריך למחר
וואו. זה נשמע הרבה יותר מדי לאשה אחת ביום אחד. מותר לשאול אם אין אפשרות לחלוקה מעט אחרת של מטלות הבית? אם זה מעצבן אנא מחקי את השאלה. לפעמים צריך פשוט להציב עובדה בפני השותף: "דברים אלה באחריותך". אולי, למשל, כביסה, סידור תיקים, סידור צעצועים הוא יכול לעשות למרות מצב הרגל? מה דעתך? שוב, אם אין לך כוח לעצה הזאת, אז תתעלמי. העליתי אותה משום שיותר מכל את נשמעת מאוד מודאגת מהחזרה לעבודה, מודאגת שהימים יהיו פשוט יותר מדי קשים.

לא מעצבן, דווקא ממש הגיוני. הוא יכול לתלות כביסה, לסדר תיקים (תאורטית, הוא מאלה שלא מתמצאים בארונות של הילדים

), קצת לבשל אני מניחה. כנראה שהוא יצטרך לעשות משהו בערב, אבל אני יודעת שקצת קשה לבנות על זה. הוא אחראי על שטיפת כלים בעקרון, אבל אם יש לו יום ארוך והוא מותש, ממש אין עם מי לדבר. הוא מתעייף הרבה יותר בקלות מהאדם הממוצע.
כן, אני מודאגת, אבל מקווה שאני נלחצת יותר מהלא נודע ממה שבאמת צריך.

הי, קראתי אותך ונהניתי,

אני צריכה לקום כל בוקר ברבע לשש, לארגן ולפזר 2 ילדים, לאסוף אותם לא יאוחר מארבע, ולהיות איתם לבד עד 7 וחצי בערב. אחרי שהם הולכים לישון אני צריכה להספיק לסדר לכולם תיקים, לכבס, לסדר, לארגן כל מה שצריך למחר

גם לי נשמע שאת לוקחת על עצמך יותר מדי,
לכל אמא מגיע לעבוד שעה פחות עד שהילד מגיע לגיל שנה, זה נקרא שעת הנקה.
וגם בלי זה אני ממליצה לך למרות הקושי להוריד קצת שעות עבודה, להוסיף לך שנת צהריים של שעה בכל יום לפני שאת מחזירה את הילדים הביתה מהמעון, יהיו לך כוחות חדשים באמת. גם אני עשיתי זאת, עם כל ילד שילדתי הורדתי שעת עבודה אחת (טוב יש לי גם נסיעות ארוכות) וזה מה שנותן לי כוח כל יום! תחשבי על זה, בכל זאת יש לך ילדים קטנים.
אם הילדים במעון אולי את יכולה לבשל פחות.

גם אני עשיתי זאת, עם כל ילד שילדתי הורדתי שעת עבודה אחת וזה מה שנותן לי כוח כל יום!
וואו, נשמע אחלה. אבל לא נראה לי ממש ריאלי בשבילי. את שעת ההנקה אני מקבלת בכל מקרה, אבל בגלל הנסיעות זה לא משאיר לי מרחב תמרון.
הבישול הוא בשבילי, כי אני עכשיו בדיאטה, ומנסה לאכול בריא, אז אני חייבת לקחת אוכל מבושל לעבודה. זה קצת מסובך, אבל שווהה את זה, כי אחרת אני כל היום אוכל סנדויצ'ים שזה גרוע.

שליחה על ידי ממ* » 28 מאי 2006, 16:23

תאורטית, הוא מאלה שלא מתמצאים בארונות של הילדים
אני מתפרצת שוב לבלוג שלך, ואם את רוצה אז פשוט תמחקי (בשיא הרצינות)
אחת המשימות הכי חשובות לדעתי לנו, הנשים, היא: ללמוד לשמור על חיים מאוזנים. אנחנו נוטות לקחת עלינו הרבה יותר מדי. זה דורש מאיתנו: 1. אימוץ של גישה חדשה לגמרי למבנה המשפחתי . 2. מוכנות לאבד שליטה ושדברים לא יתנהלו כמו שאנחנו רוצות, אלא כמו שהבנים מסוגלים

.
למה אני מתכוונת? בעלי היה בתחילה די בשוק כשהתברר לו שאני מצפה ממנו לחלוקה שווה לחלוטין בטיפול בבת שלנו. לא יודעת איך עשיתי זאת, משום שאני נוטה לקחת על עצמי כל מה שרק אפשר לעשות והוא מכור לעבודה שלו. אבל נקלעתי למצב שדרש ממני זמן רב מחוץ למשפחה הקטנה שלנו, וגם ראיתי איך חברות שלי פשוט קורסות מניהול המשפחה. איכשהו הצלחתי להציב את זה כמובן מאליו בלי מריבות ועימותים. ותארי לעצמך שלא היה לו מושג איך מטפלים בפצפונים! בהתחלה הוא שאל אותי על כל דבר, ואני מצד שני התקשיתי לראות שהוא לא מסרק אותה כמו שצריך לפני שהם יוצאים לטיול ולא יודע איך לשים את הסיכות שלה כמו שצריך (בחיי), אבל עד היום כשהוא שואל משהו, אני פשוט איכשהו מתרכזת במשהו אחר וממלמלת "לא יודעת, תחליט בעצמך" (בטון לגמרי נעים, לא בנזיפה חלילה). אני עובדת חזק על עצמי להסתדר עם ארונות מבולגנים יותר ושאר דברים שעכשיו נחשבים למשימות היומיות שלו.

המצב שלכם הוא נורא קשה, כי בעלך כל כך מתעייף וסובל מכאבים ועובד קשה. אז אולי הוא צריך לקצר את יום העבודה בשעה-שעה וחצי? זה בטח ייראה לו בהתחלה ממש בלתי אפשרי. אבל: גם רופאים מנתחים וקצינים בכירים יכולים לחזור שעה וחצי מוקדם יותר הביתה. הם בעצם עושים במקום העבודה שלהם מה שאנו עושות בבית. לוקחים הכל על עצמם. אבל, אם אין ברירה, הם פשוט חוזרים הביתה מוקדם יותר. בהתחלה הם משתגעים מזה שהפסידו ישיבה חשובה, ואחר כך מתרגלים....
איך זה נשמע לך?

אבל, אולי פספסתי לחלוטין את מסגרת האפשרויות שלכם? אם כן, סליחה.

אבל הכי חשוב, נשמע שההתמודדויות שלך בכלל בכלל לא פשוטות ושאת לוקחת אותן באומץ וממש מסרבת לרחם על עצמך. כל הכבוד!!!!

ושאת לוקחת אותן באומץ וממש מסרבת לרחם על עצמך
זה גם יותר מזה, אני שונאת שמרחמים עלי, ושונאת שמרחמים על י'. אמא שלו שוב אמרה לי "אוי, מסכן" וכל כך בא לי לנער אותה כשהיא עושה את זה, בא לי לצרוח עליה "איך את מעזה לרחם עליו? את לא יודעת כמה שהוא שונא שמרחמים עליו??" ואז אני גם חושבת שעדיף שהיא תגיד לי מאשר שהיא תחשוב ככה ולא תגיד, כי זה עוד יותר מגעיל.
ביום שישי י' נפל, מקורי. אבל זה היה יותר מוקדם. כי הוא ניסה להשכיב את טלי לישון בצהריים, אז הוא גם נכנס למיטה, כי חשב שיוכל לנצל את זה למנוחה גם בעצמו. אבל היא לא נרדמה, אז הוא קם. הוא הסתובב פחות מ-5 דקות בלי המכשיר על הרגל, ובטעות דרך על משהו קטן, טראח. סובב את הרגל, נחת על הספה ולא זז ממנה במשך כמה שעות. מזל שממילא תכננו לנסוע לשבת, ומכיון שלא היינו כל השבוע, לא תכננתי לנקות את הבית. עדיין, זה היה מעצבן. מאוד.

כתוב לי כאן "בחוץ יש אוויר" . דווקא משפט מתאים.

זה בטח ייראה לו בהתחלה ממש בלתי אפשרי. אבל: גם רופאים מנתחים וקצינים בכירים יכולים לחזור שעה וחצי מוקדם יותר הביתה
אמנם זה לא הבלוג שלי - אבל אני לא מסוגלת לדמיין את בעלי מסכים לזה, הוא לא מוכן לותר לפעמים על חצי שעה ("אני מנהל ואני צריך לתת דוגמא" ו- "אני צריך לסיים בשעה שש וזהו! זו השעה, אי אפשר להקדים גם לא חד פעמי")
ישנם ימים שלמים שהוא עובד ואינני רואה אותו בכלל.
איך שהוא, הוא גם לא מצליח להפנים שבין השעה שבע וחצי לשמונה זה זמן שמוקדש רק לשגרת ערב עם הילדים (מקלחות, אוכל והשכבה), אז בזמן הזה עליו להתפנות משלל עיסוקים (כולל אירוח של חבר בגינה, כולל רכיבה על אופניים, כולל מחשב, כולל ה-כ-ל!)ולהשתתף בשגרה הקצרה הזו. איך שהוא, תמיד בזמן הזה הוא בדיוק עסוק! בדיוק יצא להחזיר משהו לשכנים ושוכח לחזור, בדיוק שכח לחזור מאימון, בדיוק נעלם!!!

<מתנצלת שהפרעתי בבלוג, אם זו חוצפה - את מוזמנת למחוק אותי>

הוא גם לא מצליח להפנים שבין השעה שבע וחצי לשמונה זה זמן שמוקדש רק לשגרת ערב עם הילדים
תגידי, יש איזה סדנה שאפשר לשלוח אותם אליה? גם שלי ממש ככה. אתמול בערב הוא היה בטלפון בעניני עבודה אמנם, אבל אמרתי לו שאם זה לא קריטי ברגע זה, שילמד להגיד, אני אחזור אליך עוד שעה. לא, אי אפשר. הוא גם לא יכול לצאת יותר מוקדם מהעבודה, לזה אני בכלל לא מצפה.

אתמול הוא אמר לי משהו, בשיא הכנות. שלפעמים עדיף לו להישאר בעבודה, ולהשאיר לי את ההכנות בערב, משאר לבוא הביתה, כשכאן אני כל הזמן מצפה ממנו לעשות, ונותנת לו משימות. גברים מודים שהרבה יותר קל לעבוד מאשר לטפל בילדים. (ועוד הוא רוצה הרבה ילדים, אמרתי לו, רגע רגע, אחד אחד בבקשה.)

שלפעמים עדיף לו להישאר בעבודה, ולהשאיר לי את ההכנות בערב
זה עצוב אף חצוף, אמיתי אבל כל כך עצוב! והמשימות שלי פשוטות יחסית, אין לנו תינוקות!
וכמו שאמא שלי היתה אומרת "הכל אפשר ללמוד זו לא תורה מסיני"

אבל לא נכון כשאין להם שום רצון!

ב-3 ימים האחרונים אלון בילה כמה שעות אצל המטפלת. כל יום קצת. הילד הזה באמת לא יודע לישון, ולא ישן שם יותר מ-35 דקות ברצף. חזר הביתה, דפק שינה של שעתיים, מקווה שהוא ילמד לישון שם , אחרת יהיה לי פה זומבי קטן. חוץ מזה, אני מאוד אוהבת את המטפלת שלו. קודם כל, היא מוכנה להתעסק עם חיתולים רב פעמיים שזה פשוט מעולה! גם נתתי לה את המשחת קלנדולה, כדי שלא תשים משהו אחר, אז היא אמרה שהיא תברר בבית מרקחת ההומאופטי אם תהיה שם, אם הם מכינים משהו יותר זול, במקום לקנות את המשחה של וולדה. ממש מקסימה! היא גם זו שביום התאונה של י', אמרה לי ללכת ולדאוג לארניקה כשאני בכלל עוד לא ידעתי מה זה.

כתוב לי כאן "תרימו את המבט מהמסך-יש שם עולם" אז אולי זה הסימן לפרוש להערב. אני עוד יודעת שמשבוע הבא מינון האינטרנט שלי ירד בצורה דרסטית, אז אני מנסה להספיק עכשיו מה שאני יכולה. קצת מתסכל.

מחר. מחר אני חוזרת לעבודה, אוף!!!!!!
הערב הצלחתי לסדר את הכל, אני מחכה שהכביסה תסתיים כדי לשים אותה במייבש, והולכת להתקלח ולישון.
אבל מה עם מחר? אני אספיק לסדר את הכל? לא יודעת. והאם י' יוכל לעשות חלק ממה שצריך? נקווה שכן. ואני עוד שואבת, וגם הולכת לחתונה השבוע, וגם וגם וגם. הצילו.
כבר יומיים אני בלחץ אטומי (יותר חמור מקודם), ויש לי לחץ בחזה ובגב, שבחיים לא היו לי כאלה תסמינים של לחץ זה פשוט מטורף. אני חייבת להירגע, זה לא עסק בכלל. מקווה להירגע תוך כמה ימים, ברגע שאני אכנס לשגרה.
לא יודעת כמה זמן יהיה לי לכתוב כאן. הרבה פחות זה בטוח.

נושמת עמוק...

פעם ראשונה שאני קוראת בלוג של מישהו\י וזה תחושה די מוזרה וחודרנית אך הסקרנות חזקה ממני...
אני מעריכה שלא כתבת פה בשביל זה אבל את מדהימה וחזקה.
קראתי עד ההריון והגעתי ל שכמו שאם מרגישים שצריך ללכת לשירותים (משהו פיזי), אז צריך, ואסור להתאפק, אז ככה גם כאן, אם אני מרגישה שאני צריכה את זה (משהו נפשי), אז אני צריכה לעשות את זה ולא לחכות. ככל שמחכים יותר זמן, רק מגבירים את הסבל (הפיזי או הנפשי )
ורק רציתי להגיד לך תודה (או בעצם בעלך) לקחתי לתשומת לבי את בקשת בעלי ומחר בבוקר אני קובעת לנו.
אז תודה

_וסתם קצת איחולים לעצמי, שתהיה שנה טובה, רגועה, בריאה ומלאת אושר. שיהיו לי הכוחות למצוא את הטוב ולא להתמקד ברע, שאזכור תמיד להסתכל קדימה.
ואני גם מאחלת מכאן שנה טובה לכל הקוראים הנאמנים שלי._
זה מה שכתבתי כאן לפני שנה. אני לא כותבת כאן הרבה בזמן האחרון, ולא תמיד כי אין מה לכתוב. אני גם ממעטת לכתוב מאז שאני מרגישה שיותר מדי אנשים יודעים מי אני, וקצת נחשפתי מדי כאן ובמקומות אחרים.

אז מה אני מאחלת לנו השנה? שרק ישתפר, שנסיים את כל ענייני התביעה והביטוח. שנמצא עוד דרך להתקדם, להקל על הכאב. השנה האחרונה היתה לא קלה, גם אם היו בה הרבה דברים טובים, ואני אשמח לשנה קצת יותר קלה. אני כרגע עוברת תקופה קצת עמוסה, בעיקר רגשית, ואני מאוד צריכה הקלה. אני מגיעה לראש השנה סחוטה, בלי כוחות. לא טוב לי כרגע, ואני מקווה שהשנה החדשה תביא איתה שינוי, משהו אחר, טוב יותר.

אז באמת, שתהיה שנה טובה ! @}

כמעט 3 שנים. וואו, המון זמן.
אלון יהיה בן שנה, ויחלפו 3 שנים מאז התאונה. איכשהו, למרות הזמן שעבר, אני מרגישה שאנחנו דורכים במקום. אני יכולה לכתוב על שבת שעברה, אבל נראה לי שכבר כתבתי את זה, שכבר הרגשתי את זה. ממש been there done that. אני חייבת לעצמי טפיחה רצינית על השכם על השבת הזו, עבדתי מאוד קשה, והחזקתי מעמד. אבל די, כמה אפשר?
כמה פעמים כבר קרה בדיוק אותו דבר, הוא נפל, אני עבדתי קשה, הוא בילה את כל היום במיטה. אה, בשבת כמובן.
אני עדיין מחכה לשינוי, גם אם לפעמים הייאוש קצת משתלט. לפעמים יש תחושה שכנראה ככה זה יהיה. אלה הם חיי, ולא כפי שרציתי שהם ייראו. אני לא אוהבת את התחושה הזו, וממשיכה לדחוף לשינוי. עדיין רוצה שהוא ינסה עוד טיפול או שניים, לחלוטין לא מוצו האפשרויות. לדעתי זה עוד יבוא, אבל ייקח זמן, והרבה סבלנות.

יופי של מרגיעון: קושי אינו בהכרח סבל. מאוד במקום.

כנראה שחלק אחד מהסאגה עומד להסתיים. התביעה מול הביטוח כמעט נגמרה, קבעו אחוזי נכות (נמוכים מאוד), החליטו על סכום פיצוי, מוזר.
זה לא סכום שנהיה ממנו עשירים, אבל הוא יכול להקל עלינו קצת בקניית דירה, יאפשר לנו לחסוך קצת כסף.
למרות הכל, הכסף הזה הוא כל כך מר מתוק. הייתי מוותרת על הכסף בשניה, אם זה היה מחזיר לו את הבריאות. מאוד מבלבל ומתסכל.

אוי

לא התכוונתי. זה הרבה לקרוא בישיבה אחת, זה יוצא מאוד דרמטי. אני מניחה שכשחיים את זה ביום יום, במיוחד שכבר התרגלתי, זה אחרת.
את מתחברת לי עם דברים שעליהם דיברתי גם עם בשמת א , ואני עדיין מנסה לעשות סדר בדברים אצלנו בבית. מתישהי נגיע לאיזון, חלוקת תפקידים חדשה, אבל אולי זה יקח עוד זמן. הבעיה היא שיש דברים שהוא באמת לא יכול לעשות, או שממש קשה לו לעשות.
לא פשוט.

_כנראה שחלק אחד מהסאגה עומד להסתיים. התביעה מול הביטוח כמעט נגמרה, קבעו אחוזי נכות (נמוכים מאוד), החליטו על סכום פיצוי, מוזר.
זה לא סכום שנהיה ממנו עשירים, אבל הוא יכול להקל עלינו קצת בקניית דירה, יאפשר לנו לחסוך קצת כסף.
למרות הכל, הכסף הזה הוא כל כך מר מתוק. הייתי מוותרת על הכסף בשניה, אם זה היה מחזיר לו את הבריאות. מאוד מבלבל ומתסכל_
קטעים. כתבתי את זה לפני 10 חודשים. לא קרה מאז כלום.
בשבוע הבא יש לנו דיון בבית המשפט, כי אף אחד לא מוכן לקחת אחריות ולשלם לנו, סיפור מההפטרה.
הדיון הזה מסמל הרבה, למרות שהוא לא באמת. הוא לא יבריא אותו, או ישנה אותו, הוא עניין טכני וכספי גרידא.
דיברתי עם העו"ד שאמר שיש סיכוי שהנהגת תהיה שם. זה מלחיץ אותי, כי אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך על עצמי לא להגיד לה כלום. מצד שני, אולי אני כזאת פחדנית שבאמת אני לא אגיד לה את מה שהיה צריך להגיד לה.
היא בטח חושבת שזו היתה איזו אפיזודה קטנה מזמן, בחלק אחר מהחיים שלה, אבל אצלנו אותה שניה שינתה את החיים לנצח.

אני לא יודעת למה, הדיון הזה מלחיץ אותי, מדאיג אותי, אני משקיעה בו יותר מדי אנרגיות. רוצה שהיום הזה יעבור, ושנתקדם ממנו הלאה, נסגור את הפרק הזה. נפתח דף חדש של החיים האמיתיים שלנו.

תודה @}

מחכות לעדכונים. בהצלחה

אז היה די מיותר. זה היה שיעור מאלף במערכת המשפט. היא בכלל לא הגיעה, היו שם רק עורכי דין, שבעיקר דיברו ביניהם. ב-10 דקות לפני שהדיון התחיל הם כבר החליטו שהם מסכימים על משהו, כך שלא צריך לדון לגביו, שאלו את האיש כמה שאלות לגבי הנושא עליו הם חלוקים (שאלת אחריות, האם הוא עדיין השתמש ברכב הראשון, או לא, היה קצת מגוחך). זהו.
מתחיל להיראות שהגענו לסוף, ותוך חודש חודשיים החלק שלנו בעניין יסתיים. אם הם רוצים להמשיך להתווכח בשאלת האחריות, הם יכולים לעשות את זה גם בלעדינו.

אתמול נכנס אלי למשרד מישהו שעובד כאן ואוהב לקבל קצת תשומי ורחמים, כדי לספר לי שכואב לו הגב. כשהוא יצא הסתכלתי על חברה שלי שעובדת איתי ושאלתי למה הוא חושב שמתאים לספר לי את הסיפור העצוב שלו, הוא חושב שאני לא מבינה בכאב גב? הוא לא מבין שכאב הגב לא ממש עושה עלי רושם? נו, מילא.

אתמול גם הלכתי עם הילדון לטיפול הילינג (היא גם מטפלת באייפק, בכלל בשביל זה הגעתי אליה מלכתחילה) בקשר ללידה שלו. היה מעניין לגלות, שלא רק שהוא נולד עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר, אלא שגם אני העברתי אליו לחץ ומועקה שלי מההריון והלידה. כל הלחץ הזה מאיך אני אסתדר בהריון, ואחרי הלידה עם שני ילדים ואיש פצוע, עבר גם אליו, מסכן.

אני שמחה לעבוד איתה על זה, כי מגיע לו תיקון של חווית הלידה שלו.