בלוג מתכננים תוכניות

אמנם זה לא בדיוק דף בלוג, אבל קצת על מה שעובר עלי בימים טרופים אלה.
היה יום מעצבן, ובצורה כל כך מטומטמת. נתתי לטלי לישון במיטה שלנו, מה שאני בד"כ לא עושה, וי' כל כך נזהר לא להתגלגל לכיוון שלה, שהוא נפל מהמיטה. זה היה יכול להיות משעשע אילולא הוא היה נופל על הברך הפצועה שלו. הוא נפצע בתאונת דרכים לפני שנה, ועד היום לא חזר לעצמו. הנפילה גרמה לזה שהוא לא היה יכול לקום מהמיטה כל היום, אפילו ארוחת שבת אכלנו במיטה, שאני שונאת, כי זה מזכיר לי את החודשים הראשונים אחרי התאונה.
ואני כל הזמן מקווה שתצוץ איזה תרופת פלא, שתתקן לו את הגב ואת הרגל, כדי שהוא יוכל לחזור לעצמו, ולא לכאוב.
מקווה שמחר יהיה יום יותר טוב.

קודם כל קבלי

שאלה- האם תירצי המלצות על מטפלים לבנזוגך? אם כן תאותתי

תודה

אכן חשבתי על זה, אבל הוא לא ממש מעוניין. הוא מעדיף למצות את הרפואה הקונוונציונלית לפני שהוא אפילו יחשוב על אלטרנטיבי. מהגברים שגם לא מאמינים בטיפול, כי הוא לא באמת רוצה לדבר על איך הוא מרגיש.
הייתי שמחה להמלצות, אבל בינתיים זה עוד לא רלוונטי. תודה על המחשבה.
היום המצב קצת יותר טוב, והוא לפחות הלך לעבודה.

הייתי שמחה להמלצות, אבל בינתיים זה עוד לא רלוונטי
אני כולי ציפית לבאות.
היום המצב קצת יותר טוב, והוא לפחות הלך לעבודה.
לא יודעת כמה יקח עד שההטבה תהפוך לטוב שבשגרה אבל אני רוצה לעודד אותך- אני פליטת פריצת דיסק בעצמי והיום טפו טפו טפו בסדר גמור!
< את יכולה לקרוא לי L5 S1 מהיום.. >

את יכולה לקרוא לי L5 S1 מהיום

האמת, זאת לא פריצת דיסק אלא בלט דיסק (?). ויש ימים טובים יותר מאחרים, ואין מה להשוות למה שהיה לפני כמה חודשים, הרבה יותר טוב עכשיו. לגוף לוקח זמן להבריא, וכנראה שצריך לתת לו את הזמן, רק שזה קשה לפעמים.
תודה על העידוד, זה עוזר!

אני שמח: )
שבת שלום!
בתפילה שבן זוגך ירגיש טוב וחו"ח לא תצטרכו לאכול ארוחת שבת במיטה..(אכן נשמע מבעס)

מניסיון עם "מתנגדי האלטרנטיבי" (אחי) אפשר אולי להציעה לו בנימוס דיקור סיני - יש המון מחקרים 'מדעיים' שמראים את התועלת ויש גם רופאים שמדקרים. אחי הלך לדיקור אצל רופא בגלל בעיה דומה וזה עזר - לא לגמרי אבל בהחלט היקל.

שם הדף נלקח מהמשפט "החיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו מתכננים תכניות".

בערך מהרגע שגיליתי את האתר, אני רוצה לפתוח דף בלוג . לפחות פעמיים בשבוע אני מחליטה להתיישב ולהתחיל לכתוב, ועד עכשיו זה לא קרה. אז הנה אני כותבת, ואולי עכשיו שהתחלתי, ההמשך יבוא יותר בקלות. אני חושבת שאני צריכה לכתוב כדי להשתחרר קצת ולהתקדם בתהליך הריפוי שלי מהשנה + האחרונה שעברתי.

בפברואר לפני שנה ושלושה חודשים, י' האיש היקר שלי, נפצע בתאונת דרכים. כך סתם באמצע יום בהיר, בדרך מפה לשם. פצוע קל, קוראים לזה. איך שאני לא אסתכל על התקופה מאותו יום, קל זה לא. אין לי מילה אחת לתקופה, קשה, מתסכל, קורע, כואב, לא יאומן, ועוד הרבה. המילה קל אפילו לא עוברת לי בראש.

כשאני מסתכלת לאחור, ורואה כמה עברנו בזמן הזה, אני נדהמת. לטובה ולרעה. לטובה, מזה שצלחנו את החלק הקשה ביותר, ושדברים נראים עכשיו הרבה יותר טוב. לרעה, מהימים הקשים של ההתחלה, שלא תמיד ידענו איך נעמוד בפני עוד אחד כזה, מאיך שלעבור יומיים בלי לבכות היה נחשב הישג בשבילי.

אין שום דבר בעולם שיכול להכין אותנו להתמודדות הזאת. איך קמים בבוקר בשמחה, ופתאום באמצע היום מגלים שהעולם התהפך, וששום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שחשבנו שיהיה. זה באמת היה יום שהתחיל עם חדשות מרגשות, כי לטלי שהיתה אז בת 7 חודשים, יצאה שן ראשונה. מיד התקשרתי לי', כמה ששמחנו. בצהריים הוא התקשר אלי, ולא עניתי. חזרתי מארוחת הצהריים, עניין של רבע שעה, ומצאתי 4 הודעות שלא נענו ממנו. זה עורר את חשדי, אבל לא היה לי מושג עד כמה המצב חמור. עברו עלי כמה שעות ארוכות של חוסר ידיעה, ולפעמים אני חושבת שחוסר הידיעה של אז היתה עדיפה על המציאות שגיליתי בימים הראשונים שאחרי.

מצד אחד, אני רוצה לכתוב ולהוציא את כל הכאב שהצטבר אצלי, אבל בו בזמן אני יודעת שיש המוני אנשים בעולם שמצבם חמור משלי פי כמה, אז מי אני שאתלונן (זה הצד הפולני שבי

) אבל אז אני חוזרת מהסטטיסטיקה לעולם שלי.
אלה הצרות שלי, ולכן מותר לי לייחס להן את מלוא כובד המשקל. בלי להתנצל, בלי להתחמק, בשבילי הן הדבר הכי חמור שקרה לי בחיים (ושיישאר ככה, טפו, חמסה)

לא מחפשת רחמים, רק מקום לספר ולדבר, לפרוק קצת מהלב בלי להרגיש שאני מעיקה, בלי שישפטו אותי.

מקשיבה לך

מקשיבה לך
גם אני..

גמני כאן@}

גם ככה אני מפחדת מהכתיבה הפומבית הזאת, אז קצת נבהלתי כשראיתי שיש מי שמקשיב. אני לא רגילה לשטוח את הבעיות שלי בפני אנשים בכלל, אז חשבתי שאולי בפני זרים יהיה לי יותר קל. נראה.

לפני כמה שבועות חלמתי חלום מפחיד. חלמתי שטלי מתה. היא חלתה במשהו, ואחרי יום בבית החולים זהו, הלכה. ואני לא סיפרתי לאף אחד, המשכתי עם התוכניות שלי כרגיל, ואיפשהו בראש חשבתי על זה שצריך לקבוע זמן ללוויה, תוך כדי שאר השגרה שלי. נפגשתי עם חברות, וכל אחת קיטרה על משהו אחר, ואני זוכרת שבחלום אמרתי לעצמי, למה להטריד אותן, הרי הן מספיק עמוסות עם הצרות שלהן.

התעוררתי, והיה לי ממש ברור שגם אם אני לא מבינה את החלום לגמרי, דבר אחד בטוח. הגיע הזמן להתחיל לדבר. מעט מאוד אנשים יודעים איך אני מרגישה באמת, אני חושבת שרק י' וההורים שלי, וזהו. אפילו החברות הכי טובות שלי לא באמת יודעות מה עבר עליי בקטעים הכי קשים.
קשה לי לשים על זה את האצבע, למה לא דיברתי. בעבודה, אמרתי שקשה, אז אמרו, אוי איזה מסכן, כמה שזה קשה, אמרו שמרחמים. י' שונא רחמים, והחלטתי שלא זה הרגש שאני רוצה לעורר באנשים. עם החברות, לא תמיד היה רלוונטי. הן היו עסוקות, סיפרתי להן אבל רק על קצה המזלג, פרטים טכניים, ולא מהקישקעס. כאילו לא להטריח. אולי זה גם אומר משהו על החברות הזו, אבל זה כבר סיפור אחר.

אמנם המצב כיום הרבה יותר טוב, י' עובד, נוהג, אפילו יצאנו לטיול קצר ביום העצמאות. קשה לי להגיד עד כמה ריגש אותי לראות אותו הולך בטיול, למרות שידעתי שקשה לו. עד לא מזמן לא הייתי חולמת שהוא יהיה מסוגל. אני ממשיכה לקוות שהדברים עוד ישתפרו ושטיולים יהיו עניין שבשגרה, כמו שהיה פעם, אבל אני גם יודעת שיש סיכוי שזה לא יקרה. וזה קשה.

אז מה כבר תכננו?
את כל הדברים הרגילים, תכננו שיהיו לנו חיים שמחים, רגועים, בריאים. זה נשמע כל כך נדוש, אבל כשאין את זה, זה הופך לתקווה למשהו בלתי מושג. פעם חשבתי שלהגיד "העיקר הבריאות" זה יפה, אך קצת קלישאה. אוי, כמה שזה לא נכון. כשאין את הבריאות שהיא הדבר הכי בסיסי, לא משנה כמה כסף יש, לא משנה כמה דברים אחרים מסביב טובים, אי אפשר להנות מהם.

אני מהאנשים המתוכננים, ידעתי אחרי הצבא מה אני אעשה בשנים הבאות, ותוך כדי כבר תכננתי מה הלאה. שנתיים מראש ידענו מתי נתחתן, ידענו שאנחנו רוצים ללדת שנתיים אחר כך, ויצא לנו בפוקס בדיוק בזמן שהתאים לנו. הכל היה נראה נהדר. כבר דיברנו על מתי הילד הבא צריך להיות. ואז הפסקנו לתכנן. פתאום לא יכולתי לתכנן כלום, לא ידעתי, ואני עדיין לא ממש יודעת, מתי הדברים ייכנסו שוב למסלול מוכר ורגוע. הכל פתאום תלוי במצב הבריאותי.

י' היה אמור להתחיל ללמוד, ולא היה יכול. הוא חשב לעבור לעבודה אחרת, וגם זה נתקע. רצינו עוד ילד, ואני לא הייתי מסוגלת לחשוב על זה. ברגע שלא ידעתי מתי יהיה עוד ילד, לא ידעתי מתי אני אוכל לצאת שוב ללמוד. גם אני חשבתי לעבור לעבודה חדשה, אבל גם זה פתאום נהיה תלוי בכל כך הרבה גורמים אחרים. זה כאילו מישהו בא ולחץ על כפתור הPAUSE למשך כמה חודשים.

לאט, לאט, כשהמצב התחיל להשתפר, הרגשנו שאנחנו יכולים שוב לחשוב על לתכנן דברים. התחלנו לקדם דברים ששמנו בצד, התחלנו שוב להניע את גלגלי החיים שלנו. גם היום, אני לפעמים חוששת מקבלת החלטות בנושאים מסויימים. עדיין יש לו כאבי גב, שמגבילים אותו, ואנחנו לא יודעים אם אי פעם המצב ישתפר. אז מה נעשה כשאני אהיה בהריון, ואני לא אוכל להתכופף או להרים דברים? אנחנו נהיה בבעיה די רצינית. ועוד ועוד מחשבות רצות לי בראש.

נראה לי שסך הכל אני פשוט מתה מפחד, מאיך הדברים יהיו, אם זה מחר, בעוד חודש, עוד שנה. ומה יהיה בעוד 5 או 10 שנים? אין לי מושג, וזו תחושה שקצת משתקת אותי, אני כל כך אוהבת לדעת מה אני עושה, ואיך הדברים יהיו. אני רוצה שדברים יהיו חד משמעיים, ברורים. אבל הם לא, וזה חלק מההתמודדות שלי.

אתמול בערב הלכנו להצגה, וארוחת ערב. כמה שגרתי, ככה מיוחד.
לפני שנה וחצי עשינו מנוי לתאטרון, הלכנו להצגה אחת ואז קרתה התאונה. חודשים בכלל לא יכולנו לצאת לשום מקום, וגם אחר כך, י' לא היה יכול לשבת לאורך זמן בגלל כאבי הגב. הוא היה בד"כ שוכב או יושב בכורסת טלוויזיה. הרעיון לצאת לסרט, הצגה או ארוחת ערב היה חלום רחוק. בעבודה בדיונים, הוא היה קם באמצע בלי להתנצל, ואומר שהוא פשוט לא מסוגל לשבת יותר. ארוחות שבת היו צריכות להיות קצרות, או שהוא פשוט עבר לסלון באמצע.

גם עכשיו הוא לא מסוגל לשבת להרבה מאוד זמן, אבל בהחלט ליותר. כל כך שמחתי שיצאנו, נהננו מקצת זמן מבוגרים איכותי, מהסוג שלא היה לנו הרבה זמן. מדהים איך ההנאות הקטנות בחיים הופכות להיות כל כך משמעותיות.

לפעמים כואב לו מאוד. הוא מתעייף הרבה יותר בקלות, וצריך לנוח.
אתמול הוא החליט לאסוף את טלי מהמשפחתון, ולתת לי להתעכב קצת, שזה דבר נחמד מאוד, ולא משהו שקורה הרבה. כשבאתי לאסוף אותם (הוא לא הלך איתה הביתה) הוא היה צריך להחזיק אותה על הידיים, כי היא התעייפה, והיא בלי עין הרע, שוקלת. חזרנו הביתה והוא אמר שמאוד כואב לו הגב, והוא צריך לנוח. וזה מה שהוא עשה עד שהיא הלכה לישון.

אז מה נשאר לי? מצד אחד הוא עושה לי טובה, אבל הטובה הזו עולה לנו ביוקר. הייתי מעדיפה לחזור הביתה בזמן הרגיל, ושנוכל להעביר את שאר הערב בכיף, בנוחות, אם הוא כבר מגיע הביתה מוקדם. ככה זה לגמרי התפספס ואני נשארתי עם המועקה. גם כואב לו, וגם למרות שהוא בבית, אני בכל זאת לבד עם טלי. מה עשינו בזה?

בכלל, אני מנסה להימנע מלהשאיר אותו לבד עם טלי כשהיא ערה. קרה יותר מדי פעמים שהצטערתי על זה. ולמה? כי אחת הבעיות שלו היא חוסר יציבות על הרגל הפצועה, ולפעמים הוא נופל. ואם הוא נופל, הוא בקושי יכול לטפל בעצמו, ובודאי שלא בטלי. גם להשאיר אותו לבד זה מפחיד אם הוא נופל, ואיכשהו מביא את עצמו למיטה, וזהו. משם הוא כבר לא זז בשעות הקרובות.

לפני כמה זמן קפצתי להורים שלי בזמן שהוא וטלי ישנו (נתתי לה לישון במיטה שלנו, טעות כפולה). היא התעוררה בזמן שאני לא הייתי והתחילה להסתובב בבית. י' התעורר לשמע הבכי שלה, ורץ אליה, ונפל. למזלנו הרב, הגעתי הביתה 5 דקות אחר כך, ויכולתי לטפל בטלי. הוא היה כל כך עייף וסבל מכאבים, שהוא החליט לישון בדיוק איפה שהוא היה על השטיח. כמעט בכיתי באותו רגע, כשהוא אמר שאין לו אפילו כח להזיז את עצמו למיטה. פשוט אבסורד, שהוא כל כך עייף, וכל כך כואב לו שהוא לא מסוגל להגיע למיטה? וטלי היתה כל כך מקסימה, היא ישבה לידו על הרצפה והסתכלה עליו. היא הבינה שמשהו כאן מוזר, ולא רגיל. היא חזרה כמה פעמים בזמן שהוא ישן בשביל לשבת ולראות מה שלומו. הדהים אותי איך שהיא מבינה, בלי שנסביר ובלי שנדבר על זה. (אני על סף דמעות, רק מלספר על זה)

לא מגיע לה שאבא שלה יהיה ככה. לא מגיע לילדה קטנה, עוד לא בת שנתיים, להבין שלאבא שלה כואב, ולכן הוא ישן על הרצפה. לא מגיע לה שאבא שלה לא ייקח אותה אף פעם לגן המשחקים, לא ירוץ איתה על הדשא, לא יתגלגל איתה על השטיח. זה כל כך לא הוגן.

כל כך מיותר כל המצב הזה, ואני ממשיכה לקוות שהילדים שיבואו אחריה יוכלו להנות מאבא פעיל ומשחק, גם אם לא רץ וקופץ כל כך הרבה, שזה לא יהיה כל כך מורגש.

שליחה על ידי לא* » 24 מאי 2005, 21:22

נשמע קשור לפסיכולוגיה יותר מאשר לאורטופדיה, במובן שכאבים אפשר לפתור על ידי עבודה ממושכת על הגוף, שהוא פלסטי מאוד. אלא שקשה לעבוד. אותי הציל הטאי צ'י מכאבי רגליים וגב קשים ומגבילים של שנים רבות תוך כשנה. חבר שלי נפטר מקביים (קרסול מרוסק) במהלך שנתיים של מדיטציה. והעייפות למה? חוסר אנרגיה? תזונה, או מצב נפשי?
טוב, לאט לאט. בהצלחה!
(אפשר למחוק!)

לא מרגישה צורך למחוק, כי יש דברים בגו. רק שי' שונא רופאים, ועוד יותר שונא רפואה אלטרנטיבית, ופסיכולוגים. מאז התאונה הוא מסרב לדבר עם מישהו, מסרב לשמוע על טיפול אלטרנטיבי. קודם כל, רפואה קונוונציונלית, ורק, כשירגיש שממש אין עוד מה לעשות, יהיה מוכן למשהו אלטרנטיבי.
בהחלט יש בעיה פיזית אמיתית, אבל המצב הנפשי לא תורם.

אני קוראת את דברייך וכואב לי איתך.

את כותבת-

לא מגיע לילדה קטנה, עוד לא בת שנתיים, להבין שלאבא שלה כואב, ולכן הוא ישן על הרצפה

לעניות דעתי, דווקא היכולת להבין ולהכיל מצוקה של אחר, ולהיות אמפטי(כמו שציינת שהיא כבר עושה) זה משהו חיובי, שיכול להעשיר אותה כילדה וכאדם בוגר. זה לא שהיא צריכה לראות אותו, חס וחלילה, מדמם על השטיח. כואב לו, אז הוא נשאר לישון. לא סוף העולם (בעיניה). נכון, אפשר אולי לראות את זה כסוג של התמודדות מוקדמת, "התבגרות" בטרם עת, אבל אני באופן אישי לא חושבת שזה ה-דבר הכי מטריד בסיטאציה שאת מתארת.

לא מגיע לה שאבא שלה לא ייקח אותה אף פעם לגן המשחקים, לא ירוץ איתה על הדשא, לא יתגלגל איתה על השטיח

גם כאן אני מרגישה שדווקא מהכיוון של טלי המגבלה הפיזית היא לא הפואנטה. יש ילדים לאבות נכים, מרותקים לכסאות גלגלים, שאני יכולה רק לשער שאם האב שמצב נפשי תקין, אז אפשר לפצות על המגבלה הפיזית באלף דרכים אחרות.

אני קוראת אותך ושומעת שהצעקה שלך בעצם צריכה/רוצה להיות- "לא מגיע לי בעל כזה שבר כלי שאי אפשר להשען עליו, אי אפשר לכייף איתו כמו פעם. הכל עלי, כולל הדאגה לו, וזה קשה קשה קשה".
אמנם כתבת כמה משפטים ברוח הזו, אבל ההתמקדות ב"סבל" של טלי מסיטה את הדיון מהסבל שלך ושלו(ביחד ולחוד). זה לדעתי הדבר שצריך לעשות הכל כדי לשנות.

אני מבינה שבן זוגך חווה כאב פיזי ונפשי לא מבוטל, אבל המצוקה שלך היא משהו לא פחות קיים וכואב שמגיע לך למצוא דרך להקל עליה (חוץ מכתיבה פה, שהיא בטח סוג של הקלה אבל אני משערת שלא מספקת).

יש לי עוד משהו לומר, אבל חייבת לרוץ, אמשיך אח"כ.

אני רואה שלא הגבת למה שכתבתי....
אם זה קשור לכך שאולי משהו ממה שכתבתי(או הכל?) לא מתאים לך, את מוזמנת למחוק ואני אבין. זה הרי הדף שלך בעצם.

רציתי להוסיף כמה מילים. מקווה שזה בסדר איתך.
בעניין המצב הנפשי הירוד של בעלך-
מובן ביותר כאשר אדם סובל כאבים חלק גדול מהיממה ומוגבל בתנועה. יש סיכוי שהוא ילך למישהו מקצועי כדי לעבוד ולהתחזק בתחום הנפש? אין ספק שאי אפשר לעזור למישהו שלא מספיק רוצה לעזור לעצמו.
לך זה בטח לא פחות קשה לעמוד מול מישהו שמצבו משפיע באופן כ"כ גורף על מצבך ואיכות חייך, ולהרגיש שהוא לא עושה ה-כ-ל כדי לשפר את המצב.
ובעניין טיפולים "אלטרנטיביים"-
במקרה בעלי סובל מבעיות רציניות בברכיים(אמנם מכדורסל ולא מתאונה). הוא הגיע לשני רופאים צעירים שהמציאו פטנט שאמור לעזור לנפגעי ברכיים. יש להם כבר הצלחה עם לא מעט אנשים עם פגיעות מכל מיני סוגים, ואפילו הצליחו להחדיר את הפטנט הזה לקופות החולים שמשתתפות במימון העניין. מדובר בנעליים מיוחדות(אני לא אכנס כרגע לפרוט אבל הן באמת מיוחדות) שהליכה איתן כל יום לפרק זמן קצר (בין 20-דק' לשעה)עוזרת לחזק את הברך. בעלי הולך איתן כמה שבועות וטוען שהוא כבר מרגיש שיפור ביציבות הברכיים. אני לא אפרט פה יותר כי זה בעצם דף בלוג שלך, אבל אם זה נשמע לך משהו ששווה בדיקה או אתם רוצים פרטים נוספים, את מוזמנת לכתוב לי את המייל שלך בדפבית שלי.

שולחת לך הרבה כח!!!
סופשבוע נעים@}

יש לי עוד משהו לומר
לכן לא עניתי, חיכיתי לראות מה עוד יש לך להגיד

לך זה בטח לא פחות קשה לעמוד מול מישהו שמצבו משפיע באופן כ"כ גורף על מצבך ואיכות חייך, ולהרגיש שהוא לא עושה ה-כ-ל כדי לשפר את המצב.
סיכמת את הרגשות שלי בנושא, ככה במשפט אחד. התסכול שלי הוא עצום, אבל אין לי הרבה מה לעשות. אני מנסה להיות סבלנית ולתת לו את הזמן להתמודדות שלו, אבל לפעמים אני נשברת וצועקת עליו שהגיע הזמן שיזיז את עצמו.

הפעם יש לי עוד מה להגיד, אבל השעה מאוחרת, אני אמשיך מחר. @}

לא מגיע לי בעל כזה שבר כלי שאי אפשר להשען עליו, אי אפשר לכייף איתו כמו פעם. הכל עלי, כולל הדאגה לו, וזה קשה קשה קשה".
כן, משהו כזה. בעיקר סוף המשפט. אנחנו סוף סוף מתחילים שוב לצאת ולעשות דברים, אפשר להישען עליו, אבל תמיד אני מרגישה שזה לא הוגן להפיל עליו את הצרות שלי, כמה שלי קשה. מי אני שאתבכיין כשהוא באמת סובל. זה לא לגמרי נכון לחשוב ככה, הרי אנחנו זוג, וחלק מלהיות זוג זה להישען אחד על השני, אבל עדיין יש דברים שאני אחליק ולא אגיד לו, לעומת ימים אחרים שאני זקוקה לו יותר.

שולחת לך הרבה כח!!!
תודה. @}

ימי שישי מתישים אותי מאד. גם ככה יום שישי הוא יום שצריך להספיק בו המון, ותמיד אני מגיעה לשבת ממוטטת, אבל מאז התאונה זה פי מאה יותר קשה.
לפני התאונה י' היה אחראי על שטיפת הבית, ואני על הבישולים. הוא גם היה עושה סופר לפעמים, או שהיינו עושים ביחד סופר באמצע השבוע, בערב. מאז התאונה, אני מנקה, מבשלת, עושה כביסה, מטפלת בטלי, עושה סופר. הכל. נהייתי ממש סופר-אמא, אבל עם כל העצבים הנלווים. אי אפשר לדבר איתי ביום שישי, אני מאוד לא נחמדה. אין דבר שמעצבן אותי יותר מלהיות עסוקה עם אלף ואחת דברים, ושהוא ישב ויקרא עיתון, או אפילו ילך לישון!!

אני מנסה למצוא לו מטלות שהוא יכול לעשות, כמו לתלות את הכביסה, אבל זה לא תמיד קל, כי זה דורש ממנו להתכופף למכונת הכביסה, וזה לא נוח לו. הוא לא יכול לשטוף או לטאטא, לא יודע לבשל, לא יכול לשחק עם טלי לאורך זמן כי הוא לא יכול לשבת איתה על הרצפה. בקיצור, בלגן. טלי גם לא מרשה לו לשחק איתה הרבה, אם אני בסביבה, יש לה חרדת נטישה מטורפת בזמן האחרון, וזה גם מקשה, כי הוא מרגיש מתוסכל עוד יותר, שהיא בוכה אם הוא לוקח אותה. גם אם היא נרגעת אחר כך, זה מעצבן ומעליב.

י' הוא מהגברים שלימדו אותם בבית לא לעשות כלום. כלום!! הוא לא יודע לבשל, לנקות, לגהץ, שום דבר, גורנישט מיט גורנישט. כשהתחתנו לימדתי אותו כל מיני דברים, והם הוגדרו תפקידים שלו כמו שטיפת הרצפה ושטיפת הכלים. אחרי התאונה נכנסנו לרגרסיה איומה, ומאז אני מרגישה שאני מנסה "לחנך אותו מחדש" שיקח חלק בעבודות הבית, אבל גם זה תוך התחשבות במצבו הבריאותי. התסכול הוא עצום. עוזרת היא לא בתקציב כרגע, אז הכל נופל עלי, אני מגיעה לשבת פקעת עצבים, אבל ברגע ששבת נכנסת אני יכולה להירגע (חלקית) וסוף השבוע עובר יחסית יותר טוב. שבת היא קצת מוזרה אבל התרגלתי. אני מטפלת בטלי רוב הזמן, לוקחת אותה לגן משחקים, משחקת איתה בבוקר, וי' נח יותר, אבל חלק מהזמן הוא כן משחק איתה, ומאפשר לי לנוח גם.

הנה, שבוע חדש כבר התחיל, טלי חולה, ואני איתה בבית. לא רק שהוא לא יכול לקחת חופש מהעבודה בשביל זה, הוא גם לא מסוגל להעביר איתה יום שלם, אז זה בכלל לא עולה כאופציה. אני מקווה שהיא תבריא בקרוב, ומקווה שדברים ימשיכו להתקדם לטובה.

טלי חולה. באמת חולה. יש לה וירוס עם חום, וקצת פצעים בפה. אין לה בכלל תיאבון, היא פשוט קוועץ'. אני איתה בבית היום ואתמול, וממחר היא אצל חמותי. י' אמר שהוא יכול להישאר איתה רביעי וחמישי, אבל אמרתי לו שלא כדאי. האמת, אמרתי לו בצורה די ישירה, שהוא לא יכול. הוא לא מסוגל להתמודד איתה יום שלם, כשאת רובו היא מבלה על הידיים. היא צריכה המון תשומת לב, המון ידיים, ונסיונות חוזרים להאכיל או לתת לה שתיה. זה דורש המון סבלנות, וזה משהו שהוא לא רגיל אליו. גם אני לא רגילה לזה, כי סך הכל היא ילדה רגועה רוב הזמן, אף פעם לא ראינו אותה ככה. אני הגעתי לסוף היום אתמול ממוטטת, אצלו זה היה חמור יותר. אתמול בערב ביקשתי ממנו שילך אליה וירגיע אותה כשהיא בכתה, ואחרי כמה דקות הוא התייאש וביקש ממני, אז יום שלם? לא מומלץ.

כדי להוסיף עוד קצת קושי, הוא נסע מטעם העבודה היום, וחוזר רק מחר. כך שהיום כשאני כבר אגיע לשלב ההתמוטטות, אפילו לא תהיה לי עזרה. אולי אני אבקש מאמא שלי שתבוא לכמה שעות, להקל עלי קצת. זה כזה תזמון גרוע, והוא לא הצליח לצאת מזה. אוף.

תחזיקי מעמד ותשמרי על עצמך, את גיבורה אמיתית. הקטנה סובלת פחות ממך..

אני זוכרת שכשלאחד מילדי היו פצעים בפה - לעסתי בשבילו את האוכל. עברו מאז כמה שנים ועדין הזכרון הזה כל כך חזק.
ב דחילו

קוראת. והלב אתך.

(דרך אגב, שיטת פאולה כידוע לי, היא מדהימה, במיוחד לדברים כמו בעיות גב, עצמות, שרירים וכד'. זה גם לא בדיוק טיפול 'אלטרנטיבי'. זה תרגילים מאוד פשוטים, מאוד מאוד פשוטים וקלים, שהוא אמור לתרגל בעצמו - ומשפרים את המצב פלאים. השיטה מוכרת מאוד גם ע"י הרפואה הקונוונציונלית. חשבתי לי, אולי זה יכול לעזור במשהו...)

תודה ב דחילו , למזלי לא הגעתי לשלב הזה, טלי כנראה חטפה את זה יחסית קל, והיא כבר די בסוף. אני כל כך מאושרת לקבל את הילדה שלי בחזרה, ממש קשה לראות אותם כשהם כאלה מסכנים.

פלוני אלמונית, התחלתי לקרוא קצת על שיטת פאולה, וממש קשה לי לראות אותו עושה דבר כזה, לא הסגנון שלו בכלל. מי יודע, אולי יום אחד... תודה על הטיפ.

דיברתי עם מישהי מהעבודה לפני כמה ימים. היא חלתה בסרטן לפני שנתיים (לפני שהכרתי אותה, עברתי לשם לא מזמן), ודיברנו על התמודדות, על תופעות לוואי, וכל מיני דברים כאלה. קלטתי פתאום כמה שבתור בן אדם אני לא מדברת על מה שבאמת קורה אתי, על איך אני מרגישה, מה אני חווה. אז אני מנצלת את הבלוג הזה לדבר, גם אם זה לא בדיוק על הנושא הראשי שלשמו פתחתי את הדף. זה הרי הדף שלי, לא?

לפני שנתיים וחצי, כשהייתי בהריון, אבחנו לאבא שלי סרטן בלוטות הלימפה (לא הודג'קינס), וככה עברנו איזה 8 חודשים של מעין השוואות חצי הומוריסטיות של חוויות מרופאים, בדיקות דם ודברים כאלה. שבועיים לפני שטלי נולדה אמרו לו שהוא ב remission, אז היתה לנו חגיגה כפולה באותו חודש. בכל התקופה הזו, וגם כל התקופה שבאה אחריה, שבה המערכת החיסונית של אבא שלי לא חזרה לעצמה, שבה הוא המשיך להתמודד עם תופעות נוספות של המחלה, לא דיברתי על זה. יש לי שתי חברות שסיפרתי להן, וזהו. לא דיברתי על זה בעבודה, לא סיפרתי לשאר החברות שלי, זה כאילו לא היה קיים. אפילו היה בוקר אחד שהיה לנו קצת בלגן בבית (גרתי אצל ההורים בתחילת ההריון) והגעתי לעבודה, וכל דבר גרם לי להתפוצץ ולכעוס, ועדיין לא סיפרתי.

חשבתי על כל התקופה שעברה על המשפחה שלי, כשדיברתי עם החברה בעבודה, וחשבתי לעצמי, למה לא לספר כאן? אז מה אם אני חדשה? מה הם כבר יעשו? לא סיפרתי על זה בעבודה הקודמת, אבל הדינמיקה בחדשה היא שונה, נראה לי שזה לא ישנה כל כך אם אני כן אספר. אני גם מדברת על התאונה ממש מההתחלה. זה חלק מהחיים שלי, ואני לא רוצה לתרץ, להסביר אחר כך. זה המצב וזהו.

מעניין אותי מאיפה מגיע הפחד הזה מלספר, איזה חוסר בטחון כל כך מושרש בי שאני חושבת מה אני מספרת לאנשים? זה משפיע גם על בחירת החברים והחברות שלי? זה משהו שאני מקרינה לטלי? אחד הדברים שהלוואי ויכולתי ללמד אותה, לחסוך ממנה את החוויות שלי, זה איך להיות בעלת בטחון עצמי ואסרטיבית. י' הוא כזה, אבל מה אם היא תלמד ממני, זה יהיה לי כל כך חבל.

קראתי כאן לפני כמה זמן על תינוקות שנולדו עם חבל הטבור כרוך סביב הצוואר וכל מיני השפעות של זה. חבל הטבור היה כרוך סביב הצוואר שלי כשנולדתי, וחלק מהתופעות שם רלוונטיות לי. אני לא אוהבת שרשראות, חולצות גולף, לא כל כך יודעת להביע את עצמי. גם כשהלכתי לאבחון אנרגטי (או איך שקוראים לזה) המטפלת אמרה שהאנרגיות שלי בצוואר והגרון חסומות כבר מהלידה. מעניין אותי אם החסימה הזו קשורה, אולי החסימה הזו גם לא מאפשרת לי לדבר. אולי גם לכן יותר קל לי לכתוב, כי זה פחות מפחיד. קל לי יותר "לדבר" עם האצבעות. גם אם לא, זאת בהחלט נקודה מעניינת למחשבה בשבילי. וכמובן קשור גם לדף יחסים וירטואליים .

השבוע עובר יחסית בסדר, רק הראש מלא במחשבות כרגיל.

אתמול בערב היה רע. היתה לי תחושה שהכל הלך ממעולה לגרוע תוך דקה.

החום שהיה אתמול הרדים את טלי, והיא הלכה לישון כבר ב-7 בערב, וכך היה לנו ערב שקט ורגוע. אני וי' שכבנו על הספות וקראנו את הספרים שלנו. א מחייה. החג נגמר ב-8 וחצי, ולא מיהרנו להבדיל. כמה דקות מאוחר יותר טלי התעוררה וי' הלך להחזיר לה את המוצץ. זו היתה הטעות הראשונה. הרצפה בחדר שלה היתה מכוסה באטבי כביסה שהיא שיחקה איתם בצהריים, ולא סידרנו. י' נכנס, התחיל ללכת, ונפל בחבטה. איכשהו הוא הצליח להרים את עצמו ולעבור למיטה.
אני נכנסתי אחריו לחדר, כדי לראות מה טלי רוצה, והיא ביקשה בקבוק. הוצאתי אותה מהמיטה, ניסיתי לתת לה בקבוק, והיא לא רצתה. שוב ושוב, לא רוצה. ישבתי איתה בחדר החשוך כדי לנסות להרגיע אותה ולהחזיר אותה לישון, והופה, היא הקיאה. עלי, עליה, על השטיח, וגם על הרצפה. לפחות לא במיטה.

אז אני שמתי אותה באמבטיה, ניקיתי אותה, הלבשתי אותה בגדים נקיים והנחתי אותה במיטה ליד אבא שלה, עד שהחדר שלה יהיה נקי. ואז ניקיתי את הבגדים, את השטיח, שטפתי את הרצפה, וחיכיתי שהיא תתייבש. אחר כך החזרתי את טלי למיטה שלה והיא הלכה לישון. כל התהליך הזה לקח פחות מחצי שעה, ובסופו הייתי סחוטה לגמרי. עוד שטפתי כיור מלא כלים והתקלחתי בעצמי לפני שנפלתי שדודה למיטה.

ימים כאלה מפחידים אותי, מעציבים אותי, מוציאים אותי מדעתי. י' לא הלך לעבודה היום מרוב שעדיין כואב לו, ואני, אין לי איך לתקן את הכל. אני רוצה איזה שרביט קסמים שתוך שניות יתקן אותו, ויגרום לכאב לעבור. כל כך קשה לי להרגיש אחראית על כל מה שקורה אצלנו, שאסור לי לחלות, אסור לי להיות חלשה, כי אחרת הכל קורס. אני מתה מפחד מהריון שלא יעבור חלק, מילד שלא יהיה רגוע. מה נעשה ביום שזה יקרה?

כל כמה זמן חמותי שואלת אותי מה קורה עם ילד נוסף, כי הגישה שלה היא שצריכים להיות שני שנתונים בין ילדים, וזה כבר אבוד. ואני מנסה להבין מה עובר לה בראש, איך היא לא רואה את המציאות שבה אנחנו חיים. הסברתי לה לא פעם שבמצב הנוכחי, לעבור הריון ולידה, וילד נוסף, כשאין לי את התמיכה המקסימלית, קשה לי. יש סיכוי שהמצב הזה יימשך עוד הרבה זמן ואז אני אאלץ להתמודד, אבל כרגע, עוד לא מצאתי את עצמי בסיטואציה, אז איך אני אכניס עוד גורמים, עוד משתנים. כשאני חושבת על זה שלפי התכנון המקורי כבר הייתי "אמורה" להיות בהריון מתקדם, אני מבולבלת. אני לא יודעת אם להיות עצובה, שאני מפסידה משהו נהדר, או לצחוק, כי לא ברור לי איך מתמודדים עם שני ילדים בהפרש כזה, ו"איזה מזל" שיש מה שדחה את זה.

אני לא רוצה עוד ימים כמו אתמול בערב, והם עדיין מגיעים בתדירות גבוהה מדי. למרות שכל פעם זה קצת פחות נורא, ויש לי' תמיכה בברך, כך שהוא לא שבור במשך שבוע, זה קשה לי כל כך. כל כך בא לי לברוח, לעשות משהו שכיף לי, אבל אסור לי. כי מה אם פתאום מישהו מהם צריך משהו, רק אני יכולה לעשות את זה, לא ביקשתי לי אחריות כזאת, ואני ממש לא רוצה אותה.

חשבתי על מה שכתבתי עכשיו, ופתאום שמתי לב שיש כאן דברים שעלולים מאוד לצרום לחלק מאנשי באופן טבעי , דברים כמו בקבוק, כמו המיטה שלה בחדר שלה. אז כדי לכבד את האכסניה אני אסביר. בקבוק זה כי בגיל שנה ושלושה חודשים היא החליטה להיגמל. גם כשהצעתי, היא סירבה, ואני מאוד גאה בהנקה שלי עד אז, ובזה שהצלחתי לתת לה להיגמל, ולא הגעתי למצב שבו הרגשתי שאני צריכה לגמול אותה.
והיא ישנה בחדר שלה מגיל צעיר, ואחרי התאונה שינה במיטה שלנו נהייתה לא רלוונטית. לפני כמה חודשים נתתי לה לישון במיטה שלנו, וי' נפל מהמיטה מרוב שהוא ניסה לא למעוך אותה, וסבל מכאבים יומיים אחר כך. זה לא מחיר שאנחנו מוכנים לשלם, אז שינה במיטה שלנו שמורה למקרים חריגים כמו מחלה.

כתבתי ומחקתי משהו בדף קיצוניות באופן טבעי :
_כי גם אני מרחמת על ילדים (תינוקות בפרט) שלא ישנים עם הוריהם, כי מבחינתי זה לא כל כך רחוק מזה שהם יקבלו פליק. (סיגל ב)
כאן אנחנו חלוקות ? בעיני יש מרחק רב בין שינה נפרדת כשיש תינוק ובין פליק. אני בהחלט לא אגיב בצורה דומה לשניהם._ (סמדר נ)
אני שמחה שסמדר נ כתבה על זה משהו, כי לי ההשוואה הזאת כל כך צורמת. כואב לי פיזית, ומביא דמעות לעיני שמישהו מעז לעשות השוואה כזאת. בחיים לא הייתי חולמת להרים יד על טלי, או על אף ילד אחר. לתת פליק זו אלימות בעיני, ומשהו שפשוט לא מקובל לא עלי ולא על י'. אבל מה לעשות שטלי ישנה בחדר נפרד? כשהיא היתה תינוקת, ועברה מהעריסה למיטה, העברנו אותה לחדר משלה, ולא היו בעיות. רוב החיים שלה היא הולכת לישון בחדר נפרד, רגועה. שיטת החמש דקות היא ממש לא בשבילי.
מאז התאונה אופציית הלינה המשותפת לא רלוונטית. אפילו כתבתי על זה פעם בדף הבית שלי
ב- 19.3 ליתר דיוק:
_היה יום מעצבן, ובצורה כל כך מטומטמת. נתתי לטלי לישון במיטה שלנו, מה שאני בד"כ לא עושה, וי' כל כך נזהר לא להתגלגל לכיוון שלה, שהוא נפל מהמיטה. זה היה יכול להיות משעשע אילולא הוא היה נופל על הברך הפצועה שלו. הוא נפצע בתאונת דרכים לפני שנה, ועד היום לא חזר לעצמו. הנפילה גרמה לזה שהוא לא היה יכול לקום מהמיטה כל היום, אפילו ארוחת שבת אכלנו במיטה, שאני שונאת, כי זה מזכיר לי את החודשים הראשונים אחרי התאונה.
ואני כל הזמן מקווה שתצוץ איזה תרופת פלא, שתתקן לו את הגב ואת הרגל, כדי שהוא יוכל לחזור לעצמו, ולא לכאוב.
מקווה שמחר יהיה יום יותר טוב._

זה לא שאני מתנגדת לזה בנחרצות, ואם טלי לא נרדמת במיטה שלה, אני יכולה להרדים אותה אצלי ואחר כך להעביר אותה, אבל כשהמצב הוא כזה, לישון ביחד זה לא אפשרי. זה לא מחיר שאני מוכנה לשלם, ואני לא מוכנה שיאשימו אותי שזה כמעט כמו לתת פליק. וואלה, זה כואב לי.

והתגובה משם:
_ראשית, חשוב לי להבהיר שאני כאן בדבריי לא מותחת ביקורת על איש. אני רק מבהירה מהו הדבר שלדעתי הכי טוב לתינוקות/ילדים. אפשר אגב להסכים על זה ועדיין שכל אחד יפעל בהתאם ליכולות שלו ולמגבלות שלו. יש אידאל ויש יישום בשטח. אפשר להסכים על האידאל, גם אם היישום לא מושלם.
שנית, אני מקווה שאת רואה בדבריי היכן הקו שאני מושכת בין נתינת פליק לבין מתן לתינוק לישון לבד: מבחן התוצאה, ולא המניעים של ההורה.
שלישית, אני מתייחסת בעיקר לשינה של תינוק לבד, לגבי ילד זה מצב קצת אחר מבחינתי.
רביעית, לצערי, על נזק נפשי של תינוקות משינה לבד אף אחד לא ממש מדבר, ככה שאין מה לחוש אשמים בעניין הזה. אף אחד לא לימד אותנו אחרת_

אני עדיין צריכה לעכל את זה. It rubbed me the wrong way.

המון זמן לא כתבתי. ולא כי לא היה לי מה לכתוב, אלא כי אני לא יודעת איך לכתוב את כל מה שמתרוצץ לי בראש. החלטתי לשבת היום ולכתוב בעקבות שיחה שלי עם אחותי, על איך שאנחנו לא מספרות לאנשים על דברים שעוברים עלינו. שתינו משתיקות הרבה דברים, או מספרות מאוד בבררנות. זה לא בריא, זה לא מרגיש לי טוב.

בשבועות האחרונים י' הלך שוב לרופאים, גם בקשר לברך וגם בקשר לגב. החדשות לא מדהימות בכלל. הרופא של הברך אמר שבינתיים כדאי שהוא ימשיך ללכת עם המתקן שיש לו (שמחזיק את הברך כך שהיא לא מחליקה, והוא לא מאבד שיווי משקל בקלות), וינסה להוריד אותה מתי שהוא יכול, להליכות קצרות. י' עובד במקום שהוא יושב קומה מעל הבוס שלו, וכל היום הוא עולה ויורד במדרגות, אז זה לגמרי לא רלוונטי. חוץ מזה, הרופא די אמר שיכול להיות שזה אף פעם לא יחלים והוא תמיד ייעזר במתקן.
הרופא של הגב שלח אותו לכירופרקט אבל הוא עוד לא הלך. הרופא לא באמת חשב שזה יעזור, והוא אמר שיש סיכוי שי' יזדקק לניתוח שיקל עליו היום, למרות שהוא אומר שבטווח הארוך, רוב הסיכויים שהוא יסבול מכאבי גב, וממגבלה.
בקיצור, מקסים. ואני לא יודעת איך להתמודד עם כל זה. להגיד, טוב לפחות אנחנו יודעים שזה באמת המצב ואפשר להתרגל אליו? או אולי לצאת לרחוב ולצרוח מרוב שכואב לנו, מרוב שאנחנו לא יודעים למה דווקא אנחנו? הנטייה שלי אומרת לצעוק, אבל היכרות עם עצמי אומרת שאני אשב בשקט, ואנסה להתרגל לזה.

והצעקות יהיו בפנים, ולכאב לא יהיה לאן לצאת, וזה יתבטא בגב כואב, בפיוז קצר, בבכי בלי שום סיבה. אני לא יודעת לאן להוליך את הצער והכאב שלי, כי אני לא יכולה לחזור לי', הרי הוא מתמודד עם הכאב שלו, הפיזי, והנפשי. כמה אפשר עוד להפיל עליו, זה לא כאילו הוא לא יודע כמה שקשה לי.

והולך להיות קצת קשה יותר, כי למרות האמור לעיל (לפני כמה שבועות), אני בתחילת הריון (שבוע 9), ולמרות השמחה הרבה שאני חשה, יש מאחוריה הרבה פחד. אני כל הזמן מפחדת שאני משדרת פנימה את הפחד, למרות שאני כן שלמה עם זה, ורוצה שזה יהיה לנו טוב. אני מפחדת בעיקר מההתמודדות בזמן ההריון, ומזה שיכול להיות מצב שבו שנינו מוגבלים פיזית, ואז מי יטפל בטלי? ומי ינקה את הבית? ומי יעשה כל דבר אחר שצריך להיעשות? דווקא נראה לי שבסופו של דבר זה כן יעשה לנו טוב, וזו גם המחשבה מאחורי זה, שהגיע הזמן להפסיק את ה "פאוז" שלחצנו על החיים שלנו, וללחוץ שוב על ה"פליי" להתחיל שוב להזיז את החיים שלנו קדימה, ולנסות להכניס אופטימיות לחיים שלנו.

יש קטע קצת קוסמי עם ההריון הזה, שמחזק בי את התחושה שזה דבר טוב. אני אמורה ללדת בפברואר, שזה בדיוק שנתיים אחרי התאונה. בחישוב הראשוני שלי, זה אפילו יצא בול על התאריך, אבל האולטראסאונד אומר שזה כמה ימים קודם. לא נורא, לפי דעתי המשמעות היא אותה משמעות, שיהיה לנו דבר טוב בתקופה הזו, משהו משמח.

רק חלק ממה שמתרוצץ בראש, יש עוד המון.

נאמר "שלח לחמך על פני המים..." ולפעמים באמת אנחנו עושים מעשים טובים בלי לקבל עליהם תמורה. אבל האמת היא שהרבה אנשים כיום לא עושים ככה סתם. הכל בחישוב של מה יצא לנו מזה. אם אנחנו נעזור, יעזרו גם לנו?
י' הוא מהאנשים הטובים, והוא גם מהאנשים האלה שמכירים המוני אנשים בכל מקום. הוא יוצר קשרים, וזוכרים אותו. מאוד שונה ממני, אני הרבה יותר שקטה, אני זאת שזוכרת את כולם, אבל לא תמיד זוכרים אותי.
י' הלך לפני כמה שבועות למומחה גב בהדסה, שגם אליו הוא הגיע בטעות. הוא דוד של מישהו שהוא עזר לו עם משהו בעבודה, אז בשני טלפונים, ההוא סידר לו תור. באותו תור, המומחה ישב איתו קרוב לשעה, והסביר לו מה האופציות שלו, ונתן לו הפניה לכירופרקט. היום י' הלך לכירופרקט, ישב איתו כמה דקות, ופתאום הכירופרקט הבין שי' קשור לעבודה של הבן שלו. מרים טלפון לבן, מסתבר שי' עזר לבחור הזה עם משהו לפני כמה זמן, והבחור הודה לו על זה מאוד. אז אבא שלו החליט להחזיר. נתן לי' תורים הרבה יותר תכופים, אמר שיעשה כמיטב יכולתו להימנע מהניתוח.

והמסקנות שלי מהסיפור הזה הן שלוש.
קודם כל, כנראה ששיטת שלח לחמך באמת עובדת. אם אתה עושה רושם טוב, ועוזר למישהו בלי ציפיה לתמורה אז לפעמים הדברים יחזרו אליך, מכיוון אחר לגמרי, אבל משהו שאתה זקוק לו.
ומה המסקנה השנייה? שעדיף לא להזדקק למערכת הבריאות. אם י' מקבל את היחס המעולה הזה רק בגלל הקשרים, אז רחמים על מי שאין לו את הקשרים וזקוק למערכת הבריאות. עצוב מאוד להגיד אבל זה כך.
ושלישית, הלוואי שגם אנחנו לא היינו נזקקים למערכת הזו, אבל אם כבר המצב הוא כזה שי' צריך טיפול רפואי, אז אני מעדיפה שיקבל את הטוב ביותר, ומצדי יפעיל את כל הקשרים שבעולם כדי לשפר את המצב. הייתי שמחה מאוד לנצל את הקשרים לדברים אחרים לגמרי, חיוביים יותר, אבל כרגע, זה מה יש.

וחוץ מזה, דווקא משהו טוב. בסוף השבוע הייתי חולה, וי' הצליח להעסיק את טלי ולשעשע אותה, ונתן לי קצת לנוח. היא כמובן לא נתנה, וכל הזמן נכנסה אלי לחדר, אבל זה נתן לי קצת מקום לאופטימיות.

שמחה מאוד לקרוא על ההריון וזה מה שהביא אותי לכתוב לך. זה נורא כיף, ובתור מישהי שעוברת התלבטויות (לא דומות ודומות - אחזור להסביר במועד אחר) עוד יותר שמחה שזה מה שהחלטתם. אבל, ואנא מחקי אם את רק רוצה, אני רוצה לחדד מה שכבר כתבו לך - ובמילים בוטות, (זאת אני החצופה) - את לא מטפלת מספיק בעצמך, ומרשה לאחרים (גם בן זוגך, אם לא בעיקר הוא) להנציח את המצב. אולי לא הכל בראש, אבל הרבה מאוד בראש. שלו ושלך. מה שאת מרשה - זה מה שהולך. יש לך ילדה, יש לך הריון, את חייבת ללמוד לשמור על עצמך (גם במחיר שהוא ילמד להתגבר על הסבל שלו - את מתגברת על שלך כבר המון זמן וזה לא נראה לך בלתי אפשרי! רגל כואבת ולב כואב, תחשבי על זה) בעיקר מבחינת שלמות עצמית. אם מתאים לך לעשות הכל - תעשי, אם לא - תעשי הכל כדי שהוא (כן, הוא) יעשה יותר. יקירה, זה אפשרי. נשבעת.
אני מתנצלת שוב על הבוטות. דבריך עשו לי "התקפת איכפתיות". אבל קל למחוק מילים במחשב. תהני כל-כך מן ההריון, זה כדאי.

את לא מטפלת מספיק בעצמך
יש צדק בדברייך, אבל זה בהחלט בטיפול. אני לא כל כך בטוחה מה מותר לי לעשות בהריון, חוץ מזה שבכל מקרה טיפולים פיזיים ייאלצו לחכות לשליש השני. בין היתר אני מתכננת לעשות חוג של יוגה או התעמלות בהריון, כדי להרגיש יותר טוב פיזית. אני גם רוצה לחזור למי שהתחלתי אצלה טיפול לפני כמה חודשים וזנחתי. אני פשוט צריכה להגיע משלב התכנון לביצוע, אבל זה בראש, זה ייעשה. הזנחתי את הצד הזה במשך תקופה ארוכה וראיתי איזה מחיר זה גבה ממני, אין לי כוונה לחזור לשם.

היי, אני כל כך שמחה שענית.
יוגה בהריון עשה לי נפלא (ונולד תינוק רגוע ומקסים, יש לי מחשבה קטנה שזה אולי קשור:)). בכלל לא התכוונתי טיפולים פיזיים (אם יורשה לי להמשיך ולהתחצף), יותר במובן של להחליט (אני ישבתי בזמנו עם דף ועיפרון, כל אחת ודרכיה) מה בדיוק את עושה ולא עושה בבית, לא מתוך כוונה לחנך את בעלך (זה נראה לי לא בסדר להינשא למישהו ואז להפוך אותו למישהו אחר) אלא מתוך הכרה במוגבלויות שלך (כאם, כאישה המטפלת בפצוע, כאישה בהריון, כאדם עם שאיפות אישיות. אני אדגיש - אישיות). מתוך הכרה זו, ולא מתוך כעס ותסכול (גם בשביל זה צריך זמן - כדי להיפטר מהם) להסביר לו שכולם עושים פשרות, גם את וגם הוא וגם הילדה. כפי שכבר כתבו לך, גם הורים על כסאות גלגלים הם נהדרים, הכל תלוי במה שהם רוצים לעשות ולהיות. גם אני הייתי יוצאת מדעתי לו הייתי מנקה והוא יושב וקורא עיתון. אין לי ספק שלו רצה, יכול היה לעזור יותר.
שוב - תמחקי אם פגעתי או הגזמתי.

אני פשוט מנסה להגיד לך שאפשר אחרת ומגיע לך יותר, כמו גם לו. את צריכה לחשוב מה יעשה לך טוב ולגרום לזה לקרות. לגרום לו לעזור יותר בבית אם זה יעזור לך וכו' וכו'.
את לא המטפלת שלו, את אשתו וחברתו ונמצאת שם לידו. הוא, תודה לאל, עדיין איתך, פיזית, ורצוי שיחזור מהר להיות גם נפשית. אולי הוא שכח, אולי שווה להזכיר לו.

שובושוב - מחקי אם לא נראה לך. הבוטות שלי נובעת מכך שאין באפשרותנו לשוחח והדברים צריכים להכתב בתמציתיות.

בינתיים לא מוחקת. זה כל כך מורכב.
אחת מתופעות הלוואי של המצב היא עייפות שלו. כל דבר פשוט מעייף אותו יותר, נהיגה מעייפת, ישיבה ממושכת, עמידה ממושכת. כל דבר שהוא לא שינה

כך שאם ביום חמישי הוא היה מאוד עסוק, ואז נהג דרך ארוכה, או ישב שעות לעשות שיעורי בית לאוניברסיטה, הוא יהיה הרוס מעייפות ביום שישי. ואז אין לו כח לעשות כלום בבית. זה מאוד מכעיס אותי, ואמרתי לו את זה לא פעם, ואז יש שבועות שבהם אנחנו מצליחים לעשות יותר, בחלוקת עבודה יותר מוצלחת, ויש ימי שישי שהם בלתי נסבלים. בששי האחרון שנינו לא הרגשנו טוב, והבית באמת לא נוקה כמו שצריך, כי יש גבול למאמץ שאני יכולה להשקיע. עשינו דברים חיוניים, ודאגנו לנוח הרבה בשבת. הוא עשה כמה דברים כבר במוצ"ש, כדי שהבית יתפוס קצת צורה, ולא יהיה מבולגן.
המציאות היא לא חד משמעית, ויש ימים קלים יותר ואחרים קשים יותר, וכמו בכל מקום בחיים, אני מנסה לבחור את המלחמות שלי, ולא להפוך לאשה מנג'סת תמידית. אנחנו בחיפוש מתמיד אחרי איזון בין הצרכים שלנו כפרטים, כבני זוג, כבני אדם, ובין הלחצים מבחוץ, נראה לי שכמו כל זוג נשוי.

ובקשר ליוגה, זה לא רק פיזי, זה גם צורך נפשי בזמן לעצמי, בשקט. גם אם זה לא "טיפול" רשמי, זה חלק מהטיפול בעצמי. לצערי, כל דבר שאני אבחר לעשות עולה לא מעט כסף, ולכן אני גם צריכה לראות מה הכי מתאים לי, מבחינת זמן, והוצאות. זה הולך ומתגבש, זה יקרה בקרוב.

ובקשר לבוטות, לפעמים צריך נבוט בראש כדי לעשות משהו. אם זה מפריע, אני אומרת.

אני מודה, לא ממש מאמינה בהורוסקופ. לפעמים אני קוראת את זה סתם לבדר את עצמי.
בסוף השבוע קראתי את ההורוסקופ בעיתון, וכמו שלפעמים יוצא, הוא גם התאים לי. היה כתוב שם, גם אצלי וגם אצל י' (אנחנו מזלות "הפוכים", יש בינינו בדיוק 6 חודשים) שאיזשהו שינוי (סטורן יוצא ממזל סרטן?) יגרום לזה שהתקופה הקשה שהיתה לנו בשנתיים וחצי האחרונות תסתיים, ותתחיל עכשיו תקופה יותר קלה. עם חדשות כאלה אני לא מתווכחת

וכשחשבתי על זה, בהחלט אפשר להגיד שהיו שנתיים וחצי לא קלות. לפני שנתיים וחצי אבחנו אצל אבא שלי לימפומה, ולמרות שבאמצע טלי נולדה, והיא נהדרת ומקסימה, מצבנו הכלכלי היה קשה. הכל החמיר לפני שנה וחצי כמעט, ולאט לאט משתפר.
ממש בשבועות האחרונים, אנחנו מרגישים את השינוי, גם במצב הכלכלי, גם במצב הרוח, גם עם ההריון. דברים מתחילים להיראות יותר טוב, ואם יש גורמים נוספים שמאששים את התחושה הזו, זה רק משמח אותי יותר.

אז זהו, כבר לא צריך לקטר,

הכל משתפר מכאן. לאט, לאט, לאט...

_

אני מנסה לחשוב איך אני מתחילה ליישר את החיים שלי, אבל כל הזמן אני חושבת גם על כסף. איכשהו הכל עולה כסף.
אני רוצה לעשות יוגה בהריון, וזה עולה כסף. אני רוצה להתחיל טיפול, וזה עולה כסף. אני רוצה להביא עוזרת, כי מתחיל להיות לי קשה לנקות את הבית, וגם זה עולה כסף.
אז חשבתי לחזור ל fly Lady, לראות אם אני מצליחה קצת להכניס נקיון לשגרה, שזה יקל עלי בסוף השבוע, אבל מה עם כל השאר? אני לא רוצה לוותר על דברים שאני מרגישה שאני צריכה, אבל גם לא בא לי להיכנס עם י' לדיוני כספים, שאני יודעת שהוא צודק בנוגע אליהם.
אוף. טוב שאני אטפל בעצמי אבל גם צריך להשאיר כסף לתינוק/ת, לא? אני צריכה לעשות לעצמי סדרי עדיפויות ולראות איך זה עובד.

בטח שעדיין צריך לקטר, תמיד יש על מה

אתמול בערב סוף סוף תפסתי את י' לשיחה של כמה דקות, הוא מאוד עסוק בזמן האחרון ואנחנו לא מספיקים לדבר בכלל. אמרתי לו שאני רוצה למצוא חוג יוגה להריון, ושאני רוצה לחזור לטיפול. הוא ישר אמר שאין בעיה. לא הייתי צריכה לשכנע או להסביר, הוא פשוט הבין שזה משהו שחשוב לי ולכן צריך להיעשות בלי קשר לכסף. נסתדר.

הוא נתן לי דימוי מוזר לרצון שלי ללכת לטיפול. הוא אמר שכמו שאם מרגישים שצריך ללכת לשירותים (משהו פיזי), אז צריך, ואסור להתאפק, אז ככה גם כאן, אם אני מרגישה שאני צריכה את זה (משהו נפשי), אז אני צריכה לעשות את זה ולא לחכות. ככל שמחכים יותר זמן, רק מגבירים את הסבל (הפיזי

או הנפשי )

יש ימים שאני כל כך שמחה שיש לי אותו, שאנחנו מבינים אחד את השני, ומצליחים להסכים על מה באמת חשוב. ברור לי שאסור לקחת את זה כמובן מאליו.

_

נראה לי שאני אהפוך את הדף הזה גם קצת לבלוג הריון, כי זה נראה לי בלתי נפרד. הדרך שבה אני מתייחסת להריון כרוכה לגמרי ברגשות שלי בקשר לחיים שלי בכלל. העובדה שאני בכלל בהריון עכשיו נובעת מהתאונה, אחרת הייתי אמורה כבר להיות בסוף ההריון או אפילו כבר ללדת. אי אפשר לדעת אם זה מה שבאמת היה קורה, אבל בכל מקרה, זה לא קרה. יש ימים שאני ממש מרגישה שאני מעבירה רגשות שליליים פנימה. הבטן שלי יצאה ממש מוקדם, אז כולם כבר יודעים שאני בהריון, ואני כל הזמן בחשש שמשהו כאן לא יחזיק מעמד (לא מעיזה להגיד את המילה, לא יודעת למה), כאילו שזה לא באמת אמור להיות, הדבר הטוב הזה. אני מרגישה שהלחץ והרגשות המעורבים יכולים להשפיע על מהלך ההריון, וזה ממש מפחיד אותי לפעמים. ואז יש ימים אחרים שאני כל כך שמחה, וכל כך טוב לי, שברור לי שהכל חייב להיות בסדר, ושיהיה לי הריון תקין ובריא, והכל יסתיים בטוב כמו בלידה הקודמת.

מתרוצצים לי בראש כל מיני רעיונות בקשר להריון והלידה הפעם, זה מה שקורה כשמקבלים רעיונות חדשים מהאינטרנט

מדהים אותי לפעמים איך עברתי את ההריון הקודם בלי כל זה. קראתי המון, אבל לא הייתי בפורומים, וקראתי כמעט רק באתר אחד. הכל היה מאוד תאורטי, ועכשיו אני מבינה דברים בצורה אחרת לגמרי. גם התבגרתי מאוד בשנתיים האחרונות, גם מאז הלידה של טלי וגם מאז התאונה.

ואני מחפשת שם אחר לבלוג, לא יודעת, בא לי שינוי. רעיונות יתקבלו בברכה

סתם חשבתי לי על "בלוג מגשימים חלומות"...

תודה על ההצעה, אני עדיין חושבת...

היום היתה לי המחשה של המצב המורכב שלנו. למרות השבוע המוקדם של ההריון (אני עדיין בשליש ראשון), יש לי בטן מכובדת ביותר, וכל מי שרואה אותי יכול להבין שאני בהריון. שמתי את טלי במיטה והייתי צריכה להתכופף אליה, והיה לי ממש לא נוח. גם בגלל הלחץ על הבטן מהמעקה של המיטת תינוק, וגם מהמאמץ בגב. ברור לי שי' לא יכול להתכופף הרבה, וכשהוא מתכופף זה כואב לו, אבל מה נעשה אם גם אני לא יכולה להתכופף. מגיע לילדה בת שנתיים שעדיין ירימו אותה, אם כי היא די כבדה. נראה לי קצת לא הוגן ששנינו לא נוכל להרים אותה. אני מכירה אנשים שכמעט ולא מרימים ילדים בני שנתיים כי הם כבר גדולים והולכים, אבל נראה לי שיש עדיין מקום לקצת פינוק, ואני מרגישה שהיא לא תבין מה קרה.

כשזה מגיע לסידור הבית, אני כבר רואה את הבעייתיות. אמרתי לי' שאנחנו נאלץ לשכור עזרה בנקיון הבית, דבר שדי קשה לי איתו. זה מין פינוק מצד אחד, שאין לנו באמת מספיק כסף בשבילו. מצד שני, מי זאת האשה הזאת שכל כך צריכה את הכסף, שזה מה שהיא עושה. יש בזה משהו שמציק לי, אבל אני לא רואה כרגע פתרון אחר. אולי אני עוד אחשוב על משהו. אני רואה עכשיו את ריצפת הסלון מכוסה בצעצועים של טלי, ועד כמה שלא בא לי לשבת על הרצפה ולאסוף הכל, אין לי ממש ברירה. י' לא יכול לעשות את זה.

_
(איך הופכים את הקו הזה לצהוב? אני לא רוצה סתם קו, הצהוב יותר יפה

)

י' הולך לכירופרקט עכשיו, פעמיים בשבוע. הוא אומר שזה אמנם כואב מאוד באותו יום, אבל הוא כן מרגיש שינוי, ושיפור. זה תחום שאני בכלל לא מכירה, ולא מבינה בו. איך יודעים שלא נעשה נזק, איך אני יכולה להיות בטוחה שזה באמת טיפול מוצלח, זה תחום כל כך מעורפל. גם כל כך כואב לי' ביום של הטיפול, הוא אומר שהוא מרגיש ששוברים לו את הגב, וזה לא רחוק מהאמת. האם זה באמת יכול לתקן שם משהו, ולשפר את המצב בצורה משמעותית, לא יודעת. אני רק מקווה לטוב, סך הכל אני שמחה שי' באיזשהו טיפול, שמשהו קורה שם. אני גם מקווה מאוד שהוא יוכל להימנע מניתוח. ניתוח נראה לי ממש האפשרות האחרונה.

המממ.... היה שבוע ארוך, עסוק, מעייף. העייפות הזאת ממש קשה לי, מקווה להשלים שעות שינה בשבת. אני ממש זקוקה לזה.

פתאום שמתי לב שהפעם הקודמת שבה כתבתי היתה יום ההולדת של טלי. התינוקת שלי בת שנתיים, מדהים איך שהזמן עובר.

היום י' היה בבית בצהריים, והוא ישב ליד המחשב ושיחק משחק אסטרטגיה מעצבן, כך שהוא משחק עם אוזניות. מה שזה אומר זה שלא רק שדעתו מוסחת, והוא לא איתנו, גם אי אפשר למשוך את תשומת לבו בקלות. מעצבן מאוד. בשלב מסוים ביקשתי ממנו שיתנתק וידבר איתי לכמה דקות, כי זה ממש עיצבן אותי. הוא אמר שהיה לו יום מטורף ומעצבן בעבודה, ושהוא עוד צריך לחזור לשם הערב (הוא עדיין שם), והוא מנסה לנוח באמצע. אמרתי לו שאני מצטערת שהיה לו יום קשה, אבל מה לעשות שבבית זו משרה נוספת, בלי קשה לכמה אתה עייף, בעיקר אם זה הזמן היחיד שבו תראה את אשתך והבת שלך היום. לי יש עוד סיכוי קלוש לדבר איתו אם הוא יחזור לפני שאני אקרוס, אבל זה היה ממש הזמן היחיד שלו עם טלי היום. נראה לי שהוא הבין, אבל עדיין קשה לו.
במשך תקופה מאוד ארוכה לא היו לי ציפיות, כי הוא לא היה יכול לשחק עם טלי במילא, ועכשיו שהוא יכול, וצריך, הוא לפעמים שוכח שזה מה שצריך לעשות, שלא סתם אני אומרת לו שיתייחס אליה וישחק איתה. חשוב לי שהוא ישים לב למשפחה שלו כשהוא כבר נמצא איתנו, כי יש יותר מדי פעמים שהוא חוזר מאוחר או מגיע הביתה ולא מתנתק מהטלפון עד שהוא הולך לישון, זוועה. האיש וורקוהוליק, וכך גם כל מי שעובד איתו, מסתבר.

ואז, במשפט אחד הוא הורס אותי. האכלתי את טלי והוא אמר לי שהוא מאוד מעריך אותי (admire), אז שאלתי אותו למה. הוא אמר שרק עכשיו הוא מבין כמה שהיה לי קשה כל התקופה שהוא לא תיפקד, לטפל בטלי הרבה לפני שהיא ידעה לדבר ולהביע בדיוק מה היא רוצה. עכשיו שהיא כן מתקשרת בצורה ברורה יותר, וזה עדיין לפעמים קשה, הוא מבין כמה שזה קשה כשהיא לא מדברת, ושגם אין מי שיעזור. יש ימים שבהם אני מרגישה שהוא כן מבין, וכן תורם ועושה, ואבא מדהים, ויש ימים כל כך מתסכלים, ששום דבר לא הולך כמו שצריך, שהפיוז שלי קצר, ימים שפשוט צריכים להסתיים כמה שיותר מהר.

_

ומשהו קשור ולא קשור. אני יודעת שאני בעיקר כותבת כאן, ולא משתתפת פעילה מאוד בדפים אחרים, אז אני קצת מרגישה צורך להתנצל. שאני מנצלת את האתר, את הפורמט, שאני לא תורמת בחזרה לקהילה אלא רק לוקחת ממנה, וזה נראה לי לא הכי הוגן. אולי כי כרגע זה מה שאני צריכה, ואולי כי אני קצת בגישה של "קטונתי", יש כאן כל כך הרבה אנשים מדהימים שכותבים ותומכים, ונותנים עצות לכולם, ומי אני? עד שאני מצליחה לנסח מה אני חושבת או רוצה להגיד, 3 אנשים כתבו את זה לפני.

אני קוראת כאן המון, ומשכילה ומקבלת כל כך הרבה רעיונות לגבי דברים שהייתי רוצה לשנות. אבל כל כך קשה לי, אין לי תמיכה בכלל בכלל בבית לרעיונות שאני שואבת מכאן או בכלל מהפורומים האחרים שאני משתתפת בהם, גם בנושאים פחות "שנויים במחלוקת". עם התקדמות ההריון, אני מניחה שאני אתחיל להשתתף עוד, כדי לנסות לגבש מה אני רוצה מהלידה, מה אני רוצה אחריה. ואולי גם להיעזר באנשים כאן בהתמודדות עם האנשים שסביבי שלא בטוחים מה לעשות איתי בימים אלה.

בעקבות ההשתתפות שלי בפורום הנקה בווינט, אני גם חושבת להתחיל ללמוד להיות מדריכת לה לצ'ה, ואם על זה כמעט ולא דיברתי עם אף אחד, אז רעיונות כמו חיתולים רב פעמיים, ולידה טבעית נראים לי קצת קשים יותר.

אני צריכה לגרד עוד קצת בטחון עצמי, להחליט מה אני באמת רוצה, על מה אני מוכנה להילחם או להתעקש, ונראה איך אני אתקדם משם.

יום רע.

התחיל טוב, אבל באמצע כל האנרגיות ירדו, הרוח יצאה מהמפרשים. י' היה היום אצל הכירופרקט, תור אחרון לזמן הקרוב, כי הרופא יוצא לחופש לחודש אוגוסט (כמו כל עם ישראל). הוא נתן לו מכתב שמסכם את הטיפול עד היום, כי י' הולך עם זה לאורתופד המומחה בתחילת ספטמבר. לא קראתי את המכתב אבל י' אמר לי מה כתוב בו, וזה פשוט עשה לשנינו רע. לא כי זה הפתיע, אלא כי זה הכי קשה כשאומרים לך בפנים מה שפחדת לחשוב.

הרופא אומר שזו נחשבת פגיעת גב יחסית רצינית, ומבחינת אחוזי נכות, זה יכול להיות מוגדר כ- 25%-30% , כשעד עכשיו העו"ד דיבר איתנו על 15%. מדהים איך מספרים יכולים לשנות את התפיסה לגבי משהו. זה לא שהמצב הוא אחר ממה שחשבנו, אבל כאלה אחוזי נכות הם די רציניים. זה פשוט נשמע יותר רציני, ואני גם לא אוהבת לדבר על "נכות" אלא על פגיעה, פציעה, בעיה, כאבים. המילה נכות היא מאוד קשה לי, מעדיפה לא להתמודד איתה.
י' פסימיסט בכל העניין, ולא באמת ציפה לשינוי משמעותי, אבל הוא גם היה מקווה למשהו יותר מעודד מזה. אמנם לא הספקנו עדיין לדבר הרבה, אבל ברור לי שזה מציק גם לו.

אוי, זה מעצבן אותי, זה מביא אותי למחשבות מאוד קשות בנוגע לאשה המטומטמת שגרמה לנו לכל הסבל הזה. היא גם אף פעם לא תשלם על זה אגורה, לא שניה מזמנה, כלום. היא ממשיכה לה בחייה כאילו כלום, בלי לדעת שהיא עשתה כזה נזק לאדם, למשפחה. אנחנו מתגברים, ולא חושבים על זה בכל שניה של כל יום, אבל זה נוכח, אי אפשר להתעלם מזה.
עדיף לאותה אשה שלא תתקל בי ברחוב, יהיה לה מאוד לא נעים.

נשימה עמוקה.... מחר יהיה יותר טוב.

אמנם נראה שאני כמעט לא כאן, אבל אני קוראת המון, כותבת מעט. השבוע אני בחופש אז אני כאן עוד פחות. מקווה מאוד מאוד להגיע מחר להפנינג של לה לצ'ה, אם החום לא יכניע אותי, אני מהירושלמים שלא מבינים איך אתם חיים בחום הזה.

היום היה לנו מקרה קטן כזה, שמעיד על המצב הבעייתי שבו אנחנו נמצאים. משהו שלכאורה יכול לקרות להרבה אנשים, אבל ברור שהוא מושפע מהמצב המוזר שלנו. הלכנו לאיקאה, רצינו לקנות ארון ספרים שמתאים למזנון שלנו, וכבר ידענו בערך מה אנחנו רוצים. הגענו לסוף, כדי לקחת את זה, ופתאום קלטנו כמה שזה גדול. ההורים שלי אמנם היו איתנו, אבל היה צריך להרכיב גגון על האוטו ולהרים את זה לשם. י' לא מסוגל להרים דברים כבדים, לי אסור בגלל ההריון, אמא שלי לא מסוגלת להרים משהו כל כך כבד, וגם לא הייתי מבקשת ממנה.
תחושת חוסר אונים מגוחכת שכזו. פשוט לא חשבנו על זה, שזה יכול להיות כל כך כבד, ושאנחנו לא יכולים להרים את זה. המשלוחים שלהם לירושלים יקרים, ופתאום קלטנו שיצא לנו יותר זול לקנות משהו דומה, אבל לא בדיוק כשההובלה בתוך העיר זולה יותר. כמה מתסכל. וברור לי שהתסכול שלי הוא כאין וכאפס לעומת התסכול של י', שנסע איתי בעיקר כי אני כבר לוחצת עליו שצריך ארון ספרים, כי שלנו פשוט לא מספיק לנו. ואז כשהוא סוף סוף שם, וכמעט קונה, נאדה. כלום, גורנישט. אי אפשר.

ועוד סיטואציה שמודגשת בגלל המצב המוזר שלנו. בתור אשה בהריון, מה לעשות, כבר יש בטן. הרבה נשים בהריון מוצאות שבאיזשהו שלב קשה להן לעשות אמבטיה לילדים הגדולים יותר בגלל הבטן, וכי לא נוח להתכופף. לאט לאט נהיה לי לא נוח, ואני קולטת שאין לי ברירה. אני חייבת למצוא דרך לעשות לטלי אמבטיה, כי י' לא מסוגל. בד"כ הוא גם לא בבית, אבל גם אם הוא היה, הוא לא מסוגל לעמוד על הברכיים או להתכופף. אין סיכוי. עוד דוגמה לאבסורד של החיים שלי כיום.

ועוד...
אנחנו רוצים לקנות מכונית חדשה, ואנחנו חושבים על כל מיני דברים שאנחנו רוצים שיהיו, שצריך לשים אליהם לב. פתאום קלטנו שחייבים לבדוק איך כסא הנהג נשען לאחור, וכמה נוח לנהוג ככה, כי י' לא מסוגל לשבת ישר ולנהוג. הוא תמיד עם המושב מוטה אחורה. בהתחלה לא חשבנו על זה, אבל זה מאוד משמעותי. כנ"ל הרווח בין שורות המושבים, כי אם המושב מוטה ואף אחד לא יכול לשבת מאחוריו, זה לא פרקטי.

החיים שלנו מורכבים מכל מיני דברים קטנים, יומיומיים, שבד"כ לא חושבים עליהם, שפתאום אי אפשר לעשות. זה החלק הכי קשה, לא הדברים הגדולים שאני כבר לא מצפה, אלא הדברים הכביכול שוליים, המובנים מאליהם, שפתאום נדפקים.
אוף.

לכתוב פעמיים באותו השבוע, זה נחשב הרבה אצלי

הייתי אתמול בהפנינג של לה לצ'ה, והיה ממש נחמד. אמנם הגעתי מאוחר, אבל נהניתי מאוד. הגענו וטלי התיישבה על מחצלת ומיד חלצה את הסנדלים, כאילו זה הדבר הכי הגיוני, ושם זה באמת היה הגיוני, ולא הפריע לי בכלל. היה כיף לראות כל כך הרבה מנשאים, ונשים שמניקות בחוץ בלי לחשוב על זה בכלל. למרות שכמעט לא הכרתי שם אף אחת, זה עשה לי הרגשה טובה של משהו מוכר, ביתי. הצלחתי גם לקבל שם של מישהי לדבר איתה כדי לברר איך אני לומדת להיות מדריכת לה לצ'ה. אני מניחה שזה יהיה לי רלוונטי רק אחרי החגים, אבל אני רוצה להתחיל לגלגל את העניינים.

היום היה בסדר, אם כי קצת קשה. י' הוא קצין בקבע, ולמרות שהוא חוזר הביתה כל יום, הוא עובד מאוד קשה. כשאני אומרת כל יום, אולי עדיף שאני אגיד כל לילה . בשבוע האחרון הוא חזר מאוחר הביתה כל לילה, הוא אפילו הלך לעבוד במוצאי שבת . הוא בלחץ תמידי ואנחנו כמעט לא מספיקים לדבר או לבלות זמן ביחד. הנסיעה שלנו לאיקאה באה כי הוא יצא מהעבודה מוקדם ביום אחרי שהוא עבד עד 2 בלילה, לא סתם.

ממה שהוא אומר, אני יכולה לצפות לתקופה קשה שתסתיים בסוף ספטמבר, וזה אומר שאני מטפלת בטלי די בעצמי. ניסינו היום לעשות "השוואה" של מי מאיתנו לחוץ יותר, ולא ממש הצלחנו. זאת גם לא השוואה הוגנת, כי הוא עובד קשה, הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל, והוא נתון בהרבה לחץ. מצד שני, אצלי גם דברים קטנים מתנפחים לדברים מלחיצים כי אני בהריון, אני חלשה כי הברזל שלי נמוך, וכך גם לחץ הדם שלי, והשבוע הייתי כמעט כל יום לבד בבית עם טלי, שבת שנתיים. אני מורידה את הכובע בפני מי שבוחרת לעשות את זה באופן קבוע, אנחנו לא רגילות ואולי לכן גם קשה לנו יותר. טלי רגילה לצאת, וגם אני לא אוהבת להישאר בבית יותר מדי, ואי אפשר כל הזמן לצאת, גם חם בחוץ. וגם יציאה כרוכה אוטומטית בהוצאות, לפחות אצלי

. במיוחד שיש לי הוצאות שדחיתי לאחרי תשעה באב, ועכשיו הזמן לעשות אותן.

י' ואני מותשים יותר מהרגיל, לחוצים יותר מהרגיל, וזה הופך אותנו לפחות נחמדים מהרגיל. זה קשה, וזה דורש המון סבלנות, אורך רוח, ואמפתיה. אני לוקחת נשימה ארוכה, ומקווה להחזיק מעמד, כי הפיוז שלי יחסית קצר, ואני מגיבה מהר ובעוצמה, ונראה לי שלי' מגיע יחס קצת יותר טוב בזמן הקרוב. (אחר כך, מילא

)

אתמול נפגשתי לארוחת ערב עם חברות. שתי חברות שאיתן אני לא נפגשת לעתים קרובות, אבל אנחנו מקפידות להיפגש לימי ההולדת שלנו, ומקפידות גם לעשות את זה באיחור אופנתי (יום ההולדת שלי היה לפני חודש בערך). כהרגלנו, הארוחה היא רק תירוץ, וישבנו במסעדה מעל שעתיים ודיברנו, על המון דברים, והשלמנו פערים של כמה חודשים.
איכשהו הגענו לנושא התאונה, מה שלום י' ומה שלומי. גם דיברנו על זה שבפברואר אני אמורה ללדת, יש לאחת החברות יום הולדת ויש לשניה יום נישואין. אז סיפרתי להם מה אני זוכרת מהחתונה הזו, שהיתה יומיים אחרי התאונה של י'. נראה לי שהן לא לגמרי קלטו איך זה היה עד שסיפרתי.
באותו יום, י' היה לגמרי מרותק למיטה, לא היה יכול לעשות כלום. אני, בתור חברה טובה של הכלה הייתי אמורה להגיע כבר בתחילת קבלת הפנים, כך שכבר התחלתי להילחץ. גייסתי את אמא שלי ואת חמותי כדי לעזור לי לצאת מהבית. חמותי דאגה שי' יאכל, אמא שלי עשתה לטלי אמבטיה, בזמן שאני התקלחתי והתארגנתי, וככה השארתי אותן, ורצתי מהבית. גם ככה בכלל לא היה לי ברור שאני הולכת, וכולם אמרו לי שאני צריכה לצאת מהבית, ולא לוותר על זה.
הגעתי לחתונה הרבה יותר מאוחר משתכננתי, אבל לפני החופה. התקשרתי לי' אולי 3 פעמים במהלך החתונה לבדוק מה שלומו, ואם טלי ישנה, והכל בסדר. עזבתי יחסית מוקדם, מרוב שהייתי לחוצה.
לצערי, לא זו הדרך שבה חשבתי לחגוג איתה את החתונה, ולא זו הדרך שהייתי רוצה לזכור את החתונה הזו. גם לא ברור לי אם בכלל תכננתי אי פעם לספר לה על זה, פשוט יצא. איכשהו, לפעמים אני כן רוצה לספר לאנשים בצורה ברורה וחד משמעית מה באמת עובר/עבר עלינו. רוב החברים כל כך טובים בלא באמת לשים לב, בלהקטין את תשומת הלב, לא לגמרי להבין ולחשוב על מה זה אומר.

אנשים לכל אורך הדרך היו די מופתעים כשהם הבינו מה באמת קרה. רוב האנשים ששומעים "תאונת דרכים" בטוחים שהוא היה באוטו, ומקסימום נכנסו בו מאחור, אולי משהו יותר רציני בצד. רק כשאמרתי "נדרס" התחילו להבין. הייתי צריכה להסביר שאוטו נכנס בו פיזית, כשהוא עמד בחוץ על השוליים, וגם אז, לא כולם הפנימו. אנשים גם לא מבינים מה המשמעות של פצוע קל. פצוע קל, כמו כל פצוע אחר, מגלה שחייו השתנו, מי יותר ומי פחות. אבל יש לזה השפעה, בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. גם אני חשבתי פעם שפצוע קל זה באמת קל, אבל גיליתי שזה בכלל לא קל.

לא, זה בכלל לא קל.

אני שוב מוצאת את עצמי מחליקה עניינים רציניים, בעיקר ליד חמותי. היום הייתי אצלה והיה גם בן דוד של י', שלא ראה אותו כבר כמה חודשים. הוא שאל אותי מה שלום י', ואמרתי לו די בקצרה, ובלי להגיד באמת, וכמובן שבלי להגיד איך אני מרגישה, כי חמותי עמדה שם. היא פולניה דאגנית רגשנית כזאת, ולא בא לי שהיא תעשה סצינה, אבל אחר כך הרגשתי כל כך צבועה, למה לא יכולתי להגיד לו בדיוק איך הדברים? למה אני מרגישה צורך לגונן על אנשים, שאלת מה שלומו? אני ועוד איך אגיד לך. לא זר, בן משפחה, ואפילו לו אני לא טורחת להגיד מה באמת קורה. אני מעצבנת את עצמי.

נרשמתי שוב ל-fly lady, ואני קוראת את המיילים, רק כדי להיכנס לקצב, קשה לי להגיד שאני כבר עושה משהו. אני מוסיפה את זה לרשימת ה"דברים שאני צריכה לעשות ודוחה" אני כנראה סובלת מ דחיינות כרונית בעיקר כשזה נוגע לדברים שהם בשבילי. חלק מהרשימה?
למצוא חוג יוגה להריון
לקבוע תור לטיפול (שכתבתי לפני חודשיים שאני אעשה)
לחפש עוזרת (מתחיל להיות לי ממש קשה לנקות את הבית, עם הבטן וכאבי הגב הנלווים)
להתחיל לסדר את הבית לפני השינה
להתחיל לאכול בריא (דווקא היה על זה משהו אצל הזבובית אתמול, אבל לא יודעת כמה זמן זה ישפיע עלי)

ועוד, ועוד...

וגם, קשור ולא קשור לבלוג...
ספטמבר הולך להיות חודש מעניין. י' יוצא לסמינר של 3 וחצי שבועות, טלי מתחילה גן חדש, לי יש את החודש הכי עמוס בעבודה, ויש לי רשימת קניות לבית באורך הגלות, רק שאין לי איך לממן אותה. ממש לא מתאים לי, בניתי על עזרה של י', המעט שהוא כן עושה, מספיק משמעותי כך שאני בהחלט ארגיש את זה כשהוא לא נמצא, וזה חוץ מהתמיכה המורלית כמובן. אוף, לא בא לי לעבור את זה לבד, אשה בהריון עם ילדה בת שנתיים שלא נחה, וגם ככה עוברת הרבה שינויים, נראה לי כל כך לא הוגן גם כלפי טלי.

יהיה בסדר, לא?

יהיה בסדר @}

<מותר לכתוב כאו?>

<מותר לכתוב כאו?>
בוודאי! זאת אפילו הוכחה שיש לי קוראים.

תודה. אני בהחלט מקווה ש יהיה בסדר_

קוראת אותך. יהיה בסדר ויעבור יותר מהר ויותר בקלות מכפי שנראה לך.

זהו, היום זה מתחיל. תקופת לחץ כזו שלא היתה לי הרבה זמן. בהתאם, הגוף שלי החליט לפצוח באלרגיה מטורפת לחיים. אני כל היום מעוטשת, מנוזלת, אף מגרד, או שמא אף חצוף ?

כאבי סינוסים, וכל מה שקשור לזה. אפילו כתבתי על זה ב בעיות אלרגיה למרות שלא נראה לי שבאמת אפשר לעשות עם זה משהו כרגע. אני צריכה ללמוד להירגע אבל זה ממש easier said than done.
היום עבדתי בטירוף, כך שאפילו לא הספקתי להתקשר לגן החדש, לשאול מה שלום טלי. ממש מכעיס אותי, אני מרגישה כל כך לא בסדר. חוץ מזה, י' התחיל היום את הסמינר הזה, ויצא מהבית עוד לפני שטלי התעוררה, אז היא בכלל לא ראתה אותו. הספקתי לדבר איתו פעם אחת מאז שהוא הגיע למקום, ממש באסה. יש לי תחושה שאם אני אספיק להחליף איתו שתי מילים ביום כל השבועות האלה, אני צריכה לשמוח. אפילו לא טרחתי להגיד לו איך עבר עלי היום, כי היה לי ברור שזה ייגרר לשיחה ארוכה שאין לו זמן בשבילה.
כדי להוסיף לעניין, יש לי' ביום רביעי תורים לאורתופדים, לגב ולברך, ואני לא יודעת מה הם יגידו. מעניין אותי אם יש להם עדיין מה לחדש, או שהם כבר די מתייאשים מהרפואה הקונוונציונלית, וסך הכל יגידו לו שכדאי לו להתרגל לחיות ככה. יכול להיות שישלחו אותו שוב לכירופרקט, יכול להיות שדווקא ימליצו על ניתוח. לברך אני כבר לא מצפה לכלום, סך הכל מה שהם אומרים זה שהוא יצטרך להתרגל ללכת כל חייו עם מתקן על הרגל, וזה מעיק ומדכא.

נראה לי שבמהלך השבוע, ואולי גם בשבועות הבאים נגור חלק מהזמן אצל ההורים שלי, כדי לעזור לי קצת. אחרת אני ממש לא רואה את עצמי מתפקדת בצורה מוצלחת לבד עם טלי, פשוט אין לי את הכוחות שצריך בשביל להיות איתה לבד כל כך הרבה. במצבי הנוכחי, אני מרשה לעצמי להתפנק.

איכס פיכס. ככה אני מרגישה כרגע. אולי כדאי פשוט להתקלח וללכת לישון. tomorrow is another day, לא?

ימים שיש לי' תורים לרופא, אני פשוט הפוכה. הכל מעצבן אותי, אני נהיית הרבה יותר רגישה ומצוברחת, ולא מספיקה כמעט כלום בעבודה. אתמול היה יום כזה. היו לו תורים לשני האורתופדים, ולא שציפיתי מהם לגדולות ונצורות, אבל עדיין היתה איזשהי תקווה.
למעשה מה שהם אמרו זה, אין לנו עוד מה לעשות בשבילך, תתחיל להתרגל. וזאת תשובה בלתי נסבלת בעיני, גם אם היא נכונה. אני עוד לא מוכנה לוותר ולהגיד שי' יהיה ככה כל החיים, אני עדיין צריכה שתהיה בי תקווה ונסיון לשינוי, שעדיין אפשר להקל קצת על הכאב, שהחיים שלנו עדיין יוכלו להיות קצת יותר קלים.
אז אתמול י' היה בבית בין תורים כדי לקבל את המיטה החדשה של טלי, ואז הוא עשה משהו בניגוד למה שאני רציתי והוא חטף כזאת מקלחת, לא כי מה שהוא עשה היה כל כך גרוע אבל השילוב של הפיוז הקצר, העצבים הרופפים ממילא, וכל מה שעובר עלי מסביב, פשוט לא שיפרו את המצב.
הוא בא הביתה ביום שלישי באחת בלילה, ראיתי אותו לכמה דקות בבוקר, ועד שאני חזרתי מהעבודה, הוא כבר היה בחזרה בסמינר. הוא אמור לחזור היום בערב, אבל זה עדיין קשה שהוא לא נמצא, הוא גם כמעט ולא זמין לשיחה נורמלית, אז יש לנו שיחות קצרצרות של כמה דקות פעמיים ביום בקושי, וזהו. זה רק השבוע הראשון וכבר נמאס לי.

מבחינתי מסקנות הרופאים אמורות להיות פתח לרפואה אלטרנטיבית, לראות מה עוד אפשר לעשות כדי להתמודד עם הכאב או עם הבעיות בתפקוד. אני לא חושבת שי' כל כך מסכים לזה, ואני הכי מפחדת שהוא יוותר בגלל סיבות כלכליות. אני מבחינתי מוכנה להוציא כל מה שצריך, כי נראה לי שהבריאות היא הכי חשובה, וגם ננסה מקסימום להוציא את הכסף חזרה מהביטוח יום אחד. אני בכל מקרה מתחילה את המחקר שלי כדי למצוא אנשים רלוונטיים, וסוגי טיפול שיכולים אולי לעזור, זה גם מעסיק אותי לפחות.

למזלי הלכתי אתמול בערב לחתונה של חברה טובה, וככה זה שיפר לי את מצב הרוח. אם הייתי צריכה להיות עם עצמי לבד בבית בערב, באמת הייתי מתחרפנת. אז היה ליום סיום טוב.

אף, אני עוקבת אחרי הבלוג שלך מזה זמן מה. יש לי מה להגיד לך, אבל הרושם שלי שאת באה לפרוק ולא לשמוע.
אני לא רוצה להכביד עליך, אני מבינה שגם ככה קשה לך.
אם בכל זאת את ממעונינת בדו- שיח, תכתבי לי.
שיעבור בקלות ובכלל בברכת חיים קלים יותר,

פיצה

אף אני כנראה לא אספיק לכתוב לך לפני ה- 14 ואז האתר יוצא לחופשה.
אני אעשה את זה כשהאתר יחזור לפעילות.
חזקי ואמצי @}

ככה להשאיר אותי במתח?

מצפה ל input שלך. @}

הנה האינפוט.
אני רוצה לצרף הקדמה: כל מה שאני אכתוב עכשיו מבוסס רק על הבלוג. אני לא מכירה את כל מרקם החיים שלך, אני אדם רחוק שיש לו הכרות רופפת איתך.
יתכן ודברי יהיו לא במקום- אנא הרגישי חופשי למחוק, לערוך ולעשות מה שבא לך. זה בלוג שלך, לא שלי.
מה שאכתוב לך זה לא ביקורת. זה התחושות שעולות בי בעקבות הדברים שלך. מקוה שדברי יתקבלו ברוח זו.

מה שעולה בי בקריאה של הבלוג זה הרבה כעס ואי השלמה עם המציאות כעס על התאונה, על האישה "המטומטמת" שהתנגשה בי' על הרופאים האטומים, על י' שלא עוזר ועוד ועוד. הצורך לארגן לי' טיפולים אלטרנטיבים למרות שהוא לא רוצה. תחשבי מה יכול לעזור לך להשלים עם המציאות- י' עבר תאונה ואין דרך חזרה משם. הוא כבר לא יחזור להיות כמו קודם. זה אכזרי, אבל זה המצב. יהיה לך קל יותר אם תשלמי עם העובדה שזה מה יש.
דבר נוסף- את כותבת הרבה על י' ועל המגבלות שלו בעקבות התאונה. מצד אחד הוא נוסע למרחקים מצד שני לא מסוגל לשבת איתך בבית. הוא לא מסוגל לשבת, אבל יושב ומשחק במחשב. הוא לא יכול טאטא ולנקות, אבל לא למד לבשל. אני לא אומרת חלילה שהכאבים שלו לא אמתיים. אני רק אומרת שיש פה חלק גדול שלא קשור לתאונה, אבל כן קשור לדינמיקה שיצרתם בעקבות התאונה. אני מרגישה שאת לוקחת מיוזמתך, על עצמך את כל האחריות שקשורה לבית- טיפול בטלי, הכנות לשבת, נקיונות, בישולים, סידורים ועוד והוא "לא יכול". זה בעצם הסכמה שבשתיקה בינכם. את עושה והוא קורא עיתון ונח. זה בסדר בתנאי שזה טוב לשניכם. אבל את כותבת שזה לא כך. אם לא, אולי תזמי איתו שיחה? תחלקו ביניכם את האחריות. תגידי לו שאת בהריון, שקשה לך ואת רוצה שהוא יקח אחריות על X. תחליטו מה הוא כן יכול לעשות ומה לא. תקפידי לא לעשות את הדברים במקומו. אם החלטתם למשל שהוא מכין את האוכל לשבת וזה באחריותו והוא לא יעשה- אל תעשי במקומו. תאכלו קרקרים, תלכו למשפחה, אבל אל תתפתי (תוך כעס) לחזור למשחק התפקידים הקודם. תגידי לו שזה האחריות שלו ואת מצפה שהוא יעמוד במילתו. אולי בהתחלה זה יהיה חורק וצולע, אבל אחרי מספר פעמים זה יכנס לשיגרה.
אני אעצור כאן כי אני לא רוצה להכביד. אשמח לדעת מה דעתך. אם תרצי אכתוב עוד.

פיצה

וואו, אולי אני צריכה לקרוא שוב את מה שכתבתי. כי מסתבר שכתבתי בדיוק את מה שאני מרגישה, זה בדיוק מה שהבנת מכאן.
כמו שאמרת, הדינמיקה הזוגית שלנו קצת יותר מסובכת מ"היתה תאונה ומכאן צריך להמשיך" . הדברים היו קצת לא שוויוניים גם קודם. י' מגיע מבית שבו הוא למד (ובכוונה הניסוח ההפוך) לא לעשות כלום. חינכו אותו במשך יותר מעשרים שנה, שהוא צריך ללמוד ולפתח קריירה, ולהתקדם, ולא לנקוף אצבע בבית. אני תמיד אומרת שאצל אמא שלו, הוא יכול להיכנס, לפשוט את הבגדים ולזרוק אותם על הרצפה, לשכב במיטה, והכל יגיע אליו. הדבר היחיד שהם עוד לא למדו להביא אליו זה השירותים. חוץ מזה, כשירצה להתלבש, הוא ימצא בגדים נקיים ומגוהצים מקופלים בארון.
כשאנחנו הכרנו, הוא הבין שיש לו עסק עם משהו אחר ולאט לאט, הצלחתי לגרום לו לעשות דברים מסוימים בבית, כמו לנקות אותו לשבת. הוא לא תמיד ניקה נהדר, אבל ידע שזו האחריות שלו. כנ"ל שטיפת כלים. עד שסוף סוף הצלחנו להתקדם באה התאונה וגרמה לרגרסיה נוראית. הוא חזר לא לעשות כלום. קרוב לשנה אחרי התאונה, הוא התחיל שוב לשטוף כלים, וכיום הוא גם תולה כביסה ומנקה את המטבח (מה שלא צריך להתאמץ בשבילו, כמו שיש וכיורים). זהו בערך.
הבעיה הנוספת היא שגם יש גבול לכמה הוא יכול להעסיק את טלי, כי הוא לא יכול לשבת איתה על הרצפה, או להרים אותה הרבה. הוא גם לא מבשל, אז אני לא יכולה לצפות ממנו להכין לה אוכל, אלא רק להאכיל אותה אם זה משהו מוכן.
בקיצור, הרבה תסכול יש כאן, זה בטוח, ואני כל הזמן מקווה שהוא ילמד עוד משהו ויתקדם, כשמצד שני הוא בבית כל כך מעט, שאני כמעט ולא יכולה "להשתמש" ביכולות האלה, גם אם הן היו קיימות.

הרבה כעס ואי השלמה עם המציאות
כן, גם זה קיים. אבל לאט לאט זה מחלחל. מה שאני עדיין לא מוכנה להשלים איתו, זה שככה הדברים תמיד יהיו אם לא ניסינו גם דברים אחרים שיכולים להקל על הכאב. אני מרגישה שהוא כבר השלים ולכן לא מוכן לנסות יותר, בעוד אני רוצה שהוא ימשיך לנסות דברים. ברור לי שיש דברים שכבר לא ישתנו, אבל אם אפשר לפחות להקל על הכאב, על ההתמודדות, לשפר דברים באופן זמני, אני עדיין לא מוכנה לוותר.

ובכלל את תופסת אותי אחרי 4 שבועות שבהם הוא לא היה בבית חוץ מבסופי שבוע, אז הרבה מהכעס והתסכול מוגברים, אבל לצערי, ההבדל הוא בד"כ לא מספיק גדול.

ועוד...
אני קוראת שוב את הדברים שלך ונזכרת שמחר יום שישי. יום שישי הוא היום השנוא עלי, כי הוא תמיד יוצא דפוק. כל העצבים שלי חשופים, אני עובדת מאוד קשה כדי להכין הכל לשבת. אצל י' זה היום החופשי היחיד אז הוא פתאום נזכר שגם יש לו סידורים אחרים וזה הזמן היחיד לעשות אותם. אני אחרי שבוע לבד, אז אני במצב רוח עוד יותר גרוע, והוא הולך לחטוף את העצבים שלי, וזה לא יהיה נעים.

כל כך נמאס לי מהקטעים האלה. סיכמנו שנמצא מישהי שתנקה את הבית, אבל בינתיים אין לנו ממש תקציב לזה. למרות זאת נראה לי שנשברתי ואני אחפש מישהי/ו בשבוע שבועיים הקרובים. לפחות זה יפחית קצת את הלחץ שלי, ואולי יעזור לי לקדם דברים אחרים יותר חשובים בבית.

וסתם כדי לשפר את העניינים, טלי חולה. אני ממש מקווה שהיא תשתפר מחר, כי ממש אין לי כח לזה.

אני מבינה שמאוד- מאוד קשה לך....

לגבי השבת הקרובה- תחשבי מאיפה את יכולה לקבל עזרה. אולי לקנות אוכל מוכן הפעם? אולי לבקש מקרובת משפחה/ חברה טובה לעזור לך עם הנקיונות ועם טלי מחר?

לגבי היחסים ביניכם- מה דעתך על טיפול זוגי? מה שמשתמע מדבריך שהגעתם למסוי סתום מבחינת התקשורת ביניכם. את מוציאה עליו כעסים במקום לדבר איתו והוא מתחמק ממך. אולי בעזרת מישהו שלישי שיכוון את השיחה ביניכם יהיה לכם קל יותר להגיע להסכמה משותפת על דברים. זה גם קשור לאי השלמה עם מה שקרה בתאונה. אולי אפשר לשנות את ההתנהלות של י' בבית לא ע"י השפעה על הכאבים שלו אלא ע"י תאום ציפיות בינך לבינו?

וגם, מה יקרה אם שבת אחת הבית לא יהיה נקי באופן מושלם? האוכל יהיה פשוט וקנוי? ואת תהיי ננוחה ורגועה?

שיו, כתבתי תשובה שלמה, ואז בדיוק האתר קרס.
אני אנסה לשחזר מאוחר יותר.

יש פלונית אלמונית שהביאה בדף שלך נכונות לבוא לנקות לך את הבית.
צריך רק לפנות למרכזית הפלונים והאלמונים ולבקש את מספר הטלפון שלה.

מצד שני אם פלונית אלמונית מוצאת לנכון להושיט לך יד לעזרה בודאי תמצא גם חברה טובה או קרובת משפחה בעלת לב רחב וכוונות טובות.
מה דעתך?

כן, האמת מישהי הציעה שאני אשאל את אחותי, אבל היא גם ככה כבר עובדת קשה, וגם סטודנטית, ולא ממש מתאים לה. בסוף יסתדר.

האמת שהגב שלי הרוס לגמרי, מסיבות פיזיות וברור לי שגם פסיכוסומטיות, הגב שלי כואב לי כשאני בלחץ, ואני מתחילה לחפש טיפול, ומקווה אחרי החגים להתחיל חוג יוגה, שיעזור לי קצת עם היציבה.

וסתם בקשר לשבת, כמו מלכה לא עמדתי במה שאמרתי שאני אעשה. חברים באו אלינו לארוחה, אז הייתי חייבת כמובן שהבית יהיה נקי, ומי ינקה אותו? אני. י' דווקא עשה המון במהלך היום עד ש...
הוא החליק. הרצפה היתה רטובה, הוא החליק, השעין את כל המשקל על ברך אחת, וזהו. הלך לשכב במיטה, אפילו לבית כנסת לא קם. מזל שהחברים באו אלינו כי הוא לא היה יכול ללכת אליהם. אז את כל השעה וחצי האחרונות לפני שבת ביליתי בלרוץ כדי לסיים הכל בזמן. הדברים האלה מוציאים אותי משלוותי לחלוטין. כי ביום יום, עם ההגבלות שכבר התרגלתי אליהן, זה דבר אחד. אבל כשפתאום, משום מקום, הוא נעצר ולא מסוגל להמשיך, אני לא יודעת מה לעשות. זה מחזיר אותי אחורה, גורם לי לתסכול עצום שכמובן יוצא עליו. אני יכולה להאשים את ההריון מפה עד מחרתיים, אבל גם בלי ההריון, יכולתי להשתתף בתחרות הפיוז הקצר והייתי בהחלט מגיעה לאחד המקומות הראשונים. אני מתפוצצת מהר מאוד, רק בבית כמובן. תשאלו אנשים שעובדים איתי, אני הבן אדם הכי נחמד בעולם, רגוע ולא מתרגש

אז היום אני מבררת לגבי שיאצו בשביל הגב, ולגבי עזרה בנקיון, ויאללה. אי אפשר ככה יותר. אני יושבת בעבודה, בכסאות המזעזעים שיש כאן, וכל מה שבא לי זה לשבת על הרצפה כדי שיהיה לי יותר נוח. חבל שאין לי מחשב נייד כאן. כל פעם שאני קמה מהכסא בא לי לצעוק. מזל שמחר חופש ואני מקווה להספיק גם לנוח קצת בחג.

וסתם קצת איחולים לעצמי, שתהיה שנה טובה, רגועה, בריאה ומלאת אושר. שיהיו לי הכוחות למצוא את הטוב ולא להתמקד ברע, שאזכור תמיד להסתכל קדימה.

ואני גם מאחלת מכאן שנה טובה לכל הקוראים הנאמנים שלי.

לאפי, ל-י', לטלי,
שנה טובה!
שנה שתפצה אתכם על כל הצרות של השנה שעברה.
שנה של תכנון תוכניות חדשות.שנה שאפילו יתגשמו חלק מהתוכניות.
מאחילם
הקוראים הנאמנים

שתהיה שנה טובה, רגועה, בריאה ומלאת אושר. שיהיו לי הכוחות למצוא את הטוב ולא להתמקד ברע, שאזכור תמיד להסתכל קדימה.
שיתגשמו כל משאלותיך @}!

תודה לכם! חיממתם את לבי. @}

תכננתי לחזור הביתה אתמול בערב, ולקטר ולקטר על החג. דברים קשורים ולא קשורים, אבל לא יצא. נגיד שמה שהיה קשה בחג לא היה קשור להריון או לתאונה, אלא בעיקר דברים שמקומם ב מעצבן לראות מסביב ובדף פולניות כאן ועכשיו . הבעל של גיסתי מוציא אותי מדעתי בדרך שבה הוא מתייחס לילדים שלו, וחמותי מחרפנת אותי מעצם היותה פולניה.

אבל מילא, לא יצא. היום חמותי הצליחה להפתיע אותי מחדש, ולהוציא אותי משלוותי לגמרי. נדרשה ממני לא מעט שליטה כדי לא להתפרץ ולענות לה בנועם, כל כך כעסתי.
הייתי היום בחנוכת בית של קרוב משפחה של י', ועמדתי ודיברתי עם מישהו מהמשפחה המורחבת, ודיברנו על כאבי גב, ברכיים, בריאות וכד'. אמא של י' עמדה לידינו, הקשיבה ובעיקר עשתה פרצוף מסכן של "אוי כמה שזה נורא". באיזשהו שלב, היא אמרה לבחור שדיברתי איתו שהוא צריך לשמוח שהוא לא במצב חמור כמו י', כי זה באמת הכי נורא (או משהו על אותו משקל).

וזה כל כך הרתיח אותי, אמרתי לה שלא תעיז להגיד דבר כזה, שתחשוב על כל האפשרויות הנוראות יותר. על כל האנשים שעברו דברים גרועים מזה, שחיים בתנאים הרבה יותר קשים ממנו. שלא תפסיק לחשוב לרגע אחד על מה היה אילו חס וחלילה הוא היה יוצא מהתאונה עם פציעה חמורה יותר, ואני לא מסוגלת לחשוב על מה היה אילו...
פשוט חוצפה, כל כך כאב לי לשמוע את זה, שככה היא חושבת עליו, כאילו מספידה אותו.

הוא לא שמע, ואני מניחה שאני אגיד לו את זה, אבל ממש לא מגיע לו שככה אמא שלו רואה את זה, כאילו היה לה ילד קסום ונהדר, והוא איננו, ולעולם לא ישוב, כשהוא שם איתה בחדר. שונה, אבל שם, חי, נושם, פעיל.

כל הערב זה לא יוצא לי מהראש, איך אפשר להגיד דבר כזה, אני לא מסוגלת להבין את זה משום כיוון. פשוט טיפשות, אטימות, לא יודעת.

ממש שבר לי את הלב.

ושוב עבר זמן עד שאני כותבת, ולא כי אין מה לכתוב, אלא לפעמים אני מנסחת לפני השינה ופשוט אין לי זמן למחרת לנסח ולכתוב, ואז עובר עוד יום, ועוד יום, וזה לא נראה כל כך חשוב...

חשבתי על שם הבלוג, והחלטתי שיש לו שתי משמעויות, אחת, המקורית שהיא קצת פסימית, על איך שמתכננים תוכניות ולא תמיד הן באות לידי ביצוע, ואחת אחרת, אופטימית, שיותר מדברת על ההריון, הוא תכנון תוכניות במובן הטוב של המילה, שהנה אנחנו מאמינים בעתיד ומתכננים תוכניות לקראתו. נראה לי שלכן הבלוג הזה יכול להיות גם בלוג הריון, בלי לשנות את השם שלו, ועדיין להתאים.

והנה קצת דהז'וו בשבילי, רק לפני שבועיים י' נפל לפני שבת, והנה זה קרה שוב. ביום שישי, 5 דקות לפני שבת, פתאום שמעתי בום. הסתובבתי ומצאתי את י' שרוע על הרצפה, אחרי שניסה להרים משהו בשביל טלי מהרצפה. אז שוב, הוא שכב במיטה, ואחר כך בכורסה, לא הלך לבית כנסת, כמעט לא עשה כלום עם טלי, בוודאי שלא עשה עוד שום דבר בבית, וכו' וכו'. כל כך מקורי.

אז ברור לי למה זה קורה יותר עכשיו, כי הוא התחיל לשחרר קצת את הרצועות על המכשיר שיש לו על הברך, כדי להפעיל קצת את השריר שלא יתנוון לגמרי. רק מה? השריר כל כך חלש, שהוא לא מחזיק אותו לאורך זמן, והוא נופל יותר בקלות, כמו פעם.
התסכול של שנינו הוא עצום, אבל אנחנו מנסים להמשיך, לא לתת לזה יותר מדי משקל, ולקוות שזה יקרה פחות ופחות. אני גם מקווה שבסופו של דבר באמת השריר שלו יתחזק. עוברים את היום, וממשיכים הלאה.

וקצת בשבילי, סוף סוף עשיתי משהו. יש לי תורים לשיאצו ולאוסטאופטיה ל-8 השבועות הקרובים, כדי לטפל בכאבי הגב שלי, וגם לתת זמן לעצמי, קצת לדאוג לי. עוד לא חזרתי לטיפול שהוא גם לצד הנפשי, אבל אני מניחה שזה יבוא יחד עם זה, יחד עם הזמן שאני אקדיש לעצמי בשביל להירגע ולטפל בכאב. מדהים אותי לפעמים כמה שכאבים הם פסיכוסומטיים, 5 דקות אחרי שי' נפל ביום שישי, נתפס לי הגב, בדיוק בנקודה מסוימת שנתפסת כשאני לחוצה. מבחינתי זה כל מה שהייתי צריכה בשביל להבהיר איך אני מרגישה בקשר לזה. זה אמנם עבר, אבל בהחלט השאיר עלי רושם. עכשיו אם אני רק אתאפס על התזונה שלי, המצב פשוט מזעזע.

אני במרדף מטורף אחרי הזמן. עובדת ממש קשה, תקופת לחץ מטורפת בעבודה, צונחת בערב אחרי שאני משכיבה את טלי שמעסיקה אותי כל הצהריים. אין לי אנרגיות בכלל, אפילו לא בשביל לשבת ולכתוב. ויש לי כל כך הרבה דברים שרציתי לכתוב עליהם. התחלתי שיאצו, ויוגה, יש לי כבר בטן ענקית כזאת שמתחילים לשאול אותי אם אני לא צריכה ללדת עוד חודש או משהו, ולא, זה רק עוד 3 חודשים.
אני מתחילה לחשוב על הלידה, ומה אני רוצה, ואם לקחת דולה, כי י' לא מאוד מפרגן, וגם אני לא בטוחה שהוא יוכל לתמוך פיזית או נפשית כמו שצריך. למרות חוסר פרגון משווע מצדו, הוא אמר לי שיש לי תקציב התחלתי של 200$ לרכישת חיתולים רב פעמיים, אבל עוד לא החלטתי בדיוק מה לקנות.
וגם מי שעושה לי שיאצו, וגם מי שעושה לי אוסטאופטיה אמרו שכדאי לי לשלוח את י' לטיפולים משלימים בעיקר בשביל הגב, וי' עדיין מסרב, ואומר שאין לו זמן וכו'. אני מוציאה לא מעט כסף עכשיו, כי אני אומרת שאם י' לא טפל בעצמו אז לפחות שמישהו מאיתנו יתפקד. יש כאן אלמנט קל של תסכול, אבל אני גם מרגישה שאני קצת נלחמת בטחנות רוח, ומתחיל להימאס לי.
אני גם רוצה לכתוב בכל מיני דפים אחרים באתר, להשתתף בפורומים שלי, ואין לי זמן. מדהים עד כמה התרגלתי לכתיבה הזו וכמה היא חסרה לי. אני גונבת כאן כמה דקות בעבודה, אבל זה באמת זמן שאין לי. לכשיהיה לי קצת יותר פנאי, אני מניחה שאני אכתוב יותר, אשאל שאלות, אשתתף בדיונים אחרים.

לוקחת נשימה עמוקה וחוזרת למירוץ...

כמה עניינים מעשיים:
חיתולים אנחנו מנסים בשבועות האחרונים להשתמש בכיסוי, בתוכו מונח חצי חיתול פלאנל מקופל ל6.
זה עובד נהדר.
כרגע אנחנו עוד בבחינה של סוגי הכיסויים כדי להחליט ממה אנחנו רוצים עוד.
יש לנו כיסוי ישן של מאדר-איז שעוד רגע כבר לא עולה על נטע ושני כיסויים שקנינו מדליה (ראי בדף ביקורת חיתולים) - אחד מצמר ואחד לא (באמיז).
נראה לי שלך יתאים הבאמיז. אפשר לכבס אותו בכל טמפרטורה וגם ליבש במיבש.
להערכתי בשיטה שלנו (שבה אם יש קקי גדול ונמרח הוא מלכלך את הכיסוי כי אין חיתול מעוצב בתוכו) אפשר להסתדר עם 5-8 כיסויים (ובשלב הניו בורן עוד פחות מזה כי הקקים לא גדולים ונדבקים). בעלות של 50 ש' לכיסוי באמיז (פחות מזה אם את מצליחה לקנות בארה"ב) את מסתדרת עם תקציב של 400 ש'.
חיתולי פלנל אפשר להשיג משומשים או לקנות. לא מאוד יקר.
הפלנלים גם עוברים איתך לכיסויים הבאים כשהילד גדל.

דולה אם בנזוגך לא יכול לתמוך בך פיזית בלידה - ונראה שאי אפשר לבנות עליו (בלי ביקורת. אני רואה שמצבו הפיזי לא יציב) - דולה נראית לי הכרחית. אלא אם כן יש חברה או בת משפחה שאת סומכת עליה, מרגישה בנוח איתה והיא יכולה לעמוד לצידך בכל זמן שתרצי.
לגבי העלות - דובר פה כבר בדפים על מימון לידת בית - אפשר להודיע לכולם שזה מה שחשוב לכם ושלא יביאו לכם עוד מובייל ועוד חליפה ללידה ויתרמו כסף. וזה אפילו לא לטובת עניין שנוי במחלוקת כמו לידת בית. אני בטוחה שהמשפחה מבינה שלא תוכלי להיתלות על בן זוגך בזמן הצירים.
אולי תנסי למצוא דולה מתלמדת שתהיה איתך בחינם/בתשלום נמוך.

תודה.

הכיוון שאני חושבת עליו כרגע, זה לקנות PRE FOLDS משהו בחבילה כמו זאת http://www.theclothdiapercompany.com/st ... sp?One=268 שכוללת כמה חיתולים, ו-4 כיסויים של באמיס. אני מניחה שכיסויים נוספים אפשר לקנות בארץ, או יד שניה. בנוסף אני רוצה לקנות כמה חיתולי POCKET לשימוש בחוץ, ואולי לראות אם י' מוכן להתעסק בזה, אם הם כאלה, כי הוא די חושב שהחלקתי על השכל, והחיתולים האלה הם הכי דומים לחד פעמי וקלים יחסית לשימוש. הוא ממש לא רוצה להיכנס לזה, ודי אומר שאני אעשה מה שאני רוצה, והוא ימשיך עם החד פעמי. אני ממשיכה לנסות.
אני מתלבטת עדיין ביןhttp://www.theclothdiapercompany.com/store/WsDefault.asp?One=8
לבין WONDEROOS או HAPPY HEINIES. חשבתי גם לקנות חיתולים שהם FITTED שאפשר לשים עליהם כיסויים, אבל אני לא רוצה להוציא המון כסף לפני שאני לומדת איזו שיטה יותר נוחה לי, או לקנות מידה שתהיה קטנה מהר מדי, אז אולי הם יותר יתאימו בהמשך.

ובקשר לדולה, ראיתי שמישהי פרסמה שהיא מתלמדת ותשמח ללוות לידות בירושלים בחינם, אני שוקלת להתקשר אליה. אני עדיין צריכה זמן להתרגל לרעיון, ולהציג אותו לי' בצורה טובה. אני גם רוצה לברר אם יש מקרים שבהם דולה מוכרת כהוצאה לביטוח על התאונה, כי זה יכול לעזור לנו.

האמת היא שי' אמר שהוא יכתוב SCRIPT למחשב שיחסום את כל הפורומי הורות למיניהם כי הוא חושב שאני מקבלת יותר מדי רעיונות מוזרים מהמקומות האלה.

לכי תסבירי לו שאת Spritual Midwifery בכלל ראיתי קודם בקורס באוניברסיטה.

כיסויי כיס עם פליס נראים לי שווים לאללה. אם הייתי עושה הזמנה מארה"ב הייתי מזמינה כאלה (אבל קניתי בארץ בסוף).

הי אף חצוף,
אני קוראת את הבלוג שלך למקוטעין, ועד עכשיו לא הגבתי, אז קבלי רטרואקטיבית

ו @} לכל מה שעברת עד עכשיו.

וגם מי שעושה לי שיאצו, וגם מי שעושה לי אוסטאופטיה אמרו שכדאי לי לשלוח את י' לטיפולים משלימים בעיקר בשביל הגב, וי' עדיין מסרב
רציתי להציע לי' - אפיק אפשרי לשיקום - טאי צ'י.
אני למדתי טאי צ'י 6 שנים, שבמהלכן היו איתי בקבוצות גם אנשים עם פגיעות גופניות בדרגות שונות. לאחר כשנה שנתיים של תירגול, רואים שיפור משמעותי (זה במיוחד קל לראות כשמסתכלים מן הצד...) מדריכים אצלנו העבירו גם קבוצות מיוחדות לנכים בבית הלוחם, ואני בטוחה שיש אנשים שיוכלו לתת לכם הרבה אינפורמציה על אפשרויות השיפור במצב.
החיסרון (ואולי היתרון)היא שזה לא "טיפול אלטרנטיבי" בו המטופל פסיבי. זה לא "טיפול", אתה צריך להיות פעיל, זה הרי שיעור באומנויות לחימה, התועלות הרפואיות מגיעות עם זה. (במקום שלמדתי מלמדים בצורה מאד מחוברת למציאות, בלי דיבורים על אנרגיות וצ'י וכו', זה מגיע בשלב הרבה יותר מאוחר, אחרי כמה שנים, ואז אתה מבין בגוף במקום שיסבירו לך במילים. אשמח לתת לך עוד פרטים במייל, אם זה מעניין)

יום שישי הוא היום השנוא עלי, כי הוא תמיד יוצא דפוק. כל העצבים שלי חשופים, אני עובדת מאוד קשה כדי להכין הכל לשבת
לגבי ימי השישי שלך, גם אצלי ימי שישי הם באופן מסורתי מועדים לפורענות (היינו להתפוצצות שלי על הבעל והילדים, תוך מירוץ נגד השעון להספיק את הכל...)
ואז שמעתי פעם מאמר שאומר שביום שישי השטן מקטרג ומכניס סכסוכים בין איש לאשתו, כדי שלא יכנסו לשבת באהבה ושלום בית. שהמעלה הגדולה ביותר היא לקבל את השבת באהבה בבית. מאז ניסיתי לשנות את סדרי העדיפויות כך שאני לא אגיע לשבת צורחת אבל עם בית נקי...
כבר קרה ששבת נכנסה והבית היה הפוך,
קרה גם קרה (לפני תקופת העוזרת) שלכבוד שבת ניקיתי רק את המטבח, ולא את כל הבית
ניסיתי להקדים דברים ליום חמישי, גם בישולים, למרות שזה לא הכי-הכי מכובד לאכול אוכל שבושל יום קודם לשבת.
אבל כמעט תמיד מצליחים לקבל שבת בחיוך ובחיבוק..

אפיק אפשרי לשיקום - טאי צ'י
סליחה שלקח לי זמן להגיב, אני גם ככה לא כותבת כאן רצוף תמיד. אני כרגע מנסה שהוא יעשה משהו, הסיכויים שהוא יהיה מוכן לעשות טאי צ'י בשלב זה, די נמוכים. אין לו זמן לכלום, אני ממש לא רואה אותו מתחיל אמנות לחימה בתור ריפוי, הוא יעדיף משהו סמי רפואי, או לפחות מוכר כרפואי בתור התחלה.
אני עוד אוספת רעיונות לשימוש עתידי, אז תודה.

אני לא מצליחה להחליט לאיזה דף זה שייך, אז אני אתחיל מכאן. מצחיק אותי קצת לכתוב ב חברים במיין סטרים כי אני בעצמי די במיינסטרים עדיין, לא? אבל היום ממש הרגשתי ככה. כאילו אני מבלה כאן יותר מדי זמן, ושיחות עם חברים רגילים שלי הפכו לבעייתיות קצת, אני מרגישה שאני צריכה להתנצל או להסביר דברים, כי הם חושבים שאני קצת קוקו. נכון שגם י' חושב שקצת השתגעתי, אבל איתו אני מסוגלת להתמודד, וברור לי שבסופו של דבר הוא יקבל את זה, גם אם זה נראה לו מוזר.
היום נפגשתי עם חברים, והם שאלו אותי לאן נרשמתי ללידה, אז אמרתי שעוד לא החלטתי כי אני מנסה לראות איזה מקום הכי יתאים לי, כיון שאני רוצה לידה טבעית. אז אחת החברות שלי מיד הגיבה ב "כנראה שלא דיברת מספיק עם אחותי" שילדה בלי אפידורל וסבלה מכל רגע. הם הסתכלו עלי קצת בענין, ותהו למה אני מתכוונת בתנאים שמתאימים ללידה טבעית, אז אמרתי שמקלחת, כדור פיזיו, עוד אפשרויות התמודדות עם הכאבים וגם לוודא שאין בעיה להביא דולה למקרה שאני בסוף אחליט ללכת על זה (אני עדיין בדיונים עם עצמי בנושא, אולי פשוט אין לי אומץ עדיין). אני שונאת להרגיש כאילו אני לא יכולה להגיד מה באמת קורה, ואיך אני באמת מרגישה ורוצה, כי זה נחשב "מוזר". על החיתולים הרב פעמיים בכלל לא טרחתי לספר, כי ברור לי מה זה יגרור, ואני מנסה להימנע מזה עד שזה באמת נחוץ. גם עם המשפחה הקרובה אני כמעט לא מדברת על זה. סתם יצאתי משם בהרגשה קצת נאחסית. למרות שאני רגילה לזה, מהדיבורים על י', שאני לא באמת אומרת להם מה שלומו, ואיך אני מרגישה וכו'.
אז אולי הם לא באמת החברים הכי טובים שלי בעולם, אבל כרגע הם החברים שלי, ואני לא מתכננת לזרוק אותם כל כך מהר...

ועוד משהו, אולי צריך לפתוח דף בשם לחיות באופן טבעי זה יקר או משהו כזה. חשבתי לעצמי כמה עולה לי השינוי שאני רוצה לעשות. אז שיאצו עולה כסף, יוגה עולה כסף, דולה עולה כסף, חיתולי בד עולים כסף (בתור התחלה, לוקח זמן עד שזה מכסה את עצמו כמובן). אני לפעמים מתקשה להסביר לי' למה אני צריכה את כל הדברים האלה, ולהצדיק את ההוצאות. זאת אחת הסיבות שעוד לא החלטתי לגבי דולה, כי אני אומרת שאם כן, אני חושבת שאני רק אוכל לקחת מתלמדת או מישהי חדשה יחסית שתוכל לעבוד בפחות כסף. פשוט אין לי את הכסף לזה עכשיו, ויש לי תוכניות אחרות לכסף שנקבל אחרי הלידה.
ועוד לא התחלנו לדבר על תזונה בריאה, או שינויים אחרים שיכולים עוד לצוץ בהמשך הדרך...
אולי כדאי לי לזכות בלוטו, אה?

ולענין הדף, אין חדש מצדו של י', שום שינוי בכלל. ואני כרגע בתקופה שנמאס לי להגיד לו, נמאס לי ללחוץ, נמאס לי לנג'ס בנושא הזה. רק אני יוצאת מתוסכלת מזה. אז לעת עתה זה בלוג לנושא ההריון והלידה יותר מאשר לנושא שלשמו הוא נפתח. אולי יום אחד אני אפריד את השניים, אבל כרגע זה בלוג אחד.

חוזרת לנושא המקורי. ביום שישי הוא נפל, שוב. פשוט סתם, וקצת אשמתי אולי.
טלי שיחקה בחרוזי עץ, והם התגלגלו על כל הרצפה בזמן שי' היה במקלחת. אז אספנו את הכל, כמעט. נשאר אחד שי' החליק עליו כשהוא יצא מהמקלחת. זה הזמן היחיד שהוא בלי המכשיר שמחזיק לו בד"כ את הברך במקום, והוא בדיוק הכי רגיש.
בום, טראח, על הרצפה. ברך מתנפחת, פרקוסט להקלה על הכאבים. חוסר תזוזה ל-24 שעות הבאות. ארוחות שבת במיטה, אמא אחת אחראית גם על טלי וגם עליו. וזה שובר אותי לרסיסים כל פעם מחדש. ואין ברירה, אז ממשיכים לתפקד, ואני מכינה הכל, לוקחת את טלי לגן המשחקים, דואגת לארוחות, להשכבה, למשחקים, הכל.
וכל כך נמאס לי, וכל כך לא בא לי לעבור את זה שוב. אין לי הכוחות, בא לי להרים את עצמי ולברוח לכמה שעות, ואי אפשר.
אז כן, במוצ"ש המצב כבר היה הרבה יותר טוב, ואפילו הצלחנו לצאת מהבית, והיום הוא כבר היה בעבודה.
אבל אני שוב התחלתי את השבוע בלי כוחות, לא הצלחתי למלא מצברים בסוף השבוע כמו שרציתי. וטלי לא ישנה טוב במוצ"ש אז בכלל התחלתי את השבוע במינוס כוחות. ולסחוב ככה כל השבוע זה ממש לא קל. כמה שאין לי כח לשבוע הזה, מכל מיני סיבות.
וכבד, ומעייף, ועמוס בעבודה, ועסוקים בבית, ו... נמאס לי לקטר. אני מרגישה ממש כמו קוטרית בזמן האחרון, ולא רק פה.
אני אחפש דרכים לחידוש קצת אנרגיה, אז מחר יש לי שיאצו, וביום רביעי יש לי יוגה, ואלה דווקא עושים לי טוב. כבר משהו לצפות לו.
ואני צריכה להתאפס על עניין הדולה, כי זמני מתקצר, וכנ"ל לגבי החיתולים, וכנ"ל לגבי עוד כל מיני דברים שאני לא מגיעה אליהם. נראה לי שחודשיים לפני הלידה הגיע הזמן להכין רשימה של דברים עם דדליינים מוגדרים, כי אחרת אני עלולה למצוא את עצמי בצרות.

one day at a time , ככה צריך לקחת את זה, אחרת אין לי סיכוי.

איפה ההורים שלכם גרים? מה היחסים איתם?
יש מצב שתגורו קרוב יותר אליהם ותקבלו עזרה?

יש עליך הרבה עומס. רצוי שמישהו יתן כתף על בסיס קבוע.

עכשיו נכנסתי לכאן, ורוצה לשלוח לך

אין לי תובנות מעבר למה שכתבו לך.
(את חזקה, מדהימה וכנה וממש לא קוטרית. את משתפת במה שעובר עליך ואין לגיטימי מזה).
אני חושבת שיותר אנשים שואבים כוח מהכתיבה שלך ממה שאת רואה.

ההורים עוזרים המון. פעם בשבוע לפחות טלי אצל חמותי אחה"צ, וזה מאוד עוזר. זה גם היום שאני הולכת ליוגה בערב, כך שזה אחה"צ החופשי שלי, קצת לתת זמן לעצמי. ההורים שלי גרים יחסית קרוב, אבל לא מרחק הליכה, כך שלשבת זה לא היה רלוונטי. גם הם עוזרים לפחות פעם בשבוע, וכשאני מרגישה שאין לי כח, או שאני יודעת שי' בוודאות לא יחזור לפני שטלי הולכת לישון, אנחנו הולכות לחברים, סידורים או כל דבר אחר. לא תמיד הוגן כלפיה, אבל כרגע זה המצב.

החסרון בנפילות זה שהן כמעט תמיד 5 דקות לפני או אחרי כניסת שבת, ואז אני תקועה. ללכת להורים שלי לוקח 45 דקות כשאני במצב טוב, וי' לא מסוגל לעשות את זה גם ביום טוב. אם זה היה באמצע השבוע מזמן הייתי רצה למקום אחר, לעשות משהו. השבת קצת מקשה כי כביכול זה הזמן שלנו להיות ביחד לנוח ולחדש כוחות ויוצא קצת הפוך.

ואז מתחיל השבוע, י' כבר מרגיש יותר טוב ויוצא לעבוד, ואני רואה אותו מעט מאוד. השבוע בינתיים בסדר, ואנחנו אפילו לוקחים יום חופש ביחד לסידורים, אבל שבוע שעבר היה קטסטרופה, שאני מניחה שרק החמיר את מצב הרוח שלי בשבת. ראיתי את י' אולי 4 שעות נטו ער, זוועה.

דברים אמורים להשתנות בזמן הקרוב, ואני מקווה שרק לטובה. נראה.

ודפנה, תודה על ה

סתם קיטור, כי אפשר. היה אמור להיות לי שיאצו היום, וכל כך חיכיתי לזה, כי הגב שלי נתפס במסגרת הלחץ בסוף השבוע. ואז התקשרו להגיד לי שהיא חולה, ואין שיאצו היום, איזה באסה.

אז שמעתי בעצתכן וביליתי את אחר הצהריים אצל חמותי, שהאכילה את טלי, שיחקה איתה ועשתה לה אמבטיה. אז כנראה שיצא בסדר בסופו של דבר בכל זאת.

הבעיות הגופניות שלו לא נחשבות נכות? יכול להיות שמגיעה לכם עזרה (דרך ביטוח לאומי או משהו בסגנון)?

אני כלכך מכירה את התחושה הזאת, כשאת מצפה לעזרה (אבא אמור לחזור הביתה מהעבודה, אבא אמור לפנות אותך לעניינים אחרים) ויש תקלה וזה לא קורה,ולא רק שזה לא קורה - אבא הופך לנזקק בעצמו.
אצלנו זה קורה כשאבא נופל למשכב. זה די נדיר אבל כשזה קורה אני מתחרפנת.
כלכך מבינה את הקושי והתסכול שלך.
מקווה שיסתדר איכשהו...

כן, הן נחשבות נכות, אבל הוא עוד לא מוגדר ככזה. הנכות היא יחסית נמוכה, לא נראה לנו שייקבעו לו מעל 20%, אז אנחנו לא באמת זכאים להרבה. הנכות נקבעת במהלך התביעה על התאונה, וצריכים לראות אותו רופאים מטעם בית משפט, זה תהליך די ארוך. הכינו אותנו שזה יכול לקחת שנתיים שלוש.

גם אני מקווה שזה יסתדר איכשהו, וחלק מזה יהיה ללמוד איך לחיות עם זה, ולנסות להכין אלטרנטיבות מראש שיקלו עלינו.

מאיפה להתחיל לספר על סוף השבוע ה"נהדר" שהיה לי? בוא נגיד שלחדש מצברים, לא חידשתי. בערך שעה וחצי במוצ"ש ביליתי בלבכות ולהירגע וחוזר חלילה. התחלתי לדבר עם אחותי בטלפון, ומסכנה, פשוט התחלתי לבכות. איכס פיכס.

אז איך זה התחיל?
ביום חמישי בערב, י' הלך להשכיב את טלי לישון. הוא נכנס לחדר החשוך שלה, והחליק על אחד הצעצועים שלה. (נשמע מוכר, לא?

) אבל הפעם הוא היה חייב להיות מקורי, אז במקום שתכאב לו הברך, כאב לו הגב. כנראה כי הוא החזיק אותה, וניסה להישען על משהו כדי לא ליפול. טפו, טפו, היא בסדר. לא נפגעה, לא נבהלה, כלום.

אבל הוא, הוא עדיין שוכב במיטה, 48 שעות אחרי. הוא קם רק בשביל ללכת לשירותים, וגם זה היה מאמץ. הוא עוד לא בטוח שיצליח לקום בשביל ללכת לעבודה מחר. תאמינו לי, אני כמעט מעדיפה את הפגיעות בברך, כי אז לפחות אני יודעת שאחרי 24-36 שעות הוא מתאושש. ועכשיו? לא ברור לי מתי הוא יקום וירגיש יותר טוב. ובהתחלה חשבתי שזה יהיה כמו עם הברך ושהוא כבר יתפקד בשבת בבוקר, אז לא עשיתי מזה עניין. ביום שישי תפקדתי לא רע, אם כי לא ניקיתי את הבית. אבל אוכל לשבת היה, וכביסה עשיתי, וסך הכל בסדר.

ובשבת, שוב אכלנו במיטה, ושוב אני עשיתי הכל, טיפלתי גם בו וגם בטלי, ולמרות כמה רגעי משבר, באמת שהצלחתי להחזיק את עצמי בחתיכה אחת ולעשות כל מה שצריך. אבל איך שיצאה השבת, וידעתי שיש עוד המון דברים לעשות, נשברתי. פשוט לא הצלחתי להעביר גם את זה. כבר שקלתי להתקשר להורים שלי כדי שיעזרו לי עם טלי או אפילו עם הנקיונות והסידורים, אבל היה לי ברור שאני אתחיל לבכות ברגע שאני אדבר איתם ולא רציתי. אבל אז אחותי התקשרה ושאלה אם אפשר לבוא לבוקר, ואז, זהו, הסכר נפתח. אמרתי שאני אחזור אליה, ופשוט ניתקתי בלי להגיד עוד כלום. עד שהיא הגיעה הספקתי להירגע ולהתחיל שוב, ובמהלך הזמן שהיא היתה כאן עשיתי את זה עוד איזה 3 פעמים. והיא עזרה, סידרה את המשחקים של טלי, העסיקה אותה בזמן שאני שטפתי כלים, ושמתי כביסה במכונה. את הרצפה עוד לא ניקיתי, ועוד לא החלפתי את המצעים שמלאים בפירורים כי י' עדיין שוכב במיטה, אבל קצת התקדמתי. גם הצלחתי קצת לנוח כי אחותי שיחקה עם טלי, וזה מאוד עזר. גם ההורים שלי באו אחר כך שגם היה נחמד, והקל קצת.

אני חייבת להודות שזה מאוד עוזר שיש לי תמיכה מהם, שהם מגיעים כשצריך אותם, אמא שלי גם הביאה לי עוגה, שזה תמיד נחמד

. באמת ובתמים אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. ועם כל העזרה שיש לי מחמותי עם טלי, אני בחיים לא אקרא לה במצב כזה, כי היא נכנסת ללחץ, ובעצמה כמעט בוכה, ו"אוי, כמה שי' מסכן, וכמה שאת מסכנה, ואוי, ווי" וכו'. חצי מהזמן אנחנו בכלל לא מספרים לה מה קרה, כי אין לנו כח לתגובות שלה.

ההסכמה שהגעתי אליה עם י' היום היא שאני נותנת לו טלפון של מטפל אלטרנטיבי (דיקור, אוסטאופטיה, לא יודעת עדיין) והוא קובע תור ומתחיל לטפל בעצמו. אני לא יכולה להתמודד עם זה ככה יותר, ויותר מדי זמן הוא דוחה את זה ולא מטפל בעצמו. המחיר שזה גובה ממני ומאיתנו הוא יקר מדי ואני לא מוכנה לשלם אותו יותר. אני מקווה שמחר מחרתיים כבר יהיה לי שם, והוא יקבע תור, ונתגלגל משם.

ומה הקטע שהיה לי הכי קשה? זה שטלי הסתכלה עלי בוכה, ולא הבינה למה אמא עצובה.

אבל היא היתה כל כך בסדר, באה ונתנה לי חיבוק, וחיכתה שאני ארגע. אני לא מאמינה שצריך להסתיר הכל מילדים, וברור לי שהיא יודעת שמשהו לא בסדר, ושסך הכל אמא היא בן אדם וגם לה לפעמים קשה, אבל אני עדיין שונאת את זה. הייתי מעדיפה שלא תהיה לי סיבה לבכות, והיא תמיד תראה אותי רגועה ומחוייכת.

ומחר יש לי אוסטאופטיה, אז אולי זה לפחות ייתן לי כמה דקות של מנוחה, ויגרום לגב שלי להרגיש קצת יותר טוב, כי הלחץ שלי מתנקז לשם, וכך הגב שלי כואב יותר מהרגיל בזמן האחרון.

מחר מתחיל עוד שבוע, אולי הוא דווקא יהיה יותר מוצלח?

כל כך לא בא לי לעבוד היום. לא רוצה להיות פה, אבל אין לי ברירה. י' לא הלך לעבודה, הלך לרופא במקום, אני מחכה לשמוע ממנו עדכונים.
אוף. מקווה שהיום הזה ישתפר ויעודד אותי קצת.

היום קצת יותר טוב, הרופאים אומרים שזה היה SPASM, כלומר נתפס לו הגב מאוד.
אז היום הוא הרים את טלי, לא חכם. מקווה שהוא ימשיך להשתפר ונמצא מקום להתחיל לטפל בבעיות האלה, כי לי אישית נשבר לגמרי.
שיהיה יום טוב. @}

אז שוב עבר זמן עד שכתבתי, ולא כי לא היה מה לכתוב. הזמן היחיד שיש לי הוא בערב, ואני בד"כ כל כך עייפה, שאני מוותרת.
אז מה היה לנו, ככה בקצרה?
היה שבוע סביר ומטה, י' עבד כמו מטורף, וביום שישי כשכבר חשבנו שהוא יוכל לנוח, היתה תקלה באיזשהי מערכת שהוא אחראי עליה, והוא היה צריך לנסוע לעבודה. הוא נתקע במרכז, ולא חזר הביתה לשבת. מזל שגם ככה נסעתי להורים שלי, אבל עדיין היה מבאס.
אחר כך היה שבוע כמעט נורמלי, אבל שנינו היינו כל כך מותשים, שהחלטנו לנסוע להורים שלו לשבת. חמותי מאוד עוזרת עם טלי, אבל האשה יכולה לחרפן אותי לפעמים. גם ממש לא ישנתי טוב שם, אז איפשהו יצא שקצת הפסדתי למרות היתרונות.
איזה עוד דברים רעים לא קשורים היו לנו?
פרצו לבית של ההורים שלי, וגנבו לאמא שלי את כל התכשיטים.
קנינו אוטו חדש, ומישהו נכנס בי' כבר בנסיעה הראשונה שלו.
מצאתי מנקה לבית, אבל בסוף לא הסתדר לי מתי שקבענו, אז ביטלתי.

ואיזה דברים טובים?
יש אוטו חדש! הללויה!
כנראה שמצאתי דולה, אני צריכה עוד להיפגש איתה פנים אל פנים, אבל מהטלפון היא היתה נשמעת לי בסדר, נראה איך ילך עם זה.
מקווה שאולי השבוע הבחורצ'יק יוכל לבוא לנקות לי את הבית, זה ישמח אותי מאוד.
הזמן מתקדם, ותאריך הלידה מתקרב. למרות הלחץ, זה גם טוב.
יש ביום רביעי יוגה, ואחרי שהפסדתי שבוע שעבר, מקווה מאוד להגיע.

ומה עוד לא הספקתי, לקבוע לי' תור לטיפול כלשהו. אני אמורה כבר שבוע וחצי להתקשר ל אילת מ , אבל זה טרם קרה. חוץ מזה, מרוב לחץ הוא לא ישן טוב ויש לו סיוטים, שכבר לא היו לו הרבה זמן, זה ממש לא טוב. לי גם נמאס לגמרי מזה שאני לא ישנה כמו שצריך, מרוב כאבים (וזה עם השיאצו/אוסטאופטיה והיוגה)

ביום שישי יש מפגש של הפורום שלי, וחוץ מזה שבוע הבא חנוכה, שזה חג די נחמד סך הכל, לא?

מצפה בכליון עיניים לימים הטובים והרגועים.

הזמן מתקדם לאיטו, ואני מאבדת את שפיותי לאטי. אני מתפרקת, בוכה מכל שטות, מתעצבנת על הכל, על כולם. כל הגוף כואב, אין לי סבלנות לכלום.
בקיצור, רע לתפארת. החלטתי לקבוע תור למטפלת שלי, לראות אם היא תוכל לתת לי רעיונות איך לעבור את השבועות הקרובים, כי אם הזמן הקרוב ימשיך כך, אני לא אגיע ללידה במצב טוב.
אין לי סבלנות בבית, ורע לי בעבודה. שביזות יום א' שלי התחילה כבר ביום חמישי, וכל כך לא בא לי ללכת לשם מחר, אין מילים.
חשבתי המון על כמה אני אכתוב, ומה אני אכתוב, וכבר אין לי כח לזה. נמאס לי לחשוב על זה, רוצה רק לברוח. להיכנס מתחת לשמיכה, ולא לצאת עד שהכל ישתפר, אולי עוד כמה שבועות, כשאני אדע שאני כבר יכולה ללדת. כרגע, כל פעם שאני פותחת את הפה, אני מפחדת שאני אתחיל לבכות, ובאמת שאי אפשר להמשיך ככה.

אף זה בסדר! זה ההורמונים של סוף ההריון. אני גם הייתי ככה, בדיוק ככה בסוף. את עוד מעט תלדי וזה יסתדר! אני יודעת שזה לא מנחם אותך כרגע, רק רוצה להגיד לך שאת בסדר גמור, הכל בסדר איתך, ככה מרגישים בסוף ההריון, זה הכל. יש איזה דרך לקחת חופש? לנסוע לסוף שבוע למקום חמים ומפנק? שבו לא תצטרכי לנקות, לבשל, לרדוף אחרי הקטנה, לדאוג לי' וכו'?
<קצת מוזר לי לפגוש את מגוון הפנים שיש לך בכל מקום. אישה עם אינספור פנים

>

אישה עם אינספור פנים
אינספור פנים, או אינספור מסיכות? עניין של סמנטיקה, אולי.
תודה על העידוד, אני יודעת שזה ככה להרבה נשים בסוף ההריון, אבל איכשהו כשזה הצרות שלי, זה הרבה יותר חמור.

כדי להוסיף קצת לתבשיל המבעבע, י' חולה, שוכב בבית כבר יומיים, אז אולי נברח לסוף השבוע לאמא שלו שתטפל בו ובטלי, ואני אוכל לנוח. בהחלט מחשבה מפתה.
אתמול היה לי שיעור יוגה פרטי, כי אף אחת אחרת לא הגיעה, ודווקא היה נחמד מאוד. ממש במקום.

עוד שבוע כמעט נגמר, ואוטוטו מתחילים תשיעי, סוף ההריון כבר ממש מתקרב.

וואו, לא כתבתי כבר המון זמן. המון קרה בחודש הזה, אבל הדבר הכי חשוב הוא שילדתי.
ביום חמישי האחרון ב-5 בבוקר, הגיח לאוויר העולם תינוק קטן וחמוד, בלידה טבעית מדהימה, עם צוות נהדר שכלל את האיש, הדולה והמיילדת, ואותי ואת התינוק כמובן.
האיש היה מדהים ואפילו הודה בסוף שהיה טוב שילדתי בלי אפידורל, ושהוא רואה שזה אפשרי אם מגיעים לזה מוכנים.
יש עוד המון לכתוב, ועוד המון דברים שקורים וקרו.
כרגע, אני יכולה להגיד שהמצב טוב. התינוק מכניס אנרגיה חיובית לבית, בזה אין ספק.

לא עובר כמעט יום מאז שאלון נולד, שאני לא אומרת שאני צריכה לכתוב בלוג אמהות. על איך זה להיות אמא לילד שני, על איך זה להגיע לאמהות ממקום כל כך שונה, וטוב שכך, כי הוא ילד מאוד שונה מאחותו. לא יודעת איך הייתי מתמודדת איתו אם הוא היה ראשון, ואני מגיעה לאמהות שלו עם כלים הרבה יותר טובים, אני חושבת.
אני גם מגיעה עם אמהות הרבה יותר מודעת, עם טלי בכלל לא הכרתי את הפורומים והאינטרנט עד אחרי שהיא נולדה, ולמדתי המון באמצעות הכלי הזה מאז. אני מניחה שיש מי שיגיד לטוב ולרע.
כל כך הרבה דברים קורים, כל כך הרבה תוכניות רצות לי בראש, ודברים שמשתנים, אי אפשר לכתוב הכל בכמה דקות, אבל אולי אני אנסה לעשות קצת סדר לעצמי בראש.

האיש בסדר, אבל מאוד כואב לו הגב מאז הלידה. קשה לסחוב את אלון על הידיים כל כך הרבה, והוא גם מרים את טלי כדי לפצות. זה לא ממש חכם, אבל זו הבחירה שלו כרגע. הוא הולך לאורתופד בסוף החודש, ואני מקווה שאחרי זה יסכים גם ללכת סוף סוף לטיפול אלטרנטיבי בשביל הכאב (לא, הוא עוד לא התחיל). מיד אחרי הלידה הוא התחיל תפקיד חדש בעבודה, שדווקא יפנה לו קצת זמן, אז אני מקווה שהוא גם ימצא זמן לטפל בעצמו. בחודש הבא הוא גם הולך לרופא מומחה מטעם בית המשפט בשביל התביעה שלנו, עברו שנתיים מהתאונה, ואני מקווה שהעניין ייסגר בקרוב, די נמאס מהסחבת.

אני כל הזמן מוצאת דברים אחרים שאני רוצה לעשות, כדי לטפל בעצמי, לטפל באלון, רק כמה חבל שהכל עולה הרבה כסף. אז התוכניות שלי לעצמי לזמן הקרוב, ללכת לנטורופטית ולסדר את התזונה שלי, להתחיל להתעמל (פילאטיס, יוגה, התעמלות?) כי זה מאוד חסר לי, כל כך נהניתי מהיוגה בהריון. ללכת לעשות קרניו סקרל לי ולאלון בתקווה שזה קצת יעזור להרגיע אותו, ואולי גם אותי. מחר אני מתחילה איתו עיסוי תינוקות, ואני מקווה שזה גם יהיה כיף, הוא ילד שממש צריך מגע וקירבה, נרדם רק על הידיים, לא משהו שאני רגילה אליו.

וקצת על הקשר ל באופן טבעי ? ילדתי בלידה טבעית עם דולה, הילד ב חיתולים רב פעמיים לפחות חלק מהזמן. הוא ב מנשא בד ארוך הרבה מהזמן כי זה ממש מרגיע אותו. אני כמובן מניקה, ובלילה הוא ישן איתי. תפסתי את עצמי איזה יום אומרת שאני כזאת אמא אדמה, הוא היה עם חיתול בד, בתוך המנשא, וינק. ממש כיף!

מקשיבה ושולחת חיבוק חם לאמא אדמה

!

מזל טוב !
חיבוקים והרבה כח ושמחה (-:

אני חוזרת קצת לנושא המקורי של הדף.
לי' כואב מאוד הגב. הוא אומר שהוא ממש מרגיש החמרה בעוצמת הכאב בשבועות האחרונים, ואני מניחה שזה קשור לזה שהוא מרים את הילדים. כמו שכתבתי אלון הוא ילד שצריך הרבה להיות על הידיים, ואת טלי אנחנו לפעמים מרימים כדי שלא תרגיש מקופחת. אבל זה לא שווה, כי בסוף היום הוא מושבת, שוכב במיטה, ואפילו חזר לקחת משככי כאבים (פרקוסט, כלומר משהו שדי מסמם, אקמול ודומיו לא מדגדגים את הכאב).
מה שמדהים הוא, שהוא עבר תפקיד בעבודה לפני כמה שבועות, ורק השבוע עשה פרידה מסודרת מהמקום הקודם. כמה מהאנשים התארגנו וקנו לו מתנה מדהימה, מעין מושב שעושה מסאז', שאפשר לשים על כל כסא, מיטה, איפה שרוצים. זה גם מתחבר למצת ברכב, כך שאפשר לשים את זה על כסא הנהג, ולנהוג ככה. י' אמר שזה בא לו בול בזמן.
בשבוע הבא יש לו תור לאורתופד, ונראה אם באמת יש החמרה במצב הגב, או שזה רק הכאב, אחר כך יש לו תור לרופא מטעם בית משפט, ואחר כך אני קובעת לו תור למישהו אלטרנטיבי (זה שהוא הבטיח שילך אליו לפני כמה וכמה חודשים? )כי כל כך נמאס לי, ואפילו הדחייה שלו מסתייימת ברגע שהוא הולך לרופא מטעם בית משפט. אני רוצה שהוא יבין שטיפול בכאב לא אומר שהולכים "לתקן" אותו, אלא לעזור לו להתמודד, שלפחות ביום יום הוא יסבול פחות, שלא לדבר על ימים מאמצים יותר.

ואלון? אלון קצת מתחיל לעשות הפוגות בבכי ובקושי, רואים אותו מחייך ונרגע, הוא אפילו נרדם כמעט לבד פה ושם, בלי שאני עושה לו תרגילים של "להרגיל", שונאת את התפיסה הזו, שצריך להרגיל ילד לישון לבד, לאכול בזמנים קבועים וכאלה. אני סומכת עליו שיש לו צורך בקירבה הזו, ושעם הזמן יכול להיות שהצורך שלו יפחת, והוא ילמד להסתדר. רק כואב לי שאני צריכה לחזור לעבודה, ולכן גם אם לא אצלי, אצל המטפלת הוא יהיה חייב להתרגל.

אני גם חוזרת לעבודה כל כך מוקדם, ממש כואב לי הלב להיפרד ממנו לכל כך הרבה שעות כל יום. חישבנו וחישבנו, ואנחנו לא ממש רואים איך אני יכולה להאריך את חופשת הלידה ביותר משבוע, שבועיים.